פגיעה בסיכויים לקבלה לעבודה כראש נזק

בית המשפט דן בשאלה האם פגיעה בסיכויים לקבלה לעבודה הינו ראש נזק?

 

 

בית משפט השלום באשקלון

 

 

ת"א 64781-03-15 ____נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

 

בפני: כב' השופטת אורית חדד

 

 

 

 

 

התובעת:

_____ 
   

 

נ  ג  ד

 

הנתבעת:

הפניקס חברה לביטוח בע"מ

 

  
     

 

 

פסק דין

 

 

תמצית עניינו של ההליך והמחלוקת:

  1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת. התובעת, ילידת 1973, מנהלת חשבונות בהכשרתה, נפגעה ביום 14.08.13 בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, עת ירדה מרכב ומעדה על קרסול רגלה השמאלית.

 

  1. הנתבעת – מבטחת השימוש ברכב מ.ר 86-357-70 בתקופה הרלבנטית - הכירה בחבותה לפיצוי התובעת בעקבות התאונה ומשכך, השאלה היחידה שנותרה לדיון הינה שאלת הנזק.

 

  1. בית המשפט מינה מומחה רפואי בתחום האורתופדי - ד"ר אלחנן לוגר- אשר קבע קיומה של נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלה ניכרת בתנועות הקרסול השמאלי בצירוף 5% בגין צלקות שנותרו בו ולשיטתו -  במקום סמוי יחסית מהעין (להלן: "ד"ר לוגר" / "המומחה").

 

  1. בדיון ההוכחות העידו התובעת ושתי עדות נוספות מטעמה – הגב' נורית מופרדי והגב' ענבל עשוש. כמו כן התייצב לחקירה, לבקשת הנתבעת,  מומחה בית המשפט והוגש דו"ח חוקר.

 

  1. במסגרת הסיכומים נחלקו הצדדים באופן ממשי לגבי נכותה התפקודית של התובעת בעקבות התאונה וכפועל יוצא מכך – לגבי סכום הפיצוי המגיע לה.

אבחן עתה את טענות הצדדים בהתייחס לנושאי הדיון המפורטים להלן.

 

 הפגיעה והנכות הרפואית

  1. התובעת פונתה ממקום התאונה ע"י בעלה לבית חולים ע"ש ברזילי באשקלון, שם אובחן בצילום הקרסול שנעשה כי נגרם שבר טרימלאולרי עם תזוזה מלאה. התובעת נזקקה לניתוח בהרדמה כללית שבמהלכו בוצע שחזור פתוח ע"י פלטה, ברגים ומסמרים ורגלה גובסה. משכך, אושפזה היא במחלקה האורתופדית מיום התאונה ועד ליום 16.08.13. 
  2. התובעת שוחררה מבית החולים בהמלצה להימנע מדריכה במשך שישה שבועות, להסתייע בקביים/הליכון, לקבל טיפול פיזיותרפי ולהימצא במעקב. הגבס הוסר ביום 10.9.13 והוחלף לסד מגן וביום 29.9.13 הומלץ להתחיל הדרגתית בדריכה. התובעת שסבלה מנפיחות ומכאבים בקרסול, נמצאה במשך חודשים במעקב רפואי אורתופדי ונזקקה לטיפולי פיזיותרפיה רבים, למשככי כאבים ולטיפול מונע ב"קלקסן" (ראה התיעוד הרפואי שצורף לכתב התביעה ועיקרו עד חודש 2/14).

 

  1. ד"ר אלחנן לוגר - מומחה בית המשפטמציין בחוות דעתו כי בצילומי הרנטגן נראה מצב שלאחר קיבוע השבר עם פגיעה במבנה המשטח הפרקי של הפטישון המדיאלי.

בבדיקה הגופנית נמצאו נפיחות קלה של הקרסול השמאלי וכן שתי צלקות שאינן רגישות למגע, משני צידיו: האחת – על פני הפטישון הלטרלי ואורכה  10 ס"מ והשניה -נרחבת על פני הפטישון המדיאלי ואורכה  כ- 8 ס"מ. כן ציין כי נמצאה הגבלה ניכרת בתנועת הקרסול.

ד"ר לוגר קבע נכות זמנית בשיעור  100% מיום 14.8.13 עד 1.1.14 (141 ימים).

כן קבע נכות צמיתה  בשיעור משוקלל של 14.5% למעשה שמרכיביה:  10% לפי סעיף 48(3)א לתקנות המוסד לביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 בגין הגבלה ניכרת בתנועות הקרסול השמאלי וכן 5% לפי סעיף 75(1)ב לתקנות בגין הצלקות.

 

  1. הנתבעת הגישה דו"ח חוקר מיום 13.11.16 שעיקרו תיעוד וידאו ותמונות של התובעת לאחר התאונה. ע"פ האמור בדו"ח, במעקב שנערך ביום 10.11.16 נצפתה התובעת מסיעה את בתה ומגיעה בהמשך למקום עבודתה ועיקר - מהלכת, מרחק קצר יחסית, ממקום חניית רכבה למבנה של מקום עבודתה תוך שהיא נועלת נעלי עקב ומבלי שניתן היה להבחין במגבלה בהליכתה או ביציאה/כניסה לרכבה. השימוש בנעלי עקב נחזה אף בתמונה מחודש 1/17.

 

  1. ד"ר לוגר נחקר ממושכות ע"י הנתבעת, אולם לא מצא לנכון לשנות מחוות דעתו וזאת גם לאחר שצפה בצילום הוידאו מדו"ח החוקר. אדרבא, לשיטתו  "בעיניים בוחנות" ניתן לראות שהתובעת קצת גוררת את רגלה השמאלית ונוטה יותר לדרוך על רגל ימין מאשר על רגל שמאל במעגל ההליכה ואף הוסיף כי בכדי לבחון כראוי את טיב הליכתה, יש להציג סרט ארוך יותר בו התובעת הולכת כחמש דקות ברציפות (עמ' 7 שורות 10-19).

 

  1. הנתבעת טוענת כי מסיבה שאינה ברורה, התעלם ד"ר לוגר מהסתירה המובהקת בין תלונת התובעת בפניו עת נבדקה על ידו, לפיה היא לא מסוגלת לנעול נעליים בעלות עקב גבוה ונאלצת להשתמש בנעלי ספורט באופן קבוע לבין התיעוד שהוצג בפניו והעלה כי היא עושה שימוש בנעלי עקב דווקא. הנתבעת אף תוהה לגבי תשובות נוספות שניתנו בחקירת המומחה ובאופן שהיה בו כדי לתמוך, יש לציין, במגבלות נטענות מצד התובעת. לטענת הנתבעת, תשובותיו תמוהות ונסמכות על סברות לא ברורות וחסרות כל בסיס ועל כן אין לקבלן.
  2. הנתבעת מדגישה עוד כי בעדותה של התובעת, לא עלה בידה ליתן הסבר מניח את הדעת לסתירה הנוגעת לטיב הנעליים בהן היא משתמשת כאמור. לשיטתה, גירסת התובעת לפיה החלה לנעול נעלי עקב רק לאחר שהודרכה לעשות כן בטיפולי הפיזיותרפיה, אינה מתיישבת עם ההיגיון מהסיבה הפשוטה שטיפולים אלו בוצעו עד ראשית שנת 2014, קרי - עובר להגעתה לבדיקה אצל המומחה (עמ' 26 שורות 25-30;עמ' 27 שורות 1-9).

 

  1. מנגד, טוענת התובעת כי יש לאמץ את קביעת המומחה, אשר לא מצא מקום לשנות מחוות דעתו גם לאחר שצפה בתיעוד הוידאו שהציגה הנתבעת. 

 

  1. כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט אינה מחייבת אותו בבחינת "כזה ראה וקדש", אולם וכאמור בע"א 4681/07עביר דהוד נ' נאאל חטאב (20.7.10):

 "לא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה הרפואי שמונה מטעמו והנחת המוצא בעניין זה היא כי מדובר בחוות דעת מקצועית הניתנת על-ידי מי שאמון על הסוגיות הרפואיות אליהן היא מתייחסת. יידרשו, אפוא, נימוקים כבדי משקל על מנת להניע את בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על-ידו"

 

כן ראה ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ  (28.3.2007); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי  (31.12.88); ע"א 7617/07 יחזקאל יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (מיום 12.10.08) והדוגמאות המובאות שם.

 

  1. במקרה שלפנינו, לאחר שבחנתי את מכלול נתוני חוות דעתו של המומחה והתשובות שניתנו בחקירתו תוך שקילת הגיונם וסבירותם, לרבות על רקע התיעוד הרפואי והתשתית העובדתית הנתונה לפניי, הגעתי לכלל מסקנה שאין כל הצדקה להתערב בקביעותיו של המומחה.

 

המומחה הסביר באופן רהוט, עקבי  ומשכנע את שאבחן ומצא בבדיקתו, כמו גם את משמעות התפקודית הנגזרת מכך (ולזאת אתייחס בהמשך). הנתבעת אינה יכולה לתהות על כך שנדרש לסברות מסוימות שעה שהיא עצמה הפנתה אליו שאלות המצריכות כן (כך למשל לגבי נסיבות אי פניית התובעת לרופאים במשך שנים  ולגבי אופן הילוכה על נעלי עקב). מכל מקום, ניכר כי סברותיו אלו הגיוניות וכי ניתנו תוך הישענות על ניסיונו המקצועי.

יושם לב כי המומחה אינו מתיימר לגונן על התובעת ולהסביר בשמה מדוע טענה את שטענה בפניו לגבי נעילת נעלי עקב.

טענות הנתבעת לגבי תשובות המומחה אינן בעלות משקל המצדיק סטייה מן הכלל הנ"ל ואני קובעת לפיכך כי נכותה הרפואית של התובעת היא כקביעת המומחה.

 

פגיעתה התפקודית של התובעת והגריעה מכושר השתכרותה

  1. הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו ומצויה בליבת שיקול דעתו. באשר לאופן קביעתה של הנכות התפקודית ולזיקה בין זו לבין הנכות הרפואית והגריעה מכושר ההשתכרות, הרי שהיטיב להגדיר זאת כב' השופט י.עמית בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.15):

"ככלל, נהוג להבחין בין נכות רפואית לנכות תפקודית, כאשר המונח האחרון משמש לתיאור השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע בכל תחומי החיים.

.... ברי כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה (וראו אליעזר ריבלין תאונת הדרכים חולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 636-633 (מהדורה רביעית, 2012). המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות ומתרשמת, לעיתים באופן בלתי אמצעי, ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכן "מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה ...  בפסקה 8 (25.7.2010)). "

 

כן ראה ע"א 3049/93 גירוגיסאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב (3) 792; ע''א 2113/90  אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (21/12/92); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/10).

 

  1. התובעת טוענת כי לתאונה השלכות תפקודיות משמעותיות שעה שעובר לזו היתה פעילה יותר וטיפלה בילדיה ובמשק הבית לבדה, בעוד שמאז התאונה היא סובלת מכאבים ומהגבלות בקרסול, קושי בהליכה ממושכת, ירידה במדרגות וביצוע פעולות המצריכות מאמץ פיזי והיא מתקשה בעבודות משק בית המצריכות עמידה ממושכת.

התובעת אף מתארת שינוי משמעותי שחל בתפקידה ובהיקף עבודתה: מאז שנת 1993 עבדה התובעת בעסק משפחתי שבבעלות אביה: חב' ח.כהן סוכנות מזון בע"מ. לשיטתה, עובר לתאונה שימשה היא בשני כובעים: כמנהלת חשבונות בכירה וכמנהלת כח אדם האחראית על כלל העובדים וזאת בסופרמרקט המצוי במבנה בן 3,000 מ"ר בנתיבות.

תפקידה כמנהלת כח האדם דרש ממנה לפקח על הסדר והמשמעת של העובדים ועל תיפקוד מנהלי המחלקות והקופאיות, כשלשם כך נדרשה צעידתה ברחבי המבנה. דא עקא, מאז התאונה ובעקבותיה התקשתה התובעת במאמץ הפיסי הכרוך בתפקידה הנוסף ועקב כך נאלץ מעסיקה ליטול ממנה את כובע אחריותה על כח האדם. משכך, מאז חודש 7/2014 היא משמשת, לטענתה, כמנהלת חשבונות בלבד ובהיקף של חצי משרה, כפי הנדרש לתפקיד, דבר שגרר הרעה משמעותית בשכרה החודשי אשר פחת בסך של כ- 4,600 שקלים בחודש. הפחתה יחסית זו תואמת, לשיטתה, בדיוק את שיעור הפגיעה התפקודית לה היא טוענת - 30%.

  1. מנגד טוענת הנתבעת, כי התובעת מתפקדת ללא כל מגבלה ונראה כי חזרה לנהל אורח חיים הדומה לזה שניהלה עובר לתאונה ומשכך אין לנכות הרפואית כל משמעות תפקודית. הנתבעת סבורה כי התובעת מאדירה את משמעות פגיעתה ונזקיה באופן משמעותי וסתמי ובמגמה ברורה להגדיל את הפיצוי הנתבע. לשיטתה, המצג מצד התובעת הנוגע לפגיעה בתפקודה ובכושר השתכרותה אינו משקף את המציאות שכן לא חל שינוי אמיתי בהיקף שעות העבודה  וביכולת ההשתכרות והתובעת מנצלת את היותה מועסקת בעסק משפחתי על מנת לשרת מצגה זה.

אדרבא - מאחר והתובעת מועסקת בעסק משפחתי, אין כל חשש כי תאבד את מקום עבודתה.

 

  1. קביעת שיעור הפגיעה התפקודית אינה פשוטה ובפרט במקרה דנן לאור הפער המשמעותי בין הנכות הרפואית על מרכיביה, לבין הנכות התפקודית הנטענת מצד התובעת על רקע המחשתה לכאורה של ירידה משמעותית בשכרה ואכן סוגיה זו עמדה בליבת המחלוקת ובאשר לה ראוי להזכיר כי וכידוע:  "בעל דין במשפט האזרחי, הטוען טענה משפטית התומכת או המבססת עמדתו, יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו ולשכנע כי זו אכן מתקיימת" [ראה ע"א 357/72עזיז נ' בצלציוני, פ"ד כ"ז (1), 744 וכן י. קדמי, על הראיות, עמ' 1276].

 

  1. סבורה אני כי בסוגיה זו ראוי להקדים ולהביא את דברי המומחה בקדמת חקירתו לגבי משמעותה והשלכותיה של הנכות שנותרה (בעמ' 5 סיפא – 6 רישא): "לפי הבדיקה יש כאן מקרה של מישהי שיש לה קודם כל רגישות בקרסול, עם כאבים, נפיחות בקרסול, והגבלה מאוד משמעותית בתנועה. ההגבלה המאוד משמעותית בתנועה מתבטאת בכך שהיא לא יכולה ללכת עם נעל שטוחה.... זה אומר קודם כל שהיא צריכה להשתמש בנעל מיוחדת עם הגבהה לעקב בשביל לתפקד וזה חושף את התובעת לעומסים לא רגילים על כף הרגל, במיוחד בחלק הקדמי שלה, מה שיכול להסב כאבים ניכרים. במידה מסוימת אפילו בגלל חוסר התפקוד הנאות של הקרסול להביא לידי כך שיתפתחו בו שינויים ניווניים בהמשך".

 

עוד ובהמשך הוא מבהיר כי נכותה של התובעת מקשה בעלייתה במדרגות (עמ' 10 שורה 22) והוא מאשר שהמאמץ הכרוך בהליכה עשוי להביא לנפיחות ולכאב בקרסול (עמ' 12 סיפא).

המומחה, אם כן, אינו מוצא מקום להקל ראש בנכות ובהשלכותיה ויש בדבריו כדי להתיישב עם הצהרת התובעת לגבי מגבלת התנועה והכאבים הכרוכים בכך.

 

עם זאת, ניתן להיווכח בשלוש הסתייגויות רלבנטיות בדבריו: ראשית, שימוש במדרסים ראויים עשוי להקל על התובעת במידת מה, אם כי לא בהכרח (ראה בעמ' 6 משורה 27 עד עמ' 7 שורה 7 וכן בעמ' 8 משורה 19). שנית, הקושי שנגרם בתנועת הקרסול – ביישור כף הרגל -  אין בו כדי להפריע בישיבה לצד שולחן לצורך עבודה עם מחשב. (עמ' 11 רישא). שלישית, נראה כי המומחה אינו מתיימר לתמוך ללא עוררין בתלונות התובעת בתצהירה לגבי עוצמת מגבלותיה ומכאוביה והוא משיב בענין זה: "זה ענין אישי" (עמ' 11 שורות 7-9 וכן 16-17).

 

  1. בית המשפט מייחס חשיבות רבה להסברו המקצועי של המומחה לגבי משמעותה התפקודית של הנכות שכן בתוקף ניסיונו וידיעותיו יש בידו, מן הסתם, להעריך את תוצאותיה ואת סבירות הנטען בענין זה, אולם וכמצוין בפסיקה, עסקינן בראיה ובשיקול מבין מכלול.

בסופו של יום ובהינתן המכלול, שהגם שאין בידי לקבל את עמדתה הממעיטה של הנתבעת, מוצאת אני כמופרזת את עמדת התובעת לגבי שיעור פגיעתה התפקודית, כפי שאבהיר להלן.

  1. אפתח ואתייחס למרכיב הצלקות, שלא בכדי לא הוקדש לו רבות בסיכומים.

ההנחה היא כי נכות פלסטית - אסתטית אינה מותירה ככלל מגבלה תפקודית כלשהי, זאת בכפוף לנתוני גודלה, מיקומה, אפשרות הסתרתה ועיסוקו של הנפגע (ת"א (נצ') 13462-12-09 עלא סאלח נ' מילשטיין ג'י.אר.סי מקבוצת אלוקל בע"מ (20.8.13)).

נראה כי אף לשיטת התובעת עצמה, אין עסקינן בפגיעה תפקודית. כל שטוענת התובעת בסיכומיה הוא כי יש בצלקות משום פגיעה אסתטית משמעותית נוכח גודלן המגביל אותה בלבושה, ככל שהיא מרגישה צורך להסתירן, אלא שאין בטענה זו כדי להוסיף:

שעה שהמומחה הביא בחשבון  צלקות אלו כטיבן בעצם השימוש בחלופה הרלבנטית בסעיף התקנות ותוך מתן משקל מידתי לרגישותה של התובעת לכך כאשה, לדבריו, הרי שבכך די. (עמ' 12 שורות 20; 23-24). באין בנמצא נסיבות, לרבות תחום עיסוק, המצדיקות ליתן לצלקות משמעות מעבר לאסתטיקה גרידא, אני קובעת הן נעדרות משמעות תפקודית כלשהי.

  1. נמצאנו נדרשים, אם כן, ליתן את הדעת לנכות האורתופדית שהיא עיקר המחלוקת.

התובעת טענה כאמור כי עובר לתאונה שימשה אף כאחראית כח אדם וכי במסגרת תפקידה זה נדרשה להלך רבות ברחבי הסופרמרקט במטרה לפקח על פעילות העובדים. על מנת לבחון ממשות טענה זו נשאלה התובעת שאלות שונות הנוגעות לתוכן תפקידה זה. בחקירתה הסבירה כי מדובר בסופרמרקט המחולק למחלקות, כאשר בכל מחלקה ישנו מנהל האחראי על המשמעת ועל קוד התנהגותם של העובדים במחלקתו (עמ' 17 שורות 16-17; עמ' 18 שורות 1-3). כן הסבירה כי העובדים מחתימים שעון נוכחות (עמ' 17 שורות 26-27). לדבריה, במסגרת עיסוקה זה אחראית היתה אף על קליטת עובדים חדשים ופיטוריהם (עמ' 19 שורות 1-4) ובכלל זאת נהגה לתת הנחיות לגבי הדרכתה בידי הקופאית הראשית של עובדת המתקבלת כקופאית (עמ' 17 שורות 26-27; עמ' 19 שורה 9). כן אישרה היא כי המקום מרושת במצלמות אבטחה וכי בדרך כלל ישנו קב"ט המסייע במיגור תופעת הגניבות (עמ' 17 שורות 20-25).

 

  1. הגב' נורית מופרדיהבהירה בעדותה כי התובעת עבדה תחת ניהולה, יחד עם עובדות נוספות, בתחום הנהלת החשבונות בלבד והיא אינה זו אשר הגדירה את תפקידה בתחום כח אדם (עמ' 24 שורות 29-31). משכך, טענה כי לא היתה מעורה כל כך בתפקידה זה של התובעת ועל כן אינה יודעת באיזו תדירות היתה התובעת "יורדת" מעמדתה, הממוקמת בקומה השנייה של הסופרמרקט וניגשת לעובדים הנמצאים בקומה הראשונה (שם בשורות 16-17). כשנשאלה ע"י ב"כ הנתבעת האם תפקיד התובעת כלל ייעוד עובדים למחלקות ומתן סידור עבודה בהן, השיבה כי התובעת היתה מטפלת בסידור עבודה לקופאיות בלבד בעוד שמנהלי המחלקות היו עושים זאת, אף הם, כל אחד לגבי מחלקתו (עמ' 23 שורות 7-9).

 

  1. הגב' ענבל עשוש, אחייניתה של התובעת ומי שע"פ הנטען באה בנעליה בכושרה כאחראית כח אדם לאחר התאונה, הצהירה כי בשלב ראשון (שנת 2010) עבדה בסופרמרקט דנן כעובדת כללית ובהמשך כקופאית ובעוד התובעת היתה המנהלת הישירה שלה (בתצהירה ובעמ' 44 שורה 11 לחקירה). בכל הנוגע לטיפול בתופעת הגניבות העידה כי אין זה מאחריותן של הקופאיות לבדוק שלא נגנבים מצרכים מהמדפים, אולם צריכות הן לוודא כי המוצרים הנלקחים עוברים בקופה  (שם בשורות 19-22). עוד הוסיפה כי למיטב זכרונה, בתקופה בה עבדה כקופאית לא הועסק איש ביטחון בסופרמרקט ודודיה נהגו להסתובב הרבה בשטח על מנת למנוע גניבות (שם בשורות 23-26). העדה אף אישרה כי הגורם הראשון שאחראי על העובדים במחלקות השונות, הינו מנהל המחלקה שלהם (עמ' 46 שורות 10-12).

 

  1. הנתונים שעלו בחקירתה של התובעת כאמור לצד עדויותיהן של נורית וענבל, יש בהם כדי ללמד לטעמי כי עיסוקה של התובעת בכובעה כאחראית כח אדם לא היה כה מקיף ובלעדי.  תפקידה זה, בחלקו הפיקוחי, היווה  מעין פיקוח עליון, לכל היותר, שכן בשטח נמצאו אמצעי פיקוח שוטפים אחרים על הנדרש בדמות – שעון נוכחות, מצלמות ומנהלי מחלקות, כך שהתובעת יכולה היתה להתפנות בעיקר היום לעבודתה העיקרית שהיא הנהלת החשבונות. מכל מקום, מציאות זו היה בה כדי לייתר צורך בשיטוט מוגבר ברחבי הסופרמרקט ובוודאי שכך לגבי החלק הנוגע לקבלת עובדים ופיטוריהם הנעשה מטבע הדברים במשרד.

ואכן, בחקירתה מאשרת התובעת כי היא לא מסתובבת כל היום, אלא ע"פ הצורך. יתרה מכך,  לדבריה, בעמדה בה היא יושבת (במפלס מוגבה יותר), ישנו דלפק שקוף שמשקיף כמעט על כל הסופרמרקט ומאפשר לה להבחין בהתנהלות לא תקינה של עובד, שאז היא מיד יורדת למטה (עמ' 28 שורות 26-28). סבורה אני כי התובעת האדירה בהצהרותיה את תיאור תפקידה זה בכל הנוגע למשקלו בהיקף העבודה היומי ובתדירות הירידה לשטח והשיטוט בו.

 

  1. ניכר היה שהנתבעת מגלה ספקנות רבה כלפי הצהרותיה של התובעת בכל הנוגע לעצם השינוי שחל בתפקידה ובשכרה ולנסיבות השינוי וזאת בעיקר על רקע העובדה שהיא מועסקת בעסק משפחתי שבבעלות אביה. אמנם אין להעמיד לרועץ לתובעת נתון זה ולקפחה בשלו, אולם ניתן בהחלט להבין את הצורך במשנה זהירות בבחינת תמונת המצב המוצגת ומכאן אף נגזר צורך מוגבר ליתן משקל לחסרונן של עדויות רלבנטיות כטענת הנתבעת ועל רקע הכלל הראייתי הידוע לפיו אי הבאת ראיה רלבנטית מצד בעל דין ללא הסבר סביר מקימה הנחה לפיה הבאתה היתה פועלת נגדו (ע"א 9656/05נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.07.08); ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595).
  2. יושם לב – התובעת הציגה מצג עובדתי לפיו נאלצה לעבור לעבוד בחצי משרה ולוותר לחלוטין על תפקידה כאחראית כח אדם, תוך הפחתה של כ – 30% בשכרה (סעיף 31 לתצהיר).

התובעת אמנם עומדת על הצהרתה זו ותלושי השכר אכן משקפים ירידה ניכרת, אולם אלו עוררו ספק לגבי ההקפדה בנתוניהם. כך למשל, בחודש 11/13 בו לא עבדה, גדל שכרה לכ – 20,000 שקלים; בחודשים 1-3/14 בהם עבדה בחצי משרה לטענתה, נרשמות 92 שעות עבודה ושכרה עומד על כ – 10,900 שקלים, בעוד בחודשים 4-7/14 בהם היא חוזרת למשרה מלאה לטענתה, "מוקפץ" שכרה לכ – 18,000 שקלים  -  מעבר לשכרה עובר לתאונה וזאת תוך רישום 92 שעות עבודה בלבד ותוך הכפלת התעריף לשעת עבודה ודוגמאות נוספות יובאו בהמשך.

 

היה מקום לצפות בנסיבות הענין כי יובא להעיד הגורם המוסמך בחברה המעסיקה בכל הנוגע לקביעת שינויים במערך התפקידים ובקביעת גובה השכר. אינני מוצאת די בעדותה של התובעת במצב דברים זה ולא ניתן לומר כי נורית ו/או ענבל, שאינן נמנות על מערך מקבלי ההחלטות בהקשר זה, תרמו בענין זה בעדותן.

עד רלבנטי כאמור היה מטבע הדברים נחקר לגבי אופן קביעת גובה שכרה של התובעת, לרבות אופן קביעת החלק היחסי בשכרה לגבי כל אחד משני תפקידיה, כמו גם לגבי שאלת קיומו של צורך ממשי ובזיקה לפגיעת התובעת, לקבל לתפקיד אחראי כח האדם עובד אחר. אדרבא, לאור הנתונים שעלו, הציפיה הטבעית היא כי לכל היותר היתה התובעת מקבלת סיוע מסויים באותו פיקוח עליון ובוודאי שכך מקום בו מדובר בבת משפחה קרובה העובדת נאמנה במקום מזה שנים. כטענת הנתבעת, אפשר ושיקולי המעסיק היו אחרים עת בחר להסב תפקיד זה, במידה זו או אחרת, לענבל, אשר הצהירה כי סיימה בשעתו את לימודיה האקדמיים בניהול משאבי אנוש והחלה בשנת 2014 להחליף את התובעת שלא היתה בעלת השכלה אקדמאית (סעיף 2 לתצהירה, עמ' 43 שורה 13-14 לחקירתה) ובהינתן הרחבת העסק כמובא להלן.

יודגש – בית המשפט אינו מתיימר באמירה זו לקבוע כיצד אמור המעסיק לנהוג ולקבוע מסקנות בהתאמה, כי אם לשקף את הקושי באימוץ גרסת התובעת באופן מלא בהינתן חוסר ההלימה בין טיב הנכות ושיעורה לבין השינוי המשמעותי הנטען בהיקף המשרה והשכר.

 

  1. יתרה מכך,  לא עלה בידי להשתכנע כטענת התובעת, כי תפקידה כמנהלת חשבונות לא הצריך עוד עבודה בהיקף של 8 שעות ביום, שעה שהעדות מטעמה העידו כי בינתיים העסק גדל בצורה משמעותית עם פתיחתם של שלושה סניפים נוספים (עמ' 31 שורות 22-26).

התובעת מסבירה כי אמנם נוספו פקידות בעסק עם גידולו אך אלו הן שמתעסקות בעבודה העיקרית מול הספקים בעוד שתפקידה שלה נוגע לתשלומים בלבד ואינו מצריך מעבר לשעות עבודתה בפועל, קרי 4-5 שעות לעומת 8 שעות ויותר טרם התאונה (שם בשורות 12-30).

הסבר זה מובא שוב מפי התובעת בלבד ורק בחקירתה. אדרבא, בתצהירה שלה ובתצהירה של נורית הודגש הקושי בביצוע התפקיד האחר בלבד – אחראית כח אדם ולא ניתן כל פירוט בנוגע לשינויים שחלו במערך הנהלת החשבונות ולנסיבות דיותה של חצי משרה לשם כך.

יתרה מכך, בחקירתה הנגדית מפרטת נורית כי עובר לתאונה כלל תפקידה של התובעת בהנהלת החשבונות תשלום לספקים, בירורים ותשלומי הוצאות (עמ' 22 שורות 12-16). לא ברור אם הטיפול כיום בתשלומים בלבד כנטען נופל בהיקפו מתיאור זה, אולם ומכל מקום, טענתה של התובעת בהמשך כי חרף גידול העסק (בעמ' 31 שורות 29-30): "אם אני משלמת חשבונית אחת או 10 חשבוניות זה כמעט אותו זמן", אינה מניחה את הדעת.

 

  1. נמצא אם כן, כי אף אם התובעת צימצמה במידת מה את היקף עיסוקיה בעקבות התאונה, הרי שאין בידי להשתכנע בהינתן טיב הנכות, טיב התפקידים, העדויות הנתונות והגיונם של דברים, כי היה הכרח במעבר לעבודה בחצי משרה. התובעת עצמה מאשרת כי אין מניעה לישיבתה במשך 7-8 שעות (וכך גם קבע המומחה), אולם לטענתה, הדבר משפיע על המשך יומה וכלשונה: "אני לא יכולה בסוף היום לעמוד על הרגליים"(בעמ' 30 שורה 25 ואילך). אף בענין זה לא אוכל לומר כי נחה דעתי מעצמת התיאור בהינתן טיב המאמץ הנדרש.

 

אציין בנקודה זו כי התובעת, בניגוד ליתר העובדים, לא מחתימה כרטיס נוכחות (עמ' 27 שורות 13-14), כך שלא ניתן לבחון באופן אובייקטיבי יותר את הצהרתה לגבי היקף המשרה. תלושי השכר שהוצגו אינם תורמים רבות שעה שנמצא כי לא הוקפד באלו על רישום מדוקדק של הנתונים והדבר הומחש בחקירת התובעת (בעמ' 29,35) ובעיון בנתוני התלושים. למעשה, אף התובעת עצמה ניסחה דבריה באופן המקשה על עמדתה בציינה (בעמ' 32 שורות 28-29): "בלאו הכי הייתי מסיימת ב- 15:00-14:00. גם לפני התאונה. זה לא מוקדם. זה השעות שלי. תמיד קיבלתי את הילדים אחה"צ". בעמ' 33 כבר  טענה שלא היו לה שעות מוגדרות.

נראה כי הבאתו של חשב השכר המטפל בתנאי השכר ומפיק תלושים (עמ' 23 שורה 19 לעדות נורית) רצויה ונדרשת היתה. (לגבי בחינתה הזהירה של אותנטיות תלושי שכר שהופקו בעסק משפחתי לאחר תאונה - ע"א 4767/13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' שובבו (25.11.13)).

עוד אציין כי בעדותה של התובעת עלו נסיבות משפחתיות להן נקלעה והמצריכות גמישות בשעות עבודתה מאז חודש 9/15  ללא קשר לתאונה (עמ' 33 שורה 25 עד עמ' 34 שורה 4). ניתן להניח כי נסיבות אלה בתרומת מה של תוצאות התאונה, הניעו את התובעת לעשות שינוי.

 

לאור כל האמור, אף אם תאמר כי התובעת עובדת כיום בפועל בהיקף משרה מצומצם יותר במידת מה, לא אוכל כלל לקבוע כי הוכח  שהיקף השעות ירד בפועל דרסטית כנטען וכי הביא באופן ישיר להפחתה בת 30% בשכרה ובזיקה ישירה לפגיעתה בתאונה. יתרה מכך, נראה כי צרכי העסק מאפשרים מעבר לעבודה בחצי משרה ולו בתחום הנהלת החשבונות. לא הוכח כמצופה כי נמנעה מהתובעת אפשרות כזו מצד המעסיק שלא ברצונה כמשתמע מתצהירה.  

  1. עוד אציין בהקשרה של סוגיה זו כי התובעת אשר הצהירה אודות קשיים רבים בפעולות הטעונות מאמץ פיסי ובניהול משק הבית, לא הביאה כל עדות מחזקת ועיקר – את בעלה להמחשת קשיי תיפקודה הנטענים בחיי היום יום.

 

  1. צרוף המכלול המובא לעיל לצד תיאורו של המומחה והתרשמותי בכל זאת ובהתאמה מדברי התובעת לגבי סבלה וכאביה, מביאני לכדי מסקנה כי יש להעמיד את הנכות - הפגיעה התיפקודית הכללית על שיעור הנכות הרפואית האורתופדית, אולם בכל הנוגע לפגיעה בכושר ההשתכרות, הרי שבהינתן טיב העיסוק והמציאות בפועל, הרי שהפגיעה נופלת משיעור הנכות הרפואית האורתופדית, אם כי יש ליתן משקל גבוה יותר לתקופה הסמוכה לתאונה.

 

שיעור הנזק

א.     הפסדי השכרות בעבר

  1. התובעת הפנתה בסיכומיה לתחשיב הנזק מטעמה. ע"פ תלושי השכר שהוצגו, שכרה המצטבר לחודשים 1-7/2013 אשר קדמו לתאונה, היה 116,835 שקלים (ולא 122,871 שקלים כנטען). המס המצטבר עמד על  6,036 שקלים. ההפרש בחלוקה ל-7 חודשים, מביא להשתכרות חודשית בסך של15,828 שקלים (כנטען בסיכומים ואין חולק מנגד).
  2. תקופה ראשונה: מיום התאונה 14.08.13 ועד ליום 01.01.14 - המומחה אישר בחוות דעתו תקופת אי כושר מלא בתקופה זו, קרי, 4.5 חודשים  ומכאן שהתובעת זכאית לכאורה לפיצוי כספי בסך 71,226 שקלים בגין תקופת אי כושר זו (15,828×4.5).

דא עקא, ע"פ תלושי השכר לחודשים הנ"ל וע"פ  הודאתה של התובעת עצמה (עמ' 30 רישא), שכרה שולם לה בתקופה זו בחודש מלא באופן הבא: בחודשים 8/13 עד 11/13 נוצלו 75 ימי מחלה במצטבר ובחודש 12/13 נוצלו 22 ימי חופשה שנתית.

 

לטענת התובעת, עסקינן בניצול כפוי של ימי מחלה וחופשה ומשכך אין לשלול שווים ממנה. לגבי ימי המחלה הוסיפה כי ע"פ הפסיקה עסקינן במשאב אישי של העובד שיש לפצות בגינו.

 

הנתבעת מנגד טוענת כי במצב הדברים המתואר לא נגרם לתובעת הפסד כספי ומשכך – אין היא זכאית לפיצוי כלשהו בגין תקופה זו. בהתייחס לימי המחלה מפנה התובעת להוראות חוק דמי מחלה, תשל"ו – 1976 המגביל את צבירת ימי המחלה והמונע פדיונם, אא"כ קיים הסדר קיבוצי או הסכם אחר המאפשר כן, דבר שלא הוכח. הוא הדין לגבי ימי החופשה.

סבורה אני כי ראוי לעשות אבחנה:

בכל הנוגע לימי החופשה, הרי שעיון בתלושי השכר שקדמו לתאונה (מחודש 5/13 ואילך) מלמד כי המעסיק איפשר צבירת ימי חופשה חרף מגבלות חוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 (בסעיף 7 לחוק), משמע – כי התובעת זכאית היתה לפדותם בבוא העת (כאמור בסעיף 13 לחוק). מכל מקום, נמנע ממנה ניצולם מתוך בחירה כמקובל ומשעה שכך, היא זכאית להפסד שווים וביחס לשכר החודשי: (22 ימים ×25 ימי עבודה בחודש : 15,828 שקלים) ובסה"כ: 13,929 שקלים. ובשיערוך כחוק:  14,823 שקלים.

 

אשר לימי המחלה, הרי שהמצב הוא אחר. תלושי השכר שקדמו לתאונה כאמור מלמדים כי התובעת צברה 90 ימי ממחלה עד לחודש 7/13, קרי – את המירב הניתן ע"פ הוראת סעיף 4 לחוק דמי מחלה, תשל"ו – 1976. התובעת אינה ממחישה כי היא חלק מהסכם קיבוצי או אחר המיטיב עימה מעבר לחוק. משעה שכך, זכאותה והפסדיה הם במגבלות החוק, קרי – היא אינה יכולה לצבור מעבר ל – 90 ימי מחלה, כך שהעובדה שהתובעת נאלצה "לנגוס" ב- 90 הימים שצברה ערב התאונה יכולה להיות בת משמעות כספית רק אם יוכח אחד משניים: אפשרות אחת - שמאז התאונה נזקקה התובעת בפועל לימי מחלה רבים, אולם לא עלה בידה להנות מזכות סוציאלית זו מחמת שלא היה באמתחתה מספר ימים מספיק שנצטבר לעת הרלבנטית. בפועל – אפשרות כזו אינה מוכחת ואינה נטענת ובינתיים – חלפו כשש שנים ויותר מאז התאונה, כך שהדבר איפשר לחזור ולצבור את המירב הניתן כאמור (18 ימים בשנה ועד 90 ימים) ואין עוד משמעות לימים שנוצלו. (תלושי ההמשך לא עודכנו כראוי משום מה).

אפשרות שניה – כי התובעת נתונה בהסכם קיבוצי או אחר המאפשר לה לצבור ו/או לפדות ימי מחלה בפרישתה לפי ערך כזה או אחר (בדומה לנתון בתקשי"ר למשל).

 

אכן, וכטענת התובעת, נתונה פסיקה המתייחסת לימי המחלה בבחינת "משאביו האישיים" של הנפגע הראויים לפיצוי (כמוזכר בסעיף 33 לת.א (י-ם) 2173/00 אבו עגאג מוסא נ' אישי ישיר חב' לביטוח בע"מ (13.9.05); סעיף 79 בת.א (ת"א) 20307-08-15 פלונית נ' ד.י (24.11.19)). עם זאת, פסיקה זו יש ליישם לטעמי בהתאם לנסיבותיו של כל נפגע על רקע הוראות הדין כאמור. בענין זה אפנה לדבריו המפורשים של בית המשפט העליון בע"א 450/05 אברהם לחמיש נ' מרים חזק (31.7.07) אשר ניכר כי הוא מיישם עיקרון זה בציינו:

"טענתם של המשיבים בדבר פיצוי בגין הפסדי שכר בחודשים שבהם שולמה למשיבה משכורת על חשבון ימי מחלה אינה משכנעת בעיניי. אכן, יש מקום לפסוק פיצוי כאמור בנסיבות בהן אובדן ימי המחלה עלול לגרום נזק לנפגע. כך למשל, במקרה בו הנפגע שב לעבודתו לאחר התאונה ומאגר ימי המחלה שצבר הצטמצם כתוצאה מהתאונה, או אם זכאי הנפגע לפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים בעת הפרישה מהעבודה (ראו, קציר 1419-1415). בענייננו, המשיבה לא שבה לעבודה בעקבות התאונה ולא הוכח כי הייתה זכאית לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים".

 

  1. התקופה השניה: חודשים ינואר – פברואר 2014. התובעת צירפה שני אישורים רפואיים אשר ניתנו ע"י רופא תעסוקתי   ד"ר יעקובי יוסף - ולפיהם במשך תקופה של חודשיים מוגבלת היא לעבודה בהיקף של חצי משרה. הגם שהמומחה לא התייחס מפורשות לכך, מוצאת אני כי נוכח זהות הממליץ והסמיכות היחסית לתאונה, יש להכיר בהפסד הכספי הניכר מתלושי השכר בשל עבודה חלקית ולפי חישוב זה: (21,788 שקלים - 2 חודשים×15,828 שקלים). מכאן שהתובעת זכאית לפיצוי כספי בסך 9,868 שקלים בגין תקופה זו ובשיערוך כחוק: 10,536 שקלים.

 

  1. התקופה השלישית: חודשים 3/14 עד חודש 1/20. התובעת טוענת כי למעט 4 חודשים בהם עלה הדבר בידה (4/14 עד 7/14), עבדה היא בחצי משרה בלבד והיא מפנה לתלושי השכר, אשר הנתבעת כאמור מפקפקת בטיבם וממילא דוחה את הטענה לפגיעה בפועל בכושר ההשתכרות.

ע"פ חשבונה ישנו הפסד בן 4,639 שקלים לחודש ובמצטבר  עד חודש 4/19 – 278,340 שקלים (תלושי שכר מחודש 8/14 עד חודש 2/18 מציינים הכנסה של 11,118 שקלים לחודש לערך).

 

כאמור, אין בידי לקבל את עמדת התובעת לגבי מידת הפגיעה בכושר השתכרותה ולא מצאתי מקום להכיר בהפרש זה במלואו. בהינתן קביעתי לגבי היקף הפגיעה, גובה השכר ומס' חודשי ההפסד (67 לאחר ניכוי ארבעת החודשים), מצאתי מקום לפסוק לתקופה זו שיעור גלובאלי (שאדניו נתונים בעיקרם), של 64,000 שקלים.

  1. סה"כ לעבר: 89,359 שקלים ובצירוף 12% (השיעור הרלבנטי משנת 2014) בגין אבדן זכויות סוציאליות פנסיוניות כנגזר מכך, למעט בתקופה הראשונה בה הופרשו: 98,302  שקלים.

 

ב.     הפסדי כושר השתכרות ופנסיה בעתיד

  1. מטבע הדברים ועל רקע המובא לעיל, אף בראש נזק זה חלוקים הצדדים באופן ממשי.

התובעת כאמור טוענת לנכות תיפקודית בשיעור 30% על בסיס שכר בסך 15,828 שקלים ולטענתה יש לבצע חישוב אקטוארי מלא בהתאם ובהיוון בשיעור של 2% עד גיל 67 וזאת תוך שהיא טוענת להחמצת האפשרות מצידה להמשיך ולהתקדם לתפקידי ניהול בכירים ואת פוטנציאל השתכרותה העומד, לשיטתה, על כפל השכר הממוצע וכמבואר בסיכומים.

 

הנתבעת טוענת שלא ייגרם לתובעת כל הפסד וכי מכל מקום, אין הצדקה לחישובים אקטואריים, אין הצדקה לספקולציות לגבי קידום שהוחמץ ואין עוד בסיס חוקי להיוון על בסיס 2%, כך שלכל היותר יש לפצות את התובעת בסכום  גלובאלי של 40,000 שקלים.

 

  1. אכן וכטענת הנתבעת, אין כל ביסוס ראייתי או הגיון בטענת התובעת לגבי החמצת אפשרויות קידום בעניינה, שלא הוכח קיומן, ומשנה תוקף לכך בהינתן טיב הפגיעה ועיסוקה שעיקרו הנהלת חשבונות ובפרט שעה שמדובר בעסק משפחתי כאמור. ניסיונה של התובעת לתאר למעשה מציאות כשל עובד חדש או זר לעסק הנאלץ להיכנע לתכתיבי המעביד או הנדרש להוכיח את כישוריו על מנת להתקדם, אינו מניח דעתי. עם זאת, לא לעולם חוסן ויש להביא אף בחשבון אפשרות כי שינוי העיתים ייאלץ את התובעת לנתב עצמה לעבודה מאמצת יותר.
  2. בהביאי בחשבון את מכלול השיקולים, כפי שפורטו בהרחבה לעיל, לרבות מידת השפעת הפגיעה בפועל עד כה, ובהינתן גילה של התובעת כיום - 46 (ילידת 25.10.73), קיומם של כמעט 21 שנות עבודה לפניה (עד גיל 67), היוון כנדרש (אשר כטענת הנתבעת, נפסק כבר כי צריך שיעשה על בסיס 3% - ע"א 3751/17המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני ( 8.8.19)), מצאתי מקום לפסוק לטובת התובעת סך גלובאלי (שאדניו נתונים בעיקרם) של 175,000 שקלים ובצירוף 12.5% בגין הפסדי פנסיה (כנדרש כיום) ובסך הכל -  196,875 שקלים.

 

ג.      כאב וסבל

  1. הצדדים הסכימו על שיעור הפיצוי בהתאם לחישוב התובעת בסיכומיה - 24,158 שקלים, אלא שנפלה טעות בידם בשיעור הנכות הרפואית שהינה – 14.5%. בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976,וע"פ גילה של התובעת, נכותה וקיומם של 3 ימי אשפוז יש לפסוק לטובתה  25,822 שקלים בראש נזק זה.

 

ד.     הוצאות לעבר ולעתיד

  1. התובעת טוענת כי נאלצה להוציא הוצאות רבות שבכללן ביקורי רופאים, טיפולי פיזיותרפיה, שימוש במשככי כאבים ונסיעות לטיפולים ולבדיקות. לטענתה, בחודשים שלאחר התאונה נאלצו בעלה ובני משפחתה להסיעה וללוותה לכל בדיקה וטיפול בשל קושי בדריכה והיא מעריכה את הוצאותיה בשיעור כולל של 30,000 שקלים. כן היא טוענת להוצאות עתידיות צפויות עבור נסיעות, טיפולים ו/או עזרים רפואיים, תרופות, נעליים מיוחדות ו/או מדרסים ובשיעור מוערך של 20,000  שקלים בהינתן תוחלת חייה הצפויה.
  2. כטענת הנתבעת, עסקינן בנזק מיוחד הטעון הוכחה, אלא שהתובעת לא הציגה כל אסמכתא, אם לעניין עצם הצורך בהוצאות כאלה ואם לעניין עצם הוצאתן והיותן מחוץ לסל הבריאות. חרף חלוף שנים רבות מהתאונה כל שהוצג הוא חשבונית מיום 01.09.13 על סך 399 שקלים בגין רכישת "אייר קאסט" לרגל וכן קבלה מיום 14.10.13 על סך 700 שקלים בגין ייעוץ אורתופדי. אף אם אניח כי הנסיעות לצרכים רפואיים כרוכות היו בהוצאה וכי נדרשו לעיתים משככי כאבים וכך גם בעתיד במידת מה, הרי שאין לפסוק מעבר להיקף הביקורים שנחזה וביחס למעט שאולי צפוי באותו הקשר וייפסק לפיכך פיצוי גלובאלי של  6,000 שקלים.

 

ה.    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

  1. טוענת התובעת כי נזקקה לעזרה רבה בביצוע כלל הפעולות הבסיסיות ובכלל זה טיפול בעצמה ובארבע בנותיה הקטינות בשל העובדה שצוותה שלא לדרוך על רגל שמאל ובשל כאביה ומגבלותיה. התובעת הודתה כי לא העסיקה עוזרת בשכר אך לדבריה עזרת בני משפחתה בתקופת היותה באי כושר מלא (4.5 חודשים), חרגה באופן קיצוני מעזרה מקובלת של בני משפחה ועמדה על 3 שעות ביום לפחות, כאשר שוויה של כל שעה הוא 50 שקלים. לדבריה, אף בהמשך נזקקה לסיוע: 7.5 חודשים לפי 1.5 שעות ביום ובהמשך – שעה ביום. לשיטתה, גם כיום אינה מסוגלת לדאוג למשק הבית ועל כן מסתייעת בעוזרת ובבני משפחתה.

 

  1. אף בהקשר זה מעלה הנתבעת טענותיה לגבי חובת הוכחתו של נזק מיוחד ובעוד לתובעת טענות בעלמא בלבד. לדבריה, התובעת לא הביאה לעדות את מי מבני משפחתה ואת עוזרת הבית שיעידו אודות העזרה הנטענת – מתי ניתנה ובאיזה היקף, אם בכלל. עוד טענה כי התובעת לא דיווחה על העסקת עוזרת למל"ל, כך שגם ממקור זה לא ניתן להיוושע. על כן בהעדר עדים מטעמה או כל ראיה רלבנטית אחרת, אין לקבל טענתה זו.

לשיטתה, התובעת חזרה לסדר יומה הרגיל ללא כל מגבלה ועל כן אינה זקוקה לכל עזרה החורגת מעזרה רגילה הניתנת בין בני משפחה ואשר כידוע, אינה מזכה בפיצוי.

 

  1. אכן, ראש נזק זה אף הוא בגדר נזק מיוחד הטעון הוכחה לגבי הוצאתו לעבר, אולם ועדיין, בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים סיוע לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופןוחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, הרי שעומדת בעיקרון לנפגע זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם לא שילם עבורו (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)). בכל הנוגע לשיעור הפיצוי, הרי שבמקרה כזה של סיוע מצד בני המשפחה רשאי בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה הניתנת (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים לגבי הוצאה ממשית והיקפה, יפסק סכום גלובאלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח' (26/2/85); ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)).

 

  1. מהי אם כן משמעות יישומה של הפסיקה בענייננו, שעה שהתובעת כאמור לא הציגה דבר מלבד עדותה שלה המהווה עדות יחידה של בעל דין למעשה?

על בית המשפט להתרשם ממשקל עדותה של התובעת והגיונה בסוגיה זו ולבחון אם יש לזו סיוע של נתונים אובייקטיביים העולים מן התיק וזאת תוך מתן משמעות לחסרונן הבולט של ראיות שעשויות היו ליצוק תוכן ממשי יותר לנטען ובהתאם לכלל הראייתי הנוגע לאי הבאת ראיה כנ"ל. כך למשל, הטענה לפיה התובעת הסתייעה בבני ביתה, יכולה הייתה להיתמך בקלות בעדותם לשם המחשת היקף וטיב העזרה.

 

  1. בבואי ליישם את האמור בענייננו אנו, הרי שמוצאת אני מקום לקביעות אלו:

בהתייחס לעבר – עדותה של התובעת בדבר קבלת עזרה מוגברת מצד בני משפחתה, הן בטיפול בה והן בטיפול בבנותיה הקטינות במשך 4.5 חודשים הסמוכים לתאונה, סבירה ועולה בקנה אחד עם טיב הפגיעה ועם קביעות המומחה וההמלצות הרפואיות בשחרורה מבית החולים כמצוין בסעיף 7 לעיל. כן ניתן להניח צורך בעזרה בעבודות משק הבית במידת מה מתום תקופת אי הכושר ובעתיד, כך בהינתן מסקנתי הנזכרת לגבי הנכות התיפקודית.

עם זאת, אין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה תזדקק, עד תום תוחלת חייה, לעזרת הזולת בהיקף של 4 שעות שבועיות לפחות ואין להיבנות מהחישוב המתמטי שביצעה בסיכומיה ובעניין זה עומדת לה לרועץ אי הבאתה של עדות מסייעת הולמת.

 

  1. בהינתן האמור, יש מקום לפיצוי גלובאלי אשר ישקף את העזרה המוגברת שנדרשה לתובעת בתקופת אי הכושר בצירוף סיוע מסוים בהמשך לכך, ובפרט במשק הבית, בהתאם לנכות התיפקודית שנמצאה.

על דרך האומדן, אני מוצאת כי פיצוי בסך 35,000 שקלים לעבר ולעתיד, יהלום ראש נזק זה.

 

סיכום:

  1. בהינתן האמור, הפיצויים להם זכאית התובעת הם כדלקמן:

א. הפסדי השתכרות בעבר – 98,302  שקלים

ב. הפסדי השתכרות בעתיד – 196,875  שקלים.

ג. כאב וסבל – 25,822 שקלים.

ד. הוצאות לעבר ולעתיד – 6,000 שקלים.

ה. עזרה לעבר ולעתיד – 35,000 שקלים

  1. אין חולק ששולמו לתובעת גמלאות מל"ל (נכות כללית) שיש לנכותן, אלא שהמסמך שהציגה הנתבעת לביסוס הנטען -נ/5 -  מתאר זיכויים וחיובים שסיכומם 138 שקלים בלבד ואין מקום להיתלותה בסעיפי הזיכוי בלבד (29,600 שקלים). מכל מקום, ספק פועל לחובת הנושא בנטל.

 

  1. הנתבעת תשלם לתובעת פיצוייה כמפורט לעיל, בניכוי גמלאות המל"ל כאמור, בצירוף אגרת פתיחת ההליך משוערכת כחוק ושכר טרחת עו"ד כחוק בשיעור של 15.21% מיתרת הפיצויים.

 

בשולי פסק הדין אביע התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.

ניתן היום,  כ"ט שבט תש"פ, 24 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.