1.        המבקש, קטין יליד 1999, נפגע ביום 24.10.2006 בתאונת דרכים. בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, הגיש המבקש, באמצעות הוריו, תביעה לפיצויים. התביעה, שהוגשה בשנת 2007 לבית משפט השלום, הועברה בעקבות שיעורי הנכות שנקבעו בחוות דעת של מומחים מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה ובתחום הכירורגיה הפלסטית, לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי החליט למנות ארבעה מומחים נוספים – בתחום אף-אוזן-גרון, בתחום הריאות, בתחום האורתופדיה ובתחום השיקום.

 

2.        פרופ' אופיר, המומחה בתחום אף-אוזן-גרון, קבע בחוות דעתו מיום 19.5.2013 כי לאחר הוצאת צינור ההנשמה שהוחדר לקנה הנשימה של המבקש עקב פציעתו בתאונה, התברר כי קיים שיתוק מלא של שני מיתרי הקול. המבקש עבר ניתוח פיום קנה ולאחר מכן עוד מספר ניתוחים בניסיון לפתור את הפגיעה במיתרי הקול.  

 

           למרבה הצער, עד כה לא הביאו הניתוחים לפתרון הבעיה ולגמילה מהצורך בקנולה קבועה כדי לאפשר נשימה חופשית של המבקש. פרופ' אופיר חיווה דעתו כי נכותו של המבקש בגין האמור עומדת על 50 אחוז והוסיף, כי מדובר בנכות "זמנית" למשך חמש שנים, שכן על אף שהניתוחים "לא צלחו" עד כה, "יש בהחלט מקום לתקווה כי יום אחד ניתן יהיה לגמול אותו מהקנולה". בתשובות מיום 30.6.2013 לשאלות הבהרה ששלח בא-כוח המבקש, ציין פרופ' אופיר כי אם המבקש יחליט לא לבצע שום ניתוח "תישאר נכותו עד סוף חייו" ולא יהיה שינוי בשיעור הנכות. כמו כן נאמר בתשובות לשאלות ההבהרה, כי הסבירות להצלחת הניתוח בעתיד היא "בינונית", אך לדעת המומחה יש לנסות שוב למצוא פתרון כירורגי לבעיה כיוון שמדובר בנכות "קשה".

 

3.        המבקש הודיע לבית המשפט כי אין הוא מוכן לעבור ניתוח נוסף לאחר שעבר כבר שלושה ניתוחים ואלו נכשלו (מדובר בניתוח המחייב הרדמה מלאה). בנוסף, הגיש המבקש בקשה למינוי מומחים בתחומים נוספים (פסיכיאטריה ופסיכולוגיה, פה ולסת).

 

4.        בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 23.1.2014 חזר בא-כוח המבקש על העמדה לפיה המבקש והוריו איתנים בדעתם שלא להיזקק לניתוח נוסף, מה גם שכשלון הניתוחים גרר אחריו (לפי הטענה) נזק נפשי למבקש. בא-כוח המשיבה טען שקשה ליתן משקל מלא לעמדתו של קטין בן 15 שאינו מוכן לבצע ניתוח נוסף ועל בסיס זאת לקבוע נכות צמיתה. עוד נטען מטעם המשיבה, כי בחלוף הזמן יש אפשרות שהמבקש, שיתבגר בינתיים, ישנה את דעתו, מה גם שהתפתחויות ברפואה עשויות לשנות את ההחלטה.

 

5.        בית המשפט החליט, כי "נכון יהיה להמתין ולו 4 שנים עד הגיע התובע לגיל 19 על מנת לשוב ולבחון האם הוא איתן בדעתו שלא לעבור את הניתוח וזאת בשים לב להתפתחות הרפואה ככל שתהיה כזו בתחום זה ושיעור הסיכוי להצלחה בניתוח". לפיכך הורה בית המשפט "על עיכוב התובענה עד ליום 1.5.2017" (תקופה של שלוש ורבע שנים). מכאן בקשת רשות הערעור.

 

6.        בבקשת רשות הערעור טוען המבקש, כי אין מקום לעכב לתקופה כה ממושכת את המשך בירור ההליך, שראשיתו עוד בשנת 2007(!). נטען, כי אין זה ראוי לעכב את בירור התובענה על יסוד האפשרות שהניזוק יישנה בעתיד את דעתו ויסכים לביצוע ניתוח המומלץ על ידי המומחה מטעם בית המשפט. בדרך זו, נטען, ניתן יהיה להמתין עוד ועוד ולדחות מפעם לפעם את הדיון בתקווה שהניזוק יתרצה. המבקש סבור כי יש לכבד את הודעתו לפיה אין בדעתו לבצע ניתוח נוסף וכי בית המשפט פגע בזכותו של המבקש שבירור עניינו יסתיים בתוך זמן סביר, כמו גם בזכות הגישה לערכאות. בבקשה מודגש, כי לא הועלתה כל טענה לפיה ההחלטות שקיבלו הורי המבקש אינן לטובת המבקש הקטין.

 

7.        המשיבה מציינת בתשובתה לבקשת רשות הערעור, כי בבסיס החלטת בית המשפט מצויה טובת הקטין. בית המשפט העדיף שהמבקש, לאחר שייעשה לבגיר, יקבל את ההחלטה לגבי הניתוח הנוסף, ולא הוריו. לשיטת המשיבה, למבקש לא ייגרם כל נזק בעקבות השהיית המשך בירור התובענה, בין היתר כיוון שמשולמים לו מעת לעת תשלומים תכופים. עוד נטען בתשובה, כי המומחה בתחום הריאות קבע כי אין ביכולתו להעריך את שיעור הנכות הצמיתה שבתחום מומחיותו, שכן טרם נפתרה בעיית אי פתיחת מיתרי הקול. לסיום נטען, כי אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעת הערכאה המבררת כשמדובר בהחלטות דיוניות מובהקות. המשיבה מסכימה כי הבקשה תידון כערעור וכי תגובתה תיחשב לסיכומים בכתב.

 

דיון והכרעה

 

8.        לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים והטיעונים הגעתי לכלל דעה כי יש מקום ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור.

 

9.        אכן, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב באופן שבו הפעילה הערכאה המבררת את שיקול דעתה בעניינים דיוניים, במיוחד בסוגיות הנוגעות לדרך בירור התובענה, קביעת מועדים וכו'. עם זאת סברתי, כי במקרה דנא התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא עלולה לקפח את זכותו של המבקש שבירור עניינו יסתיים בתוך זמן סביר.

 

           יובהר, כי הצורך בהשהיית המשך בירור התובענה במקרה דנא לא נבע ממצב של אי התגבשות הנכות לכדי נכות צמיתה או ממצב של אי התייצבות המצב הרפואי. מצבים כאלה אכן מצדיקים קבלת החלטה על השהיית בירור התביעה, בין בדרך של החלטה על הפסקת התובענה לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (שהיא הדרך המועדפת כשמדובר בפרק זמן ממושך) ובין בדרך של קביעת מועד "רחוק" להמשך הדיון.

 

           במקרה דנא ההשהייה בבירור התובענה, עליה החליט בית המשפט המחוזי, נומקה בכך שייתכן שעם חלוף הזמן, לרבות הגיעו של המבקש לגיל בגרות, תשתנה העמדה ביחס לנכונות לעבור ניתוח נוסף לפתרון בעיית הנשימה ומיתרי הקול.

 

           על פי תפיסתי, נימוק זה, הגם שחזקה שבית משפט קמא שם לנגד עיניו בראש ובראשונה את טובת המבקש, אינו מצדיק השהייה בהמשך ניהול ההליך בניגוד לעמדת התובע. ההלכה היא, שאין לחייב ניזוק לעבור ניתוח כאשר אין הוא מסכים לכך, אף אם המהלך הומלץ על ידי מומחה רפואי. ואולם, סירובו של הניזוק לפנות לפרוצדורה רפואית פולשנית שעשויה להטיב את מצבו יכול להילקח בחשבון בעת קביעת הפיצוי המגיע לו, ככל שיש בכך אי-עמידה בנטל המוטל על הניזוק להפחית את נזקו (ראו, למשל: ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45 (1991); ע"א 9598/05 פלוני נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (28.3.2007); ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם (12.3.2013)). כלומר, ככל שייקבע שסירוב הניזוק להינתח אינו סביר בנסיבות, עשוי בית המשפט לזקוף החלטה זו לחובתו ולהפחית בהתאם את הפיצוי שייפסק לו.

 

           דחיית המשך בירור התובענה לפרק זמן ממושך כדי שתהיה לניזוק האפשרות לשקול שוב כעבור זמן את החלטתו שלא להסכים לניתוח, כמוה, במידה מסוימת, כדחיקת הניזוק להסכים לניתוח, כשאין זה מתפקידו של בית המשפט לעשות כן ועליו לכבד את האוטונומיה של הניזוק על גופו, כאשר חזקה שהניזוק מביא בחשבון את התוצאות שיכולות להיות לסירוב זה על פסיקת הפיצוי. ההחלטה אם סירוב לעבור ניתוח סבירה אם לאו, בהתחשב במכלול הנסיבות, אמורה להתקבל במסגרת פסק הדין, לאחר שמלוא הנתונים יהיו פרושים לנגד עיני בית המשפט.

 

10.      ודוק: בניגוד למשתמע מתשובת המשיבה, בהחלטה נושא הבקשה לא נקבע כי החלטת המבקש – או הוריו-אפוטרופסיו – אינה לטובת המבקש-הקטין. גם לא נאמר ולא נרמז כי הוריו של המבקש אינם שוקלים את טובתו ואת טובתו בלבד. אם יסתבר שכך הוא, בידי בית המשפט לנקוט בצעדים המתחייבים, לרבות מינוי אפוטרופוס לדין.

 

11.      בצד האמור לעיל, נקודת המוצא היא זכותו של בעל דין שעניינו יתברר ויסתיים תוך זמן סביר. הותרת התובענה תלויה ועומדת לפרק זמן נוסף של מספר שנים, במיוחד שמדובר בתובענה שהוגשה לפני זמן רב מאד, מגבירה את עינוי הדין של התובע, המעוניין שהדיון בה יסתיים והוא יוכל להניח פרשה קשה זו מאחוריו מההיבט המשפטי שלה ולתכנן את עתידו. להתמשכות ההליך מעבר לסביר בנסיבות המקרה היבטים נוספים, חלקם גם מערכתיים – יש בכך להגביר את חוסר הוודאות אצל בעלי הדין לגבי תוצאת ההליך; יש להניח שהמומחים שכבר חיוו דעתם יתבקשו לעדכן את חוות הדעת, כך שגם קיים חשש שהדחייה תגרום לכך שיהיה צורך להקצות עלויות נוספות לבירור התובענה, בין מהסיבה הנ"ל ובין מסיבות אחרות. יתרה מכך, וזה העיקר, חובת בית המשפט להקפיד על סיום ההליך בתוך זמן סביר, שסבירותו נקבעת על-פי נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון, מעוגנת בעקרונות יסוד שבסיסה של מערכת שיפוטית ראויה בדבר זכותו של אדם שעניינו יוכרע בתוך זמן סביר כחלק מהזכות למשפט הוגן: "כל עוד לא הגענו לקיום המשפט במשך זמן סביר מיום הגשתה של תובענה ועד למתן פסק הדין, קשה לומר שהמערכת השיפוטית פועלת בעניין זה לפי הקריטריונים החוקתיים הראויים" (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 90 (מהדורה שניה, 2008).

 

           נמצא, שדחייה כה ממושכת שמורה למקרים קיצוניים של חוסר ברירה, כשבגדרם לעיתים אף עדיף יהיה להורות על הפסקת התובענה תוך קביעת תנאים מתאימים ומבלי לפגוע בזכויות המתדיינים (אגב, אף אם כל הצדדים מסכימים לדחייה לפרק זמן ממושך במיוחד, ראוי, ככלל, להורות על הפסקת התובענה). בענייננו איני סבור שהדחייה מתחייבת, במיוחד נוכח העובדה שבדין מצוי פתרון למצב בו ניזוק מסרב לבצע ניתוח שהומלץ לבצעו כדי להפחית את נכותו. גם פרופ' אופיר לא סבר שחלוף הזמן עשוי לשפר את מצבו של המבקש, אלא שראוי לו לשקול שוב בעתיד את עמדתו ביחס לניתוח. המבקש זכאי לגבש דעתו בסוגיה זו כבר עתה וכשם שאין לכפות עליו לעבור ניתוח, אין מקום לכפות עליו לשקול מחדש, כעבר זמן, את עמדתו בנדון. כאמור, המצב יכול להיות שונה כשמדובר בניזוק קטין כאשר נמצא שהוריו לא שקלו את שיקולי טובתו, מה שלא נטען במקרה דנא.

 

           למען הסר ספק מובהר, כי במקרה דנא ברי שהשיקול שעמד בבסיס החלטת בית המשפט היה שיקול לגיטימי של טובת המבקש כפי שבית המשפט ראה אותה, אלא שלטעמי לא היה מקום שלא לכבד את רצון המבקש לעניין אי ביצוע ניתוח נוסף ובצד זאת גם לא ניתן מספיק משקל לשיקול המבוסס על הצורך לסיים הליך בזמן סביר.

 

12.      מובהר למבקש, כי לעמידתו על המשך בירור התובענה ללא עיכוב נוסף עלול להיות "מחיר", אם ייקבע שהסירוב לעבור ניתוח אינו מתיישב עם נטל הקטנת הנזק. ואולם, היה והמבקש יעמוד על דעתו, מן הראוי להמשיך בבירור התובענה כסדר, לברר כבר עתה את בקשותיו לגבי מינוי מומחים נוספים ולא לדחות את הדיונים לתקופה של מעל שלוש שנים.

 

           בנסיבות לא ייעשה צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, ‏כ' באייר התשע"ד (‏20.5.2014).

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   14013670_L04.doc   סח

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il