בפני תביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן – החוק).

רקע: 

1.       התובעת, ילידת 1960, נפגעה לטענתה בתאונת דרכים ביום 27.11.10.

 

2.    לפי הנטען הפגיעה ארעה בנסיבות שלהלן; ביום האירוע ביקשה התובעת לנסוע ברכבה, מסוג ויטו, המבוטח על-ידי הנתבעת 3 (להלן – הפניקס). הרכב חנה בכביש פנימי בסמוך לביתה. היא פתחה את דלת הרכב על מנת להיכנס אליו. בשלב זה ובעת שהתובעת עומדת בצמוד לרכב, אך בטרם הספיקה להיכנס אליו, פגע בה רכבו של הנתבע 1 אשר נסע במהירות בכביש. רכבו של הנתבע 1 מבוטח על-די הנתבעת 2 (להלן – הראל).

 

3.    במקור הוגשה התביעה נגד הראל בלבד. לאחר שהראל כפרה בחבותה לפצות את התובעת, בטענה כי היא נפגעה בעת שהיתה בגדר משתמשת ברכבה שלה, תוקנה התביעה על-ידי הוספת הפניקס כנתבעת נוספת.

 

4.    עיקר המחלוקת שהתעוררה הינה ביחס לזהות המבטחת הנושאת בחובת הפיצוי כלפי התובעת.

 

העובדות ושאלת החבות:

5.       שתי עדויות נשמעו בפני באשר לנסיבות הפגיעה. האחת – עדותה של התובעת. השניה – עדותו של הנתבע 1.

 

6.       גרסתה של התובעת היתה כפי שצויין לעיל, דהינו, כי היא נפגעה עקב פגיעת רכבו של הנתבע 1 בגופה בעת שעמדה להיכנס לרכבה שלה. בתצהיר עדותה הראשית ציינה כי בעת הפגיעה עמדה ליד רכבה אליו התכוונה להיכנס, פתחה את הדלת אולם בטרם הספיקה להיכנס הגיח רכב הנתבע 1 במהירות ופגע בה. בחקירתה עמדה בפירוט על נסיבות הפגיעה, כדלקמן:

 

"ת. התכוונתי ללכת לקנות כמה דברים, אז שירדתי ובאתי לחנייה היכן שהרכב חנה, הייתי עם המפתחות ביד, פתחתי את הדלת ולא הספקתי לעלות, בא רכב ופגע בי.

...

ש. איפה את עמדת לפני שנגעת, באיזה מרחק מהרכב?

ת. בדיוק פתחתי את הדלת. הייתי ממש צמוד, פתחתי והמפתחות עוד היו לי ביד, לא הספקתי לעלות והרכב פגע בי. (עמ' 19, ש' 21-23; עמ' 20, ש' 10-11).

          בהמשך נשאלה באשר למרחק שהיה מהרכב בעת הפגיעה, והשיבה כך:

ש. בערך באיזה מרחק היית מהרכב שלך? 5 מטר?

ת. איך 5 מטר? איך אני אתפוס את הדלת אם אני עומדת 5 מטר מרחק. (עמ' 21, ש' 2-3).

 

7.       הנתבע 1, אשר זומן לעדות על-ידי הפניקס, ואשר נמנע תחילה להתייצב לעדות ועדותו נשמעה לאחר שהוצא נגדו צו הבאה, העיד כי נסיבות הפגיעה היו שונות. לפי עדותו, הוא פגע בתובעת בעת שירדה מרכבה אשר חנה בסמוך לכביש בו נסע. לדבריו, הוא הגיע עם רכבו ליד רכבה של התובעת אשר החל לחנות, ראה שמישהי יורדת מהרכב ופגע קצת בדלת הרכב (עמ' 28, ש' 21-24). עוד ציין בעדותו כי ברכב התובעת נהג בנה, אותו הוא מכיר (עמ' 29, ש' 8-9).

8.       לאחר שמיעת העדויות ועיון בראיות שהוגשו, אני מוצאת כי עדות התובעת הינה עדיפה על זו של הנתבע. עדותה של התובעת הינה קוהרנטית לגרסתה הראשונית, כפי שתועדה בדו"ח פעולה משטרתי מליל האירוע מייד לאחר הפגיעה. לפי התיעוד בדו"ח האמור (נ/2), ציינה הנתבעת בפני השוטר כי היא נפגעה מרכב נוסע בעת שניסתה להיכנס לרכבה. וכך צויין בדו"ח: פגשנו את הפצועה יחד עם משפחתה ע"פ דבריה בשעה שניסתה להיכנס לרכבה שחנה הגיע רכב שמספרו 41-210-61 נהוג ע"י היאל עלי ופגע בה והפיל אותה...". אותה גרסה צויינה במסמכי בית החולים אליו פונתה התובעת, בה תועדה גרסתה בעת הגיעה לטיפול רפואי כך: "היום בשעות הערב, בזמן שניסתה לעלות למכונית שלה נדרסה ע"י מכונית אחרת...". עולה אפוא כי גרסתה המיידית של התובעת לאחר התאונה הינה כגרסתה דהיום. העלאת הגרסה מיד לאחר הפגיעה, ובעת שהתובעת סובלת מפגיעה אורתופדית ברגלה, יש בה כדי לחזק את האוטנטיות של הגרסה ואת מידת האמון שראוי לייחס לה. מעבר לכך, עדותה של התובעת בפני היתה עדות שנחזתה להיות אוטנטית וישירה והיא הותירה רושם מהימן.

9.       אשר לעדות הנתבע 1, סבורני כי אין לבסס עליה ממצא בדבר נסיבות הפגיעה. אומנם הנתבע 1 טען עוד במהלך חקירתו במשטרה כי פגע בתובעת בעת שירדה מרכבה, אולם לטענה כי לא התובעת נהגה ברכב אלא בנה, כפי שטען בחקירתו בפני, אין כל זכר בהודעתו למשטרה, מבלי שניתן לכך כל הסבר סביר. התאונה עצמה ארעה בשעת ערב, כאשר לפי עדות הנתבע האזור היה חשוך. הנתבע אף העיד במשטרה כי לא הבחין בדלת הרכב נפתחת. בנסיבות אלה, אפשר כי הנתבע טעה לחשוב כי הוא פגע בתובעת לאחר שירדה מהרכב ועמדה בסמוך לו, להבדיל משלב של לקראת עליה, דבר שלמתבונן מהצד עשוי להראות דומה. הדעת נותנת כי הידיעה המדויקת יותר באשר לנסיבות עמידת התובעת בצמוד לרכבה בעת שנפגעה (האם לצורך עליה לרכב או עקב ירידה ממנו), מצויה אצל התובעת, שכאמור גרסתה בעניין זה היתה עקבית מלכתחילה ואמינה, ולא אצל הנתבע. לכך יש להוסיף כי גרסת הנתבע לפיה הספיק לחזות ברכב חונה ולאחר מכן בנתבעת יורדת, וכל זאת בטרם הפגיעה, כאשר ניתן להתרשם מהתמונה שהוגשה כי מדובר במרחק נסיעה קצר, מעוררת קושי מבחינת סבירותה.

10.     הפניקס טוענת בסיכומיה כי עדותה של התובעת הינה עדות יחידה של בעלת דין, שיש להעדיף על פניה את עדות הנתבע. טענה זו אין לקבל. במקרה דנן בפנינו עדויות יחידות של שני בעלי דין, התובעת מצד אחד והנתבע מצד שני. גם הטענה כי לנתבע אין אינטרס משלו במחלוקת בין המבטחות אין כדי לשנות בענייננו, שכן כך הדבר גם ביחס לתובעת, שככל שאיננה בגדר "משתמשת" ברכבה שלה, עומדת לה זכות לתבוע את הראל בגין פגיעתה. נזכיר אף כי מלכתחילה כיוונה התובעת את תביעתה נגד הראל בלבד, משסברה כי היא אשר חבה בפיצויה, כך שאין זה סביר לייחס לה "העדפה" מגמתית של מי מהנתבעות על פני רעותה. מכל מקום, בין אם הפגיעה ארעה לקראת כניסה לרכב (כגרסת התובעת) ובין אם מיד לאחר ירידה מהרכב (כגרסת הנתבע), החבות הינה על הפניקס, שכן מדובר בשני שימושים מוכרים.

11.     הפניקס בסיכומיה טוענת בהדגשה כי לא התובעת היא שנהגה ברכב אלא בנה, וזאת בהתבסס על אמירתו של הנתבע בעדותו. לטענתה, מדובר בנהיגה לא מורשית ברכב, וזאת נוכח אמירתה של התובעת במהלך עדותה כי רק לה מותר לנהוג ברכב. טענה זו יש לדחות ולו מן הטעם שלא קיבלתי את גרסתו של הנתבע כפי שצוינה לעיל בדבר נסיבות פגיעת התובעת. אוסיף, מעבר לנדרש, כי דין הטענה דחיה אף אם היתה מתקבלת גרסת הנתבע. אציין כי לא ירדתי עד תום לסוף דעתה של הפניקס בטענתה לעניין נהיגה ללא הרשאה, האם היא מכוונת לשלילת הזכאות לפי חוק או שמא לאי-כיסוי ביטוחי, אולם כך או אחרת אין לקבלה. ראשית, הפניקס בכתב הגנתה לא טענה לעניין זה, אלא טענה כי התובעת לא היתה בגדר "משתמשת" ברכב בעת התאונה ולפיכך חבות הפיצוי נופלת על הראל ולא עליה. התובעת אף לא עומתה כלל בחקירתה הנגדית עם הטענה כי בנה הוא שנהג ברכב. ברי כי לא ניתן לטעון בעניין זה לראשונה בסיכומים, תוך הרחבת חזית אסורה ומבלי שלתובעת ניתנה הזדמנות הוגנת להתמודד עם הטענה. שנית, אף לגוף הטענה לא הונח בסיס מספק בחומר הראיות. בכל הנוגע לטענת אי-ההרשאה לנהיגה ברכב, ככל שלכך הכוונה, הרי שנוכח עדות הנתבע לפיה בנה של התובעת נהג ברכב בעת שהנתבעת יושבת לצדו, הטענה היא בלתי סבירה על-פניה. אשר להיבט הביטוחי, שאלת הכיסוי הביטוחי/סייגיו לא הוכחה בדרך כלשהי, ובכלל זה לא צורפה הפוליסה, לא הובאו כל ראיות באשר לרישיון הנהיגה של בן התובעת או בדבר דרישות רישוי ייחודיות ביחס לרכב המדובר. אין די בעניין זה באמירה הלאקונית של התובעת בחקירתה הנגדית כי "לאף אחד אסור לנהוג ברכב" זולתה (עמ' 20, ש' 26-27), עליה מבקשת הפניקס להסתמך, שלא נאמרה בהקשר של הכיסוי הביטוחי דווקא ואין הצדקה לפרש אותה כמכוונת למישור זה, להבדיל מהסכמות פנים-משפחתיות כאלה או אחרות. הנטל להוכחת סייג לכיסוי הביטוחי, ככל שקיים, מוטל על הפניקס, והוא לא הורם. הדברים נטענו באופן כוללני וסתמי בסיכומים ומבלי שהונח להם בסיס ראייתי כנדרש.

12.     המסקנה עד כה; רכב הנתבע פגע בתובעת בשעה שביקשה לעלות לרכבה שלה לצורך נסיעה, ולאחר שפתחה את דלת הרכב ועמדה בצמוד אליו, כפי שהעידה בעדותה בפני.

13.     על רקע עובדות אלה, יש לבחון מי מבין חברות הביטוח נושאת בחבות כלפי התובעת. הפניקס טוענת בהקשר זה בסיכומיה כי הרכב חנה כדין ולפיכך החבות איננה מוטלת עליה. טענה זו איננה רלוונטית לענייננו (ולפיכך גם לא אדרש לגופה של השאלה האם מדובר בחניה כדין או לאו). אין צורך להידרש לחזקה המרבה בהגדרת תאונת דרכים לפי החוק, שכן בענייננו מתקיימים יסודות ההגדרה הבסיסית, קרי – מאורע בו נגרם נזק גוף לאדם עקב שימוש ברכב מנועי למטרת תחבורה. יסוד השימוש מתקיים, שכן התובעת נפגעה בשלב הכניסה לרכב, שהוא בגדר שימוש מוכר לפי החוק; הפגיעה היתה לאחר שהתובעת פתחה את דלת הרכב לצורך כניסה אליו, דהינו, בעת שהתקיים מגע פיזי בינה לבין הרכב כחלק אינטגראלי ורצוף מבחינת זמן ומקום ממהלך הכניסה לרכב. בנסיבות אלה, מתקיים יסוד השימוש (ראו: אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים (מהדורה רביעית, 2912), עמ' 179-185). לפי עדות התובעת שנמצאה מהימנה, היא ביקשה להיכנס לרכב לצורך נסיעה בו, ומכאן שמתקיימת גם המטרה התחבורתית של השימוש. אשר לקשר-הסיבתי, בהיעדר טיעון של ממש מצד הפניקס בעניין זה, נראה כי אין מחלוקת שהוא מתקיים. מכל מקום, לגופם של דברים יש לקבוע כך. בהיבט העובדתי מתקיים הקשר-הסיבתי שכן אילולא היתה התובעת מצויה במקום בו עמדה לצורך עליה לרכב, לא היתה נפגעת. בהיבט המשפטי, הנבחן לפי מבחני הסיכון והשכל הישר, הרי שבנסיבות דנן הוא מתקיים שכן המצאות התובעת לצד רכבה קשורה בטבורה לשימוש הרלוונטי שנעשה בו. מיקום חניית הרכב בענייננו הוא בצדו של כביש צר בו נוסעים רכבים. הסיכון הנלווה לכניסה לרכב מכיוון הכביש הוא חלק מהסיכון התחבורתי הרלוונטי שיצרה הפעילות בו (הכניסה), והשימוש האמור ברכב תרם תרומה ממשית להתרחשות הפגיעה שאירעה. משכך, מתקיים גם הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש.

14.     הפניקס לא פירטה בסיכומיה טיעון של ממש בקשר לתחולת סעיף 3(ב) לחוק ביחס לחבות הראל לצד חבותה שלה ככל שתקבע (קרי – חבות שתי המבטחות בגין תאונה מעורבת), ומשכך נראה כי אין צורך לדון בכך. אולם מאחר שיתר הצדדים התייחסו לנקודה זו, אציין בקצרה כי בענייננו אין תחולה לסעיף 3(ב) לחוק. יש להבחין בעניין זה בין מושג "השימוש" ברכב מנועי, המוגדר לפי אחת מצורות השימוש שבסיף 1 לחוק, לבין המושג "משתמש ברכב מנועי" – הנהג לפי סעיף 2(א) לחוק, שזהותו נקבעת לפי מבחן השליטה והפיקוח  על הרכב (ע"א 498/80 מ"י נ' קדר בע"מ, פ"ש לו(1) 492, 495; ע"א 1856/08 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים) (2010). מקום בו הנפגע הוא בגדר "משתמש ברכב מנועי" לפי סעיף 2(א) לחוק, או בגדר נוסע ברכב, חלה הנורמה הכללית הקבועה בסעיפים 2(א) ו- 3(א) לחוק, דהינו, לנפגע עילת תביעה רק נגד מבטחת הרכב בו נהג/נסע ולא נגד נהגים ומבטחים של רכבים אחרים שהיו מעורבים בתאונה. כך הדבר אף כאשר הנהג/הנוסע נפגע בעת שהיה מצוי פיזית מחוץ לרכבו אך בנסיבות הבאות בגדר שימוש מוכר ברכב (ע"א 554/89 מ"י נ' אלראהב, פ"ד מה(2) 339, 343; ע"א 1856/08 לעיל; ריבלין, בעמ' 414-420). זהו המצב בענייננו, כפי שפורט בהרחבה לעיל.

15.     המסקנה מכל המקובץ היא כי הפניקס, והיא בלבד, נושאת בחבות לפיצוי התובעת עקב פגיעתה בתאונה.

הפיצוי:

16.     ממקום התאונה פונתה התובעת לבית חולים כרמל, שם אובחנה כסובלת מחבלות בחלקי גוף שונים לרבות פגיעה בברך ימין. התובעת אושפזה ליום אחד. בהמשך היתה התובעת נתונה במעקב רפואי, במהלכו נמצא כי נגרם לה קרע חלקי בשריר התאומים מימין.

17.     במהלך ההליך מונה מומחה אורתופד מטעם בית המשפט, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 10% לפי תקנה 35(1)(ב) לתקנות המל"ל. כן קבע המומחה כי יש להכיר לתובעת בנכות זמנית של 100% למשך חודשיים. המומחה לא נחקר על-ידי מי מהצדדים וקביעותיו אלה לא נסתרו.

18.     התובעת היא עקרת בית ולא עבדה עובר לתאונה. בנסיבות אלה אין היא מבקשת כי ייפסקו לה פיצויים בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד. הפיצוי המבוקש הינו בגין כאב וסבל, עזרת צד ג' והוצאות בגין נסיעות ובגין טיפולים רפואיים.

19.     אשר לפיצוי בגין כאב וסבל; בשים לב לפגיעה שנגרמה, הנכות שנקבעה, תקופת הנכות הזמנית והזמן שחלף מאז הפגיעה ועד היום, ומכוח סמכותי לפי תקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976, אני רואה לעריך את הפיצוי בגין כאב וסבל לתובעת בסך 18,000 ש"ח.

20.     אשר לעזרת צד ג': התובעת טענה כי לאחר התאונה היא שכרה עוזרת בית במשך החודשים הראשונים לאחר התאונה, בהיקף של 12 שעות ליום. בעניין זה לא הובאו ראיות של ממש – לא הוצגו אסמכתאות לתשלום והעוזרת לא הובאה לעדות. תצהירה של התובעת בנקודה זו הוא כוללני מבלי שאף פורטו בו הסכומים ששולמו לעוזרת, לטענת התובעת. בנסיבות אלה לא ניתן להסתפק לעניין זה בעדותה היחידה של התובעת. אף אין לקבל את טענת התובעת בדבר "גולגולת דקה" בשל פגיעה ברגל שמאל ממנה היא סובלת עקב תאונה אחרת, שכן מדובר בפגיעה קודמת מובחנת שלא היתה חבויה אלא באה לידי ביטוי בפועל עובר לתאונה (ראו: רע"א 1005/14 פלוני ואח' נ' פלוני ואח' (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] (2014)).בסיכומיה עורכת התובעת חישובים בדבר היקף העזרה לה היא נדרשת, אולם כאמור לא הונח בסיס עובדתי מספק לטענות אלה. בהיעדר הוכחה מספקת, אין מקום לפסיקת פיצוי בסכומים הנטענים על-ידי התובעת. עם זאת, נוכח מהות הפגיעה כפי שהיא נלמדת מהמסמכים הרפואיים ומחוות-דעת המומחה, ובהינתן שהתובעת היא עקרת בית כך שסביר שיש בפגיעה להקשות עליה במידת-מה בתפקודה, וכאשר משק הבית מורכב אף מבעלה ובנה שלפי עדותה הינם נכים ונדרשים לסיועה, יש מקום לפסיקת פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, אותו אני מעריכה בנסיבות העניין בסך 35,000 ש"ח. 

21.     אשר להוצאות; התובעת לא צירפה אסמכתאות בדבר הוצאות שהוציאה עקב הפגיעה. עם זאת, בשים לב למהות הפגיעה, הטיפולים הרפואיים ותקופת אי-הכושר, סביר בעיני כי התובעת נדרשה להוצאות עודפות, לרבות בגין נסיעות. בנסיבות אלא אני רואה לפסוק לה פיצוי גלובאלי בעניין זה לעבר ולעתיד בסך 4,000 ש"ח.

22.     סיכום הפיצוי:

בגין כאב וסבל – 18,000 ש"ח.

          בגין עזרת צד ג' – 35,000 ש"ח.

          בגין הוצאות – 4,000 ש"ח.

          סה"כ הפיצוי: 57,000 ש"ח.

 

סוף דבר:

23.       התביעה נגד הפניקס מתקבלת. אני מחייבת את הפניקס לשלם לתובעת פיצויים בסך 57,000 ש"ח. כן תשלם הפניקס לתובעת החזר האגרה ששולמה משוערכת להיום ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהפיצוי שנפסק בצירוף מע"מ.

22.       התביעה נגד הראל נדחית. בשל הצורך לברר את שאלת החבות של הראל נוכח המחלוקת בינה לבין הפניקס בעניין זה, תישא הפניקס בהוצאות הראל בסך 8,000 ש"ח. אציין כי ככל שהתובעת היתה מחויבת בהוצאות הראל, הייתי מביאה זאת בחשבון במסגרת קביעת ההוצאות שנגרמו לתובעת בהליך, תוך חיובה של הפניקס לשפותה בגינן.

23.       הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל.

 

 

 

המזכירות תמציא לצדדים

 

 

 

ניתן היום,  ו' ניסן תשע"ז, 02 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.

 

עינב גולומב