בפני תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד שנת 1983, מכונאי במקצועו, בתאונת דרכים מיום 7.10.2012.

 

אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת האחריות, והמחלוקת הינה בשאלת הנזק בלבד, ומתמקדת בעיקרה בשאלת אחוז נכותו הרפואית האורטופדית של התובע, בשאלת השלכותיה התפקודיות של נכותו הכוללת של התובע, ובשאלת בסיס שכרו של התובע.

 

התובע נבדק על ידי שני מומחים מטעם בית המשפט, ד"ר טנצמן בתחום האורטופדי וד"ר פרחאת בתחום הפסיכיאטרי. ד"ר טנצמן קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 10 אחוז, על פי סעיף 37(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי") בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי. ד"ר פרחאת קבע לתובע 5 אחוזי נכות פסיכיאטרית צמיתה בגין הפרעת הסתגלות חרדתית מיום 1.1.14 ונכות זמנית בשיעור 20 אחוז בגין תסמונת פוסט טראומטית מיום התאונה ועד ליום 21.12.13.

 

טענות הצדדים:

התובע טוען כי המומחה האורטופדי היה צריך לקבוע 10 אחוזי נכות צמיתה נוספים, בגין שני שברים שהתאחו בחוליות C7 ו- D1, וזאת על פי תקנה 37(8) לתקנות הביטוח הלאומי. התובע טוען, כי אין לקבל את עדות המומחה, כי שברים אלה שהינם בקשת האחורית של החוליה, אינם שבר "בגוף החוליה" כקביעת תקנה 37(8), ויתכן כי גם לפי עדותו של המומחה יש לקבוע כי עסקינן בשבר בחוליה

D1. אשר לראשי הנזק, טוען התובע כי שכרו קודם לתאונה עמד על כ- 7,500 ש"ח נטו וכי זהו הבסיס לפסיקת שכר בעבר, כאשר לטענת התובע נגרמו לו הפסדי שכר. התובע טוען ל- 13 חודשי אי כושר. התובע טוען להפסד כושר השתכרות בעתיד כאשר לשיטתו בסיס השכר לעניין זה הוא השכר הממוצע במשק. עוד טוען התובע לראשי נזק של עזרת צד ג' בעבר, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר, הוצאות רפואיות לעתיד, עזרת צד ג' לעתיד, וכאב וסבל.

 

הנתבעים, לעומת זאת, טוענים כי אין לקבל את טענות התובע לגבי בסיס שכרו. מעבידו של התובע, והרו"ח של העסק הינם אחיו של התובע. המעביד לא העיד, ואחיו הרו"ח אמנם העיד אך לא המציא את תיקו האישי של התובע, בניגוד להחלטת בית המשפט. על כן אין להסתמך על תלושי השכר שהוצגו הקודמים לתאונה שככל הנראה "הותאמו" לצורך הגשת תביעה. עוד מפנים הנתבעים לכך שמתלושי השכר הבודדים שמלפני התאונה שכן הומצאו, עולה כי שכרו המצטבר של התובע באותה שנה מלמד על ממוצע שכר נמוך בהרבה מזה שהוצג בבית המשפט. עוד מצביעים הנתבעים על תמיהות נוספות בתלושי השכר, מעבר להעלאת השכר, ובהן גם הורדת ערך שעת העבודה המשולמת. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי בצדק לא קבע המומחה נכות על פי סעיף 37(8) לתקנות הביטוח הלאומי, מאחר ולא נגרמו שברים בגוף החוליה.  בנוסף לכך, טוענים הנתבעים, כי גם אם היתה נקבעת נכות רפואית על פי סעיף זה אין עסקינן בנכות תפקודית, כאשר לטענתם, גם הנכות שנקבעה אינה תפקודית. הנתבעים ממשיכים ומפנים לכך שגם בפועל לא נגרמה הגבלה תפקודית, שכן התובע העיד כי הינו ממשיך לנהוג ברכבו, ומטפל בילדיו הקטינים, וכי לא פנה לרשות הרישוי להודיע על בעיה רפואית, וגם לא ללשכת התעסוקה לחפש עבודה אחרת. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי אין פוטנציאל הפסד השתכרות בעתיד, אין הצדקה לפסיקת הפסדי פנסיה, ואין צורך בפסיקת פיצוי בגין צורך בעזרת צד ג', או פסיקת הוצאות, מה גם שלא צורפו קבלות, והוצאות רפואיות מכוסות על ידי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. עוד טוענים הנתבעים כי יש לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי בגין נכות כללית שניתנו לתובע בגין התאונה.

 

דיון והכרעה:

 

שאלת הנכות הרפואית האורטופדית:

1.       השאלה הראשונה שיש לדון בה הינה מהי נכותו הרפואית של התובע. בשאלה זו לא חלקו הצדדים בשאלת הנכות הנפשית, אך חלקו בשאלת הנכות האורטופדית. לטענת התובע, כאמור, יש להוסיף אחוזי נכות נוספים בגין תקנה 37(8) לתקנות המוסד לביטוח לאומי. אבחן שאלה זו.

 

2.       ראשית, אמנם לבית המשפט קיימת סמכות שלא לאמץ את קביעותיו של מומחה רפואי או מומחה אחר גם אם עסקינן במומחה שמונה על ידי בית המשפט (ראה למשל: ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170 (1993)). עם זאת, בדרך כלל, חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, נהנית מאמינות מרובה, ובית המשפט יאמצה, ככל שלא מצא טעם טוב שלא לעשות כן (ראה למשל: ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו (2) 936 (2002)).

 

3.       מבחינה עובדתית, ברור הוא כי השברים בחוליה D1 ו- C7, במקרה דנן היו בחלק האחורי של החוליות ולא בחלק הקדמי. הדבר עולה במפורש ממסמך סיכום האשפוז של בית החולים רמב"ם, וכך גם העיד המומחה בפני (עמ' 25 לפרוטוקול שורות 26 ו- 31). המומחה העיד במפורש, כי אחוזי נכות רפואית נפסקים בגין הגבלת תנועות, ובנוסף לכך, כאשר יש שבר בגוף החוליות ולא בקשת האחורית של החוליה, לרבות לא בגין פגיעה בלמינה או בזיזים. לטענת התובע לא כך יש לפרש את סעיף 37(8) לתקנות הביטוח הלאומי. לאחר עיון, אני דוחה את טענות התובע בעניין זה.

 

4.       כפי שהסביר המומחה, בהדגימו גם את הדברים בבית המשפט, יש להבחין בין שבר בגוף החוליה (Corpus vertebrae), להבדיל משברים בקשת האחורית על כל חלקיה לרבות הלמינה והזיזים (Arcus vertebrae). עיון בסעיף 37(8) לתקנות תומך לטעמי בגישתו של המומחה.

 

5.       סעיף 37(8) מקנה אחוזי נכות בגין "שבר של גוף חוליה שהתרפא". עיון בסעיף הסמוך לו – 37(9) לתקנות, המקנה נכות בשל הפרעות לאחר שבר של ה- Processus spinosus שהינו זיז קוצי שמהווה חלק מהקשת האחורית של החוליה, מלמד כי מחוקק המשנה, בעת התקינו את התקנות, היה מודע היטב לאבחנה בין שברים בגוף החוליה לבין שברים בקשת האחורית של החוליה, ובחר שלא להקנות אחוזי נכות בגין שברים בקשת האחורית, מעבר לתקנות המקנות אחוזי נכות בגין הגבלה בתנועה, וכאשר בכל זאת בחר להקנות אחוזי נכות בהקשר לאחד ממרכיבי הקשת האחורית – הזיז הקוצי, עשה זאת במפורש בסעיף 37(9) לתקנות. לעניין זה אציין, כי כפי שהעיד המומחה בפני, הקניית אחוזי נכות בגין שבר שהתרפא הינה מתווספת על אחוזי הנכות בגין הגבלות בתנועה  וכך אף נוהלי המוסד לביטוח לאומי כפי שפורסמו בחוזר נפגעי עבודה 2 מיום 24.11.10 באתר המוסד לביטוח לאומי באינטרנט.

(ראה: www.btl.gov.il/benefits/HozrimGimlaot/nehutMeavoda/Pages/default.aspx וראה: ת.א. (מרכז) 1402-08-13 אוסי נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ [ניתן ביום 22.10.2013] (להלן: "עניין אוסי")). עוד אציין, כי ככל וחל סעיף 37(8) הנ"ל, גישת הפסיקה הינה, כי על אף שעסקינן בשבר שהתרפא, גרסת מחוקק המשנה הינה כי ככל הנראה, גם בשבר שהתרפא בגוף החוליה, קיים פוטנציאל להגבלת תנועות או לכאב בעתיד, ועל כן יש בסעיף זה גם משום השפעה על הנכות התפקודית בעתיד (ראה: ע"א (חי') 62416-10-17 סברה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ [ניתן ביום 22.3.2018] (להלן: "עניין סברה")).

 

6.       עם זאת, ברוב בתי המשפט בערכאות הדיוניות, התקבלה גישתי, כאמור לעיל, כי הדברים נכונים באשר לשבר בגוף החוליה בלבד, להבדיל מפגיעה בזיזים, בלמינה, או בחלקים אחרים בקשת האחורית של החוליה. הטעם לכך הינו כי ככל הנראה קיים פוטנציאל להתפתחות נזק תפקודי עתידי, בפגיעה בגוף החוליה, ולא בחלקיה האחרים (וראה: עניין סברה הנ"ל; ת.א. (ת"א) 40362-12-10 ח.נ. נ' המאגר הישראלי לביטוח הרכב "הפול" [ניתן ביום 8.11.2016]; ת.א. (שלום קרית גת) 584/08 אבו ג'עפר נ' אבו ג'עפר [ניתן ביום 12.1.2014]; ב"ל (ת"א) 67568-10-13 חן הוד נ' המוסד לביטוח לאומי [ניתן ביום 1.5.2014], אך ראה לעומתם ת.א. (שלום פתח תקוה) 4268-03-09 גנטמן נ' היפר דודו בע"מ [ניתן ביום 28.7.2011]).

 

7.       מהטעמים האמורים לא מצאתי לנכון לסטות מקביעתו הרפואית של המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. נוכח העובדה כי אין מדובר בשבר בגוף חוליה, נותרה לתובע נכות בגין הגבלת תנועות בלבד.

 

שאלת בסיס השכר

8.       השאלה הבאה שיש לדון בה הינה שאלת בסיס שכרו של התובע לפני התאונה. בשאלה זו יש לציין כי שאלת תלושי השכר אינה חזות הכל, ועל בית המשפט לבחון בזהירות האם אכן משקפים הם את השתכרותו האמיתית של התובע. לעניין זה קבעה פסיקת בית המשפט העליון, כי יש להיזהר במיוחד, כאשר עסקינן במקרים בהם יכולה להיות לתובע שליטה על הוצאת תלושי שכרו, כגון במקרים בהם עסקינן בחברה משפחתית (ראה: ע"א 8938/15 פלוני נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ [ניתן ביום 7.9.2016]; ע"א 8552/09 עזבון המנוח עמאר אחמד נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול" [ניתן ביום 11.9.2011]; ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' פת [ניתן ביום 13.5.2010]); ע"א 4767/13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' שובבו [ניתן ביום 25.11.2013]).

 

9.       במקרה דנן, יש לשים לב לעובדות הבאות: אין חולק כי התובע הינו אחיו של המעביד, ורוה"ח של המעביד הינו אח נוסף של התובע. התובע טרח לצרף שלושה תלושי משכורת אחרונים מלפני התאונה מהם עולה כי משכורתו הממוצעת עמדה על כ- 7,500 ש"ח נטו, אך לא טען כי משכורתו עלתה לראשונה בחודשים אלה. דא עקא שמעיון מעמיק יותר בתלוש חודש יולי 2012 עולה כי משכורתו המצטברת כולל אותו חודש ברוטו הינה סך של  29,333 ש"ח. במילים אחרות, לאחר ניטרול משכורתו ברוטו של התובע באותו חודש בסך 7,853 ש"ח, עולה כי משכורתו המצטברת של התובע במחצית השנה שקדמה לכך, עמדה על 21,480 ש"ח, ובממוצע סך של 3,580 ש"ח ברוטו בלבד לחודש!

 

10.    התובע לא טרח לציין עובדה זו בתצהירו, או בחקירתו בבית המשפט, ולא הביא לעדות את המעביד. התובע אמנם זימן בדיעבד כעד את אחיו הרואה חשבון בלא הגשת תצהיר מטעמו, אך זה למרות החלטה מפורשת של בית המשפט מיום 4.5.17 להביא עמו את כל התיק החשבונאי של המעסיק, לרבות תלושי שכר של התובע מאז 2009 (מועד תחילת עבודתו), ודוחות נוכחות, לא הביא עמו דבר, בטענה כי לא התבקש. יש לציין, כי רואה החשבון אף אישר בחקירתו, כי בשלב מסוים בשנת 2012, התבקש להגדיל את משכורתו של התובע (עדותו בעמ' 22 לפרוטוקול), אך לא ידע לספק כל פרטים על העלאה זו. על כך יש להוסיף, כי מעיון בתלושים המדוברים, עולה כי "משום מה" תאריך הדפסת כל התלושים הקודמים לתאונה הינו מיום 2.12.12, מועד המאוחר לתאונה, זאת בעוד שניתן היה לצפות כי כל תלוש יודפס בחודש העוקב למשכורת החודש אליו הוא מתייחס. עובדה זו מוסיפה חשד להתנהלות במקרה דנן, זאת בהינתן העובדה כי גם לא סופק כל הסבר כיצד "קפצה" משכורתו של התובע בכ- 3,000 ש"ח בלא כל הסבר. בנסיבות האמורות, לא אוכל לקבל את בסיס השכר לו טוען התובע. על כן, ומאחר והשכר האמיתי קודם לתאונה היה פחות משכר המינימום במשק, אקבע את שכר המינימום כבסיס לשכרו של התובע.

 

11.    גם באשר לשכרו של התובע לאחר התאונה עולות תמיהות. התובע טוען כי בעוד שקודם לתאונה עבד 8 שעות ביום, עובד היום 5 שעות בלבד (עדותו בעמ' 16 לפרוטוקול). אינני מקנה מהימנות לעדותו זו. לא התובע ולא רואה החשבון הציגו דוחות נוכחות של התובע, בטענה כי לא התנהלו כאלה. דא עקא, שטענה זו אינה מתיישבת עם הוראת סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, המחייבת רישום שכזה. כאמור, התובע לא טרח לזמן את אחיו המעביד לעדות בבית המשפט וממילא לא ניתן היה לחוקרו בשאלה זו. גם עיון בתלושי המשכורת לאחר התאונה, מעלה תמיהות, נוכח העובדה שבאופן תמוה חלו שינויים בדרך חישוב השכר, שינויים להם לא ניתן כל הסבר: כך למשל, ערך שעת עבודה שעמד בתלוש של חודש יולי 2012 על סך 46.74 ש"ח ירד בתלוש של חודש נובמבר 2013 לסך של 31.09 ש"ח ונותר לאחר מכן בתעריף זה. אסתפק בשינוי מהותי זה מבלי לפרט תמיהות נוספות, עליהן עמד ב"כ הנתבעים בסיכומיו.

 

12.    אציין כי המומחה האורטופדי בעדותו בבית המשפט, ציין כי אכן קיימת מגבלה קלה בתנועות הצוואר אצל התובע, אך מגבלה זו ברוב זמן העבודה אינה גורמת להפרעה כלשהי בתפקודו של התובע (עמ' 32 לפרוטוקול). עובדה זו נתמכת גם מעדותו של התובע, כי המשיך לנהוג ברכבו, ואף מטפל בילדיו הקטינים. לפיכך, לא ניתן לקבל, גם אם נצרף את הפרעת ההסתגלות הנפשית של התובע, כי כושר עבודתו פחת בכמחצית, עובדה עליה מעידים תלושי שכרו של התובע, וככל ותלושים אלה משקפים את משכורתו האמיתית של התובע, דבר בו אני מטיל ספק, אין אלא להסיק, שהתובע בחר שלא למצות את אפשרויות העבודה שעמדו בפניו. לכך יש להוסיף את העובדה, כי מעדותו של התובע עולה, כי הוא בחר שלא למצות אפשרויות העסקה אחרות במקצועו, כגון במוסך אחר או במכון רישוי, ואף לא טרח לפנות ללשכת התעסוקה על מנת למצוא תעסוקה, לרבות האפשרות לעבור הסבה מקצועית (השווה: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו (1) 281 (1981)).

 

13.    אני סבור נוכח האמור לעיל, כי יש לקבוע את הנכות התפקודית כ- 70 אחוז מן הנכות הרפואית, ועל פי נכות תפקודית זו יש להעריך את הפסדי השכר של התובע לעבר ולעתיד, מעבר לתקופת אי הכושר ותקופת הנכות הזמנית שנקבעה לתובע, על פי שכר המינימום במשק. אכן, אחוז הנכות הרפואית הינו מודד בו משתמש בית המשפט, אך בסופו של דבר, על בית המשפט להעריך את הנכות התפקודית על בסיס עובדות המקרה שבפניו, וזו אינה בהכרח משתווה לנכות הרפואית (השווה: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792 (1995); ע"א 2577/14 ‏פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ [ניתן ביום 11.1.2015]).

 

חישוב הנזק

14.    בהתאם לקביעותי דלעיל אחשב את נזקו של התובע.

 

15.    כאב וסבל – חישוב נזקו של התובע על פי נכותו הרפואית  המשוקללת בשיעור 14.5 אחוז לרבות 3 ימי אשפוז הינו הסך של  28,208 ש"ח.

 

16.    הפסד שכר בעבר – על תקופת אי הכושר אפסוק לתובע הפסדי שכר מלאים, בניכוי השכר ששולם לו. התובע הציג תעודות אי כושר עד ליום 30.4.13 בלבד, בצירוף אישור רופא תעסוקתי לאי יכולת לעבוד בעבודתו עד לסוף חודש יולי 2013. שכר המינימום בתקופה האמורה עמד על 4,300 ש"ח ובניכוי מס בשיעור 10 אחוז סך של 3,870 ש"ח. לפיכך הפסדי התובע בתקופה האמורה הינם הסך של 38,700 ש"ח, משוערך מאמצע תקופה הינו הסך של 41,893 ש"ח, ובניכוי השכר ששולם לתובע בחודש אוקטובר 2012 בסך 1,750 ש"ח כשהוא משוערך (1,889 ש"ח), היינו הסך של 40,004 ש"ח.

 

לתקופה מחודש אוגוסט 2013 ועד חודש דצמבר 2013, עמדה נכותו המשוקללת של התובע על 28 אחוז. גם בתקופה זו אחשב על פי הנכות הרפואית המלאה. לפיכך החישוב הינו 3,870  X 5 X 28אחוז= 5,418 ש"ח, משוערך מאמצע תקופה הינו הסך של 5,714 ש"ח, ובניכוי משכורת נובמבר 2013 בסך 2,100 ש"ח כשהיא משוערכת להיום (2,205 ש"ח), היינו הסך של 3,509 ש"ח.

 

לתקופה מחודש דצמבר 2014, 70 אחוז מנכותו הרפואית של התובע עומדת על 10.15 אחוז. לפיכך, החישוב הינו כדלקמן: עד סוף חודש מרץ 2015 עמד כאמור שכר המינימום על סך 4,300 ש"ח. על כן: 3,870 X 4 X 10.15 אחוז = 1,571 ש"ח, משוערך להיום מאמצע תקופה, הסך של 1,638 ש"ח.

 

לתקופה מחודש אפריל 2015 ועד סוף חודש יוני 2016 עמד שכר המינימום על סך 4,650 ש"ח ובניכוי מס בשיעור 10 אחוז על סך 4,185 ש"ח. לפיכך לתקופה זו הפסד התובע הינו 4,185 X 13 X 10.15 אחוז = 5,522 ש"ח, משוערך מאמצע תקופה הסך של 5,729 ש"ח.

 

לתקופה מחודש יולי 2016 ועד סוף דצמבר 2016 עמד שכר המינימום על סך 4,825 ש"ח ובניכוי מס בשיעור 10 אחוז על סך 4,343 ש"ח. לפיכך לתקופה זו הפסד התובע הינו 4,343 X 6 X 10.15 אחוז = 2,645 ש"ח, משוערך מאמצע תקופה הסך של  2,736 ש"ח.

 

לתקופה מחודש ינואר 2017 ועד סוף נובמבר 2017 עמד שכר המינימום על סך 5,000 ש"ח ובניכוי מס בשיעור 10 אחוז על סך 4,500 ש"ח. לפיכך החישוב לתקופה זו הינו 4,500 X 11 X 10.15 אחוז = 5,024 ש"ח, משוערך מאמצע תקופה הסך של 5,162 ש"ח.

 

לתקופה מחודש דצמבר 2017 ועד היום, עומד שכר המינימום על סך 5,300 ש"ח, ובניכוי מס בשיעור 10 אחוז על סך 4,770 ש"ח. לפיכך החישוב לתקופה זו הינו 4,770 X 12 X 10.15 אחוז = 5,810 ש"ח, משוערך מאמצע תקופה הסך של 5,889 ש"ח.

 

17.    הוצאות בעבר ובעתיד לרבות נסיעות והוצאות רפואיות: אעריך בסכום גלובלי, לרבות הצורך בתקופה הראשונה בהסעה באמבולנס, כשאני לוקח בחשבון את העלות בעניין זה בסך 600 ש"ח אותה ציין התובע בעדותו (עמ' 16 לפרוטוקול), כשמצד שני אני לוקח בחשבון, שהתובע לא הביא ראיות לתשלומים ששילם בעניין זה. עוד אני לוקח בחשבון שמרבית העלויות מכוסות מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. אפסוק סך של 6,000 ש"ח.

 

18.    אובדן כושר השתכרות בעתיד: על פי נכות תפקודית בשיעור 10.15 אחוז ועל פי מקדם היוון 245, החישוב הינו 4,770 X 245 X 10.15 אחוז = 118,618 ש"ח.

 

19.    הפסדי פנסיה: 12 אחוז מהפסדי השכר בעבר ובעתיד: 21,994 ש"ח.

 

20.    עזרת צד ג' בעבר ובעתיד: לעניין זה אני סבור, כי בתקופה הראשונה של מספר חודשים אכן נזקק התובע לעזרת צד ג'. אם כי התובע לא הוכיח כי ניתנה עזרה בשכר. אינני סבור כי התובע הוכיח צורך העולה על עזרה רגילה של בן משפחה מעבר לתקופה זו. התובע על פי עדותו הוא מתפקד, נוהג ברכבו, ומטפל בילדיו הקטינים, כאשר אשתו מחוץ לבית. אעריך הנזק בסעיף זה בסכום גלובלי של 20,000 ש"ח.

 

21.    סיכום כל נזקי התובע: סך נזקי התובע הינו אפוא הסך של 259,487 ש"ח. מהסך הנ"ל יש להפחית את תגמולי גמלת הנכות הכללית בסך 26,882 ש"ח כשהיא משוערכת להיום מאמצע תקופה (28,859 ש"ח). היינו נזקו של התובע הינו הסך של 230,628 ש"ח.

 

22.    אשר על כן אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע בתוך 30 יום מהיום את הסך של 230,628 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13 אחוז ובצירוף האגרה.

 

 

 

 

המזכירות תסגור את התיק.

 

 

 

ניתן היום,  ט"ו טבת תשע"ט, 23 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.

 

שלמה מיכאל ארדמן