מהי אחריות בית ספר ומשרד החינוך לפצות תלמידה, אשר נפצעה בתחרות קפיצה לגובה, במסגרת יום ספורט בית ספרי?

בית המשפט דן בשאלה מהי אחריות בית ספר ומשרד החינוך לפצות תלמידה, אשר נפצעה בתחרות קפיצה לגובה, במסגרת יום ספורט בית ספרי?

 

 

 

בית משפט השלום בירושלים
ת"א 51215-08-15

 

 

בפני	כבוד השופט, סגן הנשיא  מרדכי בורשטין
תובעת		פלונית ע"י ב"כ עו"ד נועם שוורץ ואבי שינדלר
נגד
נתבעות		1.עיריית רחובות 2.מדינת ישראל- משרד החינוך

 

 

פסק דין

 

האם קמה אחריות על בית ספר ומשרד החינוך לפצות תלמידה, אשר נפצעה בתחרות קפיצה לגובה, במסגרת יום ספורט בית ספרי, זו השאלה הטעונה דיון והכרעה.

 

מבוא

1. התובעת כבת 23 שנים, נפגעה באירוע מושא התובענה בעת שהייתה תלמידת בית ספר ברחובות, בהיותה כבת 16 שנים.

 

אחת לשנה, נערך בבית הספר יום ספורט שבו השתתפו תלמידי בית הספר במקצועות הספורט השונים. המנצחים ביום הספורט נשלחו לתחרות נוספת באצטדיון האתלטיקה בהדר יוסף במועד מאוחר יותר. בית הספר מנוהל ומופעל על ידי העיריה, מוריו ועובדיו מועסקים מטעם העירייה (להלן: "הנתבעת 1";"בית הספר")

 

2. התובעת, שעסקה בפעילות גופנית מרובה קודם לכן ואף הייתה רקדנית בלהקה בוגרת ורקדה כ-10 שעות שבועיות, שובצה להתחרות בקפיצה לגובה.

לטענת התובעת, היא לא למדה מעולם קפיצה לגובה, בעוד שהייתה טובה בקפיצה למרחק ולטענתה גם המורה לחינוך גופני ידעה על כישוריה בתחום הקפיצה למרחק.

התובעת העידה כי ראתה מספר ימים לפני יום הספורט ששובצה למקצוע הקפיצה לגובה ופנתה למורה לחינוך גופני. גם בעת ששובצה וגם ביום הספורט ביקשה התובעת שלא להתחרות בתחום זה, אך המורה דרבנה אותה להשתתף. זאת, חרף חששות שהביעה התובעת. בעניין זה טענה המורה שהתובעת אמרה לה  שלא ביצעה קפיצות בסגנון פוסברי בעבר והביעה בפניה חששות.

 

בכריזה הוכרז שמתחילים בקפיצה לגובה, התובעת עשתה מתיחות וחיכתה שיקראו לשמה.

לטענתה, לפני התחרות לא נעשה חימום, אף שהמורים ביקשו לרוץ סביב למגרש ואמרו שמי שצריך לעשות חימום שיעשה זאת עצמאית.

התובעת העידה כי לפני הקפיצה לא קיבלה תדרוך כל שהוא ולא ביצעה, אף לא קפיצת ניסיון אחת: "כשהגיע תורי לראשונה, ניגשתי אל עמדת הקפיצה מצד ימין.  מספר בנות ביצעו את הקפיצה לפניי, כולן בסגנון פוסברי, לכן חשבתי שזה סגנון הקפיצה הנדרש. ניגשתי לקפוץ. ביצעתי את הריצה הקצרה לעבר עמדת מוט הקפיצה ומזרן הקפיצה, הושטתי את רגלי השמאלית תחילה על הקרקע, כשאני מנסה לבצע קפיצת פוסברי מצד ימין, יודגש כי זו הייתה הפעם ראשונה בחיי שאני מבצעת את הקפיצה הזו ומן הסתם גם הפעם היחידה באותו היום שביצעתי את הקפיצה, ואז רגלי זו הסתבכה ונתקעה. ניסיתי בכל זאת להתרומם ולנתר, אך ללא הצלחה, ואז נפלתי על מוט הרף וחשתי חבלה קשה בברכי השמאלית.

למעשה ביצעתי ניתור ברגלי השמאלית החלשה יחסית, מפני שלא הנחו אותי ולא יידעו אותי שזה עלול לגרום  לפציעה. כך רגלי השמאלית נעצרה בקרקע וברכי השמאלית הסתובבה החוצה".

 

הנכות הרפואית

3. כעולה מחוות דעתו של פרופ' אורי ספרן, המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, לתובעת נגרמה נכות רפואית צמיתה בתחום האורתופדיה בשיעור של 20% נכות בגין פגיעה בברך שמאל עם השפעה בינונית על כושר הפעולה הכללי.

 

תמצית טענות הצדדים

4. ב"כ התובעת טען כי בית הספר התרשל בכל הקשור לקפיצה לגובה וכי על בית הספר לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה. בנוסף נטען שמשרד החינוך לא פיקח על ביצוע חוזרי המנכ"ל ובין היתר נטען  שלא מנע ביצוע יום ספורט לא בטיחותי.

 

5. הנתבעות כופרות באחריות וטענו כי הנזק שנגרם לתובעת אינו רב. הנתבעות טענו גם להרחבת חזית ואולם דין הטענה להידחות שכן גרסת התובעת אינה שונה מכתב התביעה. די אם נפנה לסעיף 12 לכתב התביעה לפיו "התובעת ביצעה ניתור ברגלה החלשה יחסית, מחוסר הנחיה ומחוסר ידיעה. כף רגלה השמאלית נעצרה (נבלמה) בקרקע (בשל משטח בעל רמת  חיכוך גבוהה) וכתוצאה מכך הסתובבה ברכה השמאלית החוצה".

 

העדים

6. מטעם התובעת, העידו התובעת והוריה, מיכאל וליאור שלמדו עם התובעת באותה כיתה ומיכל שלמדה בכיתה מקבילה.

התובעת הגישה חוות דעת של פרופ' משה איילון מומחה לביומכניקה, שם נכתב שהתובעת לא עברה הכשרה בסגנון פוסברי הנחשב למורכב מבחינה טכנית. "המורים לחינוך גופני לא היו צריכים לאפשר לתובעת להשתתף בתחרות זו בהעדר רמת מיומנות מספקת לביצוע הקפיצה בביטחון. הקפדה על נהלים המפורטים בחוזר מנכ"ל על ידי הפעלת ההנחיות הבטיחות של פעילויות באתלטיקה קלה היה עשוי היה למנוע את פגיעתה של התובעת".

 

בחוות דעתו של פרופ' גדעון מן מטעם התובעת נכתב כי היה נכון לבצע חימום לפני הפעילות.

בנוסף הגישה התובעת חוות דעת של דר' אליזוהר שדה, מומחה בניתוח מיומנות ספורט, בה עמד על קשיים נטענים מצד הנתבעות.

 

מטעם הנתבעת 1, העידו, המורה לחינוך גופני, רכז הספורט של בית הספר ורכזת החינוך הגופני של בית הספר מאז חודש ספטמבר 206.

 

החבות

7. שמעתי את העדים והתרשמתי מהם.

לאחר שבחנתי את הראיות והטיעונים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש להעדיף את גרסת התובעת לעניין אופן פציעתה ולקבוע כי הנתבעת 1 התרשלה.

יודגש כי יש לעודד התעמלות וספורט בתוככי בית הספר ולמקצועות אלה חשיבות רבה בפיתוחם של בני הנוער. חשיבות זו היא נחלת הכלל. פעילות ספורט מטיבה ומטבעה כרוכה בסיכונים סבירים וייתכנו פגיעות בנסיבות רגילות וסבירות.

דיני הנזיקין מכירים בהעדר אחריות מוחלטת ויש בעוולת הרשלנות כדי להגן על האינטרסים השונים המנוגדים אחד לשני.

לבית הספר ולמורים חובת זהירות מושגית, שלעיתים כמוה כחובת זהירות של הורה כלפי ילדו ועליהם לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע פגיעה בתלמיד (ע"א 2061/90 אילנה מרצ'לי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות ואח'  פ"ד מז(1)802, 811).

על אף חשיבות פעילות הספורט והקניית הרגלי הספורט, אין חסינות מוחלטת לפגיעה בעת פעילות ספורט וייתכנו מקרים בהם תוטל חבות.

כך הוא, כאשר היה מתקן לא תקין, כאשר הפיקוח לא היה מתאים לנסיבות או כאשר לא ניתנה הדרכה מספיקה (ע"א 715/79  גדעון דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה  פ"ד לה(2)764).

 

אחר הדברים האלה, נפרט את הטעמים להטלת חבות במקרה דנן.

 

8. ראשית, עדות התובעת הייתה מרשימה.

התובעת לא ניסתה להאדיר את נזקה, נזהרה בלשונה והתנהלותה גם בתקופה שלאחר הפציעה באופן שבו פעלה להתגייס לצבא חרף מגבלותיה, בהמשך לעסוק בעבודה וללמוד כיום באוניברסיטה. יש באלה כדי ללמד על המשקל שיש לתת לעדותה (ראו גם הראיה שהוגשה, מושא ההחלטה מיום 14.03.19).

עדות התובעת נתמכה בעדות חבריה לשכבה, שאין להם כל עניין  ולחלקם אין כל קשר עם התובעת וגם עדותם הייתה עדות שלא נסתרה.

כך למשל העיד מיכאל כי החימום כלל 2-3 סיבובי ריצה מסביב למגרש וכמה מתיחות וכי "במהלך הניסיון של התובעת לקפוץ פוסברי ראיתי שהיא נפגעה ולא הצליחה להשלים את הקפיצה, היא קפצה מצד ימין".

גם מיכל העידה שהיא בטוחה שזאת הייתה הקפיצה הראשונה של התובעת והיא לא קפצה לפני כי היא חששה. ליאור העידה שהתובעת לא ביצעה חימום לפני תחרות הקפיצה לגובה מלבד מתיחות וכי התובעת קפצה מצד ימין. עדויות אלה סותרות את עדות רכז הספורט באשר למיקום התובעת בעת שקפצה ונתמכות גם בנכות שנגרמה לה.

 

9. שנית, הוכח שלמורים אינטרס לשבץ תלמידים לתחרות במקצים שונים ובענפים שונים וזאת על אף שלא ניתנה להם הכנה מתאימה ומספקת. במקרה דנן, הוכח שהתובעת שובצה להתחרות במקצה ובענף ללא שניתנה לה הדרכה מתאימה והכנה מספקת. המורה אישרה שהתובעת לא למדה קפיצה לגובה בשנה הרלבנטית (ע' 61) וכי לא ידעה מה התובעת למדה בתחום הקפיצה לגובה, קודם שיבוצה (ע' 59). בהמשך העידה המורה כי אמרה לתובעת לקפוץ רק בסגנון המוכר לה (ע' 60 ש' 30).

יוטעם ש 5 מתוך 7  הקופצות קפצו קפיצת פוסברי. מכאן שהמורה יכולה הייתה לצפות שגם התובעת תנסה לקפוץ בסוג זה של קפיצה.

התובעת העידה כי כלל לא הכירה את סוגי הקפיצה לגובה ועדותה נתמכה בעדים מטעמה.

רכזת החינוך הגופני העידה כי לא ישבצו תלמיד בענף שאינו רוצה להשתבץ בו בתחרות (ע' 38 ש' 11) וזאת בסתירה להתנהלות במקרה דנן, בו ביקשה התובעת שלא להשתבץ בענף האמור, לכך שלא היו מתנדבים להתחרות בענף זה ולכך ששיבוצה של התובעת נכפה עליה. די אפוא אם הצוות החינוכי היה נמנע בשלב שבו סירבה התובעת, מלשבצה בענף ובכך היה כדי למנוע את השתלשלות האירועים לאחר השיבוץ (ראו גם עדות התובעת, ע' 13).

רכזת החינוך הגופני העידה שמינימום השיעורים לקפיצה לגובה, הוא 5-6 שיעורים, מאחר שקפיצה לגובה מורכבת מהרצה, ניתור, מעוף ונחיתה  (ע' 37 ש' 13-15) וכי בנוסף נדרש חימום ספציפי לקפיצה לגובה – ניתורים, דילוגים וחימום לעמוד שדרה ובנוסף בחימום לפוסברי "הייתי מוסיפה יותר רוטציות מאחר שניתור מבוצע תוך כדי סיבוב (ע' 38 ש' 1-4).

מכאן, שנדרשת למידה משמעותית, בייחוד בסגנון שכזה, קודם לקפיצה לגובה. כך גם בנוגע לביצוע  חימום משמעותי, שלא הוכח שנעשה.

קיים אפוא הבדל בין משחק כדור רגיל שאינו טעון למידה משמעותית מקדימה, לבין קפיצה לגובה שאינה בגדר משחק שגרתי ורגיל, אשר טעונה גם חימום משמעותי ובכך קיים שוני בין המקרה דנן למקרים אחרים שהנתבעות הפנו אליהן (ראו והשוו: ע"א 44983-02-18 מדינת ישראל נ' פלונים  (06.08.19), שם נדחתה תביעה של נפגע ממשחק כדור, שהיה מוכר היטב לתלמידים).

זאת ועוד, רכזת החינוך הגופני אישרה שלא יתכן שתלמיד יקפוץ לגובה ביום ספורט, אם לא למד זאת קודם לכן (ע' 39 ש' 1-5). די בעדות זו כדי לפגום בגרסת המורה ולכל הפחות היה עליה לברר האם התובעת מכירה את אופי הקפיצה. כל שנדרש היה להדריכה הדרכה מתאימה או למנוע ממנה להתחרות וזאת לא עשתה המורה.

בעניין זה הוכח שהתובעת התאמנה 4 שיעורים קפיצה לרוחק, אך לא התאמנה קודם לתחרות בקפיצה לגובה. גם בכך יש ללמד על העדר מוכנות לתחרות.

עדויות עדי התביעה תומכות בכך שהתובעת לא למדה קפיצה לגובה כנדרש, אף לא למדה את סגנון הפוסברי וממילא אף לא ידעה סגנון זה. אין מחלוקת שהתובעת לא ידעה לקפוץ בסגנון זה.

 

10. שלישית,  המורה דיאנה שנכחה באירוע לא העידה ובאי העדתה קמה חזקה לרעת הנתבעת 1 לפיה ידעה שזו לא תתמוך בעדותה.

גם כותב דוח הפציעה מטעם בית הספר לא העיד, וכך גם לא הוגש היומן מזמן אמת. באי העדת העד והגשת המסמך האמור כראיה, קמה חזקה לרעת הנתבעת, לפי ידעה שאלה לא יתמכו בגרסתה.

 

11. רביעית, לאחר שהוגשה התביעה, ניהלה המורה שיחה טלפונית עם תלמידתה לשעבר ליאור, אשר הוקלטה על ידי המורה.  אמנם, אין כל מניעה חוקית להקליט שיחה עם תלמיד לשעבר, אך התנהלות המורה בעניין זה אומרת דרשני (ראו: סעיף 14 לחוק זכויות התלמיד, התשס"א-2001; על הנזק החינוכי, ראו והשוו: ע"א 324/77עבדל חכים מחמד רבי נ' חסין סמרה ואח' פ"ד לב(2)445, 447) .  בנוסף, השיחה מחזקת את עדותה של ליאור, אשר מסרה בשיחה האמורה כי  התובעת קפצה רק פעם אחת בתחרות (ע' 5 ) והסבירה שהתובעת קפצה פוסברי "כי כולם קפצו ככה, וכולם הסתכלו עליה ולא בא לה" (ע' 6) .

מעבר לכך, כל שעשתה התלמידה היה לומר נכון. אין בהקלטה האמורה, כדי לשנות מגרסתה.

ליאור גם נתנה הסבר לכך שבמהלך השיחה הייתה באוטו ולא מרוכזת וכי "ההקלטה הזו כל כך באוויר ולא חשובה מבחינתי, היא באה עם ידיעה שהיא רוצה להוציא משהו ואני באתי בידיעה תמימה" (ע' 30 ש' 28-29).

 

 

12. מכלול האמור מלמד כי המורה יכולה הייתה לצפות כי התובעת תבחר לקפוץ בסוג קפיצה שאינה מכירה והיה עליה לתת הדרכה מתאימה לתובעת או לכל הפחות להזהירה לבל תעשה כן. העדר ניסיון מתאים של התובעת בקפיצה לגובה, בצירוף הלחץ מיום תחרותי, חייבו כי המורה תשקול האם לשבץ את התובעת במקצוע הקפיצה לגובה או במקצוע אחר שבו ביקשה להתחרות. די היה בהדרכה מתאימה, באזהרה מתאימה לתובעת או אף במניעת התחרותה בענף שאינו מכירה, כדי למנוע את הנזק. מהמסקנה האמורה נגזרת מסקנה נוספת והיא שאין בחוות דעת הנתבעת כדי לשנות מהמסקנה בדבר החבות, שכן החבות אינה נובעת רק מהעדר חימום מתאים קודם לפעילות  אלא גם מהעדר הדרכה והעדר אזהרה מתאימה.

 

בכך יכולה הייתה המורה למנוע את הנזק, בעלויות נמוכות, אך המורה בחרה שלא לעשות כן. בנסיבות המקרה דנן, שבו היה סיכון בלתי סביר, קמה הצדקה להטיל אחריות על הנתבעת.

 

בשולי הדברים, יוער כי החל משנת 2017, הפסיק בית הספר ללמד קפיצה לגובה ולטענת הרכזת הדבר היה מתוך רצון לחזק את פרויקט הדגל של בית הספר בתחום הכדורסל. מכאן, שאין באירוע דנן משום השפעה על ההחלטה, הן לנוכח השיקולים בשינוי ענפי הספורט והן לנוכח חלוף מספר שנים עד לקבלת ההחלטה האמורה. מסקנה נוספת היא שאין בהטלת אחריות באירוע דנן משום "אפקט מצנן" על לימודי הקפיצה לגובה, שכן לא בשל האירוע דנן שונו ענפי הספורט ומאחר שאין כל מניעה ללמד גם כיום את ענף הקפיצה לגובה.

 

 

אחריות משרד החינוך

13. כאמור לעיל, קמה אחריות על בית הספר לפצות את התובעת.

שונים הם פני הדברים בעניינו של משרד החינוך, מהטעמים האמורים לקמן:

 

ראשית, ב"כ הנתבעת 1  הצהיר כל העובדים החינוכיים והמנהליים הם של הנתבעת 1 ולא של משרד החינוך והסכים כי תימחק התביעה כנגד משרד החינוך (ע' 3). בכך נטל על עצמו בית הספר את האחריות, ככל שהוא יחוב. משמסקנת הדברים היא שקמה חובה על בית הספר לפצות את התלמידה, מתייתר הצורך לדון באחריות משרד החינוך. די היה באמור לעיל כדי לדחות מעיקרא את התביעה כנגד משרד החינוך.

 

שנית, האחריות המכרעת במקרה דנן היא של בית הספר. האשמה המוסרית רובצת לחובת בית הספר ומטעם זה אין מקום לחייב את משרד החינוך (ראו והשוו: ע"א 7008/09  ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר ואח' (07.09.10)).

אמנם בית הספר טען כלפי משרד החינוך שמוטלת עליו אחריות מאחר שלא פעל לוודא שתלמידים , כדוגמת התובעת שעברה לבית הספר מבית ספר אחר, ילמדו קפיצה לגובה בגילאי היסודי כנהלים וכי בית הספר יכול היה לסמוך על כך שהתובעת מכירה את מקצוע הקפיצה לגובה.

עם זאת, יש לדחות טענות אלה המהוות הרחבת חזית. גם לגופו של עניין, הוכח שהמורה ידעה כי התובעת לא למדה את מקצוע הקפיצה לגובה ובכך יש כדי לנתק את הקשר הסיבתי מהטענות הנטענות כלפי משרד החינוך.

 

שלישית, אין מקום להטיל אחריות דנן בגין אי פיקוח מספק, שכן מדובר היה באירוע בודד, ביום ספורט תחרותי ולא בשיעור רגיל ואין כל טענה שמתקני בית הספר לא היו תקינים. משרד החינוך הסדיר הנושאים בחוזרי המנכ"ל ובהנחיות ואין כל טענה בפי התובעת כנגד הנחיות אלה.

 

די אפוא, בנסיבות המקרה דנן, על רקע אשמתו המכרעת של בית הספר, כדי להימנע מלהטיל אחריות על משרד החינוך.

 

אשם תורם

14. הנתבעות טענו כי יש מקום להטיל אשם תורם על התובעת.

התובעת, שהייתה קטינה בעת האירוע, צייתה להוראות המורה, אף שהבהירה לה קודם לכן כי קיים לה קושי לבצע את הפעולה. עם זאת, במכלול הנסיבות, בהתחשב בגילה של התובעת ובבגרותה, בכך שהתובעת יכולה הייתה לסרב להשתתף בתחרות או לדרוש הדרכה מתאימה, יש מקום להפחית אשם תורם בשיעור של 20%.

 

הנזק

הנכות הרפואית

15. התובעת עברה שני ניתוחים בברכה בשנת 2014. 

מומחה בית המשפט בתחום האורתופדיה, ד"ר אורי ספרן קבע כי למרות הניתוחים "נותר מרכיב של אי יציבות של הברך עם הגבלה תפקודית. מכלול  הפגיעה המשמעותית בברך שמאל כולל את הפגיעה ברצועה הצולבת עם המשך מרכיב אי יציבות קלינית גם לאחר השחזור, פגיעה במניסקוס ומרכיב אי יציבות מדיאלית קלה". לפיכך קבע המומחה שלתובעת נגרמה נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין "פגיעה בברך שמאל עם השפעה בינונית על כושר התפקוד".  

 

המומחה לא נחקר וחוות דעתו לא נסתרה ועל כן יש לקבוע ששיעור נכותה הרפואית של התובעת הוא 20% נכות.

 

הגריעה מכושר ההשתכרות

16. התובעת, כבת 23 שנים, נפגעה נכות אורתופדית בעת שהייתה קטינה.

קיימת מעין חזקה, בנוגע לקטינים אשר נפגעו פגיעה אורתופדית, כי הנכות הרפואית משקפת את הגריעה מכושר ההשתכרות (ראו והשוו : ע"א 3049/93 סימה גירוגיסיאן נ' סייף רמזי  פ"ד נב (3) 792;ע"א 7548/13 דיווי שפורן נ' זק תורגמן (27.01.14); ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ  (11.01.15)).

בענייננו, סיימה התובעת את לימודיה התיכוניים, שירתה בצה"ל ועבדה תקופה כדיילת קרקע.  כיום התובעת סטודנטית למשפטים ועובדת פעמיים בשבוע בחנות תכשיטים.

ניכר מהראיות שהונחו בפני בית המשפט ומעדות התובעת כי התובעת עושה מאמצים לנהוג כפי שעשתה קודם לפציעה, אך הפציעה והנכות מקשים עליה. כך למשל, הפסיקה התובעת לרקוד, נאלצה שלא לשרת כמדריכת חי"ר ופירטה את הקשיים שלה כיום כסטודנטית למשפטים (ע' 6).

בהתחשב בקביעות המומחה, אין בעובדה שהתובעת לא טופלה בשנים האחרונות כדי ללמד על העדר מגבלות, כנטען על ידי הנתבעות.

כחלק מניסיונות השיקום של התובעת וכחלק מניסיונה לשוב לשגרת חייה, התובעת רקדה תקופה לאחר התאונה, אך הפסיקה לרקוד מעת שסיימה את התיכון (ע' 17 ש' 16). התובעת העידה שניתן לה פטור ממאמץ גופני בטירונות ובהמשך לא נזקקה לפטור, מאחר שלא נדרשה למאמץ גופני (ע' 17 ש' 28-30). גם קודם שביקשה לעבוד כדיילת קרקע הצהירה התובעת כי היא סובלת ממגבלה בטווח תנועה בעקבות הפציעה.

יש אפוא בפגיעה המשמעותית בברך, לגביה קבע המומחה כי קיימת  השפעה בינונית על כושר התפקוד, כדי להשפיע על התפקוד של התובעת.

מכלול האמור מלמד שאין מקום אפוא, בנסיבות העניין, לחרוג מהחזקה האמורה וכי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות הוא בשיעור של 20%.

 

בסיס השכר

17. התובעת ביקשה להעמיד את בסיס השכר על כפל שכר ממוצע במשק ואילו הנתבעות סבורות שאין לפסוק בסיס שכר מעבר לשכר ממוצע.

בניזוק צעיר, כדוגמת התובעת דנן, ניתן לפנות לחזקת השכר הממוצע במשק. המבקש לחרוג מכך נדרש להוכיח כי לנפגע נתונים אישיים משמעותיים או כי האפיק התעסוקתי הצפוי לו יוביל לשכר גבוה (ראו למשל: רע"א 7490/11 פחרי נ' חאג'  (28.12.11)).

 

אכן, בשורת פסקי דין נפסק כי ניתן יהיה לקבוע לסטודנט למשפטים בסיס שכר גבוה יותר, אך אין מדובר בפסיקה מרובה ובנוסף לא הונחה תשתית ראייתית לכך שכל סטודנט למשפטים ישתכר מעל בסיס השכר הממוצע, בשונה מסטודנט במקצוע אחר ומעובד אחר.

 

באחד מפסקי הדין שדן בסטודנט למשפטים שנפטר, לא התערב בית המשפט בפסיקת כפל שכר ממוצע, אף שסבר שחישוב זה נטה לצד הגבוה. בית המשפט העליון עמד על הקשיים שסטודנט למשפטים ישתכר כפל שכר ממוצע בתום שש שנים מתחילת ההתמחות, אף שהנפגע נהרג בהיותו סטודנט שנה ראשונה במשפטים ועתידו המקצועי לא היה ברור. עם זאת, בית המשפט לא שלל את האפשרות שהנפגע היה משתכר שילוש שכר (ע"א 8684/11 שלמה אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור (25.06.14)).

התובעת אמנם סטודנטית כיום למשפטים, אך אין לדעת מה ילד יום והאם בסופו של יום תבחר לעסוק במקצוע זה. אין בעובדה זו לבדה כדי להצביע על הצדקה לסטות מחזקת השכר הממוצע, בפרט שעה שלא הוגשו ראיות באשר לציוניה ולהישגיה האקדמאיים. גם יכולותיה וכישוריה של התובעת הברוכים אינם מספיקים כדי לסטות מהחזקה האמורה.

יוטעם כי "חזקת השכר הממוצע במשק היא מעין פיקציה שבתי המשפט עושים בה שימוש בתיקי נזיקין, שהרי גלוי וידוע כי פחות מ-50% מהמועסקים במשק מגיעים לשכר הממוצע במשק" (ע"א 3175/11 עוליאל דביר נ' שלמה ציון (01.12.11)).

 

יצוין כי בפסיקת שכר ממוצע החל מיום פסק הדין יש אף כדי להיטיב את מצבה של הנפגעת, אשר צפויה לסיים את לימודיה והתמחותה בעוד מספר שנים, בעוד שבפסק הדין האמור ניתן פיצוי של כפל שכר ממוצע רק לאחר סיום ההתמחות.

 

פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעתיד

18. התובעת לא תבעה בגין הפסדי שכר לעבר, אלא בגין הפסדים לעתיד.

לנוכח האמור לעיל יש לפסוק לתובעת פיצוי לפי בסיס שכר ממוצע ובהתאם לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות כמפורט לעיל.

עריכת דין היא מסוגי המקצועות החופשיים  בנוגע לגיל הפרישה ובמקרים מסוימים תיתכן קביעת פיצוי עד גיל    70(ראו והשוו: ע"א 7942/99 עזבון המנוח צבי אבני ז"ל ואח' נ' ביטוח ישיר א. די. איי. לבטוח בע"מ פ"ד נה(2)511, 514 ואילך). במקרים מיוחדים, כדוגמת אדם מבוגר שהיה בעלים של משרד עורכי דין, אף אושר גיל פרישה של 75 (ע"א 8602/11 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה דן גדרון (03.04.12)).

שונים הם פני הדברים במקרה דנן, שבו הנתון היחיד שבפנינו הוא היותה של התובעת סטודנטית למשפטים. יש להביא בחשבון את שוק העבודה המשתנה גם בתחום המשפטים שבו מועסקים שכירים לא מעטים. אין כל ידיעה או ראייה האם התובעת תעבוד בעתיד כעצמאית או כשכירה. לנוכח האמור לעיל ומאחר שלא הונחה תשתית ראייתית מספקת לעיסוק כעורכת דין עצמאית, יש לחשב את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעתיד עד לגיל 67 ולא כמבוקש על ידי התובעת.

 

בהתחשב בשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, בגילה של התובעת, באמור לעיל לעניין גיל הפרישה ובבסיס השכר שנקבע, פוסק לתובעת פיצוי מעוגל בסך 650,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות לעתיד.

 

הפסדי פנסיה

19. פוסק לתובעת פיצוי בשיעור 12.5% מהפסדי ההשתכרות, בגין הפסדי הפנסיה. סכום זה עומד על סך 78,000 ₪.

 

עזרה לעבר ולעתיד

20. כאמור, התובעת נותחה שני ניתוחים, עברה שיקום ממושך ונזקקה לעזרה רבה בתקופה שלאחר התאונה. העידו על כך התובעת והוריה.

עזרת ההורים בתקופה שלאחר התאונה חורגת מעזרת קרוב נדרשת.

בהתחשב בטיב הפגיעה בברך ואופי המגבלות הנובעות ממנה, תזדקק התובעת לעזרה אף בעתיד.

הלכך, פוסק פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין עזרה וסיעוד.

 

 

הוצאות

21. התובעת ביקשה לשפותה בגין הוצאות הניתוח הפרטי שהוציאה ובגין הוצאות טיפולי פיזיותרפיה פרטיים שעברה. בנוסף טענה התובעת להוצאות עתידיות.

הפסיקה שבה וקבעה כי על הניזוק החובה לפנות ולמצות זכויותיו וככל שהניזוק יכול לקבל טיפול ללא תמורה או בעלות נמוכה, אין מקום להשית על המזיק עלויות אחרות מאלה הנוהגות ברפואה הציבורית (ראו : ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אלחדד ואח'  פ"ד נא(2)724, 744-746). הניתוחים שעברה התובעת הם ניתוחים המבוצעים בבתי החולים הציבוריים. אמנם, אביה של התובעת העיד כי הבין שהיה מקום לעשות את הניתוח על ידי מומחה טוב ולכן פנו לרופא פרטי ואולם מומחה בית המשפט לא נשאל בעניין זה ולא הונחה תשתית ראייתית לכך שהניתוח לא ניתן היה לביצוע בצורה טובה בבית חולים ציבורי וכי נדרש דווקא ניתוח פרטי. כך גם לא חיווה המומחה דעתו באשר להוצאות עתידיות והדבר אומר דרשני.

הוא הדין בנוגע לטיפולי הפיזיותרפיה הפרטיים שעברה התובעת, שגם אודותם לא הונחה תשתית ראייתית להעדפת טיפול פרטי על טיפול במסגרת ציבורי.

עם זאת, גם לו הייתה מטופלת התובעת במסגרת ציבורית, עדיין היו נגרמות לה הוצאות וזאת בנוסף להוצאות נסיעותיה  לטיפולים.

על כן יש מקום לפסוק פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין הוצאות העבר.

 

נזק לא ממוני

22. במכלול הנסיבות, בהתחשב בשיעור הנכות שנגרם לתובעת ואופי הנכות והמגבלות הנובעות ממנה, בהתחשב בניתוחים שעברה התובעת ובגילה פוסק לתובעת פיצוי בסך 75,000 ₪ בגין ראש הנזק הלא ממוני.

 

סוף דבר

 

23. התובעת נפגעה עקב התרשלות בית הספר ומכאן חבות הנתבעת 1 לפצותה.

          אין מקום לחייב את הנתבעת 2 בנסיבות שפורטו והתביעה בעניינה נדחית.

במכלול הנסיבות שפורטו יש מקום להפחית אשם תורם בשיעור של 20%.

 

24. התובעת זכאית לפיצוי כדלקמן:

• בגין הפסדי השתכרות: 650,000 ₪.
• בגין הפסדי פנסיה: 78,000 ₪.
• בגין עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד: 40,000 ₪.         
• בגין הוצאות: 5,000 ₪.
• בגין נזק לא ממוני: 75,000 ₪.

סך הפיצוי לו זכאית התובעת: 848,000 ₪ ובניכוי אשם תורם גובה הפיצוי הוא בסך של 678,400 ₪.

 

25. מחייב הנתבעת 1 לשלם לתובעת פיצוי בסך של 678,400 ₪.

מחייב הנתבעת 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 175,000 ₪.

משנדחתה התביעה בעניין הנתבעת 2 ומאחר שהתובעת עמדה על ניהול המשפט כנגדה, אף שהנתבעת 1 הסכימה למחיקת הנתבעת 2 (ע' 3), מחייב התובעת לשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪

 

ניתן היום,  ד' אייר תש"פ, 28 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.