השופט חגי ברנר:

מבוא

 

1. ערעור על פסק דינו המשלים של בית משפט השלום (כב' השופטת אביגיל כהן) במסגרת ת.א. 36001/08, מיום 11.12.2014, בו נקבע כי הטעות החישובית שנפלה בפסק דינו הקודם מיום 29.7.2013 (להלן: "פסק הדין הראשון"), אינה מובילה לשינוי תוצאת פסק הדין הראשון.

 

2. עסקינן בסכסוך בין מי שהיו שותפים במיזמי נדל"ן שונים. לימים נתגלע סכסוך בין הצדדים שהוביל להגשת תביעות הדדיות, לרבות בנוגע להתחשבנות ההדדית בגין המיזמים השונים, בשים לב להכנסות ולהוצאות שהיו בקשר למיזמים.

 

3. ביום 29.7.2013 ניתן פסק הדין הראשון.

 

4. בס' 15.2 לפסק הדין הראשון קבע בית המשפט קמא כי ההכנסות של המיזם מפרוייקט קיבוץ גלויות היו 1,284,616 ש"ח, ומכאן שמחציתו של סכום זה הינה 642,308 ש"ח, אלא שאין המדובר ברווח, אלא בסכום שאינו כולל הוצאות תקורה, משרד וכו'.

 

בס' 16.9 לפסק הדין הראשון, קבע בית המשפט קמא כי ההכנסות מפרוייקט קיבוץ גלויות עמדו על 642,308 ש"ח, אך כאשר מחלקים סכום זה לשניים, מגיעים לסכום "נמוך משמעותית מהסכום הנדרש" [ע"י המערער 1- ח.ב.]. עוד נקבע כי "סכום ההוצאות המדוייק עבור כל מיזם ומיזם לא הוכח, אך הוכח כי בני [המערער 1- ח.ב.] חייב לדני [המשיב 1- ח.ב.] כספים בסכום שאינו פחות מסכום הרווחים המגיעים לו, לטענתו. ... על כן, מחד הוא אינו זכאי לרווחים, ומאידך- דני אינו זכאי להחזר הוצאות."

 

5. בסופו של דבר דחה בית המשפט קמא במסגרת פסק הדין הראשון את תביעתו של המערער 1 (להלן: "המערער"), ומנגד, קיבל באופן חלקי את תביעתם הנגדית של המשיבים וחייב את המערערים לשלם להם סכום של 285,773 ש"ח, ממנו יופחת סך של 13,000 דולר.

 

6. הן המערערים והן המשיבים ערערו על פסק הדין הראשון.

 

7. ביום 8.9.2014, במסגרת הדיון בערעור על פסק הדין הראשון, הושג הסדר דיוני שקיבל תוקף של פסק דין, ובו נקבע:

 

"בשלב זה ועל פי הצעת בית המשפט מסכימים לחזור הדדית מהערעורים, זולת נקודה אחת שהועלתה בערעור העיקרי, שעניינה ב"הטעות החישובית" (לשיטת המערער). בנקודה זו, ונוכח חילוקי הדעות ביננו בדבר פרשנותו של פסק דינו של בית משפט קמא, היינו האמנם נפלה בו טעות חישובית אם לאו, ומהן השלכותיה של הטעות ככל שנפלה כזו, אנו מסכימים כי התיק יוחזר לבית משפט קמא, על מנת שייתן דעתו על הטענות בנקודה הנ"ל ויוציא מלפניו פסק דין משלים.

מובהר, כפי שפורט גם ברישא, כי הדיון חוזר לבית משפט קמא אך ורק לגבי טענת "הטעות החישובית" – האמנם יש טעות ומהן השלכותיה- כאשר בכל יתר הנושאים נותר פסה"ד על כנו.

אנו מסכימים כי לפני בית משפט קמא יעמדו גם כתבי הטענות שהגשנו בערעור. מבחינתנו יהיה רשאי בית משפט קמא להכריע בסוגיה על פי החומר שבתיק, לרבות החומר שהגשנו בערעור, אולם בית משפט קמא יהיה רשאי כמובן להזמין אותנו להשלמת סיכומים."

 

8. משהוחזר התיק לבית המשפט קמא, ניתנה על ידו ביום 21.10.2014 החלטה, בה נקבע כי אכן נפלה בפסק הדין הראשון טעות חישובית, שכן בית המשפט כבר חילק את ההכנסות בסך 1,284,616 ש"ח לשניים, ולא היה מקום לחלק את התוצאה, 642,308, פעם נוספת לשניים. עוד ציין בית המשפט קמא כי:

 

"מדובר למעשה ב"טעות בחישוב" כמשמעותה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984, אשר לו הייתי נדרשת אליה מבעוד מועד, יכולתי להכריע בה עוד בטרם הגשת ערעור."

 

9. בהמשך זומנו בעלי הדין לדיון בנוגע להשלכותיה של הטעות החישובית, ולאחר מכן ניתן ביום 11.12.2014 פסק הדין המשלים, הוא פסק הדין מושא הערעור הנוכחי (להלן: "פסק הדין המשלים").

 

10. בפסק הדין המשלים ציין בית המשפט קמא כי סבר בעבר בטעות שמחצית מההכנסות בגין הפרוייקט היו 321,154 ש"ח (מחצית מ- 642,308 ש"ח), אלא שסכום ההוצאות בגין הפרוייקט עלה על סכום זה באופן משמעותי, ולכן לא מצא לנכון לפרט את סכום ההוצאות, מתוך הנחה כי למערער בוודאי שלא מגיעים כספים מאת המשיב 1 (להלן: "המשיב"). עוד ציין בית המשפט כי למרות הטעות החישובית, אין מקום לזכות את המערער בסך של 321,154 ש"ח, שכן היה ברור בעת כתיבתו של פסק הדין הראשון שסכום ההוצאות של המשיב הוא לפחות 321,154 ש"ח, ועל כן בית המשפט לא מצא לנכון לקבוע איזו הוצאה מדוייקת יאשר מתוך טבלת ההוצאות שהכינה העדה מרגריטה בוייר. בית המשפט קמא הוסיף וציין: "עתה, כאשר סכום ההוצאות צריך להיות גבוה יותר, על מנת להגיע לאותה תוצאה של פסק הדין, ניתן לקבוע בוודאות, כי סכום הוצאות כפול, הוכח כדבעי." בהמשך, נימק בית המשפט קמא את קביעתו זו, הציג תחשיב הוצאות, והגיע למסקנה כי סכום ההוצאות הוא לפחות 588,352 ש"ח וכי גם כעת מדובר בתחשיב מיטיב באופן מפליג עם המערער, אך "אני עושה זאת רק כיוון שאינני מפרשת את פסק הדין שניתן בערעור, כהסכמה "לפתוח" מחדש את התביעה שכנגד ולחייב את בני בסכומים נוספים על אלו שבהם חוייב." בית המשפט קמא הוסיף וציין כי לכך יש להוסיף את העובדה שהמערער קיבל בגין פרוייקט אחר רווחים בייתר בסכום העולה על 140,000 ש"ח, ומכאן שתיקון הטעות החישובית איננו מוביל לשינוי בתוצאת פסק הדין.

 

11. מכאן הערעור על פסק הדין המשלים.

 

טענות המערערים

 

12. המערערים טוענים כי בית המשפט קמא עשה כל שלאל ידו על מנת להשאיר את תוצאת פסק הדין הראשון על כנה, חרף הטעות החישובית שנפלה בו, ותעיד על כך האמירה לפיה "עתה, כאשר סכום ההוצאות צריך להיות גבוה יותר, על מנת להגיע לאותה תוצאה של פסק הדין, ניתן לקבוע בוודאות, כי סכום הוצאות כפול, הוכח כדבעי."

 

13. המערערים טוענים כי בית המשפט קמא לא היה מוסמך לדון מחדש בשאלת ההוצאות בגין הפרוייקט, אלא אך ורק לדון בשאלה האם יש טעות חישובית בפסק הדין הראשון ומהן השלכותיה. ואכן, בית המשפט קמא סבר בעצמו כי מדובר בטעות בחישוב כמשמעה בס' 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), כעולה מהחלטתו מיום 21.10.2014, לאחר שהוחזר אליו התיק. הלכה היא שסמכות בית המשפט לתקן טעות בפסק דינו, אינה מיועדת לתיקון טעויות מהותיות או לשם קביעת ממצאים עובדתיים שלא הופיעו בפסק הדין המקורי, ומכאן שבית המשפט אינו מוסמך לשנות הנחות, ממצאים או קביעות המופיעות בפסק דינו. דא עקא, במקרה דנן ערך בית המשפט קמא דיון מחודש ועדכני בממצאים, במסגרתו ערך בחינה מחודשת של הראיות שהוצגו במסגרת ההליך ונתן משקל ראייתי חדש לתצהירה של גב' בוייר, אותו תצהיר שלא קיבל כל משקל ראייתי בפסק הדין הראשון.

 

14. לדידם של המערערים, בהחלטה להשיב את הדיון לבית המשפט קמא התכוונה ערכאת הערעור לכך שאם אכן נפלה טעות חישובית, יערוך בית המשפט קמא את החישוב האריתמטי המתוקן בהתאם, ולא היתה כאן הסמכה של בית המשפט קמא לדון או לקבוע ממצאים מתוקנים או לבצע הערכה מחודשת של ראיות ומסקנות. מכאן שבית המשפט קמא חרג מסמכותו כאשר ערך בחינה מחדש של ממצאיו ומסקנותיו.

 

15. עוד טוענים המערערים כי שומה היה על בית המשפט קמא, לאחר שקבע כי אכן נפלה בפסק הדין הראשון טעות חישובית, לבצע אך ורק עדכון של החישוב האריתמטי הנגזר מהטעות החישובית האמורה, קרי, להוסיף סכום של 321,154 ש"ח לסכום לו זכאי המערער מהמשיבים.

 

16. המערערים טוענים כי פסק הדין המשלים הפך למעשה לפסק דין חדש, שכן בניגוד ברור להחלטתה של ערכאת הערעור, התמקד בית המשפט קמא דווקא בטענות הערעור שכנגד שהגישו המשיבים, וקיבל אותן, למרות שהמשיבים חזרו בהם מכל הטענות שהעלו במסגרת הערעור שכנגד. כך, בפסק הדין הראשון נקבע כי המשיבים לא הצליחו להוכיח מהן ההוצאות שהוציאו עבור שלושת הפרוייקטים של השותפות, ובהתאם נדחתה תביעתם נגד המערער לחייבו במחצית ההוצאות הנטענות, ואף נדחתה עתירתם של המשיבים לפסוק את מחצית ההוצאות על דרך האומדן. והנה, בפסק הדין המשלים ניתן לפתע משקל רב לעדותה של גב' בוייר, שנדחתה במסגרת פסק הדין הראשון כבלתי מספקת לשם הוכחת ההוצאות שהוצאו עבור שלושת הפרוייקטים, להבדיל מהוצאות אחרות שהיו למשיבים.

 

17. לבסוף, המערערים טוענים כי הלכה למעשה, בפסק הדין המשלים נתקבל למעשה הערעור שכנגד של המשיבים, למרות שבמסגרת ההסדר הדיוני חזרו בהם המשיבים מערעורם, שכן בפסק הדין הראשון דחה בית המשפט קמא את תביעתם של המשיבים לחייב את המערער בסכומי הוצאות העולים על סכום ההכנסות שיש לזקוף לזכותו, ואילו כעת הוא הגדיל את סכום ההוצאות שנזקף לחובתו של המערער.

 

טענות המשיבים

 

18. המשיבים טוענים כי פסק הדין המשלים ניתן בסמכות מלאה, כדת וכדין, שכן כעולה מפרוטוקול הדיון בערעור הראשון, התקשתה ערכאת הערעור להבין את האומדן שערך בית המשפט קמא בפסק הדין הראשון בעת שערך את הקיזוז, ולכן הוחלט להחזיר את הדיון אליו כדי שייתן את הדעת על ההשלכות האופרטיביות, תוך שנאמר כי אין לדעת מראש מה תהיינה התוצאות של בירור זה. לצדדים היה ברור שבמסגרת דיון בשאלת ההשלכות של הטעות, אם היתה כזו, יוכל בית המשפט קמא לבחון כל טענה בענין זה. מכאן שאין מקום לקבל את טענת המערערים כאילו כל שהוסכם הוא שאם בית המשפט קמא יקבע שאכן נפלה טעות בפסק הדין הראשון, משמעות הדבר היא זקיפה אוטומטית של סך 321,124 ש"ח לטובת המערערים. לא כך הוסכם ולא כך נכתב, והמשיבים לא היו מסכימים לכך בשום אופן.

 

19. עוד טוענים המשיבים כי בית המשפט קמא הוסמך מפורשות לקבוע האם אכן יש טעות חישובית, ואם כן, מהן השלכותיה, ומכאן שאין המדובר בהכרח אך ורק בתיקון אריתמטי של פסק הדין הראשון.

 

20. באשר להחלטת בית המשפט קמא מיום 21.10.2014, לפיה מדובר בטעות חישובית שניתן היה לתקנה לפי ס' 81(א) לחוק בתי המשפט, טוענים המשיבים כי מדובר באמרת אגב בלבד, ומכל מקום, המנדט שניתן לבית המשפט קמא היה לבדוק גם את השלכות אותה טעות. זאת ועוד, אמרת אגב זו דווקא תומכת בעמדת המשיבים, שכן סברה זו של בית המשפט קמא מלמדת כי גם אילולא התרחשה הטעות הטכנית בסיכום ההתחשבנות, תוצאת פסק הדין היתה זהה.

 

21. המשיבים מוסיפים וטוענים כי אין מקום להתערב בפסק הדין המשלים לאחר שבית המשפט קמא הבהיר, בהסתמך על הראיות שהוצגו בפניו, כי סך ההוצאות עולה על סך ההכנסות גם לאחר תיקון הטעות. מדובר בקביעות עובדתיות שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן. אמנם, בפסק הדין הראשון סרב בית המשפט קמא לקבל את מלוא התחשיב של גב' בוייר, לפיו ההוצאות שעל המערער היה להשתתף בהן עמדו על סך של 2.7 מליון ש"ח, אך עדיין הוכח שהמערער חייב למשיב כספים בסכום שאינו פחות מסכום התשלומים המגיעים לו לטענתו. טעות ברכיב ההכנסות אינה הופכת את פסק הדין למוטעה ברכיב ההוצאות. כל השוני הוא שבפסק הדין הראשון לא נזקק בית המשפט קמא לפרט בכמה עולה סך ההוצאות על סך ההכנסות, ואילו בפסק הדין המשלים בדק בית המשפט קמא את הדברים פעם נוספת, והגיע לאותה מסקנה.

 

22. עוד טוענים המשיבים כי אין זה נכון שבפסק הדין המשלים ניתן משקל יתר ביחס לעדותה של גב' בוייר, לעומת פסק הדין הראשון. ממצאי העובדה נותרו כשהיו ובית המשפט שוכנע כי אכן היו הוצאות שעל המערער לשאת בהן, וזאת לכל הפחות בסכום הרווחים המגיעים לו לטענתו.

 

דיון והכרעה

 

23. לאחר עיון בטיעוני הצדדים ובחומר הראיות, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, והכל מהטעמים שיפורטו להלן.

 

24.  השאלה שמכריעה את הכף היא שאלה פרשנית- מה היתה כוונת הצדדים כאשר הסכימו כי  התיק יוחזר לבית המשפט קמא על מנת שיקבע האם נפלה טעות חישובית בפסק הדין "ומהן השלכותיה של הטעות ככל שנפלה כזו".

 

במחלוקת פרשנית זו, דעתי היא שכוונת הצדדים היתה שאם אכן יתברר כי נפלה טעות חישובית, יערוך בית המשפט קמא את החישוב האריתמטי המתוקן בהתאם, בהתחשב בכלל הקביעות והממצאים האחרים שכבר קיימים בפסק הדין הראשון, ולא היתה כאן כוונה שבית המשפט "יפתח" מחדש את פסק הדין הראשון בכל הנוגע להערכת הראיות וקביעת ממצאים עובדתיים חדשים בסוגיית ההוצאות, דבר שגם לא נאמר בפסק הדין בערעור הראשון.

 

ודוק: אפילו בית המשפט קמא סבר בתחילה כי זהו המנדט שניתן לו, ותעיד על כך החלטתו מיום 21.10.2014, בה ציין בית המשפט קמא כי:

 

"מדובר למעשה ב"טעות בחישוב" כמשמעותה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984, אשר לו הייתי נדרשת אליה מבעוד מועד, יכולתי להכריע בה עוד בטרם הגשת ערעור."

 

מכאן עולה לכאורה שאם המערערים היו בוחרים בשעתו במסלול של בקשה לתיקון טעות כמשמעה בס' 81(א) לחוק בתי המשפט, בית המשפט קמא היה נעתר לבקשה זו, קרי, פוסק לזכותם סך של 321,154 ש"ח. קשה להניח שבמסגרת בקשה לתיקון טעות כזו, לו היתה מוגשת, בית המשפט היה משנה באופן מהותי את פסק דינו לחובתם של המערערים, בכך שחרף תיקון הטעות והגדלת הסכום העומד לזכותם, הוא היה מגדיל במקביל את סכום ההוצאות שיש לקזז מתוך הסכום המגיע למערערים, בבחינת "שטר ושוברו בצידו". מכאן שקשה להלום מצב שבו דווקא הערעור שהגישו המערערים בנקודה זו, יעמוד להם לרועץ לאחר שאכן נמצא שהיתה טעות אריתמטית בפסק הדין הראשון, ומה שלא היה עולה בידי המשיבים להשיג אלמלא הוגש הערעור, יעלה בידם להשיג דווקא כאשר ערעורם של המערערים הוכתר בהצלחה לאחר שנמצא כי אכן נפלה טעות אריתמטית לחובתם במסגרת פסק הדין הראשון.

 

25. ודוק: לא רק המערערים הגישו ערעור על פסק הדין הראשון, אלא גם המשיבים. בערעורם, טענו המשיבים כי היה מקום להגדיל את סכום ההוצאות שהמערערים אמורים לשאת בהן בגין מיזמי הנדל"ן המשותפים, באופן שיושת על המערערים חיוב כספי גדול יותר ממה שהושת עליהם במסגרת פסק הדין הראשון. והנה, במסגרת ההסדר הדיוני, הוסכם באופן מפורש כי המשיבים יחזרו בהם מערעורם. יוצא איפוא שאם נקבל כעת את טענותיהם של המשיבים, הרי שבפועל הערעור המקורי שלהם דווקא התקבל, ולו גם חלקית, דבר העומד בסתירה מוחלטת להסדר הדיוני לפיו ערעורם יידחה.

 

26. יתר על כן, עיון בפרוטוקול הדיון בערעור הראשון מגלה כי ערכאת הערעור הציעה בתחילה הסדר דיוני אחר ולפיו במקום להחזיר את התיק לבית המשפט קמא, ההתחשבנות כולה תאופס כליל, כך שייקבע כי אף אחד מבעלי הדין אינו חב דבר לרעהו, דבר שיש בו משום קניית סיכון על ידי המשיב, שכן הוא אמנם מוותר מחד על הסכום בו זכה בפסק הדין הראשון, אך מאידך, הוא קונה את הסיכון שאם אכן ישנה טעות חישובית, אזיי יתרת הזכות שלו תהפוך ליתרת חובה שערכאת הערעור אף העריכה בסכום של כ- 150,000 ש"ח (ע' 4 לפרוטוקול מיום 8.9.2014). הצעה זו של ערכאת הערעור מעידה שלדידה, תיקון הטעות החישובית, אם יתברר שאכן היתה טעות כזו, יביא בהכרח להטלת חיוב כספי על המשיבים, וזהו הסיכון שהיא הציעה למשיבים לקנות, בדמות ויתור על הסכום שנפסק לזכותם בפסק הדין הראשון. ברם, הצעה זו לא היתה מקובלת על המשיבים, ולכן במסגרת ההסדר שהושג לבסוף, לא אופסה ההתחשבנות בין הצדדים, אלא התיק הוחזר לבית המשפט קמא במצב שבו לזכות המשיבים עומד עדיין הסכום שפסק לטובתם בית המשפט קמא, ומנגד, הם נותרו עם הסיכון שבעקבות תיקון הטעות החישובית, יתהפך הגלגל והם יידרשו לשלם כספים למערער. אמור מעתה: עובר להשגת ההסדר הדיוני ידעו בעלי הדין כי אם יתברר שאכן מדובר בטעות חישובית, הרי שהדבר חושף את המשיב לסיכון שהוא יחוייב לשלם כספים למערערים. האפשרות לפיה למרות הטעות החישובית, תוצאת פסק הדין לא תשתנה- לא עמדה כלל על הפרק בזמן אמת. דומה גם כי ערכאת הערעור לא ייחסה חשיבות יתירה לבדיקת ההשלכות של הטעות החישובית, והדגש העיקרי היה שיש לברר האם אכן מדובר בטעות חישובית, שכן המשיבים כפרו בכך וטענו שלא מדובר כלל ועיקר בטעות חישובית.

 

27. אינני מקבל את טענת המשיבים כאילו יש לפרש את דברי ערכאת הערעור כאילו עולה מהם שייתכן ותיקון הטעות החישובית לא יגרור חיוב כספי נגדם. בענין זה הם מסתמכים על האמירה "אי אפשר לדעת מראש מה תהיינה התוצאות של הבירור הזה" וכן על האמירה "אנחנו מתקשים להבין לאור פסה"ד איזה אומדן בדיוק בית המשפט עשה כשהוא ערך את הקיזוז". אני סבור כי יש לפרש את הדברים כפשוטם. ערכאת הערעור התקשתה להבין כיצד מבחינה אריתמטית הגיע בית המשפט קמא לתוצאה הסופית בפסק הדין הראשון,  ולכן גם ציינה כי אי אפשר לדעת מראש מה תהיינה תוצאות הבירור של שאלת הטעות החישובית. עוד יצויין כי בחלק האופרטיבי של פסק הדין הראשון, הוצב סכום אותו זכאים המשיבים לקבל מאת המערער (סך של 285,773 ש"ח), ומנגד, נקבע כי יש לקזז מתוך הסכום האמור, סך של 13,000 דולר המגיע למערער. חישוב ההפרש בין שני הנתונים לא נעשה, כך שאין למצוא בפסק הדין "שורה תחתונה" מהו הסכום המדוייק שעל המערער למשלם למשיבים. לדידי, על רקע זה, אין לראות באמירה זו של ערכאת הערעור משום כוונה להסמיך את בית המשפט קמא לבחון מחדש את שאלת ההוצאות שיש לזקוף לחובתם של המערערים, באופן שאלה יוגדלו בסופו של דבר מעבר לסכום שנקבע במסגרת פסק הדין הראשון, קרי, מעבר לסכום של 321,154 ש"ח. ואכן, לא בכדי נקבע במסגרת ההסדר הדיוני כי זולת דיון בטעות החישובית והשלכותיה, "בכל יתר הנושאים נותר פסה"ד על כנו".

 

28. חשוב לציין כי פסק הדין המשלים משנה באופן מהותי את הקביעות בפסק הדין הראשון בכל הנוגע להוצאות הפרוייקט של קיבוץ גלויות, שכן בעוד שבפסק הדין הראשון נקבע כי הוצאות אלה לא הוכחו, למעט העובדה שסכומן איננו פחות מסכום הרווחים לו זכאי המערער, קרי, מדובר בהוצאות בסכום של לפחות 321,154 ש"ח, הרי שבמסגרת פסק הדין המשלים, נקבע כי סכום ההוצאות שיש לזקוף לחובתו של המערער בגין פרוייקט קיבוץ גלויות הוא כמעט כפול-  לפחות סך של 588,352 ש"ח, תוך שצויין כי גם כעת מדובר בתחשיב מיטיב באופן מפליג עם המערער. בהקשר זה ניתח בית המשפט קמא מחדש את חומר הראיות, ונתן משקל מוגבר לראיות שבפסק הדין הראשון ניתן להן משקל נמוך. כך, בנוגע לעדותה של גב' בוייר, נקבע בפסק הדין הראשון כי היא לא הצליחה להשיב על שאלות רבות וכי לא המציאה את ניירות העבודה שהתחייבה להמציא, אלא הציגה קלסר עם חומר ראיות חדש, שנפסל. עוד נקבע כי לא ניתן לדרוש מאת המערער בדיעבד לממן הוצאות בסדר גודל שנטען על ידי המשיבים בהתאם לטבלה שהכינה גב' בוייר, שחלקן גם התייחס לתקופה שלאחר תום הפעילות המשותפת, וגם לא ניתן לייחס את ההוצאות הרבות שנטענו על ידי המשיבים, לפרוייקטים בהם היה שותף המערער. מטעם זה דחה בית המשפט קמא, בפסק הדין הראשון, את התביעה הנגדית של המשיבים בענין ההוצאות, ולא השית על המערער חיוב כספי כלשהו בגינן. והנה, במסגרת פסק הדין המשלים, נערך ניתוח מחודש של רשימת ההוצאות שפורטו בתצהירה של גב' בוייר, והוכרו כעת לראשונה הוצאות נוספות שלא הוכרו קודם לכן במסגרת פסק הדין הראשון (ראה ע' 7 לפסק הדין המשלים). כך גם ישנה התייחסות לעדויות נוספות בענין ההוצאות, ובסופו של דבר הכיר בית המשפט קמא במחצית מסכום ההוצאות שפורטו בתצהירה של גב' בוייר. דעתי היא שבית המשפט קמא לא הוסמך לשנות את ממצאיו וקביעותיו בעקבות תיקונה של הטעות החישובית, בוודאי לא באופן שבו סכום ההוצאות שייזקפו לחובתו של המערער יגדל מסכום של לפחות 321,154 ש"ח, לסכום של לפחות 588,352 ש"ח, ואין לפרש את הדיבור "ומהן השלכותיה של הטעות ככל שנפלה כזו", כהסמכה כזו. כפי שצויין כבר קודם, המשיבים תבעו מאת המערער במסגרת תביעה שכנגד את מלוא סכום ההוצאות שנטען על ידם, אלא שתביעתם נדחתה במסגרת פסק הדין הראשון, והנה, כעת, הלכה למעשה, תביעתם נתקבלה, ולו גם חלקית. פשיטא שאם בית המשפט קמא היה מגיע לממצאים כאלה במסגרת פסק הדין הראשון, אזי היה מקום לחייב את המערערים כבר אז לשלם למשיבים את ההפרש בין הסך של 588,352 ש"ח (סכום ההוצאות) לבין הסך של 321,154 ש"ח (סכום ההכנסות), דבר שלא נעשה במסגרת פסק הדין הראשון. ערכאת הערעור שדנה בערעור הראשון עמדה על קושי זה, והקשתה: "אם זהו המצב, אז מה ההסבר לזה שלא נפסק לזכותכם [המשיבים- ח.ב.] ולו סכום קטן בפרק של החזר ההוצאות?" (ע' 3 לפרוטוקול מיום 8.9.2014).

 

מדובר איפוא בשינוי מהותי בממצאיו ומסקנותיו של פסק הדין הראשון, שנעשה במסגרת פסק הדין המשלים, חרף העובדה שבמסגרת הערעור הראשון ויתרו המשיבים על ערעורם בענין זה.

 

29. סיכומו של דבר, בפסק הדין הראשון נקבע שהמשיבים הוכיחו כי חלקו של המערער בהוצאות המיזם הינו סך של 321,154 ש"ח, קרי, בגובה חלקו של המערער בהכנסות המיזם, ולכן תביעתו נגדם נדחתה. למרות שבית המשפט קמא השתמש בהקשר זה בטרמינולוגיה "לפחות", הרי שהלכה למעשה הוא אף קבע כי לא עלה בידי המשיבים להוכיח הוצאות בסכום גבוה יותר, ולכן נמנע מקבלתה של התביעה שכנגד בראש נזק זה. כעת, לראשונה במסגרת פסק הדין המשלים, ולאחר שערעורם של המשיבים על קביעה זו נדחה, בהסכמתם, נקבע כי חלקו של המערער בסכום ההוצאות המוכח הינו סך של 588,352 ש"ח לפחות, למרות שלא חל כל שינוי בחומר הראיות שעמד לנגד עיני בית המשפט קמא והעדים לא נחקרו מחדש. הדיבור "מהן השלכותיה של הטעות", בהקשר לטעות החישובית, משמעו הוא שיש לבחון את השלכותיה של הטעות בהתחשב בכלל הקביעות והממצאים האחרים שהיו קיימים בפסק הדין הראשון, ולא היתה כאן כוונה לקבוע שבית המשפט קמא יעריך מחדש את הראיות ויקבע ממצאים עובדתיים חדשים, השונים בתכלית השינוי מאלו שנקבעו בפסק הדין הראשון.

 

30. לפיכך, אם דעתי תישמע, הערעור יתקבל במובן זה שתביעתו של המערער תתקבל וייקבע כי על המשיבים לשלם לו סך של 321,154 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין הראשון (29.7.2013). אין שינוי ביחס לקביעה בפסק הדין הראשון, לפיה התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי, כמפורט בו, והחיוב מכוחו נגד המערערים יעמוד בעינו.

 

31. נוכח העובדה שבהליכים הקודמים בתיק זה לא נקבע חיוב בהוצאות, גם בהליך הנוכחי לא יהיה צו להוצאות.

 

32. המזכירות תחזיר למערער, באמצעות בא כוחו, את הפקדון שהפקיד.

 

 

 

­­­­­­­

 

 

השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ:

 

 

1. אני חולק על חוות דעתו של חברי השופט ברנר ואם דעתי תישמע אני סבור שבנסיבות דנן לא היה מקום לקבל את הערעור ויש לדחותו ברובו, למעט תיקון מסויים בסכום החיוב שנפסק.

 

2. אינני סבור כחברי שמדובר למעשה ב"טעות סופר" חישובית בלבד. לפי פרשנות זו, לא היה כלל צורך להחזיר את התיק לבית משפט קמא וניתן היה להכריע בעניין זה כבר בערעור.

לחלופין, מצופה היה במקרה שכזה שערכאת הערעור הייתה מציינת שאם תתקבל הטענה לגבי הטעות החישובית יעמוד לזכותם של המערערים סך של 321,154 ש"ח ואם תידחה הטענה יישאר פסק הדין של בית משפט קמא על כנו, ועובדה שדבר זה לא נעשה.

 

3. ואולם, לא זו הייתה רוח הדברים בערעור, כעולה מהפרוטוקול מיום 8/9/14 בית המשפט של הערעור אמר מפורשות שעל בית משפט קמא, לאחר שיבהיר האם מדובר בטעות, ואם כן – "ייתן את הדעת על ההשלכות האופרטיביות, וכל כך, משום שאנחנו מתקשים להבין לאור פסה"ד איזה אומדן בדיוק בית המשפט עשה כשהוא ערך את הקיזוז. אי אפשר לדעת מראש מה תהינה התוצאות של הבירור הזה" (עמוד 4 לפרוטוקול).

 

4. אמנם בית המשפט של הערעור הציע לצדדים להסכים לאיפוס פסק דינו של בית משפט קמא ללא יתרת תשלום לצד כלשהו וציין את הסיכון שלוקחים על עצמם המשיבים שיתרת הזכות לטובתם יכולה להפוך  ליתרת חובה של כ- 150,000 ש"ח, אך זהו למעשה הסיכון המקסימלי ובית המשפט של הערעור ציין כאמור מפורשות שאי אפשר לדעת את תוצאת הבירור ומה ההשלכות האופרטיביות של תיקון הטעות.

 

5. כך גם הצדדים גיבשו הסכמה בערעור שקיבלה תוקף של פסק דין לכך שבית משפט קמא, לאחר שיחליט האם נפלה טעות חישובית, יחליט מה השלכות הטעות והשלכות אלו אינן לטעמי בהכרח תיקון טעות "סופר" או תיקון טעות חישובית.

 

6. לטעמי וכדברי כבוד השופט חשין ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פ"ד נה(1) 199, בית המשפט אינו אך חבר שופטים, ספר חוקים, שולחן, כיסא ומנורה, ואינו "דוד מערבל" המוציא תוצאה אחת שבלונית חד ערכית אלא אורגניזם חי שבכוחו לעבד דין ולמזגו עם מערכת העובדות, שבמקרה דנן מצביעות על כך שזה גם המנדט שקיבל בית משפט קמא במסגרת הסכמת הצדדים בערכאת הערעור והוא נהג לפיה.

 

7.     אני סבור כי השאלה המרכזית שיש לבחון בסופו של דבר הינה מה הייתה כוונתו של בית משפט קמא וליתר דיוק מה היה פוסק בית משפט קמא, בזמן אמת, אלמלא הטעות החישובית.

 

8. והנה, בעניין זה בית משפט קמא הבהיר הבהר היטב את כוונתו בפסק הדין המשלים וציין "ברחל בתך הקטנה" שלולא הטעות החישובית לא היה פוסק כספים לזכותם של המערערים, שכן ההוצאות שיש לקזז כחובה כנגד זכאותם לתשלום הזכות עולות על הזכות ושהוא לא דן והמשיך לדון בגובה ההוצאות במסגרת פסק דינו הראשון שכן לא היה צורך בכך לאור זאת שההוצאות עלו בהרבה על הסכום של 321,154 ש"ח (שזה היה הסכום שסבר בטעות שהוא רלבנטי).

לכן לא נדרש בית המשפט לבחינת ההוצאות מעבר לסכום זה שדי היה בו כדי לדחות את טענות המערערים אך לא מוצה נושא ההוצאות (עקב הטעות) והדבר מוצה רק בפסה"ד המשלים.

 

9. כך גם בית משפט קמא קבע בהחלטתו מיום 21/10/14 בעקבות החזרת הדיון אליו מערכאת הערעור לדון בטעות החישובית והשלכותיה, שמדובר בטעות חישובית ולמרות זאת הזמין את הצדדים לדיון בהשלכותיה, שמע את הצדדים והבהיר היטב את כוונתו המקורית בפסק הדין המשלים.

 

10. כך גם ניתן להיווכח מעיון בפסק דינו הראשון של בית משפט קמא שציין מפורשות בסעיף 16.9 לפסק דינו שאם לוקחים בחשבון את ההוצאות בגין פרוייקט פתאיה שבני לא שלם בגינן ולו אגורה שחוקה וכן את הוצאות התקורה ושכר העובדים, גם אם לא עפ"י התחשיב שערך דני אלא על יסוד העדויות של העדים שעבדו באותם פרויקטים מגיעים למסקנה ולפיה לבני לא מגיעה ולו אגורה שחוקה מדני, ובסוף סעיף זה לפסק דינו ציין בית המשפט כי סכום ההוצאות המדוייק עבור כל מיזם ומיזם לא הוכח, אך הוכח כי בני חייב לדני כספים בסכום שאינו פחות מסכום הרווחים המגיעים לו ואינו זכאי להחזר הוצאות, לאחר שקיבל רווחים גבוהים מאלו המגיעים לו בפרוייקט יערי ושלא השתתף כלל בהוצאות פרוייקט פתאיה ולא השתתף כלל בהוצאות שהוצאו עבור פרויקט קיבוץ גלויות הראשון.

 

11.  דהיינו, מהדברים הנ"ל ניתן לראות בבירור, שבזמן אמת, בית משפט קמא מציין למעשה, כפי שהבהיר מפורשות בפסק הדין המשלים, שההוצאות עולות על הסכום שלקח בטעות בחשבון (321,154 ש"ח) ושלא לקח בחשבון למשל את הוצאות פרוייקט פתאיה וזאת מכיוון ולא היה צורך בכך, שכן ממילא דני לא זכאי להחזר הוצאות ומשנדרש לכך בית המשפט במסגרת פסק הדין המשלים עקב הטעות החישובית, הבהיר את כוונתו זו שהייתה גם הכוונה בזמן אמת והעלה אותה על הכתב ואין מקום להתערב בכך.

 

12. לכן, בסופו של יום, בית המשפט קמא גילה את כוונתו בפסה"ד המשלים שבזמן אמת לא היה פוסק כספים לזכותם של המערערים, גם אם לא נפלה הטעות החישובית לגבי הסכום 321,154 ש"ח והיה לוקח בחשבון את הסכום הכפול של 642,308 ש"ח כפי שהיה צריך לעשות.

 

13. יוצא אם כן ש"חוטא יוצא נשכר" והמערערים מבקשים להנות ולהרוויח מטעות חישובית זו של בית המשפט, בכך שעקב טעות זו, ישפרו לאין שיעור את מצבם באופן שבמקום שיצטרכו לשלם כספים למשיבים ויהיו ביתרת חובה של כ-200,000 ש"ח, הם יקבלו כספים מהמשיבים ויהיו ביתרת זכות של כ-130,000 ש"ח (הסכומים לא מדוייקים – ק.ו).

 

זוהי למעשה התוצאה של פסק דינו של חברי השופט ברנר, ואינני מסכים לתוצאה זו שאינה צודקת לטעמי ואינה לוקחת בחשבון את כוונתו האמיתית של בית משפט קמא ואת התוצאה שהייתה נקבעת בפסק הדין של בית משפט קמא אלמלא נפלה השגגה החישובית, כשבית משפט קמא לא יצר יש מאין ולא "פתח מחדש" את פסק הדין כפי שציין חברי השופט ברנר אלא חישב מחדש את סכום ההוצאות בלא "לפתוח" מחדש את הדיון והמשיך פשוט מהמקום בו עצר שכן לא נדרש לחישוב נוסף מעבר לסכום שסבר בטעות שהוא הסכום הנכון של 321,154 ש"ח.

 

14. אינני סבור שבית משפט קמא "ננעל" על דעתו כפי שנטען בערעור וחתר להשארת התוצאה של פסק הדין הראשון על כנו, שכן בית משפט קמא הודה בטעותו החישובית והיה בנקל יכול לתקן את פסק דינו ולקבוע שעקב הטעות יש לזקוף לזכות המערערים 321,154 ש"ח, ברם בית משפט קמא בפסק דינו המשלים המפורט והמנומק הסביר מדוע אין לעשות זאת ומדוע תוצאה שכזו תחטא לאמת ולצדק שכן בשום מקרה התוצאה לא הייתה שמגיעים למערערים כספים מהמשיבים אלא להיפך, כך שלולא הטעות אם היה נדרש לכך במסגרת פסק דינו הראשון, לא היו זכאים המערערים לכספים מהמשיבים ואין מקום עקב הטעות הנ"ל לשנות מכוונה ותוצאה זו.

 

15. לכן, בוודאי שלא מגיעים כספים למערערים מהמשיבים, כאשר לפי פסק הדין המשלים, נשארת תוצאת פסק הדין המקורי על כנו.

 

16. יחד עם זאת, בהתחשב בכל הנסיבות וכדי ש"הצדק גם ייראה" אני סבור שיש ללכת לקראת המערערים שאמנם לא יקבלו כספים לזכותם מהמשיבים אך ישפרו במידת מה את מצבם כתוצאה מהטעות ולכן אבחן בדקדקנות ו"בשבע עיניים" את סכום ההוצאות שפסק בית משפט קמא בפסק הדין המשלים, כאשר יש להדגיש, כידוע, שהנ"ל לא נפסק בפסק הדין הראשון.

 

17. בית משפט קמא סקר בפירוט ובהרחבה בפסק הדין המשלים את ההוצאות והגיע לסכום של 588,352 ש"ח (המקל לטעמו עם המערערים), בהתאם להוצאות שבחן בפסק דינו הראשון ובלא "לפתוח" מחדש את התביעה, ברם להוסיף על סכום זה סכום נוסף מפרוייקט יערי בסך 140,000 ש"ח לפחות (כשהוא מציין הוצאות פרויקט פתאיה בלא לכמתו לסכום).

אינני סבור שהיה מקום במסגרת פסק הדין המשלים להוסיף את ההוצאות בסך 140,000 ש"ח ממקור אחר (פרויקט יערי), סכום שלא מצויין במסגרת סעיף 15.3 לפסק הדין הראשון או במסגרת סעיף 16.9 לפסק הדין אליהם מפנה בית משפט קמא או במסגרת סעיף 15.2 שבמסגרתו נפסקו ההוצאות בפסק הדין, כשבכך חרג גם בית המשפט מההוצאות שנסקרו ע"י המשיבים באמצעות גברת בוייר ומקביעתו שלא ניתן לייחס את ההוצאות שנטענו לפרוייקטים בהם היה שותף המערער 1.

 

18. גם אם הדבר עושה חסד עם המערערים, אני סבור שבנסיבות העניין, ולו למראית פני הצדק, מן הראוי לבוא לקראתם במידת מה במקרה זה ולהפחית במקצת את החוב, שכן בסופו של דבר אנו נאלצים, עקב הטעות של בית משפט קמא, לבחון את כוונתו של בית המשפט ומה היה פוסק בזמן אמת והספק בענין זה צריך לטעמי ללכת לקראת המערערים.

לכן מצאתי מקום להפחית את חיובם של המערערים במקצת ולהעמיד את סכום ההוצאות לקיזוז ע"ס 588,352 ש"ח (סכום ההוצאות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא בפסק דינו המשלים) באופן שתעמוד יתרת זכות לזכותם של המערערים בסך 53,956 ש"ח (642,308 ש"ח הסכום לאחר תיקון הטעות החישובית בניכוי 588,352 ש"ח סכום ההוצאות המוכר) אותה יש לקזז מהסכום שפסק בית משפט קמא לטובת המשיבים נכון למועד הגשת התביעה.

 

19. לאור כל האמור לעיל, לו דעתי תישמע יידחה הערעור, למעט הפחתה נוספת מהסכום שנפסק ע"י בית משפט קמא לטובת המשיבים הנובעת מכך שסכום ההוצאות יעמוד על 588,352 ש"ח בלבד, באופן שלזכותם של המערערים יעמוד סך נוסף של 53,956 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה (31/12/08), אותו יש לקזז מהסכום שנפסק לזכותם של המשיבים.

 

בהתחשב בתוצאה, כל צד יישא בהוצאותיו.

 

הערבות שהפקידו המערערים יוחזר להם באמצעות בא כוחם.

 

 

 

 

 

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ - אב"ד:

 

1.       במחלוקת שנפלה בין חבריי, סבורני כי לאור כל ההשתלשלות בהליכים דנן, וכפי שפורטו בהרחבה בדברי חבריי, יש מקום לקבל את הערעור ולהורות כמסקנת השופט ברנר.

 

2.       אינני מתעלם מכך שבסופו של יום אמר בית משפט קמא דברו, וזאת בהתייחס לאשר נראה לו בכל הקשור לשאלת סכום הקיזוז, אולם דומה כי בכך חרג מפסק הדין בע"א 13142-10-13 (להלן: הערעור הראשון).

 

3.       מהראוי להפנות לדברי בית המשפט במסגרת הערעור הראשון, בעמ' 3, וזאת בהתייחס לנטען על ידי המשיבים כי בית משפט קמא הביא בחשבון את כל ההוצאות שאין מחלוקת שהיו. בית המשפט מציין: "אם זה המצב, אז מה ההסבר לזה שלא נפסק לזכותכם ולו סכום קטן בפרק של החזר ההוצאות? במילים אחרות יש איזה שהוא חוסר עקביות בתוצאה של פסה"ד אם הפרשנות היא כפי שאדוני מציע".

         

יתר על כן, גם בית המשפט במסגרת הערעור הראשון ציין כי אם אכן מדובר בטעות חישוב אזי המשיבים עומדים בפני סיכון של כ-150,000 ש"ח וכששוב בית המשפט מציין "...משום שאנחנו מתקשים להבין לאור פסה"ד איזה אומדן בדיוק בית המשפט עשה כשהוא ערך את הקיזוז...". וכשבהמשך הדברים ובהתייחס למשיבים והצעת בית משפט כי כל אחד ילך לדרכו "...אבל הוא קונה את הסיכון שאם יש כאן טעות וכך נראה לנו הפשט של הדברים לפני שבית משפט נותן את ההבהרות שלו, הוא קונה את הסיכון שיתרת הזכות שהוא היה לפי פסה"ד תהפוך ליתרת חובה, שאנו מניחים שהיא כ-150,000 ש"ח, לפי החישובים שנעשו ולא נסתרו".

 

4.       עוד יש להידרש לנוסחה של הצעת בית המשפט במסגרת הערעור הראשון, לפיה הודגש והובהר "...כי הדיון חוזר לבית משפט קמא אך ורק לגבי טענת "הטעות החישובית" – האמנם יש טעות ומהן השלכותיה – כאשר בכל יתר הנושאים נותר פסה"ד על כנו...".

          בלשון אחרת, הערעורים שהוגשו על ידי הצדדים, לרבות הערעור שהגישו המשיבים בעניין ההוצאות, יידחו על כל המשתמע מכך.

 

5.       אין אני מקבל את הסברו של ב"כ המשיבים, לפיו יש הבדל בשאלת נטלי הוכחה ושאלת ההוצאות שהוצאו. לשיטתו, בעת שעסקינן בתביעת המשיב לתשלום בגין הוצאות, דהיינו השתתפות המערער בהוצאות, הנטל המלא הוטל עליו ועל כן מעת שהמשיב לא הצליח להרים נטל זה ובית משפט לא היה נכון לפסוק בדרך של אומדנה, דין התביעה שכנגד להידחות. מנגד, מעת שהמערער טוען לרווח, אזי היה עליו להוכיח מהו הרווח כולל הוכחת ההוצאות, ועל כן משלא עמד בזאת הדבר נופל לפתחו.

          לדעתי, מעת שהמערער טען לרווח וכשבית המשפט נדרש בפסק הדין הראשון לשאלת ההכנסות, תוך הפחתת אותן הוצאות שלא היתה מחלוקת ביחס אליהן וחלוקת ההכנסות לשתיים, נדרש אכן בית המשפט לשאלת קיזוז הוצאות ומעת שכזו, היה על בית משפט קמא לבחון את שאלת ההוצאות ולקבוע אם אכן אלו הוכחו.

          כך גם בבואו להידרש להוצאות במסגרת התביעה הנגדית, היה עליו לבחון את הוכחת האמור.

 

6.       בעמ' 31 לפסק הדין הראשון ציין מפורשות בית המשפט כי אם היה מוגש תצהירה של העדה מטעם המשיבים כשהיא כוללת את כל המסמכים והנתונים וכך יכולה הייתה להשיב על שאלות, אזי יכול והמשיב היה מצליח להוכיח ולו חלק מההוצאות כשייכות לשלושת הפרויקטים של השותפות בלבד "אך במקרה דנן, על יסוד הראיות הקיימות, לא ניתן להגיע למסקנה, כי הנושא הוכח ואין מקום שאשלים החסר בדרך של אומדן".

          בית המשפט לא הסתפק בכך אלא בחן את העדויות של עדים שעבדו בפרויקטים ובהתייחס לעדותם קבע בית המשפט שאכן העובדים השונים שהוזכרו היו מעורבים ברובם באותם פרויקטים וכך גם לא יכולה הייתה להיות מחלוקת אודות הוצאות תקורה ושכירות וכדומה, להבדיל מהסכום שיש לזקוף על חשבון האמור. 

          משכך, אכן הגיע בית המשפט למסקנה כי גם אם סכום ההוצאות המדויק עבור כל מיזם ומיזם לא הוכח, עדיין ניתן לקבוע כי המשיב חייב כספים למערער שאינו פחות מאותו סכום השגוי של אותם רווחים כפי שנקבעו. עם זאת קביעה זו לא נסמכה על שאלת ההוצאות בלבד אלא גם על כך שהמערער קיבל רווחים גבוהים מאלו המגיעים לו בפרוייקט יערי וכך גם לא השתתף בהוצאות בשני הפרוייקטים האחרים.

 

7.       הנה כי כן, כל שנקבע בבית משפט קמא עניינו קביעה כי המשיב אינו חב למערער בגין "רווח" נטען וזאת משני נימוקים. האחד, הודאתו כי קיבל מעבר למגיע לו בפרוייקט אחר והשני, כי למצער ההוצאות שברור שהוצאו מכסות את ההפרש.

 

8.       והנה בפסק הדין המשלים, הוא מושא הערעור דנן, בית המשפט למעשה "פותח" את כל חזית היריעה בבואו לבחון את שאלת ההוצאות ואשר הוכח בהקשר להוצאות אלה.

          יתר על כן, אין מנוס אלא להפנות לנקודת המוצא של בית משפט קמא לפיה "...עתה, כאשר סכום ההוצאות צריך להיות גבוה יותר, על מנת להגיע לאותה תוצאה של פסק הדין, ניתן לקבוע בוודאות, כי סכום הוצאות כפול, הוכח כדבעי" (עמ' 7).

          ואכן בהמשך בוחן בית המשפט את העדויות שנשמעו בפניו תוך התייחסות להוצאות חשמל, ארנונה ועוד וכך גם קביעה כי אין הצדקה שלא להכיר בתשלום ששולם למי שעבדו עבור הפרויקטים ואף הפניה לעדויות בדבר הוצאות אלו או אחרות כולל ביחס לדמי שכירות ומגיע למסקנה כי אכן ניתן להגיע לסכום של 642,308 ש"ח הוא הסכום שאליו התייחסה נקודת המוצא.

          ודוק בית המשפט נקט בלשון "בוודאות" בדבר הוכחת סכום ההוצאות הכפול.

          אם כך הדרא קושיא לדוכתא, מעת שלא הובאו ראיות חדשות, מדוע אותה וודאות תוצאתה לא באה לידי ביטוי בעת דחיה מוחלטת של התביעה שכנגד למעט הקיזוז הראשוני.

          יתר על כן, קיזוז נצרך להוכחה ככל תביעה, ועל כן אותה קביעה ביחס לקיזוז כוחה היה אמור להיות יפה גם ביחס לתביעה שכנגד שהגיש המשיב.

 

9.       לא התעלמתי מהתהייה מדוע לא ערך בית המשפט במסגרת הערעור הראשון את התחשיבים וכך גם מההוראה כי בית משפט קמא יבחן את ההשלכות, אם ייקבע על ידו כי אכן נפלה טעות בחישובים.

          אך לא די בתהייה זו על מנת להסמיך מכוחה את בית המשפט לפסוק בניגוד להסכמת הצדדים ולפסק הדין בערעור הראשון. דהיינו, כי בית המשפט לא היה אמור לפתוח את חזית המחלוקת בשאלת ההוצאות בשנית.

          עם זאת נציין כי בית המשפט במסגרת הערעור הראשון ציין כי האומדן שערך בית משפט לא היה ברור, ועל כן סבר כי על בית משפט קמא להידרש לטענת הטעות ותוצאתה הכספית בהתחשב בקביעותיו ולא בגדר קביעות חדשות המנוגדות, לכאורה, לפסק הדין הראשון ולפסק הדין בערעור הראשון.

 

 10.     משכך, ובנוסף לאשר פירט השופט ברנר, דין הערעור להתקבל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט ברנר.

 

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום,  י"ט אב תשע"ו, 23 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.

 

ישעיהו שנלר, ד"ר קובי ורדי, חגי ברנר