שניהם ע"י ב"כ עו"ד יורם דביר

 

 

מבוא

 

1.    לפניי תביעת התובע, יליד 20.8.1990, בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו, בתאונה שארעה ביום 11.2.2008 (להלן: "התאונה"). התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

 

2.    התביעה הוגשה כנגד הנתבע מס' 2 – אביו של התובע (להלן: "האב"), שעל פי הנטען נהג בקטנוע בו נסע התובע, וכנגד מבטחת הקטנוע הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת").

 

3.    הצדדים חלוקים בדבר עצם קרות התאונה ונסיבותיה וכן בדבר שיעור הנזק.

 

4.    פסק-הדין ניתן לאחר שהובאו בפניי הראיות כדלקמן:

ראיות התובע: תצהירי עדויותיהם הראשיות וחקירותיהם הנגדיות של התובע, האב, מר אברהם בכר, מי ששימש כמנהל מח' הנוער של הפועל ת"א בכדורגל (להלן: "בכר").

ראיות הנתבעת: תצהירי עדויותיהם הראשיות וחקירותיהם הנגדיות של החוקרים מטעמה – מר שמעון בן חיים (להלן: "שמעון") ומר יעקב נוזר אללשיוילי (להלן: "יעקב"). (שמעון ויעקב ייקראו להלן יחדיו לשם הקיצור: "החוקרים").

המומחית הרפואית מטעם ביהמ"ש ד"ר אסתר גלילי-ויסטו (להלן: "ד"ר גלילי") בדקה את התובע 3 פעמים, (ב-3.8.10, ב-2013 ובחודש נובמבר 2015), הגישה 3 חוות דעת, ולבקשת הנתבעת נחקרה בשתי הזדמנויות שונות, (ביום 9.6.15 וביום 12.7.16).

כן הוגש תיעוד מטעם הצדדים ונשמעו סיכומיהם בעל פה של ב"כ בעלי הדין, וסיכומיה בכתב של הנתבעת בשאלת שיעור הריבית.

 

5.    כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור, אלא אם יאמר אחרת.

 

שאלת החבות

 

6.    כאמור, הצדדים חלוקים בשאלה האם התאונה אכן ארעה כטענת התובע והאב. לטענת האחרונים, ביום 4.2.08 נהג האב בקטנוע מהמוסך שבבעלותו (להלן: "המוסך") כשהתובע רכוב מאחוריו. במהלך הנסיעה, בסמוך למוסך, החליק הקטנוע על כתם שמן שהיה על הכביש, התובע, שחבש "חצי קסדה", "עף" מהקטנוע על גדר בטיחות ונחבל בראשו. לדבריו, נבהל בשל חשש להיפגע מרכב שעבר בסמוך. לאחר התאונה שבו התובע והאב למוסך ומשם נסעו שניהם ביחד עם הסב לבית החולים. בחדר המיון דיווח התובע כי נחבט בקסדה לאחר שנפל מאופנוע. למחרת היום, הגישו התובע והאב הודעות במשטרה ודיווחו על קרות התאונה.

 

7.    כתב ההגנה הוגש ביום 9.7.09, 7 חודשים לאחר הגשת כתב התביעה, וזאת משמו"מ שנוהל בין  הצדדים מחוץ לכותלי ביהמ"ש לא עלה יפה. כתב ההגנה שהוגש בשם שני הנתבעים, (האב והמבטחת), נטען כי דין התביעה להידחות "... שכן במועד התאונה התובע הוא זה אשר נהג באופנוע וכי הפוליסה שהוציאה אינה מכסה את נהיגתו...".  (ס' ז' לכתב ההגנה). כמו כן, הכחישה הנתבעת את עצם קרות התאונה.

 

8.    לאחר שהוגש כתב ההגנה פנתה הנתבעת למשרד חקירות בבקשה לבדוק את נסיבות אירוע התאונה והיקף נזקיו של התובע. התובע והאב לא שיתפו פעולה עם החוקר. אמו ואחיו של התובע נחקרו בנפרד ע"י החוקר, שיתפו פעולה באופן חלקי ואיששו את גרסת התובע בדבר נסיבות אירוע התאונה. החוקר דיווח לנתבעת כי "... לא נמסר כי הנפגע נראה נוהג באופנוע", (ס' 20.4 לדוח החקירה מיום 19.8.09 (ת/1). משהגיע למסקנה כי התאונה ארעה במרחק של כ- 200 מ' מהמוסך סיכם החוקר: "במצב הדברים התרשמנו כי מדובר בתאונת עבודה. עקב חוסר שת"פ במוסך, לא יכולנו לברר זאת עד תום". (ס' 33.4 לדו"ח).

 

9.    הוסיפה וטענה הנתבעת בתחשיבה, כי דין התביעה להידחות בשל העדר חבות וכי התאונה (המוכחשת) בוימה ע"י התובע לצורך דחיית גיוסו לצה"ל ורצונו לעלות לקבוצת הבוגרים בכדורגל..." (הדגשה והבלטה במקור, עמ' 2 לתחשיב שהוגש ביום 8.9.13). לו אכן התובע היה מביים את התאונה על מנת שלא להתגייס לצה"ל - חזקה כי היה מפריז בתלונותיו בהגיעו לחדר המיון, ולא מדווח כי לא איבד ההכרה, וכן כי הינו חש בחילות בניגוד לדיווחו לפיו אינו חש בחילות. מנגד, בעת שהנתבעת נדרשה בתחשיבה לשאלת שיעור הנזק, היא נסמכה על תלונותיו המינוריות של התובע בחדר המיון ועל היעדר ממצאים המעידים על חבלות של ממש, במטרה לקעקע את אמינות תלונותיו בתחום הנפשי, כמו גם את עצם אירוע התאונה.

 

10. עם זאת, הוסיפה וטענה הנתבעת בתחשיבה כי התובע לא התקבל לנבחרת הנערים של נבחרת ישראל בכדורגל שכן אגודת הפועל ת"א לא המליצה עליו, וכי בהמשך הועזב ע"י האגודה בשל העדר יכולת, כשרון ומקצועיות. כלומר, מחד נטען כי בשל רצונו לפתח קריירה ככדורגלן ביים התובע את התאונה, אך בו זמנית נטען כי הינו חסר כישורים, וכי לכן לא קודם. עוד יצוין כי הנתבעת זנחה את טיעונה הראשון לפיו התובע הוא שנהג בקטנוע.

 

11. הנתבעת עמדה על הכחשת עצם קרות התאונה, הן במהלך שמיעת הראיות והן בסיכומיה, תוך שהיא מנסה לשכנע כי התאונה לא ארעה וזאת בין היתר, מהטעמים כדלקמן: סתירות בדבר זהות הרחוב בו ארעה; טענת התובע כי ראשו החבוש קסדה פגע בקיר; סתירות בשאלה האם פגע באבן/גדר בטיחות; סתירות, כביכול, בשאלה מי הסיעו לביה"ח;  העדרן של חבלות נראות לעין; הכיצד האב כלל לא נחבל ואף לא נבדק בביה"ח, בעוד שהתובע נפגע לטענתו?

 

12. בסיכומיו טען ב"כ הנתבעת לראשונה כי ההודעות במשטרה אינן חתומות וכי משלא הוגש העמ' השני להודעות - יש להטיל ספק באמיתותן. יאמר כי ההודעות הוגשו עוד ביום 4.6.14 במסגרת ראיות התובע. על כן, לו הנתבעת באמת ובתמים הייתה מטילה ספק באמינותן - חזקה כי הייתה פועלת להעתקתן במשטרה.

 

13. מלכתחילה, אמור היה התובע להתגייס לצה"ל ביום 17.11.2008. (צו גיוס מיום 14.8.2007, מסמך 88 למוצגי התובע). בהמשך, נדחה הגיוס, ככל הנראה בגין התאונה. בעקבות שיפור ניכר שחל במצבו הנפשי של התובע, כפי שכתבה ד"ר וייזר במכתבה לצה"ל מיום 18.9.08. במכתבה, ד"ר וייזר "... המליצה בחום על גיוסו במהרה לצה"ל..." כפי שנכתב בפניית האב לצה"ל מיום 4.12.08 (מסמך 89 לראיות התובע).

 

14. במכתבו כתב האב כי "...לשמחתי צה"ל נהנה (צ"ל נענה-ה.י.) לבקשתי להחליט לגייסו בתאריך 1.2.2009, דבר זה גרם לבני לשמחה רבה ושיפור נוסף במצבו. להפתעתי... נאמר לי כי גיוסו... נדחה לתאריך 14.7.2009, מה שגרם לתסכול רב אצל בני ודבר זה יכול מאד לעצור התקדמותו הרפואית. אבקשכם להקדים את גיוסו של בני לצה"ל במהרה...".

 

15. מכתב זה שנכתב ע"י האב כ-8 חודשים לאחר התאונה, שעה שהאב והתובע האמינו כי דרכו של האחרון תצלח ככדורגלן, מחזק את מסקנתי כי לא היה כל בסיס לטענת הנתבעת כי התובע ביים את התאונה, על מנת לדחות את גיוסו בשל רצונו להמשיך ולשחק. לו אכן התכוון לדחות את גיוסו - חזקה כי לא היה מבקש להקדים את מועד גיוסו, ובוודאי שהדבר לא היה גורם לו "לשמחה רבה".

 

16. חקירותיהם הנגדיות של התובע והאב בסוגית החבות היו ארוכות ומתישות, אולם לא היה בהן כדי לקעקע את עדויותיהם שהיו קוהרנטיות, אמינות ונתמכו בראיות נוספות, כדוגמת הדיווחים למשטרה למחרת התאונה; תעודת חדר המיון מערב התאונה; ודוח החקירה (ת/1).

אמנם, התובע לא ידע לדייק בחקירתו הנגדית בדבר שם הרחוב בו ארעה התאונה, אך אין די בכך על מנת להדוף את ראיות התביעה ואמינות עדיה. טענותיה השונות, הסותרות והמשתנות של הנתבעת בשאלת החבות הותאמו לסיטואציה שהייתה נוחה לה אותה שעה, מבלי שהייתה בידיה תשתית, ולו גם לכאורית, לביסוס טענותיה.

 

17. החוקר מטעם הנתבעת שביצע את החקירה בחודש אוגוסט 2009 לא סבר כי התאונה לא ארעה. בהמשך, הזמינה הנתבעת חקירות נוספות שעסקו בשאלת שיעור הנזק בלבד. לו סברה הנתבעת כי התאונה, כטענותיה המשתנות: כלל לא ארעה; בוימה; התובע הוא שנהג בקטנוע – חזקה שהייתה מנחה את החוקר להמשיך בחקירתו בשאלת החבות.

 

18. מסתבר כי התובע לא סיפר לחבריו וכן למאמניו ולשחקנים עמם שיחק, על קרות  התאונה. איני סבור כי יש לזקוף זאת לחובתו, שעה שביקש להסתיר את מגבלותיו, שהינן נפשיות בלבד, ולהמשיך ולשחק כדורגל. משכך, איני סבור כי העובדה שהתובע השתתף במשחק כדורגל 5 ימים לאחר התאונה צריכה להיזקף לחובתו.

 

19. לסיכום: מהטעמים המפורטים לעיל, שוכנעתי כי התאונה ארעה כנטען ע"י התובע.

 

שאלת שיעור הנזק

מבוא

 

20. בעת התאונה היה התובע כבן 17.5 שנים, תלמיד תיכון וכדורגלן ובמקביל, עבד באופן חלקי במוסך, כפי שעולה לכאורה, מתלושי השכר שהנפיק האב,. ממקום התאונה הועבר התובע על ידי סבו והאב לחדר המיון בביה"ח וולפסון. בבדיקה בחדר המיון דיווח התובע כי נחבל בראשו לאחר שנפל מאופנוע; כי לא איבד את הכרתו; וכי אינו סובל מבחילות. לאחר בדיקה, ומשלא נמצא ממצא מיוחד, שוחרר להמשך מעקב רפואי ומנוחה. על פי הנטען, עוד בלילה הראשון שלאחר התאונה, הרטיב במיטתו וצעק בשנתו. בחלוף הימים התסמינים החמירו, כפי שיפורט להלן.

 

21. הצדדים חלוקים בין היתר, בשאלה האם יש לפצות את התובע בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד בשל  היותו שחקן בקבוצת כדורגל, בנוסף להפסד השכר שלטענתו יש לפסוק לו, כלכל נפגע אחר בן גילו. אדון בין היתר, בשאלה זו בפרק זה.

 

האם התאונה קטעה את עתידו של התובע ככדורגלן?

 

22. התובע החל את דרכו בעולם הכדורגל בגיל צעיר מאד. החל בקבוצת "האפרוחים" של מכבי ת"א, עבור בקבוצת הילדים, ולאחריה בקבוצת הנוער. לערך בגיל 15 עבר התובע לקבוצת הנוער של הפועל ת"א והוזמן לנבחרת ישראל לגילאי עד גיל 16. התובע שראה פרי למאמצים שהשקיע, שולב כשחקן בנבחרת ישראל עד לגיל 17, וזאת בד בבד עם משחקיו בקבוצת הנוער של הפועל ת"א ואימוניו בקבוצת הבוגרים של המועדון (נספח 1 למוצגי התובע).

 

23. בחודש יוני 2007, כמחצית השנה עובר לתאונה, התייצב התובע לבדיקות רפואיות בלשכת הגיוס לקראת גיוסו לצה"ל. התובע התבקש לסמן בטופס הצהרת בריאות האם לא/סבל מתחלואים שונים. התובע השיב בחיוב ל-3 השאלות שנשאלו "בנשימה אחת" וללא אבחנה בין התחלואים השונים: 1) "כאבי ראש חוזרים, התעלפויות, סחרחורות. התכווצויות"; 2). "כאבי גב חוזרים, חבלה בגב"; 3). "הזעה בכפות הידיים והרגלים המפריעה לתפקוד". (נספח ד' למוצגי הנתבעת). הנתבעת נסמכת בתחשיב הנזק מטעמה על תשובות התובע בהצהרתו זו, במטרה לקעקע את אמינותו, וכן על מנת להוכיח כי בקש להשתחרר מצה"ל בשל רצונו להמשיך ולהיות כדורגלן, וכי משדרכו לא צלחה - ביים התאונה.

 

24. הצהרת הבריאות כוללת שאלות רבות, כל שאלה כוללת כאמור מספר תחלואים שונים ועל כן, לא ניתן ללמוד לאיזה חולי השיב התובע בחיוב. זאת ועוד, מתיקו הרפואי של התובע בצה"ל עולה כי הוועדה הרפואית שבדקה אותו מס' חודשים לפני התאונה, ולאחר אותה הצהרת בריאות, לא מצאה אצל התובע כל ליקוי בגין התחלואים המפורטים בשאלה הראשונה- "כאבי ראש..." וכו'. כל שאר הליקויים להם נדרשה הועדה הינם חסרי משמעות.

 

25. לדברי התובע, לאחר התאונה ובעקבותיה, תפקודו במשחקים היה גרוע ומעמדו בקבוצת הפועל ת"א הלך ופחת. בחודש מאי 2008 הסתיימה עונת הליגה ובחודש יולי חודשו אימוני קבוצת הנוער. לדבריו, למרות זאת, בחודש ספטמבר זומן לשחק באופן חד פעמי בקבוצת הבוגרים במסגרת "גביע הטוטו", אולם לא שולב בקבוצה זו מעבר לכך.

 

26. כל אותן שנים המשיך התובע בלימודיו בתיכון. ציוניו היו בינוניים, אולם ציוניו במתמטיקה עמדו כל העת על 90-100.

 

27. בחודש נובמבר 2008 התגייס התובע לשירות צבאי בצה"ל, ושירת בתפקיד מנהלתי ב"קריה" בת"א.

 

28. בעונת המשחקים 2008-2009 עבר התובע לשחק בקבוצת בית"ר ת"א כשחקן בלא שכר. לדבריו, הירידה ממועדון גדול יותר לליגה נמוכה, שם התנאים פחותים, גרמה לו לחשוב על פרישה, אך לא היה לו אומץ לומר זאת לאב שליווה אותו לכל האימונים והמשחקים בקבוצה ועודדו כל העת. לדבריו, באותה עונה, לא שותף במשחקים רבים.

 

29. לביסוס טענותיו בדבר כישוריו והעתיד שהיה צפוי לו ככדורגלן, אלמלא התאונה, זימן התובע לעדות את בכר ששימש כמנהל מחלקת הנוער של הפועל ת"א בכדורגל. ברם, בחקירתו הנגדית הסתבר כי היכרותו את התובע הייתה שטחית מאד, מה גם שלא אימנו, ועל כן לא היה בעדותו כדי ללמד על כישורי התובע וסיכוייו להצליח ככדורגלן מקצועי.

התובע נמנע מלזמן עדים נוספים, שיכלו להעיד על כישוריו, לרבות שחקנים ששיחקו עמו לפני או לאחר התאונה, כמו גם מי ממאמניו.

 

30. הנתבעת הגישה תיעוד שהתקבל מההתאחדות לכדורגל ממנו ניתן ללמוד כי התובע החל לשחק במכבי ת"א ילדים בעונת המשחקים 1999-2000, שם שיחק עד לעונת המשחקים 2003-2004 עת עבר לשחק בקבוצת הנוער. במהלך עונת המשחקים 2006-2007 עבר לקבוצת הנערים בהפועל ת"א שם שיחק גם בעת התאונה. בעונת המשחקים 2009-2010 עבר לקבוצת הבוגרים שמשון ששחקה בליגה הלאומית. בעונות המשחקים 2009-2013 שחק בקבוצת בית"ר ת"א רמלה, שבליגה הלאומית ובעונת המשחקים 2013-2014 שחק במכבי עירוני בת ים שבליגה א'.

כאמור, בשנת 2005 שובץ התובע בנבחרת ישראל עד לגיל 16 ובהמשך עד לגיל 17.

 

31. מעדויותיהם של האב והתובע מצטיירת תמונה של אב דומיננטי מאוד שנטל את התובע תחת חסותו עוד בהיותו ילד צעיר; לקח אותו לצפות במשחקים; ליווה אותו לכל המשחקים בהם שיחק; ניסה להפעיל את קשריו בחוגי הכדורגל כדי לשבצו כשחקן בקבוצות מובילות; עשה כל מאמץ על מנת שהתובע יתמיד בכך, גם לאחר התאונה ולמרות הקשיים שחווה ואי ההצלחות ככדורגלן. נראה כי האב ביקש להגשים באמצעות בנו את חלומו שלו להיות שחקן צמרת, לאחר שהוא עצמו היה בעברו שחקן בליגה א'. כדברי האב: "...באותה שנה (כשנתיים לפני התאונה- ה.י), רואי הוזמן לנבחרת ישראל. כמובן שהייתי גאה מאוד. הוא הגשים לי חלום. עטפתי אותו בחום ואהבה. קניתי לו את הנעליים היקרות ביותר, השקעתי בלבוש שלו רציתי שהוא יתנהג כמו שחקן נבחרת גאה". (ס' 5 לתצהיר).

 

32. מהאמור לעיל, עולה לכאורה, כי עד לתאונה היה התובע במסלול של התקדמות מקצועית וכי לאחריה חלה נסיגה. התובע צרף לראיותיו את מכתב מנכ"ל קבוצת הכדורגל הפועל  ת"א נושא תאריך 12.2.08 שהופנה לצה"ל. במכתבו ציין המנכ"ל כי התובע הינו "...שחקן אשר מנבאים לו עתיד מזהיר במועדון..." ובקש משלטונות הצבא לבוא לקראתו בנושא האימונים ושיבוצו בצה"ל. ב"כ הנתבעת התנגד להגשת המכתב ללא חקירת עורכו, והתמיד בהתנגדותו במהלך שמיעת הראיות. חרף זאת, עורך המסמך לא התייצב לעדות ועל כן המסמך אינו יכול לשמש כראיה.

 

33. מעדותו של בכר עלה כי סיכויי ההצלחה וההתקדמות של שחקני כדורגל אינם גבוהים, וכי "הפירמידה" נעשית צרה יותר ויותר. כזכור, בכר לא יכול היה להעיד בדבר יכולותיו של התובע וסיכויי הצלחתו לפני ואלמלא התאונה. הוסף לכך את השתתפותו של התובע כשנתיים לפני התאונה, במשחק כדורגל אחד בלבד של נבחרת ישראל בחודש אוקטובר 2005, על אף שמשחק זה התקיים במסגרת טורניר של כמה משחקים, וכן את אי זימונו של מנכ"ל הפועל, או מי ממאמניו של התובע, או מהשחקנים ששחקו עמו לפני ולאחר התאונה, כדי להביאני למסקנה כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענתו כי אלמלא התאונה קריירת הכדורגל שלו הייתה נוסקת מעלה.

 

34. לאחר התאונה, השקעת הזמן והמסירות של האב, שהיו מרובים עוד קודם לתאונה, גברו באופן ניכר לאחריה, בין היתר, בשל רגשי האשם שלו וכדבריו: "...אני לא מפסיק להאשים את עצמי בתאונה הזו שהרסה לנו את החיים". (ס' 6 לתצהיר).

 

הנכות הרפואית

חוות הדעת הראשונה

 

35. בחוות דעתה הראשונה מיום 3.8.10 פרטה המומחית את מהלך חייו של התובע כפי שהובא בפניה על ידיו וע"י הוריו שנפגשו עמה, וכפי שלמדה מהמסמכים הרפואיים. ד"ר גלילי הגיעה למסקנה כי חל שינוי משמעותי בין רמת תפקודו לפני התאונה לזו שלאחריה, אך משסברה כי החלק האבחוני והטיפולי לא מוצה קבעה לתובע נכות נפשית זמנית בשיעור של 30%. כדבריה: "...להערכתי כיום הוא מתפקד בנכות נפשית של כ-30%. הנכות לא באה לידי ביטוי באופן מלא כי הוא עדיין צעיר ומתגורר בבית הוריו. הוא קיבל סיוע מסיבי בלימודים. גם השרות הצבאי החלקי שומר על מצגת שווא של נורמליות. ללא טיפול והתמדה בטיפול יש סכנה שאחוז הנכות יהיה גבוה יותר – אי יכולת לעבוד, אי יכולת ליצור קשרים זוגיים ולהקים משפחה וכד' " (עמ' אחרון לחווה"ד). המומחית המליצה על קבלת טיפול ל- PTSD ביחידה הפסיכיאטרית, בניהולו של ד"ר משה ורדי, וכן על אבחון נוירו קוגניטיבי.

 

36. לערך אחת לשבוע טופל התובע אצל ד"ר ורדי באופן פרטי. ד"ר ורדי התרשם שהתובע סובל מהפרעה בתר חבלתית כרונית ומחרדה חברתית. ד"ר ורדי התייחס גם לקושי של ההורים, במיוחד האב, להתמודד עם מצבו של התובע והשינוי שחל בו. התובע טופל תרופתית וכן, ככל הנראה, גם בעזרת מכשיר אלקטרו מגנטי (TMS) – טיפול לדיכאון עמיד. התובע טופל אצל ד"ר ורדי מחודש דצמבר 2010 ועד ליום 13.9.11. התובע שב להיות מטופל במסגרת קופ"ח מכבי לשם קבלת טיפול תרופתי בלבד.

 

חוות הדעת השנייה

 

37. במחצית הראשונה של שנת 2013 נבדק התובע בשנית על ידי ד"ר גלילי. במהלך הבדיקה נפגשה המומחית בנפרד עם האב והתובע. בפני המומחית הוצג תיעוד רפואי וכן בין היתר, תיעוד שהועבר ע"י הנתבעת שכלל: גיליונות ציונים מביה"ס; תעודת הערכה לחייל משתחרר; כתבות אינטרנט ממדורי ספורט שונים ביחס לתובע; כרטיס שחקן; תמונות משרות צבאי, טיולים, משחקי כדורגל, וחופשות.

 

38. ד"ר גלילי סקרה בחוות דעתה השנייה מיום 19.5.13 את השתלשלות האירועים מאז חוות דעתה הראשונה מחודש אוגוסט 2010 בה המליצה על האבחון הנוירו קוגניטיבי שלא בוצע, ועל הטיפול שבוצע על ידי ד"ר ורדי. המומחית מצאה כי "....מבחינה אבחנתית יש לרואי תסמונת בתר חבלתית עם גוון דיכאוני, ותגובת הימנעות בולטת. ד"ר ורדי מציין גם תסמינים של חרדה חברתית שלא ברור אם האבחנה עומדת בפני עצמה או שהיא חלק מהתמונה הבתר חבלתית. עפ"י תקנות הביטוח הלאומי התשט"ז רמת תפקודו של רואי מתאימה לסעיף 34 בין ב' ל ג', דהיינו 15% נכות קבועה. הוא זקוק לתמיכה, והגנה ע"מ לתפקד (לאורך השנים ההורים ובמיוחד האב עושים זאת), וזקוק גם להמשך טיפול פסיכולוגי-פסיכיאטרי לאורך זמן. לפניו משימות התפתחותיות לימודיות, מקצועיות, חברתיות וזוגיות" (עמ' 3 לחווה"ד). ד"ר גלילי שבה על המלצתה כי התובע יטופל על ידי פסיכיאטר או פסיכולוג / עובד סוציאלי קליני המתמחה בתחום הטראומה, ועל אבחון נוירו קוגניטיבי. גם הפעם לא פנה התובע לביצוע האבחון.

 

39. בישיבת יום 9.6.15 נחקרה המומחית ארוכות על שתי חוות דעתה. באותה ישיבה נחקרו בין היתר, התובע והאב. בתום הדיון, נוכח ההתרשמות ממצבו של התובע כפי שעלה בין היתר, מחקירתו הנגדית ומהראיות שהובאו, התקיים, במעמד ב"כ בעלי הדין בלבד, דיון שלא לפרוטוקול, בעקבותיו מצאתי כי נכון יהיה שהמומחית תשוב ותבדוק את התובע. יאמר כי במהלך החקירה הודיע ב"כ התובע כי ככל שב"כ הנתבעת מבקש שהתובע יעבור אבחון נוירו קוגניטיבי מלא – אין לו כל התנגדות לכך. אמירתו לא זכתה לתגובה. (עמ' 48 לפרוטוקול ישיבת יום 9.6.15).

 

 

חוות הדעת השלישית

 

40. בחוות דעתה השלישית מיום 6.12.15, שניתנה לאחר שהמומחית נפגשה עם התובע בלבד ובחנה את התיעוד שהוגש לפניה נאמר: "...הוא מרגיש שאכזב את הוריו (בקריירת הספורט בפרט), שהחיים שלו תקועים ולמעשה אינו יודע כיצד ישנה אותם. מרגיש תלוי באביו, מוגבל בעבודה, מצומצם בחברה, ולא מסוגל לפתח זוגיות. נראה שהוא מצליח לתפקד בצורה חלקית בחברה הבטוחה והמוגנת של ביתו והמשפחה הקרובה..." (עמ' 3 לחווה"ד).

 

41. ד"ר גלילי שבה וחזרה על מסקנתה כי התובע לוקה בתסמונת בתר חבלתית עם תסמינים של דיכאון והימנעות. כן מצאה כי הינו זקוק להמשך טיפול פסיכותרפי ופסיכו פרמקולוגי ארוך טווח. המומחית קבעה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 20% לפי סעיף 34ב' לתקנות, לאחר שמצאה כי נגרמה לו "...פגיעה ברורה בתפקוד חברתי, זוגי ותעסוקתי. הוא זקוק לטיפול, לתרופות ולתמיכה משפחתית קבועה ופעילה" (עמ' אחרון לחוו"ד). ד"ר גלילי שבה והמליצה על אבחון נוירו קוגניטיבי מלא שלא בוצע. לדעתה, האבחון הכרחי, אולם הביעה ספק אם ישנה משמעותית את האבחנה וההמלצות.

 

42. בתשובה לשאלות הבהרה שנשלחו לה ע"י ב"כ התובע ואשר נדרשו בין היתר, לתמיכה ולעזרת הזולת לה יידרש בעתיד, השיבה המומחית: "לא מדובר במספר שעות ביום אלא במערכת תומכת וקבועה שמעניקה לו המשפחה. לו היינו מכמתים, מדובר באופן מעשי בשעות בודדות בשבוע, כאשר שירות זה ניתן על ידי איש מקצוע הוא מצומצם ולא ברור לי אם הוא יהיה נחוץ לאורך זמן. במצב הנפשי של רואי ובהקשר המשפחתי הספציפי, כך נראים חייו כיום" (תשובת הבהרה מיום 6.1.16).

 

43. לבקשת הנתבעת, ד"ר גלילי נחקרה בשנית על חוות דעתה. ב"כ הנתבעת שב וחקר את המומחית ביחס לשתי חוות הדעת הראשונות עליהן נחקרה בישיבת יום 9.6.15, וכן ביקש מהמומחית להידרש לאמינות התובע ומקורות המידע שעמדו בפניה ואשר היוו בסיס לקביעותיה. ד"ר גלילי הבהירה כי "...מבחינת בריאות הנפש של רואי, תאונה די מינורית שגרמה בטענות שלהם שאני השתכנעתי במידה רבה בנכונותם... לזק (צ"ל: "לנזק"-ה.י.)  נפשי משמעותי" (עמ' 100 לפרוטוקול ישיבת יום 12.7.16). כן סברה כי יש לקבל את דברי התובע כי בלילה הראשון שלאחר התאונה הרטיב במיטתו, על אף שתלונה על כך נרשמה לראשונה כחודש וחצי לאחר התאונה, בהסבירה מדוע איחור זה סביר בעיניה.

 

44. עם זאת, ד"ר גלילי אשרה כי בעת שערכה את חוות דעתה השנייה סברה כי התובע מתפקד באופן חלקי בצבא, בעוד שבעת שערכה את חוות דעתה השלישית הובא בפניה כי התובע שירת שירות מלא בצה"ל כ"עובד רס"ר", וכי זכה לשבחים ממפקדיו. בד בבד עבד התובע אצל האב, כפי שעולה לכאורה מתלושי השכר, ושיחק בקבוצת שמשון. (יאמר כי התובע הכחיש שעבד אצל האב במהלך שירותו הצבאי, ונראה כי יש ממש בדבריו אלו, ר' ס' 8 לתצהירו).

 

45. אשר לעבודתו של התובע במוסך מאז שחרורו מצה"ל – נמסר לד"ר גלילי ע"י התובע כי הוא עובד בעבודה משרדית וכן משמש כשוליה, בעוד אשר אחיו הצעיר ממנו עובד במוסך בתפקיד בכיר. משנשאלה בשנית והפעם באופן ישיר מהי דעתה על אמינותו של התובע השיבה: "הופנה לבדיקה שלי בחור שנפגע בתאונת דרכים וטען שיש פגיעה פוסט טראומתית. יש הרבה מאוד מסמכים של פסיכיאטרים , של אנשי מקצוע , שמתעדים את הפגיעה הפוסט טראומתית . אני כשהוא ישב מולי בתנוחת גוף שלו , בקשר עין שהוא יוצר , בקול , הוא עשה רושם של בן אדם אמין . אם אתה שואל אותי בסוף אם יש אפשרות שטעיתי והוא שקרן מעולה, אני לא יודעת איך לענות לך על זה"  (עמ'  117 ש'  12-17 לפרוטוקול).

 

46. המומחית הסבירה מה הביאה לשינויים בקביעת שיעורי הנכויות בין שלושת חוות הדעת. לדבריה: "...בחוות הדעת השנייה הייתה אפשרות שהגשנו (צ"ל שהגענו-ה.י.), לאיזשהו כיוון של שיפור הדרגתי שבחוות הדעת הראשונה התרשמתי ב-X ובחוות הדעת השנייה יש שיפור והשיפור ילך וימשיך. אני התרשמתי בחוות הדעת השלישית שהשיפור לא ממשיך, אם כבר אז יש התקבעות או ירידה מסוימת לעומת מה שהיה בחוות הדעת השנייה, זה, זה הכל" (עמ' 14-20 בע"מ' 119 לפרוטוקול).

 

47. כאשר התבקשה המומחית להידרש לעבודת התובע במוסך השיבה: "אני אגיד שוב. אני עדיין חושבת, זו ההתרשמות שלי הייתה שהוא עובד עבודה בסיסית, שהוא עובד בסביבה וחי בסביבה מוגנת ולכן זה הגיע ל-20 אחוזי נכות. אם היה מישהו אומר לי שהוא בתפקיד בכיר, אחראי וכו' אני מניחה שהייתי משנה את דעתי, אבל זו לא, זה לא היה מה שעמד בפני" (ש' 18-22 בעמ' 128 לפרוטוקול).

 

48. המומחית סברה כי יש לזקוף לזכות משפחת התובע תרומתה הרבה למצבו, המתבטאת בהגנה עליו ובמסירותה הרבה. מנגד, יכול ולמסירות זו יש תרומה למעמסה המונחת על כתפיו, בשל העמדה הרגשית של האב וההגנה היתרה עליו. מסירות זו באה לידי ביטוי בין היתר, בתמיכת האב בקריירת הכדורגל של התובע לפני ולאחר התאונה; שילוב התובע בעבודה במוסך; דאגה לכל צרכיו, לרבות לענייניו הכספיים; ליווי לטיפולים ולרופאים; תמיכה נפשית "צמודה", שיש האומרים - יתר על המידה.

 

49. בתשובה לשאלות ב"כ התובע בדבר תפקודו בעתיד של התובע לאחר שהוריו לא יוכלו להמשיך ולגונן עליו, השיבה המומחית כי נוכח המוטיבציה להשתקם שמגלה התובע, תפקודו החיובי בצבא ומערכת התמיכה לה הוא זוכה – לדעתה: "אני מסתכלת קדימה באזשהיא תחושה שזה משקף סביר את הממוצע סביר את המצב הממוצע של הבעיות לאורך חייו" (עמ' 144 לפרוטוקול).

 

50. כאמור, הנתבעת מתייחסת באי אמון לתלונות התובע בדבר מצבו הנפשי בעקבות תאונה ללא חבלות נראות לעין. ספקותיה אלו הינן "טבעיות" וצפויות, וטיעוניה לא נפלו על אוזניים ערלות. על אף זאת, התרשמותי מאמינות התובע וממצבו, כפי שבאה לידי ביטוי במהלך חקירתו הנגדית, תואמת להתרשמותה של המומחית, ומטעם זה נעתרתי לבקשת בא כוחו בתום ישיבת יום 9.6.15 להורות כי ישוב וייבדק על ידה. עדויותיה של המומחית הרשימו אותי באמינותן, מקצועיותן והגינותן, ומצאתי לאמצן.

 

51. מסתבר כי התובע עצמו היה מודע לתלות היתר באביו, ועל כן ביקש מיוזמתו לחדול לעבוד במוסך, מה גם שלדבריו ולדברי האב, האחרון לא היה זקוק לו לעבודה במוסך. משכך, בחודש אוקטובר 2013 "סידר" האב לתובע עבודה בקפה "רולדין", כמכין קפה ומוציא מנות. לדברי התובע בתצהירו: "...עבדתי מספר חודשים ברולדין אך השכר שם היה נמוך ולי קשה להיות בלי אבא. לכן, עזבתי את רולדין וחזרתי למוסך של אבא". (ס' 27 לתצהיר עדות ראשית). בעבודתו זו השתכר התובע כ- 4,000 ש"ח לחודש.

 

52. בחקירתו הנגדית נשאל התובע מדוע סיים לעבוד ברולדין ושב לעבודה במוסך והוא השיב: "עם כל מה שקורה לי, תמיד רציתי לחזור לאבא. כל הביטחון שלי נמצא בו, כשאני קרוב אליו ואיתו. שם ניסיתי כי אבא דחף אותי לשם, הוא רצה שאהיה יותר עצמאי, לנסות אולי ולא הצליח לי". (עמ' 41 לפרוטוקול ישיבת יום 9.6.15).

 

53. התובע חש כי הינו מאכזב את הוריו ובעיקר את אביו, בשל כך שלא הגשים את חלומותיהם ובעיקר את חלומו של האב, ונראה כי אכזבה זו לא תרמה להחלמתו.

 

54. מכתבו של האב לצה"ל מיום 7.12.08 בו ביקש את הקדמת מועד גיוסו של התובע לצה"ל מתוך דאגה למצבו הנפשי, מלמד כמאה עדים על מסירותו של האב ודאגתו הכנה והאכפתית למצבו של התובע, על פני אינטרסים זרים.

 

55. לטענת הנתבעת, ההורים, ובעיקר האב, גרמו להגדלת נזקו של התובע, וכי על כן יש לפטור את הנתבעת בגין הנזק שהוחמר על ידם.

טענה זו הינה מסוג הטענות שאינה מכבדת את אומרן, וראוי היה כי הנתבעת הייתה נמנעת מלהעלותה, גם אם היה לה בסיס משפטי.

על המזיק לקבל את הניזוק כמות שהוא, על יתרונותיו וחסרונותיו. משהנתבעת נהנית מפירות תמיכת ההורים בתובע וממסירותם לו, גם אם הינה מעבר לנדרש, מוטב היה כי הייתה מוקירה את תרומתם לכך שמצבו של התובע אינו חמור מכפי שהיה צפוי, אלמלא כן, ונמנעת מלצאת חוצץ כנגדה ולבקש לזקפה לחובתם.

 

56. לסיכום: מצאתי לאמץ את קביעות המומחית בדבר נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בתחום הנפשי בשיעור של 20%.

 

הנכות התפקודית

 

57. מאז שחרורו מצה"ל עובד התובע במוסך, למעט תקופה של מספר חודשים בהם עבד ברולדין. בד בבד, עד לתום עונת המשחקים 2013-2014 שיחק במכבי עירוני בת-ים. יאמר כי בקבוצת בית"ר ת"א רמלה בה שיחק התובע עד לעונה זו, השתכר בממוצע כ-5,000 ש"ח לחודש. בעבודתו במוסך השתכר בממוצע כ-5,000 -6,000 ש"ח לחודש.

 

58. החוקר יעקב ביצע ביום 12.10.15 מעקב אחר התובע בעבודתו במוסך, ראה אותו מערבב  צבע, חובש מסיכה ונכנס לתוך חדר צבע. לדברי יעקב, האמינים בעיני, כל העת שמר על קשר עין עם התובע וזיהה אותו כמי שנכנס לתוך חדר הצבע, על אף שלא ניתן לזהותו בסרט הווידאו שצלם במצלמה הנסתרת שנשא על גופו במהלך שהייתו במוסך. לטענת הנתבעת, פעולה זו של התובע סותרת את טענתו כי הינו עובד 8 שעות ביום, משמש כשוליה ו"...עוסק בעבודות פסולות-מסייע בניקוי הרכב, שפשוף, צביעה וכו'...". (דברי התובע למומחית בבדיקתו השלישית, עמ' 2 לחוות דעתה מיום 6.12.15).

 

59. איני סבור כי עדותו של יעקב סותרת את עדות התובע, שכן הן משך יום עבודתו והן אופי עבודתו במוסך, כפי שמסר לד"ר גלילי, תואמים לממצאי החוקר.

 

60. עסקינן במוסך הנמצא בבעלות האב, וככל הנראה גם סבו של התובע, ואחיו הצעיר ממנו מועסק בו בתפקיד ניהולי.

 

61. ציוניו של התובע בביה"ס התיכון היו בינוניים על הצד הגבוה, וציוניו במתמטיקה עמדו כל השנים על 90-100. יש לזכור כי לימודיו בתיכון, בד בבד עם היותו שחקן כדורגל בקבוצות מכבי ת"א ולאחריה בהפועל ת"א, מעידים על יכולות גבוהות, כפי שגם עולה, לכאורה, מדברי מחנכו בביה"ס לחוקר לפיהם התובע היה אחד הבוגרים המוערכים והאיכותיים ביותר של ביה"ס, כפי שנכתב בדו"ח החקירה (ת/1). יאמר כי ב"כ הנתבעת הסכים להגשת דו"ח החקירה כפוף להתנגדותו לעדויות שאינן קבילות, לרבות דברי המנהל. משכך, ניתן לדבריו משקל ראייתי נמוך יותר, אולם דברים אלו מתיישבים עם יכולותיו בפועל של התובע לפני התאונה.

 

62. בנסיבות אלו, תיאורו של התובע את עבודתו במוסך כעבודה פשוטה, (איני סבור כי ניתן להגדירה אחרת), מלמדת על תסכולו ועל מימוש חלקי בלבד של יכולותיו, כפי שבאו לידי ביטוי עובר לתאונה.

 

63. עבודתו של התובע, מלמדת כי אינה ממוקמת במדרג העבודות הבכירות במוסך. מטבע הדברים, יש עובדים המבצעים את העבודות המקצועיות, כדוגמת פחחות; יש מי שמבצעים עבודות פשוטות יותר הקשורות לצד המקצועי של העבודה; ויש מי שמבצעים עבודה ניהולית שאינה כרוכה בעבודה פיסית. יש להניח כי בעלים של מוסך שבנו ניחן ביכולות שהינן בממוצע הגבוה, ואשר לא הוכשר ויועד מלכתחילה לעבודה כפחח - אינו משובץ לעבודות בהן עוסק התובע, והראיה כי אחיו הצעיר ממנו, (שלא נטען כי כישוריו גבוהים יותר), שובץ לעבודה ניהולית.

 

64. התובע חי בחממה של בני משפחתו, על יתרונותיה וחסרונותיה. יתרונה – סביבה תומכת, אוהבת ומקבלת. חסרונה – הקטנת סיכויי ההצלחה להשתלבות בעבודה בסביבה תובענית שאינה תומכת, אוהבת ומקבלת.

 

65. זכותו של התובע, ככל אדם אחר, לבחור את מסלול חייו בהתחשב ביכולותיו ובאילוציו האובייקטיביים והסובייקטיביים. כשם שיש להביא בחשבון כי כל ניזוק רשאי, ולעתים נאלץ, להחליף מקום עבודה אחר – כך גם התובע.

 

66. שכרו של התובע במוסך מסתכם ב-4,000-5,000 ש"ח לחודש. יכול ושכר זה אינו תואם בהכרח לשכר שהאב היה משלם לעובד אחר שהיה מבצע עבודה זהה לזו המבוצעת ע"י התובע. משכך, סבורני כי שכר זה אינו יכול לשמש כקנה המידה היחיד לקביעת הפסדי שכרו של התובע.

 

67. סבורני כי נכותו התפקודית של התובע, כל עוד הינו נמצא בסביבתה התומכת של משפחתו הן בעבודתו והן בביתו, תואמת לנכותו הרפואית. ברם, תמיכה זו תגיע לקיצה, בין ביוזמת התובע ובין בשל אילוצים שאינם תלויים בתובע ו/או הוריו, לרבות הזדקנותם של האחרונים, ועל כן במצב דברים זה נכותו עלולה בהחלט להיות גבוהה יותר מנכותו הרפואית.

 

68. אין חולק כי יש לחשב את הפסדי שכרו של התובע על בסיס השכר הממוצע במשק. הנני סבור כי נכותו התפקודית של התובע עלולה לבוא לידי ביטוי ביתר שאת, ככל שהתובע ירצה/יאלץ לסיים את עבודתו במוסך ולעבוד במקום אחר, וככל שהוריו יתבגרו ויקשה עליהם להעניק לתובע את אותה תמיכה נפשית ותעסוקתית המוענקת לו על ידם. התובע, נוטל טיפול תרופתי ואמור היה להשתלב בטיפול קבוצתי.

 

69. בהתחשב בכלל הנתונים שהובאו לעיל, מצאתי כי יהיה זה נכון לקבוע שנכותו התפקודית הממוצעת לעתיד של התובע הינה בשיעור של 25%, בעוד שנכותו התפקודית ממועד התאונה ועד למועד פסה"ד, בהתחשב בסביבה התומכת, הינה בשיעור של 20%.

 

מהו אחוז הריבית לפיו יש לחשב את הפסדי התובע לעתיד?

 

70. ביום 1.10.16 אמור היה להיכנס לתוקף תיקון לתקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשע"ו - 2016 (להלן: "התיקון") המביא בין היתר, לשינוי שיעור הריבית הקבוע בתקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח- 1978, מ- 3% ל- 2%. משכך, לטענת התובע, יש לשנות בהתאמה את שיעור הריבית לפיה נהוג להוון את רכיבי נזקיהם של ניזוקים. לאחר תום שמיעת הראיות נדחה בשנה מועד כניסתו לתוקף של התיקון.

 

71. התובע נסמך בטיעוניו על ע"א 130/75, 469/74 יפה גילה וענבל זדה נ' מרדכי בכר ואח' (2.9.1975), (להלן: "פרשת זדה"); ע"א 836/76 אליהו סעדה ואח' נ' משה חמדי ואח' (24.1.1979), (להלן: "פרשת סעדה"); וע"א 2099/94, 2191/94, ציון חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ואח' (21.5.1997), (להלן: "פרשת חיימס").

 

72. פרשת זדה נקבע כדלקמן:

"5.   טענה אחרת של באת-כוח המערערות נראית לנו מבוססת. השופט המלומד קבע בפסק-הדין החלקי שעבור התקופה שלאחר מתן פסק-הדין יש להוון את סכומי הפיצויים לפי ריבית של 7%. באת-כוח המערערות טוענת כי בכך קיפח השופט המלומד את המערערות, הן מכיון שקבע שיעור ריבית שהוא גבה מזה, שלפיו מקובל לחשב פיצויים בבית-המשפט, והן מכיון שמסכומי הפיצויים המגיעים למערערות מנוכה הסכום המהוון של קיצבאות הביטוח הלאומי וקיצבאות אלה מהוונות על בסיס של 3% ריבית בלבד. טענת באת-כוח המערערות היא, כי יש להוון את הפיצויים לפי אותו שיעור ריבית שלפיו מהוונות קיצבאות הביטוח הלאומי.

טענה זו אנו מקבלים. חישוב הפיצויים צריך להיעשות במידת האפשר באופן כזה, שהסכום שיתקבל יתאים למידת הנזק שסובל התובע. כאשר מנכים מהפיצויים את הקיצבאות של הביטוח הלאומי, הדרך ההגיונית היחידה כדי להשיג מטרה זו בחישוב הפיצויים היא לעשות את חשבון ההיוון לפי אותה הריבית הן לגבי הפיצויים והן לגבי הביטוח הלאומי. אם נקח לדוגמה מקרה, שבו הפסדו של התובע הוא בסך 1,000 ל"י לחודש והוא מקבל קיצבה בסכום של 450 ל"י לחודש, הרי הפסדו הממשי הוא בסך 550 ל"י לחודש. אם ייעשה חשבון היוון בדרך שונה, לפי אחוז ריבית נמוך לגבי הביטוח הלאומי ולפי אחוז גבוה לגבי הפיצויים, הרי יתקבל מצב שבו יימצא התובע מקפח, כי סכום הפיצויים שהוא יקבל יהיה בחשבון הסופי נמוך במידה ניכרת מהפסדו הממשי. מכיון שלגבי הקיצבאות של הביטוח הלאומי הסכומים המהוונים נקבעו בחיקוקים וחובה על בית-המשפט לנכותם בהתאם להוראות החיקוקים, הרי הדרך היחידה להגיע לתוצאה צודקת היא - שאחוז ההיוון יהיה שווה לגבי הפיצויים והקיצבאות, ועל-כל-פנים שלא יהיה הפרש ניכר בין אחוזי ההיוון (ע"א 32/60, [1], בע' 1638-1639; ע"א 470/64, [2], בע' 465).

 

לאחרונה הורד אחוז ההיוון של קיצבאות הביטוח הלאומי (תקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ד-1974), מ-5% ל-3%, והנימוק שניתן לכך הוא שהיוון בשיעור של 3% נעשה מתוך הנחה המבוססת על נסיון העבר, שקיימת עליה ריאלית בשכר עובדים, שאותה יש להביא בחשבון בקביעת אחוזי ההיוון.

 

במקרה דנא, הסכום המהוון של קיצבאות הביטוח הלאומי שאותו יש לנכות מפיצויי התובעת חושב לפי ריבית של 3%. לפיכך נראה לנו, כי גם את חשבון הפיצויים יש לעשות לפי היוון של 3%, ובכך גם יינתן לתובעות פיצוי על עליה משוערת של שכר ריאלי בעתיד, שכאמור כבר נכללה בקביעת ההיוון ל-3% בלבד.". (ס' 5 לפסק הדין).

 

73. צא ולמד כי בפרשת זדה הותאם שיעור הריבית לפיו יש לחשב את הפסדי הניזוק, לשיעור הריבית לפיו מחושב ניכוי תגמולי המל"ל, וזאת רק באותם מקרים בהם יש לנכות את תגמולי המל"ל מהפיצוי שנפסק לניזוק.

 

74. פרשת סעדה נדונו ערעורי שני הצדדים בשאלת שיעור הריבית:

 

"הלכת זדה קבעה שבמקרה של ניכוי הגימלאות של המוסד לביטוח לאומי מהסכום הנפסק בגין נזקי העתיד מהוונים את שני הסכומים לפי אותו אחוז הריבית, שהוא 3%, ולכן גם במקרה דנן יש להוון את הסכומים השונים לפי אחוז זה.

כאמור החילה הלכת זדה את ההיוון לפי 3% במלים מפורשות, רק על המקרים הנזכרים לעיל, (אם כי באותו מקרה סכום הגימלאות של הביטוח הלאומי היה קטן בהרבה מסכום הפיצויים שנפסקו לתובעים) ונשאלת השאלה אם לא הגיע הזמן להרחיב את תחולתו של אותו העיקרון במפורש גם על מקרים אחרים... מקובל עלינו שיש לשמור במידת האפשר על יציבות ההלכה כדי למנוע זעזועים מיותרים בחיי החברה וכלכלתה. אך כלל זה יפה רק אם הגורמים שהשפיעו על קביעת ההלכה ממשיכים להתקיים; עם שינוי הנתונים יש לערוך רוויזיה בהלכה עצמה וזו הדרך שאני מציע לנקוט בה בענין אחוזי ההיוון. המסקנה המתבקשת ממצב הענינים החדש בשוק ההון היא שיש להקטין את אחוז הריבית המשמשת בסיס להיוון, וזאת ללא קשר עם ניכוי הקיצבאות שלה ביטוח הלאומי, וכפי שכבר אמרתי ,יש להעמיד את אחוז הריבית על 3% במקום  5% שהיו נהוגים עד כה. כתוצאה מכך יוגדל סכום הפיצוי שישולם לניזוקים עם מתן פסק הדין, ויש לכוות (כך במקור- ה.י) שהם ישכילו להשקיעו בתבונה." (השופט אשר בעמ' 600 לפסה"ד).

 

75. צא ולמד כי בפרשת סעדה הורחבה ההלכה גם למקרים בהם לא מנוכים תגמולי המל"ל מהפיצוי שנפסק לניזוק.

 

76. פרשת חיימס שב ביהמ"ש ונדרש לסוגיה הן אשר לשיעור הריבית שניזוקים יכולים לקבל בגין השקעתם והן אשר לעליית השכר הראלי במשק:

" עיון בפסק-הדין בעניין זדה מלמד כי אין לקבל טענה זו. המטרה אותה ביקש להשיג בית-המשפט בעניין זדה, כאשר קלט את שיעור ההיוון שנקבע בתקנות הביטוח הלאומי (היוון) מתשל"ד, הייתה למנוע עיוות במתן הפיצוי לניזק, אשר היה נוצר אלמלא הושוו שיעורי ההיוון המשמשים להיוון קצבאות המוסד לביטוח לאומי ולהיוון סכום פיצויי הנזיקין. עיוות זה היה נוצר מכיוון שהקצבה המתקבלת מהמוסד לביטוח לאומי מנוכה מסכום הפיצויים אשר אותו נדרש המזיק להעביר לניזק. כתוצאה מכך, היוון קצבת הביטוח הלאומי לפי שיעור היוון נמוך יותר בהשוואה לשיעור שבו מהוון סכום הפיצוי הנותר גורם לקיפוח הניזק, ומביא לכך שיקבל סכום הנופל מנזקו הממשי. כך גם להפך: כאשר שיעור ההיוון של קצבאות הביטוח הלאומי גבוה יותר משיעור ההיוון של סכום הפיצוי הנותר, זוכה הניזק לפיצוי הגבוה מכפי נזקו בפועל.

כדי למנוע את העיוות הנזכר החליט בית-המשפט בעניין זדה לשנות את שיעור ההיוון שלפיו מחושבים פיצויי הנזיקין. אולם, בעשותו כן, לא קבע את הצורך להתחשב בעליית השכר הריאלי בפסיקת הפיצויים לניזק. בית-המשפט ציין אמנם בהחלטתו, כי השינוי בשיעור ההיוון בתקנות הביטוח הלאומי (היוון) מתשל"ד עצמן נעשה מתוך הנחה שלפיה ראוי להתחשב בעלייה הריאלית הצפויה בשכר העובדים. ברם, בית-המשפט נמנע מלחוות-דעתו על הנחה זו, ולא מצא לנכון להסתמך עליה בהחלטתו, אשר כאמור, התבססה על כוונתו של בית-המשפט למנוע את העיוות הנזכר.

יתר-על-כן: בעניין סעדה, אשר ניתן לאחר פסק-הדין בעניין זדה, חזר בית-המשפט ודן בעניין שיעור הריבית שעל-פיו צריך להיעשות ההיוון, וקבע שהשיעור ההולם הוא שלושה אחוז. על-פי האמור בפסק-דין זה, נקבע השיעור ללא קשר לעליית שכר ריאלית צפויה. הוא נקבע בהתחשב בכך ש"בשוק ההון מצויות עדיין אפשרויות של השקעה צמודה למדד ומבטיחה ריבית שנתית של 3% לפחות" (שם, בעמ' 600). ומסכם בית-המשפט וקובע:

'המסקנה המתבקשת ממצב הענינים החדש בשוק ההון היא שיש להקטין את אחוז הריבית המשמשת בסיס להיוון, וזאת ללא קשר עם ניכוי הקיצבאות של הביטוח הלאומי, וכפי שכבר אמרתי, יש להעמיד את אחוז הריבית על 3% במקום 5% שהיו נהוגים עד כה" (שם)'.".(כב' השופט אור בעמ' 540-541 לפסה"ד).

77. המסקנה המתבקשת הינה כי בפרשת חיימס אימץ ביהמ"ש את ההלכה שנקבעה בפרשת זדה והרחבתה בפרשת סעדה. על פי ההלכה הפסוקה, יש להתאים את הריבית לפיה מהוונים נזקי הניזוקים בהתאמה לתקנות העיקריות, גם אם באותו מקרה מסוים לא מנוכות גמלאות מל"ל מהפיצוי.

 

78. לטעמי, שינוי בפועל  של התקנות, מחייב שינוי גם באופן חישוב הפיצוי בלא צורך בהוכחת שיעור הריבית הנהוגה במשק, ובוודאי מקום בו מנוכות גמלאות המל"ל בהתאמה לתיקון.

 

79. לדעתי, בעניין זה נדרשת אחידות, שאם לא כן, לדוגמא, יכול ובאותו תיק תידונה תביעותיהם של מס' ניזוקים אשר לחלקם משולמות גמלאות מל"ל כתוצאה מפגיעתם, בעוד שלחלקם לא משולמת גמלה. אבחנה בין אותם ניזוקים ואופן חישוב שונה של נזקיהם לעתיד יביא לחוסר אחידות ולהעדר שוויוניות.

 

80. אביא להלן מס' סיטואציות שהביאוני למסקנה מדוע לא ניתן להשלים עם היוון נזקי הניזוק עפ"י שיעור ריבית שונה משיעור הריבית לפיה מהוונות גמלאות המל"ל אצל אותו ניזוק:

·      מקום בו לא עומדת למל"ל זכות שיבוב כלפי המזיק- הניזוק ממשיך לקבל את אותן גמלאות שהיה מקבל גם אלמלא התיקון; המל"ל ממשיך לשלם באופן שוטף את אותן גמלאות, שכן השינוי בשיעור ריבית ההיוון אינו מעלה או מוריד מבחינתו, שעה שהגמלה השוטפת מתעדכנת עפ"י השינויים בשיעור השכר הממוצע במשק ואינה תלוית שינויים בשיעור הריבית, בעוד אשר סכום הגמלאות המהוונות אותו יש לנכות גדל מבלי שהניזוק נהנה מכך;

·      אולם, המזיק נהנה על חשבון הניזוק, שכן בעוד הסכום שמתקבל מהיוון הגמלאות אותן יש לנכות מהפיצוי גדל- סכום הפיצוי לא גדל בהתאמה, והחשוב- הניזוק ימשיך לקבל בדיוק את אותן גמלאות להן היה זכאי  אלמלא התיקון. על כן, היתרה לפיצוי לניזוק קטנה ועקרון השבת הנזק לקדמותו נפגע. סיטואציה זו מבהירה לטעמי מדוע יש לשנות בהתאמה את הריבית לפיה מהוונים נזקי הניזוק;

·      מקום בו עומדת למל"ל זכות שיבוב כלפי המזיק - חישוב שונה משמעו כי בעוד אשר שיעור הנזק, (סכום הפיצוי לפני הניכוי), אינו משתנה – הפיצוי בפועל לניזוק פוחת והנהנה היחיד הינו המל"ל. כאמור, המל"ל ממשיך לשלם לניזוק מידי חודש בחודשו את אותן הגמלאות בלא כל קשר לשיעור ריבית ההיוון, אך מנגד מקבל השבה בסכום מהוון גבוה יותר.

דהיינו, בעוד אשר הניזוק אינו נהנה מהשינוי בשיעור הריבית - המל"ל נהנה מהשינוי ע"ח הניזוק;

·      בסטואציה שלעיל- המזיק אינו נפגע מהשינוי, שכן עליו לשלם לניזוק ולמל"ל גם יחד סכום כולל שלא יעלה על תקרת הנזק. על כן, המזיק אדיש לחלוקה הפנימית בין המל"ל לניזוק. (הנני מתעלם מההסדר בתיקי הפלת"ד שבין המל"ל למרבית המבטחות/

 

81. לטענת הנתבעת, תקנות ההיוון תיכנסנה לתוקף רק ביום 1.10.17, בעוד אשר פסה"ד יינתן טרם כניסתן לתוקף, ועל כן גם מטעם זה יש לדחות את בקשת התובע. הנתבעת נסמכת על החלטת ועדת ההיוון ברשות כבוד השופט וינוגרד, (שהוגשה על ידה ללא דו"ח הועדה):  "כל תקנות מעודכנות כאמור לעיל, יחולו רק על מי שהגיש בקשתו להיוון גמלאותיו לאחר מועד כניסתן של התקנות לתוקף (להלן: "המועד הנ"ל). מי שהגיש בקשתו לפני המועד הנ"ל יחולו עליו התקנות שהיו בנות תוקף בעת הגשת בקשתו, אף אם ביצוע ההיוון יהיה לאחר המועד.".

 

82. דחיית כניסתו לתוקף של התיקון לתקנות נעשתה מטעמים שיכול ויביאו לדחייה נוספת של כניסתן לתוקף. משכך, ככל שהנימוק להתאמה בין שיעור הריבית על פיה יש להוון הפיצוי  לשיעור הריבית על פיה יש להוון את הגמלאות, הינו עצם "התיקון" – סבורני כי נכון יהיה להמתין עד לכניסתו בפועל לתוקף, וזאת הן נוכח החלטתה הנ"ל של הועדה והן נוכח אי הודאות האם אכן יכנס לתוקף.

 

83. אשר לטענת הנתבעת כי טענת התובע מהווה הרחבת חזית משלא נטענה בכתב התביעה- אין ממש בטענתה. עסקינן בטענה משפטית הנסמכת על שינוי בתקנות ההיוון במל"ל, ולא על בסיס עובדתי. (יוזכר כי בכתב תביעה יש להעלות טענות עובדתיות בלבד, ואין צורך בהעלאת טענות משפטיות).

 

84. אשר לטענת הנתבעת כי עתירת התובע לשינוי שיעור הריבית על בסיס השינויים שחלו בשנים האחרונות בשוק ההון הינה הרחבת חזית– יש ממש בטענתה. הבאת ראיות בדבר שיעור הריבית הנהוגה במשק מחייבת טענה בכתב התביעה, שכן עסקינן בטענה עובדתית ולא משפטית. על כן, לטעמי, נדרש תיקון כתב טענות.

 

85. משהתיקון לא נכנס לתוקף, ומשלא הובאו ע"י התובע ראיות בדבר שיעור הריבית הנהוגה במשק (מבלי לגרוע ממסקנתי כי עסקינן בהרחבת חזית)– אין מקום לסטות מהיוון נזקיו לעתיד של התובע בהתאם לריבית בשיעור של 3%.

 

86. להלן סיכום מסקנותיי:

·      משהתיקון לא נכנס לתוקף – אין לשנות את שיעור הריבית לפיה מהוונים נזקיו העתידיים של התובע שבפנינו;

·      לכשהתיקון יכנס לתוקף – יש לשנות בהתאמה את שיעור הריבית לפיה מהוונים נזקיו העתידיים של ניזוק, וזאת בין אם עסקינן בניזוק הזכאי לתשלום גמלאות מהמל"ל, ובין אם לאו. די בעצם כניסתו לתוקף של התיקון כדי להביא לשינוי בלא צורך בהבאת ראיות נוספות;

·      טענת התובע שבפנינו הנסמכת על התיקון כנימוק לשינוי הריבית לפיה יש להוון את נזקיו לעתיד - הינה טענה משפטית, שאין צורך להעלותה בכתב התביעה;

·      אין להוון את גמלאות המל"ל בהתאם לתיקון, אלא רק לכשיכנס לתוקף;

·      טענתו החילופית של התובע שבפנינו הנסמכת על השינויים בשוק ההון, ולא על התיקון, כנימוק לשינוי הריבית לפיה יש להוון את נזקיו לעתיד - הינה טענה עובדתית שיש להעלותה בכתב התביעה;

·      יש להביא ראיות לביסוס הטענה החילופית בדבר שינויים בשוק ההון ואין די בתיקון לכשעצמו.

 

87. לאור האמור לעיל אדרש להלן לנזקי התובע.

 

 

 

הפסד השתכרות לעבר

 

88. התובע השתחרר מצה"ל בחודש נובמבר 2011. על בסיס נכות בשיעור של 20% ושכר ממוצע ברוטו של 9,776 ש"ח ולאחר ניכוי מס 9,044 ש"ח נטו מצאתי לפסוק לתובע לתקופה שממועד שחרורו ועד ליום 15.10.16 סך של 105,815 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף ריבית ממחצית התקופה בסך של 5,768 ש"ח  וסה"כ הפיצוי לעבר – 111,584 ש"ח.

 

הפסד השתכרות לעתיד

 

89. על בסיס שכר של 9,044 ש"ח נטו ונכות תפקודית בשיעור של 25%, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך של 638,319 ש"ח בגין אובדן כושר עבודה עד לגיל 67.

 

הפסד הפרשות מעביד לפנסיה

 

90. הפסדי השכר של התובע מסתכמים בסך של כ-750,000 ש"ח. על כן מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך של  90,000 ש"ח בגין הפסד הפרשות מעביד לפנסיה.

 

עזרת קרובים לעבר

 

91. כאמור, מאז התאונה ובגינה, נזקק התובע לסיוע מיוחד ומוגבר של הוריו. סיוע זה בא לידי ביטוי בתחומים רבים, הכל במטרה לסייע ולהקל עליו. הסיוע לא ניתן לכמות בשעות, הינו הרבה מעבר למקובל בין הורים לבחור בן גילו של התובע, והוא לא היה ניתן אלמלא התאונה.

 

92. לאור האמור לעיל, מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 50,000 ש"ח בגין עזרת קרובים לעבר, המביא בחשבון את פרק הזמן הארוך שחלף מאז קרות התאונה.

 

 

 

 

 

עזרה לעתיד

 

93. ד"ר גלילי העריכה כי התובע ימשיך להידרש בעתיד לעזרת בני משפחתו, או לעזרה מקצועית שתסתכם בשעות ספורות בשבוע.

 

94. על דרך של אומדנה ובהתחשב בתוחלת חייו של התובע, לערך עד לגיל 81, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך של 200,000 ש"ח בגין עזרה לעתיד, בין אם של בני משפחה ובין אם עזרה/תמיכה מקצועיים, וזאת בנוסף לטיפול נפשי, לו יידרש מעת לעת.

 

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי לעבר

 

95. התובע המציא תיעוד בדבר הוצאות לטיפול נפשי בסך כולל של 24,530 ש"ח (לאחר תוספת הפרשי הצמדה וריבית, ת/2). בנוסף, נגרמו לתובע הוצאות נסיעה במוניות לד"ר וייזר והוצאות נסיעה לטיפול רפואי. כמו כן, נשא התובע בדמי השתתפות בטיפול תרופתי.

 

96. לפיכך, מצאתי לפסוק לתובע על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 30,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות לעבר, ובכללן הוצאות לטיפול רפואי. (בסכום זה נכלל הסך של 24,530 ש"ח).

 

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי לעתיד

 

97. התובע יידרש מעת לעת לטיפול נפשי שעלותו בשוק הפרטי כ-400-600 ש"ח לטיפול. טיפול זה ניתן לקבל גם במסגרת סל הבריאות, אך לא אחת קיים קושי ליישמו, בין אם בשל תדירות הטיפול הנדרש, היעדר "כימיה" בין המטופל למטפל ועוד. כמו כן יידרש התובע לשאת בתשלום השתתפות עצמית בגין תרופות אותן הוא נוטל בקביעות.

 

98. מצאתי לפסוק לתובע על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 75,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות לעתיד.

 

 

סיכום

 

99. להלן סיכום נזקי התובע:

 

אובדן השתכרות לעבר            -         111,584        ש"ח

אובדן השתכרות לעתיד          -         638,319        ש"ח

הפסד הפרשות לפנסיה           -         90,000          ש"ח

עזרת הזולת לעבר                 -         50,000          ש"ח

עזרת הזולת לעתיד                -         200,000        ש"ח

הוצאות רפואיות לעבר            -         30,000          ש"ח

הוצאות רפואיות לעתיד           -         75,000          ש"ח      

סה"כ                                   -         1,194,903     ש"ח

 

האם ניתן לפסוק לטובת תובע בעילה עפ"י חוק הפלת"ד, הוצאות בגין אופן ניהול ההליך ע"י מבטחת בנוסף לשכה"ט?

גדר המחלוקת

 

100. אקדים ואומר כי מצאתי שאין מניעה לפסוק הוצאות בגין אופן ניהול הליך ע"י מבטחת, בנוסף לשכה"ט המקסימלי הקבוע בחוק הפלת"ד.

 

101. בסיכומיו, עתר התובע לפסיקת הוצאות כנגד הנתבעת, בנוסף לשכה"ט המקסימלי שיש לפסוק לו, וזאת בשל אופן ניהול ההליך ע"י הנתבעת בשאלת החבות. לדעת התובע, בנסיבות דנן, ומשהנתבעת טענה טענות שונות ומשתנות מדוע יש לדחות את תביעתו, שעה שבידיה המידע שאין בסיס לטענותיה - מן הראוי כי ביהמ"ש יביא זאת לידי ביטוי בעת פסיקת ההוצאות.

 

102. אין חולק כי הלכה פסוקה היא שביהמ"ש אינו רשאי לפסוק לתובע בעילה עפ"י חוק הפלת"ד שכ"ט בשיעור העולה על 13% בתוספת מע"מ. משכך, עותר התובע לפסיקת הוצאות, להבדיל מפסיקת שכ"ט נוסף.

 

103. תגובת הנתבעת לבקשתו זו של התובע באה לידי ביטוי בעמידתה אחר טענתה כי התאונה כלל לא ארעה.

 

הכרעה

הלכת ארליך - המצב המשפטי

 

104. ביהמ"ש העליון נדרש במספר הזדמנויות לשאלה האם ניתן לפסוק לטובת תובע בתביעה בעילה עפ"י חוק הפלת"ד, שכ"ט בשיעור הגבוה מ-13%. השאלה נדונה לראשונה ובאריכות בע"א 7204/06 ישראלה ארליך נ' יהושע ברטל (22.8.12) (להלן: "הלכת ארליך").

 

105. ביהמ"ש נדרש בהלכת ארליך לשאלה האם תקרת שכה"ט בשיעור של 13% "...חלה גם מקום בו נדרש עורך דין לטפל בערעור שהוגש לאחר פסק הדין בתביעה המקורית: אם התשובה לשאלה זו היא בשלילה – מהו שיעור שכר הטרחה המירבי, או הראוי עבור הטיפול בהליך הערעור?" (עמ' 1 לפסה"ד).

 

106. ביהמ"ש סקר בהרחבה את הטעמים שהביאו את המחוקק הראשי להגביל את שיעור שכה"ט, ובכללם: "זניחת הדרישה להוכיח את רשלנותו של גורם הנזק, ומעבר למשטר משפטי של פיצוי ללא הוכחת אשם"; הרחבת חובת הביטוח, כך שתחול על כל חבות שעשויה להתעורר עקב נזק שנגרם בתאונת דרכים" (עמ' 12 לפסה"ד).

 

107. ביהמ"ש מצא בהלכת ארליך כי מטעמים אלו הוגבל שיעור שכה"ט שניתן לגבות. משכך, נקבע כי יש לפסוק עד לשכה"ט הקבוע בחוק הפלת"ד.

 

108. ביהמ"ש העליון קבע כי מטרת "ס' 16(א) לחוק הפיצויים ברורה ותכליתה אחת. היא קובעת תעריף מקסימלי – ואין להוסיף עליו, לא בדרך של פסיקת שכר טרחה נוסף בערעור ולא בדרך אחרת..." (המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין בע"מ' 34 לפסה"ד).

 

הלכת לוי ירוחם

 

109. ביהמ"ש העליון נדרש לסוגיית שכה"ט בע"א 7259/10 מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' לוי יורם ירוחם (28.8.12, להלן: "הלכת לוי ירוחם"). ביהמ"ש התבקש לקבוע כי היה מקום לפסוק לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהפיצוי, כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי. יאמר כי ביהמ"ש המחוזי פסק שכ"ט זה בשל שאלת החבות שנדונה בהרחבה הן בביהמ"ש המחוזי והן ב"גלגול" קודם בביהמ"ש העליון. נקבע כי בהלכת לוי ירוחם:

            "...דן בית משפט זה בהרחבה בפירושים אפשריים לסעיף 16(א) לחוק....  ופסק כי יש לראות את תחולת סעיף 16(א) לחוק הפיצויים כמשתרעת גם על שכר הטרחה בעבור הטיפול בהליך הערעור...תביעתו של המשיב, על כל גלגוליה, היא בבחינת תביעה שהתנהלה לפי חוק הפיצויים, ולפיכך צריך היה להגביל את שכר טרחתו של בא-כוח המשיב בהתאם להלכת ארליך הנ"ל, ב-13% מהסכום הסופי שנפסק לניזוק" (המשנה לנשיא, כב' השופט ריבלין בס' 25 לפסה"ד).

 

110. האם אכן יש לראות בפסיקה זו סוף פסוק?

 

פרשת בונדרנקו

 

111. ע"א 5401/04 וערעור שכנגד אלכסנדר בונדרנקו נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (10.8.05) (להלן: "פרשת בונדרנקו"), חוות הדעת ניתנה ע"י כב' השופט ריבלין (כתוארו אז), לה הצטרפו הנשיא ברק והשופט גרוניס (כתוארו אז). בפסה"ד נדון בין היתר, ערעורה שכנגד של המבטחת על פסיקת ביהמ"ש המחוזי שבתחילה פסק  לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ "...לאור התנהלות התיק קרוב ל-10 שנים ומספר המומחים שנטלו בו חלק" ואח"כ הפחית את שיעור ההוצאות ושכ"ט ל-15.5% בסה"כ "...מהם 13% שכ"ט עו"ד ו-2.5% כהוצאות משפט". (עמ' 2 להחלטת כב' השופטת צפורה ברון בבקשה לתיקון טעות סופר).

 

112. ביהמ"ש העליון קבע כי:    

"6.       נותרה עוד שאלה אחת, הצריכה בירור והיא נוגעת לפסיקת ההוצאות. בית-המשפט המחוזי קבע בפסק-הדין כי המשיבה תשלם למערער "את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד כולל בסך של 20% בתוספת מע"מ, בתוספת תשלום של 7,000 ש"ח שקבעתי לענין הניכויים [עניין זה נוגע להטלת הוצאות על המשיבה בשל דרך התנהגותה במהלך חקירתו של אחד העדים בביהמ"ש]".

 

בהחלטה שניתנה לאחר פסק-הדין, במסגרת דיון בבקשה לתיקון טעות סופר, הבהיר בית-המשפט, כי הקביעה בדבר תשלום הוצאות בסך של 20% כוללת את הוצאות המשפט, שהרי בית-המשפט נוהג לא אחת, כך נכתב, לפסוק את הוצאות המשפט ביחד עם שכר טירחת עורך-הדין בסכום כולל אחד. אשר-על-כן, כך הבהיר בית-המשפט, "ניתן לומר כי שכ"ט עו"ד הוא בשיעור של 13% ו-7% הנותרים הם בגין הוצאות משפט". חרף זאת, בחר בית-המשפט להפחית את הסכום הכולל הזה ולהעמידו על 15.5% בתוספת מע"מ.

 

נראה כי הדרך הנכונה לפסוק בעניין זה היתה לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות המשפט וכן בתשלום שכר טירחת עורך-דין בשיעור של 13% ככתוב בחוק. לסכום זה האחרון מתווסף מע"מ כדין. ההוראה בדבר פסיקת ההוצאות תתוקן בהתאם. במובן זה מתקבל הערעור שכנגד.

 

אין אנו נדרשים היום לשאלה אם ניתן במסגרת תובענה המתבררת על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונת-דרכים, תשל"ה-1975, לחייב צד מן הצדדים בתשלום הוצאות מעבר לשכר הטירחה הנקוב בדין, במקרה שהתנהגות אותו צד מצדיקה להטיל עליו הוצאות, שכן בא-כוח המערער הודיע, כי הוא לא יגבה את הסכום הנוסף הזה. הערעור והערעור שכנגד מתקבלים בחלקם, כאמור."(ס' 6 לפסה"ד).

 

הכרעה

 

113. בחינת פסק-הדין שנתנו בהלכת ארליך ובהלכת לוי ירוחם מעלה כי ביהמ"ש לא נדרש לשאלת ההוצאות, אלא לשאלת שכה"ט בלבד.

 

114. לעומת זאת, בפרשת בונדרנקו, שלא נזכרה בשני פסקי הדין הנ"ל, נדונה שאלת ההוצאות בלבד, ולדעתי מטעם זה לא אוזכרה בהם. בפרשת בונדרנקו ביהמ"ש העליון אימץ הלכה למעשה את הכרעת ביהמ"ש המחוזי, (לאחר תיקון פסה"ד במסגרת החלטה לתיקון טעות סופר), בהשאירו על כנה את חיוב המבטחת ב-2.5% נוספים בגין הוצאות שנפסקו עקב אופן התנהלות המבטחת.

 

115. ביהמ"ש העליון השאיר בפרשת בונדרנקו בצריך עיון את השאלה, אשר כלל לא נדונה בפרשת ארליך ובפרשת ירוחם לוי - האם ניתן לפסוק הוצאות לטובת תובע בנוסף לשכה"ט המכסימלי.

        לא עלה בידי לאתר פסיקה נוספת של ביהמ"ש העליון שנדרשה לסוגיה זו, ועל כן מסקנתי הינה כי קביעת ביהמ"ש העליון בפרשת בונדרנקו, אשר השאירה על כנה את פסיקת ההוצאות שנפסקה בביהמ"ש המחוזי– שרירה וקיימת.

 

האם במקרה דנן יש מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט בגין אופן ניהול ההליך

 

116. התנהלות הנתבעת במקרה דנן הינה לטעמי התנהלות שאינה ראויה.

 

117. כתב ההגנה הוגש גם בשם האב. יוזכר כי עפ"י הנטען בכתב התביעה האב הוא שנהג בקטנוע והתובע הוסע על ידיו. הנתבעת, ראתה חירות לעצמה להעלות גם בשם האב גרסה עובדתית, שלא היה לה תימוכין בחומר חקירה כלשהו, (שכן החקירה הראשונה שנערכה לאחר הגשת כתב ההגנה), לפיה התובע ולא האב הוא שנהג בקטנוע, וכי על כן דין תביעתו להידחות בהיעדר כיסוי ביטוחי.

 

118. במקרה דנן קיים ניגוד אינטרסים בין הנתבע (האב) לבין הנתבעת (המבטחת) שעה שהאחרונה מעלה, בשמה ובשם האב, גרסה עובדתית בכתב ההגנה המשותף, העומדת בסתירה לאינטרס האב ומבלי שחקרה, בדקה ו/או בררה עמו מהי גרסתו בדבר נסיבות אירוע התאונה. טופס ההודעה של האב למבטחת, (שיש להניח כי נמסר לה עוד קודם להגשת כתב ההגנה), לא הוגש

 

 

כראיה ע"י מי מהצדדים. ברם, אין ספק כי האב לא דיווח כי התובע הוא שנהג בקטנוע - שאם לא כן חזקה כי המבטחת הייתה מגישה את ההודעה.

 

119. יכול וניתן היה לעבור לסדר היום על התנהלות זו, לו המבטחת לא הייתה משייטת בין טענותיה "העובדתיות" שאינן מתיישבות זו עם זו. הנתבעת טענה בתחילה כי התובע הוא זה שנהג באופנוע על אף שאינו מחזיק ברישיון לנהיגת אופנוע, שינתה בהמשך את טעמיה,  וטענה כי התאונה ארעה במתכוון ע"י התובע במטרה להיפצע ולדחות את שירותו הצבאי, ובשלב מאוחר יותר אף טענה כי התאונה כלל לא ארעה.

        המבטחת נקטה בשיטת לא מצליח. כל עת שנראה היה כי גרסה "עובדתית" מסוימת חסרת תשתית עובדתית, היא שייטה בקלילות לגרסה "עובדתית" אחרת, ולאחריה לנוספת, ולבסוף לשתי האחרונות, גם אם אינן מתיישבות זו עם זו.

 

120. סבורני כי על ביהמ"ש לומר את דברו על דרך התנהלות זו המשתנה חליפות בהתאמה לאינטרסים משתנים של המבטחת, המושתתים על הנחות ותאוריות.

 

121. לפיכך, מצאתי לחייב את הנתבעת בהוצאות בגין אופן ניהול ההליך בסך של 15,000 ש"ח וזאת בנוסף להוצאות המשפט בגין אגרה, שכ"ט העדים, הוצאות כמקובל ושכ"ט עו"ד ומע"מ.

 

סוף דבר

 

122. לפיכך, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 1,194,903 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.21% והוצאות בסך של 15,000 ש"ח. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. מהסכום שיתקבל יש לנכות את התשלום התכוף ברוטו בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובע, לרבות אגרת ביהמ"ש, כשכל הוצאה תישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל הוצאה ועד לתשלום המלא בפועל.

 

 

 

 

 

 

ניתן היום,  י"א תשרי תשע"ז, 13 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.