כיצד שיקולים של צדק חלוקתי במערך דיני הנזיקין ישפיעו על הפיצוי הנפסק?

בית המשפט דן בשאלה כיצד שיקולים של צדק חלוקתי במערך דיני הנזיקין ישפיעו על הפיצוי הנפסק?

 

 

 

בתי המשפט
בית משפט השלום קריית גת   ת"א 4750-12-16

 

 

 

בפני: כב' השופט אור אדם, סגן הנשיאה
התובעת:
נגד
הנתבעים:

 

 

פסק דין

 

רקע כללי

1. התובעת, ילידת 9.11.97, הגישה תביעה זו כנגד הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), לפיצוי כספי בגין נזק גוף שנגרם לה, עקב תקיפה של הנתבע במכת אגרוף ביום 19.9.15.

2. התובעת היתה בת 17 ועשרה חודשים במועד התקיפה והיא היום כבת 22.5 שנים.    

   הנתבע, יליד 2001, היה בעת האירוע בן 14.5 שנים והיום הוא כבן 19 שנים.

3. יצוין כי התובעת תבעה תחילה את אחיו של הנתבע, הוא הנתבע 2, אולם בעניין זה הגיעו הצדדים להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין.

4. לכאורה, מדובר בתיק שאיננו מעורר שאלות משפטיות או עובדתיות כבדות משקל:      

   אשר לחבות - האחריות ברורה שכן הנתבע מודה שתקף את התובעת במכת אגרוף ;  

   אשר לנזק - מונתה מומחית אובייקטיבית מטעם בית המשפט שקבעה את נכותה של התובעת כתוצאה מאירוע התקיפה, והנתבע נמנע מלחקור את המומחית בחקירה נגדית על חוות דעתה.

5. עם זאת, מדובר בתביעה קשה להכרעה, מבחינת התחושות הנלוות לה, שכן מדובר בסכסוך נערים שיצא מפרופורציה, כאשר בסופו של דבר, כל החלטה שתינתן תביא לנזקים גדולים ומשמעותיים הן לתובעת והן לנתבע.
6. מדובר בנתבע שאיננו מבוטח, שבהעדר יכולת כלכלית יוצג באמצעות לשכת הסיוע המשפטי, נתבע שהיה כמתואר לעיל בן ארבע עשרה שנים וחצי בלבד בעת האירוע. מדובר בנתבע שהחיים לא האירו לו פנים: הוא סובל מבעיות רפואיות רבות, בהן ליקוי בקולו. הנתבע ספג לעג וקינטור מצד נערים לנוכח קולו הצפצפני. הנתבע סבל משורה של מגבלות, בעטיין הוגשה גם תביעה, והוא זכה בסכום כסף השמור לו, לדבריו, עד להגיעו לגיל 21.

7. כבר כאן בפתיח, עוד טרם סקירת מסכת הראיות, יודגש כי ברור לבית המשפט כי גם התובעת, כמו אחרים, הקניטה לעיתים את הנתבע עקב קולו, אם כי לא בסמוך למכה שהטיח בה. גם אם העדים מטעם הנתבע לא ידעו לפרט את טיבן של אותן הקנטות, הרי שהתובעת לא הביאה כל הסבר חלופי לכך שסתם כך ניגש אליה הנתבע ותקף דווקא אותה.      

   שמעתי את עדותו של הנתבע באריכות. הנתבע לא הסס להודות בעניינים הפוגעים בהגנתו, כגון שהיה מעורב במעשי אלימות אחרים, ושתקף את התובעת ללא התגרות בסמוך.      

   מבחינת מאזן ההסתברויות, סביר פחות שהנתבע תקף את התובעת סתם כך. חייבת להיות עילה לתקיפת התובעת ע"י הנתבע, וכפי שהעידו עדים רבים, מדובר בתובע שנערים רבים הקניטו אותו בקשר למגבלותיו, ונראה אפוא כי גם התובעת, שכנה וחברה קרובה של אחיו, עשתה כן מפעם לפעם, אם כי באירוע האלים עצמו, לא היתה כל התגרות.

8. נמצא אפוא, כי מדובר בקטין שהיה בגיל צעיר, שהוקנט בגין מגבלה גופנית, אם כי לא בסמוך לאלימות. הנתבע הצעיר, ראה ביום האירוע את התובעת, איבד את עשתונותיו והיכה אותה באגרוף, ללא התגרות בסמוך - אגרוף שלפי חוות דעת המומחית גרם לנזק נפשי עמוק לצמיתות לתובעת.    

   שילוב נסיבות זה מביא לתחושה הקשה שבמתן פסק הדין בהתאם לדין.         

   מחד גיסא,אין מדובר בהקנטה בסמוך למעשה התקיפה, ואי אפשר להצדיק מעשה ברוטאלי זה של הנתבע, שגרם לתובעת נזק נפשי חמור מאד.   

   מאידך גיסא, מדובר בנער צעיר ופגוע, שהתובעת היתה מבוגרת ממנו כמעט בארבע שנים, כאשר חיובו יגרום לו נזק משמעותי מעבר לנזק שנגרם לו מידי שמים.

9. יצוין כי גם משטרת ישראל, אליה הוגשה תלונה בגין מעשה האלימות, החליטה לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור, למרות שהנתבע הודה בתקיפה, עקב אותה תחושה, לפיה מדובר בסכסוך שני קטינים שיצא מפרופורציה.

 

שיקולים של צדק חלוקתי במערך דיני הנזיקין

10. העובדה שאין מדובר בתיק נזיקין "רגיל" מחייבת לשקול, בין היתר, שורה של שיקולים שאינם שיקולים נזיקיים קלאסיים.       

    מטרת העל של דיני הנזיקין, הינה השבת מצבו של הניזוק לקדמותו, ע"י פיצוי הניזוק ע"י המזיק. ואולם, מטרה זו איננה עומדת בגפה. לצידה ניצבים שיקולי מדיניות משפטית, כגון הרתעה יעילה ; הימנעות מהרתעת ייתר ; עלויות ההתדיינויות ; פיצוי הניזוק והשבת המצב לקדמותו; פיזור הנזק; צדק מתקן ועוד (ע"א 4486/11פלוני נ' פלוני (15.7.2013), פסקה 13 לפסה"ד).       

    כפי שכב' השופט מצא ניסח זאת: "מקובל לומר, כי תכליותיהם העיקריות של דיני הנזיקין הן השגת צדק מתקן, הרתעה יעילה של מזיקים בכוח ופיזור הנזק..." (דנ"א 5712/01 יוסף בראזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ פ"ד נז (6) 385 (11.8.2003), פסקה 2 לפסק דינו).

11. כך למשל, כאשר נבחנה האפשרות לחיוב המדינה בנזקי שטפונות, עלתה גם התכלית של פיזור הנזק, בין מכלול תכליות דיני הנזיקין, אף שאין לה קשר ישיר לסוגייה של הטלת אחריות נזיקית (ע"א 2906/01עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.5.2006), פסקה 18 לפסה"ד).                  

    באופן דומה, כאשר בחן בית המשפט העליון את שינוי העקרון של "ביחד ולחוד", אשר מטיל אחריות על גורמים ציבוריים בעלי "כיס עמוק" גם אם אחריותם לנזק קטנה, קבע בית המשפט העליון כי אין מקום לערוך שינוי פסיקתי בעניין, שכן שיקולים של צדק חלוקתי ופיזור הנזק 'מושכים' לכיוון של הותרת עקרון זה על כנו (ע"א 7008/09 ג'אבר עבד אל רחים נ' מוסבאח אל קאדר (7.9.2010) פסקה 47 לפסה"ד). 

    גם כאשר בחן בית המשפט העליון את הסוגיה של סיבתיות עמומה, הודגש כי ניתן לבסס את הטלת האחריות על רעיון של צדק חלוקתי. שיקולי צדק חלוקתי מתייחסים לאופן חלוקתם הצודקת של טובין ונטלים שונים בין פרטי החברה (דנ"א 4693/05 בית חולים כרמל נ' עדן מלול (29.8.2010) פסקה 56 לפסה"ד).        

    כאשר דן בית המשפט העליון בסוגיה אם להחיל את דיני הנזיקין על אירוע בחו"ל בין ישראלים, נסמך בית המשפט העליון גם על עיקרון פיזור הנזק (דנ"א 4655/09 נטע לי סקאנר נ' רוני יובינר (25.10.2011) פסקה 19 לפסה"ד).         

12. נמצא אפוא, כי בין מכלול השיקולים בקביעת אחריות נזיקית, כמו גם בקביעת גובה הפיצוי, בנוסף לעניין השבת מצבו של הניזוק לקדמותו, ניתן להביא בחשבון גם שיקולים של צדק חלוקתי ופיזור הנזק.

13. בית המשפט המחוזי בחיפה דן באחריותו הנזיקית של קטין חולה נפש למעשה אלימות. דעת הרוב מצאה לחייב את הקטין, אולם כב' השופטת וילנר בדעת המיעוט הדגישה: "...נדמה כי משביצע המזיק את המעשה שלא מתוך בחירתו החופשית, אלא מפני שמחלת הנפש שהוא איננו אשם בה, השתלטה עליו ופגעה ביכולתו להמנע מביצוע המעשה, אין זה צודק להוכיחו על מעשיו ובהתאם אין מקום להענישו על ידי העמסת הנזק הכלכלי על שכמו... ... הטלת האחריות והעמסת הנזק על שכמו של חולה הנפש תביא להענשתו בגלל טירופו, דבר שרגש הצדק סולד ממנו..." (ע"א (חי') 2174/04גדי כרמי נ' סבג דניאל (29.12.2004), פסקה 20 – 21 לפסק דינה של השופטת וילנר).    

    בית המשפט העליון אימץ אף הוא את דעת הרוב, המטילה חבות נזיקית על חולה הנפש בגין מעשה אלימות, אולם כב' השופטת ארבל ציינה כך: "...גם מקום בו שיקולי הצדק יצדדו במתן פטור מסויים למזיק חולה הנפש מחובת פיצויו של הניזוק, אין הכרח כי מדובר יהיה בפטור מלא. כך, יש לשקול אפשרות של חיוב חלקי או מופחת בפיצויים, כאשר שיעור ההפחתה יקבע בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי ולמידת יכולתו של המעוול לשלוט במעשיו, כפי שהיא עולה מחוות דעת מקצועיות שיוגשו..." (רע"א 1272/05 גד כרמי נ' דניאל סבג (2.12.2007)).

14. אכן, אין דינו של חולה נפש שאיננו אחראי למעשיו, לדינו של קטין שהוא בר אחריות פלילית ונזיקית, כאשר אפילו לגבי חולה הנפש, קבעה הפסיקה כי קיימת חבות נזיקית.       

    עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שמדובר בנתבע שאיננו מבוטח, מזיק שהיה צעיר למדי, על סף גיל האחריות הנזיקית שהוא שתים עשרה שנים (סעיף 9 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), וכי ביצע את מעשה התקיפה על רקע קינטור של רבים בהם גם התובעת, המבוגרת ממנו, בגין מגבלה גופנית ממנה הוא סובל.

15. בנסיבות אלה, הציע בית המשפט לצדדים לנסות ולהגיע לפשרה, שיהיה בה תשלום שהנתבע יכול לשאתו בתשלומים למשך תקופה ארוכה, תחת פיצוי חד פעמי, שיגרום לנתבע נזק בלתי מידתי, אולם הצדדים לא הגיעו להסכמות.

16. אין מקום לפטור אפוא את הנתבע מאחריות נזיקית לתקיפה בה נקט, בברוטאליות וללא התגרות בסמוך, אשר הביאה לנזק נפשי לתובעת.      

    עם זאת עובדות הרקע שפורטו לעיל, כאשר מדובר בנתבע שאיננו מבוטח, שהיה נער בין 14 שנים וחצי, שסובל ממגבלה גופנית, שלעגו לו והוא תקף נערה מבוגרת ממנו – עובדות אלה יובאו בחשבון, במכלול השיקולים בקביעת הנזק, לנוכח מטרות הנזיקין במובנן הרחב.

 

מסכת הראיות באשר לנסיבות האירוע

17. כאמור לעיל בפתיח, אין מחלוקת של ממש בין הצדדים, שכן הנתבע מודה כי תקף את התובעת באגרוף. הוא גם הודה כי לא היה מדובר בהתגרות שנעשתה בתכוף לפני המעשה, אלא בהקנטות חוזרות ונשנות בתקופה שלפני האירוע, שהביאו אותו לכך שבאותו יום תקף את התובעת. בנסיבות אלה, אין צורך של ממש לדון בכל המחלוקות העובדתיות השוליות, שאינן מוסיפות להכרעה, והדיון בהן ייעשה בקיצור רב.
18. התובעת בעדותה, תיארה כיצד היא יצאה לבקר חברה שלה, ובדרך חזרה הביתה, שמעה צעקות. היא הסתובבה אל עבר הנתבע ואז הוא נתן לה את האגרוף בפניה ונמלט מהמקום. 
19. הכרות קודמת- התובעת טענה כי ההכרות הקודמת שלה עם הנתבע היתה מינורית למדי, כשכנים ותו לא. ממכלול העדויות עלה, כי התובעת היתה מיודדת עם אחיו התאום של הנתבע, אביחי, ובשלב מסוים גם עם אחיו הגדול של הנתבע, הוא יוסי, הנתבע 2. עם זאת, לטענתה לא היה מדובר ביחסי זוגיות כפי שעלה מתצהיר הנתבע ועדיו, אלא ביחסי ידידות גרידא. מדובר אפוא ביחסים קרובים ובהכרות משמעותית בין הצדדים.

20. טענת הנקמה-  העדים מטעם הנתבע טענו כי מדובר ב"נקמה" של התובעת, בעקבות פרידה מזוגיות עם אחיו של הנתבע. טיב הטענה איננו ברור: הרי אין מחלוקת שהנתבע הכה את התובעת. האם הטענה היא שהתובעת רצתה שהנתבע יתקוף אותה באגרוף?

    גם אם התובעת היתה בזוגיות עם אחד מאחיו של הנתבע, דבר שלא הוכח, שכן גם אביחי וגם יוסי הכחישו זאת, וגם אם התובעת נפגעה מהפרידה, דבר שלא הוכח - סביר שהיתה מנסה לפגוע באותו אח ולאו דווקא בנתבע. 

    נמצא אפוא כי טענת הנקמה משוללת בסיס הגיוני והיא לא הוכחה.

21. העדה אווה פסיק- התובעת הביאה כעדה מטעמה את חברתה הטובה אווה פסיק. בעבר היו השתיים חברות קרובות, אולם עתה נותק הקשר בין השתיים, והעדה פסיק נתנה עדות התומכת דווקא בטענות הנתבע:         

    העדה פסיק העידה כי מדובר במעשה נקמה של התובעת.      

    כמתואר לעיל, דחיתי טענת שווא זו.    

    העדה פסיק העידה, כי התובעת היתה לועגת לנתבע כל הזמן (ע' 12 ש' 12 – 13, שורה 21 – 23 לפרו' ; ע' 16 ש' 5 – 7 לפרו'). עם זאת, העדה אישרה כי בעת האירוע לא היתה הקנטה בסמוך. הנתבע קרא לה והיא הסתובבה והוא נתן לה אגרוף (ע' 12 ש' 17 לפרו').        

    כמתואר לעיל, למרות הבעייתיות בעדותה של פסיק, ולמרות שלא פרטה את טיבן של ההקנטות, התרשמתי כי אכן התובעת הקניטה את הנתבע בהזדמנויות אחרות בגין קולו.

22. עדות הנתבע - הנתבע בעדותו בבית המשפט, הסביר כי היו נערים רבים מקניטים אותו בגלל קולו, והדבר הביא לא פעם לתגובות אלימות שלו, עד שבבית הספר הנחו להימנע ככל הניתן מללעוג לו על קולו (ע' 19 ש' 19 – 26 לפרו').

    בנוגע לתובעת, הנתבע הסביר כי התובעת היתה לועגת לו בגלל קולו ולכן באותו יום הוא התעצבן, ראה אותה מתחת לביתו, ירד לרחוב, קרא לה וכאשר הסתובבה נתן לה אגרוף (ע' 18 ש' 17 – 18 לפרו'). הנתבע הסביר, כי לא התכוון לפגוע בתובעת באופן פיסי באגרוף. הוא התכוון לפגוע בה על רקע ההקנטות, אולם איבד את עשתונותיו והכה אותה (ע' 23 ש' 19 – 20 לפרו').

23. עדויות אביחי ויוסי- אחיו הגדול של הנתבע העיד כי הוא היה בידידות מסוימת עם התובעת כחודש ימים, אבל לא מדובר במערכת יחסים משמעותית כפי שעלה מהתצהירים.  בהגינותו, אישר יוסי כי הוא ספציפית לא ראה את התובעת  צוחקת על אחיו אך שמע על זה מאחרים. אחיו התאום של הנתבע, אביחי, העיד כי התובעת היתה לועגת על קולו של הנתבע. אביחי העיד כי שמע מחברותיה של התובעת שהתובעת אמרה שתוציא ממשפחתו כסף רב אולם מדובר בעדות שמיעה שאיננה קבילה (ע' 29 ש' 22- 25 לפרו').

 

סיכום עובדתי בנוגע לאירוע האלימות

24. ניתן לקבוע אפוא עובדתית, כי התובעת אשר היתה כמעט בת 18 בעת האירוע, הכירה את הנתבע, שהיה בן 14 וחצי, מעבר ליחסי שכנות גרידא, שכן היתה מיודדת מאד עם אחיו, גם אם לא ביחסי זוגיות.    

    ניתן לקבוע עובדתית, כי התובע סבל מלעג והצקות בנוגע לקולו, ולא אחת נהג באלימות כאשר צחקו לו. גם התובעת לקחה חלק בקינטורים אלה, ולא אחת צחקה לנתבע בגין קולו הצפצפני.       

    ביום האירוע, ללא כל התגרות קודמת, כאשר הבחין הנתבע בתובעת בסמוך לביתו, ירד אליה בכוונה "להחזיר" לה על רקע הלעג על קולו. הנתבע קרא לה, וללא כל התגרות באותו אירוע, כאשר הסתובבה אליו הכה אותה באגרופו בפניה.

25. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים, כי התקיימו בעניין כל רכיבי עוולת התקיפה הקבועה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכי לא עמדה לנתבע אף אחת מההגנות הקבועות בסעיף 24 לפקודה.

 

אשם תורם

26. הצדדים היו חלוקים בשאלה אם יש להטיל אשם תורם על התובעת, לנוכח העובדה שקנטרה את הנתבע בגין קולו, אם כי לא בסמוך לפני מעשה האלימות.

27. התובעת הפנתה לשורה של פסקי דין, בהם נקבע כי ככלל ראוי לצמצם באשם תורם בגין קינטור שהביא למעשה אלימות, להלן רק חלק מהדוגמאות שהביא ב"כ התובעת:       

    בעניין סעד (ת"א (מח' חי') עיסאם סעד נ' מוחמד סעד(18.11.2012), מדובר היה בנתבע שדקר את התובע, על רקע טענתו כי התובע ואחרים זרקו אבנים על ביתו וקיללו אותו. בית המשפט נמנע מלייחס לתובע אשם תורם, וקבע כי לא שוכנע שמעשיהם של התובע, אחיו וקרוביו, עת נפגשו ושוחחו ליד חצר ביתו של האח, אפילו הרימו קולם ופגעו ברגשותיו של הנתבע, עולים לכדי אשם או התרשלות. הודגש, כי לא בנקל יקבע בית המשפט קיומו של אשם תורם, מקום בו ביצע אדם מעשה אלים ואכזרי, מבלי שנשקפה לו או ליקיריו סכנה כלשהיא ממעשיו של התובע, או שהיה מדובר בקנטור ממשי שגרם לו לפגיעה בשיקול דעתו (שם, פסקה 10 לפסה"ד).       

    בעניין פלוני (ת"א (של' י-ם) 22271-09-12 פלוני נ' אלמוני (20.12.2017)), נקבע שוב, כי יש להימנע מהטלת אשם תורם במקרים של מעשה אלים ומכוון, למעט מקרים חריגים ביותר, בהם היה התובע מעורב באופן פעיל בקטטה וסיכן את התוקף סיכון של ממש. כפי שנקבע חיי היום יום מלאים בחילוקי דעות, בוויכוחים ואף בסכסוכים המגיעים כדי אלימות מילולית. אין לקבל את האפשרות שאירועים אלו יובילו כדבר שבשגרה לאלימות פיסית ולהטיל על מותקפים אשם תורם רק בשל מעורבותם בוויכוח מילולי. האחריות לאלימות הפיסית מוטלת על התוקף. הטלת אשם תורם על המותקף תהווה מסר שלילי לציבור ואף עשויה להתפרש כמתן לגיטימציה למעשים אלימים (שם, פסקה 87 לפסה"ד).      

    בעניין פדל (ת"א (של' ת"א) 8147-10-09 אברהם פדל נ' שלמה עמבר (18.7.2013)), נקבע כי בהתאם לדין, וכעניין של מדיניות שיפוטית, יש להימנע מהטלת אשם תורם במקרים של מעשה אלים ומכוון, למעט מקרים חריגים ביותר בהם היה התובע מעורב באופן פעיל בקטטה וסיכן את התוקף סיכון של ממש (שם, פסקאות 9 – 10 לפסה"ד).

28. מנגד, בעניין מרגלית (ת"א (מח' י-ם) 2555/00רביב מרגלית נ' מדינת ישראל (20.9.2004), נקבע אשם תורם בשיעור של 5% למנוח. בית המשפט הדגיש כי ייחוס אשם תורם לקורבן אינו שאלה קלה, שכן לא ניתן לראות באלימות הפיסית משום עונש מרפא לפגיעה כלשהי. עם זאת, התעלמות מחלקו של הקורבן עלולה להיתפס כמוסרנית בעיקרה ואף כנקמנית. קביעה לפיה אין לייחס לקורבן אשם תורם עלולה להיות רדודה וליצור "חורים שחורים" מיותרים בתפיסת הדין האזרחי. האשם התורם הוא פועל יוצא של "מידת האשמה" - הווה אומר, בית-המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (שם, פסקה 40 לפסה"ד).
29. אין חולקין כי מדיניות זו, של צמצום בקביעת אשם תורם בנוגע לקינטור או לעג שהביאו לתקיפה אלימה, מדיניות נכונה וראויה היא. לא ניתן להסכין עם התנהגות אלימה אפילו על רקע ויכוח או הקנטה. ישנן דרכים אחרות, מידתיות יותר, להתמודדות עם לעג או הקנטה, כאשר קביעת אשם תורם, תעניק מעין לגיטימציה לפתרון של אלימות, ואסור שזה יהיה המסר של בתי המשפט לציבור הישראלי.

30. מעשהו האלים של הנתבע, בתקיפה קשה סתם כך נערה שחלפה ליד ביתו, הוא מעשה חמור ביותר. לא ניתן להצדיקו, יש לגנותו בכל תוקף ואין להקל בו ראש.    

    עם זאת, קשה שלא להביא בחשבון את הייחודיות של המקרה, אין הדבר דומה למקרים שצוינו בפסיקה, כאשר מדובר בנער בן 14 שנים וחצי, שהכול לועגים לו עקב מגבלה גופנית ממנה הוא סובל. התובעת והנתבע היו שכנים. גם אם לא היו יחסי זוגיות, הוכח כי התובעת היתה ביחסי ידידות קרובים עם אחיו של הנתבע, יוסי המבוגר יותר, ואביחי אחיו התאום. בנסיבות אלה, ודאי שהתובעת היתה ערה לרגישות המיוחדת של הנתבע, שהיה צעיר ממנה, ביחס ללעג לגבי קולו. כאשר מדובר בנערה כמעט בת 18, אשר מקנטרת, בין שאר הנערים, את הנער הצעיר בגלל מגבלותיו, קשה יותר להחיל את ההלכות, הנכונות כשלעצמן, בנוגע להעדר אשם תורם. לפיכך, חרף ההלכה הראויה כמפורט לעיל, בנסיבות העניין מצאתי מקום לייחס לתובעת אשם תורם.         

    אם הקינטור והלעג היו סמוכים למעשה האלימות, ייתכן שמדובר היה ברמה גבוהה יותר של אשם תורם, אולם כאשר מדובר באירועים שאינם סמוכים, ובעובדה שהנתבע ירד בכוונה מביתו לעבר התובעת, שלא נקטה באותו אירוע בכל קינטור או הקנטה, הרי שהאשם התורם שניתן לייחס לתובעת יהיה מצומצם ויעמוד על 5% בלבד.

 

הנכות הרפואית

31. לאחר שמומחה מטעם התובעת קבע כי נגרמה לתובעת כתוצאה מתקיפת הנתבע, נכות צמיתה בשיעור של 20%, ואילו מומחה מטעם הנתבע, קבע כי התובעת סובלת מנכות נפשית בשיעור של 7.5% שאין קשר סיבתי בינה לבין האירוע, מינה בית המשפט מומחית אובייקטיבית מטעמו.

32. דר' קטרינה פרולוב, בדקה את התובעת, ומצאה בחוות דעתה כי מדובר בתובעת שאיננה עובדת, מתקיימת מכספי הוריה ומקצבת נכות של המוסד לביטוח לאומי ולומדת משאבי אנוש במכללה האקדמית באשקלון. בטיפול הפסיכולוגי שעברה התובעת בבית החולים ברזילי טרם האירוע, תוארו פחד מגובה, מחושך ומבעלי חיים.       

    בעקבות מעשה האלימות של הנתבע, התלוננה התובעת על סחרחורת, בחילה, כאב בלסת, קושי בפתיחת הפה וטשטוש ראיה בעין שמאל. בהמשך התלוננה על חולשה ביד, כאב ראש וסחרחורות. התובעת התלוננה על קשיים בראייה, אולם לא נמצא בסיס אורגני לכך, ולכן הופנתה לטיפול נפשי. בחודשים הראשונים לאחר האירוע, חששה התובעת לישון בגפה. לדבריה, לאחר האירוע הסתגרה בבית, ניתקה קשרים עם חברים, פחדה לנסוע בתחבורה ציבורית, וממרץ 2016 החלה בטיפול פסיכיאטרי.       

    עוד עלה כי התובעת מפחדת לצאת מהבית שלא בלוויית הוריה, סובלת מנדודי שינה, ומאבדת ראיה בעקבות כל טריגר נוסף, והיא אובחנה כסובלת מהפרעת חרדה ובעיה קונברסיבית. טופלה בטיפול תרופתי נגד דכאון.       

    המומחית דחתה את מסקנת מומחה הנתבע, לפיה אין קשר סיבתי בין הנכות לאירוע האלימות, וציינה כי הפגיעה בתיפקוד העין קושרת בין הנכות הנפשית לאירוע האלים.

    עם זאת, התובעת שרתה שירות לאומי, החלה בלימודי משפטים, עבדה וכעת עומדת להתחיל בלימודים, כאשר המגבלות הקשורות לפציעתה הן בעיקרן: "רק אי יכולתה לצאת מהבית ללא ליווי, לדבריה".  

    בסיכום, קבעה המומחית כי התובעת סובלת מהפרעת הסתגלות עם תסמיני דכאון ומהפרעה קונברסיבית כתוצאה ממעשה האלימות שבוצע נגדה, בשיעור של 10% לפי פריט 34 ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956. עוד המליצה המומחית על טיפול נפשי למשך 3 – 4 חודשים בעלות של 300 ₪ לפגישה.

33. המומחית מטעם בית המשפט לא זומנה לחקירה נגדית, וכפועל יוצא יש לאמץ את חוות דעתה (י. קדמי על הראיות,מהדורת 2009, חלק שני, ע' 964 - 965; ע"א 6301/95 מוריס מכביאן נ' טובה נגרי (6.2.1997) ; ת"א (מח' ת"א) 2930/00  מרים סעאת נ' ניסים סעאת (28.7.2008) פסקה 13 לפסה"ד).    

    יודגש כי לאחר הסיכומים, שעה שמתן פסק הדין נדחה ממילא כדי להגיש חוות דעת אקטוארית, פנה בית המשפט שוב לנתבע בשאלה אם ירצה לזמן את המומחית לחקירה נגדית, אולם גם הפעם ויתר הנתבע על כך משיקולים כלכליים.

34. נמצא אפוא, כי הנכות הרפואית של התובעת בגין מעשה האלימות שנקט כלפיה הנתבע, עומדת על 10% נכות צמיתה.

 

ההשלכה התיפקודית של הנכות

הראיות

35. התובעת בתצהירה, תיארה כי עד היום היא סובלת מאובדן ראיה בעין שמאל, מפחדים, מסיוטים, מהפרעות שינה, ממעטת לצאת מביתה ועושה כן רק בלוויית בני משפחה או חברים ונזקקת לטיפול נפשי (ס' 6 ט"ו ס' 13 לתצהיר). התובעת שרתה בשירות לאומי בבית הדין לעבודה, ולטענתה עקב האירוע קוצר שירותה משנתיים לשנה אחת, ולכן צומצם הפיקדון לו היא זכאית. היא עבדה בחנות בגדים, אולם מתקשה למצוא עבודה חלופית (ס' 8 וס' 10 לתצהיר).

36. בעדותה של התובעת עלה, כי היא החלה השנה בלימודי משאבי אנוש שאמורים להמשך שלוש שנים (ע' 6 לפרו'). התובעת הכחישה בעיות נפשיות לפני התאונה, למרות שהמומחית קבעה כי עוד לפני האירוע סבלה מפחד גבהים, פחד מחושך ומבעלי חיים. היא העידה כי הפסיקה את הטיפול הנפשי כתוצאה מבעיה כלכלית (ע' 9 לפרו').     

    לפי עדותה, היא יוצאת מהבית רק בלוויית אחד מהוריה או בת דודה שלה (ע' 10 ש' 9 לפרו'). התובעת הסבירה, כי היא יוצאת רק למקומות שיש בהם מצלמות, כדי שיאמינו לה (ע' 10 ש' 13 – 24 לפרו'). התובעת העידה, כי הפסיקה לעבוד רק בגלל שהחלה ללמוד והעבודה איננה מסתדרת עם הלימודים (ע' 11 ש' 22 לפרו').

37. עדת התביעה אווה פסיק ועדי ההגנה יוסי בן זקן ואביחי בן זקן, אחי הנתבע, תיארו כי עוד לפני האירוע סבלה התובעת מבעיות נפשיות, נטלה כדורים ואפילו היתה מתאשפזת עקב מצבה הפסיכיאטרי (ע' 13 ; ע' 15 ; ע' 28  ; ע' 30 לפרו'), אולם לא הובא כל תיעוד רפואי לטענה זו, המומחית לא נחקרה, ולכן יינתן לטענה משקל נמוך יחסית.
38. עם זאת, יצויין כי העד יוסי בן זקן העיד כי התובעת מסתובבת בחוץ, ליד ביתם, עם חברים ועם מוסיקה, ללא כל חרדה או בעיה, לרבות יציאה לבדה (ע' 28 ש' 7 – 16 לפרו').

 

הפסיקה

39. החזקות בעניינם של קטינים (או במי שהיו קטינים במועד הפגיעה) ידועות:האחת היא כי קיימת בדרך כלל זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית, ובין שתיהן לגריעה מכושר ההשתכרות ;  השניה היא כי חישוב הגריעה מכושר ההשתכרות יחושב ע"פ השכר הממוצע במשק.

40. שכר הבסיס

    באשר לחזקת השכר הממוצע במשק, שבאה לאור בהלכת רים אבו חנא (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס (3) 13 (27.9.2005)), הרי שבעניין אבו זאיד (רע"א 4681/17 מוסא אבו זאיד נ' מוחמד אלקאדי (31.7.2017)), שב בית המשפט העליון על ההלכה לפיה ככלל, קטין שנפגע, עדיין לא החל לכתוב את "סיפור חייו" התעסוקתי. הגם ש"חזקת השכר הממוצע במשק" היא מעין פיקציה שבתי המשפט עושים בה שימוש בתיקי נזיקין, שהרי גלוי וידוע כי פחות מ-50% מהמועסקים במשק מגיעים לשכר הממוצע במשק. למרות זאת, ולשם האחידות, בתביעות נזיקין של קטינים מקובל לחשב את הפיצוי בגין אובדן השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק, ועל כן ככלל אין מקום לסטות מההלכה לפיה יש להעמיד את בסיס השכר של קטינים בכלל, וקטינים-ילדים בפרט, על השכר הממוצע במשק.

    בהתאם להלכה הפסוקה, כדי להפריך את חזקת השכר הממוצע במשק לגבי קטינים, יש הכרח בנתונים כבדי משקל (ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (21/03/2011)).

41. בענייננו, אין מדובר בקטינה בגיל צעיר כמו בעניין אבו חנא, אלא שתובעת שהיום כבר בת למעלה מ- 22 שנה. אכן, התובעת טרם החלה "לכתוב את סיפור חייה", ובהתאם להלכה הפסוקה, ניתן להחיל את חזקת השכר הממוצע גם לגבי צעירים (ע"א 1492/05דורון דואני נ' אמנון מלחי (14/12/2006)).  

    עם זאת, כאשר מדובר בצעירים, נקבע כי אם הצטברו די נתונים מן החיים הבוגרים והתעסוקתיים של הניזוק, לעיתים יש בכך כדי להפריך את החזקה, ולחייב סטייה מממנה (רע"א 902/15 פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, (24/06/2015) ; רע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג' (28/12/2011)).

42. בענייננו, כאשר מדובר במי שלומדת משאבי אנוש, בהתחשב בכך שהשכר הממוצע במשק עומד על 10,400 ₪ ברוטו לחודש, ואילו השכר החציוני במשק עומד על 8,000 ₪ לחודש, בנסיבותיה הקונקרטיות של התובעת, ולנוכח כל הנסיבות שפורטו לעיל, יש לערוך את החישוב מעט פחות מהשכר הממוצע במשק, בסך 9,200 ₪.

 

43. גובה הגריעה מהשכר

    באשר לחזקת הגריעה הדומה לגובה הנכות הרפואית, הדברים מורכבים: אכן, ככלל נקבע כי לגבי קטינים שטרם החלו את סיפור חייהם, תחושב הגריעה בשכר כפונקציה של גובה הנכות הרפואית (ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נ' מוסבאח עבד אל קאדר (07/09/2010), פסקה 14 לפסה"ד), אולם כאשר מדובר בנכויות שאינן בעלות משמעות תיפקודית, רשאי בית המשפט לקבוע גריעה נמוכה יותר.

44. בעניין פלונים (ת"א (מח' י-ם) 3177/09פלונים נ' מאיר לוי (24.12.2012)), כאשר מדובר היה בנכות נפשית גבוהה, לצד נכות אורתופדית גבוהה, קבע בית המשפט המחוזי, כדלקמן: "... ודוק, גם אם משמשת הנכות הרפואית מרכיב חשוב בקביעת הנכות התפקודית, אין משמעות הדבר, כי בכל מקרה על הנכות התפקודית להיות זהה לנכות הרפואית, בין היתר בעניינם של קטינים, מקום שעל-פי ההיגיון וניסיון החיים נשללת חפיפה אשר כזאת, בהתחשב, בין היתר, במהות הפגיעה ובנתוניו של הקטין, וקביעת ההפרש (אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה) תהיה אז בגדר שומתו של בית המשפט... ...מקום בו הוכח ביחס לקטין שיעור נכות תפקודית שונה משיעור נכות רפואית – ממנה הוא סובל – אין לאמץ באופן אוטומטי את שיעור הנכות הרפואית לצורך חישוב הפסדי השתכרות... ...בגדר שיקולי בית המשפט יש להביא בחשבון את יכולת ההסתגלות של איש צעיר, למגבלתו והאפשרות לבחור לעצמו עיסוק התואם מגבלה זו, בלי להיות כפות אל עיסוק קודם שאליו הורגל...".      

    באותו עניין, חרף נכות גבוהה בתחום הנפשי בנוסף לנכות אורתופדית, ולמרות שמדובר היה בקטין שטרם החל בסיפור חייו, נקבעה גריעה מהשכר נמוכה יותר מהנכות הרפואית (שם, פסקאות 32 – 40 לפסה"ד ; ר' גם ת"א (של' נצרת) 4056-03-08 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (9.1.2014) פסקאות 42 – 43 לפסה"ד ; תא (של' י-ם) 41856-10-10 פלונית נ' תנועת הצופים העבריים בישראל (28.10.2014) פסקאות 18 – 19 לפסה"ד).

 

45. מן הכלל אל הפרט - בענייננו, כמתואר לעיל, ישנם שיקולים לכאן ולכאן:        

    מחד גיסא, מצבה הנפשי של התובעת בעקבות האירוע איננה פשוט. היא חשה סחרחורות, כאבי ראש ובעיות ראיה בעין שמאל. היא חוששת להמצא לבדה, סובלת מחרדה ודכאון הגורמים לשורה ארוכה של הימנעויות כמתואר ע"י המומחית. כל אלה ודאי ישפיעו על פוטנציאל השתכרותה.           

    מאידך גיסא, המומחית קבעה כי עוד לפני האירוע האלים סבלה התובעת מפחדים שונים. עוד תיארה המומחית, כי הבעיה העיקרית הניצבת כיום בפני התובעת ומגבילה אותה היא אי יכולתה לצאת מהבית ללא ליווי. ראוי לציין כי חרף הנכות הקשה בשיעור של 10%, התובעת שרתה בשירות לאומי בבית הדין לעבודה. לא הוצג אף מסמך או תימוכין לטענתה כי התכוונה לשרת שנתיים וקיצרה את השירות הלאומי לשנה.      

    התובעת העידה בפני בית המשפט, בנוכחות התובע שישב לא רחוק מדוכן העדות, ולא ניכר חשש או פחד יוצא דופן כמתחייב מהאמור בחוות הדעת הרפואית. התובעת לומדת משאבי אנוש, ומתקדמת בלימודיה ללא בעיה של ממש, וקשה לראות כיצד תשפיע הנכות הרפואית, שנקבעה בעיקרה בגלל חשש לצאת לבדה, על יכולת השתכרותה.

46. בשילוב מכלול הנסיבות הללו, ועל רקע כל האמור לעיל, נראה לי נכון לחשב את הסיכוי להפסדי שכר לעתיד, רק בשיעור של 75%מגובה הנכות הרפואית, היינו 7.5% מפוטנציאל השתכרותה.

 

סיכום הפיצוי בגין אפשרות להפסדי שכר בעתיד

47. על הנתבע לפצות את התובעת בסכום של 7.5% מפוטנציאל השתכרותה, לפי שכר של 9,200 ₪ לחודש, העומדים על גריעה חודשית של 690 ₪ לחודש, מתום לימודיה של התובעת בעוד שנה ועד לפרישה מעבודה, ובצירוף 12% בגין הפרשות סוציאליות בהיוון כפול לשנה אחת עומדים על 216,000 ₪לערך.

 

עזרה והוצאות

48. התובעת ציינה בתצהיר את רצף הטיפולים הרפואיים והנפשיים שנאלצה לעבור עקב התקיפה. לטענתה, בתקופה הראשונה היא נזקקה לסיוע של הוריה, שנאלצו להפסיד ימי עבודה רבים, וציינה כי היו לה הוצאות של כ 30,000 ₪.
49. באשר להוצאות בעבר, צורפו קבלות מעטות בלבד, על טיפול נפשי בעלות של כ- 7,000 ₪ לערך, הוצאות רפואיות אחרות בעלות של 2,300 ₪  לערך והוצאות נסיעה וחנייה בעלות של קרוב ל 400 ₪. בהתחשב בכך שחלק מן הקבלות אבדו, וכי אפשר שנעשה שימוש ברכב, אני נכון להעריך הוצאות לעבר בסכום של 12,000 ₪.
50. בהתחשב בכך שבמועד האירוע היתה התובעת עדיין קטינה, אולם לא נקבעה ע"י המומחית מטעם בית המשפט נכות זמנית, ניתן להעריך את הסיוע שקיבלה בעבר בסכום של 1,000 ₪ לחודש לשלושת החודשים הראשונים, עד להיותה בגירה, ובהמשך לסכום גלובאלי נוסף של 5,000 ₪, ובס"ה בהיוון להיום עומד הסכום על סך של 7,000 ₪.
51. באשר להוצאות ועזרה לעתיד, המומחית המליצה המומחית על טיפול נפשי למשך 3 – 4 חודשים בעלות של 300 ₪ לפגישה, היינו כ 6,000 ₪ לערך. בית המשפט מתקשה בנסיבות העניין לראות צורך בעזרה בעתיד, אולם בהתחשב בנכות הנפשית שאפשר שתחייב טיפולים נפשיים, ניתן להעריך אפוא פיצוי בגין עזרה והוצאות לעתיד בסכום כולל של 20,000 ₪.
52. בס"ה בין עזרה והוצאות לעבר ולעתיד, יש לפצות את התובעת בסכום כולל של 39,000 ₪.

 

פיצוי בגין נזק שאיננו נזק ממון

53. קשה לכמת את הכאב והסבל שהיו מנת חלקה של התובעת כתוצאה מהמכה האלימה שקיבלה מהתובע. מחוות הדעת עולה כי התובעת סבלה מסחרחורת, בחילה, כאב בלסת, קושי בפתיחת הפה וטשטוש ראיה בעין שמאל. כאשר לא נמצא בסיס אורגני לבעיות הראיה - הופנתה התובעת לטיפול נפשי. בסמוך למעשה האלימות, התובעת חששה לישון בגפה, הסתגרה בבית, ניתקה קשרים עם חברים ונמנעה מקשרים חברתיים.      

    לטענת התובעת, עד היום היא מפחדת לצאת מהבית לבדה, סובלת מנדודי שינה, וחשה פגיעה משתנה בראיה.         

    נמצא אפוא, כי למרות 10% נכות בלבד, מדובר אפוא בנזק קשה שנגרם לתובעת עקב המעשה האלים של הנתבע.

54. בעניין הקטין מא"ג (ת"א (טבריה) 24983-10-11מ.א.ג. נ' אלעמאר בניין ופיתוח בע"מ (05/09/2017)), נפסקו 45,000 ₪ בגין נכות בשיעור דומה.    

    בעניין ד"ו (ת"א (נצרת) 4056-03-08 ד.ו. נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (09/01/2014)) נפסקו 70,000 ₪ לקטין בגין 10% נכות פלסטית ו- 5% נכות פסיכיאטרית.      

    בעניין ל"ב (ת"א (חיפה) 23923-01-13 ל.ב. נ' רוברט מושיאלוב, (13/05/2018)), דובר כמו בענייננו בקטינה שהותקפה וסבלה מנכות נפשית כתוצאה מהתקיפה בשיעור של 20%, נפסקו 80,000 ₪ בגין נזק שאיננו נזק ממון.

55. לאחר שאני שוקל את מכלול הנסיבות שפורטו לעיל, יש לפסוק בגין נזק שאינו נזק ממון בסכום כולל של 60,000 ₪.

 

סיכומו של דבר

56. סך הנזק שנגרם לתובעת עומד על 315,000 ₪. מסכום זה יש לנכות 5% אשם תורם עקב ההקנטות שהקניטה התובעת את הנתבע, אשר צעיר ממנה בשלוש שנים, והיה רגיש בנוגע למגבלותיו הגופניות, הסכום עומד אפוא על סך של 299,250 ₪.

 

ניכויי המל"ל

57. רק לאחר סיום ההוכחות והסיכומים בע"פ שנשמעו בדיון, נוכח בית המשפט כי למרות שהתובעת  הודתה כי בעקבות התאונה היא מקבלת תקבולים מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הרי שהצדדים לא התייחסו לכך בסיכומיהם.
58. בהמשך הדברים נתברר, כי מדובר בינתיים רק בנכות זמנית ועדיין לא נקבעה ע"י המל"ל נכות צמיתה, ובית המשפט המתין עד לקביעת הנכות הצמיתה.

59. ביום 6.10.19 קבעו הוועדות הרפואיות של  המל"ל, נכות צמיתה לתובעת כדלקמן:     

    בשיעור של 30% בגין פגיעה בחדות הראיה, בשיעור של 10% בגין פגיעה בעצב המוח, ובשיעור של 20% בגין הפרעה דיכאונית, בהתאם לפריטים לפי פריט 52 (1)(א)(1) ; פריט 29(5)(א)(1) ; פריט 34(ב)(3) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956.          

     

    בסה"כ קבע המל"ל נכות צמיתה משוקללת לצמיתות בשיעור של 44% (יצויין כי לפי חישוב משוקלל יוצאת הנכות בשיעור של 49.6% ולא כפי שנקבע), ודרגת אי כושר של 60% אשר מקנה לתובעת זכות לקבלת נכות כללית לצמיתות.

60. בעקבות קביעת הנכות הצמיתה, ביקש  הנתבע להגיש חוות דעת אקטוארית לגובה תקבולי המל"ל שיש לנכות מהפיצוי.        

    הנתבע הגיש חוות דעת אקטוארית, ממנה עולה כי כלל קצבאותיה של התובעת מהמוסד לביטוח לאומי, לעבר ולעתיד עומד במהוון על סכום של 635,529 ₪. התובעת לא חלקה על חוות הדעת האקטוארית.

61. בית המשפט הורה לצדדים להשלים סיכומים בסוגיית הניכוי.

62. בהשלמת סיכומים מטעם התובעת, נטענו כמה טענות:

    ראשית,כי יש לנכות מן הפיצוי את החלק היחסי מן הנכות אשר נוגע לפגיעה הנפשית בגינה ייפסק הפיצוי בתובענה זו. מכיוון שמדובר ב- 37% נכות שאינם קשורים לתאונה, יש לנכות רק סכום של 101,049 ₪.        

    שנית, כי התנאי לקבלת קצבת נכות כללית, הוא שכר של עד 5,500 ₪, כאשר סביר שבעתיד התובעת תשתכר מעבר לכך, ואז תישלל ממנה קצבת הנכות הכללית.    

    שלישית, כי גם אם גובה התקבולים עולה על גובה הפיצוי, הרי שהתובעת זכאית לפחות ל- 25% מן הפיצוי, בהתאם לסעיפים 328 - 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה 1995, לאחר שהודיעה כנדרש לביטוח הלאומי על תביעתה הנוכחית.

63. הנתבע בסיכומי השלמה, טען כי יש לנכות את מלוא תקבולי המל"ל ולכן התביעה נבלעת בתקבולי המל"ל ואין לתובעת זכאות ל- 25%.        

    ראשית, טען הנתבע לניכוי התקבולים במלואם, שכן גם הפגיעה בראייה נגרמה כתוצאה מהתקיפה של הנתבע, כך שמלוא התקבולים הם בגין האירוע.

    שנית, אין להביא בחשבון התפתחויות אפשרויות עתידיות, שכן אפשר שתהיינה גם התפתחויות אחרות שישפיעו על גובה הקצבאות לכאן ולכאן.

    שלישית, אין אישור שהמכתב שנשלח לביטוח הלאומי אכן התקבל ולכן אין זכאות ל- 25%.

64. בסיכומי תשובה חזרה התובעת על טענתה לניכוי חלקי, רק בהתאם לנכות שנקבעה ע"י המומחית מטעם בית המשפט, וציינה כי מנסה להשיג מהדואר אישור על משלוח ההודעה למל"ל.

 

ניכוי חלקי או מלא

65. אין מחלוקת כי בהתאם להלכת פרלה עמר (רע"א 3953/01פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (4) 350 (2003)‏), והפסיקה הרבה שאזכרה אותה, כאשר מדובר בנכות כללית, שומה לנכות רק את החלק היחסי מתקבולי המל"ל, שניתן כתוצאה מהאירוע הנזיקי, תוך ניכוי מן הניכוי של נכויות שאינן קשורות בתאונה.       

    יש לבחון אפוא, אם חלק מתקבולי המל"ל אינם בגין האירוע הנזיקי אלא בגין נכויות שאינן קשורות לאירוע זה.

66. אכן, התובעת לא צרפה לתביעה זו חוות דעת בתחום רפואת העיניים, והסתפקה בהגשת חוות דעת בתחום הנפשי.          

    בהתאם לכך הגיש גם הנתבע חוות דעת נגדית ובית המשפט מינה מומחית מטעמו.    

    עם זאת, מכלל המסמכים ברור כי מלוא הנכויות בגינן מקבלת התובעת תקבולים מהמוסד לביטוח לאומי, נקבעו לנוכח האירוע נשוא תובענה זו, היינו התקיפה של הנתבע מיום 19.9.15, ולא מכל אירוע אחר או נכות שאינה קשורה לאירוע נשוא תביעה זו:

                            א.       בתצהיר התובעת טענה התובעת באופן חד וברור, כי גם הפגיעה בעין הינה תוצאה ישירה של התקיפה (סעיף 6 לתצהיר).      

היא אף טענה בתצהיר באופן חד וברור: "ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי (נכות כללית), קבעה כתוצאה מהתקיפות אני סובלת מרפואית זמנית בשיעור של 48% ואובדן כושר עבודה בשיעור של 60% עד לחודש 10/18 ובגין תקופת זו שולמה לי גמלה חודשית בסך 1,302 ₪ לחודש".

                            ב.        המומחית מטעם בית המשפט לעניין התחום הנפשי, דר' קטרינה פרולוב, ערכה חוות דעת בעניין הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהאירוע. הצדדים נמנעו מלחקור את המומחית, ומכך נובע שהם מקבלים את מסקנותיה. מחוות הדעת עולה במפורש, כי גם בעיית הראייה היא תוצאה ישירה של המכה הפתאומית שקיבלה התובעת מהנתבע ביום 19.9.15, שכן לאחר שלא נמצא בסיס אורגני לפגיעה בראיה, קבעה המומחית כי מדובר כפי הנראה בהפרעה קונברסיבית. 

המומחית הרחיבה בפרק הסיכום בסוגיית הקשר הסיבתי שבין אירוע התקיפה ומגבלותיה של התובעת כולן.

                            ג.        ממסמכי המוסד לביטוח לאומי עולה כי כל שלושת הליקויים שנקבעו לתובעת, בגינם משתלמת לה קצבת הנכות הכללית, כולם תוצאה מהמכה שהנחית עליה הנתבע. אין כל אזכור במסמכים, לא על ידי התובעת ועל על ידי הוועדות הרפואיות, לליקוי שאיננו נובע מן האירוע נשוא תביעה זו אלא מאירוע אחר.

 

67. הכלל-          

    התובעת נסמכת, כאמור לעיל, על הלכת רע"א 3953/01 פרלה עמר. בעניין פרלה עמר נקבע כדלקמן: "...בית-המשפט חייב במקרים כאלה לקבוע לא רק את שיעור הנכות שהוסב לתובע במעשה הנזיקין. הוא חייב גם לקבוע את שיעור הנכות הכוללת ... על-מנת לעמוד על היחס בין השתיים..." (שם, פסקה 11 לפסה"ד).      

    היינו מתפקידו של בית המשפט לקבוע אם חלק מהנכות שנקבעה במוסד לביטוח לאומי איננו נובע מהתאונה.

68. הנטל-          

    הנטל להוכיח ניכויים, מוטל על הנתבעת. ואולם, הנטל להוכיח כי חלק מן התקבולים אינם בגין האירוע הנזיקי, הוא נטל המוטל על הניזוק.     

    בעניין ליוונוב (רע"א 9388/12 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אינה ליוונוב (28.05.2013)‏), קבע בית המשפט העליון כדלקמן:‏ "המשיבה (התובעת), ולא המבקשים, היא זו שהיתה אמורה להוכיח בבית משפט השלום שחלק ניכר מהתגמולים שהיא מקבלת מהמל"ל אינו קשור לתאונה (כנטען בהרחבה בתשובתה לבקשת רשות הערעור), ומהו אותו חלק... ...ככל שהמשיבה היתה מעוניינת להוכיח שנתח גדול יותר מהתמלוגים משולם לה ללא קשר לנכויות שנגרמו לה בתאונה, היה עליה להוכיח זאת, באמצעות הגשת בקשה למינוי מומחים רפואיים נוספים. זאת היא לא עשתה..." (פסקה 8 לפסה"ד).  

    בעניין מוניס (ע"א (מחוזי ת"א) 1919/09 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' מוניס אביבית (15.11.2010)), נקבע כי אם הניזוק לא הוכיחה כי גימלת הנכות הכללית שמשולמת לו היא תוצאה של אירוע אחר, שלא מהאירוע נשוא התביעה, כי אז יש לדחות את הטענה לניכוי חלקי (שם, פסקה 22 לפסה"ד).   

    התובעת לא הרימה נטל זה להוכיח כי חלק מהנכות איננה קשורה למכה.

69. שוני בקביעת הנכויות-                   

    בעניין לחאם (ע"א (מחוזי ת"א) 1201/04 משה לחאם נ' סלע חברה לביטוח בע"מ (26.03.2007)), נדחתה טענת ניזוק לניכוי חלקי, הגם שסעיפי הליקוי שנקבעו במל"ל היו שונים מאלה שנקבעו בבית המשפט, ונקבע כדלקמן: "אם הנכויות שקבע המל"ל, ושבגינן משולמים תגמולים, הן תוצאה בלעדית של התאונה, יש לנכות את הגמלאות במלואן, בלי להביא בחשבון כל אי-התאמה בין קביעת שיעורי הנכות בבית המשפט ובין קביעתם במל"ל (הן באשר לשיעורי הנכות הן באשר לסוגי הפגימות)..." (פסקה 5 (ב) לפסה"ד ; ר' גם: ע"א 6236/09 בריק וושדי נ' כלל חברה ישראלית לביטוח בע"מ (28.04.2011) ; ע"א (מחוזי ירושלים) 11066/07 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (16.09.2007), פסקה 3 לפסה"ד).

 

70. מן הכלל אל הפרט-  

    בענייננו, התובעת העידה כי בעקבות המכה שנתן לה הנתבע נגרמו כל הליקויים שלה, הן הפגיעה בראיה, הן הפגיעה המוחית והן הפרעת הדיכאון. עדות זו מחוזקת ע"י מסקנות המומחית מטעם בית המשפט, וע"י מסמכי המל"ל.          

    הנטל הוא על התובעת להוכיח כי חלק מהליקויים אינם קשורים לתאונה, אולם לא נטען כלל לליקוי קודם לאירוע, או מאוחר לאירוע, שאיננו קשור לאותה מכה אומללה.  

    ניתן לקבוע אפוא עובדתית, כי מלוא הליקויים נגרמו בגין המכה נשוא תביעה זו, ולכן יש לנכות את מלוא תקבולי המוסד לביטוח לאומי.

 

שינויים אפשריים בגובה הנכות הכללית -      

71. התובעת טענה, כי אם תשתכר שכר גבוה בעתיד, אפשר כי קצבת הנכות הכללית תישלל ממנה, ולכן אין מקום לניכוי מלא של הסכום המהוון שנקבע בחוות הדעת האקטוארית של קצבת הנכות הכללית.      

    האם על בית המשפט להביא בחשבון אפשרות לשינויים עתידיים בגובה הקצבה?

72. בעניין סגרון (ע"א 4084/04איילון חברה לביטוח בע"מ נ' גדי סגרון, פ"ד סא (3) 589 (2006)), עלתה טענה, לפיה כעת מקבל הניזוק נכות כללית אולם אפשר שבעתיד יעדיף לקבל נכות לנפגעי עבודה. בית המשפט קבע כי המזיק רשאי לנכות ניכוי מלא בהתאם לסכום במירבי לו זכאי היה התובע, גם אם ייתכן שבעתיד ישנה את בחירתו (שם, פסקה 10 לפסה"ד).      

    בעניין נטלי כהן (ע"א 8452/02 פלוני נ' כהן נטלי (15.02.2005))‏‏ עלתה סוגיית המס לגבי קטין, ונקבע כי אין להתחשב, לעניין שיעור המס שיש לנכותו, בשינויים עתידיים במצבו האישי או המשפחתי של התובע (שם, פסקה 6 לפסה"ד).

73. אכן, מדובר בטענה היפותטית שקשה להעריך את הסיכויים להתממשותה ואת המשמעות הכספית הנובעת ממנה. נקבעה לתובעת נכות צמיתה בגינה היא מקבלת קצבת נכות כללית. הוגשה חוות דעת אקטוארית. לא הוגשה כל חוות דעת נגדית, לגבי גובה התקבולים במקרה של שינוי אפשרי בגובה קצבת הנכות הכללית.

    הפסיקה קבעה כי בית המשפט קובע את הנזק לנתונים שבמועד פסק הדין, אין בית המשפט כלים להעריך את מכלול האפשרויות לשינויים עתידיים, ושומה עליו להעריך את הנזק בהתאם לנתונים הקיימים.

74. בנסיבות אלה, נראה כי אין מנוס מניכוי מלוא תקבולי המל"ל בהתאם לחוות הדעת האקטוארית.

 

זכאות לפיצוי בשיעור של 25% במקרה של "בליעה"

75. הצדדים היו חלוקים בשאלה אם התובעת מילאה את הדרישות המתחייבות לזכאות לרבע מהפיצוי במקרה של "בליעה", ע"י הודעה למוסד לביטוח לאומי, כמתחייב מסעיף 330 (ג) (ד) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה 1995.

76. בעניין דונסקי (ע"א (מח' חי') 28575-02-11‏ ‏צביקה דונסקי נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (11.12.2011)), נקבעה גישה מקלה להוכחת הודעה למל"ל, כאשר נקבע כי די בכך שהעניין אוזכר בתביעה שהוגשה למל"ל, גם אם ההודעה לא נשלחה בדואר רשום.  

    בעניין פרידמן (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 171595/02 פרידמן אייל נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (11.04.2007)‏‏), נקבע כי יש לנקוט גישה מקלה בעניין ההודעה למל"ל, שכן בעידן הטכנולוגי, הדרישה למשלוח בדואר רשום מצטיירת כדרישה ארכאית (שם, פסקה 16 לפסה"ד).

77. לאחר שהתובעת צרפה מכתב שנשלח בדואר רשום למוסד לביטוח לאומי, אף אם לא הוצג אישור קבלה של המכתב מהדואר – נראה כי עברה את הרף המינורי להוכחת הזכאות האמורה.

 

סיכומו של דבר

78. נוכח כל האמור לעיל, ומאחר שתקבולי המוסד לביטוח לאומי בגין האירוע עולים על הפיצוי שנקבע, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת 25% מסכום הנזק שנקבע, היינו סכום כולל של 74,813 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 16,000 ₪, והשבה משוערכת של האגרה הראשונית ושל עלות המומחים.

79. לפני גמר - בפרשה הסבוכה בעניין נחמני (דנ"א 2401/95רותי נחמני נ' דניאל נחמני, פ"ד נ (4) 661 (1996)‏‏), פתח כב' השופט זמיר בדברים הללו:   

    "אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי. יוצרי זה הדין. שבית המשפט לא נוצר, ואינו קיים, אלא מכוח הדין, ואין עליו מרות זולת מרותו של הדין. יצרי זה הצדק. שבית המשפט מבקש, בכל נפשו ובכל מאודו, לעשות צדק. אוי לשופט אם עשה דין ללא צדק, ואוי לו אם עשה צדק ללא דין. אשרי השופט שעשה דין עם צדק. אכן, בדרך כלל הדין מוביל את השופט אל הצדק, ואם הדין והצדק אינם הולכים יד ביד, עשוי השופט להטות את הדין לצד הצדק, ככל שניתן, עד שייפגשו..."    

    כמצויין בפתיח, מדובר בתובענה המעוררת קשיים רבים שאינם דווקא בצד המשפטי, אלא בעיקר בצד האנושי, כאשר הנתבע, שהיה נער צעיר, תקף בברוטאליות את התובעת, על רקע הקנטה שאיננה סמוכה, וגרם לה נזק קשה ביותר.    

    התוצאה איננה מניחה את הדעת, לא באשר לנזק הקשה שנגרם לתובעת ממעשהו האלים של הנתבע, לא באשר לנתבע שגורלו לא שפר עליו. בית המשפט עשה מאמץ ללכת בשביל הדק שבין דין וצדק, כלשונו של בית המשפט העליון, ולהכריע בסכסוך, תוך שהוא נושא עיניים בתקווה, כי הן התובעת והן הנתבע ישתקמו וימצאו את מקומם בעולם.

 

המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים

זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי

 

ניתנה היום, ח' תמוז תש"פ, 30 יוני 2020, בהעדר הצדדים.

 

אור אדם