ההליך, המחלוקות

1.       לפני תביעת עיזבון ויורשי המנוחה ח.ל. ז"ל (להלן: "המנוחה"), שהיתה ילידת 1/1/1930 ונפגעה בתאונת הדרכים נשוא התביעה, מיום 13/7/11 (להלן: "המנוחה").

2.       בעקבות התאונה אושפזה המנוחה בבית החולים "איכילוב", שם קיבלה טיפולים שונים, כמפורט במסמכים הרפואיים שהוגשו, בחוות דעת המומחה אליה אתייחס להלן ובסיכומי הצדדים.

3.       ביום 18/9/11 הלכה המנוחה לעולמה. התביעה היא לפיצוי בגין נזקי הגוף והיא הוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

4.       אין חולק בין הצדדים ביחס לנסיבות התאונה ולחבותה של הנתבעת לפיצוי עזבון המנוחה ויורשיה מכוח החוק. המחלוקת העיקרית נוגעת לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין פטירת המנוחה. לקביעה בהקשר זה יש השפעה ישירה על גובה הפיצוי המגיע.

5.       הצדדים הגיעו להסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה, לפיו לא ינוהל דיון הוכחות בתיק, ופסק הדין ינתן לאחר שיגישו סיכומים בכתב.

דיון והכרעה במחלוקת:

6.       לנוכח המחלוקת הנ"ל שבנסיבותיה היא רפואית וכן לשם קביעת תוחלת חיי המנוחה, מונה כמומחה מטעם בית המשפט פרופ' רביד (להלן: "המומחה") שנתן חוות דעת ואף השיב לשאלות הבהרה מטעם הנתבעת.

7.       המומחה חיווה דעתו כי קיים קשר סיבתי ישיר בין התאונה לבין פטירת המנוחה וכי לא היה בהמשך האשפוז כדי לנתקו.

כן קבע המומחה שמחלותיה הגופניות של המנוחה לא היו משמעותיות וכי לא היה בהן כדי להשפיע על תוחלת חייה הצפויה. לעומת זאת, כך קבע, תוחלת חיי המנוחה הושפעה ממחלת  האלצהיימר בה לקתה. המומחה הסביר בהקשר זה שתוחלת החיים הממוצעת בנשים שאובחנה אצלן אלצהיימר היא 5.7 שנים, וכי לגבי המנוחה, בנתוניה האישיים, הפרוגנוזה הסטטיסטית היא שש שנים, החל ממועד האבחנה.

בחוו"ד קבע המומחה שהספירה החלה בשנת 2006, שאז אובחנה המחלה אצל המנוחה. לעומת זאת, בתשובות לשאלות הבהרה מטעם הנתבעת, שינה המומחה את תאריך המוצא, וכתב שאבחנת המחלה אצל המנוחה נעשתה למעשה בשנת 2008, רטרוספקטיבית וכי לכן יש לספור את תוחלת החיים של 6 שנים, החל משנה זו (ראו נספח ז' לסיכומי הנתבעת).

8.       הנתבעת טוענת, בין היתר,  שכבר בחוו"ד שגה המומחה בקביעת המועד שממנו יתחיל מניין שנות תוחלת חיי המנוחה, כי לאחר מכן טעה שוב כאשר העמידו  את המועד בו אובחנה המחלה על שנת 2008 ואף "התבצר בעמדתו".

לטענתה, ממסמכים רפואיים שונים שצורפו לסיכומיה,  בשנת 2008 כבר היה ידוע על אבחנה של אלצהיימר בשלב מאוד מתקדם אצל המנוחה. לשיטתה- קביעת המומחה, מנוגדת אפילו לנקבע על ידו במסגרת חוות דעת ולספרות המקצועית עליה הסתמך, ויש להעמיד את נקודת המוצא לכל המאוחר על שנת 2006. 

9.       בית המשפט הוא הפוסק האחרון בעניינים שברפואה. למרות שהמומחה לא זומן לחקירה על חוו"ד, בסמכותו של בית המשפט לבחון ולהכריע בשאלות המתעוררות זה.

10.      בחנתי בעיון רב את טענותיה המפורטות של הנתבעת בעניין זה, ומצאתי כי הדין עימה, אך חלקית. אין בידי לקבל את טענתה כי המומחה "התבצר" בעמדתו, ויחד עם זאת- דומה שאכן  נפלה שגגה בעת קביעת המועד שבו נכתבה לראשונה אבחנה ברורה של המחלה, ללא קשר לתאריך בו החלו תסמינים, שבדיעבד יוחסו למחלת האלצהיימר. רק ממועד כזה, יש להתחיל את מניין  תוחלת חיי המנוחה ולא מן הנמנע שהגורם לכך הוא ריבוי הרישומים העוסקים במצבה הקוגניטיבי של המנוחה ו/או מתייחסים לעבר. לאחר קריאת הסברי המומחה, אין בידי אף לקבל שמדובר ב- 5.7 שנים, כי אם ב- 6, לאחר התאמת התקופה לנתוניה של המנוחה (ראו בסיפא לחוו"ד).

11.      הרישום הרפואי הראשון מבין אלו שהוצגו בפני, שבו אובחנה המנוחה לראשונה ובמפורש כסובלת ממחלת אלצהיימר, הוא מיום 21/3/07 (נספח ו' לסיכומי הנתבעת).

המומחה קבע את המסגרת, את העקרונות, והציב את הכלים לצורך חישוב תוחלת החיים של המנוחה ונראה שנפלה מלפניו שגגה או כי הרישום מיום 21/3/07 נעלם מעיניו.

אמנם בדו"ח הערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי מתועד מצבו קוגנטיבי של הפרעה ניכרת בהתמצאות, בשנת 2008 מצוין כי המנוחה סובלת משטיון מסוג אלצהיימר יותר משנתיים, ורישומים מוקדמים יותר, כוללים חשד לקיום המחלה ו/או ציון של הפרעות זיכרון, ועוד. ואולם- כל אלו אינם מקיימים את הדרישה של "אבחנת המחלה". כך הסביר גם המומחה בתשובותיו לשאלות ההבהרה, כשציין כי פגיעה קוגנטיבית בדרגות חומרה שונות, אינן מוגדרות כדמנציה לצורך חישוב תוחלת חיים. הנה כי כן, אין זה משנה מתי החלה המחלה בפועל, וכי כשנעשתה האבחנה, נכתב שהיא במצב פרוגרסיבי. הרישום המפורש בדבר אבחנה של מחלת האלצהיימר הוא זה מיום 21/3/07 וממנו יש להתחיל את מנין התקופה.

12.      אני קובעת איפוא שהמועד למנין 6 השנים הוא ה- 21/3/07 ולכן, אמלא התאונה- הייתה המנוחה צפויה לחיות עד ליום 21/3/2013.

המנוחה נפטרה ביום 18/9/11, כך שאלמלא התאונה היו צפויים לה כ- 18 חודשי חיים.

13.      בהתאם לאשר נקבע לעיל אחשב להלן את הפיצוי המגיע לתובעים, על פי ראשי הנזק שנדרשו.

הנזק:

פיצוי לעזבון בגין נזק לא ממוני- כאב וסבל

14.      הפיצוי המגיע בראש נזק זה, הוא בשיעור של 25% מהסכום המכסימלי הקבוע בחוק, בתוספת ריבית ממועד התאונה, דהיינו הסך של 43,300 ש"ח. סכום זה נכון למועד פסק הדין.

אובדן הכנסה לעיזבון בשנים האבודות

15.      המנוחה הייתה פנסיונרית של עיריית תל אביב וזכאית לפנסיה ששיעורה החודשי ערב הפטירה עמד על הסך של 4,829 ש"ח לחודש. בנוסף, קיבלה המנוחה קצבת זקנה בסך 1,923 ש"ח לחודש. הכנסתה החודשית של המנוחה ערב התאונה, הייתה איפוא בשיעור של 6,752 ש"ח .

לטענת ב"כ התובעים- המנוחה קיבלה עזרה חלקית במסגרת מחלקת הסיעוד של המל"ל ואף  העסיקה עזרה פרטית בשכר, היא התגוררה בדירה בבעלותה ולא נשאה בהוצאות כגון משכנתא או שכירות. לשיטתו יש לפצות את העיזבון בשיעור של 30%, בהתאם להלכת פינץ'.

הנתבעת גורסת שאין להחיל את הילכת פינץ' בענייננו. לטענתה- לנוכח מצבה הרפואי של המנוחה, שהיתה אלמנה שהתגוררה בגפה, ואף סבלה מהזנחה מצד ילדיה (כך נטען), שלא עקבו אחר מצב הדמנציה שהתפתח אצלה, אין יסוד להניח כי המנוחה חסכה סכום כסף על בסיס חודשי, וחזקה שמלוא הכנסותיה הוצאו על מחייתה שכללה תרופות רבות, נסיעות לרופאים, תשלום עבור עזרת צד ג'  לפני שהמל"ל העניק לה סיעוד ועוד.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא מצאתי שיש לסטות במקרה זה מהלכת פינץ'. הצדדים ויתרו על הבאת ראיות, ולפיכך  אין בפני נתונים שניתן לבחון, כמו עלות העסקת העזרה בשכר והיקפה, הרגלי צריכה של המנוחה, הוצאות שוטפות הכרחיות ואחרות, ועוד.

16.      לנוכח האמור- אני פוסקת לעזבון פיצוי בגובה של 30% מהכנסתה החודשית של המנוחה כערכה היום, למשך 18 חודשים ממועד הפטירה ועד לחודש 3/13.

          שוויה של הכנסת המנוחה, לאחר הצמדה למועד פסק הדין, הוא הסך של 6,889 ש"ח.

ההפסד של 30% מהנ"ל למשך 18 חודשים הוא הסך של: 37,201 ש"ח.

ובתוספת ריבית מאמצע תקופת ההפסד (דהיינו- 19/6/12) למועד פסק- הדין: 1,745 ש"ח.

סה"כ:  38,946 ש"ח. הסכום נכון למועד פסק הדין.

הוצאות קבורה ואבל

17.      לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, כשאני ערה לכך שהוצגה קבלה ע"ס 1,200 ש"ח בגין מצבה,

          אני פוסקת לעזבון, בראש הנזק של הוצאות קבורה ואבל, את הסך של 6,200 ש"ח.

 

 

תביעת היורשים לפיצוי בגין עזרת צד שלישי

18.      לטענת היורשים- הם לא משו ממיטת המנוחה במהלך אשפוזה במשך 64 יום ועד פטירתה. עוד לטענתם- הם סעדו אותה והיו זמינים עבורה ועבור הצוות המטפל בבית החולים. לשיטתם- מדובר בעזרה החורגת מהסביר והמקובל בקרב בני משפחה והם עותרים לפיצוי בסך 20,000 ש"ח כמיטיבי נזקה. אין בידי לקבל את מלוא טענות היורשים בראש נזק זה. עזרה כזו מצופה מילדיו של אדם ואין בה לכשעצמה דבר חריג. יש גם לזכור שהמנוחה הייתה מוגבלת בתפקודה ערב התאונה ותלויה בזולת, כמפורט לעיל, בפרק העוסק בקביעות המומחה, כך שממילא נזקקה לעזרה. יחד עם זאת, מדובר בתקופת אשפוז ממושכת, של כחודשיים, במסגרת בי"ח רגיל ולא במוסד שיקומי, כך שסביר בעיני כי נדרש במהלכם סיוע של בני המשפחה, ולו כדי להקל על המנוחה, במצבה הקשה. היורשים זכאים לפיצוי, אך הסכום הנדרש מופרז לטעמי.  בשקללי את הנ"ל, אני פוסקת ליורשים יחדיו פיצוי בראש הנזק של עזרת הזולת, בסכום כולל של 12,800 ש"ח. הסכום נכון למועד פסק הדין.

תביעת היורשים לפיצוי בגין הוצאות נסיעה ושונות

19.      היורשים עותרים לפיצוי בסך של 15,000 בגין הוצאות נסיעה לבית החולים ומחיה בבית החולים, הוצאות טיסה של הבת המנוחה 3 המתגוררת בארה"ב, אגרה לפתיחת תיק אפוטרופסות (שרק בגינה נשמרה בידם קבלה). הנתבעת- מנגד, סבורה שאין לזכות את המנוחה 3 בהוצאות הטיסה  שלה, שכן במוקדם או במאוחר הייתה נדרשת להגיע לארץ עבור האם. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, בראי הפגיעה והאשפוז שנדרש בגינה, עד לפטירה, ועוד, אני פוסקת ליורשים יחדיו פיצוי בראש הנזק הנ"ל, סכום כולל של 7,000 ש"ח. הסכום נכון למועד פסק הדין.

סוף דבר

20.      אני מחייבת את הנתבעים- יחד ולחוד, לשלם לתובעים- יחדיו, את הסך של 102,046 ש"ח, בתוספת סכום של שכ"ט 15,521 ש"ח כהשתתפות בשכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ כחוק, וכן- סך של 700 ש"ח בגין הוצאות משפט. סה"כ לתשלום: 118,267 ש"ח .

          הסכום הפסוק ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלתו במשרד ב"כ של הנתבעים, שאם לא כן- ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד התשלום בפועל

המזכירות תואיל לשלוח את פסק הדין לב"כ הצדדים

ניתן היום,  ט"ו חשוון תשע"ז, 16 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.                                                

 

ריבה שרון