1.           בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 20/8/93, עקב תאונת דרכים מיום 22/3/13, בה נפגע, בהיותו בן 19 ושבעה חודשים.

הנתבעת אינה חולקת על חבותה לשאת בפיצויו של התובע בגין נזקיו, אך הצדדים חלוקים לגבי נזקיו של התובע וגובה הפיצוי לו הוא זכאי.

2.           במהלך התאונה, איבד התובע שליטה על הרכב בו נהג והתנגש בקיר. על פי דו"ח מד"א ותיעוד רפואי שהוגש לבית המשפט, הועבר התובע מחוסר הכרה לבית חולים המשפחה הקדושה בנצרת, ומשם לבית החולים רמב"ם, שם אושפז במחלקה לטיפול נמרץ, ולאחר מכן במחלקת פה ולסת וכן אורתופדיה, כשהוא סובל מחבלת ראש קשה עם דימום תוך מוחי, שברים מרובים בפניו – בעצמות הפנים והלסת, חבלת חזה עם שברים בעצם החזה (הסטרנום), שברים באגן בפרק ירך שמאל ובברך. התובע עבר ניתוחים בתחום הפה והלסת וכן בתחום האורתופדיה, כפי שפורט במסמכים הרפואיים, ושוחרר מבית החולים ביום 21/4/13, כשפיו נתון בסד ופלג גופו התחתון במכשיר אליזרוב. לאחר כעשרה ימים הוסר הסד והסגר מהפה והלסתות, ואילו המקבע לאגן הוסר ביום 19/5/13. ביום 14/6/15 עבר התובע ניתוח נוסף בברכו.

3.           הצדדים הסכימו על מינויים של חמישה מומחים רפואיים בתחומים שונים - אף אוזן וגרון, פה ולסת, נוירולוגיה, פסיכיאטריה ואורתופדיה.

 

4.           שיעורי הנכות בתחום של אף אוזן גרון

בתחום אף אוזן גרון (להלן: א.א.ג) מונה ד"ר גבריאל רוזן, אשר ערך חוות דעת ביום 29/9/14, ניתח את מצבו וקבע כי לתובע נותרה נכות משוקללת בשיעור 14.5% לפי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל).

ד"ר רוזן ציין כי התובע "היה מעורב בתאונת דרכים קשה ביום 23/3/13 עם אבוד הכרה ושברים מרובים. הוא אושפז במחלקת פה ולסת בביה"ח רמב"ם ושם נותח בין השאר בחלק העולה של הלסת התחתונה הימנית. עצם דקה מפרידה בין תעלת השמע החיצונית מקדימה לבין קופסת הפרק של הלסת העולה, ומכאן הפגיעה שהיתה באוזן החיצונית הימנית.

הזיהום הצריך מעקב ממושך במרפאת א.א.ג ביה"ח רמב"ם, אבל כעת מזה חודשיים האוזן תקינה ואין דלקות או פוליפים".

הוא ציין כי התובע התלונן על טנטון באוזן ימין מאז התאונה, וכי מרישום במרפאת א.א.ג ברמב"ם מיום 19/5/13, עולה כי ניתן לו יעוץ בתחום א.א.ג בעת אשפוזו, משהתלונן על טנטון באוזן ימין רק שקט. ד"ר רוזן ציין כי תלונות התובע על טנטון נמשכות עד היום, ותיאור הטנטון הוא נכון ואמין. "הוא מתאר רעש באוזניים הקיים בשעות השקט, מקשה להירדם, ונבלע בסביבה רועשת". לאחר שערך בדיקות נוספות, הגיע למסקנה כי יש "לקבל את תלונת הטנטון התמידי, ולשייכה לתאונה הנדונה".

ד"ר רוזן ציין כי התובע התלונן בפניו על סחרחרת קצרה בשינוי תנוחה. לאחר שבדק את תלונותיו על רקע הרישום הרפואי כתב "לא מצאתי כל קשר בין הסחרחורת ומערכת א.א.ג.".

בנוסף ציין כי התובע התלונן על צלקת מכערת ומגרדת, וקבע כי "בצלקת קיים קלואיד הגורם לעיבוי הצלקת, ותלונת הגירוד אופיינית במקרי קלואיד".

ד"ר רוזן הגיע למסקנות כדלהלן:

"מעורבות בתאונת דרכים בשנת 2013 הביאה לירידה קלה בשמיעה באוזן ימין בלבד, בגינה לא מגיעה נכות.

עבור הטנטון התמידי, מגיעה נכות בשיעור 10% לפי סעיף   72(4)דII לתקנות המל"ל.

עבור הצלקת בפנים, מגיעה נכות בשיעור 5% מתואם לסעיף75(2)(א)-(ב) לתקנות המל"ל".

 

5.           שיעורי הנכות בתחום הפה והלסת

בתחום פה ולסת מונה פרופ' אהוד מלברגר, אשר ערך חוות דעת ביום 6/11/14.

א. פרופ' מלברגר ציין כי התובע נפגע בין השאר בעצמות הפנים והלסתות. "סמוך לאחר התאונה והניתוחים, נרשמה סטיה ניכרת של הלסת התחתונה ימינה, אך בשלב הכנתה של חוות הדעת, לאחר הטיפולים הפיזיותרפיים, נותרה סטייה מינימלית של עד 5 מ"מ, ואילו פתיחת הפה ישרה ולמרווח תקין של 4 ס"מ.

השברים בארובה ובסינוס לא הותירו נזק כלשהו. עיקר הפגיעה בעצמות הפנים באזור טמפורלי וזיגומטי ימני, כולל נזק לקונדיל שנשבר וסטה ממקומו, ולבסוף נמצא הכרח להרחיקו. גם הקשת הזיגומטית הימנית, שאוחתה באמצעות פלטה, נכרתה, ועל אף שיקומה היא מעט שקועה לעומת הקשת משמאל".

 

 פרופ' מלברגר קבע נכויות כדלהלן:

 

"בעקבות אובדן הקונדיל הימני יש לקבוע לו נכות צמיתה של 20% לפי סעיף 73(2)ח' לתקנות המל"ל.

אבדן הקונדיל הוא האחראי לסטיית הלסת בעת פתיחת הפה, ולקושי בלעיסת מזון קשה.

בעקבות אבדן הקשת הזיגומטית הימנית ולאחר שיקומה, יש לקבוע לו נכות צמיתה של 2.5% (שניים וחצי אחוזים), לפי סעיפים 36(2)א' ו-3, לתקנות המל"ל, דהיינו מחצית הנכות שהיתה נקבעת לו בלא השיקום.

בעקבות הפגיעה בתחושה בלחי ימין, אזורים של תחושה מופחתת ואזורים ללא תחושה, יש לקבוע לו נכות צמיתה של 7.5% (שבעה וחצי אחוזים) לפי סעיף 29א לתקנות המל"ל".

 

ב. עלות הטיפול בשיניו של התובע אשר נפגעו בגין התאונה, הוערכו על ידי פרופ' מלברגר באופן הבא:

 

"בניב תחתון ימני (שן 43) נראים סדקים לאורך הכותרת. כיום לא נראית פגיעה מהותית בשן אך עקב הסדקים ייתכן מצב בו יידרש טיפול באמצעות כתר. מחיר ממוצע לכתר מחרסינה על בסיס מתכת הוא כיום 2,200 ש"ח, כולל מע"מ. תוחלת החיים של כתר כזה היא כ-12.5 שנים (בין 15-10). לפיכך, במקרה שאכן יזדקק התובע לכתר, יהיה עליו לחדשו עוד ארבע פעמים. מאידך, ייתכן גם מצב שבו על אף הסדקים לא תזדקק השן כלל לטיפול. לפיכך, אני מציע להעמיד לרשותו מחצית הסכום הנדרש לטיפול מלא, כלומר במחירי היום במקום סכום של 11,000 ש"ח, רק סכום של 5,500 ש"ח.

קיים סיכוי סביר שיעלה הצורך להוצאת הפלטות המייצבות את השבר במנדיבולה משמאל. יש להקציב סכום של עד 5,000 ש"ח לניתוח זה".

 

6.           שיעורי הנכות בתחום הנוירולוגיה

בתחום הנוירולוגיה מונה ד"ר עאיד מחאג'נה, אשר ערך חוות דעת בעניינו של התובע ביום 15/11/14. בחוות דעתו ציין ד"ר מחאג'נה כי התובע סבל מחבלת ראש קשה שגרמה "לנזק אקסונלי מפושט והותירה ליקויים גופניים בתחום הנוירולוגי בנוסף לקשיים בתחום הקוגניטיבי", בגינם נותרה לו נכות בשיעור 17.5% לפי מצב ביניים בין סעיף 32א(1)(ב) לבין סעיף 32א(1)(ג) לתקנות המל"ל.

 

7.           שיעורי הנכות בתחום האורתופדיה

בתחום האורתופדיה מונה ד"ר י. גורדון, אשר נתן חוות דעתו ביום 23/11/14.

א. ד"ר גורדון וקבע כי לתובע נותרה כתוצאה מהתאונה נכות קבועה בשיעור 20%, לפי סעיף 48(1)(ו) לתקנות המל"ל, בגין מצב לאחר שבר וניתוח עצם הירך השמאלית, המלווה בהגבלה בתנועות מפרק הירך השמאלית, לרבות בכיפוף, באדוקציה ובסיבוב חיצוני. לשיטתו, לא נותרה לתובע נכות צמיתה בגין מצב הברך שלו, כתוצאה מהתאונה.

ב.  התובע היפנה שלוש סדרות של שאלות הבהרה לד"ר גורדון. ביום 11/6/15 הובאו בפניו, בין השאר, תוצאות של בדיקת MRI, לפיה נמצא נזק מניסיקלי ושינויים בצקתיים משני צידיו של מפרק הברך. לשאלות הבהרה אלה השיב ביום 31/7/15 כי הוא עומד על חוות דעתו בתחום הברך, מפני שהנכות בגין נזק למניסקוס נקבעת על סמך בדיקה קלינית ולא לאור תוצאות של בדיקת MRI.

ג.  ביום 9/8/15 נשלחו למומחה שאלות הבהרה נוספות, להן צורף דו"ח של ניתוח שעבר התובע ביום 14/6/15 בבית החולים רמב"ם, שם נמצא "קרע נרחב ביותר מרוטש של מניסקוס מדיאלי", וכן קרע ברצועה הצוללת הקדמית של הברך. בתשובותיו מיום 7/9/15 עמד המומחה על דעתו, ואמר כי לו היה זה מצבו של התובע, הוא היה בוודאי מגלה זאת באופן קליני ו"לא ייתכן שהייתי מפספס זאת".

עם זאת ציין כי יש מקום לבדיקה חוזרת, והדגיש שהנכות נוצרה לאחר הבדיקה האחרונה שערך ביום 14/9/14.

ד. ביום 24/12/15 בדק ד"ר גורדון את התובע פעם נוספת, וציין ממצאיו לגבי ברכו השמאלית, כדלהלן: "רגישות בלחץ על הפיקה מול עצם הירך. הברך יציבה לכל הכיוונים. הגבלה בכיפוף משמאל 95 מעלות/0 מעלות לעומת 135 מעלות/0 מעלות מימין. סימנים מניסיקליים שליליים לנזק".

ה. בעקבות בדיקה זו נתן ביום 7/3/16 חוות דעת משלימה, לפיה קבע כי בגין מצב הברך של התובע נותרה לו נכות בשיעור של 10%, אך לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין נכות זו לתאונה. זאת מפני שאין ברישומים הרפואיים תלונה על כאבים בברך שמאל עד למועד בדיקתו אצל ד"ר גורדון ביום 14/9/14, דהיינו שנה וחצי לאחר התאונה, על אף המעקב הצמוד והבדיקות האורתופדיות הדחופות והרצופות שעבר התובע. בנוסף לכך, אין ברישומים תיאור קליני, אשר היה יכול לרמוז על נזק תוך מפרקי בברך שמאל.

ד"ר גורדון הסביר כי הממצאים בקדמת הברך, אינם קשורים למניסקוס, ואינם מקנים לכשעצמם אחוזי נכות. "הגבלה בכיפוף מעל 90 אחוז בברך לא מזכה את הנפגע בנכות בהתאם לפריט 48 (2)(ה)(I) – 0%". (מ/1).

 

8.           שיעורי הנכות בתחום הפסיכיאטריה

בתחום הפסיכיאטריה מונה ד"ר ראסם כנאענה, אשר ערך חוות דעת ביום 25/3/15. ד"ר כנאענה וקבע כי התובע סובל מ"קשיים הסתגלותיים עם תגובה חרדתית-דכאונית וקשיים רגשיים נלווים", בגינם קבע כי נכותו הפסיכיאטרית הצמיתה "אשר קשורה סיבתית לתאונת הדרכים... הינה בשיעור של 10%, בהתאם לסעיף 34 (ב) (2) לתקנות המל"ל".

               ד"ר כנאענה התייחס בחוות דעתו לחוות הדעת של הנוירולוג ד"ר מחאג'נה, עיין בתיקו הרפואי של התובע, שם נכתב בין השאר כי לא תמיד הקפיד לקחת את התרופות שנרשמו לו, ולא תועד רצף טיפולי אצל פסיכיאטר, אלא ביקורים בודדים עם תדירות נמוכה. ד"ר כנאענה ציין כי משקבע ד"ר מחאג'נה לתובע נכות בתחום הקוגניטיבי, הוא לא ידון בתחום זה.

               עם זאת ציין כי על אף האמור, בבדיקתו של התובע אצלו "אין ביטוי להתנהגות המנעותית משמעותית על רקע חרדתי פוסט טראומטי", ועל אף קיומם של סימנים חרדתיים קלים על רקע חרדתי פוסט טראומטי וקשיים רגשיים נלווים, אין ביטוי "לצמצום משמעותי באורח חייו או בתפקודו על אותו רקע".

 

9.           גדר המחלוקת

א. הנכות הרפואית - הצדדים לא חלקו על חוות הדעת של המומחים בתחום הפסיכיאטריה, אף אוזן גרון ופה ולסת, אך הנתבעת חלקה על קביעתו של המומחה בתחום הנוירולוגיה, ואילו התובע חלק על קביעתו של המומחה בתחום האורתופדיה.

ב. הנכות התפקודית ואובדן כושר ההשתכרות של התובע

ג. בסיס השכר של התובע.

ד.  נזקי התובע.

ה. האם יש מקום להקפיא סכומי פיצויים בשל אי פנייתו של התובע למל"ל.

 

10.         ראיות הצדדים

נוכח חילוקי הדעות בדבר נכותו של התובע, הוזמנו ד"ר מחאג'נה וד"ר גורדון למתן עדות, ונדרשו לחוות דעתם.

מטעם התובע הוגשו תצהיר שלו ושל אביו. (ת/1 ות/2, בהתאמה).

הנתבעת העידה חוקר פרטי – רון פוגל (להלן: פוגל) – אשר בדק את התנהלותו של התובע, ערך תצפית, צילם אותו והגיש תצהיר בנדון (נ/3). 

11.         גרסת התובע

ביום 29/6/16, לאחר שהוגשו חוות הדעת מטעם המומחים שמונו על ידי בית המשפט, מסר התובע תצהיר עדות ראשית בקשר לנזקים שנגרמו לו בעקבות פגיעתו הקשה בתאונה ביום 23/3/13.

 

א. לדבריו, הוא סיים בי"ס יסודי ותיכון בנצרת בחודש יוני 11', עם בגרות חלקית, מפני שחסרה לו יחידה בערבית ולא נבחן במתמטיקה. הוא תכנן ללמוד מחשבים, לאחר שיעבוד שנה בניסיון לחסוך כסף למחייתו, ולהירשם למכינה באוניברסיטת חיפה לשם השלמת בגרויות ולימודים של מדעי המחשב. לדבריו, בחודשים יולי 11' עד מרץ 12' עבד ב"קפה גרג" (להלן: קפה גרג), ולאחר מכן עבד עם בעלה של דודתו בעבודות תריס ואלומיניום כפועל, עד שנפתחה שנת הלימודים באונ' באוקטובר 12', אז החל ללמוד ובמקביל חזר לעבוד בקפה גרג. בסוף הסמסטר הראשון, בחופשת הפסח, נפגע בתאונה.

ב.  בעקבות פגיעתו הקשה אושפז בהיותו מחוסר הכרה, והועבר למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם. הוא שהה במחלקת טיפול נמרץ עד 29/3/13 ובהמשך במחלקה אורתופדית ומחלקת פה ולסת עבר ניתוחים, נזקק לטיפול ממושך בתחומים שונים, ושוחרר ב-21/4/13. התובע פרט את הפגיעות שאובחנו אצלו בבית החולים.

לדבריו, עם הורדת המקבע מהאגן, הוא תודרך להתחיל הליכה עם קביים, מהם השתחרר לאחר מספר חודשים, ונותר עם קב הליכה בו הוא משתמש עד היום. הוא נזקק לביקורות דחופות בבית החולים רמב"ם עד מחצית 15', ובמקביל לביקורות וטיפולים שונים במסגרת קופת חולים שכללו פיזיותרפיה, הידרותרפיה, פגישות עם פסיכיאטר, אורתופד, נוירולוג, מומחה לפה ולסת ועוד. לדבריו, עד היום הוא מטופל בפיזיותרפיה לברך ולפרק הירך, מקבל תרופות רבות נגד כאבי ראש וכאבים בכלל, וכן עצבנות, חרדה ודיכאון.

בהתייחסו לפגיעתו האורתופדית, הדגיש התובע פגיעה בברך שמאל, בהצהירו כי על אף שנפגע גם בברך, ניתן מירב תשומת הלב למצב האגן שלו ולירך, ורק לאחר הסרת המקבע מהאגן, התחיל להתלונן על כאבים ומגבלת תנועה בברך שמאל, מצב שהחמיר עד אשר באפריל 15' הופנה לבדיקות MRI לברך, אשר גילו קרע מרוטש במניסקוס ופגיעה ברצועה המייצבת של הברך, דבר שהוביל לניתוח ארטרוסקופיה בבית החולים רמב"ם, אשר בוצע ביוני 15'. התובע הדגיש את פגיעתו בברך, ואף הצהיר כי לא נגרמה לו כל חבלה חדשה ברגל לאחר מועד בדיקתו אצל ד"ר גורדון בספטמבר 14'.

ג.  התובע הצהיר כי מאז התאונה ופגיעתו הקשה נקטעו כל תכניותיו ללימודים, וחל אצלו שינוי ניכר בכל התחומים בחייו.

בתחום החברתי - לפני התאונה הוא היה בריא ושמח, מוקף בחברים רבים, ולאחריה הכול נהרס, הוא לא לומד, אינו עובד ומסתגר מרבית הזמן בבית הוריו עם מצבי רוח המתבטאים בחרדה, דיכאון, עצבות, עצבנות וכאבי ראש תמידיים. בנוסף, הוא ממעט בדיבור לא רק בשל מצבו הנפשי, אלא בשל העובדה שכאשר הוא מדבר, הוא נושך את לשונו בשל הפגיעה הקשה בתחום הפה והלסת, דבר הגורם לו כאב ומשתק אותו.

בתחום הלימודים - התאונה קטעה את לימודיו בתחילתם. לפני התאונה, בשנת  12', הוא קיבל ציון 423 בבחינה הפסיכומטרית ללא כל הכנה. לאחר התאונה, עבר קורס הכנה פסיכומטרי, אך בבחינה אליה ניגש באוקטובר 14' קיבל ציון נמוך מזה שהיה לו, על אף שלדעתו הציון היה אמור לעלות בלפחות 100 נקודות. על אף האמור, נרשם שוב למכינה באוניברסיטת חיפה והחל ללמוד בחודש אוקטובר 15', אך נכשל בבחינות מפני שלא הצליח להתרכז בלימודים בשל נכויותיו הרבות, והפסיק את לימודיו בתום הסמסטר הראשון בחודש מרץ 16'.

בתחום התעסוקתי -לפני התאונה השתכר שכר מינימום, ושאיפתו היתה להגיע לשכר גבוה בתחום המחשבים. בינואר 14' סידר לו אביו עבודה חלקית בקפה גרג הסמוך לביתו בנצרת עילית, כדי לשפר את מצב רוחו. הוא לא הצליח לבצע אפילו עבודות קלות בעבודה, על אף שניסה, סבל מכאבים עזים והחמרה במצבו ועזב בחודש מאי 14'. מאז אינו מסוגל לעבוד בכל עבודה שהיא ומאד תלוי לחלוטין בתמיכת משפחתו.

עזרת הזולת - התובע הצהיר כי עד שחרורו מאשפוז נזקק לעזרה צמודה במשך 24 שעות, ואחד מהוריו היה ליד מיטתו כל הזמן. לאחר ששוחרר, היה מרותק למיטתו, היה לו סד בפה וקיבוע לאגן. הוא נזקק לעזרה מלאה באכילה, בהלבשה וברחצה. בהמשך החל להלך על שני קביים, ולאחר מספר רב של חודשים עבר לקב אחד, בו הוא משתמש מרבית הזמן (ת/1).

התובע הצהיר כי בית הוריו מצוי בקומה השנייה עם מדרגות, הוא זקוק לעזרת הוריו בעלייה ובירידה במדרגות, על מנת שלא יפול. לדבריו, אינו מסוגל ללבוש לבוש תחתון, לגרוב גרביים, לנעול נעליים ולשרוך אותם, ואף לא לקצוץ ציפורניים ללא עזרה (ת/1).

התובע הצהיר כי הוא אינו מסוגל לבצע עבודות בית למיניהן המצריכות עמידה, נשיאת משקל, עמידה על סולם וכיו"ב, וכאשר יעבור להתגורר בגפו, הוא יזדקק לעזרה בכל עבודות הבית – ניקיון, בישול, רכישת מוצרים ותיקוני בית למיניהם (ת/1).

התובע הצהיר כי בניגוד למצבו עובר לתאונה, אז הרבה ללכת ברגל או להשתמש בתחבורה ציבורית, לאחר התאונה, אינו מסוגל ללכת אפילו מרחק קצר, כי לכל מקום הוא זקוק להסעה ברכב או במונית (ת/1).

ד. לסיכום, התובע הצהיר, כאמור, כי בגין נכויותיו עקב התאונה, עומדת נכותו התפקודית בכל התחומים על שיעור של כ- 75-80 אחוזים.

 

12.         תצהיר אביו של התובע

גרסת התובע נתמכה בתצהיר עדותו הראשית של אביו, אשר הצהיר כי ליבו נכמר על התובע, אשר איבד את כל התכניות עליהם חלם, הפך לשבר כלי, והוא תלוי לחלוטין בעזרתו ובעזרת אמו, הן פיזית, הן נפשית והן כספית.

האב הוסיף כי בתקופת אשפוזו בבית חולים רמב"ם, נסע לפחות פעמיים ביום מנצרת לחיפה, תוך כדי עשיית תורנות עם אשתו בשהייה ובלינה קרוב אל בנו התובע, מפני שמצבו היה קשה ביותר, וכי גם בהמשך הצריך מצבו הנפשי שהייה לידו. לאחר שחרורו של התובע מבית החולים, הסיע אותו עשרות פעמים לבדיקות וביקורות.  (ת/3).

אשר לעבודתו של התובע לאחר התאונה בקפה גרג, התובע התקבל לעבודה זו אך בשל קשריו שלו (של האב) עם בעל המקום, שהסכים לקבל אותו לצורך "העברת זמן", לאחר שהאב פנה אליו כדי להוציא את בנו מהבית ולגרום לו שינוי במצב רוחו (ת/3).

 

13.         הנתבעת כפרה במרבית טיעוניהם וגרסאותיהם של התובע ושל אביו, כפי שיפורט להלן.

הנתבעת ביקשה לדחות את גרסת התובע לגבי נכותו התפקודית והיקף הצורך שלו בעזרת הזולת, בין השאר על יסוד ממצאים של החוקר פוגל, אשר נשכר על ידה, והפנתה למידע שאסף פוגל, אשר אושר בחלקו על ידי התובע ואביו בחקירותיהם הנגדיות.

פוגל מצא כי התובע התגורר ביולי 16' ברח' ירושלים 21 בשכונת הדר בחיפה, בקומה הראשונה, אליה מובילות מספר מדרגות (להלן: הדירה). הוא אף ערך מעקב אחר התובע ביום 27/7/16, וראה כי התובע לא נזקק לקביים, וכן לסרטון המעקב שצילם פוגל, בו נראה התובע מתהלך ללא קושי למעט צליעה קלה, לא רחוק מן הדירה השכורה שלו בשכונת הדר. (תצהיר פוגל נ/3,והתמונות שצורפו אליו).

 

14.         ניתוח גרסאותיהם של עדי התביעה

               אקדים ואומר כי בחינת גרסאותיהם של התובע ואביו על יסוד הראיות שהובאו בפני בית המשפט, לרבות אמרותיהם בחקירותיהם הנגדית, מלמדת על אי דיוקים בתצהיריהם בלשון המעטה, ועל הפרזה משמעותית בתיאור מגבלותיו של התובע ותלותו המוחלטת בעזרת הזולת.

א. התובע אישר כי התגורר בשכירות בדירה בחיפה, העיד כי גר שם כשנה, ומסר כי למד במכינה באוניברסיטת חיפה מחודש אוקטובר 15' עד מרץ 16'. משנשאל מה עשה בחיפה לאחר שסיים לימודיו השיב כי הדירה נשכרה על ידו ועל ידי בני דודתו לשנה, מספטמבר 15' עד ספטמבר 16', וכי כי גר בה בתקופה זו, אך לא ידע להשיב בדבר מעשיו לאחר תום לימודי המכינה, באומרו כי "היה עדיף לי להיות עם בני דודה שלי ולא להיות בבית", ובהמשך אישר כי העדיף להשאר עם חבריו בחיפה. (עמ' 18 לפרוט', ש 25- עמ' 19, ש' 17'; עמ' 20, ש' 11-12)).

דא עקא שאביו של התובע העיד כי הדירה בחיפה נשכרה לשנתיים, "פעמיים לשנה, בסך הכל שנתיים"– בניגוד לגרסת התובע לפיה הדירה נשכרה לשנה אחת בלבד -  והתובע גר בה כל התקופה, שהסתיימה בשנת 16', על אף שלכאורה סיים התובע את לימודיו במרץ 16'. האב לא התייחס מפורשות לסיום לימודיו של התובע, ורק סיפר כי הוא היה קשור בחוזה ו"הוא לא רצה להמשיך לגור בבית". (עמ' 30 לפרוט', ש'18-23; עמ' 32, ש' 28-30).

הוכח אפוא, כי החל משנת 14', עוד בטרם הגיש התובע את תצהירו, הוא התגורר משך שנתיים בדירה בחיפה, הרחק מבית הוריו המצוי בנצרת, ולא נזקק להוריו.  

ב. משנשאל כיצד הסתדר ללא עזרת הוריו במשך כל התקופה בה היה מחוץ לבית, סייג התובע את דבריו בתצהירו, ואישר כי אין לו בעיה בנעילת נעלים וגרביים, ובלבישת בגדים תחתונים, וכי הקושי שנותר לו הוא קיצוץ ציפורניים. (עמ' 20 לפרוט', ש' 16- 19). (בסיכומיה, הפנתה הנתבעת גם לדבריו של ד"ר גורדון, אשר העיד כי התובע מסוגל לנעול לנעל נעליים, לגרוב גרביים ולשרוך שרוכים לבדו, וכן ללבוש בגדים תחתונים בישיבה (עמ' 51 לפרוט', ש' 11-12)). עוד מסר התובע גרסה שלא נשמעה בעבר כי גר עם בני דודתו והם עזרו לו כאשר נזקק לכך. משנשאל איזו עזרה נתנו לו העיד "עזרו לי בכמה דברים, עזרו לי לפעמים" אך לא פירט מעבר לכך ולא הסביר מדוע לא הזכיר ענין זה בעבר. התובע ענה כי הדבר פרח מזיכרונו, "לא בא בראש שלי" (עמ' 21 לפרוט', ש' 6-7).

לא למותר לציין כי התובע לא ביקש להעיד מי מבני דודתו, כדי לחזק את גרסתו הכבושה.

ועוד, מדברי אביו של התובע עולה כי -  בניגוד לגרסת התביעה בדבר תלות מוחלטת של התובע בהוריו - רוב הזמן עסוקים ההורים בטיפול בשתי אחיותיו הנכות של התובע, ובעיקר עוסקת בכך אמו של התובע, שהיא עקרת בית. "רוב הזמן שלנו מתרכז בבית החולים עם שתי הילדות. כל הזמן מחוץ לעיר, הטיפול שלהן רק ברמב"ם". (עמ' 31 לפרוט', ש' 1- 24).

ג. אשר לגרסת התובע ואביו כי התובע מסתגר רוב הזמן בבית הוריו, ותלוי בהם בכל תחום, התברר מדברי התובע עצמו כי הוא נוהג ונהג לטוס לחו"ל לצורך חופשות "פעמיים בממוצע"  בשנה. (עדות התובע בעמ' 17 לפרוט', ש' 31- 35; עמ' 19, ש' 18-20).

משנשאל התובע אם קרתה לו חבלה כלשהיא לאחר התאונה נשוא תביעה זו השיב בשלילה הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית, ואף שלל אפשרות לנפילה. רק משנשאל שוב ושוב אישר כי בחודש אוגוסט 13', חמישה חודשים לאחר התאונה, עת נסע לקרואטיה, נפל בבית מלון, ואף הגיע לבית החולים. לדבריו, היתה לו בעיה באגן, סחרחורת, אמר כי נחבל בידו, ואף אישר שהיה חשד לשבר. (עמ' 17 לפרוט', ש' 8- עמ' 18, ש' 18).

ד. התובע העיד כי לא הצליח לעבור את המכינה למדעי המחשב באוניברסיטת חיפה בציון הנדרש,  ולכן לא נרשם ללימודים, אך אישר בסופו של יום - לאחר שתחילה הכחיש מספר פעמים כי אמר לאחרים שהוא עתיד להתחיל ללמוד מדעי המחשב באביב 17'  - כי אכן פנה לקבלת מלגה באוניברסיטה, ואמר בטלפון לגורם שטלפן אליו בקשר למלגה, כי סיים בהצלחה את המכינה, וכי הוא עתיד להתחיל ללמוד בסמסטר אביב שנת 17'. הנתבעת הודיעה כי מדובר בחוקרת מטעמה (עמ' 23 לפרוט', ש' 35-36). משנדרש התובע להסביר מדוע אמר לנציגה כי התקבל לסמסטר אביב 17', אמרה המנוגדת לאופן בו הציג את הדברים, אמר תחילה כי שכח את השיחה, מפני שהוא לוקה בזיכרונו, אך לאחר מכן חזר בו והעיד כי אמר זאת לאשה שפנתה אליו, מפני שלא רצה להגיד לה את האמת, כי "אני לא רוצה גם שאנשים יידעו עלי הכל, שאני לא לומד. אני בן 23 וארבע שנים לא עשיתי כלום. אני לא רוצה להגיד לאנשים את זה". דא עקא, שדברים אלה לא נאמרו למישהו ממכריו או מקורביו, והתובע אף לא נתן הסבר לכך שהכחיש את הדברים גם בעדותו, עד אשר הודיעה הנתבעת כי תשמיע את ההקלטה בה הוא נשמע אומר את הדברים.  (עמ' 14 לפרוט', ש' 25- עמ' 15', ש' 19; עמ'  עמ' 23, ש' 27- עמ' 24, ש' 3).

משנשאל מדוע לא נרשם ללימודים בתחום פחות תובעני ממדעי המחשב, מסר כי ילמד במכינה פעם נוספת, אם לא יתקבל לחוג בו הוא חפץ יבחר מקצוע אחר. עוד העיד כי בתקופה זו למד תכנות מחשבים בביתו וכי הוא "טוב בזה". לדבריו "בני דודה שלי כולם עובדים בתחום והם למדו מדעי המחשב. אני לקחתי את הקורסים שהם מקבלים בטכניון ואני לומד בבית". (עמ' 19 לפרוט', ש' 27- עמ' 20, ש' 6).

 

ה.  אשר למגבלת הניידות של התובע, במהלך החקירה הנגדית סייגו התובע ואביו את דבריהם  בתצהיריהם לענין היקף המוגבלות של התובע; התובע עמד תחילה על דעתו כי הוא נזקק באופן קבוע לקב או לקביים, וכי גם לחו"ל נסע עם קב אחד, אך לא ידע להסביר מדוע לא הלך לבדיקה הראשונה אצל ד"ר גורדון עם קב או קביים, ומדוע לא הלך עם קב בחיפה, כאשר נצפה על ידי החוקר פוגל. בסופו של יום, לאחר שעומת עם עובדות חיצוניות, אישר כי הוא "לפי הצורך הולך עם קביים", ואישר כי הפיזיותרפיה שפרה את מצבו, באופן שאינו נזקק לקביים באופן קבוע. (ת/1; עמ' 17 לפרוט', ש' 36- עמ' 18, ש' 1; עמ' 22 לפרוט', ש' 21 –עמ' 23, ש' 8).

ועוד, גרסה זו של התובע בדבר נסיעה לחו"ל עם קב או קביים, נסתרה על ידי אביו, אשר העיד כי בנו סרב ומסרב לקחת את קב ההליכה שלו לחו"ל, למרות שהוא זקוק לו, ומתעקש לנסוע ללא הקב. (עמ' 31, ש' 29 - 32). אין חולק כי גם בבית המשפט לא נזקק התובע לקב. 

אשר לגרסת התובע כי הוא זקוק להסעה לכל מקום ברכב או במונית, התובע אישר בחקירתו הנגדית, כי הוא נהג לנסוע בתחבורה ציבורית ממקום למקום, וכי הגיע מדירתו השכורה לאוניברסיטה באוטובוס, כאשר תחנת האוטובוס היתה מרוחקת כ-150 מ' מדירתו. (עמ' 20 לפרוט', ש' 28- עמ' 21, ש'1; נ/3, לרבות סרטון המעקב; עמ' 55 לפרוט', ש' 11-16).

גם אביו של התובע, אשר תיאר בתצהירו (מחודש יולי 16'), את התובע כמי שתלוי בו באופן מוחלט, ונזקק להסעה ממקום למקום, אישר בחקירתו הנגדית כי יש לו שלושה רכבים בבית, וכי התובע נוהג ברכביו. משנשאל אם התובע נהג ברכבו מחיפה לנצרת בשבתות, השיב תחילה כי התובע נהג לנסוע בתחבורה ציבורית, אמר בהמשך לפעמים נהג התובע ברכבו ביחד עם חבר בשבתות, ובסופו של יום אישר כי התובע נהג ברכבו גם לבדו (עמ' 34 לפרוט', ש' 11 – 27).

ו.  לענין כושר העבודה של התובע,  אין חולק כי התובע עבד לאחר התאונה משך זמן קצר ב"קפה גרג", בו עבד גם לפני התאונה, אך לדבריו מדובר בניסיון לחזור למעגל העבודה, אשר לא צלח. כאמור לעיל, אביו הצהיר כי התובע התקבל לעבודה זו אך בשל קשריו שלו (של האב עמאד) עם בעל המקום, שהסכים לקבל אותו לצורך "העברת זמן", לאחר שהאב פנה אליו כדי להוציא את בנו מהבית ולגרום לו שינוי במצב רוחו (ת/3).

דא עקא, שהתובע עצמו העיד כי למד בעצמו תכנות מחשבים מחומר לימוד שמסרו לו בני דודתו, אשר קיבלו את החומר מהאוניברסיטה, וכי הוא "טוב בזה". עם זאת, מסר כי לא חיפש עבודה בתחום זה, ללא הסבר. לא ברור מדוע לא ניסה התובע לחפש עבודה בתחום המעניין אותו, והיה מאפשר לו לכלכל את עצמו במידה זו אחרת.

ז. בסופה של החקירה הנגדית נשאל התובע "כשאתה רוצה להשיג איזושהיא מטרה, לפעמים אתה קצת משנה את הדברים, משנה מהאמת כדי להשיג את המטרה שלך, נכון?" והשיב "כן".

נוכח ההפרזה בגרסת התובע ועדיו ביחס לנזקיו, איני רואה לקבל את גרסאותיהם בסוגיה זו ללא תמיכה חיצונית, וזו לא הובאה.

 

15.         עדות האורתופד ד"ר גורדון

התובע לא השלים עם קביעתו של ד"ר גורדון, והאחרון הוזמן למתן עדות ביום 10/9/17. על אף שנחקר ארוכות לגבי תלונתו של התובע בדבר פגיעה בברכו עקבות התאונה וגרסתו כי הוא סובל ממניסקוס, עמד ד"ר גורדון על דעתו כאמור בחוות הדעת שלו כמפורט לעיל.

א. ד"ר גורדון הבהיר כי בבדיקה הנוספת שערך לתובע, הרגישות היתה בלחץ על הפיקה, כלומר באספקט הקדמי של הברך ולא במקום של נזק למניסקוס, דהיינו בחלק הפנימי של הברך. הוא חזר והסביר כי הממצאים בקדמת הברך, אינם קשורים למניסקוס, ואינם מקנים לכשעצמם אחוזי נכות. "הגבלה בכיפוף מעל 90 אחוז בברך לא מזכה את הנפגע בנכות בהתאם לפריט 48 (2)(ה)(I) – 0%".

לדבריו, לצורך בדיקת נזק במניסקוס קיימים טסטים ספציפיים, כגון מקמרי, אפלי, ואף פירט כיצד מבצע אורתופד טסטים אלה, אשר נמצאו שליליים אצל התובע בבדיקתו הראשונה, כשנה וחצי לאחר התאונה, באופן השולל אפשרות לקיום לנזק מניסקלי. עוד הסביר כי נזק כאמור צריך לבוא לידי ביטוי בסימנים קליניים, אותם פירט, המעידים על קרע במניסקוס, אשר לא היו כאן. "הכי חשוב סימנים לנזקים במניסקוס בדקנו והיו שליליים". (עמ' 39 לפרוט', ש' 26 - עמ' 40, ש' 34). 

ב. משנטען בפני ד"ר גורדון כי בניגוד לקביעתו, התובע התלונן על כאבים בברך עוד בשנת 14' -  תוך הפנייה למסמך מחודש מאי 14', לגבי הגבלת תנועות בברך שמאל, למסמך מיום 9/9/14, גם שם צוין שיש לתובע הגבלה בתנועות הברך, וכן למסמך מיום 22/11/13, בו צוינה הגבלה בתנועות ברך שמאל וכאבים עם צליעה ברגל – העיד כי לא ראה מסמכים אלה לפני חקירתו הנגדית, אך אין בהם כדי להניעו לשנות את מסקנותיו.

אשר למסמך מיום 22/11/13, ד"ר גורדון ציין כי דובר בצליעה ברגל ולא בברך, ויש לזכור שלתובע נגרם שבר קשה בעצם הירך, שברים באגן בצד שמאל, וכי הוא נותח גם בעצם הירך. "הצליעה בהחלטה יכולה להיות מהירך, לא מהברך דווקא", בהסבירו כי לתובע דלדול, שריר וחולשה בשריר הירך בגלל הפגיעה, וזה גם המקור לצליעה ולהגבלה בכיפוף. כן הדגיש כי גם הרופאים שבדקו את התובע תדיר בבית חולים רמב"ם לא מצאו כל רמז לנזק בברכו של התובע, והוא אינו לבד באבחנתו. (עמ' 40 לפרוט', ש' 17-19; עמ' 42, ש' 25- 33).

לגבי המסמך ממאי 14', הסביר כי אין בו עדות לנזק מניסקלי, בהיעדר סימנים קליניים אותם מנה, כאמור לעיל, ואין בהגבלה בתנועות הברך כדי לסתור את ממצאיו לגבי החלק הקדמי של הברך, שאינם מקנים נכות. לגבי מסמך מיום 9/9/14, סבר כי מדובר במסמך שהתלונות בו הועתקו  בסגנון copy paste" " מהמסמך שנערך במאי 14', אך אפילו מדובר בתלונה חדשה, ד"ר גורדון עצמו בדק אותו בספטמבר 14', ולא מצא עדות לנזק מניסקלי. לדבריו "יכולים להיות כאבים בברך שאינם קשורים לנזק במניסקוס".  (עמ' 43, ש' 3-36).

ד"ר גורדון אישר כי אינו יכול לשלול את תלונות התובע בקשר לכאבים והגבלות בברכו, אך הדגיש כי לו היה נזק כה מורחב במניסקוס כתוצאה מהתאונה, כפי שהתובע טוען, אין זה סביר שלא יתגלה דבר אצל התובע - אשר נבדק ע"י רופאים כל יום בבית החולים בבדיקה רוטינית בפגיעה רב מערכתית - משך ימים, חודשים, למעלה משנה. (עמ' 45, ש' 7-21). המומחה שלל את האפשרות כי הנזק במניסקוס נגרם עקב שכיבה או חוסר פעילות, באומרו "שכיבה לא גורמת להתנוונות של סחוס". (עמ' 46, ש' 21-23).

ג. ד"ר גורדון נדרש לסוגיית הזדקקותו של התובע לקביים, ציין כי קשה לו להחליט עבור התובע, אך חיווה דעתו כי התובע אינו זקוק להם. "מבחינה רפואית, אנחנו מעודדים אנשים אחרי 30-60 ימים להוריד את הקביים בהדרגה. היום התקופות האלה עוד התקצרו. אני לא חושב שבנזק כזה ואחרי ניתוח כזה הוא צריך את זה... מבחינה רפואית גרידא, הוא לא צריך את זה", ולו היה פציינט שלו היה "עובד עליו מזמן לעזוב את זה". (עמ' 48 לפרוט', ש' 27 – עמ' 49, ש' 5). ד"ר גורדון אף העיד כי לתובע אין בעיה במצבו ללכת ברציפות במישור במשך כחצי שעה ללא עזרה, אך הוא אינו ממליץ על נשיאת משאות כבדים (עמ' 51 ש' 14-28).

ד. התובע טען כי שלילת הקשר הסיבתי ע"י ד"ר גורדון מנוגדת לשכל הישר, בהיעדר כל ראיה לכך שהתובע נפגע ברגלו לאחר מועד בדיקתו ע"י המומחה, וכי באפריל 15' נמצא בבדיקת ה-MRI נזק מניסקלי, אשר נמצא גם בבדיקת ארטרוסקופיה, שבוצעה ביום 14/6/15, אותו שולל המומחה, ללא כל בסיס. התובע הפנה לדבריו של המומחה בחקירתו הנגדית, לפיהם "הפתרון היחיד הוא לעשות 50-50, בתנאי שאין משהו מוכיח לכיוון הגדלה או שולל לכיוון הפחתה במסמכים אחרים שלא היו לפניו" (עמ' 47 לפרוט', ש'3- 20), בטענו כי המומחה מוכן להודות שאולי הוא טועה.

הנתבעת מצידה עמדה על כך כי בציטוט אליו הפנה התובע יש משום הוצאת דברים מהקשרם. לטענתה, המומחה השיב לשאלה בדבר האפשרות שהנזק המניסקלי הוא תוצאה של תנועה סיבובית של הרגל, והאפשרות שתנועה סיבובית כזו תיגרם כתוצאה מהפגיעה הכוללת ברגל שמאל בתאונה. משמעות דבריו של המומחה היא כי קיים סיכוי שווה לכך שהקרע נגרם מחבלה מאוחרת או מתנועה סיבובית, ומכל מקום התובע לא הוכיח שנגרמה לו תנועה סיבובית מאוחרת לתאונה. לטענתה, התובע אינו בוחל מהסתרת מידע שאינו מתיישב עם האינטרסים שלו, ולא ניתן לשלול את האפשרות כי הוא הסתיר מידע לגבי חבלה נוספת שנגרמה לו. לכן סברה כי אין מקום לסטות מחוות דעתו של המומחה.

ה. לאחר שבחנתי את עדותו של ד"ר גורדון על רקע חוות הדעת שנתן, המסמכים שהובאו בפניו ובפני בית המשפט, וטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לסטות מחוות דעתו הן לגבי האבחנה לגבי מהות הפגיעה בברך, והן בדבר שלילת הקשר הסיבתי בינה לבין התאונה. ד"ר גורדון הסביר באריכות מדוע דחה את טענותיו של התובע בדבר פגיעה מניסקלית, לאחר שפירט את הבדיקות שעשה לתובע, והסביר כי הכאב עליו מתלונן התובע בקדמת הברך אינה מסוג הפגיעה שהוא טוען לה.

ד"ר גורדון נדרש למסמכים שהוצגו לו על ידי התובע, אך הסביר כי הכאבים בברכו של התובע יכלו לנבוע מהשבר הקשה באגנו, והניתוח שעבר בעצם הירך, וכי אין זה סביר שתלונותיו בדבר הברך לא באו לידי ביטוי אלא חודשים רבים לאחר התאונה. כך גם לגבי הצילומים שהוצגו לו משנת 14'.

כאן המקום לציין כי השערתו של המומחה לפיה לא מן הנמנע שהפגיעה בברכו של התובע נגרמה מחבלה מאוחרת לתאונה נשוא התביעה אינה בלתי סבירה, משהתברר כי התובע אכן נפל לאחר התאונה נשוא תיק זה, נפילה אותה נמנע מלהזכיר, עד אשר עומת עם הראיות שבידי הנתבעת.

בנתונים אלה, איני רואה לסטות מעמדתו של המומחה.

 

               עדות הנוירולוג ד"ר מחאג'נה

16.         א. הנתבעת לא השלימה כאמור עם חוות דעתו של ד"ר מחאג'נה, ובעדותו הציגה בפניו נתונים שונים בעניינו של התובע, שהיה בהם לדעתה כדי להשפיע על חוות דעתו של המומחה בתחום הקוגניטיבי, ואשר על פי הנטען לא היו בפניו עת הגיע למסקנותיו דלעיל. 

הנתבעת הציגה בפני ד"ר מחאג'נה מסמכים, לפיהם היו לתובע קשיים בלימודיו בבתי הספר, בעיות קשב וריכוז מהן סבל עוד כילד, וציינה בפניו כי התובע לא השלים את בחינות הבגרות שלו. המומחה אישר כי נתונים אלה לא היו בפניו בעת עריכתה של חוות הדעת. לגבי בעיית הקשב והריכוז אמר "אני מעריך את הנקודה הזו כמאוד חשובה, כי דווח על בעיה קודמת", וציין כי "הדברים האלה יבואו לשיקול דעתי בצורה משמעותית", לגבי מצבו של התובע כיום, אך לא ראה בהכרח קשר בין אלה לבין אי השלמתן של בחינות הבגרות. (עמ' 25 לפרוט', ש'  30-  עמ'  27, ש' 27).

 

ב. משטענה הנתבעת בפני המומחה כי הוא לא נדרש לבדיקה נוירו-פסיכולוגית או נוירו-קוגניטיבית לצורך עריכתה של חוות דעתו, על אף שסעיף 32א' לתקנות המל"ל - שעמד בבסיס חוות דעתו - דורש בין השאר ביצוע הערכה נוירו-קוגניטיבית או נוירו פסיכולוגית, השיב המומחה כי לא ראה נחיצות בבדיקה כאמור, וכי הוא עצמו ערך הערכת קוגניטיבית קצרה, MMSE, "שמעריכה בגדול את התפקוד הקוגניטיבי". (עמ' 24, ש' 31- עמ' 25, ש' 6).

ג. הנתבעת טענה כי חוות הדעת של ד"ר מחאג'נה אינה יכולה לעמוד, ממספר טעמים: ראשית, בהיעדר בדיקה נוירו-קוגניטיבית או הערכה נוירו-פסיכולוגית עובר למתן חוות דעתו הראשונה, אין תוקף למסקנותיו בה, בגין התנאים הנוקשים שמציב סעיף 32א' לתקנות המל"ל לרשימת הליקויים בנספח לתקנות המל"ל, לרבות הדרישה לעגן את הממצאים בהערכה נוירו-פסיכולוגית או נוירו-קוגניטיבית. זאת, מפני שסעיף 32א' לתקנות הוכנס לרשימת הליקויים בשנת 14', לצורך מיפויים של הליקויים הקוגניטיביים השונים בניסיון לקבוע קריטריונים אובייקטיביים כדי להעריך את חומרת הפגיעות ולכמת את הנכויות בסופו של יום. שנית, גם תוצאותיה של הבדיקה המקוצרת שערך ד"ר מחאג'נה – אשר לטענת הנתבעת אינה יכולה להוות תחליף לבדיקה נוירו-קוגניטיבית -  נמצאו תקינות, כפי שהעיד המומחה עצמו. שלישית, ד"ר מחאג'נה סבר כי לתובע בעיה קוגניטיבית, שעיקרה מתבטא בבעיית ריכוז, מבלי שנחשף לרקע של התובע עובר לתאונה. "... אם בתחום הריכוז יש חמש נקודות והוא נפל בשלוש נקודות, אמנם זה 27, שזה תקין, אבל יש בעיה בולטת בריכוז שלו". (עמ' 25 לפרוט', ש' 8 - עמ' 26 ש' 17).

במהלך החקירה הנגדית, ולאחר שהובאו בפניו הנתונים דלעיל, ביקש ד"ר מחאג'נה לבצע בדיקה נוירו-קוגניטיבית לתובע, ולהגיש חוות דעת משלימה לאחריה. (עמ' 28, ש' 7-8, 28-29).

 

17.         חוות הדעת המשלימה של ד"ר מחאג'נה מיום 7/9/17

בחוות דעתו המשלימה, העמיד ד"ר מחאג'נה את נכותו הצמיתה של התובע בתחום הנוירולוגי על 15%, תחת הנכות הקודמת בשיעור של 17.5% שקבע בחוות דעתו הראשונה. זאת על בסיס חוות דעת נוספת ומסמכים רפואיים שהובאו בפניו לאחר שערך את חוות דעתו הראשונה, כפי שיפורט להלן.  

א. ביום 15/8/17 נתקבלו ממצאיה של בדיקה נוירופסיכולוגית שנעשתה לתובע ע"י ד"ר דוד יגיל, מומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית ממכון פרסונה, לבקשתו של ד"ר מחאג'נה. ד"ר יגיל ציין כי מדובר במערכת משולבת של מבחנים שנעשו בחודש אוגוסט 17'. בסיכום הבדיקות נקבע: "פוטנציאל שכלי מעל לממוצע, אינו בא לידי ביטוי מלא בכל תחומי התפקוד השכלי שלו, זאת כיוון שבתפקודו השכלי, קיימים סימנים לליקויים נוירו קוגניטיביים אשר מפריעים לו לתת ביטוי מלא לפוטנציאל השכלי שלו. ליקויים אלה עלולים להפריע לו גם בתהליכי הלמידה ובביצוע מטלות במסגרת העבודה:

א. ליקויים בתהליכי הקשב והריכוז; ב. ליקויים בתהליכי הזיכרון; ג. איטיות בפעילותו ובתפקודו במיוחד בתחום הגרפו-מוטורי; ד. לקות ביכולת התפיסה של תבניות תלת ממדיות.

לאור כל האמור לעיל, סבורני כי חבלת הראש שנגרמה לו בתאונה זו גרמה להחמרה בתפקודו השכלי, הואיל והליקויים בתפקודו הקוגניטיבי כיום הם חמורים יותר ממה שניתן לצפות מבעלי הפרעת קשב גבולית כפי שאובחן בעבר. למעשה, מתקבלת תמונה שאופיינית לנפגעי ראש שסבלו מנזק אקסונלי מפושט (DAI), ומבחינת חומרת הליקויים שנמצאו נראה כי: הלקות בתהליכי הקשב והריכוז היא ברמה קלה – בינונית. הלקות בתהליכי הזכירה והלמידה של מידע חדש היא ברמה בינונית. קיימת אצלו לקות בתפיסת גופים במרחב תלת מימדי, לקות שאינה אופיינית לבעלי ADHD".

 

ב. ד"ר מחאג'נה עיין בחומר רפואי מתיקו של התובע בקופת חולים, והפנה בחוות דעתו המשלימה לשני מסמכים משנת 05' שלא עמדו בפניו לפני כן. הוא ציטט מדבריו של ד"ר נאדר עודה מיום 24/2/05, שם נכתב: "הישגים בלימודים פחותים מהמאמץ אשר משקיע, איטי בכתיבה, אין תלונות על יתר פעילות בכיתה, ההפך הוא, מדובר בילד אדיש שלא משתתף בפעילות תוך כיתה".

כן הפנה לדברים שכתב הנוירולוג ד"ר סמיח בדרנה ביום 26/2/05: "ירידה בלימודים, היפראקטיבי, לא נח, לא מרוכז", וציין כי באבחנות נכתב שהוא סובל מבעיות קשב וריכוז. ביום 2/3/05 ציין ד"ר בדרנה כי קיים לתובע ADHD  גבולי, והמליץ על טיפול בריטלין. ביום 4/3/05 רשם ד"ר עודה לתובע ריטלין, בהמלצת הנוירולוג.

לאחר שעיין בחומר הרפואי שלא עמד בפניו בעת שהכין את חוות דעתו הראשונה, ציין ד"ר מחאג'נה כי בחודשים פברואר ומרץ 05' נרשמו 4 תורים בקופת חולים בקשר לבעיות קשב וריכוז ובעיות למידה של התובע, בצורה לא מבוססת, ומעבר לתקופה זו לא הוצג חומר רלוונטי המתאר בעיות דומות. הוא ציין כי ד"ר בדרנה דיבר על בעיות קשב וריכוז בחומרה גבולית, אך לא הוצג חומר המתאר אבחונים לבעיה כאמור, תיעוד של מחנכים, ואין עדות לקבלת הטבות או התאמות בבחינות עקב בעיה זו. כן ציין כי מדובר בבעיות שהן משפחתיות לרוב, אך לא תוארה בעיה כזו בקרב משפחתו של התובע. לפיכך, אין עדות לכך שהתובע סבל מבעיות קשב וריכוז או בעיה קוגניטיבית אחרת לפני התאונה הנידונה, אשר הגבילו אותו משמעותית מבחינה חברתית, משפחתית ולימודית.

 

ג. לאחר עיון במסמכים רפואיים נוספים, כולל תוצאות בדיקה נוירו פסיכולוגית, הגיע ד"ר מחאג'נה למסקנות הבאות:

"1. במועד עובר לתאונה הנדונה, דיווחים בודדים ובמשך זמן קצר מאד על בעיות קשב, ובעיות למידה, שבמידה והיו קיימים היו בחומרה גבולית, לא הצריכו טיפול כרוני, ולא הפריעו בתפקוד היומי.

2. תוצאות הבדיקה הנוירו פסיכולוגית הדגימו לקויים קוגניטיביים בתחומים שונים, בחומרה קלה – בינונית, שבוודאי הרבה יותר חמורים מהמצב הפרי מורבידי (מלפני התאונה הנדונה).

אני סבור שלאור מידע חדש כנ"ל, מסקנותיי בחוות דעתי הראשונה נותרים על כנם למעט הורדה של 2.5% מהאחוזים שנקבעו דאז, בחשד למצב קודם גבולי של בעיות קשב וריכוז. נכותו הצמיתה הינה בשיעור 15%, נכות זו באה במקום הנכות הקודמת בשיעור 17.5%".

 

18.         א. התובע קיבל את חוות דעתו המשלימה של ד"ר מחאג'נה, ואילו הנתבעת לא השלימה גם עם קביעותיו בחוות הדעת המשלימה שנתן, אם כי לא ביקשה לחקור אותו פעם נוספת לאחריה. 

הנתבעת טענה כי השלכות הרקע על מצבו הנוכחי של התובע אינן פחותות מהשלכותיהן של תוצאות התאונה. לטענתה, בעקבות דבריו של המומחה בעדותו - לפיהם בעיות הריכוז של התובע, כפי שבאו בפניו במהלך חקירתו הנגדית הן נושא משמעותי -  הופתעה מהאמור בחוות הדעת המשלימה, בה ציין כי "בחוות דעתי הראשונה קבעתי אחוזי נכות בגין חבלת ראש קשה עם ליקויים נוירו-קוגניטיביים, כשבעיות הקשב והריכוז הן חלק בלבד ולא מייצגים את עיקר הבעיה".

הנתבעת טענה כי גם בחוות הדעת המשלימה ניכר פער בין מה שד"ר מחאג'נה יודע לגבי התובע לבין המצב לאשורו. לטענתה, המומחה "מגמד" את השפעת הרקע של התובע על מצבו הנוכחי, בין השאר מכיוון עקב הנחה שגויה כי התובע נעדר רקע משפחתי של בעיות קשב וריכוז, אך מעדות אביו של התובע נלמד שלתובע אחים נוספים עם בעיות דומות לשלו, מידע שלא היה בפני המומחה.

משנשאל אביו של התובע אם נכון הדבר שלתובע היו בעיות של ריכוז ואיטיות בכתיבה עוד לפני התאונה, השיב: "אלה בעיות כמו שיש לשאר הילדים שלי. לא הנכים, אני מתכוון מבחינת לימודים. נכון, הוא איטי, אבל זה לא אומר שאין לו שכל. אנחנו מנסים להוציא כמה שיותר כדי לעזור לו", ואישר כי התובע ניגש לכל בחינות הבגרות פעם אחת, אך לא השלים אותן. (עמ' 32 לפרוט', ש' 8 - 22). הנתבעת טענה כי מידע זה הוסתר מהמומחה, ולו עמד בפניו מלכתחילה, היו מסקנותיו שונות. ועוד, לא מן הנמנע כי בשלב בו הכין את חוות דעתו המשלימה, כבר גיבש את דעתו והיה מבוצר בעמדתו, ולכן, אף שסטה בחוות דעתו המשלימה ממסקנותיו בחוות הדעת הראשונה, הרי שהייתה זו סטייה מינורית בלבד.

הנתבעת ביקשה כי בית המשפט ייחס משקל משמעותי לרקע של התובע עובר לתאונה – איטיות בכתיבה עוד מילדות, עדות לקיומן של בעיות ריכוז עוד משנת 05', העדרה של תעודת בגרות מלאה, וציון נמוך בהרבה מציפיותיו של התובע בבחינה הפסיכומטרית. כן טענה הנתבעת כי התובע נהג במניפולטיביות וכי עדותו היתה "מזגזגת", וביקשה כי בית המשפט יתן לכך משקל מתאים.

לטענת הנתבעת, מכל אלה ניתן להסיק כי אין לייחס לתאונה נכות ששיעורה עולה על 10%, דהיינו לא יותר משיעור הנכות שנקבע בסעיף ליקוי 32 א' (1)(ב) לתקנות המל"ל.

 

ב. לאחר שבחנתי את חוות דעתו של ד"ר מחאג'נה, באתי לכלל מסקנה כי גם הפעם לא היו בפני המומחה כל הנתונים הרלוונטיים לדיון שערך. זאת, משהתבססה מסקנתו החדשה – לאחר שעיין במסקנות הבדיקות שערך ד"ר יגיל לתובע וכן במסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו, לפיהם התובע סבל מבעיות קשב, ריכוז, איטיות בכתיבה ואדישות עוד בבית הספר, זמן רב לפני התאונה, ואף קיבל בגינם ריטלין, מפני שהישגיו היו נמוכים מההשקעה שלו בלימודים - על ההנחה כי אין להפרעות הריכוז של התובע והאיטיות בכתיבה רקע משפחתי. דא עקא שאבי התובע העיד חד משמעית כי מדובר בבעיות מהם סובלים כל הילדים הבריאים שלו.

על אף האמור, סבורני כי אין מקום להפחית את הנכות הצמיתה ל- 10%, כמבוקש על ידי הנתבעת, אלא יש להעמידה על 13% לצמיתות.   

 

19.         סיכום הנכויות הרפואיות של התובע:

בתחום האורתופדי – 20% משוקלל.

בתחום הפה והלסת – 25.3% משוקלל.

בתחום אף אוזן גרון – 14.5% משוקלל

בתחום הפסיכיאטרי – 10%.

בתחום הנוירולוגי – 13%.

סה"כ נכות משוקללת במעוגל – 59.99 % ובמעוגל – 60%.

 

20.         בסיס שכרו של התובע:

א. התובע הצהיר, כאמור לעיל, כי סיים בי"ס יסודי ותיכון בנצרת בחודש יוני 11', עם בגרות חלקית, מפני שחסרה לו יחידה בערבית ולא נבחן במתמטיקה. הוא תכנן ללמוד מחשבים, לאחר שיעבוד שנה בניסיון לחסוך כסף למחייתו, ולהירשם למכינה באוניברסיטת חיפה לשם השלמת בגרויות ולימודים של מדעי המחשב. לדבריו, עובר לתאונה השתכר שכר מינימום; בחודשים יולי 11' עד מרץ 12' עבד בקפה גרג, ולאחר מכן עבד עם בעלה של דודתו בעבודות תריס ואלומיניום כפועל, עד שנפתחה שנת הלימודים באונ' באוקטובר 12', אז החל ללמוד ובמקביל חזר לעבוד בקפה גרג. בסוף הסמסטר הראשון, בחופשת הפסח, בהיותו כבן 19 וחצי נפגע בתאונה, ולאחריה לא עבד כל עבודה משמעותית.

על אף האמור לעיל, ביקש התובע בסיכומיו להעמיד את בסיס השכר לצורך חישוב הפסד השתכרותו בעבר ואובדן כושר השתכרות בעתיד על השכר הממוצע במשק.

 

ב. הנתבעת דחתה את טענותיו של התובע, וטענה כי יש להעמיד את בסיס השכר שלו על סכום של 8,000 ש"ח ברוטו בלבד. לטענתה, שעה שעסקינן בצעירים, שטרם נגלה האופק התעסוקתי שלהם, יש לחשב את שכרם על בסיס השכר הממוצע במשק, באופן דומה לחישוב שנעשה לגבי קטינים, למעט במקרים חריגים בהם הוכח כי הקטין או הצעיר גיבש את עתידו התעסוקתי בצורה ברורה.

במקרה הנידון, התובע, אשר נפגע בתאונה בגיל 19 וחצי, היה תלמיד בינוני לכל היותר, סבל מבעיות קשב וריכוז, בעיות של איטיות בכתיבה, הומלץ על שימוש בריטלין ועוד. התובע לא השלים בגרויות, לא הצליח להשלים בגרות במתמטיקה, וקיבל ציון נמוך במבחן הפסיכומטרי גם לפני התאונה. לטענתה, ייתכן שאחד הגורמים לכך הוא הרקע הנוירולוגי של התובע, הכולל בעיות ריכוז ואיטיות בכתיבה. לכן סברה כי יש לסטות כלפי מטה מהשכר הממוצע במשק.

יתר על כן, התובע לא עבד כלל בשלושת החודשים שקדמו לתאונה. לתצהירו צירף תלושים ספורים ובלתי רצופים לתקופה שלפני התאונה; בחודש ינואר 12' השתכר שכר נטו של 567 ש"ח, באוקטובר 12' - שכר נטו של 1,403 ש"ח ובנובמבר 12' - שכר נטו של 757 ש"ח בלבד. התובע מצדו הסביר כי בתקופה זו השקיע את מרצו בלימודים במכינה או לתואר, כי עבד בעבודות זמניות וחלקיות אותן מבצעים סטודנטים, ואשר השכר בהן נמוך משכר מינימום.

לטענת הנתבעת, התובע היה מסוגל לבצע עבודות מזדמנות מסוג זה גם לאחר שמצבו התייצב לאחר התאונה, אך הוא לא התאמץ להשיג עבודה מתאימה, לרבות בתחום תכנות מחשבים, ולא ניסה להתקבל ללימודים במקצוע פחות יוקרתי ומבוקש ממדעי המחשב, כאמור.

 

ג.  לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, סבורתני כי בסיס השכר הראוי לחישוב בעניינו של התובע בכל הנוגע לאובדן כושר השתכרותו בעתיד הוא השכר הממוצע במשק, כפי שנעשה בעניינם של קטינים, ללא הבדלים של מוצא, דת או מגדר, ומבלי שבית המשפט בוחן את ציוניהם בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון. מן המפורסמות כי יש פער בהבשלתם של צעירים לצורך לימודים, והנחת העבודה של הנתבעת לפיה התובע לא היה מצליח להשתכר שכר ממוצע במשק, אין לה על מה שתסמוך (השוו ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (27/9/05), וכן ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 325, שניהם מפי כב' הש' ריבלין).

לא נעלם מעיני כי – בניגוד לאמור בתצהיר עדותו הראשית - התובע עבד מעט מאוד מאז סיום לימודיו בבית הספר התיכון. מהמסמכים שהוגשו לבית המשפט עולה כי עבד באופן לא רציף בקפה גרג, שכרו היה נמוך, והוא לא עבד כלל לפני התאונה, אך ענין זה יבוא לידי ביטוי לגבי התקופה החלה מיום התאונה ועד היום בלבד. התרשמתי כי מתום לימודיו בתיכון עד התאונה היה התובע עסוק  - בנוסף לחופשות ונסיעות למטרות בילוי -  בלימודים שנועדו להכשירו ללמוד מקצוע מכניס, אפילו לא היה מצליח לממש את שאיפתו ללמוד מדעי המחשב, ואין בכך כדי להשליך על כושר השתכרותו בעתיד.

ד. נוכח האמור לעיל יעמוד בסיס השכר של התובע על השכר הממוצע במשק, דהיינו סך של  9,236 ש"ח, לאחר ניכוי מס הכנסה, כפי שטען התובע בסיכומיו.

 

21.         נכותו התפקודית של התובע – הפסד כושר השתכרותו בעתיד

א. אין חולק כי לתובע נכות משוקללת גבוהה. הדיון בסוגיית נכותו התפקודית של התובע ישיק במידה מסוימת לדיון בראש הנזק של עזרת צד ג', נוכח גרסתו של התובע, לפיה נכותו התפקודית עומדת על 75% והוא תלוי בעזרת הוריו בכל תחום בחייו. 

הנתבעת טענה כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על 25%.

לאחר שבחנתי את חוות הדעת של המומחים ואת ראיות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי נכותו התפקודית של התובע בעקבות התאונה נמוכה מנכותו הרפואית, כפי שיפורט להלן.

חקירתם הנגדית של עדי התביעה העלתה כי אף שנכותו הרפואית המשוקללת של התובע כתוצאה מהתאונה היא גבוהה למדי, התובע הפריז בדבר ההשלכות של נכות זו על התנהלותו ובתיאור נזקיו כתוצאה מהתאונה, בלשון המעטה.

ב.  כאמור, ממכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט עולה כי התובע טס לקרואטיה עוד בשנת 13', מספר חודשים לאחר התאונה, עזב את בית הוריו בנצרת בשנת 14', התגורר עם בני גילו בחיפה בשכירות משך שנתיים, מהן למד כחצי שנה במכינה באוניברסיטה בשנים 15'- 16', טס לחו"ל כפעמיים בשנה בממוצע, למד תכנות מחשבים בעצמו, עבד תקופה קצרה בקפה גרג, ועוד. דהיינו, התובע היה עצמאי בתפקודו עד שנת 16'. הוא חזר להתגורר עם הוריו אחרי ספטמבר 16', משיקוליו, אך אין ראיה לכך שמצבו הבריאותי הוחמר. התברר כי עוד לפני התאונה  היו לו קשיים מסוימים, בגינם לא השלים את בחינות הבגרות, והציון שלו בבחינה הפסיכומטרית הראשונה שלו לפני התאונה (423) לא היה מן הגבוהים, ועוד. אין חולק כי התובע היה מעורב במספר תאונות הן לפני התאונה הקשה נשוא תיק זה וכן לאחריה. (ראו תצהיר תשובות לשאלון של התובע (נ/2), ותשובותיו בחקירה הנגדית).

ג. בנסיבות הענין, באתי לכלל מסקנה כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה מנכותו הרפואית המשוקללת, והיא עומדת על 43%.

 התובע אינו מתכנן לעסוק בעבודת כפיים, והוא מסוגל ללמוד מקצוע, אפילו אם לא יצליח להגשים משאלתו ללמוד בחוג מדעי המחשב, כפי ששאף לעשות.

בנתונים אלה תעמוד נכותו התפקודית של התובע בתחום האורתופדיה על שיעור נכותו הרפואית, ובסך הכל 20%, בהתחשב במגבלותיו המתוארות לעיל; אשר למגבלות התפקודיות (המשוקללות) בגין נכויותיו בתחום הנוירולוגי, בתחום הפסיכיאטרי ובתחום האף אוזן גרון - ככל שמדובר בטנטון – חלקן חופפות זו לזו במידה מסוימת, ויעמדו על כ- 23%. בנכויותיו הנוספות של התובע אין כדי לפגוע בתפקודו היומיומי פגיעה של ממש.

בסך הכל, בהתחשב במכלול מגבלותיו, תעמוד נכותו התפקודית, כאמור, על 43%.

 

22.         הפסד השתכרות בעבר:

התובע ביקש לפסוק לו פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר, אשר בבסיסו הנחה כי היה משתכר שכר ממוצע במשק מיום התאונה ועד היום, דהיינו נגרם לו הפסד של 9,236 ש"ח, משך 56 חודשים.

א. הנתבעת ביקשה לדחות טענה זו מכל וכל, בהדגישה כי התובע לא עבד כלל בשלושת החודשים שקדמו לתאונה. לפני התאונה עבד באופן ספורדי בלבד, בחודשים ינואר, אוקטובר ונובמבר 12', והשתכר נטו 567 ש"ח, 1,403 ש"ח ו- 757 ש"ח, בהתאמה. היא הדגישה כי התובע אישר כי לא עשה מאמץ כן ואמיתי להקטין את נזקיו, לא חיפש עבודה מתאימה, לרבות בתחום בו התעניין, ולא ניסה לחזור ללימודים, כאמור לעיל. הנתבעת טענה כי נוכח עברו התעסוקתי הדל, סביר להניח כי התובע היה ממשיך בעבודות חלקיות וזמניות גם אלמלא התאונה, ונוכח כל האמור לעיל לכן ביקשה לפסוק לו בגין ראש נזק זה סכום גלובלי שלא יעלה על 20,000 ש"ח.

התובע ציין כי לאחר התאונה ניסה לעבוד בביצוע עבודות קלות ביותר, אך לא הצליח בכך, סבל מכאבים עזים והחמרה במצבו, עד אשר עזב את העבודה בקפה גרג במאי 14', והוא תלוי לחלוטין בתמיכה משפחתו.

ב.  לאחר בחינת טענותיהם של הצדדים, אני סבורה כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר על בסיס השכר הממוצע במשק בגין כל התקופה מאז התאונה ועד היום.

התובע לא השתכר שכר ממוצע עובר לפציעתו, ואף לא קרוב לכך. בשנת 12' התובע עבד חלקית בשלושה חודשים בלבד (לא עבד מפברואר עד ספטמבר 12' כלל, ואף לא בחודש דצמבר 12'), ובשנת 13' לא עבד כלל. התובע לא עבד התובע משך שלושה וחצי חודשים לפני התאונה, כמפורט לעיל. מקובלת עלי הטענה כי בנסיבות אלה יש קושי לחשב את ממוצע שכרו של התובע.

התובע לא הרים את הנטל כי לא היה מסוגל לעבוד בעבר בשום עבודה, משהעיד כי למד תכנות מחשבים בעצמו מחומר לימוד שנמסר לו על ידי בני דודתו, אך לא ניסה לחפש עבודה בתחום זה. אם אכן היה התובע מסוגל ללימוד עצמי כאמור, סביר להניח כי היה גם מסוגל לבצע

עבודות שונות, ואין הסבר סביר לכך שבחר להימנע מעבודה. אביו של התובע אישר כי בנו אוהב מחשבים, והעיד כי הוא רואה את בנו יושב מול המחשב במשך כל היום, והוא אף ניסה להוציאו החוצה. משנשאל מה עושה התובע מול המחשב, השיב כי הוא מסתכל על מכוניות ועל העולם. (עמ' 35, ש' 6 - 14). התרשמתי כי התובע בחר להמנע מחיפוש עבודה ולו חלקית בתחום המחשבים או עבודה מזדמנת אחרת, שאינה כרוכה במאמץ פיזי ועמידה ממושכת על הרגליים מסיבותיו.

מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה. בנתונים שהוכחו, כאמור לעיל, משהוכח כי התובע היה מסוגל לנהל אורח חיים עצמאי בדירה שכורה, למד באוניברסיטה, ואף נסע לחו"ל ללא עזרת הוריו,  איני רואה לקבל את גרסתו כי אינו מסוגל לעבוד בכל עבודה שהיא, פיזית או אחרת, בהתחשב בכך שהתובע לא עבד עובר לתאונה, וגם בחודשים בהם עבד חלקית השתכר סכומים נמוכים ביותר. בנתונים אלה, ייפסק לתובע סכום גלובלי בגין הפסד השתכרות בעבר בסך 45,000 ש"ח, כולל הפרשי הצמדה וריבית, עבור כל התקופה מקרות התאונה ועד היום.

 

23.         הפסד השתכרות לעתיד:

בנסיבות הענין, באתי לכלל מסקנה כי הפסד כושר השתכרותו של התובע עומד על 43%, כגובה נכותו התפקודית.

התובע ביקש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על 2,000,883 ש"ח ש"ח, ואילו הנתבעת עתרה לפסוק לו 550,000 ש"ח.

כאמור לעיל ולמען הסר ספק, משהוכח כי התובע היה מסוגל לנהל אורח חיים עצמאי בדירה שכורה, למד באוניברסיטה, ואף נסע לחו"ל ללא עזרת הוריו,  איני רואה לקבל את גרסתו כי אינו מסוגל לעבוד בכל עבודה שהיא, פיזית או אחרת, חייו נהרסו מבחינה זו, הוא תלוי לחלוטין בתמיכת משפחתו, והפסד כושר השתכרותו לעתיד עומד על 75-80 % (ת/1).

משהועמד בסיס השכר של התובע על סכום של 9,236 ש"ח נטו, ואובדן כושר כהשתכרות שלו עומד על 43%, יעמדו נזקיו בגין הפסד השתכרותו עד גיל 67, על סך של 1,149,871.5 ש"ח, ובמעוגל על 1,150,000 ש"ח.

 

 

 

 

24.         הפסדי פנסיה

הפסד הפנסיה של התובע יעמוד על 12.5% מהפסד השתכרותו בעתיד, דהיינו על סך של 143,733.9 ש"ח, ובמעוגל – 144,000 ש"ח.

 

25.         כאב וסבל

כאב וסבל בגין נכות רפואית בשיעור 60% ושלושים ימי אשפוז –  119,510 ש"ח.

26.         ניידות מוגברת:

אקדים ואומר כי גרסתו של התובע  - לפיה הוא אינו מסוגל להתנייד כלל ברגל, וכי יש להסיעו לכל מקום ברכב או במוניות, ומרבית הזמן הוא זקוק לקב - נסתרה בראיות הנתבעת.

התובע ביקש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על 200,000 ש"ח, ואילו הנתבעת טענה כי אין הצדקה לפסוק לו הוצאות ניידות.

התובע נצפה מתהלך ללא קושי למעט צליעה קלה, ואף אישר כי נהג לנסוע באוטובוס מדירתו השכורה בחיפה לאוניברסיטה, כאשר תחנת האוטובוס היתה ממוקמת במרחק של כ-150 מ' מדירתו. כזכור העיד ד"ר גורדון כי התובע אינו זקוק לקב, ואין לו בעיה ללכת ברציפות במישור במשך חצי שעה.

אביו של התובע אישר כי התובע נוהג ברכבו, ללא ליווי, וכי יש לו שלושה רכבים בבית.

לפיכך, מששוכנעתי כי התובע אכן סובל מצליעה מסוימת, והוא מתקשה להלך שעה ארוכה ברגל, יש מקום לפסוק לו פיצוי מסויים בגין ניידות מוגברת, אם כי לא כטענת התובע.

בנתונים אלה, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה בסך 60,000 ש"ח.

 

27.         עזרה הזולת

א. התובע ואביו הצהירו, כאמור, כי התובע הפך שבר כלי והוא תלוי בהוריו פיזית, נפשית וכלכלית, והאב העריך את שווי העזרה שניתנה לתובע מאז התאונה ועד היום, לרבות ההוצאות שהוצאו עבורו בסכום של 150 אלף ש"ח לפחות. לגבי העתיד, ביקש התובע לפסוק לו סכום של 600,000 ש"ח.

הנתבעת עתרה לפסוק להעמיד את הפיצוי בגין העבר על סך של 20,00 ש"ח ועבור העתיד על     40,000 ש"ח.

גרסתם של התובע ואביו, כי התובע תלוי בהוריו תלות מוחלטת גם היום - נסתרה בראיות הנתבעת, כפי שפורט לעיל, וכאמור לעיל, לא ניתן שלא להתרשם מההפרזה בגרסת התובע ועדיו ביחס לנזקיו. לאחר בחינת נכותו המשמעותית של התובע, אשפוזו והטיפולים שעבר מחד גיסא, והתנהלותו של התובע לאחר שלא נזקק עוד לקביים מאידך גיסא, סבורתני כי יש להבחין בין התקופה הראשונה לאחר התאונה לבין התקופה שלאחריה.

 

ב.  מקובלת עלי גרסת התובע והוריו כי בתקופת אשפוזו נזקק לעזרה צמודה כל שעות היממה, ואחד מהוריו היה ליד מיטתו כל הזמן, וכי גם משך תקופה מסוימת לאחר מכן נזקק לעזרה מלאה באכילה, בהלבשה וברחצה. עוד לא נסתרה גרסת אביו כי נהג להסיעו לבדיקות וביקורות גם לאחר מכן. דא עקא שעזרה זו לא כומתה על ידי עדי התביעה, ומעדותו של אבי התובע ניתן להבין כי הוא ואשתו, שהיא עקרת בית, חלקו במטלה חשובה זו.

אשר לדברי התובע בתצהירו - כי הוא אינו מסוגל לבצע פעולות בסיסיות יומיומיות, וכי לא יהיה מסוגל לבצע עבודות בית למיניהן המצריכות עמידה, נשיאת משקל, עמידה על סולם וכיו"ב, וכאשר יעבור להתגורר בגפו, הוא יזדקק לעזרה בכל עבודות הבית – ניקיון, בישול, רכישת מוצרים ותיקוני בית למיניהם – אלה אינן מתיישבות עם הראיות שהוגשו לבית המשפט, ואושרו בחלקן גם על ידי התובע ואביו.

כפי שפורט לעיל, בניגוד לגרסת התובע ואביו בתצהיריהם כי התובע תלוי בהוריו בתפקודו היומיומי, התובע אישר במפורש או מכללא, כי אינו זקוק עוד לעזרת הוריו בפעולות יומיומיות בסיסיות, משעזב את בית הוריו עוד בשנת 14, ואילו אביו  העיד כי רוב הזמן עסוקים ההורים בטיפול בשתי אחיותיו הנכות של התובע, מחוץ לעיר, בבית החולים רמב"ם. (עמ' 31 לפרוט', ש' 23- 24).

כאמור, ד"ר גורדון העיד כי התובע מסוגל לנעול נעליים, לגרוב גרביים, לשרוך שרוכים וללבוש בגדים תחתונים לבדו, והתובע אישר זאת. כך גם לגבי הקביים, הוכח כי התובע אינו עושה בהם שימוש קבוע, וד"ר גורדון אף העיד כי אינו זקוק להם רפואית.

נוכח הראיות שהוגשו לבית המשפט, שוכנעתי  כי התובע מסוגל לבצע עבודות בסיסיות, וודאי שאינו זקוק לעזרה ברכישת מוצרים, כפי שלא נזקק לעזרה בנסיעותיו לחו"ל חמישה חודשים לאחר התאונה ולאחר מכן. גרסתו הכבושה והסתמית בדבר עזרה שקיבל מבני הדודה שלו, לא נתמכה בראיות נוספות, ואין בה ממש.

אשר לגרסתם של התובע ואביו ביחס לנסיבות עבודתו של התובע לאחר התאונה בקפה גרג, מעבר לכך שגם גרסאות אלה לא אומתו על ידי עדים שאינם בעלי ענין, יש בעצם יציאתו של התובע לעבודה בקפה גרג כדי ללמד שהתובע היה מסוגל לצאת לעבודה עוד בשנת 14'. כאמור, בשנת 14' יצא התובע מבית הוריו, ועבר להתגורר עם קרוביו הצעירים בחיפה, ובספטמבר 15' החל ללמוד במכינה באוניברסיטה.

 

ג.  בנסיבות הענין, אני פוסקת לתובע עבור עזרת הוריו בעבר - על אף שהתובע ואביו לא המציאו כל אסמכתא לכך - פיצוי בסך 20,000 ש"ח. 

 

ד. אשר לצורך בעזרת הזולת בעתיד, התרשמתי כי התובע יזדקק לעזרה בביצוע עבודות בית קשות, בנשיאת משאות כבדים, וכן לתמיכה ספורדית בנושאים הקשורים לבעיותיו בתחומים הנוספים בהם נוצרה לו נכות צמיתה. לענין תיקוני בית וכיוצא בזה, התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי אלמלא התאונה היה מבצעם בעצמו ולא היה נזקק לאנשי מקצוע.

בנתונים אלה יעמוד הפיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד, בהנחה כי יזדקק לעזרה בסדר גודל של 900 ש"ח  לחודש עד סוף תוחלת חייו, על סכום של 295,390 ש"ח. 

 

28.         הוצאות רפואיות ואחרות לעבר ולעתיד:

התובע ביקש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 50,000 ש"ח, ואילו הנתבעת עתרה לפסוק לו  15,000 ש"ח בלבד.

א.  פרופ' מלברגר העריך את הוצאותיו של התובע בגין הטיפולים להם יזקק בשיניו, לרבות ניתוח עתידי בסכומים של 5,500 ש"ח ו – 5,000 ש"ח.

ב.  התובע הצהיר כי התרופות אותן הוא מקבל מקופת חולים מומנו ע"י הקופה רק באופן חלקי, וכי הוא נאלץ לשלם דמי השתתפות על תרופות בסכום של כ-90 ש"ח בחודש בממוצע (ת/1), אך לא צירף קבלות להוכחת טענותיו אלה.

כן העיד כי הוא זקוק למדרסים מיוחדים לנעליים לפי המלצת רופאיו וכן נעל אורתופדית מיוחדת שעלותה כ-700 ש"ח לעומת נעל רגילה שעלתה לו 200 ש"ח. התובע העיד כי הוא זקוק לשני זוגות נעליים לשנה לפחות, וכי אביו קנה לו נעליים מיוחדות, אך איש מהם לא צירף קבלות להוכחת טענה זו.

ג. אבי התובע העיד כי מסר את כל הקבלות לעורך דינו, אך אין לו קבלות על הנעליים, כפי שאין לו קבלות על אוכל, דלק, חנייה וכיוצא בזה, על אף שאישר שעורך דינם הורה להם לאסוף קבלות כדי להוכיח נזקים. (עמ' 34 לפרוט', ש' 1 – 9; ש' 28 – 31). האב העיד כי ההוצאות ששילם עבור בנו התובע הן גבוהות מהסכום שנדרש בסך 150,000 ש"ח, מפני שהוא שילם שכר דירה עבור בנו למשך שנה, לרבות ארנונה, זאת על אף ששכר דירה עם שני שותפים. האב הסביר כי בנו קיבל את החדר הכי נוח ולכן חלקו היה הגדול בשכר הדירה ובארנונה. משנטען בפניו כי הוא היה מממן את שכר הדירה לבנו הסטודנט, בין אם נפגע בתאונה ובין אם לאו, אמר כי ייתכן שלו היה בנו בריא לגמרי לא היה שוכר לו דירה, אלא מצפה ממנו לחזור כל יום הביתה. מכל מקום, האב העיד כי הוא לא ידע שניתן לקבל שכר לימוד במסגרת שיקום. (עמ' 34 לפרוט, ש' 32 - עמ' 35, ש' 6).

לשיטת התובע ואביו, כתוצאה מהפסקת לימודיו בפעם השנייה, הוא שילם שכר לימוד בגובה 17,000 ש"ח, אותם הפסיד, בנוסף להוצאות בגין שכירות ומחייה מחוץ לבית.

הנתבעת מצידה טענה כי התובע לא הוכיח את הוצאות העבר, וכי אין ראיה ממשית לכך שאביו של התובע לא היה שוכר עבורו דירה ומשלם לו את שכר הלימוד ללא קשר לתאונה.

ד. לאחר בחינה של טיעוני הצדדים וראיותיהם, מצאתי כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח את מרבית הוצאותיו הנטענות. התובע ואביו היו מודעים לצורך להוכיח הוצאותיהם בקבלות ובמסמכים, ובחרו שלא לשמור את הקבלות, משיקוליהם.

בנוסף לכך, על יסוד הראיות שהוגשו לבית המשפט, ונוכח אורחות חייו של התובע, לא שוכנעתי כי התובע לא היה יוצא מבית הוריו ועובר להתגורר בחיפה בשכירות עם בני הדודה שלו גם אלמלא התאונה.

אין חולק כי על אף שהתובע טען כי נכותו התפקודית עומדת על 75%, הוא לא פנה למל"ל, ענף נכות כללית, בתביעה לקבלת גמלה. התובע הסביר כי לא עשה כן, על אף שאינו עובד ואינו לומד, מפני שאין לו צורך בכסף של הביטוח הלאומי מאחר ש"אין לי צורך בכסף הזה כי לא חסר לנו כסף". לדבריו, עורך הדין שלו הסביר לו "שהסכום החודשי לא יעלה על 2,000 ש"ח, ואני מעדיף לקבל את הסכום בכסף אחד (בבת אחת)... אני אקבל 2,500 ש"ח שאני לא צריך?". (עמ' 12 לפרוט', ש' 16-23; עמ' 13, ש' 18 – עמ' 14, ש' 24).

גם אביו של התובע העיד כי "שתי הילדות (הנכות – ד.ס.) מקבלות קבצה מהביטוח הלאומי, זה עוזר. את עואד אני מממן באופן מלא". (עמ' 33 לפרוט', ש' 23 – 24).

נוכח האמור לעיל,  לא הרים התובע את הנטל להוכיח כי הוצאות מחייתו בחיפה נבעו מנזקי התאונה. 

בנתונים אלה, בהתחשב בחוות דעתו של פרופ' מלברגר מחד גיסא, בהעדר קבלות להוכחת ההוצאות שהוצאו עבור התובע מאידך  גיסא, אני פוסקת פיצוי גלובלי עבור הוצאות לעבר בסך 10,000 ש"ח, והוצאות רפואיות לעתיד בסך 20,000 ש"ח.  

 

29.         סיכום ראשי הנזק:

כאב וסבל                            119,510 ש"ח

הפסדי שכר בעבר               45,000

הפסדי שכר לעתיד             1,150,000 ש"ח

הפסדי פנסיה                     144,000 ש"ח

עזרת הזולת בעבר              20,000 ש"ח

עזרת הזולת בעתיד           295,390 ש"ח

ניידות                                  60,000 ש"ח

הוצאות                               30,000 ש"ח

....................................................

סך הכל                                1,863,900 ש"ח

 

30.         אי הפנייה למל"ל והשלכותיה:

א. הנתבעת טענה כי אי פנייתו של התובע לענף נכות כללית לצורך קבלת גמלה, מלמדת כי הוא פועל בחוסר תום לב בכל הנוגע לבירור זכויותיו במל"ל. יתר על כן, בניגוד לגרסתו של התובע כי אינו זקוק לכסף, הוא העיד כי הוא פנה לקבלת מלגה למימון לימודי המכינה, מבלי לתת הסבר לכך, פרט לגרסתו כי הוא רוצה לקבל כסף "בבת אחת" (עמ' 14 לפרוט', ש' 29-30; עמ' 15, ש' 19-27).

לטענת הנתבעת, נעזרים הורי התובע - אשר טוענים כי אין להם קושי לפרנס את התובע -  בקצבאות המל"ל המגיעות בגין נכויותיהן של אחיותיו של התובע, ללא הסבר לכך שהם מוותרים על הקצבאות המגיעות לו, אם הן מגיעות, למעט גרסתו של אבי התובע כי אם התובע יקבל 1,000-1,500 ש"ח "זה יקלקל את התכניות. זה מה שאני חושב. מה שהוא יקבל מחברת הביטוח, זה יהיה לכיס שלו, זה מה שיכול לעזור... זו תאונה זה לא משהו של כל החיים. לא רציתי להכניס את העניין הזה לחיים שלו" (עמ' 33 לפרוט', ש' 23 – 31).

לטענת הנתבעת, עלול התובע לפנות למיצוי זכויותיו במל"ל לאחר סיום המשפט, והיא עלולה להיות חשופה לתביעת שיבוב של המל"ל, באופן שתידרש לשלם פיצוי ביתר. בנסיבות אלה ביקשה התובעת להקפיא חלק מסכום הפיצוי, אם בית המשפט ישתכנע כי התובע עשוי להיות זכאי לקצבת נכות כללית, מקל וחומר שעה שהתובע נוהג באופן מניפולטיבי.

הנתבעת טענה כי שווי הקצבאות של הנכות הכללית שהיו משתלמות לתובע אילו פעל למיצוי זכויותיו - ובית המשפט היה קובע כי נכותו הרפואית עומדת על שיעור של 64% -  עומדות על סך 514,366 ש"ח; אם בית המשפט יקבל את טענת התובע כי דרגת אי הכושר שלו עומדת על 75% נכות, יעמוד שווי הקצבאות על 941,021 ש"ח. עוד טענה כי התובע עשוי להיות זכאי לקצבאות שר"ם, שסכומן נע בין 456,000 ש"ח - 1,643,418 ש"ח. (זאת בהסתמך על חוות הדעת האקטואריות שהגישה הנתבעת, נ/4, נ/5 ו-נ/6). לפיכך, הציעה להקפיא את מלוא סכום הפיצוי ולהמתין שהתובע יפעל למיצוי זכויותיו במל"ל בתום לב. הנתבעת הפנתה לרע"א 8306/13 זעזע נ' המל"ל (18/5/14),מפי כב' הש' זילברטל (להלן: ענין זעזע); כן הפנתה לע"א (ת"א) 48245-10-13; 7386-09-13  עמי מיטרני בע"מ נ' משולם (25/6/15), מפי כב' הש' י. שבח (להלן: ענין מיטרני) שם נקבע כי: "משכך סירובו של המשיב למצות את הפנייה לביטוח לאומי בענף נכות כללית... אינה עולה בקנה אחד עם החובה למצות את ההליך בתום לב, משחובה זו אינה מתוחמת רק לקביעות נפגע עבודה, במובחן מהגשת תביעה לנכות כללית..."; כמו כן, הפנתה לת"א (מרכז) 29885-08-14 ר.א. נ' קרנית (25/8/16), מפי כב' הש' צ. ויצמן).

 

ב.  התובע הגיב לטענת הנתבעת בקשר לפנייתו למל"ל, בהפנותו לתגובה קודמת שהגיש. לטענתו, הפסיקה הכירה בכך שבית המשפט רשאי להקפיא חלק מהפיצוי השווה לגמלאות הצפויות להשתלם ע"י המל"ל עד בירור עניינו בפניו, אך טען כי המבחנים להפעלתו לסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), הם סובייקטיביים ואובייקטיביים. (לתמיכה בטיעוניו הפנה לע"א 5750/14 הדר חברה לביטוח נ' פלונית (9/11/15), מפי כב' הש' עמית, ברק - ארז ומזוז, וכן לע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב  (11/1/15), מפי כב' הש' עמית, שם ביטל בית המשפט העליון הקפאת סכומים בגין אי הגשת תביעה לנכות כללית למל"ל).

התובע הסתמך על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וטען עוד כי על מנת שהתובע יהיה זכאי לקצבת נכות כללית, עליו להוכיח שלא יהיה מסוגל להשתכר 25% מהשכר הממוצע במשק, ואין זה המקרה של מי שאיבד כושרו להשתכר מעל 50% בעיסוקו.

 

31.         דיון בסוגיית ההקפאה

א. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים על רקע הראיות שהובאו בפניי, רשמתי בפני את דברי  התובע, כי אינו מתכוון לפנות למל"ל בתביעה לקבלת גמלה, מפני שהוא מעדיף לקבל סכום גדול בבת אחת מהנתבעת, על פני קבלת קצבה, אף שיש קושי להסתמך על דבריו של התובע, משהודה כי הוא אינו מגביל עצמו לאמירת אמת, שעה שהדבר מנוגד לאינטרסים שלו.

לא נעלם מעיני כי התובע תלוי לכאורה לחלוטין בהוריו, והוריו גילו דעתם כי הם נזקקים לקצבאות המל"ל לצרכי ילדיהם, למעט התובע, אותו הם ממנים באופן מלא. אביו של התובע הצהיר מחד גיסא כי בנו תלוי בהם באופן מוחלט, אך מאידך גיסא העיד כי תוצאות התאונה הן עניין זמני. "... זו תאונה זה לא משהו של כל החיים. לא רציתי להכניס את העניין הזה לחיים שלו" (עמ' 33 לפרוט', ש' 23 – 31). ממה נפשך? אם נכותו הצמיתה של התובע היא כה משמעותית וניכרת כנטען על ידו, באופן שיש בה כדי לגרוע 75% מכושר השתכרותו, כנטען על ידו בכתבי הטענות שלו ובסיכומיו, מדובר אכן בעניין שישפיע על כל חייו, כפי שהוא טוען. אם מדובר בעניין זמני, כנטען מפי אביו, אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות עד גיל 67, וממילא אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין עזרת צד ג' עד סוף תוחלת חייו.

כך גם לא נעלם מעיני כי נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה עומדת על 60%, אך לכאורה היא גבוהה יותר, בהתחשב במצבו עובר לתאונה ולאחריה (בתחום הנויורולוגיה והאורתופדיה). לכן לא מן הנמנע כי התובע יהיה זכאי לגמלת נכות כללית, כנטען. 

יפים לעניינו דבריה של כב' הש' שבח בענין מיטרני:

 

"תוצאת מחדל אי הפניה לענף נכות כללית מתבטאת בשניים: אחד - נמנעת מהמערערות אפשרות בדרגת הסתברות גבוהה להקטנת חיובן; ושני - פתיחת פתח בפני המשיב לקבל, עם סיום ההליך המשפטי, גם גמלה שוטפת מענף נכות כללית ובכך לקבל למעשה פיצוי העולה במידה ניכרת על 100% מנזקו. שתי התוצאות מנוגדות לכללי היסוד הנזיקיים."

 

ב. יחד עם זאת ועל אף האמור, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הנתבעת הגבילה את חוות הדעת האקטואריות שלה לאובדן כושר השתכרות של 64% ומעלה - על אף שטענה כי לתובע נגדרם אובדן כושר בשיעור 25% - ואין זה המקרה בענייננו.

משקבעתי כי אובדן כושר ההשתכרות של התובע עומד על 43%, איני רואה להקפיא סכום כלשהוא בידי הנתבעת.

זאת מהטעם שהנתבעת לא הגישה חוות דעת אקטוארית רלוונטית לגבי אובדן כושר בסדר גודל זה, בחרה (משיקוליה) להימנע מלבחון לגופם את סיכויי התובע לקבל קצבת נכות כללית בנתונים אלה - למעט אמירה כללית כי לא מן הנמנע שגם בגין אובדן כושר השתכרות של 25% עשוי התובע לקבל גמלה מהמל"ל – וממילא לא ניתנה לתובע אפשרות להגיב לטענה כאמור, למעט תגובתו בדבר זכות הזקיפה לפי סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי ("זקיפת פיצויים לחשבון הגמלה") והדיון בענין זעזע.

עם זאת, אני מורה כי ככל שהתובע יגיש תביעה למל"ל וזו תתקבל, יהיה עליו לשפות את הנתבעת בגין כל סכום שיקבל מהמל"ל בעתיד, אשר לא יזקף לחשבון הגמלה, ולא תשמע טענת הסתמכות מצדו בקשר לסכומי הפיצוי שקיבל בגין תביעתו הנדונה דידן. זאת, ככל שלא תהיה החמרה של ממש במצבו הבריאותי, אשר תשנה את מצבו נכון להיום באופן משמעותי.

 

32.         סוף דבר   

א. סוף דבר - אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,863,900 ש"ח.

 

ב. בנסיבות המתוארות לעיל, בהעדר פנייה של התובע למל"ל ובהעדר הקפאה של סכום כלשהוא בידי הנתבעת, איני רואה לדון בשיעור ההיוון של כספי הפיצויים המגיעים לתובע לעתיד, והוא יעמוד על 3%, לפי הדין הנוהג היום. (ראו עמדתי בנדון בת.א. 33708-03-12 פלונית ואח' נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (28/11/17)).

 

ג. הנתבעות ישאו בהוצאות התובעים וכן בשכר טרחת עורך דין בשיעור 15.21% מהסכום שנפסק.

 

ניתן היום,  י"ז ניסן תשע"ח, 02 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.