לפני: כב' השופטת רחל גרוס

פסק דין

1.         לפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 30.8.17 אשר קבעה למערערת נכות רפואית צמיתה בשיעור 15% (להלן: "הוועדה").

הוועדה קבעה למערערת נכות נפשית בשיעור 20% בהתאם לסעיף ליקוי 34 (ב) (3) לתוספת הראשונה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות") וניכתה 10% נכות בהתאם לסעיף ליקוי 34 (ב) (2) לתקנות. כמו כן, הוועדה הפעילה במחצית את תקנה 15 לתקנות כך שבפועל, הוועדה קבעה למערערת 15% נכות.

2.         הוועדה התכנסה מכח פסק דין בתיק ב"ל 41239-07-16 מיום 14.2.17 (להלן: "פסק הדין") בו נקבע, כדלקמן:

"סופו של דבר, עניינה של המערערת יוחזר אל הוועדה על מנת שתפעל שוב על פי פסק הדין מכוחו היא התכנסה ותשקול מחדש את עניין הנכויות הזמניות, תקנה 15 וניכוי מצב קודם. המערערת ובא כוחה יוזמנו להופיע בפני הוועדה ויוכלו לטעון טענותיהם בעניינים אלה. החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת".

 

פסק הדין שקדם לפסק הדין מיום 14.2.17 (אליו הפנה פסק הדין מיום 14.2.17 בתיק ב"ל 41239-07-16) ניתן בתיק ב"ל 49586-06-15 ביום 30.11.15 ושם נקבע:

 

"...עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתשוב ותבחן את עמדתה תוך התייחסות לקביעת ד"ר אהרונסון מיום 3.6.14 בקשר למצבה הרפואי עובר לאירועים החריגים וקביעתו כי אין עדות לפגיעה תפקודית עקב מצבה הנפשי עובר לתאונה. כמו כן, הוועדה תשקול בשנית את עמדתה לעניין קביעת אחוזי נכות זמניים ותנמק החלטתה. בנוסף, הוועדה תבחן בשנית את קביעתה לעניין הפעלת תקנה 15 בעניינה של המערערת תוך התייחסות לסעיף הליקוי אשר נקבע למערערת (סעיף 34 (ב) (3)) הדורש לצורך הפעלתו קיומה של "הגבלה בינונית בכושר העבודה". במסגרת שיקולי הוועדה, הוועדה תתייחס גם לטענת המערערת שלפיה היציאה המוקדמת לגמלאות נבעה ממצבה הנפשי כתוצאה מהתאונה ולאור קביעת הרופאים המטפלים כי הימצאותה במקום העבודה מקשה על תהליך הריפוי. לעניין זה הוועדה תתייחס למסמכים הרפואיים מיום 18.12.14 ומיום 23.12.14. המערערת וב"כ יוזמנו לטעון בעניין הנ"ל בפני הוועדה. החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת".

 

3.       עיקר טענות המערערת-

 

א.       הוועדה טעתה משלא קבעה למערערת נכות זמנית בגין הפגיעה הנפשית מהטעמים הבאים:

 

·       המדובר בארבע תאונות שונות (אירועי שיא חריגים) שגרמו לפגיעה בנפשה של המערערת. אין הגיון בפסיקת נכות צמיתה החל מהתאונה הראשונה, לאור התרחשותן של תאונות נוספות אשר גרמו להחמרת הפגיעה לאחר מכן. הוועדה אינה מוסמכת לקבוע כי התאונות המאוחרות יותר (אשר הוכרו על ידי בית הדין כתאונות בעבודה) לא גרמו לפגיעה נפשית, אפילו לא זמנית.

·       לאחר האירוע החריג הרביעי אשר התרחש ביום 8.6.09, המערערת התמוטטה לחלוטין והפסיקה עבודתה למשך כשמונה חודשים. אירוע זה התרחש כ-16 חודשים לאחר התאונה הראשונה מיום 5.2.08. בנסיבות הענין, אין זה סביר להתעלם מההתמוטטות הנפשית שארעה ביום 8.6.09 והיה מקום לקבוע נכות זמנית למשך תקופה ארוכה עד להתייצבות נכותה הנפשית של המערערת.

·       הוועדה התעלמה מתעודות המחלה שקיבלה המערערת עקב ההתמוטטות הנפשית לאחר האירוע החריג מיום 8.6.09. הוועדה לא הסבירה מדוע המערערת אינה זכאית לנכות זמנית בשיעור 100% בתקופה שבה לא יכלה לעבוד.

·       ידוע כי בנכות נפשית אין לקבוע נכות צמיתה מיד לאחר התאונה אלא מקובל להמתין בין שנה לשנתיים עד להתייצבות המצב הנפשי; על כן, לא ברור מדוע דווקא במקרה הנדון בחרה הוועדה שלא לקבוע נכות זמנית. 

·       קיימת סתירה פנימית בנימוקי הוועדה שלא לפסוק למערערת נכות זמנית. הוועדה מסתמכת בנימוקיה על חוות דעתו של ד"ר גאגין אשר מונה על ידי הוועדה לבצע הערכה נוירופסיכולוגית. עם זאת, אל אף שד"ר גאגין קבע כי נכותה של המערערת בעת בדיקתו ביום 14.1.15 היא עדיין זמנית, הוועדה לא קבעה תקופה של נכות זמנית כלל.

גם אם נכותה של המערערת היתה נכות זמנית בשיעור 20% בשנת 2014 ובהמשך הפכה לנכות קבועה באותו שיעור (20%), היה מקום לפסוק נכות זמנית לתקופת הזמניות.

 

ב.       הוועדה טעתה עת קבעה כי יש לנכות נכות בגין מצב קודם בעניינה. לענין זה טענה המערערת כדלקמן:

 

·       אף אם קיים עבר רפואי בעניינה של המערערת, הרי שבשנת 2008, בעת התרחשות האירועים החריגים אשר הוכרו כ"תאונת עבודה", נכותה היתה בשיעור 0% לפי סעיף 34(ב) (1) לתקנות הדן ב"רמיסיה מלאה ללא הפרעות תפקודיות"; המערערת היתה ברמיסיה מלאה לפני התאונה בשנת 2008 ולא סבלה מכל פגיעה בתפקוד התעסוקתי. בעניין זה, קביעת הוועדה מנוגדת לקביעת ד"ר אהרונסון, המומחה מטעם בית הדין בתביעה להכרה בפגיעה כ"תאונת עבודה", אשר קבע כי בתיק הרפואי לא היו תלונות רפואיות לאחר שנת 2006 ולכן במועד התאונה לא היתה לקות נפשית שהצדיקה ניכוי מצב קודם.

·       הוועדה לא מצביעה על נתונים מוכחים בתיק הרפואי עובר לחודש 2/2008 המצביעים על פגיעה נפשית. התייחסות לנתונים שנתיים קודם לכן (בשנת 2006) אינה מספקת. הוועדה לא הראתה כל מסמך מהתיק הרפואי המלמד כי במועד התאונה היתה למערערת פגיעה נפשית המצדיקה ניכוי מצב קודם.

·       נימוקי הוועדה כוללים סתירה פנימית ברורה וגלויה.

הוועדה מציינת כי "לא הושגה רמיסיה בשנה וחצי שקדמו לתאונה" ולאחר מכן מבהירה כי האירועים התאונתיים החמירו את מצבה. ככל שעמדת הוועדה היא כי "לא הושגה רמיסיה" עובר לתאונה, לא היה מקום לפסוק למערערת רק 20% נכות לפי סעיף 34 (ב) (3) לתקנות הדן במקרה של "רמיסיה".

זאת ועוד, ככל שהמערערת לא היתה במצב של רמיסיה עובר לתאונה, לא היה מקום לנכות רק 10% נכות בגין המצב הקודם לפי סעיף 34 (ב) (2) הדן ברמיסיה מלאה.

 

 

 

 

לאור האמור לעיל, המערערת עותרת כי בית הדין יורה על החלפת הרכב הוועדה על מנת שוועדה בהרכב חדש תדון בשאלת הנכויות הזמניות.

כמו כן, המערערת עותרת כי בית הדין יקבע שלא היה מקום לנכות מצב קודם ולחילופין, יורה על החלפת הרכב הוועדה על מנת שוועדה בהרכב חדש תדון בשאלת ניכוי המצב הקודם.

 

4.       עיקר טענות המשיב-

 

א.       לעניין הנכות הזמנית, הוועדה נימקה את החלטתה. הוועדה קבעה למערערת נכות צמיתה החל מיום 5.2.08 כאשר הפגיעה היתה ביום 4.2.08. הוועדה גם מציינת כי ד"ר גאגין צפה כי הנכות של המערערת תשתנה ואף יחול שיפור במצבה, דבר שלא אירע ועל כן, הוועדה לא קבעה נכות זמנית.

שאלת זמניותה של הנכות הינה שאלה רפואית המסורה לשיקול דעתה של הוועדה.

 

ב.       לענין ניכוי המצב הקודם, הוועדה נימקה את החלטתה כנדרש. הוועדה הצביעה על נתונים מהתיק הרפואי אשר לדעתה יש בהם כדי לקבוע קיומו של מצב קודם.

          בסמכות הוועדה לקבוע את גובה הנכות אשר יש לנכות בגין מצב קודם.

          מדובר בענין רפואי המסור לשיקול דעתה של הוועדה.

 

בנסיבות הענין, משהוועדה פעלה בהתאם לפסק הדין, פירטה ונימקה את החלטתה, דין הערעור להידחות.

 

5.       משהוחזר עניינו של המערער לוועדה לעררים, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין, ואל לה לוועדה להתייחס לנושאים שלא פורטו בהחלטה ( דב"ע נא/ 29-0, מנחם פרנקל נ' המל"ל, פד"ע כ"ד, 160).

 

6.       הוועדה שמעה את המערערת וב"כ ורשמה את תלונותיה:

 

          "פה אחרי פסק דין שני ולא מחדש הרבה. חוזר על הטיעונים. הטענות בתיק משפטיות. יש 3 טענות: נפסקו 20% בניכוי 10%. הטענה לגבי מצב קודם אין מחלוקת... מצב קודם מסמך אחרון... לפני התאונה. הטענה שלנו שאפשר לנכות מצב קודם על ממצאים מוכחים. השאלה היא משפטית לסעיף 1 רמיסיה מלאה או סעיף קטן 2 ואז צריך להוריד 10% נכות, מומחה בית הדין קבע שיש קשר סיבתי. רואה את ההתמוטטות שלה עקב התאונה. פסיכיאטר... היה לה עבר ובשנה וחצי לפני כן מצבה מלאה. היה התמוטטות. קיבלה תרופות וחזרה לעבודה בלי שום בעיה עד שהיו אירועים חריגים. השאלה אם לפני האירוע היתה באה לפניכם האם הייתם קובעים לה אחוזי נכות.

          הנקודה השניה: הנכות הזמנית לא ברור למה יש מחלוקת. לא נתקלנו במקרה פסיכיאטרי שאין נכות זמנית. אומרים שמגיעה נכות זמנית ולא קיבלנו נכות זמנית לא יכול להיות שאין נכות זמנית. מדובר ב-4 אירועים חריגים שכל אחד מהם גרם לפגיעה נפשית במבוטחת עד שהתמוטטה. יש שנה וחצי מאירוע לאירוע לכן יש מקום לקבוע נכות זמנית. 7 חודשים לא עובדת בעקבות בעיה נפשית צריך לתת לה נכות זמנית.

          מבקשים נכות זמנית מיום התאונה צריך להיות כל תאונה... את הנכות. לא עובדת בעקבות התאונה הנידונה 7 חודשים לאחר מכן חודשיים חצי משרה. אחרי זה אבל רק באפריל 2010 חזרה לעבודה מלאה. הוועדה הפנתה לחוו"ד ד"ר גאגין שלא קבע נכות זמנית אלא צמיתה אבל הוא לא רשם ממתי, הוא לא התבקש. ד"ר גאגין אמר שהמצב שלה עדיין זמני. זה רק מחזק את הטענה שב-2008 הנכות היתה צמיתה.

          נקודה שלישית: תקנה 15 יש טענה משפטית. הוועדה אמרה שזה הגבלה קטנה ולא צריך להפעיל מצב קודם, היא בעקבות התאונה עברה מ-0 ל-20.

          מפי התובעת: לחזק את העובדה שלפני האירוע נהנתי בעבודה עשיתי חיל. חשפתי מעילות של כספים כדי שהבכירים יסתירו את המעסיק זה התנקם בי ולא יכולתי להגיע למבנה של העבודה. זה היה בלתי נסבל. אני מוכשרת ברמות הגעתי למצב שלא יכולה יותר. זה עדיין נותן אותותיו אצלי, אין לי הקלה. חטפתי סכין בגב. מרגישה נורא, עזבתי את העיר להתרחק מהסביבה העוינת" (ההדגשה הוספה- ר.ג.).

 

7.       בפרק דיוני הוועדה ונימוקים, קבעה הוועדה:

 

"הוועדה עיינה בפסק הדין מתאריך 14/2/17 ופעלה על פיו. 1. בנושא ניכוי מצב קודם הוועדה סבורה כי קיים תיעוד רב על הפרעה דיכאונית תגובתית עם תיעוד על סולם הערכת חומרת הדיכאון המכונה MADKS אשר הצביע בשנים 2006-2005 על דיכאון חמור. גם לאחר האירוע הנדון אובחנה כסובלת מתגובה דכאונית מתמשכת כלומר לא הושגה רמיסיה בשנה וחצי שקדמו לאירוע כפי שטען  בא כוחה. יתרה מכך על פי התיעוד הפסיקה טיפול תרופתי על דעת עצמה ולא על פי המלצת פסיכיאטר. הוועדה מעריכה את נכותה הרפואית ערב האירוע בשיעור 10% לפי 34 (ב) 2 עם פגיעה קלה בתפקוד התעסוקתי והחברתי. 2. בנושא הנכות הצמיתה הוועדה חוזרת וקובעת כי נכותה היתה במהלך כל השנים בשיעור 20% בהסתמך על ההערכה הנוירופסיכולוגית שבוצע ע"י ד"ר גאגין ב-14/1/15 אשר העריך את מצבה עדיין כזמני וצפה כי יחול שיפור לאחר עזיבתה... את מקום עבודתה שהיה עבורה מקום דחק. לדעת הוועדה לא חל שיפור במצבה הנפשי והוא נותר בשיעור 20% לפי 34 (ב) 3 בהסתמך בבדיקת הוועדה ובאבחון לכן הוועדה מותירה על קנה את החלטתה כי אין מקום לקבוע נכות זמנית. 3. בנושא ת"ק 15 הוועדה הופנתה על פי פס"ד לחזור ולעיין ב-2 מסמכים כאשר רק אחד מהם מהווה תיעוד רפואי בהיותו מכתב של הפסיכיאטר המטפל ד"ר... מ-23/12/14 המציין כי המצאותה במקום עבודתה מקשה על תהליך הרפוי והוועדה סבורה שגם עזיבתה מקום העבודה לא הביא להחלמה מלאה ולכן הוועדה מקבלת את הערר בנושא ת"ק 15" (ההדגשות הוספו- ר.ג).

 

8.       לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בפסק הדין ובהחלטת הוועדה, שוכנעתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו, ואפרט.

 

9.       בהתאם לפסק הדין, הוועדה נדרשה לשוב ולבחון את עמדתה לעניין ניכוי המצב קודם ולעניין קביעת אחוזי נכות זמניים.

 

10.     עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי הוועדה ערכה דיון בשתי הסוגיות, הן לעניין הנכויות הזמניות והן לעניין ניכוי המצב הקודם.

 

11.     לעניין הנכויות הזמניות, הוועדה הסבירה כי במועד בדיקתה את המערערת (הבדיקה הראשונה של הוועדה נערכה ביום 8.6.16- ראו נספח א' לנימוקי הערעור) היא מצאה כי לא חל שיפור במצבה הנפשי עד למועד הבדיקה וכי מטעם זה היא קבעה למערערת נכות קבועה ולא מצאה מקום לקבוע למערערת נכות זמנית.

 

12.     הוועדה הסבירה כי הנכות במהלך כל השנים הייתה קבועה ובשיעור 20% ועל כן, אין מקום לקבוע למערערת נכויות זמניות. מנימוקיה של הוועדה עולה כי בנושא קביעת שיעור הנכות היא מסתמכת על חוות דעתו של פרופ' גאגין. הוועדה מוסיפה ומציינת כי ד"ר גאגין אמנם ציין בהערכתו הנוירופסיכולוגית שנערכה ביום 14.1.15 כי הוא סבור כי מצבה של המערערת עדיין זמני וכי הוא צופה כי יחול שיפור לאחר שהמערערת תעזוב את מקום עבודתה ואולם, בפועל, הוועדה סבורה כי לא חל שיפור במצבה הנפשי של המערערת וכי נכותה הנפשית נותרה בשיעור 20% במועד בדיקת הוועדה; ועל כן, הוועדה אינה מוצאת מקום לקבוע נכות זמנית.

 

13.     אין בידי לקבל את טענת המערערת שלפיה גם אם נכותה של המערערת היתה נכות זמנית בשיעור 20% בשנת 2014 ובהמשך הפכה לנכות קבועה באותו שיעור (20%), היה מקום לפסוק נכות זמנית לתקופת הזמניות.

          בשים לב לכך כי במועד בדיקת הוועדה, הוועדה מצאה כי בפועל מדובר בנכות קבועה ולא בנכות זמנית, הרי שאין מקום לקביעה "מלאכותית" כי הנכות היתה זמנית למשך תקופה, שכן, במועד הקביעה של הוועדה, הוועדה סבורה כי מבחינה רפואית אין המדובר בנכות זמנית אלא בנכות קבועה.

          גם הטענה כי בדרך כלל נקבעות נכויות זמניות כאשר מדובר בנכויות נפשיות אינה מהווה טעם לקביעת נכות זמנית במקרה של המערערת, היות וברור במועד הקביעה כי הנכות הינה נכות קבועה ולא זמנית. אוסיף כי, על פניו, הטעם בקביעת נכות זמנית נפשית נובע מהאפשרות לשיפור במצב הנפשי לאחר תקופה. בשים לב לכך כי הוועדה מודעת לכך שלא צפוי שיפור היות והיא סבורה כי מצבה של המערערת לא הוטב, הרי שאין מקום לקבוע נכות זמנית רק בשל העובדה כי בעת ביצוע ההערכה על ידי ד"ר גאגין הוא ציין כי ישנה אפשרות לשיפור במהלך השנה הקרובה.

 

14.     עם זאת, מקובלת עלי טענת המערערת שלפיה הוועדה לא התייחסה לטענתה כי מדובר בארבעה אירועים חריגים כאשר האירוע החריג הראשון אירע ביום 5.2.08 והאירוע החריג הרביעי אירע ביום 8.6.09 וכי רק לאחר האירוע החריג הרביעי המערערת התמוטטה לחלוטין והפסיקה עבודתה למשך כשבעה חודשים.

הוועדה לא התייחסה לטענה כי כל אירוע בפני עצמו גרם לפגיעה נפשית אצל המערערת ולמצבה הנפשי של המערערת לאחר כל אירוע בנפרד. הוועדה אף לא התייחסה לטענת המערערת כי לאחר האירוע החריג הרביעי היא התמוטטה לחלוטין ולא הסבירה האם יש לקבוע נכות זמנית ביחס לאותה תקופה. לענין זה יובהר, כי הוועדה ציינה באופן כללי כי נכותה הנפשית של המערערת הייתה במהלך כל השנים בשיעור 20% וזאת, כאמור, מבלי להתייחס לטענת המערערת בדבר יציאה לחופשת מחלה של כ-7 חודשים לאחר התמוטטות נפשית בחודש יוני 2009.

 

15.     לאור האמור, מצאתי כי יש מקום להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה על מנת שתתייחס באופן ענייני ומנומק לטענת המערערת לענין התרחשות ארבעה אירועים חריגים ולטענה כי רק לאחר האירוע החריג הרביעי שהתרחש ביום 8.6.09 היא התמוטטה לחלוטין ונדרשה לחופשת מחלה של כ- 7 חודשים. הוועדה תשקול האם יש מקום לקבוע נכות זמנית ביחס לתקופה שלאחר כל אירוע בנפרד ובכלל זה ביחס לתקופת המחלה שלאחר האירוע החריג הרביעי.

 

16.     לעניין ניכוי המצב הקודם, הוועדה ציינה כי קיים תיעוד רב על הפרעה דיכאונית תגובתית עם תיעוד על סולם הערכת חומרת הדיכאון המכונה MADKS אשר הצביע בשנים 2006-2005 על דיכאון חמור. הוועדה הוסיפה וציינה כי בתקופה שמשנת 2006 ועד להתרחשות האירועים החריגים בשנת 2008 לא הושגה רמיסיה כפי שטען ב"כ המערערת וכי המערערת הפסיקה על דעת עצמה את  הטיפול התרופתי ולא על פי המלצת פסיכיאטר. הוועדה הוסיפה והסבירה כי גם לאחר האירוע התאונתי המערערת אובחנה כסובלת מתגובה דיכאונית מתמשכת ובנסיבות אלה, הוועדה מצאה מקום לנכות מצב קודם.

 

17.     החלטת הוועדה לענין ניכוי המצב הקודם הינה החלטה רפואית אשר מצויה בסמכותה ובשיקול דעתה של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בה. החלטת הוועדה לענין ניכוי המצב הקודם מפורטת ומנומקת ובנסיבות אלה, לא מצאתי טעות משפטית בהחלטתה.

 

18.     אין בידי לקבל את טענת המערערת שלפיה בעת התרחשות האירועים החריגים אשר הוכרו כ"תאונת עבודה", נכותה היתה בשיעור 0% לפי סעיף 34(ב) (1) לתקנות הדן ב"רמיסיה מלאה ללא הפרעות תפקודיות". מדובר בקביעה רפואית אשר הינה בסמכות הוועדה. הוועדה קבעה לענין זה באופן מפורש כי היא אינה מקבלת את טענת ב"כ המערער כי הושגה רמיסיה בתקופה שקדמה לאירוע אשר הוכר כתאונת עבודה.

 

לא נעלמה מעיניי טענת המערערת שלפיה ד"ר אהרונסון, המומחה אשר מונה מטעם בית הדין בתביעה להכרה בפגיעה כ"תאונת עבודה", קבע כי בשנתיים שקדמו לאירועים החריגים שהוכרו כתאונת עבודה אין רישום על קיומן של תלונות או הפרעות הקשורות למצבה הנפשי של המערערת. אולם, השאלה כיצד יש לפרש את המצב הרפואי של המערערת עובר למועד האירועים החריגים בהתאם לחומר הרפואי הקיים בתיק, הינה שאלה רפואית הנתונה לסמכותה של הוועדה. הוועדה הסבירה מדוע היא סבורה כי על אף שאין רישומים בשנה וחצי שקדמו לאירוע אין ללמוד כי לא היתה הפרעה נפשית. הוועדה הבהירה כי גם קודם לאירועים החריגים נשוא התיק וגם לאחריהם המערערת המשיכה לסבול מאותה הפרעה- הפרעה תגובתית דכאונית והוסיפה כי הפסקת הטיפול התרופתי לא היה בהמלצת פסיכיאטר אלא על דעתה של המערערת בלבד.

 

19.     טענת המערערת שלפיה נימוקי הוועדה כוללים סתירה פנימית ברורה וגלויה דינה להידחות. הוועדה ציינה כי  "לא הושגה רמיסיה בשנה וחצי שקדמו לאירוע כפי שטען  בא כוחה". מנימוקי הוועדה ניתן להבין כי הוועדה סבורה כי עובר לאירועים החריגים בעבודה לא הושגה רמיסיה מלאה בלא הפרעה בתפקוד ובלא הגבלה של כושר העבודה המקנה 0% נכות כפי שטען ב"כ המערערת בפני הוועדה. הוועדה סבורה כי המערערת סבלה מפגיעה קלה בתפקוד התעסוקתי והחברתי עובר לאירועים החריגים בעבודה ובהתאם, קבעה כי יש לנכות מצב קודם בשיעור המתאים לסעיף ליקוי 34 (ב) (2) לתקנות.

 

20.     לאור האמור לעיל ומשלא עולה טעות משפטית בהחלטת הוועדה לעניין ניכוי מצב קודם, הערעור ביחס לקביעת הוועדה לעניין ניכוי מצב קודם דינו להידחות.

 

21.     לא מצאתי לקבל את טענת המערערת שלפיה יש להורות על החלפת הרכב הוועדה מהטעם שמדובר בוועדה אשר נעולה בדעתה.

          הוועדה פעלה בהתאם לפסק הדין מכוחו התכנסה ודנה בשלושת הסוגיות להן נדרשה: נכויות זמניות, ניכוי מצב קודם והפעלת תקנה 15. הוועדה אף קיבלה את טענות המערערת לעניין הפעלת תקנה 15, כך שלא ניתן לומר כי מדובר בוועדה אשר "מתחפרת" בדעתה. אמנם, הוועדה לא התייחסה לסוגיית הנכויות הזמניות בין ארבעת האירועים החריגים ולאפשרות של קביעת נכות זמנית לאחר האירוע החריג הרביעי ואולם, הוועדה לא נדרשה להתייחס לכך באופן מפורש בהתאם לפסק הדין. בנסיבות המקרה, משמדובר במקרה של ארבעה אירועים חריגים אשר נדון על ידי הוועדה שנים רבות לאחר התרחשותם, לא מצאתי כי העדר ההתייחסות מטעם הוועדה נובע מכך שהוועדה נעולה בדעתה.

          בנסיבות הענין, עניינה של המערערת יוחזר לוועדה באותו הרכב על מנת שתשלים את מלאכתה.

 

סוף דבר

 

22.     לאור כל האמור, הערעור מתקבל בחלקו.

 

עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) על מנת שתתייחס באופן ענייני ומנומק לטענת המערערת לענין התרחשות ארבעה אירועים חריגים ולטענה כי רק לאחר האירוע החריג הרביעי שהתרחש ביום 8.6.09 היא התמוטטה לחלוטין ונדרשה לחופשת מחלה של כ- 7 חודשים. הוועדה תשקול האם יש מקום לקבוע נכות זמנית ביחס לתקופה שלאחר כל אירוע בנפרד ובכלל זה ביחס לתקופת המחלה שלאחר האירוע החריג הרביעי.

המערערת ובא כוחה יוזמנו לטעון טענותיהם לפני הוועדה.

החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.

 

23.     משהערעור התקבל בחלקו, כל צד ישא בהוצאותיו.

 

24.     הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור תוך 30 יום מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.

 

 

ניתן היום, כ"ו ניסן תשע"ח, (11 אפריל 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

 

רחל גרוס