התובע, יליד שנת 1941, עותר לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו בעקבות נפילה עקב היתקלותו במפגע ברחוב שי עגנון בנתניה.

הנתבעת היא עירית נתניה שבשטחה נמצא המפגע.

בעקבות הפגיעה התובע נפגע בירך הימנית. התובע נותח בעקבות שבר בירך, אושפז למשך 23 ימים ושהה בשיקום. לטענתו, בעקבות התאונה חדל מעבודתו כמנהל מאפייה, וממצב של תיפקוד עצמאי נדרש לשיקום ועזרת הזולת.

הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.

• הדגשות בגוף הטקסט נעשו על ידי הח"מ, ציטוטים בפרוטוקול הובאו כפי רישומם.

 

שאלת האחריות –הגרסה העובדתית

1.           הנתבעת חולקת הן על הסיפור העובדתי והן על טענת התובע בדבר קיומו של מיפגע.

אשר על כן, תחילה אבחן האם התובע הוכיח את גרסתו ביחס לעצם התרחשות הנפילה. 

בהקשר זה הנתבעת לא חולקת על כך שהתובע נפל, אולם לטענתה, אין לקבל את גרסתו העובדתית כי נפל בעקבות המפגע הנטען. הנתבעת טוענת כי נמצאו בגרסתו של התובע סתירות רבות, לרבות סתירות בין גרסת התובע לגרסת העד הנוסף מטעמו (חתנו) כמו כן, לטענתה, התובע הסתיר מידע מהותי ביחס לעברו הרפואי באופן המציג את תצהיר התשובות לשאלון שלו כתצהיר שאינו כולל דברי אמת. עובדה זו אף היא משליכה לעניין הגרסה העובדתית.

2.           כבר עתה אבהיר כי לטעמי יש לקבל את גרסתו העובדתית של התובע ביחס לנסיבות התאונה, על אף הסתירות הנטענות בגרסה זו. להלן יוצגו הטעמים למסקנתי.

 

3.           מעיון בתמונה שצורפה לכתב התביעה עולה כי במקום הנטען שבו ארעה הנפילה-המדרכה משובשת. לטענת התובע הוא נתקל בשקיעה (בור) הנמצא בקצה אחת המרצפות.

התובע העיד בתצהירו (ס' 3) בהקשר זה כי:

 

"ביום 23.4.16 לאחר ביקור אצל בתי ובעת הליכתי, עם חתני, לכיוון רכבי, במדרכה ברחוב שי עגנון בין המספרים 21-23 , ו/או בסמוך לכך בנתניה, נתקלה רגלי במפגע שהיה במדרכה ונפלתי ארצה ... המפגע שממנו נפלתי הוא שבר במדרכה שיצר מעין בור קטן אך עמוק במרכז הדרך ממש ... ניתן לראות בתמונות שהמדרכה כולה משובשת ושהמפגע נמצא ממש במרכז הדרך. לאחר התאונה שלי הוחלפה המדרכה והמפגע תוקן".

 

התובע תעד בחקירתו את הנפילה:

ת:  זה קרה אחרי האוכל בערך.

ש:  זה קרה כשרציתם ללכת הביתה?

ת:  כן.

...

ש:  כשהלכתם לכיוון הרכב, שלומי היה באיזה צד שלך?

ת:  שמאל.

ש:  לידך, לפניך או מאחוריך?

ת:  קצת לפני.

ב"כ התובעת:

השאלה לא מובנת לעד.

לשאלת ביהמ"ש:

ש:  לידך, לפניך או מאחוריך?

ת:  עכשיו אני מתקן ואומר שהוא היה אחרי.

(בעמ' 12 שורות 17-27).

 

כפי שעולה מהעדות, העד העיד תחילה כי חתנו היה קצת לפניו . לאחר שבאת כוחו טענה כי השאלה לא מובנת לעד, בית המשפט שאל פעם נוספת את התובע האם כוונתו ליד, מלפנים או מאחור, והשיב כי חתנו היה אחריו. גרסה זו מתיישבת עם עדות החתן, שלא נסתרה, שתובא בהמשך.

 

4.           גרסת התובע נתמכה בגרסת חתנו, אשר העיד כי ראה את אירוע הנפילה.

 

חתנו של התובע העיד בתצהירו (ס' 2-7 לתצהיר) כי :

"ביום 23.4.2016 בעת שהלכתי עם חמי, ... , מביתי הסמוך לכיון רכבו, ראיתי אותו נופל כתוצאה ממפגע על המדרכה ברחוב שי עגנון בין המספרים 21-23. לציין כי במקום רצפה משובשת ויש שבר באחת מרצפות המרכזיות שיצר מעין בור קטן אך עמוק ממש במרכז הדרך. אחרי הנפילה צעקתי לעזרה ... הראתי לאשתי את הבור הקטן והרצפה המשובשת ... המדרכה ברחוב שי עגנון ממוקמת בשכונה וותיקה עם בתים ישנים ומרביתה היתה משובשת וסדוקה במשך שנים רבות ולעירייה לא היה אכפת. היה מקום הרבה לפני התאונה להחליף את המרצפות ואולם רק אחרי התאונה המדרכה כולה הוחלפה במדרכה חדשה"

 

ובעדותו :

ש:   כשליווית אותו, איפה הלכת?

ת:   לצידו. מצד שמאל.

ש:   ראית אותו נופל?

ת:   הוא נפל במכה.

ש:   מה היתה התנוחה שהוא נפל?

ת:   קדימה וימינה. היה שם בור. רגל ימין היתה בתוך הבור.          היה בור, שבר

       (עמ' 8 שורות 25-26, עמ' 9 שורות 1-4)

ש:   היו אולי סיבות אחרות שהוא נפל?

ת:   לא. הוא נפל בבור. ראיתי את זה במו עיני. שאלתי אותו אם הוא יכול לקום ואמר שלא. הוא היה המום. לא נגעתי בו כי חשבתי שקרה לו משהו רציני. קראתי לאישתי. הבור היה ברור והמקום הזה אני מתריע בפני פקחים. רק לפני חצי שנה יישרו שם וסידרו את המקום. החליפו את כל המדרכה. הכל היה רעוע. גם הבן שלי הקטן, אדיר, עם האופניים גם התהפך.

ש:   בגלל הבור הקטן הזה?

ת:   מה זה בור קטן? זה בור גדול. היה ברור שהוא נפל מהבור. ממה שראיתי חמי נפל מהבור. הוא נפל ישר וטיפה ימינה על הצד.

ש:   אני אומר לך שהדברים שאתה מספר לנו כאן לא אפשריים. אמרת לפני רגע שהלכת משמאלו. אם הלכת משמאלו, אז הוא הלך רחוק מהבור הזה, יותר קרוב לשפת המדרכה ואתה הלכת קרוב לבור הזה. איך אתה מסביר את זה?

ת:   הוא נפל מהבור. חד משמעית. זה מה שראיתי וזה מה שהיה.

ש:   אני מפנה אותך למוצג ח' של התובע. אני אומר לך שהוא הלך משמאל לבור ואתה הלכת מימין.

ת:   אמרתי שאני הלכתי משמאלו והוא הלך מימין.

ש:   לאיזה כיוון הלכתם?

ת:   לכיוון הרכב שלו.

(עמ' 9 שורות 17-32, עמ' 10 שורה 1).

 

5.           העד נחקר על מצבו הרפואי של התובע, ובין היתר, נשאל האם הוא מודע לכך שהתובע אלכוהוליסט . העד שלל טענה זו והשיב לענין התיאור העובדתי כי:

          "אני ראיתי את הבור. הוא לא היה שיכור ונפל מהבור."

                    (בעמ' 11, שורה 7).

 

אציין כי בהתאם לתמונת המפגע שצורפה על ידי התובע לכתב התביעה ולתצהיר, עולה כי קיים די מקום לכך שהעד ילך לשמאל התובע, ואין המדובר בבור שנמצא ממש על שפת המדרכה.  

6.           בתו של התובע הצהירה כי (ס' 3-5 לתצהיר) כי :

 

"שמעתי את בעלי צועק מבחוץ לעזרה ואני ובני יצאנו לראות במה מדובר. כאשר הגענו למקום הנפילה ראינו כי אבא שלי שרוע על הרצפה ובסמוך לו היה המפגע ... להדגיש כי אני ובני לא ראינו את ההתקלות והנפילה. אבל ראיתי את אבא שוכב במקום בו הרצפה משובשת ושבורה ויש מרצפת אחת שהקצה שלה שבור ויוצר מעין בור קטן ... אני צלמתי את תמונות המפגע מספר ימים אחרי הנפילה... "

 

העדה לא נחקרה על תצהירה לענין זה.

 

7.           גרסת העד נתמכת במסמכים רפואיים אותנטיים בסמוך לתאונה – רישום רפואי מבית החולים מיום התאונה, שבו נרשם כי התובע נפל במדרכה מסיבה טכנית (להבדיל מרפואית). (נספח ד' לתצהיר העדות). מכאן, מתחזקת המסקנה כי לא היתה סיבה רפואית לנפילת התובע, וכי הוא נפל בעקבות המפגע שהיה בדרכו.

 

8.           כעת אתייחס לטענת הנתבעת בדבר סתירות שנפלו בגרסת התובע.

 

9.           בא כח הנתבעת טען כי גרסת הנפילה כתוצאה מהיתקלות בבור הועלתה בשלב התצהירים בלבד. בהקשר זה טענה באת כח התובע בסיכומיה כי התמונה נשוא המפגע צורפה לכתב התביעה.  אמנם, בא כח התובע בקדם המשפט מיום 19.2.18 טען כי "המרצפות הן מרצפות דקות שאינן עומדות בשום תקן אפשרי ולכן כל המדרכה הוחלפה... יש מרצפות מאד דקות שיושבות על חול..." (בעמ' 4, שורות 24-25), אולם עוד הבהיר בדיון כי : "מדובר ברחוב שלם שהריצוף בכל הרחוב הוחלף. התובע זוכר במפורש שרגלו נתקלה בבור" (בעמ' 5 שורות 23-25). על כן איני מקבלת את טענת הנתבעת.

 

10.        לטענת הנתבעת, נמצאו סתירות בין גרסת התובע לגרסת חתנו ביחס למועד בו התרחשה התאונה, וביחס לנוכחותה של רעייתו של התובע בעת הנפילה.

 

11.        בענין זה אכן עלו סתירות בין גרסת התובע אשר טען כי רעייתו הגיעה עימו לביתו בשעת הצהריים טרם הנפילה, בעוד שחתנו העיד כי התובע הגיע בשעת הבוקר וללא רעייתו.

 

12.        על אף הסתירות שנפלו בעדויות התובע מצאתי מקום לאמץ את הגרסה העובדתית ביחס לתאונה.

 

13.        בעניין זה נפסק כי גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות, בית המשפט אינו מנוע מלקבוע כי בעל דין פלוני עמד בנטל השכנוע, במידה הדרושה להוכחת טענתו- ע"א 1278/15  מחמוד עבאס נ' מועצה מקומית ג'ת (30.08.2016), פסקה 37. ראו גם: ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (09.05.2011), פסקה 24.

 

כך נפסק בתא (ביש"א) 33594-05-16‏ ‏ פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ:

"כאמור, אינני סבור כי הסתירה בקשר למספר הגיסים שנכחו בבית חמו של התובע ואי־פירוט מלוא עברו הרפואי והתאונתי של התובע גורעים ממהימנות העדים שהופיעו בפני משאין עניינים אלה "נוגעים ל"גרעין הקשה" של העדות בדבר אופן התרחשות התאונה, שלא נסתר" (ע"א (מחוזי ירושלים) 9592/06 ג'מאל מוחמד עלי עבדאללה עאצי נ' יוסף מוחמד עלי עאצי (06.09.2007), פסקה 5. ראו גם: (מחוזי ירושלים) 7078/05 ח.ל. נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (13.08.2009), בפסקה 30; וכן ע"א (מחוזי י-ם) 57421-05-11 – אריאלה פרידמן נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל (11.10.2011)).

עוד נפסק כי ככל שניתן יהיה להבחין בין האמת לשקר, כי אז רשאי בית המשפט לפצל העדות ולאמץ רק חלק ממנה (ראו סעיפים 53 ו-57 לפקודת הראיות, וכן ההלכה הפסוקה בענין כלל "פלגינן דיבורא", כפי שהובאה בע"פ 481/12 פלוני נ' מדינת ישראל (30.12.2014), ע"פ 2478/12 אגבריה נ' מדינת ישראל (13.5.2015).

 

14.        על אף הסתירות שנפלו בין גרסאות התובע לחתנו בעניין מועד התאונה ונוכחות רעייתו של התובע בבית ביתו שם התארח טרם התאונה, מצאתי כי אין בסתירות אלה כדי לאיין את הגרסה העובדתית ביחס לנסיבות קרות התאונה הנובעת ל"גרעין הקשה של העדות".

 

עדותו של התובע ביחס לנוכחות רעייתו לא הייתה ברורה וקוהרנטית. כך, העיד כי :

 

ש:        כשהארוחה נגמרה בבית של אורית ביום שנפלת, מי            יצא איתך אל הרכב?

ת:        שלומי ואורית גם היתה אני חושב.

ש:        איפה אישתך?

ת:        בבית של אורית.

ש:        למה אישתך לא יצאה איתך לרכב?

ת:        לא יודע. אתה מבלבל אותי.

 

(בעמ' 12 שורות 13-16)

 

ש:       אחרי שנפלת, אישתך יצאה לראות אותך?

ת:       לא יודע.

ש:       למה אתה לא יודע?

ת:       הייתי מבולבל.

ש:       אתה הולך, אתה נופל ומהנפילה יש לך כאבים ואתה מבולבל וכבר לא יודע מה נעשה לידך?

ת:       נכון. לקחו אותי לבית חולים

(בעמ' 13 שורות 1-5))

 

במהלך עדות התובע, התרשמותי הייתה כי התובע התקשה לעקוב אחר שאלות בא כח הנתבעת.

לאור חלוף הזמן מאז ארעה התאונה, לאור גילו של התובע, והתרשמותי מהתובע, הסתירה הנוגעת להימצאותה של רעייתו בבית ביתו אם לאו בעת התאונה, והמועד שבו ארעה הנפילה (בקר או לפני הצהריים) לטעמי אינה מאיינת את מהימנות גרסתו ביחס לעצם התרחשות התאונה עצמה. בהקשר זה העיד התובע כי רעייתו "לא יודעת לתת תצהיר" וכי הוא לא יודע מדוע לא הובאה כעדה (בעמ' 13 בשורות 20-21). ככל שרעייתו של התובעת לא נכחה בעת הנפילה, הרי אין לה תרומה לענין עצם ההתרחשות וגם לפי גרסת התובע , הרי שלא היתה עדה לתאונה עצמה. על כן, לא מצאתי לייחס חשיבות רבה לטענה זו.

 

15.        הנתבעת הוסיפה וטענה כי קיימות סתירות בין תשובות התובע בשאלון לענין העבר הרפואי, לבין המסמכים הרפואיים. אכן, עולה כי התובע לא מסר את מלוא הפרטים הנדרשים בתצהיר תשובות לשאלון ביחס למצבו הרפואי. אולם, על אף מחדל זה, ועל אף שהתובע מצווה היה בתצהירו למסור את מלוא התשובות והפרטים ביחס למצבו הרפואי, לא מצאתי כי אי מסירת מלוא הפרטים, יש בה בהכרח להשליך לעניין קבלת גרסתו של העובדתית של התובע לעניין נסיבות התאונה.

 

16.        בנוסף, בא כח הנתבעת חקר את התובע ביחס לרקע שלו כאלכוהוליסט כחלק מהסיבות לנפילתו. אכן, יש אינדיקציה במסמכים לבעיות שתיה של התובע, אולם איני סבורה כי יש בכך כדי ללמד כי אין לקבל גרסתו העובדתית של התובע ביחס לנפילה עצמה. כאמור, במסמכים הרפואיים הסמוכים לתאונה מבית החולים אין כל אינדיקציה לשתיית אלכוהול שיש בה כדי להסביר את הנפילה. כאמור, במסמכים הרפואיים נרשם כי העד נפל עקב סיבה "טכנית". גם חתנו של התובע העיד כי לא היה תחת השפעת אלכוהול. עדותו של חתנו לא נסתרה.

 

17.        מכאן, אני מקבלת את גרסתו העובדתית של התובע, לפיה הוא נפל כתוצאה מ"הבור" - המפגע הנטען כנטען בכתב התביעה ובתצהירו.

 

אחריות העיריה למפגע

 

18.        אני סבורה כי נראה בתמונה מפגע הנובע מקיומו של בור שיוצר סיכון להולכי הרגל.

 

התובע ועדיו תיארו את הבור. התובע העיד כי:  "המפגע שממנו נפלתי הוא שבר במדרכה שיצר מעין בור קטן אך עמוק במרכז הדרך ממש ... ניתן לראות בתמונות שהמדרכה כולה משובשת ושהמפגע נמצא ממש במרכז הדרך"  (ס' 3 לתצהיר). חמו של התובע העיד כי "היה שם בור. רגל ימין היתה בתוך הבור. היה בור, שבר... הבור היה ברור והמקום הזה אני מתריע בפני פקחים. רק לפני חצי שנה יישרו שם וסידרו את המקום. החליפו את כל המדרכה. הכל היה רעוע. גם הבן שלי הקטן, אדיר, עם האופניים גם התהפך... מה זה בור קטן? זה בור גדול. היה ברור שהוא נפל מהבור" (עמ' 9, שורות 17-32).

 

19.        בא כוח העירייה הפנה בסיכומיו לפסיקה לפיה רחובות העיר אינם משטח סטרילי (ע"א (מחוזי ירושלים) 4344/97 כהן ג'ני נ' עירית רמת גן (לא פורסם, 21.01.1998)).

 

אמנם, מדרכות אינן משטח סטרילי נטול סדקים ובליטות, ובשל כך, לא כל סטייה מיושר מתמטי של מפלס היא מפגע. אולם, בענייננו, אין המדובר במפגע שעניינו סטייה "מיושר מתמטי. המדובר בבור שמהווה מפגע. ניתן ללמוד על כך מתמונות המפגע ומתיאורו על ידי התובע ועדיו.

 

20.        הנתבעת למעשה לא נתנה כל גרסה ביחס למפגע .

העד מטעם הנתבעת (המשמש כיום כמנהל מחלקת אחזקת מוסדות חינוך ותשתיות , ובתפקידו הקודם עסק בתשתיות במוסדות החינוך, בריצופים בבתי ספר ובחוץ – בעמ' 18 שורות 7-10) , הצהיר כי אין המדובר במפגע תוך התבססות על התמונה נשוא כתב התביעה, בעוד שהעד מציין בתצהירו כי "המדרכה במקום הנפילה הנטען, הינה מדרכה רחבה מאוד, מרוצפת באריחי מדרכה גדולים שנסדקו אמנם, אך הבדלי הגובה בין המרצפות אינם עולים על 1 ס"מ ואין בהם כדי להוות מפגע" (סעיף 4 לתצהירו).   

 

העד כלל לא התייחס לטענת התובע בתצהירו ביחס למפגע הנטען – הבור הנמצא בקצה אחת המרצפות בו לטענתו הוא נתקל.

 

ומכאן, כי העיריה בחרה להתעלם מטענת התובע ביחס למפגע הספציפי.

 

רק בחקירתו הנגדית, לשאלת בא כח התובע, השיב נציג הנתבעת כי המדובר בבור בקצה מרצפת של 50 ס"מ בעל עומק של 2 ס"מ, כאשר גודל הבור מהווה כרבע ממנה. המדובר בהנחה של העד אשר אישר כי לא עשה ביקור בשטח לאחר קבלת התלונה, בהתבסס על תמונה שהובאה בפניו.

 

המצהיר מטעם הנתבעת הצהיר כי אין המדובר במפגע בהתאם לביקור שערך בשטח בתצהירו, אולם התייחסותו ניתנת לאחר שהמדרכה הוחלפה במקום.

 

21.        כמו כן, נכון להיום המפגע תוקן, באופן שבו הוחלפה כל המדרכה במקום על יד העיריה.

מאתר העיריה (דף האינטרנט צורף על ידי התובע) עולה כי נרשם כי "שדרוג כולל של רחוב שי עגנון. השידרוג יכלול חידוש כבישים, מדרכות, סלילת שביל אופנים, תאורת רחוב, שדרוג מערכות ניקוז מים וביוב, פיתוח גינון ונוף".  העיריה הודיעה על תחילת העבודות ביום 15.11.16 למשך 8 חודשים.

 

לטענת התובע עצם ביצוע העבודות מלמד כי נדרשו עבודות לתיקון המפגעים במדרכה.  אני סבורה כי יש לקבל את טענת התובע לפיה עצם שיפוץ המדרכה מחזק את הטענה כי נדרש היה תיקון מצב המדרכה, לאור המפגעים בה. בענין זה לא צורפו מסמכים בתמיכה לתצהיר עד הנתבעת. 

 

22.        הגרסה אשר הוצגה על ידי הנתבעת בעייתית. העיריה צרפה דו"ח ביקור לאחר שיפוץ במדרכה, העד מטעמה התייחס למדרכה ככלל, ולא למפגע הספציפי אליו התייחס התובע ועדיו בתצהירים. הנתונים עליהם הסתמך העד בחקירתו הנגדית לראשונה לא נובעים מבדיקה ממשית בשטח, אלא לאור עיון בתמונה שהועברה אליו, ותוך כדי מענה בחקירה נגדית. 

 

לאור האמור, איני מקבלת את טענת העד כי אין המדובר במפגע, ואיני מקבלת את טענתו כי רגלו של אדם אינה יכולה להיתקל במפגע.

 

23.        אני סבורה כי די בנתונים אלה בהם הודה נציג הנתבעת,  בצירוף התמונות אשר הוצגו על ידי התובע בהם נראה הבור ותיאור התובע ועדיו את הבור שלא נסתרו,  ובהעדר ממצאים של הנתבעת בשטח לענין זה לאחר בדיקה שנעשתה, ולאור התיקון שנעשה על ידי הנתבעת במדרכה, כדי ללמוד כי המדובר במפגע.

 

ר' בהקשר זה ת"א (שלום רמ') 16908-02-16 פלונית נ' עיריית מודיעין (ניתן ביום 17.02.2018) ות"א (שלום ראשל"צ) 37869-11-14 פלונית נ' עיריית ראשון לציון (ניתן ביום 17.05.2018).

 

24.        כעת, יש לבחון האם העיריה התרשלה ביחס לנקיטת אמצעי זהירות ביחס למפגע. אין מחלוקת בין הצדדים כי על הנתבעת כעירייה מוטלת חובת זהירות מושגית באשר לשמירה על תקינות המדרכות ושבילים בגנים ציבוריים ומניעת מפגעים אשר יסכנו את שלומם של העוברים והשבים.

כפועל יוצא, היה על הנתבעת לצפות באופן אובייקטיבי וסביר את התרחשות הנזק שנגרם.

 

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית- המדובר במפגע היוצר סיכון בלתי סביר .

שקיעת המדרכה מגבירה את הסיכון לכל אדם המבקש להשתמש במדרכה  ועל כן קיימת חובת זהירות קונקרטית מצד הנתבעת כלפי התובע. במקרה הנדון המדובר בבור שהתרשמתי כי הוא מהווה מכשול. הדבר כאמור מהווה מפגע היוצר סיכון בלתי סביר.

 

25.        משקבעתי כי התגבשה חובת זהירות כאמור, עובר הנטל אל כתפי הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה (ר' ע"א 760/81 נחלת יהודה נ' זדה פ"ד ל"ט (1) 19).

 

הנתבעת  לא נקטה באמצעים סבירים כדי למנוע את המפגע.

 

העד טען בתצהירו כי מבדיקה במוקד העירוני לא מצא כל תלונה רלוונטית ביחס למקרה . בחקירתו הנגדית אישר העד כי "הכוונה לחודש ימים סביב המקרה" (עמ' 20 שורות 14-15).  כלומר, ככל שהייתה תלונה הקודמת לחודש ימים, הרי שהעד אינו יכול להעיד ביחס אליה. ומכאן, כי אין לקבל את טענתו כי לא היו תלונות בעניין המפגע לעירייה.

 

26.        תצהיר הנתבעת לא מתייחס לאמצעים שננקטו על ידי הנתבעת בעניין המפגע ומניעת סיכון בנפילה נכון למועד הרלוונטי למקרה. התצהיר מתייחס באופן כללי לנוהל של בדיקת הפקחים, אולם לא הובאו בהקשר זה פרטים ביחס לבדיקות וממצאים שנעשו ברחוב ש"י עגנון בתקופה הסמוכה לנפילה.

 

27.        זאת ועוד, כאמור, המדרכה הוחלפה על ידי העיריה. בתצהירו מציין העד בסעיף 9 כי העירייה מחליטה על שיפוץ תיקון וסלילה חדשה לפי מצב הדרך. מאחר שהמדרכה – מקום המפגע-  תוקנה, העד התבקש להשיב לשאלת הצורך בהחלפה, כגון למשל, האם נרשם שהדרך משובשת או הצדיקה תיקון והחלפה. העד לא צרף את המסמכים והשיב כי לא ראה את הדו"חות, אולם אישר כי  ש"ברגע שמחליטים על שדרוג המדרכה, בטוח שיש דוחות אלה".

 

28.        אי צירוף הדו"חות על ידי העיריה יש בו כדי להשליך הן לשאלת עצם הקביעה כי המדובר במפגע כאמור לעיל (בסעיף 9 הוצהר כי העיריה מתקנת ומחליפה מדרכות בהתאם לתקציבה ושיקוליה וכן על פי מצב הדרך), והן לשאלת עצם ההתרשלות מצד העיריה בשאלה מדוע לא נעשה השיפוץ עוד קודם למאי 2016, ככל שהיה צורך.

אני מקבלת את טענת התובע כי היה מקום להמציא את המסמכים, ויש באי המצאתם כדי ללמד כי הדבר פועל לרעת העיריה.

 

29.        אשר על כן , אני קובעת כי הנתבעת לא הרימה הנטל להוכיח כי לא ,על כן קיימת מצידה אחריות לאירוע התאונה.

 

אשם תורם

 

30.        בעת התאונה היה התובע בן 75. בעת שנפל, כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו, התובע היה פעיל ועצמאי. לטענתו, נהג ברכב ועבד באופן סדיר כמנהל מאפייה. מכאן, היה על התובע לנקוט משנה זהירות ביחס לאופן הילוכו במדרכה ולהימנע מלהיתקל במכשול . 

31.    יחד עם זאת, העד נשאל בחקירתו והשיב כי הוא הבחין בבור רק עם נפילתו ולא קודם לכן (בעמ' 13, שורות 13-16). לא הוכח כי התובע הכיר את הבור קודם לכן.  כמו כן, יש להתחשב בגילו של התובע בקביעת האשם התורם.

32.        מטעמים אלה, אני מעמידה את שיעור האשם התורם בשיעור של 10%.

 

שאלת הנזק

 

33.        לתובע נגרמה פגיעה בירך ימין. מהמסמכים הרפואיים עולה כי אובחן שבר בירך ימין כתוצאה מהנפילה והחבלה.

 

34.        התובע בן 77 כיום. בשנת 2016 בעת שארעה התאונה התובע עבד במנהל בית מאפה. לטענתו, בעקבות התאונה הפסיק לעבוד. התובע עותר לפיצוי בשל אובדן השתכרות, כאב וסבל, עזרת זולת לעבר ולעתיד הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד וניידות.  

 

35.        המומחה מטעם התובע , ד"ר טיטיון, קבע כי לתובע נכות בשיעור של 40%  עקב הפגיעה בירך ימין. המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר ביאליק, קבע כי לתובע נכות בשיעור של 10%. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה שיעור הנכות יעמוד על שיעור של 18% .

 

36.        סקירת החומר הרפואי מעלה כי התובע נותח ביום 24.4.16 לאחר שאובחן שבר בירך ימין. לאחר הניתוח עולה כי התובע טופל בפיזיותרפיה, הלך בעזרת הליכון בדריכה מלאה על הרגל המנותחת, וקיבל משככי כאבים.

 

ביום 5.5.16 התובע הופנה לשיקום אורתופדי. נאמר בסיכום כי הוא "צלול ועצמאי לחלוטין עד האשפוז הנוכחי", וכי התובע לא קיבל עזרה מהמל"ל טרם התאונה.

 

בעת שחרורו של התובע מהמוסד השיקומי נרשם כי "לקראת שיקום הוא מתהלך עם הליכון באופן עצמאי". בהמלצות נאמר כי "יידרש המשך טיפול במסגרת בית כולל המשך פיזיותרפיה בבית, הערכה תפקודית ופניה לחוק הסיעוד ". מבחינה תפקודית נרשם כי "התובע זקוק לעזרה חלקית בתפקודים בסיסיים כגון רחצה...". עוד נרשם "הדרכה למניעת נפילות בבית. זקוק להשגחת הזולת ציוד אביזרים הליכון... הוסבר למטופל לגבי המשך טיפול ושיקום במסגרת הקהילה".

 

בעת שחרורו מהמוסד השיקומי, קיבל התובע הוראות בדבר השאלת כסא גלגלים והגבהה לשירותים מיד שרה, המלצות להמשך פיזיותרפיה, המשך תוכנית ריפוי ועיסוק במסגרת הקהילה. התובע אף קיבל הנחיות ביחס להזרקה עצמית למניעת זיהום והתאמת סביבה בטוחה בביתו למניעת נפילות.

 

בסיכום מרפאת "ריפוי בעיסוק" נרשם כי :

"עצמאי לחלוטין עד האישפוז הנוכחי. עובד במאפייה מספר רב של שעות ליום בעבודה פיזית הכרוכה בהליכה רבה" .

 

ביום 15.6.16 בסיכום נוסף של בית החולים נרשם כי "טיפול בשיקום כולל נגד כאבים, מניעת פקקת ורידים על ידי זריקות.... הליכה בעזרת הליכון". בהמלצות נרשם המלצות להמשך פיזיותרפיה ומעקב אורתופדי .

 

37.        מכאן, כי מהמסמכים הרפואיים בסמוך לתאונה ובעת השיקום, למדים על כך שהתאונה השליכה על תפקודו של התובע, באופן שבו התובע אשר היה אדם עצמאי ועובד עד לתאונה, נדרש לשקם את מצבו הרפואי במכלול תחומים לרבות הליכה, תפקוד בפעולות היומיומיות, הגבלה בתנועות והתמודדות עם כאבים.

 

38.        בחוות דעת המומחה מטעם התובע ד"ר טיטיון נרשם כי ""בבדיקה הקלינית שבוצעה לצורך עריכת הערכת הנכות נמצא כי קיימת רגישות מפרקית, הגבלה קשה בתנועות מפרק ירך ימין, מלווה בכאבים, ודלדול שרירים המצביע על שימוש לקוי בגפה הפגועה. .. יש לציין כי בשל מצבו לא מסוגל לשוב לעבודתו והפך מאיש עצמאי לחולה הזקוק לעזרת הזולת בתחומי חיים רבים, ... "

 

ד"ר ביאליק, המומחה מטעם הנתבעת, קבע כי קיימת הגבלה קלה בתנועות סיבוביות של ירך ימין ועל כן הוא הוא הקנה נכות של 10% . המומחה לא התייחס לקביעותיו הנוספות של ד"ר טיטיון.

 

כאמור, הצדדים הסכימו על מיצוע נכויות.

 

39.        על רקע האמור, להלן נדון ברכיבי הנזק הנטענים.

 

 

ההשלכה התפקודית- הטענה בדבר אבדן כושר השתכרות

 

40.        אין מחלוקת כי התובע שהיה בן 75 בעת האירוע הנפילה, עבד עד ערב התאונה כמנהל מאפייה,. אין מחלוקת כי לאחר התאונה התובע הפסיק לעבוד. לטענת הנתבעת המדובר באבדן השתכרות לעבר המחייב הוכחה. בתיק הרפואי קיים אישור מחלה עד חודש יולי 2016.

לטענת התובע, בעקבות התאונה נמנע ממנו להמשיך בעבודתו. לאור אופי הפגיעה הקשר הסיבתי הוכח ועל בית המשפט להעריך את ההפסד עד היום או לחילופין, בדרך של אומדנה.

 

41.        שאלת השלכת הנכות הרפואית מבחינה תפקודית מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט.

 

42.        לאחר שסקרתי את החומר הרפואי בסמוך לתאונה וחוות הדעת מטעם התובע שפורטו לעיל, אני סבורה כי יש לקבוע קשר סיבתי בין  התאונה לאי חזרת התובע לעבודה.

 

בכלל זה לקחתי בשיקולי את תיעוד מצבו הרפואי והכללי של התובע טרם האירוע התאונתי כעצמאי לעומת תהליך השיקום אליו נדרש לאחר התאונה, חוות הדעת מטעם ד"ר טיטיון המתייחסת להגבלה המשמעותית של התובע בתנועותיו בעקבות הפגיעה, וכי בעקבות הפגיעה אינו מסוגל לחזור לעבודתו,  אופי העבודה הפיסית שנעשתה על ידי התובע טרם התאונה ( מהמסמך של המרפאה בעיסוק בעת השחרור צוין כי התובע עבד במאפייה בעבודה הדורשת "מאמץ פיסי הכרוך בהליכה רבה") , אופי פגיעה, וגילו של התובע, ובשים לב לכך שעד לאירוע התאונה, התובע עבד במאפייה שנים רבות ורצופות, ולא הובא כל יסוד לטענה כי אי החזרה נבע כתוצאה מסיבה רפואית שנגרמה בשנת 2016 ואילך או מגורם רפואי אחר, מלבד התאונה.

 

43.        בא כח הנתבעת הפנה את בית המשפט בהקשר זה בסיכומיו לעברו הרפואי של התובע אשר כלל לטענתו, שימוש באלכוהול, בעיות לב, עיוורון כמעט מוחלט בעין אחת, כיב קיבה וכו'. לאור עבר זה, כך נטען, הכיצד ניתן לשייך את הפסקת העבודה לאירוע התאונה?

 

44.        איני מקבלת את הטענה. התובע כאמור עבד כמנהל מאפייה עד לתאונה על פי אישור העסקה משנת 2007 עד שנת  2016 , כלומר מספר רב של שנים. אין במסמכים כל אינדיקציה להרעה במצבו של התובע הנובעת ממחלותיו הנוספות אשר ניתן על יסודה לקבוע כי במילא התובע לא היה שב לעבודתו. עובדתית התובע עבד ברציפות עד לקרות התאונה, סבל משבר בירך ימין ולא שב למקום עבודתו.  על כן, התובע עמד במאזן הסתברויות הנדרש להוכיח את הקשר הסיבתי שבין הפסקת עבודתו לבין מצבו הרפואי עקב התאונה. לפיכך, יש לקבע כי נפגע כושר השתכרותו של התובע בעקבות התאונה, וכי התובע זכאי לפיצוי עבור הפסד זה.

 

45.        הכלל הוא כי יכולת ההשתכרות לצורך פיצוי נמדדת על גיל 67 אולם בענייננו קימות ראיות פוזיטיביות לכך שהתובע עבד בגיל 75 ברציפות במקום עבודתו (ר' תלושי השכר אשר צורפו כנספח א' לתיק המוצגים) .

 

לעניין זה השווה ע"א 8602/11 הפניקס חברה לביטוח נ' שלמה דן גדרון (3.4.12) פסקה 5 ; ע"א 8181/06 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אטיאס ז"ל (21.1.10) פסקה 11) (ע"א 7942/99 עיזבון המנוח אבני ז"ל נ' ביטוח ישיר אי די איי בע"מ, פ"ד נה(2) 511 (2001), פסקאות 5-4 לפסק דינו של המשנה לנשיא ת' אור  שם נקבע כי:

 

"...הניסיון מלמד שמרבית העובדים שואפים למצוא לעצמם עבודה לפרנסתם גם לאחר הגיעם לגיל 65... אך טבעי הדבר שגם לאחר גיל 65 יעשה העובד להמשך עבודתו והשתכרותו, ובדרך-כלל כך הוא... ועובד אשר הינו בבריאות טובה ובכוחותיו ישתדל לדחות את מועד יציאתו לפנסיה... לכך יש להוסיף שמקצועות רבים בימינו אינם דורשים מאמץ אשר בן 65 שנים אינו יכול לעמוד בו..." וכי "רשאית הערכאה המבררת לסטות מהחזקות בעניין גיל הפרישה על פי התרשמותה והראיות המובאות בפניה".

בא כח הנתבעת טען כי אין בית המשפט מוסמך להעריך את נזקו של התובע בדרך של אומדנה בשים לב לכך שהמדובר בנזק עבר שיש להוכיחו. אולם, בהינתן כי קבעתי כי מתקיים קשר סיבתי בין הפסקת העבודה לבין התאונה, הרי שקביעת המועד שעד אליו התובע היה ממשיך ועובד, נתון לשיקול דעת בית המשפט , וזאת בנסיבות בהן נטען כי התובע היה ממשיך לעבודה לאחר גיל 67.

 

ר' ת"א (מחוזי י-ם) 18224-09-10 פלוני ואח' נ' רזינסקי ואח' (22.7.13), שם לעניין השתכרותו של התובע נקבע כי הונחו די ראיות על מנת לקבוע שהתובע אכן עבד בעבודה קבועה לפני התאונה, ובנסיבות אלה, קבע בית המשפט, כי יש לחשב את הפיצוי בהנחה שהתובע היה ממשיך לעבוד עד לפרישתו בגיל 76, גיל מתן פסק הדין:

 

"הראיות שהונחו לפני בית המשפט מספיקות לקביעה כי התובע אכן עבד והשתכר עובר לתאונה סכום של כ- 3,000 ש"ח ולא מצאתי לפקפק בעדות מר סומך ובעדות התובעת לעניין זה שהינן מקובלות עלי. באשר להערכה עד מתי היה התובע ממשיך לעבוד, הרי שבעת התאונה היה התובע בן 72 ותפקד בעבודה שאינה מצריכה מאמץ פיזי ניכר ללא כל מגבלה. בנוסף, מתוך עדותה של אשתו עלה כי בני הזוג נזקקו לאותה הכנסה נוספת ולכן הדעת נותנת כי ככל שהתובע היה מסוגל לכך היה ממשיך לעבוד. בנסיבות אלה, בהינתן כי חלפו קרוב לארבע שנים ממועד התאונה יחושב הפיצוי בהנחה שהתובע היה ממשיך לעבוד בתקופה זו ופורש ביום מתן פסק הדין בהגיעו לגיל 76 ... אני פוסק אפוא לתובע סכום של 141,000 ש"ח עבור 47 חודשים"

 

ובענין בעזבון המנוח אבני נפסק:

 

"עיסוקו של המנוח אצל מעבידתו היה באחזקת מחשב וכן עבודות נלוות הקשורות בקשרים עם לקוחות. על-פי הראיות אשר באו בפני בית-המשפט מפי מנהל החברה, העד פינטו, אין בעבודה שבה עבד המנוח חיוב של העובדים בחברה לפרוש לפנסיה בגיל 65 שנים. לדבריו, "זה מחשבים, אין מגבלת גיל" (עמ' 7 לפרוטוקול). אכן, עבודה מול המחשב אינה דורשת מאמץ פיזי רב וגיל 65 אינו צריך להוות מחסום להמשך העבודה. ואמנם, בפני בית-המשפט העידו שני עדים אשר עוסקים בעבודה זו גם בשנות השבעים של חייהם. נראה לי שקביעה של גיל 70 שנים כגיל פרישה, תחת גיל פרישה של 65 שנים, תהלום יותר את נסיבות המקרה, אפילו נצא מהנחה שבדרך-כלל גיל הפרישה מעבודה הוא 65."

 

וכן תא (ת"א) 3108/99‏ ‏ ד"ר נחמן וילנסקי נ' ‏Metallurgique de Gerzat S.A שם נפסק:

 

"עובר לתאונה וילנסקי היה אדם נמרץ ופעיל. וילנסקי העיד, כי עבודתו כמנהל בית החולים הייתה כרוכה בהליכה ועמידה מרובות, נסיעות מרובות, שעות עבודה ארוכות, ניהול צוות, בדיקות חולים, ביצוע מטלות אדמיניסטרטיביות, ניהול ופיקוח על בניית בית החולים וכיו"ב. בשים לב למצבו של וילנסקי עובר לתאונה ובשים לב לדרישות הפיזיות הכרוכות בתפקידו, אני סבורה כי אילולא התאונה, יכול היה וילנסקי להמשיך בתפקידו ללא כל קושי וזאת עד לגיל 70 לפחות". 

 

כן ר' תא (חי') 787/99‏ ‏ ארי כץ נ' עיריית  הרצליה; ת"א (שלום רמ') 10317-06-14 טגה ביקוייה נ' יוסי בסון (15.04.2018) ; ת"א (שלום רח') 30584-05-14 אינה לוין נ' עמיהוד רצון ( 05.12.2017);  תא (ת"א) 97183/01  ימיני יוסף נ' לשכת סוכני הביטוח ליסו"ב בע"מ (31.5.2007) .

 

46.        בענייננו, לאור אופייה הפיסי של עבודת התובע אשר עבד במקום העבודה מספר שנים רב ורצוף, ובנסיבות שהוכחו, אני סבורה כי יש מקום שסכום הפיצוי יחושב בהנחה שהתובע היה ממשיך לעבוד שנתיים נוספות לאחר התאונה.

 

מתלושי השכר עולה כי התובע השתכר נובמבר 2015- 6,199 ש"ח, דצמבר 2015- 6199 ש"ח, פברואר 2016 - 6256 ש"ח, מרץ  2016 - 9322 ש"ח (לרבות משכורת יג), אפריל 2016- 6256 . ומכאן, בסיס השכר ברוטו עומד על סך של 6,230 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה עד היום עומד על סך של 6,362 ש"ח.

סכום זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה עומד על סך של 6,450 ש"ח. 

 

לפיכך, גובה הפיצוי עומד על סך של 6,450 *24 חודשים = 154,800 ש"ח.

 

 

כאב וסבל

 

47.        כאמור, המדובר בשבר בירך ימין. בעקבות השבר התובע נותח, אושפז ועבר למחלקה שיקומית.  התובע אושפז למשך 32 ימים. בעקבות התאונה הפך להיות מאדם עצמאי ועובד, לאדם המוגבל בתנועתו ונזקק להליכון, ולעבור תהליך שיקומי לרבות טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי ועיסוק , בליווי עזרה אשר נדרשה לכל הפחות כפי שעולה מהמסמכים בעת ששוחרר משיקום. עוד עולה כי התובע סבל מכאבים ונטל לצורך כך טיפול רפואי, לרבות זריקות למניעת פקקת ורידים.

 

לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש להעריך את רכיב הכאב וסבל בשיעור של 80,000 ש"ח.

 

 

הוצאות רפואיות

 

48.        רכיב זה לא הוכח מעבר לסל הבריאות. עולה שהתובע נדרש לשכור מיד שרה אמצעי עזר.  בגין רכיב זה ניתן פיצוי בדרך של הערכה בסך של 5,000 שח.

 

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

 

49.        עולה מתוך המסמכים הרפואיים כי בעת ששוחרר התובע מהמוסד השיקומי, נרשם כי רעייתו מסייעת לו לעניין הפעולות היומיומיות. עוד נכתב בעת שחרורו מהשיקום, כי הוא נדרש לעזרת זולת והוא אף הופנה לבדיקת זכויותיו בהתאם במל"ל (כאשר צוין במסמכים כי עד כה לא ניתן לו כל סיוע). בתצהירי התובע, חתנו וביתו נטען כי אשת התובע היא שנסעה בעול העיקרי של הטיפול היומיומי התובע מאז התאונה ועד היום.

 

בגין רכיב נזק זה התובע עתר לפיצוי משמעותי בסך של 6,000 ש"ח בחודש עד סוף תוחלת החיים. סכום זהה התבקש עבור העבר. לא הובאה אסמכתא בעניין זה כאשר עולה מהמסמכים כי רעייתו של התובע מסייעת לו. לא הובאו נתונים ביחס לכך בתצהיר התובע. לא הובא תצהיר של רעייתו.

 

כמו כן, לא הובא תימוכין לראש הנזק הנטען לעתיד.  לא הוכח האם נעשתה פנייה למל"ל, האם ניתנה עזרה ומה שיעורה, לא הובאה אסמכתא ביחס לקבלת עזרה צמודה יומיומית בשכר החודשי הנטען.

 

לאור האמור, יש לפסוק את הפיצוי בדרך של אומדנה בשים לב למסמכים הרפואיים המלמדים על כך שהתובע נזקק לסיוע תמידי לכל הפחות בתקופה הראשונה, ולאור חוות הדעת של המומחה מטעם התובע המתייחסת למגבלות בתנועה והתנהלות עד היום.

 

אשר על כן, אני מעריכה על דרך של אומדנה את רכיב הפיצוי באופן שלעבר יפסק סך של 10,000 ש"ח, ולעתיד ייפסק סך של 30,000 שח.

 

 

 

 

 

ניידות

 

50.        עולה כי התובע התנייד באמצעות מקל הליכה לאחר הפגיעה, בעוד שלפני כן היה עצמאי ולא נדרש לכל עזרה לעניין זה. לא הובאו בתצהיר נתונים ואסמכתאות לענין זה. לפיכך, בגין רכיב זה אני פוסקת פיצוי בשיעור של 10,000 ש"ח, לעבר ולעתיד.

 

סיכומו של דבר:

 

51.        התובע זכאי לפיצוי בסכומים הבאים:

א.     בגין כאב וסבל -                            80,000 ש"ח.

ב.     עזרת זולת לעבר ולעתיד -                40,000 ש"ח.

ג.       הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד-            10,000 ש"ח.

ד.  הוצאות רפואיות –                 5,000 שח.

ה. הפסד השתכרות –                154,800 ש"ח.

 

52.        מהסכום המתקבל בסכום של 289,800 ש"ח יש להפחית אשם תורם של 10%.

מכאן, סך הפיצוי המתקבל עומד על סך של 260,820 ש"ח.

 

53.         על כן:

 

א.     הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 260,820 ש"ח.

ב.     לסכום זה יתווספו הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של  24%.

ג.       סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית.

 

5129371המזכירות תשלח העתק של פסק הדין לבאי כח הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניתן היום,  י"ט אלול תשע"ח, 30 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.

 

ליאת הר ציון