התאונה וחוות דעת המומחים:

1.               התובע, יליד 1945[1], נפגע בתאונת דרכים ביום 28.8.2008 בעת שחצה את רחובה של עיר ונפגע מאופנוע חולף (בעת התאונה היה בן 63.5 וכיום בן 72 וחצי).

2.               התובע אושפז משך 3 חודשים ושוחרר לביתו ביום 25.11.2008 ממרכז "רעות" לשיקום.

3.               בית המשפט מינה מספר מומחים לבדיקתו של התובע נוכח פגיעתו הקשה בתאונה (פגיעת ראש, א.א.ג., אורתופדיה, עיניים).

 

נוירולוגיה:

4.               בתחום הנוירולוגיה מונה ד"ר דניאל עובד, אשר בחוות דעת מיום 17.12.2013 מסר כי בעת הבדיקה[1] התלונן בפניו התובע על בלבול, חוסר התמצאות, הפרעת זיכרון, כאבי ראש כרוניים, הפרעות בשינה, התנהגות תלותית ואי יציבות בהליכה. המומחה ביצע בתובע "הערכה קוגניטיבית מקוצרת" (מבחן "מיני-מנטל"[1]) אשר תוצאתו (20/30) הצביעה על הפרעה קוגניטיבית קלה המתבטאת בעיקר בהפרעה בזיכרון לטווח המיידי והקצר. המומחה ציין כי הערכתו הינה ראשונית בלבד וכי "אין בה כדי לקבוע באופן וודאי ליקוי קוגניטיבי כזה או אחר שלאחר חבלת ראש" וכי יש צורך בהערכה קוגניטיבית מקיפה על מנת שניתן יהיה לאשר או לשלול בוודאות את ממצאי בדיקתו. המומחה מצא קשר ישיר בין החולשה בידו השמאלית של התובע והפגיעה הקוגניטיבית בו לבין התאונה נוכח היעדר כל רישום הנוגע בעברו בתחום הנדון. המומחה שלל קשר סיבתי בין הפרעות השינה, כאבי הראש ושינויי ההתנהגות של התובע נוכח עבור הזמן (3.5 שנים אז התאונה) עד נרשמה תלונתו הראשונה בנדון.

5.               המומחה העריך את נכותו של התובע באופן זמני והעמידה על אי כושר מלא עד 28.2.2009 ועל שיעור של 50% עד 30.5.2009.

בכל הנוגע לנכות קבועה העריך המומחה כי נכותו של התובע בגין החולשה הקלה ביד שמאל עומדת על 10% מיום 1.6.2009 ועוד 5% נכות בגין פציאליס[1] מרכזי משמאל בדרגה קלה-בינונית החל מאותו מועד. כאמור לעיל, המומחה המליץ להעמיד את התובע להערכה קוגניטיבית מקיפה על מנת לקבוע את נכותו בגין הפגיעה הקוגניטיבית הנטענת וקבע כי עד קבלת ממצאי הבדיקה תעמוד נכותו הזמנית בגין תלונותיו בתחום על 10% נכות, זאת מחמת הספק.

6.               הערכה כאמור בוצעה ביום 20.10.2014 בבית החולים "בילינסון". שני הבודקים הגיעו למסקנה כי לתובע קשיים משמעותיים הן בזיכרון המילולי, הן בשפה, הן בתחום הגרפו-מוטורי, הפסיכו-מוטורי ואף בחלק מתפקודים אינטלקטואליים גבוהים. "נראה כי קיימת ירידה קוגניטיבית משמעותית, שנראית מתאימה לתמונה של נזק מוחי נרחב ומפושט", נכתב בדוח. הבודקים התרשמו כי הירידה הקוגניטיבית האמורה מפחיתה משמעותית את רמת התפקוד הכללית של התובע חרף דיווחו על מאמצים מרובים לשיקום וחזרה לתפקוד מורבידי.

7.               בחוות דעת משלימה מיום 9.11.2014 קבע ד"ר עובד כי נוכח העולה מהאבחון הנ"ל יש להעמיד את נכותו של התובע על שיעור של 40% (לפי סעיף 32א(1)(ד) לתקנות הנכות של המל"ל) נוכח הפגיעה המשמעותית בתפקודו של התובע לפחות בשניים מהתחומים הקוגניטיביים, המפריעים באופן משמעותי לתפקוד בעבודה ולהקשרים חברתיים.

 

עיניים:

8.               בתחום העיניים מונה פרופ' דן געתון, אשר בחוות דעתו מיום 24.11.2013, קבע כי בגין

התאונה נשוא כתב התביעה נותרה בתובע נכות כדלקמן:

10% נכות בגין אובדן של רביע רקתי תחתון בעין אחת.

10% נכות בגין חולשת קונברגנציה (מיקוד).

10% בגין פגיעה בעצב הראיה בצורה בינונית.

 

התובע התלונן לפני המומחה על ראיה פחותה בעין שמאל בעיקר לרחוק (לא מחזיק משקפיים).

המומחה התרשם משני נזקים עיקריים בעיניים ובמערכת הראיה. נמצאה עדות ברורה לנזק משמעותי בשדה הראיה ולקושי משמעותי במיקוד הראיה (בעיקר משמאל). המומחה העיר כי קושי במיקוד מקשה על יכולת הקריאה והכתיבה ועל ריכוז בעת מיקוד על חפצים או מסמכים. המומחה קבע עוד כי התובע יהיה זקוק להמשך מעקב רופא עיניים (ללא צפי לעלויות מיוחדות).

 

אורתופדיה:

9.               בתחום האורתופדיה מונה ד"ר חנן טאובר, אשר בחוות דעת מיום 2.12.2013 קבע כי התאונה נשוא כתב התביעה הותירה את התובע נכה בשיעור 25% לצמיתות זאת בגין הגבלה ניכרת בתנועות פרק הכתף השמאלית[1]. בבדיקתו של התובע, התרשם המומחה כי טווחי התנועה בכתף שמאל מוגבלים וכי התובע מגיע בקושי עם היד אל מאחורי הגב לאזור האגן משמאל.

 

אף אוזן גרון:

10.            בתחום הא.א.ג. מונה ד"ר דן גוטמן, ובחוות דעתו מיום 13.4.2014 קבע כי בגין התאונה נשוא כתב התביעה נותר התובע עם נכות צמיתה בשיעור 10% בגין ליקוי שמיעה עצבי בתדירויות הדיבור ונכות נוספת בישוע ר10% בגין טנטון.  המומחה מציין כי באוזן שמאל קיימת ירידת שמיעה עצבית ניכרת ולמעשה לא קיימת שמיעה אפקטיבית באוזן זו. בכל הנוגע לטנטון ציין המומחה כי זו אופיינית לירידת שמיעה ולנזק לאוזן הפנימית לאחר חבלה בתאי השיער.

 

לפני המומחה התלונן התובע על ירידה בשמיעה וטנטון באוזן שמאל  ועל סחרחורות הפוגעות בהליכה וביציבה.

 

פנימית ולחץ דם:

11.            לבקשת הנתבעת מיניתי לבדיקתו של התובע מומחה בתחום הפנימי לקביעת נכותו וסיכון קיצור לתוחלת חייו נוכח מחלות רקע אשר עלו מתיקו הרפואי של התובע ושלא כתוצאה מהתאונה נשוא כתב התביעה.

פרופ' אהוד גרוסמן בדק את התובע ביום 7.11.2016 וביום 30.11.2016 קבע כי במשך שנים עישן התובע וסבל שנים רבות מיתר לחץ דם ועודף שומנים בדם. בשנת 2005 אף אושפז עקב כאבי חזה. לאחר התאונה נשוא כתב התביעה המשיך לעשן ואף פיתח ברונכיטיס עם התלקחויות. במקביל אף פיתח טרשת משמעותית בכלי הדם עם ממצא חסימתי בעורק המוביל ליד שמאל והיצרות בעורקים המובילים דם לרגליים. מבחינת הלב קבע המומחה כי איתר סימנים של התעבות שריר הלב כתוצאה מיתר לחץ דם לא מאוזן. לאור כל האמור קבע המומחה כי לתובע נכויות כדלקמן:

בגין מחלת ריאות 20% נכות.

בגין יתר לחץ דם 30% נכות.

טרשת כלי הדם 40% נכות.

 

עוד קבע המומחה כי מצבו של התובע מחייב טיפול קבוע וכמובן הפסקת העישון.

את הקיצור בתוחלת חייו של התובע העריך המומחה נוכח מחלות הרקע הנ"ל בשנתיים שלוש.

המומחה ציין כי הערכתו יכולה להשתנות במידה והתובע יתמיד בטיפול תרופתי שהוצע לו ויפסיק לעשן.

 

 

חקירתו של ד"ר עובד- נוירולוג:

12.            הנתבעות לא שבעו נחת מחוות דעתו של ד"ר עובד וזימנו אותו לחקירה על חוות דעתו.

ביום 5.6.2016 נחקר המומחה ומחקירתו עלו הקביעות הבאות:

א.       לעת בדיקתו של התובע מצבו היה צמית.

ב.       המומחה קורא המסמכים קודם בדיקתו של הנבדק ומפנה אליו, בין היתר, שאלות מכוונות (בעיקר כאשר המדובר בחולה עם פגיעת ראש כתובע).

ג.        התובע לא התלונן ספונטנית על חולשה ביד שמאל בעת הבדיקה, ועם זאת לא ניתן לקבל את ההנחה כי לתובע אין נכות ביד כתוצאה מהתאונה, זאת לאור בדיקתו.

ד.       המומחה לא השתמש במכשירים לבדיקת כוח אצל התובע אלא הסתפק בבדיקה נוירולוגית ידנית בלבד. ממילא אין הבדל בין בדיקה ידנית לבדיקה מכשירנית לעניין כוח.

ה.       המומחה לא זכר אם שאל את התובע שאלות מכוונות, נוכח עבור הזמן מעת הבדיקה ומכל מקום לא שאל לגבי שגרת יומו, שכן לא ראה בעניין זה מהותי לצורך קביעת הנכות.

ו.        ראשית ציין המומחה כי תקשר עם התובע באמצעות בנו אשר תרגם את דבריו (לא מצוין בחוות הדעת) ואחר תיקן את דבריו וקבע כי כנראה תקשר עמו בעצמו ללא עזרת בנו, וקיבל מפיו בעיקר מידע אודות תלונותיו. השיחה נוהלה בעברית.

ח.       המומחה עורך מבחן קוגניטיבי בסיסי ומפנה את הנבדק לבדיקה נרחבת יותר על ידי אנשי מקצוע.

ט.       נכותו של התובע נקבעה בעיקרה על סמך הבדיקה אליה נשלח ע"י המומחה. המומחה לא מצא מקום להעביר שאלות הבהרה לבודקים שכן מצא לקבלה.

י.        נכותו הצמיתה של התובע נקבעה על פי סעיף נכות (32) הדומה למצבו שכן אין סעיף נכות המתאר במדויק את מצבו של התובע.

 

13.            גם פרופ' געתון נחקר על חוות דעתו. מחקירתו עלו הקביעות הבאות:

א.       בנו של התובע תרגם בעבורו את שאלות המומחה.

ב.       תלונתו העיקרית שנרשמה לפני המומחה הייתה לעניין עין שמאל.

ג.        נכותו של התובע תפקודית בעיקר בתחום חולשת הקונברגנציה ושדה הראיה ופחות בתחום חולשת עצב הראיה.

ד.       הנזק בעין שמאל אופייני לפגיעה נוירולוגית.

ה.       הפגיעה ברביע הינה אחת מארבע רביעים ויתכן כי השלושה שלא נפגעו מספקים את צרכיו של התובע כך שלא התלונן על פגיעה בראיה. עם זאת, הפגיעה ככזו מצדיקה הענקת אחוזי נכות. אותו כנ"ל גם לעניין הפגיעה בקונברגנציה.

ו.        אין ספק שבעבודת המסגרות חולשת הקונברגנציה מפריעה.

ז.        אם התובע הספיק לעבוד כארבעה חודשים לאחר התאונה, אין בהם די כדי להגיע למסקנה האישית שפגיעתו מגבילה אותו בעבודה.

 

14.            פרופ' גרוסמן הוזמן להיחקר על חוות דעתו ביום 8.3.2017 ומחקירתו עלה כדלקמן:

א.       מחלת דם טרשתית (הנמשכת אצל התובע שנים רבות) הינה הגורם להיצרות העורק התת בריחי שמאלי אצל התובע.

ב.       לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שהטרשת ממנה סובל התובע החמירה מאז שוחרר מאשפוז ביוני 2016 ועד בדיקתו על ידי המומחה, אולם הנתונים לא מצביעים על כך.

ג.        זרימת הדם החלשה ביד שמאל גורמת להפרעה תפקודית בה, אם כי לא "בדברים הבסיסיים".

ד.       התפקוד המופחת ברגליו של התובע גורם לו ל"צליעה לסירוגין", קרי כל מאה מטרים צריך לנוח.

ה.       קיצור תוחלת החיים של התובע נקבעה על בסיס ניסיונו העתיר של המומחה ולאו דווקא על ספרות רפואית.

ו.        המאמר שהוצג למומחה והמדבר על גורמי סיכון הדומים לאלה של התובע ועל פיו קיצור תוחלת החיים יכול להגיע עד כדי 15 שנה (לדעת המומחה 10 שנים) מציג תמונה של סיכון ברף הגבוה ולא ממוצע.

ז.        המומחה לא שלל את האפשרות שבמידה והייתה מבוצעת בדיקת תפקודי ריאה, תוצאותיה היו מצביעות על נכות קשה מזו שנתן לתובע.

ח.       חלק מהנכות שהוענקה לתובע הינה בגין סיכונים עתידיים, בעיקר סיכון ללקות באי ספיקת לב ו/או אירוע מוחי ו/או מפרצת של עורק ראשי בעקבותיהם.

ט.       לתובע סיכון מוגבר ללקות בסרטן הריאות נוכח עישונו הכבד.

י.        לבעיית השתייה של התובע אין השפעה כיום על תוחלת חייו.

 

נכותו הרפואית של התובע- דיון והכרעה:

15.            לטענת התובע, אם לנתבעים קובלנה על חוות דעתו של ד"ר עובד, היה עליהם להזמין את עורכי ההערכה הנוירופסיכולוגית לבית המשפט ולא להסתפק בחקירתו הנגדית. בכל הנוגע לחותו דעתו של פרופ' גרוסמן טוען התובע כי אין לקבוע קיצור בתחולת חייו שכן עם טיפול נאות בעזרת כספי הפיצויים שיקבל, יוכל לדאוג לבריאותו.

16.            לטענת הנתבעים, לפני ד"ר עובד והמעריכים שבהם נעזר, הוצג מידע חלקי בלבד, בעיקרו כי התובע היה בריא עובר לתאונה נשוא כתב התביעה מקום בו למעשה סבל משלל תחלואים כמפורט בחוות דעתו של פרופ' גרוסמן. עוד טוענים הנתבעים כי ד"ר עובד כלל לא הפעיל שיקול דעת כמצופה ממנו ונסמך על תוצאת המעריכים וקבע נכות על בסיסה.  הנתבעים מציינים כי בדיקות המומחה לא עולות בקנה אחד עם בדיקות המעריכים מטעמו וכי המומחה לא ירד לברור מעמיק של פרטים אודות התובע (כמי ששב לעבודתו ולו לזמן קצר לאחר התאונה, או שגרת יומו לאחר התאונה, התניידות התובע). הנתבעים מזמינים את בית המשפט לקבל את שלל הנכויות שנפסקו לתובע מבחינה רפואית למעט הנכות בשיעור 40% שנפסקה לתובע על ידי ד"ר עובד.

17.            עיינתי עיין היטב בחוות הדעת ובחקירתם הנגדית של המומחים והגעתי לכלל מסקנה כי הגם שנפלו פגמים כאלה ואחרים בחוות הדעת של הנחקרים, אין בפגמים אלה כדי לאיין את הממצאים הרפואיים של המומחים. אתחיל בד"ר עובד. מקום בו מגיע נבדק שהשפה העברית אינה שגורה בפניו, כתובע (אשר נדרש למתורגמנית בישיבת ההוכחות), ראוי לו למומחה לבצע את הבדיקה כאשר הקשר בינו לבין הנבדק בלתי אמצעי ככל הניתן. אם הקשר דורש מתורגמן, על המומחה לוודא כי בחדר הבדיקה נמצא אדם המסוגל לתרגם את דבריי הנבדק בצורה מדויקת. בענייננו, לא ברור האם גבה המומחה אנמנזה ישירות מהתובע או שמא תיווך בנו של האחרון בין השניים. למרבה הצער חוות הדעת אינה מגלה מה התרחש בחדר הבדיקה וראוי היה שהמומחה יציין אם התובע תורגם או מסר פרטים בעצמו. עם זאת, מחדל זה לא מביא בענייננו לפגיעה בתוצאות אליהן הגיע המומחה לאחר שבדק את התובע (לא בחוות הדעת הראשונה ולא בשנייה). התרשמתי כי בדיקתו של התובע על ידי המומחה הייתה מקצועית ובוצעה על פי כל כללי הרפואה המקובלים. לא למותר לציין כי את הבדיקות אשר הצריכו מניה וביה קשר בלתי אמצעי בין התובע לבין בודקיו, ביצעו שלושה מומחים בבית החולים "בילינסון" אשר תוצאות מבחניהם מדויקים יותר מתוצאות בדיקותיו הראשוניות של המומחה והאחרון אף בחר לסמוך ידיו על תוצאות אלה בקובעו את נכותו הצמיתה של התובע בתחום הקוגניטיבי. בשאר התחומים ממילא המדובר היה בבדיקה שהתקשורת בין הצדדים אינה שקולה לבדיקה הפיזית, החשובה יותר. את הטענה בדבר הסתמכות טוטאלית של המומחה על תוצאות מבחנים שנערכו על ידי אחרים, אני דוחה. ראשית, לא מצאתי כל פגם במבחנים שעבר התובע על ידי צוות הבוחנים. שנית, עצם הסתמכותו של המומחה על בדיקות ומבחנים טכניים בעיקרם המבוצעים על ידי מומחים לדבר, אינה צריכה לפגום במסקנותיו של המומחה כל עוד לא ניכר כי נפל פגם במבחנים עצמם. לא למותר לציין כי בדיקתו של התובע נערכה ופוקחה על ידי ד"ר אסבדוראין (פסיכולוגית מומחית ונוירופסיכולוגית) ובוצעה במלואה בשפה הרוסית ומכאן כי מוׁסר עוד יותר חששם של הנתבעים לעניין זה.

גם תיאורם של הבודקים את מצבו של התובע בפרק הסיכום תואם את מסקנותיו של המומחה ואת סעיף הנכות (32) שעל בסיסו העניק לתובע את הנכות הרפואית.

18.            בכל הנוגע לד"ר גרוסמן, הרי שחוות דעתו ועדותו לפניי הותירו רושם של מקצוען. המומחה שילב בין חומר רפואי ניכר שעמד לפניו לבין בדיקתו של התובע וניסיונו רב השנים כרופא בתחום הרפואה הפנימית והגיע למסקנה כי במצבו הנוכחי של התובע רב הסיכוי כי חייו יקוצרו בשל מחלות קונסטיציונאליות בשנתיים-שלוש, אם לא יקפיד על הטיפול התרופתי שהוצע לו ויפסיק לעשן. אכן, היה מוטב לו למומחה להפנות למקורות ומובאות התומכים בקביעתו אולם ניסיונו רב השנים של המומחה והסבריו בהחלט מכסים על אי ההפניה למקורות סטטיסטיים. לעניין זה

לעניין קיצור תוחלת החיים, מקובלת עלי טענת הנתבעים כי התובע הוכיח מניה וביה כי אין בכוונתו להפסיק לעשן מצד אחד, ואילו מצד שני התרופות שנצטווה ליטול כלולות בסל הבריאות ולא ברור מדוע התובע לא מתמיד ליטול אותן כמצוות רופאיו. מכאן כי הערכת קיצור תוחלת חיים של שנתיים-שלוש בהחלט מתקבלת על הדעת ואינה קיצונית לצד כזה או אחר, בראי גילו המתקדם של התובע אשר הספיק לגמוע 72 שנות חיים עד כה.

 

 

 

 

 

 

 

 

סיכום הנכויות הרפואיות:

19.            אשר על כן אני קובע כי התאונה נשוא כתב התביעה הותירה את התובע נכה כדלקמן:

10% נכות בגין חולשה קלה ביד שמאל.

5% נכות בגין פציאליס מרכזי משמאל.

40% נכות בגין פגיעה קוגניטיבית.

10% נכות בגין אובדן של רביע קרתי תחתון בעין אחת.

10% נכות בגין חולשת מיקוד.

10% נכות בגין פגיעה בעצב הראיה בצורה בינונית.

25% נכות בגין הגבלה ניכרת בתנועות פרק כתף שמאל.

10% נכות בגין ליקוי שמיעה עצבי.

10% נכות בגין טנטון.

 

סה"כ נכות רפואית משוקללת: 76%.[1]

 

פרשת התביעה:

20.            התובע ובנו מילאו את פרשת התביעה בעדותם ובראיות למכביר. על אתר המקום לציין כי חרף טענת השניים כי רעיית התובע היא המטפלת העיקרית והיחידה בו (ראה תצהיריהם) לא הוגש תצהיר הרעיה (והיא אף לא נתבקשה להעיד בכל שלב משלבי החקירה, חרף העובדה שהופיעה לדיון, עמ' 20 לפרוטוקול) ועד כה לא הובררה הסיבה האמתית לכך. הדבר מתמיה עוד יותר נוכח דברי ב"כ התובע בישיבת יום 5.6.2016 כי " אי אפשר לסמוך על עדותו של התובע כי בכל זאת יש לו טראומה מוחית קשה מאד". ברי כי הימנעות העדת הרעיה או הימנעותה מלהעיד פוגעת, ולא במידה של מה בכך, בטענות התובע בכל הקשור בתפקודו בבית והעזרה לה הוא נדרש מאשתו. היה מצופה ממי שנטען עליה כי היא משענתו של התובע, שתבוא ותעיד על כך מכלי ראשון. היעדרה של הרעיה בולט עד מאד ומעלה תהיות לא פשוטות בכל הנוגע למשקל טענות התובע ובנו.

21.            בתצהיר עדותו הראשית סיפר התובע כי לאחר התאונה הפך מאדם עצמאי לאדם נכה המוגבל ותלוי ברעייתו באופן מוחלט. עוד סיפר כי רעייתו (בת 71 בקרוב כיום, ילידת 1947) מטפלת בו ועוזרת לו בכל פעולות היומיום (לקום מהמיטה, להתלבש, להתקלח, לגרוב גרביים, לחלוץ נעליים) בעיקר עקב מגבלות יד השמאלית "הפצועה" והוא מצדו לא יכול להושיט עזרה במטלות הבית. התובע הסביר כי הטיפול בו קשה לרעייתו וכי מצבם הכלכלי בכי רע ועל כן אין באפשרותם לממן מטפלת בשכר מעבר לכלול בסל הבריאות (צ"ל: ביטוח לאומי). התובע הצהיר כי מאז התאונה אינו עובד חוץ מניסיון קצר לחזור לעבודה בשנת 2009, אשר לא צלח. התובע סיכם וקבע כי לעת החתימה על התצהיר הוא כמעט ואינו יוצא מביתו וכאשר יוצא, הוא נזקק לליווי צמוד, לעיתים בכיסא גלגלים "רגליי נחלשו ורועדות, אפס כוח אחיזה בידיי. אני סובל מבעיות בזיכרון, כאבי ראש המלווים בבחילות וסחרחורות. אני סובל מכאבים בלתי פוסקים בכל חלקי גופי ואין ביכולתי הכלכלית לרכוש את כל התרופות הנדרשות".

לישיבת ההוכחות הגיע התובע כאשר הוא רתוק לכיסא גלגלים. הוברר כי הכיסא הושאל מ"יד שרה" ערב הדיון וכי הוא אינו בשימושו היומיומי של התובע. בחקירתו הנגדית,  הוברר כי בעת בדיקתו של התובע על ידי ד"ר עובד, מסר בנו למומחה את האנמנזה, תוך תרגום השיחה בין השניים זה לזה. התובע התקשה לזכור פרטים שונים מחייו (כמו נסיבות התאונה, מספר ת.ז., תקופות עבודה ו/או אבטלה, מקום מגוריו, כמה זמן עבד לאחר התאונה ובאיזו שנה חזר לעבודה, אמצעי תחבורה עמו הגיע לעבודה[1], תאריכי אשפוז קודם ואחרי התאונה) ונאלץ לעיתים להיעזר בכתוב בתצהירו לריענון הזיכרון. התובע סיפר כי בעבודתו כמסגר מאז 8/2007 ועד התאונה, היה חותך פרופילים ומכופף אותם, 8 שעות עבודה בכל יום. לאחר התאונה ביקש התובע לחזור לעבודה אצל אותו מעביד נוכח קשיים כלכליים אליהם נקלעה המשפחה, אבל בתפקיד שונה של "להביא דבר מה להוציא דבר מה". התובע עמד על דעתו כי לפני התאונה מצבו הרפואי היה "בסדר" וכי לא סבל מיתר לחץ דם או בעיות לב. התובע אמר כי לא הוגשה תביעת סיעוד למל"ל לאחר התאונה שכן "אני ואשתי הסתדרנו"[1]. התובע אישר כי רעייתו לא עבדה קודם התאונה. התובע עמד על דעתו כי לפני התאונה עישן ושתה בירה ולא היה אלכוהוליסט. התובע אישר כי הוא יורד ועולה במדרגות הבניין בו הוא גר.

לשאלות בית המשפט השיב התובע כי הגיע לדיון בכיסא גלגלים כי גם בבית הוא משתדל לשבת בכיסא גלגלים וכי אין בבית הליכון ו/או מקל הליכה. עוד ענה כי בבית רעייתו עוזרת לו להגיע מחדר לחדר אם בהליכה ואם בכיסא הגלגלים אולם הוא סובל כאבים.

22.            בתצהיר עדותו הראשית, סיפר בנו של התובע[1] כי מאז שחרורו של התובע מבית החולים, מטפלת בו רעייתו[1] "אופן צמוד", תוך עזרה בביצוע כל פעולות היומיום והשגחה עליו. העד סיפר כי אין באפשרותו לעזור להוריו כלכלית. העד הצהיר כי מצבו הרפואי של התובע היה תקין לחלוטין קודם התאונה וכי אלמלא התאונה היה ממשיך התובע לעבוד עד גיל 70 למצער. העד סיפר כי הוריו גרים בבית ים[1] בקומה שנייה ללא מעלית בדירה שכורה ורוב הכנסותיהם מקצבאות מתכלות בעבור דמי השכירות, כך שלא נשאר כסף לתרופות ולמימון צרכיהם הבסיסיים. העד טען כי בעיות הזיכרון של התובע חמורות והוא נוטה לשכוח היכן הוא. העד הסביר כי את התובע ליווה אינספור פעמים לבדיקות ולטיפולים רפואיים ואף רכש עבורו תרופות ומצרכי מזון בסיסיים.

בחקירתו הנגדית, הבהיר העד כי הוריו מקבלים סיוע ממשרד השיכון וכי חרף הקשיים הניכרים של אביו, לא הגישו הוריו בקשה לעבור לקומת קרקע נוכח הצורך בקביעת ערב שאין בנמצא וכי "קשה להם להתחיל את התהליך מחדש". העד הסביר כי התובע לא הגיש תביעה למל"ל לקבלת גמלאות שונות כי בחר במיצוי זכויותיו באמצעים אחרים שכן הוריו והוא "ניזונים מסיפורים על המל"ל" ועל כן נמנעו מלהיכנס לשם עד שכלו כל הקיצין. העד הבהיר כי כיום אביו מקבל 8 שעות עזרה שבועיות. לשאלת בית המשפט השיב העד כי הוא מבקר את הוריו על בסיס יומיומי כמעט, וכי אמו מלווה את התובע בינות חדרי הבית והוא נעזר בהליכון. עוד הוסיף כי נוכח העובדה שאמו מאד עצמאית, היה קשה לשכנעה ליטול עזרת צד שלישי לסיוע לתובע. העד הסביר כי התובע יורד לשבת על ספסל בחזית הבית פעם פעמיים ביום אולם בעזרת רעייתו שכן הוא מתקשה בעליה וירידה במדרגות. העד קבע כי אביו נוטה ליפול כאשר הוא מתעייף בהליכה למרחקים ארוכים וכי "הוא כל הזמן נופל". העד עמד על כך כי מאז התאונה ועד היום מצבו של התובע התדרדר (כיום סובל מבריחת  שתן) וכי התובע יכול להשיב על שאלות בסיסיות בלבד. העד סיים עדותו והסביר כי אביו ששתה בירות בסופי שבוע, הפסיק לשתות בסמוך לתאונה וכי כיום כלל אינו שותה.

23.            משלל הראיות שהגישו הצדדים ראויות לציון הראיות הבאות אשר בעזרתן אקבע את ממצאיי בכל הנוגע לכושר תפקודו ועיסוקו של התובע והפיצוי הנגזר מהם;

א.       ממסמך 19 לתיק מוצגי התובע עולה כי נרשם בלשכת התעסוקה 10 ימים עובר לתאונה. לא ברור מדוע. מעבידו מסר כי הוא עובד חלקי במסגרייה ושאל "אם היה שתוי".

ב.       ממוצע תלושי שכרו של התובע לשנת 2007-2008: 1807 ש"ח. לתקופה זו קיבל גם הבטחת הכנסה ומדוח הרציפות עולה התאמה בין התלושים לבין השכר הנ"ל. מתיק הבטחת הכנסה עולה כי התובע היה מובטל מאז חודש 11/04 וכי הצהיר כי רעייתו עובדת 15 שעות בשבוע בשכר נמוך ("עמל סיעודית").

ג.        התובע הגיש תביעה לגמלת סיעוד בחודש 6/15 אשר בוטלה וחודשה בחודש 12/15. ובדיקה בחודש 12/15 העלתה כי הוא זכאי לנקודה וחצי בגין הלבשה ורחצה וכי אינו תלוי בזולת במידה רבה ו/או אינו מסכן את עצמו כאשר נשאר לבד.  תביעתו נדחתה. לאחר ערר שהתקבל (ונפסק כי התובע תלוי במידה רבה בזולת, אך לא זקוק להשגחה ולא דווח על נפילות) החל התובע מקבל גמלת סיעוד מחודש 1/16 בשיעור של 9.75 ש"ש. מדוח האחב"צ מחודש 12/15 עולה כי מצב הדירה בה חיים בני הזוג במצב ירוד יותר (קירות שחורים מרטיבות, שירותים ומקלחת במצב מחריד, במטבח אין חשמל ואין תנור, פלטה בסלון). עוד עולה כי התנייד עצמאית והליכתו היתה יציבה.

ד.       התובע היה זכאי להבטחת הכנסה לשנים 2005- 2008 ולקצבת זקנה משנת 2012. ה"ה עמדה על סך של 2,700 ש"ח ואילו קצבת הזקנה על סך של 1,800 ש"ח.

ה.       לא הוגשה תביעה לנכות כללית.

 

טענות התובע בסיכומיו[1]:

24.            מאז התאונה לא שב התובע למעגל העבודה ולמעשה הינו משולל כל יכולת תעסוקתית.

25.            התובע מתקשה בניידות, זקוק להשגחה תמידית 24/7, ונוכח נכותו הרפואית יש לקבוע כי נכותו התפקודית מגעת כדי 100% בכל תחומי החיים.

26.            יש לפסוק לתובע הפסדי שכר מלאים מאז התאונה (עת היה בן 63) ועד גיל 75 שכן התובע הוכיח שהיה כשיר לעבודה חרף גילו המתקדם מחד גיסא, וכי מצבו הכלכלי עובר לתאונה לא היה מאפשר לו יציאה לפנסיה בגיל 67.

27.            שכרו של התובע עמד על סך של 5,000 ש"ח ערב התאונה ושולם לו חלקו במזומן וחלקו באמצעות תלוש. החלק ששולם בתלוש היה קטן יחסית ועמד על 1,807 ש"ח. התובע מזמין את בית המשפט לחשב את הפסדיו לפי שכר בסיס של 5,000 ש"ח לחודש.

28.            התובע עותר לפיצוי בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד בעלות של 15,000 ש"ח בחודש בקרוב נוכח מוגבלותו הפיזית.

29.            התובע מבקש פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד בסך כולל של 450,000 ש"ח.

30.            התובע תובע פיצוי בגין התאמת דיור וטוען כי בשל מצבו הרפואי הוא זקוק לביצוע שינוים בביתו ולמעשה קיימת חובה להחליף את דירתו באחרת המתאימה לצרכיו יותר. התובע אומד את נזקיו בראש נזק זה בסך של 190,000 ש"ח בקרוב.

31.            סך הנזקים הנתבעים על ידי התובע עומד על 4,384,000 ש"ח.

 

טענות הנתבעת בסיכומיה:

32.            עדות התובע ובנו היו מגמתיות ולא עלו בקנה אחד עם הראיות וחוות הדעת.

33.            רעיית התובע לא העידה חרף העובדה כי הינה עדה מרכזית בתובענה ועל בית המשפט ליתן משקל גדול להימנעות זו.

34.            לא ניתן להתעלם מנכותו הקונסטיציונאלית של התובע בשיעור של 66% וברי כי לא היה יכול להמשיך בעבודתו בראי נכות זו ולא בראי נכותו מהתאונה.

35.            התובע עבד ממילא באופן חלקי קודם התאונה והטענה לשכר בשיעור של 5,000 ש"ח מעולם לא נטענה בתצהירי העדות הראשית והועלתה לראשונה בסיכומיי התובע.

36.            יש לחשב את הפסדיו של התובע עד הגיעו לגיל הפנסיה המקובל (67) שכן החזקה האמורה לא נסתרה על ידי התובע.

37.            בכל הנוגע לעזרת צד שלישי, הרי שמאז התאונה לא נשכרה כל עזרה בשכר ובכל הנוגע לטענת התובע לעזרת רעייתו הרי שזו לא העידה ולא תמכה בעדותו. לכך יש לצרף את העובדה כי הפניה למל"ל (סיעוד) נעשתה רק בשלהי 2015. יש להתעלם מהערותיו של ד"ר גרוסמן בדבר נזקקותו של התובע לעזרה וממילא מצבו של התובע ללא קשר לתאונה הצריך עזרה.

38.            יש לדחות את דרישתו של התובע להתאמת דיור ו/או הוצאות רפואיות.

39.            יש לנכות מכל סכום שיקבל התובע את סך גמלאות הסיעוד שקיבל ויקבל.

 

דיון והכרעה- נכותו התפקודית של התובע ונגזרותיה:

40.            הראיות מצביעות על כי התובע עבד כמסגר לפחות מחודש אוגוסט 2007, קרי שנה קודם התאונה[1]. מראיות התובע עולה כי התובע לא עבד משרה מלאה (אם כי עבד חודש מלא) וכפי שנרשם מפי מעבידו עבד משרה חלקית- הסיבה לא הובררה אולם לא ניתן להתנכר לתחושה כי צמצום עבודתו של התובע כדי משרה חלקית נבעה משלל תחלואיו שלא בקשר ישיר עם התאונה.

עוד עולה כי נרשם בלשכת התעסוקה עשרה ימים קודם התאונה. הסיבה לא הובררה עד היום. הראיות תומכות במסקנה כי עבודתו של התובע הייתה חלקית שכן קיבל הבטחת הכנסה החופפת את תקופת עבודתו. המעביד לא זומן לחקירה ולא הוכח ולו ברמז כי שכרו של התובע עלה על השכר הנקוב בתלוש השכר(לא באמצעות עדות המעביד, לא באמצעות ראיות אחרות בעזרתן ניתן להוכיח הכנסה בלתי מדווחת). כאן המקום להעיר כי שכרו המדווח של התובע בצירוף הבטחת ההכנסה שקיבל במקביל הגיעו לממוצע הכנסתו של התובע בשנים בהן עבד ושכרו דווח לביטוח לאומי.

41.            לאור כל האמור לעיל אני קובע כי התובע עבד משרה חלקית וכי הכנסתו עמדה על סך של 1,800 ש"ח לחודש ובהצמדה להיום 2,040 ש"ח.

42.            גם בראי תחלואיו הצליח התובע לעבוד באופן חלקי ולעשות לביתו. התאונה על שלל הנכויות שנגרמו לתובע בעקבותיה, שללה לחלוטין את יכולתו של התובע להמשיך ולעבוד ועל כן הוא זכאי להפסדי שכר מלאים בעבור שלילה זו.

43.            בכל הנוגע למועד פרישתו של התובע מעבודה, הרי שלעת התאונה היה התובע בן 63 ועד פרישה רשמית היו צפויות לו עוד כ-4 שנות עבודה. שוכנעתי לקבוע כי התובע היה ממשיך לעבוד עד גיל 70, בעיקר נוכח מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה אשר כל בר דעת מבין שלא ניתן היה לצאת "לפנסיה" ולהמשיך לכלכל את המשפחה מקצבת הזקנה. לא ניתן להתעלם מהתרשמותה של האחב"צ מהמצב הקשה בביתו של התובע לעת ביקורה כפי שתוארה לעיל. הגם שבנו של התובע הגזים בתיאור מוגבלותו של אביו, שוכנעתי לקבל את עדותו לעניין מצבם הכלכלי הקשה של הוריו ומכאן המסקנה כי לא היו יכולים להרשות לעצמם להתקיים מהכנסה פחותה עוד יותר מהכנסתם לעת התאונה. על כן אני קובע כי התובע היה ממשיך לעבוד עד גיל 70 באותם תנאים בהם עבד עובר לתאונה.

44.            כך שוכנעתי לקבל את חוות דעתו של ד"ר גרוסמן בכל הנוגע לקיצור תוחלת חייו של התובע בשלוש שנים בגין תחלואיו השונים. התובע הוכיח כי לא התמיד בקבלת טיפול רפואי בגין מחלותיו וכי העדיף להוציא את המעט שבכיסו על סיגריות ולא על תרופות לשמירה על בריאותו.

45.            נכותו של התובע בגין התאונה כבדה ולא ניתן להקל בה ראש. צבר הנכויות, אשר בחלקן קל, חובר אחד לשני והופך את התובע לאדם מוגבל בתפקודו היומיומי, בעיקר בתפקודו בפלג הגוף העליון (ראש, עיניים, אוזניים וכתף). אלה חוברים לתחלואיו הטבעיים והופכים אותו לאדם התלוי בעזרת צד שלישי. הגם שהתרשמתי כי ניכרת הגזמה בעדותו של התובע ושל בנו בכל הנוגע לתפקודו היומיומי ככל שהוא קשור לתאונה (תוך שמנסה להרחיק עצמו ממגבלה כזו או אחרת הקשורה בנכות הקונסטיציונאלית), שוכנעתי כי הוא אינו מסוגל לתפקד ללא עזרה, בעיקר בהלבשה, רחצה, אכילה וניידות מחוץ לביתו. תלות זו אינה מלאה שכן אין המדובר במי שרתוק לכיסא גלגלים או למיטתו (ראה דוח ועדת הערר לעניין סיעוד). אכן, התובע זקוק לעזרה רבה אולם בינה לבין עזרה 24/7 המרחק לא קצר. עזרה זו בהחלט חורגת מעזרה המקובלת בין קרובים, ויהיו אלה בני זוג ומשכך זכאי התובע לפיצוי בגין עזרה זו שהושיטה לו רעייתו מעבר למה שהתקבל מהמל"ל (9.75 ש"ש) ולעתיד בהנחה וישכור שירותיו של מטפל. אני מקבל את טענת התובע כי לא יכול להעסיק עזרה בשכר מעבר למתקבל על ידי ביטוח לאומי, זאת בשל מצבו הכלכלי הקשה. בעוד נכותו של התובע בגין התאונה הינה פונקציונאלית ברובה, הרי שהנכות שפסק לו ד"ר גרוסמן אינה תפקודית בכל ראשיה וכפי שככתב חוות הדעת נכותו התפקודית של התובע נובעת בעיקרה מפגיעת הראש שחווה בתאונה. המרכיב העיקרי בנכותו התפקודית של התובע בפן הקונסטיציונאלי קשור בטרשת העורקים המשפיעה על ניידותו (פלג גוף תחתון).

 

משכך אני קובע כי התובע זקוק לעזרה יומית של צד שלישי בשיעור של חמש שעות הכוללות בתוכן עזרה ביתית וניידות אל מחוץ לבית המצריכה השגחה. מתוך חמש שעות אלה שעתיים קשורות במחלותיו הקונסטיציונאליות של התובע והיתר (שלוש שעות) בתאונה נשוא כתב התביעה.

הנזק:

כאב וסבל:

46.             בראי אחוזי נכותו של התובע וימי אשפוזו, אני מעמיד את ראש נזק זה על סך כולל של 135,000 ש"ח.

 

הפסדי הכנסה:

47.            מיום התאונה ועד הגיעו של התובע לגיל 70 (6 שנים ושבעה חודשים): 2,040 ש"ח*79חודשים: 161,160 ש"ח ובצירוף ריבית מאמצע התקופה: סך כולל של  170,000 ש"ח.

48.            לסכום זה יש להוסיף הפסדי פנסיה על פי החקיקה הרלבנטית לתקופות ועל פי חישוביי סך כולל של 14,000 ש"ח.

 

עזרת צד שלישי לעבר:

49.            פגיעתו של התובע הייתה קשה והוא נדרש לאשפוז ולשיקום מוסדי משך כשלושה חודשים (ד"ר עובד העריך אי כושר מלא לארבעה חודשים ו-50% עד תום מאי 2009 ובחוות דעתו המתוקנת העריך נכותו הצמיתה החל מיום התאונה). ברי כי ככל שתכף הסיוע למועד התאונה היה מוגבר וככל שרחק התמעט אולם לא פסק, נוכח העולה מסקירתי דלעיל.

50.            מאז התאונה ועד היום חלפו להם 105 חודשים במהלכם נחלצה רעייתו של התובע לעזרתו והמה זכאים לפיצוי בגין עזרה זו החורגת מניה וביה מעזרת בן זוג האחד לרעהו.

אני מעריך עזרה זו בסך כולל של 130,000 ש"ח.

 

עזרת צד שלישי לעתיד:

51.            בראי גילו של התובע כיום (72) וקיצור תוחלת חייו של התובע בשלוש שנים, הרי שלמרבה הצער צפויים חייו להגיע לתומם בשנת 2026, בעוד 9 שנים (לפי לוחות קיצור תוחלת חיים שפורסמו לשנת 2017 הרי שתוחלת חייו של גבר יהודי מגעת בראי גילו הנוכחי של התובע לעוד 14 שנה[1]).

52.            אשר על כן אני פוסק לתובע סך כולל של 446,500 ש"ח בראש נזק זה, על בסיס 50 ש"ח לשעה (שלוש שעות עזרה יומיות, 21 שעות שבועיות, 94.5 שעות חודשיות).

53.            ראש נזק זה כולל בתוכו את צרכי התובע להתנייד מחוץ לביתו (אשר בעיקרו נסמך על הצורך בהשגחה ולא בניודו).

 

 

 

 

הוצאות רפואיות:

54.            המומחים מטעם בית המשפט לא נקבו בצרכים טיפוליים לתובע וקבעו כי נכותו צמיתה והתובע אף לא צירף קבלות בעלות ערך של ממש לתיקו. לא ראיתי לאילו צרכים שהינם מעבר לסל התרופות זקוק התובע ועל כן לא מצאתי לפסוק לו דבר.

 

התאמת דיור:

55.            התמונה העולה מדוח האחב"צ והעו"ס לגבי דירתם של בני הזוג עגומה וזאת בלשון ההמעטה. עם זאת, מצבו של התובע והנכויות שנפסקו לו בגין התאונה אינם מצריכים התאמת דיור, וודאי שלא החלפת דירה (שלדעתי במצבה אינה ראויה למגורים ויש להחליפה בכל מקרה).

 

ניכויים:

56.            משלא תבע התובע גמלת נכות כללית אין מקום לנכותה מפיצוייו.

57.            לעניין גמלת הסיעוד, ולאור קביעתי דלעיל יש לנכות הגמלה ביחסיות של 3/5, קרי סך כולל של 85,800 ש"ח[1].

 

סוף דבר:

58.            סך נזקיו הישירים של התובע בגין התאונה מגיע כדי סך כולל של 895,000 ש"ח. מסך זה יש לנכות 85,800 ש"ח ולהעמיד נזקיו הסופיים על סך נטו של 810,000 ש"ח במעוגל.

שכ"ט עו"ד ומע"מ יעמוד על סך כולל של 123,000 ש"ח במעוגל.

הוצאות משפט ישולמו לתובע על פי קבלות (אגרה, מומחים, מתורגמנית).

 

הסכום ישולם תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

 

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

 

ניתן היום,  י"ד אייר תשע"ז, 10 מאי 2017, בהעדר הצדדים.

 

שי משה מזרחי