בית המשפט העליון התיר הבאת ראיות לסתור קביעות הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי

בית המשפט העליון בית המשפט העליון התיר הבאת ראיות לסתור קביעות הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, לאחר שנקבע כי בפני המומחה הרפואי מטעם הביטוח הלאומי לא עמד כל החומר הרפואי הרלוונטי

 

 

 

 

	בבית המשפט העליון
רע"א  559/20

 

לפני:

כבוד השופטת י' וילנר

 

המבקשת:

הפניקס חברה לביטוח בע"מ

                                     

נ  ג  ד

                                                                                          

המשיב:

פלוני

                                     

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 62897-12-18 מיום 20.12.2019, שניתנה על-ידי כב' השופט נ' ג'השאן

                                     

תאריך הישיבה:                   י"ז בסיון התש"ף (9.6.2020)

 

החלטה

 

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט נ' ג'האשן) בת"א 62897-12-18 מיום 20.12.2019, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת – הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: הפניקס) להביא ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: הוועדה הרפואית) ביחס לנכותו של המשיב.

 

2. המשיב, יליד 1974, הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד הפניקס מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, וזאת בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה מיום 1.7.2016, אשר הוכרה כתאונת עבודה (להלן: התאונה).

 

3. בחוות דעת שניתנה בעניינו של המשיב ביום 19.11.2017 מטעם מומחה הוועדה הרפואית (להלן: חוות הדעת הראשונה) ציין הקרדיולוג ד"ר אלברטו בר נוף כדלקמן: "הוועדה עיינה במסמכים שבתיק ובו רק ממצאי CT חזה ותיאור דיסקציה של האורטה באזור של האיסמוס של האורטה היורדת עם המטומה סביבו. ככל הנראה עבר צנתור והשתלת סטנד באזור הדיסקציה ואין מסמכים בנוגע לטיפול זה ולא מעקבים". בהמשך לכך צוין כי "לצורך סיכום דיון הועדה מבקשת מסמכים מחדר צינתורים ומסמכי מעקב אם ישנם" (ההדגשות הוספו, י.ו.).

 

4. בחוות דעת נוספת מיום 8.7.2018 (להלן: חוות הדעת השניה) אבחן ד"ר בר נוף כי המשיב סובל מ"דיסקציה של האורטה כתוצאה מחבלה", וקבע כי קיים קשר סיבתי בין התאונה שעבר המשיב לבין "דיסקציה של אב העורקים עם צורך של השתלת סטנט באזור הדיסקציה". על רקע זה, העריך ד"ר בר נוף כי למשיב נותרה נכות צמיתה בשיעור של 60% לפי סעיף 11(3)(ז) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות). ביום 27.8.2018 אימצה הוועדה הרפואית את המלצתו של ד"ר בר נוף וקבעה למשיב 60% נכות צמיתה כמבואר לעיל. לאחר הפעלתה של תקנה 15 לתקנות, הועמד שיעור נכותו של המשיב על 90%.

 

5. בהמשך לכך, הפניקס הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעותיה של הוועדה הרפואית, ולמנות מומחה מטעם בית המשפט בתחום כירורגיית כלי הדם. בבקשה נטען כי נכותו הצמיתה של המשיב נקבעה מבלי שעמדו בפני ד"ר בר נוף המסמכים שהוא ביקש במסגרת חוות דעתו הראשונה, ובלא תשתית עדכנית ביחס למצבו הרפואי של המשיב לאחר החדרת הסטנט. לטענת הפניקס, כל שעמד בפני ד"ר בר נוף עובר למתן חוות הדעת השניה הוא תעודות רפואיות מבית החולים "הלל יפה" מיום 19.9.2016 ומיום 7.11.2016. נטען כי תעודות אלה נערכו בסמוך לתאונה, ומשכך אינן מלמדות על מצבו הרפואי העדכני; וכן כי אין בהן התייחסות למצב כלי הדם של המשיב, למיקום הסטנט שהוחדר אליו או למצבו הרפואי של המשיב לאחר החדרתו. עוד נטען כי ד"ר בר נוף כלל לא בדק את המשיב ולא בירר את מצבו הרפואי לאשורו. הפניקס העלתה בבקשתה נימוקים נוספים להבאת ראיות לסתור את קביעות המל"ל, ואולם, לא ראיתי להידרש לנימוקים אלה, נוכח מסקנתי שלהלן.

 

6. בתשובתו טען המשיב כי בקשתה של הפניקס הוגשה שלא בהתאם להסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים. לגופם של דברים, נטען כי המשיב אכן המציא לוועדה הרפואית את כל המסמכים הרפואיים שנדרשו ממנו, לרבות מסמכים מחדר הצנתורים ודיסק ממחלקת הרשומות של בית החולים "הלל יפה" (להלן: הדיסק). רק לאחר המצאת המסמכים האמורים, כך נטען, חידשה הוועדה הרפואית את דיוניה בעניינו של המשיב. על רקע האמור, נטען כי יש לדחות את טענת הפניקס לפיה לא עמדו בפני הוועדה הרפואית מסמכים מחדר הצנתורים וכן מסמכים עדכניים. נטען עוד כי הוועדה הרפואית קבעה את נכותו של המשיב רק לאחר שבדקה אותו וביררה את מצבו הרפואי.

 

7. בתגובתה לתשובת המשיב הוסיפה הפניקס וטענה כי המשיב נמנע מלצרף לתשובתו את התיעוד הרפואי שנשלח מטעמו לוועדה, וכן נטען כי המעקב הרפואי שנערך למשיב היה בתחום האורתופדי בלבד. עוד הבהירה הפניקס כי טענותיה בבקשה להבאת ראיות לסתור אינן מתייחסות למסמכים מחדר הצנתורים אלא להיעדר מסמכים ביחס למעקב אחר מצבו הרפואי של המשיב בעקבות תיקון הדיסקציה. כמו כן, טענה הפניקס כי המשיב לא נבדק על-ידי הוועדה הרפואית.

 

8. ביום 11.11.2019 התקיים דיון בפני בית המשפט המחוזי, ובמהלכו מסר בא-כוח המשיב את הדיסק לבאת-כוחה של הפניקס, ובית המשפט המחוזי הורה להפניקס להודיע האם דיסק זה מכיל מסמכים מחדר הצנתורים או מסמכי מעקב. בהודעה מיום 17.11.2019 טענה הפניקס כי מרבית התיעוד הרפואי בדיסק מתייחס לתקופת אשפוזו של המשיב בבית החולים "הלל יפה", וכי התיעוד הרפואי הנוגע לתקופה שלאחר שחרורו מאשפוז הוא מן המחלקה האורתופדית בלבד. עוד נטען כי למעט דו"ח ניתוח מהמחלקה לכירורגיית כלי דם מיום 2.7.2016, היינו, יום לאחר התאונה, לא נמצא בדיסק כל תיעוד נוסף לגבי הפגיעה באאורטה או לגבי מעקב רפואי שנערך למשיב לאחר תיקון הדיסקציה. כמו כן, טענה הפניקס כי עם שחרורו, הופנה המשיב למעקב במכון כלי דם לשם ביצוע בדיקת דולפר ולביקורת במרפאות חוץ, ואולם, נטען כי אין בדיסק תיעוד של בדיקה או ביקורת מעין אלה.

 

9. בהחלטה מיום 20.12.2019 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתה של הפניקס, וקבע כי המסמכים שהוצגו בפניו, כמו גם תוכן הדיסק, מלמדים כי המידע הרפואי שהתבקש המשיב להציג בפני ד"ר בר נוף במסגרת חוות דעתו הראשונה, אכן עמד בפניו ובפני הוועדה עובר לקביעת הנכות הצמיתה. בין היתר, התייחס בית המשפט המחוזי למסמך מחדר הניתוח שבו בוצעה החדרת הסטנט, וכן למסמכים המתעדים ביקורי מעקב אחר מצבו של המשיב מימים 1.8.2016, 19.9.2016, 7.11.2016, 6.2.2017 ו-6.7.2017. עוד נקבע כי מדו"ח הוועדה הרפואית עולה כי המשיב אכן נבדק על-ידה, וכי החלטתה התקבלה לאחר עיון במסמכים רפואיים רלוונטיים.

 

10. על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה שבה הפניקס על טענותיה בפני בית המשפט המחוזי, וטוענת כי מסמכי המעקב המתוארים בהחלטתו הם מסמכים מהמרפאה האורתופדית, ואינם נוגעים למעקב אחר הסטנט שהוחדר לכלי הדם של המשיב או אחר מצבו הרפואי בעקבות תיקון הדיסקציה. עוד נטען כי בדיקת המשיב על-ידי הוועדה הרפואית, אליה התייחס בית המשפט המחוזי בהחלטתו, היתה בדיקה גופנית גרידא, אשר לא היה בה כדי לבחון את מצב כלי הדם שנפגע, את זרימת הדם לאחר תיקון האאורטה, את מצב הסטנט או את מיקומו.

 

11. בתשובתו סומך המשיב ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי ושב על הטענות שהעלה בפניו. עוד נטען כי עצם פגיעתו של המשיב, הניתוח שעבר והטיפול שניתן לו, מבססים את הנכות שנקבעה לו לפי סעיף 11(3)(ז) לתוספת לתקנות, וכי קביעתה של נכות זו אינה מחייבת את בדיקת המשיב על-ידי ד"ר בר נוף או עיון במסמכי מעקב.

 

דיון והכרעה

 

12. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור – על נספחיה, ובתשובה לה; לאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי ביום 9.6.2020; ולאחר שנתתי לצדדים הזדמנות לטעון בעניין החלתה של תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ושוכנעתי כי לא תיפגענה זכויותיהם כבעלי דין אם אנהג בהתאם לאמור בתקנה זו, החלטתי לדון בבקשה דנן כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על-פיה.

 

13. דין הערעור להתקבל.

 

הלכה ידועה היא כי היתר להביא ראיות לסתור קביעה על-פי דין יינתן רק במקרים חריגים ויוצאי דופן. ואולם, נקבע כי בית המשפט ייעתר לבקשה כאמור, בין היתר, במקרים בהם לא עמד בפני הוועדה של המוסד לביטוח לאומי מידע רפואי חשוב ורלוונטי, אשר ייתכן כי היה בו כדי לשנות מקביעותיה (ראו: רע"א 8908/17 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית, פסקה 11 (10.1.2018); רע"א 5229/19 פלוני נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים‏, פסקה 8 (17.11.2019)).

 

14. בענייננו, במסגרת חוות הדעת הראשונה נמנע ד"ר בר נוף מלהעריך את מצבו הרפואי ואת נכותו של המשיב בשל היעדר חומר רפואי רלוונטי. בהתאם, ביקש ד"ר בר נוף להמציא לעיונו, טרם שיעריך את מצבו ונכותו של המשיב, מסמכים רפואיים מחדר הצנתורים ומסמכי מעקב. ברם, עיון במסמכי המעקב אשר נטען כי הומצאו לד"ר בר נוף, ואשר אליהם הפנה בית המשפט המחוזי בהחלטתו, מעלה כי מדובר במסמכים המתעדים מעקב רפואי שנערך למשיב במחלקה האורתופדית, ומשכך אינם רלוונטיים להערכת מצבו ולקביעת נכותו בגין דיסקציה של האאורטה. אף בדיון שנערך לפניי לא עלה בידי בא-כוחו של המשיב להציג מסמכי מעקב רלוונטיים אשר עמדו בפני ד"ר בר נוף או בפני הוועדה הרפואית בתחום הנדון. בנוסף, אציין כי אף לאחר הדיון שנערך לפניי כאמור, נותר ספק בשאלה האם עמדו בפני ד"ר בר נוף מסמכים מחדר הצנתורים, כפי שביקש.

 

          מן האמור עולה כי קיים קושי ממשי לקבוע שחוות דעתו של ד"ר בר נוף ניתנה על בסיס מלוא הנתונים הרפואיים הרלוונטיים אשר נדרשים לשם הערכת מצבו של המשיב.

 

15. המשיב טוען אמנם כי המסמכים שהתבקשו בחוות הדעת הראשונה אינם רלוונטיים לשם ביסוס הנכות שנקבעה לו. ואולם, עסקינן בסוגיה שבמומחיות רפואית, ומשד"ר בר נוף עצמו ציין כי המסמכים האמורים אכן נחוצים לו לשם הערכה סופית של מצב המשיב – לא מצאתי להרהר אחר דבריו אלה. עוד יוער כי ככל שבעקבות העיון במסמכים שהמציא לו המשיב היה ד"ר בר נוף מגיע לכלל מסקנה שאין לו עוד צורך במסמכי המעקב, כי אז היה עליו למצער להתייחס לכך בחוות דעתו השניה – מה שלא נעשה בענייננו.

 

16. אוסיף ואציין בהקשר זה כי הרלוונטיות של מסמכי המעקב מתחדדת נוכח העובדה שהוועדה הרפואית קבעה את נכותו הצמיתה של המשיב ביום 27.8.2018 – כשנתיים לאחר התאונה שאירעה לו. זאת, בעוד שהמסמך הרלוונטי האחרון אשר עליו הצביע המשיב כמסמך שעמד בפני הוועדה הוא דו"ח ניתוח שנערך לו במחלקת כירורגיית כלי דם ביום בו אירעה התאונה, היינו, כשנתיים לפני קביעת הנכות הצמיתה כאמור.

 

17. נוכח כל המקובץ, ולאור הקושי המתעורר בנוגע לשאלה האם מלוא החומר הרפואי הנדרש לשם קביעת נכותו של המשיב אכן עמד בפני ד"ר בר נוף ובפני הוועדה הרפואית, אני סבורה כי יש לקבל את הערעור דנן וליתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית בדבר נכותו של המשיב. הדיון בתיק יוחזר, אפוא, אל בית המשפט המחוזי לשם מינוי מומחה מטעמו, וזאת בהתאם לשיקול דעתו בדבר תחום המומחיות הדרוש בנדון, ולאחר שתינתן לצדדים ההזדמנות לטעון בעניין זה.

 

18. סוף דבר: הערעור מתקבל.

 

          בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, ‏כ"ב בתמוז התש"ף (‏14.7.2020).

 

י' וילנר

מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט,  http://supreme.court.gov.il