מטעם התובע: עו"ד שלומי קושניר.

מטעם הנתבעת עו"ד ליבת מיכאל.

 

 

1.     התובע, יליד 1976, נפגע בתאונת דרכים שארעה בתאריך 14/2/2010 כנהג ברכב. בשל נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, הגיש התובע תביעה זו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

2.     הנתבעת הינה מבטחת הרכב של התובע במועד התאונה והיא מכירה בחבותה לפצות את התובע בגין נזקיו ומשכך המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת שיעור הנכות שנגרמה לתובע, השפעתה התפקודית וגובה הפיצוי המגיע.

3.     לשם בחינת מצבו של התובע מונה מומחה בתחום האורתופדי אשר בדק את התובע וקבע במסגרת תשובות לשאלות הבהרה, נכות צמיתה בשיעור של 1.5% בגין כאבים והגבלות תנועה בעמוד שדרה צווארי ומותני ובשים לב לשתי תאונות קודמות בהן היה מעורב. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה ולא חלקו, הלכה למעשה, על הנכות הרפואית שנקבעה ואולם טענו לעניין מצבו התפקודי של התובע והשפעתו על גובה הפיצוי, כל אחד לשיטתו.

4.     התובע הגיש תצהיר מטעמו ותיק מוצגים. הנתבעת הסתפקה בהגשת תיק מוצגים מטעמה. בישיבת ההוכחות שנשמעה בתיק, העיד התובע והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב לבקשתם. בהמשך לחקירה נגדית נוקבת של התובע, הגישה הנתבעת סיכומים נוקבים עוד יותר, המייחסים לתובע חוסר תום לב, הטעיה, הסתרה, חוסר נקיון כפיים ועוד כהנה וכהנה, כל זאת, בין היתר, על רקע היות התובע עורך-דין שעבד בעת הרלוונטית בחברת ביטוח.

5.     בנסיבות שפורטו, אבחן תחילה את מצבו הרפואי של התובע, לאחר מכן אדון בטענות הנתבעת בנוגע למהימנות תביעתו של התובע ומהותה ובפגיעתו התפקודית, לאחר מכן בשיעור הפיצוי המגיע.

 

הפגיעה והנכות הרפואית

6.     מתצהירו של התובע עולה שתאונת הדרכים התרחשה, בתאריך 14/2/10, בשעה 08:40 לערך, התובע פנה ימינה ועצר במעבר חציה להולך רגל והרכב המבוטח על ידי הנתבעת אשר פנה ימינה פגע ברכבו מאחור.

7.     מתוך המסמכים שהוגשו עולה, שהתובע פנה לבית החולים בשעה 19:07 בערב, דיווח על תאונה במנגנון צליפת שוט ועל כאבי גב. בבדיקת האורתופד, צוין שהתובע מתלונן על כאב גב תחתון ובבדיקתו תועד, כי מתהלך ללא צליעה, נראה כאוב. עוד תועד בבדיקה, כי קיימת הגבלה בכיפוף, רושם ליישור הלודורוזיס, רגישות מתנית דו צדדית. באשר לצוואר צוין טווח תנועה מלא ושמור, ללא רגישות במישוש. בדיקתו הנוירולוגית של התובע הייתה תקינה. הומלץ לתובע על מנוחה של שלושה ימים, נוגדי כאבים, פעילות לפי יכולת ומעקב בקהילה.

8.     בתאריך 21/4/10, פנה התובע פניה עצמאית למכבי טבעי, בפניה צוין, כי היא בעקבות תאונת דרכים. בשאלון רפואי שמולא על ידי רופא מכבי טבעי (להלן: "השאלון הרפואי"), צוין שסיבת הפניה הייתה מתח – לימודים + עבודה ילדים מעירים משינה. עוד נטען לכאבי גב תחתון לסירוגין ללא הקרנה. צוין שהכאב נסבל. צוין קיומה של תאונת דרכים מפברואר 2010 ותועד, כי אין כאבי צוואר. בבדיקה תועד קיפוסקוליוזיס (עקמת), זוקפי גב נוקשים לכל אורכם, ללא הגבלות תנועה גב וצוואר, ללא קיפוח נוירולוגי, לסג' שלילי. הומלץ על 10 טיפולי שיאצו אותם קיבל התובע. ממעקב הטיפולים עולה שעיקר הטיפולים היו לגב, אך בטיפולים מתאריכים 14/6/10, 19/7/2010,   2/8/2010 ו-20/9/10 צוין במפורש שניתן טיפול גם לצוואר.

בנוגע לפניה זו, צרף התובע גם שאלון שככל הנראה נדרש למלא עם הגעתו למרפאה (להלן: "השאלון העצמי"). בשאלון זה שאינו חתום, אך סביר שמולא על ידי התובע, סימן התובע שמדובר בפנייה עצמית, כי לא הגיע בעקבות תאונת דרכים או תאונת עבודה, כי סיבת הפניה העיקרית, היא גב ומתח, דרגת הכאב היא 4, מידת ההגבלה התפקודית 0, צורת הכאב – לוחץ.

המסמך הרפואי הבא שהציג התובע הוא תשובת יועץ אורתופד, בקופת החולים מתאריך 16/1/17. בביקור זה התלונן התובע שהוא נפגע בתאונת הדרכים דנן, וסבל מכאבי צוואר וגב תחתון. בבדיקה צוין – רגישות והגבלה ניכרת בתנועות צוואר, רגישות והגבלות בתנועות גב מותני, לסג+ יותר משמאל, ללא ירידה בתחושה או כוח גס פריפרי. ההבחנה הייתה כאבי צוואר וגב. התובע קיבל טיפול תרופתי וההמלצה הייתה להמשך מעקב. כן קיבל התובע הפניה לטיפולי פיזיותרפיה.

9.     ד"ר משה לוינקופף שמונה כמומחה מטעם בית המשפט לקביעת נכותו של התובע פרט בחוות דעתו את תלונותיו של התובע בפניו, לפיהן בישיבה ממושכת חש התובע כאב בצוואר ובגב תחתון, מוגבל בתנועות הצוואר שמאלה, פעילותו הספורטיבית פחתה, פעילותו היומיומית ובבית פחתה. המומחה פרט את תוצאות בדיקת התובע לפיה בעמוד שדרה צווארי מודגמת הגבלה קלה בטווח התנועה ביישור, פניה והטיה לשמאל, שאר מישורי התנועה מלאים ואין עדות לקיפוח עצבי. בבדיקת עמוד שדרה גבי/מותני מודגמת הגבלה קלה בטווח התנועה בהטיה לשמאל, שאר מישורי טווח התנועה מלאים ואין עדות לקיפוח עצבי או גירוי שרשי. המומחה ציין בחוות הדעת את קיומן של שתי תאונות דרכים קודמות מתאריכים 5/12/03 ו- 1/8/04, לאחריהן התלונן התובע על כאבים בצוואר ובגב התחתון. באשר לנכויות קבע המומחה 5% נכות בגין תחלואת עמוד שדרה צווארי לפי סעיף 37(5)א' חלקי, לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"). בגין תחלואת עמוד שדרה גבי / מתני – 1.5% נכות חלקי לפי סעיף 37(7)א' לתקנות. סה"כ 6.5% נכות, המחולקת שווה בשווה בין שלושת תאונות הדרכים בהן היה מעורב התובע, לפיכך סה"כ 2.25% נכות בגין התאונה דנן.

10.  לאחר הגשת הראיות ובעקבות השאלון הרפואי שצירף התובע לראשונה לראיותיו והשאלון העצמי שמילא התובע עת פנה לטיפול אלטרנטיבי, ביקשה הנתבעת לשלוח למומחה שאלות הבהרה, בגדרן ביקשה מהמומחה להתייחס למסמכים הרפואיים ובמיוחד לתשובותיו של התובע לשאלונים ולחזור ולאמוד את הנכות בגין עמוד שדרה צווארי. המומחה השיב לאחר העיון בשאלונים, כי נכון שהקשר הסיבתי והתחלואה הם דלים למדי, אך לא ניתן לשלול את הקשר לחלוטין על סמך הרישום בגיליון הטיפולים. המומחה קבע כי מתוך 5% נכות שנקבעו לתובע בשל עמוד שדרה צווארי, עקב הפגיעה בשלוש תאונות, הקשר לתאונה דנן הוא החלש ביותר ולפיכך יהיה נכון לקבוע שהנכות בשיעור 5% תחולק כך ש- 1% בגין התאונה הנדונה ו- 2% בגין כל אחת מהתאונות האחרונות. בנסיבות אלה, סך-הכל נכותו של התובע בגין התאונה דנן עומדת על 1.5% נכות (1% בגין עמוד שדרה צווארי ו- 0.5% בגין עמוד שדרה מותני).

11.  בהתאם להלכה, ככלל לא יסטה בית המשפט מחוות דעת המומחה מטעמו בהעדר נימוקים משכנעים (ראה לדוגמא ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949; ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ'  מוניטי רבי (31/12/88). במקרה דנן, ניכר מחוות הדעת, כי המומחה בחן את כל המסמכים הרפואיים ואת מצבו של התובע והתאים את הנכות למצב. המומחה גם היה הוגן ומקצועי מספיק על מנת לבחון שוב את קביעותיו משהופנתה תשומת ליבו למסמכים נוספים. הנתבעת טוענת שהמומחה לא יכל לסגת מחוות דעתו הראשונה ולפיכך בכל זאת קבע נכות. לטענה זו אין על מה לסמוך, במיוחד שעה שהנתבעת בחרה שלא לזמן את המומחה לחקירה ולעמת אותו עם טענותיה. על מומחיותו של ד"ר לויקופף קשה לחלוק, לא בכדי בחרה הנתבעת שלא לזמנו לחקירה נגדית. דווקא נכונות המומחה לשנות את חוות הדעת, מלמדת שלא הייתה כל מניעה מצד המומחה לקבוע שלא נותרה כל נכות בגין התאונה, לו אכן היה סבור כך. כפי שציין המומחה, מגיליון הטיפולים שהוא סמוך לאחר התאונה עולה שהתובע קיבל טיפול שוטף גם לצוואר. תאונת הדרכים הייתה במנגנון של צליפת שוט והחלטת המומחה לייחס חלק מן הנכות שקבע לתאונה דנן, עומדת בעינה. הנתבעת לא הצביעה על טיפול רפואי שוטף בעבר, בתאונות הקודמות, בגין הצוואר וניכר שהתאונה דנן החמירה את הנכות שכבר הייתה קיימת ועוררה את הצורך בטיפולים נוספים.  

בנסיבות שפורטו אין הצדקה לסטות מן הנכות שקבע המומחה, משכך אני קובעת, כי נכותו הרפואית של התובע בגין התאונה עומדת על 1.5% נכות כפי שקבע המומחה, כאשר התאונה החמירה נכויות שנגרמו בשתי תאונות קודמות.

חוסר תום לב, הסתרה, הטעייה – האם אכן כך ועל ידי מי?

12.  בסיכומיה מייחסת הנתבעת לתובע חוסר מהימנות, הסתרה הטעייה, הכל תוך הדגשת עובדת היותו עורך-דין, תוך ירידה לפסים אישיים ומקצועיים, באופן כמעט חסר תקדים. זאת, במיוחד בהתייחס לתיק מסוג זה שעניינו נכות בשיעור של 1.5% נכות בלבד, שאמור היה להסתיים בפשרה ולא להיגרר לשמיעת ראיות והגשת סיכומים.

13.  הלכה למעשה, התיק התנהל כפי שהתנהל, כיוון שהנתבעת סרבה להגיש תחשיב נזק בטענה שהיא חולקת על חוות דעת המומחה, שכזכור לכתחילה ייחס לתובע 2.5% נכות בלבד. נזכרה לשלוח שאלות הבהרה למומחה על סף ההוכחות שעה שגם היא יכלה לאסוף את החומר מלוא החומר הרפואי ולהעבירו למומחה וגם לאחר שהמומחה הותיר נכות רפואית בשיעור של 1.5% בחרה להשלים עם חוות הדעת ולא לחקור את המומחה על חוות דעתו. הנתבעת גם סרבה להצעת בית המשפט שניתנה לאחר הגשת הראיות. כמובן שזו זכותה ואף זכותה לקבל פסק דין מנומק ואולם גם מהנתבעת כמו גם מהתובע יש לצפות לתום לב והגינות, ואני בספק אם אלה ניכרים בהתנהלותה בתיק זה.

14.  התבוננות בחקירתו הנגדית הנוקבת של התובע ויותר מכך בסיכומי הנתבעת, מעלה את הרושם שהעובדה שהתובע עורך-דין, שעבד בעת הרלוונטית בחברת ביטוח ושאחיו עובד בחברת ביטוח אחרת העלתה משום מה את חמתה של הנתבעת. באת-כוחה של הנתבעת הסבירה שתיק מסוג זה מתנהל במסלול מיוחד ודורש אישורים מיוחדים. בנסיבות אולי נוכח מעמדו המיוחד של התיק, נעשה ניסיון לרמוס את מהימנות התובע עד דק. עד כמה הייתה הירידה לפסים אישיים ניתן להדגים בשאלה בחקירה הנגדית שהתייחסה לאחיו של התובע, בלא שבידי הנתבעת יש שמץ ראיה לכך שהתובע עשה שימוש כלשהו בעובדה שאחיו עובד בחברת ביטוח – כך לשאלה "מה אחיך עושה ב"כלל"? הוא עובד ב"כלל" נכון?" השיב התובע בתמיהה: "מה אתם מנסים לעשות? אני לא מבין מה זה רלוונטי. אחי אפילו לא יודע על ההליך הזה. אחי עובד ב"כלל" נכון להיום, אני אפילו לא יודע באיזה תפקיד. לא נועצתי באחי בנושא ההליך הזה ולא הפעלתי קשרים. להעלות טענה שכזו  כשאני לא יודע לאן זה הולך, התיק הזה הולך בפן האישי. אם אני לא טועה, אחי עושה משהו במחשוב במסגרת עבודתו ב"כלל"" (עמוד 9 לפרוטוקול מתאריך 09/10/18, שורות 14-9).

15.  הנתבעת התייחסה בעיקר לשלושה עניינים לתמיכה בטענתה שעדות התובע לא מהימנה, מוגזמת ויש לדחותה מכל וכל – האדרת הנזק בתצהירו של התובע, על רקע המסמכים הרפואיים וקביעות המומחה; הסתרה, כטענתה, מן המומחה את השאלון הרפואי; מילוי תצהיר הבריאות באופן בלתי מהימן תוך הסתרת תאונות קודמות.

בעוד הטענה הראשונה עיקרה אכן במהימנות תלונותיו של התובע והיא מצריכה הכרעה, השתיים האחרות הינן טענות עובדתיות ובחינתן מעלה שלא כצעקתה. אכן התובע צרף לראשונה לראיותיו את השאלון הרפואי שמולא על ידי רופא מכבי טבעי, ויכול שהמסמך נאסף וצורף בשלב מאוחר לנוכח טענות הנתבעת שעל המסמכים הקודמים לא היה רשום שמו של התובע. אולם לאורך כל ההליך, לכתב התביעה ואף למסמכים שנשלחו למומחה, צרף התובע את השאלון העצמי ובמסגרתו לא ייחס התובע את הכאבים לתאונת הדרכים דווקא ולא ציין קיומם של כאבי צוואר. מדובר במסמך שלכאורה מזיק לתובע הרבה יותר מן השאלון הרפואי ובכל זאת התובע צירף אותו מלכתחילה – אז היכן כאן הסתרה, הטעייה וכד'. דווקא השאלון הרפואי המציין את קיומה של תאונת הדרכים, מטיב עם גרסתו של התובע. אין בהתנהלות זו של התובע, כדי ללמד על חוסר מהימנות, חוסר נקיון כפיים, הסתרה והטעיית המומחה כפי שטוענת הנתבעת, אלא לכל היותר על כשל באיסוף המסמכים על ידי התובע. מכל מקום, לנתבעת היה טופס ויתור על סודיות רפואית וככל שלא אספה את המסמכים הרלוונטיים, אין לה להלין אלא עצמה. 

אשר לתצהיר הבריאות שמילא התובע, הרי שעיון בניסוח התצהיר שנדרש התובע למלא מעלה שנדרש לפרט את "רשימת המחלות שהיו לו ושחייבו את אשפוזו במוסד רפואי". מאחר שהתובע לא אושפז בגין התאונות הקודמות לא היה צריך לדווח עליהן. חקירתו הנגדית של התובע בהקשר זה הייתה לא הוגנת שכן הנתבעת ניסתה ליצור את הרושם כאילו התובע העלים והסתיר ולא כך הם הדברים – התובע לא נדרש לדווח על תאונות שלא דרשו את אשפוזו ואכן לא דיווח. התובע דיווח למומחה על תאונת דרכים קודמת, החומר הרפואי הנוגע לאותן תאונות נאסף על ידי הנתבעת והיה בפני המומחה והמומחה אף התייחס לכך בחוות דעתו. העובדה שהתובע לא זכר את פרטי התאונות 15 שנים לאחר שאלה אירעו ובהעדר רצף טיפולי מאותן תאונות, לא מוכיחה כלל ועיקר חוסר מהימנות, חוסר נקיון כפיים ושקרים בוטים כפי שטוענת הנתבעת.

16.  אשר לתצהירו של התובע ומהימנות תלונותיו. אקדים ואציין, שהייתה לי האפשרות להתרשם במהלך הדיון מאישיותו של התובע, מכנות תשובותיו וממכלול נסיבות העניין – בניגוד לנתבעת לא התרשמתי שהתובע בא במטרה להונות את בית המשפט ולקבל פיצוי על אירוע או תלונות שלא קיימות כלל ועיקר. עדותו של התובע מהימנה בעיני.

בניגוד לנתבעת, לא מצאתי בדברים האמורים בתצהיר או בעדותו של התובע, מגמה ברורה של אמירת שקר, חוסר תום לב או ניסיון להונות את הנתבעת או חלילה את בית המשפט.

כמפורט כבר לעיל, הנתבעת בחרה שלא לחקור את התובע על הדברים האמורים בתצהירו, כאשר לטעמה מדובר בטענות מוגזמות ובלתי מהימנות לחלוטין, תוך שהנתבעת מדגישה את השיהוי בהגשת התביעה כמעט על סף ההתיישנות, את העובדה שבמהלך השנים לא נזקק התובע לטיפול רפואי כלשהו, פרט לביקור אצל רופא בשנת 2016 סמוך לאחר פנייתו לעורך-דין, את העובדה שהתובע עורך-דין, עבד שנים רבות בחברת ביטוח ואין לקבל את טענותיו שלא ידע שעליו לתעד את תלונותיו. לטענת הנתבעת, בית המשפט לא יכול להסתפק במוצא פיו של הנפגע, מבלי שהדבר ייתמך בראיות ממשיות.

אניח את דעתה של הנתבעת, שבהחלט בכוונתי ליתן את פסק הדין על פי הראיות ואך ורק על פי הראיות. ראיה מרכזית מבין אותן ראיות היא עדותו של התובע. בניגוד לנתבעת, לא התרשמתי שעומד מולי גדול הנוכלים, שפועל בחוסר תום לב, הגזמה, חוסר נקיון כפיים והכל במטרה לזכות בפיצוי שלא מגיע לו. דווקא נדמה היה שהנתבעת היא זו שאינה נכונה להתיר לעורך דין שעבד בחברת ביטוח שנים רבות לזכות בפיצוי שמגיע לו. כך הנתבעת סרבה להגיש תחשיב נזק בתיק, סרבה להצעת בית המשפט שניתנה לאחר הגשת הראיות וניהלה הליך לוחמני, פוגעני שירד לפסים אישיים במקום שכלל לא היה צורך והצדקה לעשות כן. את הפעולה המרכזית שיכלה להביא לתוצאה אליה שואפת הנתבעת - פיצוי מינימלי של 2,719 ש"ח – הנתבעת לא עשתה – היא לא זימנה את המומחה לחקירה והשלימה עם חוות דעתו, לפיה בתאונה נגרמה נכות רפואית צמיתה, נכות שהחמירה נכויות שהיו קיימות מתאונות קודמות.

התובע, בחור צעיר בעת התאונה וגם כעת, נפגע בתאונה בעת שהיה בשלהי הקריירה שלו ובעת שהוא מבסס את חייו האישיים – נישואין, ילדים וקריירה – כאנשים בשלב הזה של החיים והקריירה, התובע המשיך בחייו לאחר התאונה, הגם שיכול וסבל מכאבים. הוא המשיך בשגרת יומו והגיע לבית החולים בערב לאחר סיום יום העבודה – כאשר הרופא שבדק אותו מציין שראה אותו כאוב. בניגוד מוחלט לתיאוריה של הנתבעת, התובע לא בנה תביעה ותיק לתפארת, הוא פנה מיוזמתו לטיפולים משלימים על מנת להקל על כאביו, הוא לא הכביר בתלונות ואפילו לא נטה לייחס את הכאבים לתאונה (בניגוד מוחלט ממה שהיינו מצפים לו היה מדובר בעורך דין מיומן המכין לו תביעה לתפארת). הלכה למעשה, פנייתו לטיפול הייתה סמוך לאחר התאונה והתובע טופל בדיוק באזורים בהם נפגע בתאונה גב וצוואר.

אכן, במהלך השנים, התובע לא שקד על תביעתו. שוב בניגוד לתיאוריה של הנתבעת, הוא לא פנה פעם אחר פעם לרופאים בתלונות על כאבים כדי לבסס תביעה, אלא המשיך בחיים ובקריירה. כאשר נשאל התובע מדוע לא פנה לרופאים, ולראשונה פנה סמוך להגשת התביעה הסביר: "אני במהלך כל התקופה סבלתי. אני יכול להגיד שעסקתי המון בספורט וזה בא לידי ביטוי בריצה, הייתי עושה מרתונים, אופניים, מתאמן בחדרי כושר, כשבמהלך כל תקופת הזמן מרגע התאונה שהרגשתי שהתחלתי כאבים נטלתי משככי כאבים, סברתי שהדבר הזה למעשה מאחוריי, אבל עם הזמן ירדתי ואף הפסקתי פעילות ספורטיבית שעסקתי בה וזה היה האופי שלי. רצתי 21 ק"מ, חצי מרתון, מרתון, ועם הזמן זה דעך בעקבות הכאבים שסבלתי בצוואר ובגב. לימים כשראיתי שזה לא מתאחה או לחילופין אני לא חוזר לעצמי כפי שהייתי קודם, חזרתי לאותו רופא" (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 19-13).

אכן, על סף ההתיישנות העז התובע להגיש תביעה ואף העז לגשת לרופא. אניח לטובת הנתבעת שהתובע ניגש לרופא בעקבות התביעה שהוגשה. בפועל הרופא אליו ניגש התובע לא מצא את תלונותיו בלתי מהימנות, אלא תעד ממצאים ואף שלח אותו לטיפולי פיזיותרפיה.  הדברים האמורים כאן, יפים גם לגבי המומחה מטעם בית המשפט. ניכר מחוות הדעת ומתיאור בדיקתו של התובע, שהתובע לא הכביר בתלונות ובדיקתו הייתה מהימנה. כבר ציינתי שעל מומחיותו של ד"ר לוינקופף אין חולק, לא לחינם נמנעה הנתבעת מלזמנו לחקירה. ד"ר לוינקופף מצא מגבלות תנועה מסויימות בגב ובצוואר וקבע שחלקן קשורות לתאונה. מדובר בראיה חד משמעית, ברורה, עליה לא חלקה הלכה למעשה הנתבעת, והיא מצטרפת לעדותו של התובע.

17.  אכן עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין ובהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, (נוסח חדש), התשל"א-1971, על בית המשפט להתייחס בזהירות לעדות מסוג זה ולפרט מה הניעו להסתפק בה, כאשר בית המשפט מצווה לבדוק עדות כזו בקפידה ב"משקפיים" פנימיות וחיצוניות של הגרסה. בחנתי את עדותו של התובע, את התנהלותו על דוכן העדים ואת דבריו, התרשמתי, כי התובע אדם צעיר בראשית דרכו, שחווה את תוצאות התאונה המתבטאות בעיקר בכאבים ובמגבלות תנועה מינימליות, מני אז ארעה ועד היום. ניתן להתרשם מעדותו והתנהלותו של התובע, כי התובע לא האדיר את נזקיו, לא ביקר ביקורים חוזרים ומיותרים אצל רופאים, ולא ניסה להוכיח הפסדים שלא נגרמו (התובע כלל לא טוען להפסדי שכר בעבר), אלא בא לבית המשפט לומר את דברו ולבקש פיצוי הוגן וזאת לאחר שהנתבעת דחתה כל ניסיון לפשרה. תמיכה בעדותו של התובע יש בעצם התיעוד הרפואי מזמן אמת, בתקופה הסמוכה לתאונה, המלמד על הכאבים שסבל התובע בעקבות התאונה.

ניכר שבתצהירו התייחס התובע למצבו שנגרם מכל שלוש תאונות (כפי שקבע גם המומחה) ואכן ניכרת האדרה מסויימת בה נתלית הנתבעת כמוצאת שלל רב ואולם לא כך בתלונות לפני המומחה ובעדות בבית בבית המשפט. בפסק הדין יש לחלץ את הנזק הקשור לתאונה דנן בלבד, שהייתה הקלה מכולן ואולם החמירה את מצבו של התובע לאחר פגיעות קודמות באותם איברים ממש.

העובדה שהתובע לא שקד על הכנת תיק רפואי ממוסמך ומסודר, נמנע ללכת מדי שבוע, שבועיים או חודש לרופא, דווקא מלמדת על מהימנותו. לא מדובר במי ששם לנגד עיניו הגשת תביעה והשגת פיצוי גבוה ככל הניתן מהנתבעת. עובדה זו מלמדת שהתובע תם לב, שמדובר במבוטח המבקש לקבל פיצוי בגין הפגיעה שנפגע הא ותו לאו. לא כך נראית תביעה של מי שפועל תוך הסתרה והטעייה. יש להצר על הטענות החמורות שהעלתה הנתבעת, הניסיון לפגוע במהימנות התובע והירידה לפסים אישיים, תוך הדגשה חוזרת ונשנית של מקצועו של התובע.

אדגיש, שמדובר בתיק פשוט בו לא נדרש התובע להצעיד לדוכן העדים, שלל עדים שיחזקו את טענותיו בדבר הכאבים שהוא סובל מפעם לפעם, כך במיוחד כאשר התובע לא טוען לנזק יוצא דופן או מיוחד אלא אך לפיצוי בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה.

די לענייננו בעדותו המהימנה של התובע, בחומר הרפואי לאחר התאונה ובחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט על מנת לאמוד הפיצוי המגיע.

אחר דברים אלה הגיעה העת לדון במצבו התפקודי של התובע.

הפגיעה התפקודית

18.  התובע טוען, כי יש להעמיד את פגיעתו התפקודית על שיעור של 2.5% נכות לפחות בשים לב להשפעת התאונה על תפקודו, לגילו הצעיר ולצפי עבודתו במהלך השנים. 

19.  הנתבעת טוענת שבשים לב לעליה בשכרו של התובע מאז התאונה, לסיום לימודיו ולהשתלבותו בשוק העבודה, יש לקבוע שהנכות אינה תפקודית. כמפורט כבר לעיל, הנתבעת חוזרת וטוענת במהלך הסיכומים מטעמה, שעדותו של התובע ותלונותיו אינן מהימנות, מוגזמות ואף חסרות תום לב. לטעמה לא נגרמה לתובע פגיעה תפקודית כלשהי בתאונה. 

20.   לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את גילו של התובע, השכלתו וכישוריו, את תפקודו לאחר התאונה, את עדותו של המומחה ואת מכלול נסיבות העניין, אני מוצאת לנכון להעמיד את פגיעתו התפקודית של התובע בגין התאונה על שיעור זהה לשיעור נכותו הרפואית, דהיינו על 1.5% נכות.

21.   הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות  דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).

22.  מתוך הראיות שהוגשו עולה שבעת התאונה היה התובע סטודנט למשפטים עבד בחברת ביטוח AIG תחילה כמתמחה ואחר כך כעורך-דין ואף התקדם לתפקיד בכיר וכששה חודשים לפני כתיבת התצהיר עזב את החברה והפך לעורך-דין עצמאי. שכרו של התובע בעבודתו עלה ברבות השנים, ככל שהתובע התקדם בתפקידו ועמד בעת עזיבתו את חברת AIG על שכר שהוא מעל ומעבר לשכר הממוצע במשק.  התובע לא הביא נתונים אודות שכרו כעצמאי.

בתצהיר תאר התובע את השפעות התאונה ואת מצבו לאחריה, כאשר הוא מתקשה לשבת ישיבה ממושכת, לעבוד שעות רבות מול מחשב, מתקשה לעמוד בסדר היום הלחוץ ונאלץ להפחית את שעות עבודתו. אכן, בשים לב לחומר הרפואי הדל יחסית, ולחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ניתן לומר שהדברים נכתבו במגמת האדרה, שאנו נוכחים בה לא פעם בתצהירי עדות ראשית, בהם נדרש תובע להעלות על הכתב את מצבו ונוטה לתאר את הדברים בחומרה יתירה. בניגוד לנתבעת, כמפורט כבר לעיל, לא מצאתי בדברים האמורים בתצהיר או בעדותו של התובע, מגמה ברורה של אמירת שקר, חוסר תום לב או ניסיון להונות את הנתבעת או בית המשפט.

אני רואה לנגד עיני, סטודנט למשפטים ולאחר מכן עורך דין צעיר, שסובל מכאבים ומגבלות תנועה מסויימות לאחר התאונות שעבר ואולם לא נותן לאלה לעכב אותו וגם אין סיבה שיעכבו אותו, מדובר במגבלות מינימליות וכאבים נסבלים כפי שציין התובע עצמו בשאלון העצמי שמילא. אך אלה קיימים ויש להם ביטוי רפואי כפי שקבע המומחה הרפואי.

בבואי לקבוע את הפגיעה התפקודית של התובע, לקחתי בחשבון את הפוטנציאל הגלום בו, כפי שהוכיח מאז התאונה ועד לעת הזו, כאשר השכיל להתקדם בחברה בה עבד ולאחר מכן לצאת לדרך עצמאית. חריצותו של התובע וסירובו לתת לתאונה לקטוע את המסלול שבו בחר, אינם אמורים לפגוע בו ולאיין את נכותו. נהפוך הוא. בנסיבות כאלה יש לאמוד באופן סביר את הפגיעה שעשויה להיגרם לתובע כתוצאה מן המגבלות והכאבים מהם הוא סובל מפעם לפעם. מן הראיות שנשמעו עולה, כי נגרמה לתובע פגיעה תפקודית מסויימת קטנה כפי שאמד המומחה שיכול ותקשה או תגביל את התובע במידה מסויימת קטנה במהלך חייו.

בנסיבות דנן, לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו, ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה בה נפגע,  ויכולת ההסתגלות של התובע אני מוצאת לקבוע, כי שיעור השפעת נכותו על כושר תפקודו הכללי בגין התאונה היא בשיעור של 1.5% נכות. משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות הנזק.

ראשי הנזק וגובה הפיצוי

23.  למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

התובע יליד: 23/9/1976

מועד התאונה: 14/02/2010.

גיל התובע בעת התאונה: 33 ו- 5 חודשים.

גיל התובע כיום: 42 וחודשיים.

שיעור נכות רפואית: 1.5%.

שיעור נכות תפקודית: 1.5%.

24.  הצדדים חלוקים מחלוקת עמוקה בנוגע לפיצוי שמגיע לתובע - לטעמו של התובע הפיצוי המגיע לו עומד על כ- 160,000 ש"ח, הנתבעת סבורה שנזקיו של התובע מתמקדים בגובה נזק לא ממוני בלבד בשיעור של 2,719 ש"ח בלבד. אדון במחלוקות אלה.

 

בסיס השכר ואומדן הגריעה מכושר ההשתכרות

25.  כמפורט כבר לעיל, בעת התאונה היה התובע בתחילת דרכו המקצועית, עבד בחברת ביטוח, ובמהלך השנים התמקצע והתקדם ושכרו עלה. סמוך למועד הגשת תצהירו יצא התובע לדרך עצמאית. התובע לא טוען להפסדי שכר בעבר.

26.  אשר לבסיס השכר, הרי ששכרו המצטבר של התובע בשנת 2016, בין החודשים ינואר עד נובמבר עמד על 207,467 ש"ח לחודש, דהיינו שכר חודשי של 17,288 ש"ח שבניכוי מס עומד על שכר של כ- 15,000 ש"ח. התובע לא הביא נתונים אודות שיעור השתכרותו כעצמאי.

27.  התובע טוען שיש לקבוע בסיס שכר בהתאם לשיעור שכר של כפל השכר הממוצע במשק ולקחת בחשבון שהוא צפוי לעבוד הרבה אחרי גיל הפרישה ולפחות עד גיל 70. התובע מבקש לחשב את הפסדי שכרו בהתאם לשיעור היוון של 2% ולהוסיף פנסיה ומשכך טוען, כי שיעור הגריעה מן ההשתכרות שלו עומד על כ- 125,000 ש"ח.

28.  הנתבעת טוענת, כי אין בדל של ראיה שהתובע מוגבל בתפקודו ובניגוד לפסיקה קיימת לפיה ניתן במקרים מסויימים לפסוק פיצוי כלשהו בגין פגיעה אפשרית בפוטנציאל ההשתכרות העתידי אף בשיעור נמוך, הרי שבמקרה דנן כאשר חלפו לא פחות מ- 15 שנים מאז היה התובע מעורב בתאונה הראשונה ומעל 8 שנים בתאונה דנן ולא ניכר, כי אף אחת מן התאונות השפיעה כהוא זה על כושר השתכרותו של התובע אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

29.  לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת הנתונים שהוצגו, אני מוצאת לנכון להעמיד את בסיס השכר נטו של התובע על שיעור של כפל השכר הממוצע במשק כפי שטוען התובע.

בחינת סיפור חייו של התובע אינה מעלה ספק, שהתובע נמצא בשלהי דרכו המקצועית וטרם מיצה את יכולותיו. לא יכול להיות גם ספק של ממש שהתובע צפוי להתקדם בשכר במהלך השנים וסביר אף לעבור את בסיס השכר שנקבע. סיפור חייו של התובע עד כה מלמד על אדם עם פוטנציאל, רצון, יכולת התמדה והשקעה. התובע יגיע לכפל השכר הממוצע במשק ואף למעלה מכך. בנסיבות אלה, נכון להעמיד את בסיס שכרו על שיעור סביר שיבטא מחד את ההתקדמות הצפויה בשכר ומאידך את העובדה שלעת הזו ובמהלך השנים הקרובות יכול ושכרו יהא נמוך יותר.

30.  באשר לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, במקרה כשל התובע, בשים לב לשיעור הנכות הנמוך יחסית, שהחמיר למעשה מצב קודם, בשים לב לעובדה שעד כה הנכויות לא גרעו משכרו, אין מקום לחשב את הפסדי השכר בהתאם לשיעור אקטוארי, יחד עם זאת אין לשלול כלל פיצוי כפי שטוענת הנתבעת. יכול בהחלט להיות שהנכויות עד כה לא השפיעו ואולם לא לעולם חוסן. בהחלט יכול שעם התבגרות התובע עשויה להיות לנכות שנקבעה השפעה תפקודית מסויימת בתקופות מסויימות.

בנסיבות כאלה, נכון לפסוק סכום גלובלי סביר, המסתמך על חישוב אקטוארי והמתחשב בכל הנסיבות ובמיוחד בכך שלפני התובע עוד כ- 28 שנות עבודה לפחות ואף יותר מכך - דהיינו המדובר בתקופה ממושכת מאוד כאשר בחלקה יכול והנכות תשפיע על עבודתו, יכולת הפריון בעבודה ושיעור השתכרותו של התובע. משכך יש לקבוע פיצוי סביר המתחשב ברמת שכרו הצפויה ובפגיעה שעשויה להיגרם לו.

בהתאם לפסיקה יש לפסוק פיצוי גם למי שלא נגרע שכרו, מתוך הנחה ויכול ותוצאות התאונה ישפיעו לעתיד לבוא. הדרך הנאותה לפצות את התובע במקרים אלה, היא בקביעת סכום גלובלי, שיקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו (השווה: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537)). ההלכה היא, שיש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)).

יתירה מזו, בהתאם לפסיקה, ניתן לפסוק הפסדי שכר אף בהעדר נכות, ככל שבית המשפט מתרשם שמצבו של התובע מצדיק זאת ויכול ויגרע שכרו בעתיד.

השוו עא 146/87 יונתן כץ נ' רם רוזנברג (3/9/89), שם לא ראה בית המשפט העליון להתערב בפיצויי שניתן בגין הפסד השתכרות שנקבע, על אף שלא נקבעה נכות צמיתה בקובעו -

"הערכאה הראשונה הייתה ערה לכך, שלא נותרה למשיב נכות צמיתה, אך הזכירה את המימצאים בדבר מגבלות שנקבעו למשיב אחרי התאונה, שכללו חולשה בצד הגוף השמאלי, וכן מגבלות אחרות מהן סובל המשיב, אשר לא נשללו על-ידי המומחה הרפואי שמונה על-ידי בית המשפט.....

... נראה לי, שאין להתערב בשיקולי בית המשפט, שלאור הנתונים כאמור קבע שיש מקום לפסוק למשיב פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות. המדובר בנפגע צעיר, אשר שנות עבודה רבות לפניו, וקיימת אפשרות סבירה, שעקב התאונה נפגע כושר השתכרותו, אפילו לא נותרה לו נכות צמיתה שניתן לכמתה על-פי המבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- .1956..."

וכן ראו: ת"א 41798-07 בשירי נ' דואר ישראל בע"מ (13/6/2010), שם פסק בית המשפט פיצויים על דרך האומדנה, כאשר לא נותרה נכות רפואית, וזאת בנסיבות בהן התובע שם לא הפסיד ימי עבודה, השביח את שכרו ואת תפקידו, בקובעו, כי הכאבים שסובל התובע עשויים להשפיע על עבודתו. בדרך דומה הלך בית המשפט גם בת"א (ת"א) 32085/04 חייט ליאת נ' זיתוני עמוס (16/03/08), שם אזכר בית המשפט פסיקה רבה ובין היתר את פסק הדין בת.א. 602/85 (מחוזי חיפה) ארמונד רואימי נ' הפניקס – שם פסקה כב' השופט שטרסברג כהן כדלקמן -

"מאמינה אני לתובע שהוא סובל כאבים בברך מעת לעת ושהוא סבל בעבר ויש להניח שבתקופת הנכות הזמנית השליכו הכאבים על הגבלה בעבודה. לפיכך ראוי שיפסק לתובע פיצוי בגין תקופת העבר ובגין העתיד כשלפניו עוד 20 שנות עבודה"

"לתובע אין נכות על אף שמעת לעת פוקדים אותו כאבים. מתוך החשש שמא כאבים אלה עלולים להפריע בעתיד במשך תוחלת חיי העבודה של עשרים שנה אני פוסקת לו פיצוי גלובלי ..."

כך גם בענייננו, אני מאמינה לתובע שמאז התאונה חווה מגבלות מסויימות וכאבים נסבלים. אמנם התובע לא גיבש תיק רפואי לתפארת כהכנה לתביעה, המשיך בחיי משפחה וקריירה, אך כאשר כן הלך לרופא נמצאו ממצאים וכאשר פנה למומחה מטעם בית המשפט, נמצא כי בעקבות התאונה גדלה נכותו ב- 1.5% נכות. התובע סובל ממגבלות תנועה וכאבים כמתואר בחוות דעת המומחה. מצבו מצדיק פסיקת סכום מתון של פיצוי, מתוך הנחה שיכול והכנסותיו תגרענה במידה מסויימת בשל מצבו.

בשים לב לנתונים אלה, אני מעמידה את הפיצוי של התובע בגין אובדן כושר ההשתכרות על סך כולל של 26,000 ש"ח כסכום גלובלי מתון, המשקף אפשרות שהנכות תשפיע בעתיד.

אעיר, כי אינני רואה צורך לדון כלל בשיעור ההיוון בתיק זה, שכן ממילא הפיצוי שיש לפסוק הוא סכום גלובלי המשקף את מכלול הנתונים והרכיבים. יחד עם זאת על מנת להפיס את דעת הנתבעת אציין כי בחישובי הסתמכתי על שיעור היוון של 3% שכן כך מצדיקות הנסיבות, בהעדר הכרעה בבית המשפט העליון ולנוכח שנות העבודה הרבות הצפויות לתובע (וראו בהקשר זה לאחרונה גם פסק דינו של כב' השופט רון סוקול בת"א 60161-03-17 פלוני נ' כאן הבונים (25/9/18)).

עזרת הזולת והוצאות מכל סוג

31.  התובע טוען, כי יש לפסוק לו עזרת הזולת לעתיד, בשיעור גלובלי, הלוקח בחשבון את שיעור נכותו, את גילו הצעיר ואת העובדה שנכותו עקב התאונה עשויה להצדיק עזרה מפעם לפעם. התובע מבקש להעמיד את הסכום על סך של 10,000 ש"ח ש"ח לעבר ו- 10,000 ש"ח לעתיד.

אשר להוצאות טוען התובע, כי הוציא סכומים ניכרים בגין נסיעות לטיפולים רפואיים ומעקבים בבית החולים וכן הוציא סכומים בגין תרופות, משחות ואביזרים. התובע מוסיף כי יאלץ להוציא גם הוצאות לעתיד ומבקש להעמיד את הסכום על שיעור של 25,000 ש"ח. התובע צרף חשבונית בגין טיפול במכבי טבעי בסך של 715 ש"ח וכן קבלה המופנית לעורך דינו בסכום של 73 ש"ח, שככל הנראה עניינה באיסוף חומר רפואי שהתבקש על ידי המומחה.

32.  הנתבעת טוענת, כי אין לפסוק בראשי נזק אלה דבר, שכן לתובע לא נגרמו נזקים בתאונה ולא הוכח דבר.

33.  בהקשר לפסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת והוצאות רפואיות נפסק לא פעם, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין, וזאת גם אם לא שמר קבלות על הוצאות וגם אם נעזר או יעזר בעתיד בבני משפחה, ללא כל עלות. בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין עזרת הזולת והוצאות הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.

34.  בענייננו, סביר לקבוע כי יכול והתובע יזקק בעזרה מפעם לפעם וכן סביר לקבוע, כי נגרמו לו הוצאות מסויימות, בגין טיפולים, תרופות ונסיעות בעקבות התאונה. בנסיבות אלה יש לפסוק שיעור פיצוי סביר ומתון שיהא בו כדי להשיב את המצב לקדמותו. לטעמי נכון להעמיד סכום זה על סך גלובלי של 5,000 ש"ח לעבר ולעתיד.

 

 

נזק לא ממוני

35.  בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, לשיעור הנכות (הרפואית), מוסמך בית המשפט לפסוק נזק לא ממוני בתיק זה עד לשיעור של 10% נכות. התובע מבקש, כי יפסק לו מלוא הסכום, הנתבעת טוענת, כי ראוי לפסוק בהתאם לאחוזי הנכות הרפואית פיצוי של 2,719 ש"ח הא ותו לאו.

ההלכה היא שהסכום המקסימלי לא יפסק כלאחר יד, אלא בנסיבות מיוחדות במקרה דנן לא מתקיימות נסיבות המצדיקות את פסיקת הסכום המקסימלי. לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, את פגיעתו של התובע, את הטיפולים שעבר, את גילו הצעיר, את מגבלות התנועה מהם הוא סובל, הכאבים שהוא חווה מאז התאונה ולדאבון הלב ככל הנראה יחווה גם בעתיד, אני מוצאת לנכון להעמיד את הפיצוי על סך של 9,000 ש"ח.

הערכת הנזקים

36.  מתקבלת הערכת הנזקים הבאה:

      א. גריעה מכושר ההשתכרות בתוספת פנסיה –              26,000 ש"ח.

      ב. עזרת הזולת והוצאות מכל סוג                                5,000 ש"ח

      ג.  נזק לא ממוני -                                                  9,000 ש"ח

       סך הכל סכום של                                                             40,000 ש"ח

 

סוף דבר        

 

37.  הנתבעת תשלם לתובע סך של 40,000 ש"ח בתוך 30 יום, בצירוף ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

כמו כן תישא הנתבעת בתשלום שנשא התובע בגין אגרת בית משפט בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום, וכן בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.21% מן הסכום שנפסק.

 

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

 

ניתן היום,  כ"א כסלו תשע"ט, 29 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.

 

אורלי מור-אל