מבוא

1.                 התובע, יליד 17.3.1982, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 25.12.2011. לטענת התובע אירעה התאונה בעת שביצע במשאית, שבה נהג, תיקון דרך לאחר שממנוף המשאית טפטף שמן. הנתבעת אינה חולקת על כך שביטחה את המשאית אך טוענת כי התאונה אירעה בנסיבות אחרות (בסמוך לביתו), ולחלופין כי גם אם תתקבל גרסתו של התובע לגבי נסיבות אירוע התאונה אין המדובר בתאונת דרכים, המקיימת את ההגדרה הקבועה בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק).

2.                 התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. התובע פנה לקביעת דרגת נכות מעבודה ונקבעה לו נכות רפואית משוקללת של 52%. המוסד הפעיל בעניינו של התובע גם את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ו-1956 (להלן: התקנות) והעמיד את הנכות לצורך קבלת קצבאות על 78%.

3.                 התביעה הוגשה מלכתחילה לבית משפט השלום בירושלים. במהלך ניהול ההליך ובעקבות חילופי הייצוג של התובע הועבר הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי. לאחר פרק זמן שנדרש לתובע למצות מול המוסד לביטוח לאומי הליך של בקשה להחמרה נקבעה ישיבת קדם משפט ל-11.2.18, שבה התובע נחקר על ידי בית המשפט והשיב לשאלות לעניין נסיבות התרחשות התאונה והנזק. הראיות נשמעו ב- 29.5.18, כאשר העדים נחקרו ראשית ונגדית בבית המשפט ללא הגשת תצהירי עדות. בא כוח התובע סיכם את טענותיו בתום ישיבת ההוכחות ובאת כוח הנתבעת סיכמה את טענותיה ב- 31.5.18. משכך הגיעה העת למתן פסק דין.

4.                 נפתח אפוא בסקירת העדויות באשר לאופן שבו אירעה התאונה ונקבע כיצד זו התרחשה. לאחר מכן נבחן על יסוד הממצאים העובדתיים האם מדובר בטיפול או תיקון דרך, וככל שנגיע למסקנה כי מוטלת על הנתבעת חבות נבחן את ראשי הנזק.

נסיבות התרחשות התאונה

5.                 לתאונה עצמה לא היו עדים. מר סאלם בטיחאת, ישב בתא הנהג של המשאית בעת שהתובע נפל והעיד על מה שקדם לכך ומה שקרה לאחר הנפילה אך לא ראה את הנפילה עצמה.

גרסת התובע

6.                 תיעוד ראשון לגרסת התובע לתאונה נמצא במסמך קופת חולים, אליה הגיע התובע ביום התאונה בשעה 17:20 (המסמך הוגש כראיה דווקא מטעמה של הנתבעת). הרופא תעד מפי התובע את הדברים הבאים:

"הגיע למרפאה אחרי נפ(י)לה מעל קבינה של משא(י)ת עם מנוף, נפל על ברזל, לאחר מכן על הרצ(פ)ה,

תלונות על כאבי ראש, עין ימין, גב עליון, ירך שמאל.

ללא איבוד הכרה. ללא הקאות.

===

הוזמן אמבולנס רגיל"

(עמ' 15 בתיק המוצגים של הנתבעת).

 

7.                 בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, שהוגשו למוסד לביטוח לאומי, כתב התובע כי התאונה אירעה ביום 25.12.2011 בשעה 16:00 ותאר אותה כך:

"לאחר פינוי פסולת באתר דודאים, עצרתי מחוץ לאתר בכדי לחזק חיבור צנרת המנוף. המפתח החליק ונפלתי מארגז המשאית".

 

8.                 בכתב התביעה ובבקשה לתשלום תכוף תוארה התאונה כך:

"...בסיום עבודתו של התובע באתר עבודה לפינוי אשפה אליו נשלח על ידי מעסיקתו, החל התובע בנסיעה כשלפתע הבחין כי הצנרת של המנוף טפטפה שמן, התובע ירד מן המשאית בעוד המנוע של המשאית פעל, עלה על ארגז המשאית ופעל בכדי לחזק את חיבור הצנרת של המנוף, לפתע המפתח אותו החזיק התובע החליק והתובע מעד ונפל בין הארגז לתא הנהג". (סעיף 3 לכתב התביעה).

 

 

9.                 התובע העיד כאמור פעמיים בבית המשפט והתייחס בשתי הפעמים לנסיבות שבהן אירעה התאונה. בעדותו ב-11.2.18 הוא אמר שנהג על המשאית ונכנס אתה לפנות את האשפה באתר דודאים. בעת שהניף את המנוף של המשאית הוא ראה כי שמן מטפטף מהמנוף (עמ' 4 ש' 19 ואילך).  הוא יצא עם המשאית מאתר הפסולת מרחק של 50-60 מטרים, עצר אותה בצד הדרך ורצה לנסות ולתקן את נזילת השמן. בהמשך הוא עלה במדרגות, ראה פין משוחרר, ניסה להחזיק אותו במפתח, איבד שיווי משקל ונפל בין הקבינה לארגז המשאית תוך שהוא מקבל מכה (עמ' 5, ש' 6-12). בעת הנפילה הוא קיבל מכה בפנים, והורה לחברו שהיה במשאית להתקשר לאחיו. האח הגיע ולקח אותו לבית החולים ברהט (עמ' 5, ש' 14-15). בתשובה לשאלה נוספת העריך התובע את המרחק שאותו נסע מדודאים למקום עצירת המשאית ב- 1.5 ק"מ (עמ' 5, ש' 22) והוסיף כי בעת שעצר את המשאית מנועה נותר פועל וחברו ישב בקבינה (עמ' 6, ש' 2).

10.             בחקירתו הנגדית התובע נשאל מתי סיים לטעון את הפסולת לקראת הבאתה לאתר דודאים והשיב כי סיים לעבוד במושבים בשעה 16:30-16:45 (עמ' 43, ש' 2). התובע לא ידע מדוע צוינה בפנייתו למוסד לביטוח לאומי השעה 16:00 כשעה שבה אירעה התאונה ותשובתו הייתה שאינו זוכר (עמ' 43, ש' 19-20). עוד השיב התובע כי את המפגש עם החבר שלו קבע בסוף היום, כאשר התקשר אליו והציע לו לפגוש אותו בצומת דודאים (עמ' 43, ש' 28-29). לדברי התובע צבע המנוף היה שחור (עמ' 44, ש' 21-22).

11.             אשר לנסיבות שבהן אירעה התאונה חזר התובע על כך שראה בעת פריקת הפסולת כי שמן טפטף מהמנוף, הוא המשיך להוריד את הפסולת מהארגז ויצא החוצה (עמ' 45, ש' 17). הוא הסביר כי לא יכול היה לנסות לבצע את התיקון באתר דודאים בשל עומס של משאיות (עמ' 45, ש' 29). מכל מקום את דליפת השמן הוא ראה כבר בעת שהרים את ארגז המשאית והמשיך לפרוק (עמ' 46, ש' 12-15). התובע אמר שנסע מהמקום מרחק של 800 מ' – 1 ק"מ ואז עצר לבדוק את בעיית השמן. מקום העצירה היה עדיין בתוך אתר העבודה (עמ' 46, ש' 25-26) בשולי הדרך (עמ' 47, ש' 1-2). גם כאשר הוצג לו האמור בכתב התביעה עמד התובע על גרסתו כי ראה את הנזילה בתוך אתר דודאים ולא בשלב מוקדם יותר (עמ' 47, ש' 9).

12.             בעדותו נשאל התובע שוב ושוב על ידי באת כוח הנתבעת מהיכן נפל: האם נפל מהארגז, האם היה על המדרגות או אולי החליק משמן. החקירה הנוקשה הביאה את התובע להתפרץ ולעזוב את דוכן העדים (עמ' 50, ש' 30, יצוין כי עוד קודם לכן ביקשתי מבאת כוח הנתבעת לנוהג בתובע בכבוד ואיימתי להפסיק את החקירה). לאחר הפסקה התובע אמר שנפל מהארגז (עמ' 51, ש' 8). התובע העריך שפרק הזמן שארך עד הגעת אחיו היה כעשר דקות – רבע שעה (עמ' 51, ש' 21) וכי זמן הנסיעה מהבית למרפאה ברהט הוא 25-30 דקות (עמ' 52, ש' 7).

גרסת העד מר סאלם בטיחאת

13.             העד הוא חברו של התובע ומכיר אותו שנים רבות (עמ' 17, ש 6-7). בעדות הראשית הוא תאר כי ישב במשאית בעת קרות התאונה. לדבריו התובע נכנס עם המשאית לאתר הפסולת והוריד את הפסולת (עמ' 17, ש' 24-29). כאשר הוא סיים ויצא מהאזור של פריקת הפסולת הוא ראה את הצינור הפתוח, ירד לכיוונו של הצינור ואז נשמע רעש. כאשר העד יצא מהמשאית ראה שהתובע נפל, שם עליו מים, ניסה להעיר אותו, התקשר לאחיו של התובע, חאלד וזה לקח אותו לרהט ומשם לחדר המיון (עמ' 18, ש' 6-8).

14.             בחקירתו הנגדית השיב העד שנפגש עם התובע ביום התאונה בשעה שלוש או ארבע בצומת בקרבת רהט, לאחר שהגיע לשם באוטובוס (עמ' 19, ש' 20-21). קביעת המפגש נעשתה בשיחה טלפונית בין שניהם (עמ' 20, ש' 1), שהתקיימה בשעה 11:00 בעת שהתובע היה בדרכו מהצפון (עמ' 20, ש' 6-9). העד הבהיר כי ישב בקבינה של המשאית ולא ראה את התרחשות התאונה אלא שמע רעש (עמ' 20, ש' 18-19). צבעה של המשאית לדבריו היה לבן, ובתוכו ירוק (עמ' 21, ש' 1). מר בטיחאת ציין כי הוצאת הפסולת ארכה כעשרים דקות (עמ' 21, ש' 26-27). הערכתו את המרחק בין אתר דודאים למקום עמידת המשאית הייתה כי מדובר ב- 10-20 מטרים מאתר הפסולת (עמ' 23, ש' 30-31). עוד אמר העד כי חאלד, אחיו של התובע, הגיע למקום התאונה בתוך כחמש דקות (עמ' 26, ש' 20-21).

הטענות והערכת הראיות

15.             בא כוח התובע ביקש לקבל את גרסתו כפי שניתנה במהלך עדותו בבית המשפט בשתי ההזדמנויות. גרסה זו תואמת את הדברים שנכתבו מפיו בהזדמנות הראשונה שבה מסר את פרטי האירוע, באותו יום כשעה לאחר האירוע במרפאת קופת החולים. רישום זה, שהוגש כראיה מטעם הנתבעת, תומך לדעת בא כוח התובע בגרסתו לעניין נסיבות אירוע התאונה.

16.             עמדת הנתבעת היא כי התובע משקר וכי התאונה אירעה בביתו ללא קשר למשאית ובוודאי שלא אגב תיקון דרך. הנתבעת טוענת כי התובע כבול לגרסה שמופיעה בכתב התביעה ולפיה הבחין בתקלה בזמן הנסיעה מאתר דודאים לכיוון ביתו ולכן גרסתו המאוחרת יותר היא הרחבת חזית. לחלופין טענה הנתבעת כי אין לקבל את הגרסה המאוחרת יותר גם בשל הסתירות שנפלו בינה לבין גרסאות קודמות, הסתירות בין עדות התובע לעדות העד סאלם בטיחאת וחוסר ההיגיון בתיאור התובע את התאונה. עיקר טיעונה של הנתבעת נשען על הפרטים הבאים:

א.                  עצם קיומו של מפגש בין התובע לבין סאלם -  הנתבעת טוענת כי עצם הטענה לקיום מפגש כזה תמוהה, לא ברור מדוע ייפגשו השניים בזמן שהתובע עובד על המשאית.

 

ב.                   אופן ההתקשרות בין התובע לבין סאלם – הנתבעת טוענת כי סאלם העיד על כך שהתקשר לתובע בשעה 11:00 ותאם עמו את המפגש ביניהם בעוד התובע טען כי התקשר לחברו בסוף היום וסמוך לפגישתם.

 

ג.                    שעת האירוע – סאלם העיד שחיכה לתובע בשעה שלוש או ארבע, ואז נפגשו ויצאו לפריקת הפסולת באתר דודאים. התובע כתב בפנייתו לביטוח לאומי כי האירוע היה בשעה 16:00. בעדותו בבית המשפט הוא נקב במספר אפשרויות: 16:30, 16:45, וכל זאת מתוך מגמה לאחר את השעה כדי שזו תתיישב עם שעת הגעתו לטיפול רפואי – 17:20 או 17:26.

 

ד.                   מקום עמידת המשאית לצורך תיקון התקלה -  סאלם העיד כי מדובר במרחק של 10-20 מטר מאתר הפסולת. התובע אמר בישיבת קדם המשפט כי נסע קילומטר וחצי עד שהחנה את המשאית ובישיבת ההוכחות נקב במרחק של 800 מטרים.

 

ה.                  המקום בו התגלתה התקלה – התובע העיד כי ראה את התקלה באתר דודאים. סאלם אמר שהתובע אמר לו עוד בדרכם לאתר דודאים שיש נזילה של שמן. בכתב התביעה ובבקשה לתשלום תכוף נטען, כאמור, כי התובע גילה את התקלה רק בדרך מאתר דודאים.

 

17.             לצד הטענות בדבר סתירות טוענת הנתבעת לכך שגרסת התובע אינה נתמכת בראיות חיצוניות, ומדובר בעדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט. אם לא די בכך, הרי שהתובע נמנע מלהביא עדים מהותיים היכולים לתמוך בגרסתו ובעיקר את אחיו, חאלד, שפינה אותו ממקום התאונה.

18.             לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את גרסת התובע כפי שניתנה בבית המשפט בשתי ההזדמנויות שבהן נחקר – עדות שעולה בקנה אחד עם הגרסה שניתנה בהזדמנות הראשונה, בקופת החולים באותו יום בשעה 17:20 או 17:26.

19.             אכן, כפי שבאת כוח הנתבעת פירטה היו סתירות כאלה ואחרות בין גרסאות התובע לגרסת סאלם ואף בתוך הדברים שאמר התובע. אינני מקל ראש בסתירות אלה והטרידה אותי גם אי הבאתו של חאלד לעדות. כך, היעדר אחידות באשר למקום שבו התבררה התקלה נוגע ללבת הגרסה ומטיל ספק באמינותה, וכך הדבר גם באשר למקום עצירת המשאית.

20.             אלא שלמרות הספקות, מצאתי כי בסופו של דבר מקום בו מתואר אירוע שהתרחש לפני כשש וחצי שנים, אין די בסתירות אלה כדי להביא לדחיית גרסת התובע. הנימוק המרכזי למסקנה זו הוא הרושם שהותירה בי עדותם של התובע וסאלם, שלא תמך באפשרות כי השניים רקחו סיפור שלא היה ולא נברא כדי לייצר גרסה לתאונה שהייתה במקום אחר. התובע נחקר בבית המשפט פעמיים, הוא היה עקבי בדבריו, ולא התרשמתי שיש לו את היכולת להמציא סיפור או לחזור על סיפור מומצא על ידי אחר, תוך שהוא משייך למקום התאונה אירוע שהתרחש במקום אחר ובנסיבות אחרות. אני שותף לרושם של בא כוח התובע, שהגדיר את התובע, כ"אדם בסיסי", ובהתחשב בכך, החלטתי למרות הסתירות כי התובע עומד בנטל ההוכחה הדרוש במשפט האזרחי. כך גם לא התרשמתי כי העד סאלם בטיחאת, אף שהוא חברו של התובע, אינו דובר אמת, או כי השניים מסוגלים לתאם ביניהם את פרטי האירוע.

21.             מסקנה זו מתחזקת מכך שהתיאור שניתן בסמוך לתאונה, שהוא התיאור המתועד הראשון, תומך בגרסה שהושמעה בבית המשפט וכי הרשומה הרפואית הוגשה ללא כל הסתייגות דווקא על ידי הנתבעת. הגשתה אף שוללת את טענת הרחבת החזית, שכן הנתבעת היא שהגישה את הראיה הסותרת לשיטתה את כתב התביעה ללא כל הסתייגות.

22.             אוסיף כי מצאתי את ההסבר שניתן לפער הזמנים מספק. אף אם נניח כי התובע הגיע לפריקת הפסולת בשעה 16:00, סיים אותה בחלוף מספר דקות, נסע משך מספר דקות עד למקום עמידת המשאית וטיפל בה, הרי שפרק הזמן של שעה שבמהלכו המתינו התובע וסאלם להגעתו של אחיו של התובע חאלד, הנסיעה עד לבית והנסיעה משם לרהט, ההמתנה במרפאה עד לקבלת התובע, אינו בלתי סביר ואינו שולל את תיאור הדברים שנתן התובע.

23.             כפי שציינתי לעיל, אני נכון להניח, כטענת הנתבעת, כי היה על התובע להביא לעדות גם את חאלד שהיה יכול לתמוך בגרסה לעניין לוח הזמנים, מקום המצא המשאית וקורות התובע עד הגעתו לטיפול רפואי, ואולם למרות היותי ער לקשיים, בחרתי לסמוך, כאמור, על התרשמותי הישירה מעדות התובע ומעדות סאלם בטיחאת.

24.             על יסוד כל האמור נקודת המוצא העובדתית לבחינת השאלה האם מדובר בתאונת דרכים היא כי התובע נהג במשאית לאתר הפסולת בדודאים, פרק מהמשאית את הפסולת ואגב הפריקה הבחין בכך שממנוף המשאית נוזל שמן. התובע לא יכול היה לטפל בתקלה באתר דודאים ולכן נסע מרחק קצר למקום שבו יוכל לעצור את המשאית ולטפל בתקלה. הוא עצר את המשאית, ירד מתא הנהג, עלה במדרגות הארגז לצורך התיקון ואז נפל מגובה ונחבל.

האם מדובר בתאונת דרכים

25.             בא כוח התובע טען כי יש לראות באירוע התאונה כמקיים את הגדרת 'תיקון דרך' או 'טיפול דרך', כהגדרתו בחוק. לדידו מדובר במצב שבו עצר הנהג את נסיעתו כדי לבצע ברכב תיקון חיוני ולהימנע ממצב שבו דולף מהמנוף שמן ומסכן את עוברי הדרך. מאחר ולא ניתן היה לבצע את התיקון באתר דודאים, הרי שהתובע נדרש להתחיל בנסיעה ולעצור במהלכה כפי שעשה, ואז לבצע את התיקון.

26.             באת כוח הנתבעת טענה כי אין המדובר בתיקון פתע, בלתי צפוי אלא בתקלה שהתגלתה זמן רב קודם לעצירה. בין שתתקבל גרסת העד סאלם כי התובע מסר לו על התקלה כבר במהלך הנסיעה לדודאים ובין שתתקבל הגרסה המתוקנת כי דבר קיום התקלה נודע במהלך הורדת הפסולת מהמשאית באתר דודאים, הנסיעה הקצרה עד למקום עמידת המשאית הייתה לצורך תיקון התקלה, משמע התובע כלל לא התחיל בנסיעתו בדרך בעת שביצע את התיקון. לטענתה נסיעה לצורך תיקון בתוך חצרי מקום העבודה אינה תיקון דרך.

27.             לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענת התובע להתקבל וכי מדובר בתאונת דרכים.  כפי שנקבע לצורך ההכרה באירוע כ"טיפול דרך", נדרש כי הטיפול יתרחש בדרך, החל מן העלייה אל הרכב בתחילת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה. תנאי נוסף הוא כי הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי, שנתעורר הצורך בהם במהלך הנסיעה ולשם המשכתה. התנאי השלישי מחייב כי אין המדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע. תנאי רביעי הנו שהטיפול יבוצע ברכב עצמו או באחד ממרכיביו (ר' רע"א 372/10 הראל חברה לביטוח נ' רבו ספנייב, פסקה 7 (16.6.2010) (להלן: עניין ספנייב). עוד הוברר כי אין נפקא מינה כי הנהג נסע כברת דרך קצרה וכי טרם יצא משטחי המפעל אלא הדגש הוא על כך שהנסיעה ברכב כבר החלה, הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי, שחייב טיפול מיידי שלא על ידי איש מקצוע (עניין ספנייב, פסקה 8 וכן ר'  רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4.2.2009), רע"א 3014/15 הפניקס חברה לביטוח נ' פלוני (10.11.2015)).

28.             התיקון שבוצע במקרה זה מקיים את התנאים שנקבעו. אין מדובר בתיקון ב"חצרים" של מקום העבודה אלא בתיקון שנעשה עם תחילתה של נסיעה חדשה מאתר דודאים לכיוון ביתו של התובע והתרחש בתחילת הדרך. טיפול הדרך נעשה לצורך המשכתה המיידית שכן, במצב שבו שמן דולף מהמנוף נוצר סיכון מהמשך הנסיעה ובהינתן כי לא ניתן היה לתקן את התקלה בעמדת הפריקה הרי שלא היה מנוס אלא מלהתחיל בנסיעה ולעצור בתחילת הדרך לשם ביצוע התיקון. עוד מתקיים במקרה זה מבחן ה"מהות", שכן מדובר בטיפול שבדרך כלל נעשה בדרך (כפי שהתובע עצמו העיד) ואינו מצריך הזמנת בעל מקצוע לשם ביצוע התיקון. 

הנכות הרפואית

29.             כאמור, הצדדים אינם חלוקים על כך שלתובע נכות רפואית בגובה של 52%. נכות זו נקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי והיא מורכבת מהנכויות הבאות: 30% פגיעה בעין (ליקוי בכושר הראייה המקביל לאבדן הראייה בעין); 15% - הפרעת הסתגלות; 10% - הגבלה בעמוד שדרה מתני; 10% - חבלת ראש. לתובע נקבעה נכות זמנית של 100% מיום התאונה ועד ליום 30.3.12 ונכות של 70% עד ליום 2.9.13. בהמשך לכך ולאחר שנשלל רישיון הנהיגה של התובע במשאית הוגדל אחוז הנכות ל- 78% בשל הפעלת תקנה 15 לתקנות.

30.             הנתבעת טענה כי יש להתערב בקביעת אחוזי הנכות בשל כך שהתובע לא פנה לטיפול רפואי בתחום הנפשי (ר' עדותו עמ' 37, ש' 6-7), לא נזקק לטיפול תרופתי ובנוסף כי אין תיעוד לטיפול שניתן בפגימה האורתופדית. לדידה יש לקבוע נכות בשיעור נמוך יותר.

31.             לא ראיתי יסוד לקבל את עמדת הנתבעת או לקבוע נכות רפואית אחרת מזו שנקבעה על פי דין כנכות מחייבת מכוח סעיף 6ב' לחוק. הנתבעת לא ביקשה לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי, ובכך שהתובע אינו פונה לטיפול (אף שהוא כנראה נוטל תרופות) אין די כדי להביא להתערבות בנכות שנקבעה. לפיכך נכותו הרפואית של התובע תעמוד על 52% בהתאם למרכיבים השונים, שנקבעו בהחלטות הוועדות הרפואיות בעניינו.

ראשי הנזק

הנזק הלא ממוני

32.             התובע זכאי לפיצוי המבוסס על אחוזי הנכות שנקבעו לו (52%) ו- 16 ימי אשפוז. הסכום המתקבל לאחר תוספת ריבית מיום התאונה עומד על סכום מעוגל של 100,000 ש"ח (בעניין זה אימצתי את החישוב שערך התובע וצרף לתיק בית המשפט).

הפסד ההשתכרות בעבר והגריעה מכושר ההשתכרות

33.             התובע החל לעבוד בגיל 18. במהלך השנים שעד לתאונה הוא עבד במספר לא מבוטל של מקומות עבודה. מתוך דו"ח רציפות הביטוח של המוסד לביטוח לאומי, שצורף לתיק המוצגים של התובע, נלמדים הנתונים הבאים על אודות העבר התעסוקתי של התובע בשנים לפני התאונה:

 

34.             כאמור, עובר לתאונה עבד התובע כנהג משאית לפינוי אשפה בחברת א.ב. אלעד בע"מ. השכר הממוצע של התובע עמד על 6,710 ש"ח (מסכום זה נוכה אמנם מס הכנסה אך בדיעבד התברר שלא היה מקום לכך, הסכום חושב על יסוד התלושים והוא נמוך מעט ממה שמתקבל בנתוני רציפות הביטוח).

35.             כעשרה חודשים לאחר התאונה חזר התובע לעבוד ועבד בחברת מאיה ניהול תברואה 1995 (להלן: חברת מאיה) משך שבעה חודשים – החל מחודש אוקטובר 2012 ועד לחודש אפריל 2013. השכר שקיבל באותם שבעה חודשים היה 42,903 ש"ח (סכום ממוצע של 6,129 ש"ח). בעבודה זו הפעיל התובע מנוף (עמ' 41, ש' 11). פרט לאותם שבעה חודשים לא מתועדת העסקה נוספת מאז התאונה ועד עתה.

36.             כשנתיים לאחר התאונה, ביום 19.12.13, נפסל התובע מלהחזיק רישיון נהיגה מדרגת משא. בעדותו הראשונה בבית המשפט תאר התובע כי הוא יושב כל היום בבית, צופה בטלוויזיה ולעיתים יוצא לסידורים ולקניות (עמ' 2, ש' 15-20). תשובתו לשאלה מדוע אינו עובד הייתה כי הוא חושש ללכת ברגל ואינו סומך על עצמו בחציית כבישים (עמ' 3, ש' 27-28). התובע תאר ניסיון למציאת עבודה בשלוש השנים האחרונות – בסופר ולדבריו עבד שם במשך יומיים והמעסיק וויתר על שירותיו. ניסיון אחר שניסה היה בעבודות שמירה אך לאחר שהמעסיק מצא אותו ישן אמר לו שהוא אינו מתאים (עמ' 4, ש' 3-5). תשובת התובע לשאלה מדוע אינו חוזר לעבוד בברזל – עבודה שבה הועסק מספר שנים לפני התאונה היה שהדבר קשה לו עם העין וכי הוא חושש להיתקע במשהו מסוכן. הוא ציין כי הוא מתקשה להירדם בלילה בשל המחשבות והלחץ בראש (עמ' 7, ש' 15-17). בתארו את העבודה שניסה לעבוד בסופר הוא אמר שהוטל עליו לסדר דברים, ועתיד היה להרוויח סכום של 150 ש"ח ליום (עמ' 38, ש' 13-18), אך עבודתו הופסקה בחלוף יומיים (עמ' 38, ש' 10).

37.             כאשר התובע התבקש להתייחס לתכניותיו העתידיות והאם תכנן להמשיך באותה עבודה הוא השיב כי בחיוב "עם המעסיק הזה כן, היה לי טוב איתו, הוא אדם טוב". הוא שב והבהיר שאם התאונה לא הייתה מתרחשת היה ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה (עמ' 6, ש' 27-28, ר' גם עדותו לאחר מכן עמ' 33, ש' 8-11). לאחר מכן תאר תכניות שהיו לו להוציא רישיון נהיגה לסמיטריילר, אך אישר שלא עשה דבר כדי לממש את התכנית הזו (עמ' 7, ש' 6-7). בעדותו השנייה הוא הוסיף כי יכול היה לעבוד כנהג סמי טריילר באותה חברה (עמ' 33, ש' 12-13). לקראת סיום החקירה הנגדית נשאל התובע איזו עבודה הוא סבור שיוכל לבצע. הוא אמר שהוא יכול לבצע "משלחים בסופר" (עמ' 54, ש' 8). התובע גם אישר את שנצפה בסרטי ווידאו כשהוא נוהג ברכב הפרטי.

38.             מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של מר משה קצין (מוצג 5 בתיק המוצגים מטעם התובע). בחוות הדעת הציע מר קצין שלוש חלופות להערכת כושר השתכרותו של התובע. חלופה אחת מבוססת על נתוני השכר הממוצע המפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בענף הובלת מטענים בדרכים (8,946 ש"ח - מר קצין הגיע לנתון גבוה יותר אך כלל בו תוספות סוציאליות). החלופה השנייה הייתה שכר של 13,803 ש"ח והיא התבססה על ההנחה שהתובע היה הופך להיות נהג משאיות כבדות. החלופה השלישית התבססה על נתוני שכרו של התובע, תוך שמר קצין חוזה את הגידול  הצפוי בשכר, אליו הוסיף מר קצין תוספות סוציאליות והערכה של ההטבה הנובעת משימוש פרטי של התובע במשאית. בחלופה זו הגיע מר קצין לסכום של 7,972 ש"ח.

39.             בחקירתו הנגדית אישר מר קצין כי לא התבסס על תלושי שכר של עובדים אחרים אלא על אלה של התובע ועל נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וזאת לצד ניסיונו בחברות הובלה (עמ' 10, ש' 1-3). מר קצין אישר כי חוות דעתו אינה מבוססת על מידע הנוגע לתובע וכי לא הכיר אותו, לא ידע על הרגלים שונים שלו, לא בחן את המוטיבציה האישית שלו בעבודה או נתונים אחרים (עמ' 7, ש' 9-20). לדברי מר קצין לא נבחנו היבטים ייחודיים לעובדים מהפזורה הבדווית, לא נבדקו הפערים בין חברות פרטיות לציבוריות, וכן הנתונים אינם מבוססים על וותק בנהיגה ואינם נותנים ביטוי לסוגים שונים של הובלות ולכלי התחבורה השונים שבהם נעשות ההובלות.

40.             בא כוח התובע ביקש לקבוע כי שיעור הגריעה שלו מכושר ההשתכרות עומד על 100%. אשר לכושר ההשתכרות ביקש בא כוח התובע לאמץ את החלופה הגבוהה יותר בחוות דעתו של מר קצין, המניחה כי התובע היה עובד כנהג משאית כבדה, ומשתכר 13,405 ש"ח לחודש או לחלופין להעמיד את השכר על סכום של 14,185 ש"ח שהוא מכפלת השכר הממוצע ב- 1.5.

41.             החישוב שערך בא כוח התובע הוא לפיצוי מלא עבור החודשים שחלפו מאז התאונה ועד למועד מתן פסק הדין על בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה ולפיצוי המבוסס על הפסד חודשי של 14,185 ש"ח עד הגיע התובע לגיל 67. בא כוח התובע ביקש כי הפיצוי יהוון לפי ריבית של 2%.

42.             באת כוח הנתבעת טענה שעברו התעסוקתי של התובע מלמד כי עבד בעבודות מזדמנות, פרקי זמן קצרים ובסוגי עבודות שונים. הוא לא עבד כנהג משאית משך כל השנים ולכן אין להניח כי היה ממשיך בעיסוק זה, ובוודאי שאין יסוד להניח כי היה ניתן לו בעתיד רישיון לנהיגה בסמיטריילר. כפי שהתובע עצמו העיד הוא מסוגל לעבוד במשלוחים ואין כל סיבה מדוע אינו עובד משך כל השנים. באת כוח הנתבעת ביקשה שלא לייחס כל משקל לחוות דעתו של מר קצין.

43.             בהתייחסה להפסד השכר לעבר הפנתה באת כוח הנתבעת לכך שאין לקבל את הטענה שהתובע לא עבד מאז התאונה, נוכח הודאתו כי עבד כמפעיל מנוף בחברת מאיה משך שבעה חודשים לאחר התאונה. יכולתו לעבוד פרק זמן ממושך ולהשתכר שכר דומה לשכרו עובר לתאונה משמיטה, לדעתה של באת כוח הנתבעת, את הבסיס לטענה כי סבל מנכות זמנית, לא כל שכן בהיקף הנטען על ידי בא כוח התובע. הטענה לאי כושר מלא או חלקי אף אינה נתמכת בקביעה רפואית אחרת ואין די בהבל פיו של התובע כדי לבסס אותה.

44.             להערכת באת כוח הנתבעת התובע מסוגל להשתכר את אותו שכר שהשתכר עובר לתאונה גם במומו ועל כן אין לפסוק לו פיצוי עבור הפסד השכר בעבר או עבור הגריעה מכושר השתכרותו בעתיד אלא לכל היותר סכום גלובאלי נמוך. באת כוח הנתבעת הפנתה לע"א 354/79 מעין נ' ממרם ניהול תכנון פיתוח בע"מ, פ"ד לה(1) 82 (1980) (להלן: עניין מעין) וביקשה ללמוד משם על כך שאין לזכות את מי שנפגע בעינו בפיצוי עבור גריעה מכושר ההשתכרות שלו.

45.             לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לתובע פיצוי עבור הפסד השכר בעבר ועבור הגריעה מכושר השתכרותו לפי המרכיבים הבאים:

א.                  עבור תקופה של 10 חודשים בין מועד התאונה לבין תחילת העבודה בחברת מאיה – על בסיס הפסד מלא לפי השכר עובר לתאונה – 70,000   ש"ח (לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה – 1.4.12 ועד למועד פסק הדין).

 

ב.                   עבור תקופה של 62 חודשים (מתום העבודה בחברת מאיה – 1.4.13 ועד מועד מתן פסק הדין) על בסיס הפסד חודשי של 4,200 ש"ח - 260,000 ש"ח (בתוספת ריבית מאמצע התקופה – 1.11.15).

 

ג.                    הפיצוי עבור הגריעה מכושר ההשתכרות יחושב גם הוא על בסיס הפסד חודשי של 4,200 ש"ח עד הגיע התובע לגיל 67 (מקדם היוון לפי- 3% - 241.9952, מקדם היוון לפי 2% - 277.0667) – 1,016,000 ש"ח או 1,164,000 ש"ח). אשר לבחירה בין החלופות אתייחס בהמשך בעת הדיון בניכוי קצבאות המוסד לביטוח לאומי.

 

46.             למסקנה זו הגעתי בשל הנימוקים הבאים:

א.                  בכל הנוגע להפסד המלא לעבר אני נכון להניח כי התובע נדרש לתקופת התאוששות מסוימת לאחר פגיעה לא קלה. בהתחשב בכך שנקבעה לו נכות זמנית של 100% ושל 70% עד סמוך למועד תחילת העבודה בחברת מאיה מצאתי לנכון לפסוק לו הפסד מלא למלוא התקופה.

 

ב.                   אשר לתקופה שבה עבר במשרה מלאה הרי שהתובע השתכר סכום כמעט זהה לשכרו עובר לתאונה ועל כן הוא אינו זכאי לפיצוי עבור שבעת החודשים האלה.

 

ג.                    בכל הנוגע ליתרת התקופה לעבר וכן לעתיד ראיתי כי יש לקבוע לתובע פיצוי המבוסס על ההנחה שכושר השתכרותו נגרע בכ- 52%. כפי שציינתי לעיל מקצועו של התובע היה נהג משאית ולאחר שרישיון הנהיגה על משאית נשלל ממנו הרי שהוא איבד את מקצועו והוא אינו יכול לעבוד עוד כנהג משאית.

 

ד.                   עם זאת, אין ספק כי התובע מסוגל לעבוד בעבודות אחרות, גם אם באופן חלקי, כפי שעבד בשבעת החודשים שלאחר התאונה וכי שהוא עצמו העיד. אמנם העבודה בחברת מאיה נעשתה בתקופה שבה היה לתובע רישיון הנהיגה על משאית, ולכן אין ללמוד מכך בהכרח על גריעה מזערית מכושר השתכרותו כפי שטענה באת כוח הנתבעת, אך לא ראיתי כל מניעה לכך שהתובע יעבוד בנהיגה על רכב רגיל, במשלוחים, בשמירה, או בשורה של עבודות, גם אם במשרה חלקית ובהתחשב במגבלות שהוא סובל מהן.

 

ה.                  איני שותף לעמדת הנתבעת כי הנכות בעין אינה בעלת משמעות. לאחר הדברים שנכתבו בפרשת מעיין ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' חנניה גוזלן (12.9.2010), שבו ביטא בית המשפט העליון גישה אחרת. וכך כתב שם כב' השופט י' עמית:

 

"ברוח הפסיקה דלעיל, אני סבור כי במקרה של אבדן עין אחת ראוי להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות על הנכות הרפואית שנקבעה בגין אבדן העין כשלעצמה, בשיעור של 30%, למעט מקרים חריגים שבהם תיתכן סטיה למעלה או למטה. זאת, לא בשל המגבלות בפועל בגין אבדן העין, אלא בשל החשש המלווה את מי שאיבד את עינו האחת מפני פגיעה בעינו הבריאה...חשש זה עלול להשפיע על הנפגע בדרך של הימנעות מעבודות מסוימות או הימנעות ממאמץ בעבודה בה עוסק. לכך יש להוסיף כי חלק מהמקצועות חסומים בפני נפגע שאיבד את אינו האחת, כמו נהיגה של רכב כבד או כל עבודה הדורשת ראיה תלת מימדית, וכי יש מעסיקים שיחששו להעסיק עובד שאיבד את עינו." (פסקה 17).

 

ו.                    בנוסף לצד נכותו של התובע בעין קיימות נכויות אורתופדית, פסיכיאטרית ונוירולוגית, שאף להן יכול להיות היבט תפקודי והשלכה על כושר ההשתכרות. כך או כך, אף שהנכות הרפואית אינה זהה בהכרח לזו התפקודית או לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות היא אמת מידה ומקור השראה לקביעתם (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, פסקה 6 (11.1.2015)).

 

ז.                    על רקע מכלול השיקולים אני סבור כי ניתן להעריך את שיעור הגריעה של התובע בגובה נכותו הרפואית 52%.

 

ח.                  את כושר השתכרותו של התובע הערכתי בסכום של 8,000 ש"ח (לאחר ניכוי מס הכנסה). סכום זה משקף גידול מסוים בשכר לעומת השכר עובר לתאונה (כ- 6,700 ש"ח נטו). לא ראיתי כי הונח בסיס מספיק להניח שהתובע היה מחליף את עבודתו לעבודה כנהג טריילר, וזאת בהתחשב בכך שהתובע לא עשה עד לתאונה כל פעולה שתקדם אותו לקראת קבלת רישיון כזה ועברו התעסוקתי אינו מעיד בהכרח על יוזמה ורציפות תעסוקתית. כך, גם לא מצאתי להתבסס על חוות דעתו של מר קצין, שספק אם הביסוס העובדתי שלה מספיק לקביעת המסקנות. מר קצין נסמך בחוות דעתו על נתונים סטטיסטיים ומחקר עצמאי שערך ללא שהתאים אותם לנתוני התובע ולעברו. אשר לתחשיב שערך על יסוד השתכרותו הנוכחית זה נשען על תוספת של התנאים הסוציאליים, שנפסקים בנפרד, והתועלת הצומחת מ"הרכב הצמוד" אך התועלת מכך נראית בעיני זניחה כאשר מדובר במשאית.

 

 

הפסד תנאים סוציאליים

47.             בא כוח התובע ביקש להוסיף לסכום הנפסק עבור הפסד ההשתכרות והגריעה מכושר ההשתכרות פיצוי בגין הפסדי פנסיה ופגיעה בתנאים הסוציאליים בגובה של 12.5% מהפסדי השכר. נוכח עמדת הנתבעת שאין לפסוק פיצוי עבור הפסדי שכר כלל היא לא נדרשה לשאלה זו. על יסוד בקשת בא כוח התובע אני פוסק לו פיצוי בגובה 12.5 מהפסד השכר ומהגריעה מכושר ההשתכרות תוך עיגול מסוים של הסכומים, כמפורט בסיכום פסק הדין.

עזרת הזולת

48.             התובע תיאר בעדותו הראשונה כי הוא מבצע קניות. לעתים הוא עושה זאת בעצמו ולעתים אחיו עוזר לו (עמ' 2, ש' 22). הוא אישר שהוא נוהג לפעמים ברכב (עמ' 2, ש' 28, עמ' 3, ש' 1). לדברי התובע את עבודות הניקיון בבית מבצעת אשתו (עמ' 3, ש' 18-19) והיא גם מכבסת את הבגדים (עמ' 3, ש' 23). התובע טען כי מכר את רכבו הפרטי לאחר התאונה בשל כך שאינו יכול לנהוג (עמ' 33, ש' 32, עמ' 34, ש' 4). מכל מקום בעדותו הודה התובע כי הוא נוהג ברכב גם לבד, כאשר מדובר במקרה חריג (עמ' 34, ש' 31) אך גם לצורך קניית מזון בזמן הצום (עמ' 35, ש' 7-8).

49.             אחיו של התובע, ע', סיפר בעדותו על העזרה המחק בין הבית למרכז רהט (כ- 20-25 דקות נסיעה ברכב – עמ' 28, ש' 26), וכי התובע נזקק לנסיעה ברכבו של האח. הוא סיפר כי הוא מסייע לתובע ומסיע אותו פעמיים שלוש בשבוע לקניות ולסידורים (עמ' 29, ש' 15-16).

50.             בא כוח התובע ביקש להעמיד את הפיצוי עבור עזרת הזולת בעבר ובעתיד על סכום של 6,000 ש"ח לחודש. לטענתו התובע נזקק לליווי צמוד בשל מגבלת הראיה שממנה הוא סובל ובשל מצבו הנפשי הקשה. עוד נטען כי התובע כמעט ואינו יוצא מביתו לבד, וזקוק לעזרה במלאכות הבית השונות. הנתבעת טענה לכך שלא הובאה כל ראיה רפואית או אחרת. עוד הפנתה לסרטים שבהם נראה התובע נוהג ללא משקפיים ולכך שהוא עורך קניות, לוקח את ילדיו למוסדות רפואיים ככל הנדרש. אין כל ראיה למעט עדות אחיו של התובע, שכל שציין זה עזרה בעריכת קניות בגלל היעדר הרכב.

51.             לאחר בחינת טענות הצדדים אני מעמיד את הפיצוי לעבר ולעתיד על סכום של 75,000 ש"ח. כעולה מתוך הראיות התובע לא ביצע לפני התאונה את עבודות משק הבית ואינו מבצע אותן כעת. הוא אינו נזקק לסיוע אישי למעט בליווי בעת נהיגה, וגם ליווי כזה אינו הכרחי ואינו נעשה באופן קבוע. מכל מקום, אני נכון להניח כי בתקופה הסמוכה לתאונה נזקק התובע לסיוע וכי יש לתת ביטוי גם לצורך שקיים מעת לעת לליווי, אף כי כאמור, צורך זה מצומצם.

ניידות

52.             התובע ביקש שייפסק לו פיצוי בסכום של 1,000 ש"ח לחודש עבור הוצאות ניידות מוגברות, וזאת לעבר ולעתיד. הנתבעת התנגדה לכך ובצדק. התובע נוהג ברכב פרטי, ולמרות טענותיו נראה כי אינו מתקשה בכך. ככל שהוא זקוק מעת לעת לליווי בנהיגה הרי שהפיצוי עבור אותו ליווי נפסק במסגרת הפיצוי עבור עזרת הזולת.

הוצאות

53.             בעדותו אמר התובע כי הוא נוטל תרופות של הרגעה ונגד כאבים בעלות של 120 ש"ח לחודש (עמ' 34, ש' 15-18). הפיצוי שנתבקש על ידי התובע בראש נזק זה היה 200,000 ש"ח וזאת על יסוד ההנחה כי יזדקק לטיפולים רפואיים שונים מעבר לטיפול הניתן באמצעות קופת החולים. בהתחשב בכך שמדובר בתאונת עבודה לא ראיתי כי הונח בסיס לפסיקת סכום כלשהו, למעט סכום גלובאלי המפצה עבור הוצאות שאינן מכוסות. אני מעמיד את הפיצוי על סכום של 10,000 ש"ח.

סיכום ביניים

54.             חישוב הפיצוי לתובע לפי האפשרויות השונות הוא:

(לסכום הנפסק עבור הפסדי העבר יש להוסיף ריבית כמפורט בפסק הדין)

 

ניכויים והכרעה לעניין ריבית ההיוון

55.             הנתבעת טענה כי יש לנכות את קצבאות המל"ל כאשר הן מהוונות בריבית של 2%. לעומת זאת בכל הנוגע לכספי הפיצויים טענה להיוונם בריבית של 3%, וזאת בהסתמך על פסק דיני בת.א. (י"ם) 53143-09-12 ש.ב. נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב – "הפול" (28.3.2018) (להלן: עניין ש.ב.). עמדת התובע הייתה כי יש להוון את כספי הפיצויים ואת כספי הניכויים על יסוד אותה ריבית, ולכן ביקש בא כוח התובע כי ההיוון יעשה לשני המרכיבים לפי אחוז ריבית של 2%.

56.             שאלת אחוז הריבית להיוון כספי הפיצויים ממתינה להכרעת בית המשפט העליון במסגרת הערעור על פסק דיני בפרשת ש.ב. (ע"א 3751/17, 4268/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב נ' פלוני). המשך הדיון בערעור עוכב עד להשלמת עבודתה של ועדה שמונתה במשרד המשפטים לבחינת ריבית ההיוון. בית המשפט לא קיבל את הבקשה למתן הוראות בתקופת הביניים עד להשלמת עבודתה של הוועדה (ר' החלטה מיום 12.2.18). כאשר שאלה זו הובאה לפתחו של בית המשפט העליון בערעור אחר, הוחלט שלא לדון בה, תוך שנכתב כי זכויותיה של המערערת שמורות לה  (ר' ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל פסקה 34 (15.3.2018).

57.             מאחר והשאלה ממתינה להכרעה בבית המשפט העליון, איני סבור כי נכון שאדון מחדש במסקנות פסק הדין בעניין ש.ב., אף שמאז שניתן – נכנס לתוקף התיקון בתקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח-1978 וניתנה הודעת המדינה על הסכמתה להיוון הפיצויים בהליכים נגדה לפי ריבית של 2%, ככל שניכוי קצבאות המוסד לביטוח לאומי מהוון לפי ריבית זו (ר' ת.א. (י"ם) 56872-11-13 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות – הודעה מיום 15.11.17)), וזאת במיוחד מקום בו לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי מצד התובע שתומכת בטענתו (השוו לפסק דינה של כב' השופטת ב' טולקובסקי בת.א. (מרכז) 53580-05-13 פלונים נ' שירותי בריאות כללית (15.3.2018), ולפסק דינו של כב' השופט צ' ויצמן בת.א. 11882-03-15 עזבון המנוח א.מ.א. נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") (15.5.2018), שבהם נקבע אחוז ריבית של 2% בין היתר על יסוד ממצאי חוות דעת שהתקבלו בפסקי הדין).

58.             למרות זאת הגעתי לכלל מסקנה כי בהליך שלפני יש לערוך את חישוב הפיצויים והניכויים על יסוד ריבית של 2%, וזאת אך מן הטעם שהנתבעת טענה לניכוי המבוסס על היוון בריבית של 2%. מקובלת עלי עמדת התובע כי יש להוון את כספי הפיצויים ואת כספי הניכויים על פי אותה ריבית. מקום בו הנתבעת מבקשת לנכות מכספי הפיצויים את הערך המהוון של קצבאות המוסד לביטוח לאומי לפי ריבית של 2%, היא מנועה מלטעון להיוון כספי הפיצויים על פי ריבית של 3% (ר' לעניין זה פסק דינו של כב' השופט י' הראל בת.א. (הרצליה) 27198-02-11 ה.ל. נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פסקאות 35-36 (15.11.2017), יוער כי בפרשת ש.ב. לא היה צורך להידרש לשאלה זו).

59.             לפיכך היוון הפיצויים והניכויים לעתיד ייעשה על בסיס ריבית בגובה 2%. יש אפוא לנכות סכום של 1,605,146 ש"ח בהתאם לחוות הדעת האקטוארית, שהגישה באת כוח הנתבעת.

סיכום

60.             הסכום הנפסק לתובע יעמוד על:

(לסכום זה יש להוסיף את הריבית עבור הפסדי השכר לעבר)

 

61.             התובע הודה בכתב התביעה כי הרכב שבו נהג היה רכב המעביד ועל כן הוא אינו זכאי ל- 25% מהנזק (אני ער לכך שהוזכר שם כי המעסיק הוא חברת מאיה ולא חברת א.ב. אלעד ואולם איני סבור שיש לכך משמעות, וזאת נוכח ההודאה כי התאונה הייתה בעת השימוש במשאית השייכת למעסיק, ואשר בוטחה על ידו, ולחלופין בהיעדר הוכחה לזכאותו ל- 25% מסכום הפיצוי).

62.             הנתבעת תשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בגובה של 15.21% מהסכום המתקבל ואת שכר העדים. נוכח קביעותי לעיל איני מחייב את הנתבעת להשיב לתובע את התשלום ששולם למר קצין עבור חוות דעתו ועדותו, שכן לא ראיתי להסתמך על חוות דעת זו. חבות הצדדים באגרה תיעשה לפי תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.

ניתן היום,  כ"א סיוון תשע"ח, 04 יוני 2018, בהעדר הצדדים.

 

ארנון דראל