1.       תביעה כספית בגין נזקי גוף שאירעו לתובע, יליד 1983, באירוע מיום 25.2.05, בעקבות יריה של הנתבע בנשקו.

 

          יצוין כי נגד הנתבע ניתן פסק דין בהיעדר הגנה וזאת ביום 9.5.13. פסק הדין בוטל ביום 18.1.15 לאחר שנקבע כי לא בוצעה מסירה כדין.

 

 

2.       ביום 19.7.16 הצדדים הסכימו כי בית המשפט יפסוק על דרך הפשרה בטווח של עד הצעת בית המשפט בתיק זה (שעמדה על סך של 60,000 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד ואגרה). הוסכם כי פסק הדין לא יהיה מנומק, אך יהיה מפורט, כלומר: יפורטו העובדות והטענות בקצרה לפי שיקול דעת בית המשפט וכן רכיבי הנזק שייפסקו, אם בכלל. כן הוסכם כי פסק הדין יינתן לאחר הגשת טיעונים משלימים.

 

 

נסיבות ואחריות

 

 

3.       התובע העיד כי ביום 25.2.05 בילה עם חבריו באזור הטיילת בנתניה. לדבריו, לפתע הגיע הנתבע, שהחזיק באקדח שקיבל במסגרת עבודתו, שלף את האקדח והחל לירות כלפי החבורה. כתוצאה מכך, התובע נפגע ונפצע ברגלו השמאלית.

 

 

 

4.       בגין האירוע הנתבע הורשע לפי הודאתו בת"פ (מחוזי ת"א) 40073/05 (כב' השופט ז. כספי) (להלן: התיק הפלילי).

 

          בהתאם לכתב האישום בו הודה הנתבע, התובע יחד עם שניים נוספים בילו בטיילת יחד עם חברתו של אחד מהם. הנתבע וחברו פנו לצעירה וכתוצאה מכך התפתחו דין ודברים בין התובע וחבריו לבין הנתבע וחברו. במהלך דין ודברים זה הנתבע יצא מרכבו, שלף את אקדחו והחל לירות. כתוצאה מהירי, נפצע התובע.

 

          הנתבע הורשע בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות ונדון ל- 15 חודשי מאסר בפועל.

 

 

5.       הנתבע העיד כי התובע וחבריו התגרו בו. אלמלא ההתגרות, כלל לא הייתה מתרחשת התקרית. לפי עדותו של הנתבע, התובע וחבריו חסמו אותו ואת חברו ולא אפשרו להם לנסוע ברכבם. לנוכח התנהגות התובע וחבריו התובע חשש לחייו. הנתבע הוסיף כי לא ירה בנשקו אל עבר התובע, אלא ירה על הרצפה. הנתבע הוסיף כי שלף את נשקו מתוך חשש ומצוקה, וירה כדי להניס את התובע וחבריו.

 

 

6.       לחומר הראיות צורף גזר הדין שניתן בתיק הפלילי. בגזר הדין התייחס כב' השופט כספי לנסיבות האירוע וכך קבע:

 

          "היה לי היתרון של שמיעת העדים כולם, כדי לדעת מדוע וכיצד התפתחה התקרית ועל מה נסבו הדין והדברים שבין השלושה (החבורה שהייתה עם התובע – מ.ב.) לבין הנאשם וחברו. אלה לא פורטו בכתב-האישום המקורי, אף לא בזה המתוקן, בו הודה הנאשם.

 

          אומר מיד, אי-אפשר לתת אמון במי מבין חבורת השלושה, שכל אחד מהם נתפס באי-אמירת האמת, לגבי חלק מתיאוריו...

 

          אפשר לקבוע בביטחון, כי השלושה הפריזו, מחד-גיסא, בתיאוריהם, בהתנהגותו של הנאשם, והמעיטו במאוד, מאידך גיסא, בהתנהגותם שלהם, סמוך לפני ביצוע הירי. מתוך דברים אלה שלהם הצטיירה תמונה מעוותת של התפתחות התקרית, שהציגה את התנהגותם של השלושה כלפי הנאשם, לאחר שזה פנה בדברים לצעירה, כמנומסת ... ושקטה, כביכול, ואילו את התנהגות הנאשם, כתוקפנית ומלווה בקללות כבר מראשיתה.

 

          גם חברתו של אחד מן השלושה, חיילת... דוברת רוסית, כנאשם וחברו, תיארה את התפתחות התקרית, תוך שימת דגש על פנייה בשפה גסה של הנאשם אליה ופניות של שלושת ידידיה אליו, לאחר מכן, בניסיון להניעו לעזוב את המקום.

 

          עד ניטראלי, שצפה בתקרית מרחוק, עד שהתקרב למקום, תיאר מכונית מוקפת בשבעה עד עשרה אנשים, תוך שהוא שומע צעקות וקללות ברוסית ובערבית. אנשים אלה, כך סיפר, הפריעו לרכב לנסוע והוא סבור, כי הרכב לא יכול היה לנסוע בשל כך שהקיפו אותו. אנשים אלה נמלטו לאחר שנשמעו היריות.

 

          תיאורי חברו של הנאשם את התקרית, אינם נקיים מנטייה לכוונו של הנאשם, .... עם זאת ניתן לקבל את התיאור הבסיסי שלו, על כך שהתקרית התאפיינה בצעקות של בני החבורה ובהתחממות האווירה. הוא עצמו לא אישר את טענות הנאשם על כך שאוים בסכין, במהלך התקרית ושלל גם איום כלפיו בשבר של בקבוק.

         

          הנאשם עצמו צבע את התקרית בצבעי איומים כלפיו, באמצעות סכין ושבר בקבוק, ותיאור תחושה של סכנה לחייו. גם כאן ישנה הפרזה. לאיומים המוחשיים האלה, כנזכר, אין בסיס עובדתי.

 

          מצטיירת, איפוא, תמונה, לפיה התפתחה תקרית של צעקות וקללות, בתגובה לפנייה של הנאשם אל הצעירה. במהלך התקרית הזו הקיפה החבורה את רכבו של הנאשם. זה עשה שימוש באקדחו, שהיה ברשותו כדין כמאבטח, כדי להבריח את בני החבורה. הוא ירה באקדחו גם לאחר שאלה נמלטו. כתוצאה מן הירי נפגע אחד מהם (התובע – מ.ב.) ונגרמה לו פציעה קלה בשוק רגלו מאחור.

 

          אי אפשר לקבוע בביטחון אם המדובר בפגיעת קליע ישירה, שכן הרופא שהעיד, מסר כי אופי הפצע מצביע, אמנם, על פגיעה כזו, אך לא יכול היה לשלול לחלוטין גם פגיעה של נתז כדור...

 

          אובייקטיבית, יש להדגיש, אין המדובר באירוע שנסיבותיו הצדיקו ירי לצורך הגנה עצמית. גם קיומה של תחושה בכיוון זה מפוקפקת. הנאשם עצמו הודה, במהלך עדותו, כי עשה טעות בעצם השימוש בנשק, וכי לא היה עושה כן, שנית. בדין הודה, איפוא, באשמה שיוחסה לאחר תיקון כתב האישום.

 

          עניין לנו, איפוא, בשימוש בנשק מחמת התנהגות פזיזה ובלהט של ויכוח. לכל היותר מותר לקבל קיומה של תחושת מצוקה כלשהי של הנאשם, שניתן היה לפותרה בדרכים אחרות מלבד ירי, שנטען להיות על ידו כירי לקרקע.

 

          אם כך אמרתי לגבי טיעוניה של באת-כוח הנאשם, הרי שאודות טיעוניה של נציגת המדינה, אדגיש כי אלה מתעלמים מחלקם של בני החבורה בתקרית..."

 

          (עמ' 95 – 96 לגזר הדין).

 

 

7.       הבאתי את התרשמות בית המשפט המחוזי, ששמע הן את התובע והן את הנתבע. בתמצית, ניתן לומר כי לפי קביעת בית המשפט המחוזי, אין הצדקה לאופן התנהגותו של הנתבע, שאף הורשע כאמור. עם זאת, התובע וחבריו תרמו בהתנהגותם להתרחשות, שעה שיצרו "תחושת מצוקה" אצל הנאשם. 

 

 

דיון והכרעה

 

 

8.       הנתבע הורשע בדין הפלילי, לא הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור את הרשעתו, ולפיכך, לפי סעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, הממצאים והמסקנות של פסק הדין יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם. 

 

 

9.       השאלה היא, האם יש מקום לתת משקל להתנהגות הנתבע במהלך האירוע.

 

 

10.      איני סבורה כי הדוקטרינה המתאימה לשימוש במקרה זה היא דוקטרינת ה"סיכון מרצון". גם אם התובע וחבריו תרמו לעימות או אפילו יצרו אותו, התובע לא ביקש להביא על עצמו את הנזקים שגרם הנתבע.

 

 

11.      לטעמי, יש לדון בשאלה זו על בסיס דוקטרינת "ההתנהגות התורמת" הגלומה בסעיף 65 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968, הקובע כך:

 

         "נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק".

 

 

12.      הפסיקה הפעילה סעיף זה גם במקרים בהם נקבע שהנתבע ביצע התנהגות פלילית. 

 

         בפסיקה נקבע כי שעה שהתובע נהג באופן קנטרני ובכך גרם בפועל למעשה העוולה של הנתבע, יהיה בכך צידוק לשלילת הפיצויים או להפחתתם (ראו: ע"א 668/71 מורגנשטרן נ' דימנשטיין, פ"מ כו(2) 841, 844 (1972)).ראו גם ע"א 231/67 להריך נ' וגלוביץ, פ"מ כא(2) 656 (1967) שם נער הכה את חברו בבטנו והחבר בתגובה הנחית מהלומת אגרוף בפניו של הראשון שניפצה את משקפיו ורסיס חדר לעינו. בנסיבות המקרה ייחס בית המשפט שליש מהאחריות לניזוק שהלם תחילה בחברו.

 

בת"א (שלום י-ם) 45168-11-11 ניסני נ' כהן (29.3.16) קבע בית המשפט כי הנתבעים תקפו את התובעים, שכניהם (יצוין כי אותו תיק לא נסמך על הרשעה פלילית). בד בבד, נקבע כי התקיפה אירעה לאחר שהתובעת אחזה בילדתם של הנתבעים בניגוד לרצונה, איימה עליה בנעל, וזרקה נעל על הילדה ועל הנתבע. באותו עניין, בית המשפט הפחית 50% מהנזק שנפסק, לנוכח התנהגות התובעים ולפי סעיף 65 לפקודה.

 

בת"א (שלום ת"א) 12570/08 פנחס נ' אברמוב (12.11.15) דובר היה בתביעת נזיקין שעילתה תקיפה, התובע הותקף בשתי הזדמנויות שונות על ידי הנתבע. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום והוא הורשע בעבירה של תקיפה חבלנית. נקבע שבהתנהגות התובע יש אשם תורם, משום שהתובע הפיל את הנתבע על גבו, היכה אותו, שבר את משקפיו, בטרם הנתבע תקף אותו. בית המשפט הפחית  25% מהנזק שנפסק.

בת"א (שלום ת"א) 54438-02-14 שרף נ' גזאווי (25.12.15), דובר היה בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מתקיפה על ידי נהג אוטובוס, אשר שלף אקדח גז וריסס את עיניו של התובע. לטענת הנתבע, במהלך נסיעה, התובע לא השלים עם כך שהנתבע עקף אותו ולכן עקף אותו בחזרה והפריע לנתבע ע"י בלימת פתע, עצירות חירום ונסיעה פרועה. התנהגות אשר סיכנה חיים. בהגיעם לרמזור, התובע יצא מהרכב והיכה את הנתבע באגרופים. בנסיבות אלה, ביקש הנתבע להגן על עצמו. בית המשפט הפחית 40% מהנזק שנפסק, לנוכח התנהגות התובע.

          בת"א (שלום עכו) 3843/04 אמירה נ' רביעה (31.8.05), דובר היה בתביעות הדדיות לפיצויים בגין נזקי גוף, שעילתן אירוע של תקיפה. נטען כי התובעת הותקפה על ידי הנתבעת באמצעות מקל בכל חלקי גופה. הנתבעת טענה מנגד כי תקפה את התובעת משום שהסיגה גבול ונכנסה לחצר ביתה ללא רשות ותקפה אף היא את הנתבעת ובכך תרמה במעשיה לאירוע הנטען.

נגד הנתבעת בלבד הוגש כתב אישום והיא הורשעה במסגרת הסדר טיעון ונדונה למאסר על תנאי וקנס כספי. בית משפט חילק את האחריות בין הצדדים באופן שווה ופסק אשם תורם בשיעור של 50%.

 

 

13.      בהתאם לקו המנחה של הפסיקה דלעיל, ניתן לומר כי אין הפסיקה רואה לפטור כליל את מי שתקף במכוון, גם אם פעל בנסיבות בהן אוים ואף הותקף בעצמו, וכך אף ראוי. גזר הדין בתיק הפלילי משקף היטב את העובדה הידועה מתוך ההרשעה, ולפיה, עמדו בפני הנתבע אופציות אחרות, ולא עמדה לו הגנה מוכרת בחוק הפלילי. מנגד, הפסיקה לא נרתעה מייחוס אשם מוסרי לנפגע, שעה שהביא להלהטת הרוחות או תרם לה.

 

          השוואת ענייננו לפסיקה דלעיל מצביעה על שני פרמטרים: האחד, מבחינת הנתבע – האירוע היה חמור. אין מדובר בתקיפה סתם, אלא שימוש בנשק חם בפזיזות, תופעה חמורה כשלעצמה. השני – מבחינת התובע, הוא לא טמן את ידו בצלחת, ובלשון המעטה היה חלק מחבורה שהלהיטה את הרוחות, אך אין טענה שרף ההתגרות שיצר דומה לפסיקה שנסקרה לעיל (אלימות פיזית שקדמה לאירוע).

 

          בשים לב לשיעור "ההתנהגות התורמת" שהוטל כאשר התובע תקף באופן פיזי (ע"א 231/67, ת"א 12570/08, ות"א 54438-02-14), שנע בין 25% ל- 40%, ובעניין ת"א 45168-11-11 – 50% (שם דובר בתקיפה של בתם של הנתבעים) אני מוצאת להפחית את הפיצוי בנסיבותיו של תיק זה, בשיעור 10%.

 

 

הנזק

 

פגיעות וטיפולים

 

 

14.      התובע טופל בבית חולים לניאדו, שם אובחן פצע בשוק שמאל, והתובע אושפז עד ליום 27.2.05.

 

 

15.      בהמשך טופל במסגרת קופת חולים לרבות ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה.

 

16.      הנתבע הפנה לראיות בדיון הפלילי, שם ציין ד"ר פיינגרש, מומחה לכירורגיה אורתופדית, שטיפל בתובע במסגרת המיון. ד"ר פיינגרש ציין כי הפצע לא היה עמוק, אלא עור בלבד. דומה כי גזר הדין שחלקו צוטט לעיל התייחס לסוגיה זו, ומכל מקום – מעת שמומחה בית המשפט התייחס לסוגית הפציעה והנכות, ולא התבקשה חקירתו, יש לקבל את קביעותיו.

 

 

הנכות

 

17.      ד"ר יאסין מוסטפא, מטעם התובע, קבע לתובע נכות בשיעור 10% לפי סעיף ליקוי 35 (1) (ב) בגין כאבים, נפיחות ורגישות ברגל שמאל.

 

18.      ד"ר פרידמן בצלאל, המומחה מטעם הנתבעת, קבע כי לא נותרה לתובע נכות בגין האירוע. התביעה נגד הנתבעת נדחתה, אך הנתבע ביקש לסמוך ידיו על אותה חוות דעת.

 

19.      ד"ר אברהם ביין, המומחה מטעם בית המשפט, קבע כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה. הצדדים לא ביקשו לחקור את ד"ר ביין, ואני רואה לקבל את קביעתו, נוכח היותו מומחה ניטראלי, ונוכח המשקל שנתנה הפסיקה לחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט.

 

 

הנכות התפקודית

 

20.      התובע התלונן על קיומה של הגבלה תפקודית ניכרת, סבל ממושך בכל תנועה הכרוכה בהנעת פלג גוף שמאל, קושי בביצוע פעולות יומיומיות ותלות בזולת. לטענת התובע, נבצר ממנו לשוב למעגל העבודה במשך שנתיים. טענה זו אינה מתיישבת עם קביעותיו של ד"ר ביין, ולכן, איני מקבלת אותה.

 

 

הפסדי שכר לעבר, הפסד כושר השתכרות לעתיד והפסד פנסיה

 

21.      איני רואה לפסוק לתובע דבר ברכיבים אלו.

 

22.      אשר להפסדי שכר לעבר – התובע לא טרח להציג ולו מסמך השתכרות אחד. אין ראיות מינימליות בשאלה האם עבד, היכן, האם נעדר מעבודתו (אם בכלל עבד), ואם נעדר – האם לא שולם שכר. לא ידוע גם גובה השכר, אם התובע עבד.

 

          אמנם, כאשר ניתן פסק דין במעמד צד אחד, מצאתי לפסוק סכום גלובאלי ברכיב זה. אלא, שמה שמותר כאשר אין הנתבע מתגונן, אינו מותר שעה שהנתבע העלה טענות הגנה משפטיות נכונות ותקפות, שלא ניתן לחלוק עליהן.

 

23.      הפסדי שכר לעתיד ופנסיה: בהיעדר נכות, אין מקום לפסוק דבר ברכיב זה. 

 

 

הוצאות ועזרה לעבר ולעתיד

 

24.      התובע העיד כי עובר לתאונה היה עצמאי, ואילו לאחריה נזקק לעזרת הזולת, שניתנה על ידי בני משפחתו, שכן מחמת חסרון כיס, לא יכול היה להעסיק עזרה בשכר.

 

          לפי עדותו, בתקופת אי הכושר נזקק לעזרה מוגברת ברוב שעות היממה, באכילה, רחצה, לבישת בגדים.

 

25.      לטענת התובע, הוא נותר מוגבל בפעולות יומיומיות ובסיסיות. התובע טען כי הוא זקוק לסיעוד בהיקף של 5 שעות שבועיות.

 

26.      אשר להוצאות, התובע העיד כי נזקק להגיע לטיפולים בקופת חולים ובבתי המחולים, והיה במעקב ובטיפולים רפואיים תקופה ארוכה. כתוצאה מכך, נגרמו לו הוצאות רפואיות והוצאות לנסיעות.

 

27.      בשים לב למהות הפגיעה, אני רואה להעמיד את ההוצאות לעבר בגין עזרה, נסיעות וטיפולים, על סך של 15,000 ש"ח.

 

כאב וסבל

 

28.      אמנם לא נותרה נכות, אך יש להתחשב בנסיבות האירוע (ירי לעבר התובע) ובטיפולים להם התובע נזקק. לפיכך, אני אומדת את הפיצוי בגין כאב וסבל בסך של 40,000 ש"ח.

 

 

 

 

 

סיכום

 

29.      אני מעמידה את הנזק על סך של 55,000 ש"ח.

 

30.      בשים לב לשיעור ה"התנהגות התורמת" אני מעמידה את הפיצוי בתיק זה על סך של 50,000 ש"ח.

 

31.      הנתבע עתר לחיוב בהוצאותיו. אין אני רואה עין בעין עמו. הנתבע הוא מי שירה והזיק, ואף אם התובענה הייתה מופרזת, לא הייתה זו תביעת הנזיקין הראשונה שבה חוות הדעת מטעם הניזוק אינה מתקבלת על ידי המומחה מטעם בית המשפט. יצוין כי הנתבע הסתמך על חוות הדעת שהוגשה על ידי הנתבעת בתיק זה, ולא הגיש חוות דעת נוספת. נכון הוא, כי את שכ"ט עו"ד וההוצאות המגיעים לנתבע יש לשלם באחוזים מהפיצוי שנפסק. אשר להוצאות אחרות: איני רואה לפסוק לתובע את הוצאותיו בגין המומחה הרפואי, ולנתבע את הוצאותיו בגין הבקשה לביטול פסק דין.

 

32.      סוף דבר:

 

          אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 50,000 ש"ח, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך כולל של 11,700 ש"ח וכן אגרת המשפט. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

 

ניתן היום,  ד' תשרי תשע"ז, 06 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.

 

מירב בן-ארי