מבוא

האם ניתן להעלות מחדש שאלות שהוכרעו בפסק דין לגופו של עניין, תוך הסתרת קיומו.

זו השאלה שהתעוררה בפניי בעת הדיון בתיק זה.

 

1.    הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (משיבה 1, להלן-הועדה המחוזית) דחתה התנגדויות שהגישו העותרים ואישרה 4 בקשות להיתר בניה שהגישה בז"ן בע"מ (משיבה 2,            להלן-בז"ן).

הבקשות אושרו מכוח סעיף 97א(א) (להלן- סעיף 97א) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1995)  בהתאם לתכנית חפ/222 ובהסתמך על התכנית המופקדת חפא"ג/1200/ב.

 

2.    העותרים שלא השלימו עם החלטת הוועדה המחוזית משום שלטענתם לא ניתן ליתן  היתרים מכוח סעיף 97א במקרה זה, הגישו עתירה מינהלית (עת"מ (31412-11-16) שנמחקה על ידי בית משפט.

משנדחו פעם נוספת התנגדויות העותרים לבקשות למתן ההיתרים הנ"ל, הוגשה על ידם עתירה שנייה (41666-06-17) שהתבררה בפני השופט רניאל שלא קבל את טענות העותרים ודחה את העתירה ביום , 24.10.2017, לאחר דיון לגופו של ענין (להלן- פסק הדין).

העותרים שלא השלימו עם פסק הדין הגישו ערעור לבית המשפט העליון (עע"מ 9129/17) שטרם התברר.

 

3.    במהלך שנת 2017 הגישה בז"ן 6 בקשות נוספות לקבלת היתר בניה, העותרים התנגדו גם לבקשות אלו, ביום 5.2.2018 נדחו התנגדויותיהם ושוב ניתנו לבז"ן היתרי בניה מכוח סעיף 97א.

 

ביום 6.3.2018 הגישו העותרים את העתירה הנוכחית וחשוב להדגיש כי הם לא חולקים בעתירה על היתר ספציפי מתוך 6 ההיתרים והם לא מבקשים לדון בהתנגדות ממוקדת ספציפית הם מסתמכים על אותה טענה עיקרית ולפיה לא ניתן במקרה זה לאשר מתן היתרי בניה כלשהם לפי סעיף 97א.

אלא שלעותרים בעיה, פרשנותם לתוכן סעיף 97א ולמצב התכנוני/משפטי נדחתה על ידי השופט רניאל בפסק הדין, טרם התברר הערעור שהגישו העותרים על פסק הדין ולכן הם בחרו בצורה תמוהה ובלתי ראויה, להגיש את העתירה הנוכחית בהתעלם מפסק הדין והערעור שלא מוזכרים בעתירה כלל והם בחרו להעלות מחדש טענות שנדחו והוכרעו.

 

4.    עוד יצוין כי ביום  20.3.2018, לאחר הגשת העתירה כאמור, פורסמה חפא"ג/1200/ב למתן תוקף ובוטלה תכנית ג/1200. העותרים לא טרחו לבקש לתקן את עתירתם ולהתאימה  למצב התכנוני שהשתנה והם גם בחרו שלא להתייחס בעיקרי הטיעון מטעמם לטענה כלשהיא  מהטענות שהוזכרו בכתבי התשובה.

המשיבים מצידם טענו כי בשל פסק הדין שדחה טענות העותרים קיים במקרה זה מעשה בית דין ולאור ביטול  תכנית ג/1200 ופרסום חפא"ג/1200/ב למתן תוקף הפכה העתירה בנוסחה המקורי לעתירה תיאורטית.

 

 

 

 

 

דיון

5.    העותר 2 שהוא עורך דין במקצועו ומייצג את שני העותרים בחר לנהל את ענייני העותרים בניגוד לסדרי הדין ולכללי משפט מהותיים החלים בבתי המשפט לעניינים מינהליים.

 

6.    אפתח בציטוט סעיף 12 לפסק דין של השופט רניאל:

"אני מקבל את טענת המשיבה 2, העולה מלשון החוק, שהמונח "תכנית" שעליה מדבר סעיף 97א אינו דווקא "תכנית מפורטת שניתן להוציא מכוחה היתרי בנייה". לפי הגדרת "תכנית" בתחילת חוק התכנון והבניה, גם תכנית שאינה תכנית מפורטת נכללת במונח "תכנית". על כן, חפ/222 במתחם בז"ן אינה חייבת להיות תכנית מפורטת, על מנת שיתקיים התנאי בסעיף 97א. כפי שנקבע גם בפסק דין חיפה כימיקלים, חפ/222 חלה על מתחם בז"ן, אם כי ההוראות המפורטות שלה אינן חלות, ולא ניתן להוציא היתר בנייה, בהיעדר תכנית מפורטת (ע"א 1216/98 אבוטבול נ' וועדת ערר מחוז המרכז, פ"ד נה (5) 114, 131 (2001)). לפיכך, כל בקשה להיתר בניה במתחם בז"ן, תהיה בניגוד לתוכנית חפ/222 החלה על המתחם, ובכך התקיים התנאי, שההיתר "אינו בהתאם לתוכנית בת תוקף".

 

 ובהמשך כך נקבע בסעיף 19 לפסק הדין:

 

"העולה מן האמור לעיל, שאני דוחה את פרשנות העותרים, כאילו לא ניתן לתת את ההיתר שניתנו במקרה זה לפי סעיף 97א לחוק התכנון והבניה. בהתאם לכך, ניתנו ההיתרים, במסגרת שיקול הדעת של מוסדות התכנון, תוך התניית תנאים שיביאו להגנה על  מטרות ראויות".

         

7.    בהתחשב בעובדה כי נכון להיום פסק הדין תקף וכל עוד הוא לא ישונה במסגרת הערעור שיתקיים בבית המשפט העליון, זו נקודת המוצא ולאור תוכן העתירה היא גם נקודת הסיום.

 

שאלת הוצאת ההיתר לפי סעיף 97א במצב התכנוני הקיים הוכרעה בפסק דין לאחר דיון בו ניתן לעותרים יומם בבית משפט ואין הצדקה לחזור לבית משפט עם אותן טענות כאילו לא ניתן פסק דין.

 

 

 

ואזכיר מושכלות יסוד כפי שנקבעו למשל ברע"א 5138/14 עוואד נגד עו"ד נפתלי נשר (16.10.2018):

"כללי מעשה בית דין מבוססים על רעיון הסופיות. ביסודם התפיסה כי לאחר שעניין נדון על ידי הערכאות המשפטיות המוסמכות, תוך שניתן לכל אחד מהצדדים יומו בבית המשפט, הרי שהכרעה שיפוטית סופית שהתקבלה כדין היא מחייבת, ומכוחה נוצר מחסום דיוני המונע התדיינות משפטית חוזרת באותו עניין. ...השתק פלוגתא מונע התדיינות חוזרת במחלוקות עובדתיות ומשפטיות שנידונו לגופן ונקבע לגביהן ממצא פוזיטיבי בהליך הקודם".

 

[על הדמיון הרב שבין העתירה שבפניי לבין המחלוקת שהוכרעה  בפסק הדין ניתן ללמוד מעיון בכתב הערעור שהגישו העותרים לבית המשפט העליון, נספח 7 לתשובת  משיבה 2 והשוואתו לעתירה].

 

על העותרים שאינם שלמים עם  הקביעות המשפטיות שקבע השופט רניאל בקשר לאותו מתחם ואותן תכניות, להתאזר בסבלנות ולשכנע את בית המשפט העליון כדי שישנה את אותן קביעות ואזכיר מדובר במתן היתרי בניה מכוח סעיף 97א ל-10 בקשות להיתרי בנייה, 4 הראשונות נדונו בפני השופט רניאל,  בגין 6 האחרות הוגשה העתירה שבפניי מבלי שיש טענה ספציפית בקשר לבקשה זו אחרת אלא טענה כללית עקרונית בדבר חוסר הסמכות לכאורה לאשר בקשה להיתר בניה, כך שבמקרה זה יש השתק פלוגתא שמונע דיון מחדש בעתירה.

 

8.     מיותר לציין כי הסתרת קיומו של פסק הדין והערעור אינה מעלימה אותם מהעולם, התנהגות העותרים בדרך בה בחרו שלא להזכיר בעתירה הנוכחית את פסק הדין של השופט רניאל והגשת הערעור עליו מהווה חוסר ניקיון כפיים שבמקרים מתאימים מצדיקה מחיקת עתירה  ולו מטעם זה בלבד.

 

ראו לעניין זה עע"מ 876/17 אוחיון נגד ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז (3.5.18):

"אחד ממבחני הסף במשפט המינהלי עניינו במידת ניקיון כפיו של עותר, ובשאלה האם ראוי ליתן לו את הסעד המבוקש בשים לב להתנהגותו במשפט ובאשר לעניינים הקשורים בו (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד' – משפט מינהלי דיוני 378 (2017) (להלן: משפט מינהלי דיוני)). כך למשל, העותר לסעד נדרש לפרוש לפני בית המשפט את מלוא התשתית העובדתית הצריכה לעניין. הסתרה של מידע רלוונטי, כמו הליכים קודמים שנדונו לפני ערכאות שיפוטיות, או אי-פרישת מלא יריעת המחלוקת, עלולה להיחשב כאי-ניקיון כפיים המצדיק את דחיית העתירה על הסף".

 

9.    למרות חוסר ניקיון הכפיים, הייתי מוכן לקיים דיון לגופו של עניין ובלבד שיוצגו בפניי, על פי סדרי הדין, בישיבה שנקבעה או בישיבה נדחית, טיעונים שלא הוכרעו ואינם בבחינת טיעונים תיאורטיים.

 

וכך במשך כ-50 דקות המלצתי לעותרים לשקול לבקש לתקן את העתירה להצביע על טענות שטרם התבררו ולהתייחס  במסגרת אותו תיקון גם לעובדה מהותית שהתרחשה לאחר הגשת העתירה, ביטול תכנית ג/1200.

 

העותר 2 התעקש לטעון בעל פה בהתעלם מכל הערותיי והחלטותיי כמפורט בפרוטוקול ולצערי בחלק  ניכר מהזמן הטיעון היה מעורפל ועמום, ראו למשל הטענה:

"התכונות שמוזכרות באותו סעיף קיימות במתחם תכנית ארצית ואם יש כזו, את מספרה אני לא זוכר. אם יש תכנית אחרת שגם כן, חלה במתחם וגם כן איננה כוללת הוראות מפורטות ובמקום השם חפ 222 נשים את שם התכנית הזו, נחליף את השמות, הטיעון יהיה בדיוק אותו טיעון" (עמוד 5 לפרוטוקול שורה 20).

 

הייתכן כי עורך דין יגיע לדיון ויטען לקיומה של תכנית ארצית ויוסיף "אם יש כזו", או "שאם יש תכנית אחרת" יש לפעול לפיה. בית משפט אינו זירה להעלאת ניחושים או טענות תאורטיות, לא ייתכן כי לראשונה יועלו בדיון טענות בקשר לתכנית בלי לנקוב במספרה ומבלי שמאפשרים למשיבות להיערך בהתאם בעת הגשת תשובותיהן.

 

ואזכיר לעניין זה את תקנה 5(ב)(5) לתקנות בתי משפט לענייניים מינהלים (סדרי דין) התשס"א-2000 אשר מחייבת:          "פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבססת העתירה";

 

העותר 2 טען מצד אחד כי הוא "מקבל כרגע את כל מה שנאמר בפסה"ד של השופט רניאל" (עמוד 2 לפרוטוקול שורה 1) ובו זמנית ביקש להגיע למסקנות אחרות (ראו עמוד 3 לפרוטוקול), דרך בלתי ראויה ומשמעותה אחת, בזבוז זמן שיפוטי יקר. 

 

10.כל טענות העותרים בקשר למשמעות תכנית חפ/222 לענין סעיף 97א הוכרעו  בפסק הדין של השופט רניאל. לא התרתי להעלות טענות חדשות שלא הוזכרו בעתירה, המלצתי לשקול לבקש לתקן העתירה והעותרים בשלהם בניגוד להחלטותיי הרחיבו חזית העלו טענות חדשות, ללא בקשה מקדימה לתיקון העתירה. 

ראו למשל אזכור לראשונה של תכנית תמ"מ 6 (עמוד 4 לפרוטוקול שורה 6) כאילו לא מדובר בהליך עליו חלים סדרי דין  ולכן לא נותרה טענה כל שהיא הראויה לדיון ודין העתירה להידחות.

 

גם טיעוני העותרים בקשר לתכנית ג/1200 הפכו תיאורטיים לאחר ביטולה ביום 20.3.2018, ופרסום תכנית חפא"ג/1200/ב למתן תוקף. העותר 2 סרב כאמור לעדכן עתירתו בהתאם תוך התעלמות מהכלל כי בית משפט אינו עוסק בשאלות תיאורטיות, ואינו מכריע בעניין אקדמי מקום שלא נדרשת הכרעה בעניין קונקרטי (ראו בג"ץ 2998/16 ד"ר יעקב אלמוג נגד רשות המיסים (10.7.2016).

 

 

 

סיכום

העותרים במשך כשעה בזבזו זמן שיפוטי יקר ולפנים משורת הדין לא אחייבם בתשלום הוצאות לאוצר המדינה, אך עליהם לשאת בטרחת כל אחד משלושת המשיבים שהגישו כתבי תשובה והגיעו לדיון.

 

 

לאור כל  האמור לעיל אני דוחה את העתירה ומחייב את העותרים ביחד ולחוד לשלם לכל אחת  משלושת המשיבות שכר טרחה בשיעור של 14,000 ש"ח (ובסה"כ 42,000 ש"ח) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

 

 

ניתן היום,  י"ד חשוון תשע"ט, 23 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.

 

אברהם אליקים