שאלת "תחולת כלל 'ייחוד העילה' על תביעות בגין נזקים שאינם נזקי גוף, שבוצעו בניזוק בתאונת דרכים

בית המשפט העליון דן בשאלת "תחולת כלל 'ייחוד העילה' על תביעות בגין נזקים שאינם נזקי גוף, שבוצעו בניזוק בתאונת דרכים

 

 

 

בית המשפט העליון
רע"א  1519/20

 

לפני:	כבוד השופט י' עמית
	כבוד השופט נ' סולברג
	כבוד השופטת י' וילנר

 

המבקשת:

פלונית

 

ג  ד

 

המשיבות:	1. רעות- שרות נשים סוציאלי
	2. מגדל חברה לביטוח בע"מ

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בת"א 018654-04-19 שניתן ביום 29.01.2020 על ידי כבוד השופטים ג' כנפי-שטייניץ, א' רומנוב וד' כהן-לקח

 

 

 

פסק-דין

השופט י' עמית:

 

          בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ג' כנפי-שטייניץ, א' רומנוב ו-ד' כהן-לקח) מיום 29.1.2020 בע"א 18654-04-19, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ק' מילר) מיום 19.3.2019 בת"א 8721-11-18.

 

1. המבקשת נפגעה בתאונת דרכים והתאשפזה בבית חולים. לטענתה, במהלך אשפוזה התייחס אליה הצוות הרפואי באופן שפגע בכבודה ובאוטונומיה שלה. לגישת המבקשת, היא זכאית להגיש בשל כך תביעה שלא לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק). אולם, ככל שייקבע כי מכוח עקרון ייחוד העילה עליה לתבוע פיצוי בגין הפגיעה בכבוד ובאוטונומיה במסגרת תביעתה לפי חוק הפיצויים, הרי שלשיטתה מדובר בראש נזק נפרד שאינו מוגבל לתקרת הפיצויים הקבועה לנזקים בלתי ממוניים.  

 

          בטענה זו של המבקשת אדון להלן.

 

המסגרת הנורמטיבית

 

2.       בטרם יפורט הרקע לבקשה, תוצגנה הוראות החקיקה העיקריות הצריכות לעניין.

 

          סעיף 2 לחוק הפיצויים קובע כי "המשתמש ברכב מנועי (להלן – הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". סעיף 1 לחוק מגדיר "נזק גוף" בתור "מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים".

 

          סעיף 4 לחוק הפיצויים קובע כדלקמן:

 

תרופה על נזק גוף

4.(א) על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף יחולו הוראות סעיפים 19 עד 22, 76 עד 83, 86, 88 ו-89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין), ואולם – 

(1) בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק [...]

(2) [...]

(3) הפיצויים בשל הנזק שאינו נזק ממון לא יעלו על מאה אלף לירות; שר המשפטים, בהתייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי להגדיל סכום זה.

(ב) הסכום המקסימלי לפי סעיף קטן (א)(3) יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן [...] שר המשפטים רשאי, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, לקבוע בתקנות מבחנים לחישוב הפיצויים באותה פסקה.

(ג) [...]

 

 

          מכוח סמכותו לפי סעיף 4(ב) לחוק, התקין שר המשפטים את תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, (להלן: התקנות). כך קובעת תקנה 2:

 

חישוב הפיצויים

2. (א) בכפוף לאמור בתקנה 3, סכום הפיצויים יהיה סך הכל של אלה:

(1) שני פרומיל מן הסכום המקסימלי כפול מספר הימים שבו היה הניזוק מאושפז בבית חולים, במוסד לטיפול בחולים או בנכים בשל התאונה;

(2) אחוז אחד מן הסכום המקסימלי כפול אחוזי הנכות לצמיתות שנגרמה לניזוק כתוצאה מן התאונה; לענין זה, "אחוזי הנכות" – כפי שנקבעו בהתאם למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

(ב) לא היה הנפגע זכאי לפיצוי לפי תקנת משנה (א) או שסבל נזק שאינו נזק ממון שאינו מכוסה על ידי אותה תקנה, יהיה סכום הפיצויים, הסכום שהוסכם עליו או שייפסק, ובלבד שהסכום לא יעלה על עשרה אחוזים מהסכום המקסימלי.

 

          סעיף 8(א) לחוק הפיצויים קובע כלל ייחוד עילה ומורה כדלקמן:

 

ייחוד העילה

8. (א) מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון.

 

 

הרקע לבקשה

 

3.       ביום 5.1.2016 נפגעה המבקשת בתאונת דרכים, וכתוצאה מכך אושפזה בבית החולים "קפלן", ובהמשך בבית החולים השיקומי "רעות" שמפעילה המשיבה 1. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לפי חוק הפיצויים נגד המשיבה 2, אשר ביטחה את רכבה בשעת התאונה (ת"א 8383-11-18, להלן: התביעה לפי חוק הפיצויים). במקביל, הגישה המבקשת לבית משפט השלום בירושלים תביעה נפרדת נגד המשיבה 1, לתשלום סך של 300,000 ₪ בעילות שהוגדרו פגיעה באוטונומיה ולשון הרע (להלן: התביעה הנפרדת). במסגרת תביעה זו טענה המבקשת כי במהלך אשפוזה, פגע הצוות הרפואי של המשיבה 1 (להלן: הצוות הרפואי) באוטונומיה שלה בשורה של אירועים. נטען כי הצוות הרפואי סירב להחליף בתדירות הנדרשת את הטיטול בו נאלצה המבקשת להשתמש בשל פציעותיה; כי הצוות ניסה לחייבה לצעוד, חרף תלונותיה בדבר "קליקים ברגליים", מה שהוביל מספר פעמים לנפילתה; כי הצוות הרפואי גרם למבקשת לחוש לא רצויה, התעלם מטענותיה בדבר כאבים וטען כי מקורם נפשי; והתעקש לשחררה בטרם עת וסירב להעבירה למחלקת אשפוז יום. יצוין כי טענות המבקשת בדבר פגיעה באוטונומיה ודרישתה לפיצוי בסך 300,000 ₪ בגינה, מופיעות גם בכתב התביעה לפי חוק הפיצויים. במסגרתו, טענה המבקשת כי אמנם לגישתה נזקי הפגיעה באוטונומיה אינם בגדר נזק גוף, אך ככל שבתביעה הנפרדת ייקבע אחרת, הרי שהיא זכאית לקבל פיצוי בגין ראש נזק זה לפי חוק הפיצויים בנוסף לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני.

 

4.       המשיבה 1 הגישה בקשה לסילוק התביעה הנפרדת על הסף, וטענה כי מאחר שהפגיעה הנטענת באוטונומיה נובעת מטיפול רפואי שניתן למבקשת בעקבות פגיעה בתאונת דרכים, אין באפשרותה להגיש בהקשר זה תביעה נפרדת מזו שהגישה לפי חוק הפיצויים, לנוכח כלל ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8 לחוק הפיצויים (להלן: כלל ייחוד העילה). בתגובה, המבקשת טענה כי כלל ייחוד העילה לא חל בעניינה, ממספר טעמים: פגיעה באוטונומיה איננה "נזק גוף"; למבקשת קמה עילה חוזית נגד המשיבה 1, ולכן לא מדובר ב"עילת תביעה לפי פקודת הנזיקין"; והצוות הרפואי פגע באוטונומיה של המבקשת "במתכוון".

 

5.       בית משפט השלום מחק על הסף את התביעה הנפרדת, ככל שהיא נוגעת לטענה בדבר פגיעה באוטונומיה (להלן: פסק הדין החלקי). צוין כי אמנם כלל ייחוד העילה שולל עילת תביעה לפי פקודת הנזיקין – ממי שיש לו עילת תביעה לפי חוק הפיצויים – רק ביחס לנזקי גוף. עם זאת, נזקים בלתי ממוניים, ובכלל זאת פגיעה באוטונומיה, שנגרמו מטיפול רפואי שניתן לנפגע תאונת דרכים, הם נזקים אשר נלווים לנזק הגוף, ונכללים בהגדרתו. לכן, נקבע שבכפוף למבחני ריחוק הנזק, הפיצוי בגינם יינתן לפי חוק הפיצויים.

 

          בית המשפט ציין שקבלת עמדת המבקשת, כך שיתאפשר לה להגיש תביעה נפרדת בגין הפגיעה באוטונומיה, עלולה להוביל להבחנות מלאכותיות ובלתי רצויות. למשל, במקרה שבוצע ניתוח ללא הסכמה מדעת של נפגע תאונת דרכים. לשיטת המבקשת – ולנוכח ע"א 3765/95 חוסיין נ' טורם, פ"ד נ(5) 573 (1996) (להלן: עניין חוסיין), שם נקבע כי זכותו של נפגע תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים כוללת גם פיצוי בגין רשלנות רפואית בטיפול בו בעקבות התאונה – פיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו בניתוח ובגין הנזק הבלתי ממוני שנלווה להם, ייתבע לפי חוק הפיצויים, ואילו פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה ייתבע בתביעה נפרדת. זאת, בניגוד לע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12.3.2018) (להלן: עניין פלונית), שם נקבע כי אין להפריד במקרים כאלה בין נזק בלתי ממוני לבין נזק של פגיעה באוטונומיה.

         

          בית המשפט עמד על כך שכלל ייחוד העילה מעורר קשיים. כך, הוא עלול לגרום להרתעת-חסר בקרב מזיקים שלא יישאו בעלות התנהגותם הרשלנית, באופן שפוגע גם בתחושת הצדק. כמו כן, מוטלות הגבלות על גובה הפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני שניתן לקבל מכוח חוק הפיצויים והתקנות. יחד עם זאת, צוין כי קשיים אלו אינם ייחודיים למקרה של פגיעה באוטונומיה, והפסיקה עמדה על כך שחלק מהם מובְנים בתכליות ההסדר, מתוך הנחה שיתרונותיו עולים על חסרונותיו. לכן, נקבע, אין בקשיים אלו כדי להצדיק החרגה של פגיעה באוטונומיה מכלל ייחוד העילה.

 

          בית המשפט הזכיר את טענת המבקשת, לפיה גם אם ייקבע שעליה לתבוע לפי חוק הפיצויים פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, הרי שאין לקבוע שגובה הפיצוי בהקשר זה מוגבל לפי התקנות. נקבע כי אין זה המקום להידרש לטענה זו, וכי "יתכן שיש מקום למצוא דרך לפיצוי נפרד בגין נזק זה מחוץ למגבלות על נזק בלתי ממוני לפי חוק הפיצויים; יתכן והדבר נתון רק בידי המחוקק".

 

          עוד נקבע כי אין לקבל את טענת המבקשת, לפיה אנשי הצוות הרפואי פגעו "במתכוון" באוטונומיה שלה; כי כתב התביעה לא הציג עילות חוזיות נגד המשיבה 1; וכי טענות המבקשת בעילה של לשון הרע הן כלליות ולקוניות, ועליה לתקן את כתב התביעה בהקשר זה.

 

6. על פסק הדין החלקי הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי (לבקשת המערערת, לערעור צורפה גם המשיבה 2). בית המשפט התבקש לקבוע כי המבקשת זכאית להגיש בגין הפגיעה באוטונומיה תביעה נפרדת מזו שהגישה לפי חוק הפיצויים, ולחלופין לקבוע כי היא זכאית לקבל פיצוי נפרד בגין הפגיעה באוטונומיה במסגרת התביעה לפי חוק הפיצויים.

 

          בית המשפט המחוזי ציין כי פסק הדין החלקי מניח שהמעשים המיוחסים לצוות הרפואי בכתב התביעה עולים כדי פגיעה באוטונומיה, משלא הייתה מחלוקת בין הצדדים בשאלה זו. עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין ש"ספק רב" בעיניו אם אכן מדובר בפגיעה באוטונומיה, כפי שמונח זה פורש בפסיקה, ו"דומה כי די היה בכך כדי להביא לסילוק על הסף של התביעה". אולם, לצורך הדיון, בית המשפט המחוזי יצא מנקודת הנחה שהמבקשת מעלה טענות שמתארות פגיעה באוטונומיה.

 

          בית המשפט עמד על כך שנזק בלתי ממוני מתייחס למגוון רגשות שליליים, ובמידה שהוא נגרם כתוצאה מטיפול רפואי לנפגע בתאונת דרכים, הרי שהוא מזכה בפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים. עוד צוין כי הלכה היא שפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה ניתן בשל רגשות שליליים שנגרמו לתובע. מכאן נקבע שתחושות שליליות שנגרמו מפגיעה באוטונומיה במהלך טיפול רפואי לנפגע בתאונת דרכים, הן ביטוי של נזק לא ממוני שנגרם בתאונת הדרכים וכתוצאה ממנה, ולפיכך כלל ייחוד העילה חל עליהן.

 

          בית המשפט המחוזי ציין אף הוא כי גישת המבקשת תוביל לפיצול לא רצוי של הדיון בין שתי ערכאות; וכי אין טעם "להעצים ולהאדיר" בהקשר זה רגשות שליליים הנובעים מפגיעה באוטונומיה על פני רגשות שליליים אחרים. לגבי בקשתה החלופית של המבקשת, שייקבע כי היא זכאית לקבל פיצוי נפרד בגין פגיעה באוטונומיה במסגרת חוק הפיצויים, בית המשפט ציין כי "דומה, כי יש טעם של ממש בדבריו של בית משפט השלום" בהקשר זה (ראו לעיל בפסקה 4), וכי הסמכות להכריע בשאלה זו מסורה למותב שדן בתביעת המבקשת לפי חוק הפיצויים.

 

          באשר לטענותיה הנוספות של המבקשת, נקבע שכתב התביעה לא מגלה בסיס מספק לתביעה בעילה חוזית; וכי לא ניתן לומר שהנזק לו טוענת העותרת, נגרם לה על-ידי הצוות הרפואי "במתכוון".

 

7. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, במסגרתה מתבקש בית המשפט לקבוע שהמבקשת זכאית להגיש בגין פגיעה באוטונומיה תביעה נפרדת מזו שהגישה לפי חוק הפיצויים; ולחלופין, לקבוע כי המבקשת זכאית לקבל פיצוי נפרד בגין הפגיעה באוטונומיה במסגרת תביעתה לפי חוק הפיצויים.

 

תמצית טענות הצדדים

 

8. המבקשת טענה כי שאלת "תחולת כלל 'ייחוד העילה' על תביעות בגין נזקים שאינם נזקי גוף, שבוצעו בניזוק בתאונת דרכים" (ההדגשות במקור – י"ע), היא סוגיה חשובה וחדשה שחורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, ולכן מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

 

          לגוף הדברים, טענתה המרכזית של המבקשת היא שפגיעה באוטונומיה שאירעה במהלך טיפול רפואי שניתן לנפגע תאונת דרכים, אינה בבחינת "נזק גוף" כמשמעותו בכלל ייחוד העילה. לגישת המבקשת, יש לפרש בצמצום את כלל ייחוד העילה, כדי למזער את הפגיעה בזכות החוקתית לגישה לערכאות. זאת, בשים לב לעובדה שהמחוקק לא התייחס לסוגיה הנדונה, שכן עילת הפגיעה באוטונומיה נולדה לאחר חקיקת חוק הפיצויים. עוד לטענת המבקשת, הימנעות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי מלקבוע כי במסגרת תביעתה לפי חוק הפיצויים היא זכאית לפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה, סותרת בין היתר את ההלכה שנקבעה בע"א 8535/01 ליפשיץ נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד נז(6) 656 (2003) (להלן: עניין ליפשיץ), לפיה – לשיטת המבקשת – לא ניתן למנוע הגשת תביעה נפרדת ביחס לנזק מסוים, כשלא ניתן לקבל בגינו פיצוי לפי חוק הפיצויים.

 

          המבקשת טענה, בין היתר, כי המחלוקת בשאלה אם פגיעה באוטונומיה היא ראש נזק עצמאי, או שמא היא רכיב בראש הנזק של "כאב וסבל", איננה רלוונטית לענייננו. זאת, שכן בנסיבות המקרה דנן, אין ספק שמדובר בראש נזק נפרד, משמדובר בשני אירועים נפרדים: הכאב והסבל נגרמו כתוצאה מתאונת הדרכים עצמה, ואילו הפגיעה באוטונומיה נגרמה בעת הטיפול הרפואי. המבקשת הוסיפה כי בית המשפט המחוזי פירש באופן שגוי את הלכת חוסיין. לשיטתה, בעוד שהלכה זו עוסקת בזהות הגורם שיישא בתשלום הפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים, בית המשפט החיל את ההלכה על נזקים שלשיטתו-הוא אינם מזכים בפיצוי לפי חוק זה. עוד גרסה המבקשת שקבלת עמדתה מוצדקת משיקולי מדיניות שונים. בין היתר, נטען שאפשרות להגיש תביעה נפרדת בגין פגיעה באוטונומיה, תצמצם את הרתעת החסר שקיימת ממילא בקרב מוסדות רפואיים, בכל הנוגע לשמירה על זכויותיהם של מטופלים שנפגעו בתאונת דרכים.

 

          עוד נטען כי קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה ישנו ספק אם בכלל מדובר בפגיעה באוטונומיה ודי היה בכך כדי לסלק את התביעה על הסף – היא קביעה שגויה; וכי כלל ייחוד העילה אינו חל בעניינה של המבקשת, גם מאחר שכתב התביעה מגלה עילת תביעה חוזית נגד המשיבה 1, ומאחר שהצוות הרפואי פגע בה ב"מתכוון".

 

9.       בתגובה, טענה המשיבה 1 שהסוגיה הנדונה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, באשר אין היא חורגת מעניינם של הצדדים; כי התערבות בית משפט זה אינה נדרשת משיקולי צדק; וכי לא מדובר בסוגיה חדשה, שכן היא נדונה והוכרעה בעניין חוסיין. עוד נטען, בין היתר, כי המיוחס על-ידי המבקשת לצוות הרפואי אינו עולה כדי פגיעה באוטונומיה; וכי הנזק לו טוענת המבקשת נגרם כתוצאה מרשלנות בטיפול רפואי שניתן עקב נזקי תאונת הדרכים, ומכאן שחל בענייננו כלל ייחוד העילה, ועל טענות המבקשת להתברר במסגרת קביעת זכאותה לנזק לא ממוני לפי התקנות.

 

10.     המשיבה 2 טענה בתגובתה שבית המשפט המחוזי צדק כשלא נדרש לשאלה אם "פגיעה באוטונומיה מהווה ראש נזק עצמאי בר פיצוי על פי חוק הפיצויים". באשר לטענת המבקשת, לפיה כלל ייחוד העילה אינו חל על נזקי פגיעה באוטונומיה, ציינה המשיבה 2 שאין היא "רואה צורך להוסיף על הנאמר במסגרת בקשת המבקשת".

 

דיון והכרעה

 

11.     בקשה זו מעוררת סוגיות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים. לפיכך ראינו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. בהתאם, להלן תיקרא המבקשת "המערערת".

 

12. אקדים ואומר כי בדומה להערתו של בית המשפט המחוזי, גם לגישתי, המעשים שמייחסת המערערת לצוות הרפואי אינם נכנסים לגדר מושג הפגיעה באוטונומיה, כפי שזה פורש ופותח בפסיקה.

 

          פגיעה באוטונומיה, כפי שהוכרה בפסיקה, מסבה לנפגע נזק בלתי ממוני (ראו לעניין זה דברי המשנה לנשיא א' ריבלין בע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, בפסקה 45 לפסק דינו (5.3.2012); ראו גם ע"א 4576/08 בן-צבי נ' היס, בפסקה 26 לפסק דיני (7.7.2011) (להלן: עניין בן-צבי)). בתוך כך, כפי שציין בית המשפט המחוזי, פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה ניתן בעטיו של נזק סובייקטיבי, שבא לידי ביטוי במגוון של תחושות שליליות שגרמה התנהגות המזיק (ראו ע"א 10085/08 תנובה – מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל, בפסקה 40 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות (4.12.2011); עניין פלונית, בפסקה 23). על משמעות הפגיעה באוטונומיה בהקשר הרפואי עמדתי בהרחבה במאמרי "סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה" ספר שטרסברג-כהן 465 (2017). בין היתר, ציינתי שם כך:

 

"הפגיעה באוטונומיה נובעת אפוא מהיעדר הסכמה מדעת, ובהקשר של רשלנות רפואית, רק בהיעדר הסכמה מדעת עקב הפרה של חובת הגילוי מצד הרופא יכולה להישמע טענה לפגיעה באוטונומיה. הזכות לאוטונומיה היא זכותו של אדם לשלוט בסיפור חייו, זכותו להפעיל את כוח הבחירה לשם קבלת החלטה מושכלת על פי המידע המלא שצריך להיות מובא בפניו; זכותו שיעזבוהו לנפשו, וזכותו שלא יתערבו בגופו ללא הסכמתו, שניתנה מדעת. מקום שבו בית המשפט מגיע למסקנה שלא הופרה חובת הגילוי, למשל מאחר שהמידע שלא נמסר לא היה מהותי לקבלת החלטה, ממילא לא נפגעה הזכות לאוטונומיה" (שם, בעמ' 468-467).

 

 

          (וראו בהקשר זה גם עניין בן-צבי, בפסקאות 24, 28 לפסק דיני; עניין פלונית, בפסקה 23). ודוק: אין חולק כי פגיעה באוטונומיה יכולה להיגרם לא רק בהקשר רפואי. אך במקרה דנן, יש קושי לסווג את הפגיעה הנטענת במערערת כפגיעה באוטונומיה, ולכאורה די היה בכך כדי לדחות את טענתה.

 

          עם זאת, ולצורך הדיון העקרוני, אניח כי ייתכנו מקרים בהם במהלך טיפול רפואי שניתן לנפגע תאונת דרכים נגרמה לו פגיעה באוטונומיה שהסבה לו תחושות שליליות שונות. תחושות אלה הן בגדר נזק בלתי ממוני (ראו עניין פלונית, בפסקה 23).

 

          על רקע זה, השאלה הטעונה הכרעה היא אחת: האם נזק בלתי ממוני, שנגרם כתוצאה מטיפול רפואי רשלני בנפגע תאונת דרכים, חוסה תחת כלל ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8 לחוק הפיצויים? אומר כבר עתה כי אני סבור שהתשובה לכך חיובית. אסביר.

 

13. כפי שעולה מסעיפי החוק שהוצגו לעיל, חוק הפיצויים נועד לפצות, בעיקרו של דבר, על נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים. בד בבד, החוק מעניק פיצויים על נזקים בלתי ממוניים. בעניין חוסייןנקבע כי כלל ייחוד העילה שבחוק הפיצויים שולל לחלוטין עילה בנזיקין מנפגע תאונת דרכים, "לעניין כל נזק אשר לגביו קמה לו עילת תביעה על-פי החוק" (שם, בפסקה 10; ראו גם עניין ליפשיץ, בעמ' 665-663 והאסמכתאות שם). בתוך כך, כפי שגם ציין בית משפט השלום, יש לזכור כי "קיום עילה על פי החוק אינו בא לשלול, כמובן, עילת נזיקין על נזקים שמלכתחילה אינם מכוסים על ידי החוק, כגון נזקי רכוש" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 310 (מהדורה רביעית, 2013) (להלן: אנגלרד)). לכן, כדי לענות על השאלה אם נזק בלתי ממוני שנגרם מטיפול רפואי רשלני בנפגע תאונת דרכים, חוסה תחת כלל ייחוד העילה, יש לשאול אם קמה עילת תביעה לפי חוק הפיצויים בגין הנזק הנדון.

 

14. אין חולק כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין הנזק הנדון לבין תאונת הדרכים. אך בכך לא די. מכוח סעיף 4 לחוק הפיצויים, חל על החוק סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), הקובע את כלל "ריחוק הנזק" ומורה כדלקמן: "סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע". הנזק הנדון יזַכה בפיצוי לפי חוק הפיצויים אם לא ייחשב כנזק רחוק.

 

15. ברע"א 4394/09לנדרמן נ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ (30.12.2010) (להלן: עניין לנדרמן) נקבע כי נזקים שנגרמו עקב רשלנות רפואית בטיפול בנפגע תאונת דרכים אינם נחשבים "נזק רחוק", ועל כן הם מזכים בפיצוי לפי חוק הפיצויים:

 

"הטיפול הרפואי בא באופן צפוי בעקבות תאונת הדרכים. גם אירוע של טיפול רפואי רשלני צריך לצפות הנהג הפוגע, אין זה אירוע עצמאי והנזק שהוסב בו אינו נזק רחוק. מכאן שהנהג המזיק אחראי גם לנזקים שנגרמו כתוצאה מהטיפול הרשלני. לעומת זאת, גרימת נזק מכוון בבית-החולים, דרך משל, היא אמנם אירוע מובחן אך זהו אירוע שאין הנהג צריך לצפותו, ועל-כן הנזק הנוסף הזה רחוק" (עניין לנדרמן, בפסקה 14 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין).

 

 

          האם יש מקום להבחין בין נזק גוף שאירע בעקבות רשלנות רפואית בטיפול בנפגע תאונת דרכים (נזק הנכנס בגדרו של חוק הפיצויים) לבין נזק בלתי ממוני שנגרם בעקבות רשלנות רפואית בטיפול כאמור? התשובה על כך שלילית. זה גם זה אינם בגדר "נזק רחוק", ושניהם נכנסים בגדרו של חוק הפיצויים.

 

          במילים אחרות, לענייננו, ניתן לחלק את הנזק שנגרם בעקבות תאונת דרכים לארבעה סוגים: (1) נזק גוף כתוצאה ישירה מהתאונה; (2) נזק בלתי ממוני כתוצאה ישירה מהתאונה; (3) נזק גוף כתוצאה מרשלנות רפואית בטיפול בעקבות התאונה; (4) נזק בלתי ממוני כתוצאה מרשלנות בטיפול הרפואי בעקבות התאונה. משעה שאין חולק כי שלושת סוגי הנזק הראשונים נכנסים בגדרו של חוק הפיצויים, ברי כי אין מקום להחריג את סוג הנזק הרביעי ולהוציאו מגדרי חוק זה. הטענה כי סוג הנזק הרביעי הוא בגדר "נזק רחוק" שיש לפסוק בגינו פיצויים נפרדים בתביעה לפי פקודת הנזיקין, יוצרת הבחנות מלאכותיות שאינן עולות בקנה אחד עם לשון החוק והתקנות, וחותרת תחת הגיונו ותכליתו של הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אסביר.

 

16. לטעמי, הדרך לבחון את שאלת ריחוק הנזק היא באמצעות מבחן הסיכון (לעמדה לפיה רצוי להשתמש במבחן הסיכון לשם בחינת ריחוק הנזק, לנוכח קשיים ביישום מבחן הצפיות בהקשר זה, במיוחד בכל הנוגע לעוולות אחריות חמורה ומוחלטת, ראו ישראל גלעד "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי – בחינה מחודשת" משפטים יד 15, 43-42 (התשמ"ד) (להלן: גלעד – סיבתיות); ראו גם ע"א 8109/95קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' גינת, פ"ד נב(5), 637, 642 (1998); השוו ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות, 1249-1248 (2012) (להלן: גלעד – גבולות האחריות). יצוין שבכל הנוגע לקביעת הקשר הסיבתי-משפטי של הנזק הראשוני לצורך חוק הפיצויים, מוסכם בפסיקה כי יש להשתמש במבחן הסיכון, וראו עניין לנדרמן, בפסקה 9). מבחן הסיכון "מבקש להבטיח כי האחריות המוטלת בדיעבד, מתיישבת עם ההיגיון והתכלית ששימשו מראש לראיית ההתנהגות כהתנהגות עוולתית. המסגרת של מבחן הסיכון מתמלאת תוכן מכוח ההסדר המשפטי הרלבנטי" (עניין לנדרמן, בפסקה 8). לפי מבחן זה, שאלת ריחוק הנזק הנוסף תוכרע לפי הכוונה העולה מההסדר החוקי (גלעד – סיבתיות, בעמ' 43).

 

17. ולענייננו: יש לבחון אם נזקים בלתי ממוניים שנגרמו כתוצאה מטיפול רפואי רשלני בנפגע תאונת דרכים, הם נזקים שחוק הפיצויים, לפי הגיונו ותכליתו, נועד לפצות עליהם. מנקודת מבט זו, נבחן שלוש סוגיות-משנה (גלעד– סיבתיות, בעמ' 31): האם חוק הפיצויים נועד לפצות על נזקים שנגרמו בתהליך גרימה כזה? האם החוק נועד לפצות על נזקים מסוג זה? באיזה היקף נועד החוק לפצות על נזקים כאלה?

 

18. תהליך גרימת הנזק: בעניין חוסיין נקבע כי לנוכח תחולת סעיף 76 לפקודת הנזיקין על חוק הפיצויים, "חובקת זכותו של הנפגע על-פי חוק הפיצויים גם נזקים שאירעו עקב רשלנות המאוחרת לאירוע התאונה [...] בכלל זה נמצאת גם רשלנות רפואית שדבקה בטיפול שניתן לנפגע לאחר התאונה" (בפסקה 3 לפסק דינו של השופט ת' אור). תהליך גרימת הנזק בענייננו, רשלנות בטיפול רפואי שניתן לנפגע תאונת דרכים, זהה לתהליך הגרימה שהוכר בעניין חוסיין.

 

19. סוג הנזק: ע"א 2801/96אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' יפרח, פ"ד נה(1) 817 (1998) עסק בשאלה אם נזק בלתי ממוני של קיצור תוחלת חיים מזכה בפיצוי לפי חוק הפיצויים והתקנות. וכך נקבע שם:

 

"אין בחוק הפיצויים או בתקנות הפיצויים הגדרה של נזק שאינו נזק ממון. לכאורה, כל מה שאינו נזק של ממון נכלל בו. מכל מקום, מקובל ומוסכם, שפרט לכאב ולסבל נכללים בו אובדן הנאת החיים וקיצור תוחלת חיים, אשר בוודאי אינם נזק ממוני. אכן, קיצור תוחלת חיים הוכר בפסיקה כראש נזק נפרד, אך כראש נזק הנכלל במסגרת הנזק הלא ממוני [...] הסדר הפיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון אשר בתקנות בא לכסות את כל הנזקים הנכללים תחת כותרת זו של נזק שאינו נזק ממון, כולל הנזק בגין קיצור תוחלת חיים. על-כן אין כל יסוד לסברה כי חישוב הנזק על-פי התקנות מצומצם לנזק בגין כאב, סבל וצער בלבד" (שם, בעמ' 836-835; ההדגשה הוספה – י"ע).

 

 

          מהאמור לעיל נמצאנו למדים כי חוק הפיצויים והתקנות נועדו לפצות גם בגין נזקים בלתי ממוניים (סוג הנזק) שנגרמו כתוצאה מטיפול רפואי רשלני בנפגע בתאונת דרכים (תהליך גרימת הנזק).

 

20. מסקנה זו נתמכת בלשון החוק והתקנות. כאמור, הסדר חישוב הפיצויים הקבוע בתקנה 2, מורה שחלק מסכום הפיצוי בשל נזק בלתי ממוני, יהיה "שני פרומיל מן הסכום המקסימלי כפול מספר הימים שבו היה הניזוק מאושפז בבית חולים, במוסד לטיפול בחולים או בנכים בשל התאונה". נראה כי הסדר זה מעניק פיצוי בגין נזק בלתי ממוני, בהסתמך על הנחה שאשפוז במוסדות הנזכרים מסב למטופל נזקים כאלה. כמו כן, כאמור, כלל ייחוד העילה מוציא מגדרו תאונות שנגרמו "במתכוון". מכל זאת ניתן ללמוד שנזקים בלתי ממוניים שהוסבו ברשלנות לנפגע תאונת דרכים במהלך אשפוזו ובקשר עם האשפוז או הטיפול, "מכוסים" על-ידי חוק הפיצויים והתקנות.

 

21. המערערת התמקדה בטענה לפיה נזקים שנגרמו כתוצאה מפגיעה באוטונומיה אינם בבחינת "נזק גוף", ואילו כלל ייחוד העילה שולל עילת תביעה נפרדת רק בגין נזקי גוף. בהקשר זה המערערת גרסה כי כפי שאדם, ששעונו נפגע בתאונת דרכים או נגנב במהלך אשפוזו לאחר התאונה, זכאי להגיש תביעה נפרדת, כך גם היא זכאית לכך.

 

          תחילה ייאמר כי אין מחלוקת שחוק הפיצויים לא נועד לפצות בגין נזקי רכוש (ראו למשל אנגלרד, בעמ' 310), ולכן אין בטענת המערערת בהקשר זה כדי לסייע בידה. תביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים מבוססת על עילה משפטית שונה מתביעה בגין נזק גוף שנגרם כתוצאה מאותה תאונה, הגם שמסכת העובדות אשר מקימה את עילות התביעה היא זהה. כמו כן, מטענת המערערת לפיה הנזק הנדון אינו בגדר נזק גוף, עשוי להשתמע כי לטענתה מדובר בנזק בלתי ממוני "טהור", ולכן לא ניתן להתייחס אליו כאל נזק גוף. לטעמי, אין לקבל טענה זו בהקשר הנדון. יפים לעניין זה דבריו של המשנה לנשיאה (בדימוס) א' ריבלין:

 

"במקרים רבים הניסיון להבחין בין נזק נפשי 'טהור' לבין נזק 'פסיכו-פיסי' נדון לכישלון. לא אחת ההבחנה בין שני טיפוסי הנזקים היא מלאכותית ואף בלתי-אפשרית" (ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל, בפסקה 12 לפסק דינו (16.3.2008); ראו גם גלעד – גבולות האחריות, בעמ' 928).

 

 

          זאת ועוד. גם בנוגע לנזקים הנובעים מפגיעה באוטונומיה, כתב המשנה לנשיאה ריבלין כך:

 

"בפסק הדין אשר ניתן בפרשת עלי דעקא זכתה המערערת בפיצויים בגין 'נזק לא גופני', שנגרם לה עקב הפגיעה באוטונומיה, בשל שבוצע בגופה ניתוח מבלי שניתנה לכך הסכמתה המודעת. בפועל נגרם לה נזק גוף נפשי" (ההדגשה הוספה – י"ע) (אליעזר ריבלין "פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני – מגמות הרחבה" ספר שמגר – מאמרים ג 21, 43 (2003)).

 

          ואכן, אינני סבור כי ניתן להפריד בין המעשים שמייחסת המערערת לצוות הרפואי, שגרמו לשיטתה לנזק הנדון, לבין פציעתה בתאונת הדרכים. פציעה זו היא שאילצה את המערערת להשתמש בטיטול, שלטענתה לא הוחלף בתדירות הנדרשת; נפילות המערערת, שלטענתה נגרמו מכך שהצוות הרפואי אילץ אותה לצעוד, אינן ניתנות לניתוק מפציעתה; וכך גם כמובן טענותיה בדבר כאבים, שלטענתה זכו להתעלמות הצוות הרפואי.

 

22. עוד טענה המערערת ששלילת האפשרות להגיש תביעה נפרדת בגין הנזק הנדון, תחריף את בעיית הרתעת החסר בקרב מוסדות רפואיים, שנובעת מכך שהם לא חשופים לתביעה במידה שגרמו נזק במהלך טיפול רפואי רשלני בנפגעי תאונות דרכים.

 

          כבר בעניין חוסיין, הועלתה מצד המערערים הטענה כי "פירוש הוראת סעיף 8(א) כהוראה מהותית, באופן המונע תביעות השתתפות כלפי מי שאחראים לנזק שנגרם עקב רשלנות רפואית, פוגע בתכלית דיני הנזיקין להרתיע רופאים ומוסדות רפואיים מדרכי פעולה רשלניות" (שם, בעמ' 587). בית המשפט קבע שם כי טענה מסוג זה היא במישור הדין הרצוי, וקבלתה מצריכה שינוי חקיקתי. אף שקביעה זו התייחסה לשאלה אם לאפשר לאחראים לנזק לפי חוק הפיצויים להגיש תביעת השתתפות נגד מי שתרמו לנזק ברשלנותם, להבדיל מהאפשרות של הניזוק עצמו להגיש תביעה נפרדת – הרי שכוחה יפה גם ביחס לטענת המערערת.

 

23. לטענת המערערת בדבר זכאותה להגיש תביעה נפרדת, אין עיגון בחוק הפיצויים או בתקנות, והיא אינה נתמכת בתכליתם. אם תתקבל טענת המערערת, הרי שבכל אשפוז של נפגע תאונת דרכים, יתעורר צורך לברר אילו מנזקיו הבלתי ממוניים נגרמו כתוצאה מרשלנות בטיפול הרפואי, ובגינם הוא יידרש להגיש תביעה נפרדת. ואולם, בכך יהיה כדי לסכל את תכליתו של חוק הפיצויים. עמד על כך השופט ת' אור בעניין חוסיין:

 

"המחוקק ביקש ליצור מנגנון, אשר לא יהיה חשוף לקשיים הכרוכים בשיטת האשם. הוא ביקש ליצור מנגנון מהיר ויעיל לבירו[ר]ן של תביעות אלה. הוא ביקש לייעל ולפשט את הדיון בהן על-ידי ייתור הדיון בשאלת האחריות. הוראת ייחוד העילה שבחוק הפיצויים נועדה להגשים תכלית זו [...] המחוקק ביקש ליצור מעין מערכת סגורה, שבה לא יהיה על בתי המשפט להידרש לסבך הסוגיות והשאלות המתעוררות בשיטת האשם. זהו תפקידה של הוראת ייחוד העילה [...] פרשנות הוראה זו כהוראה דיונית, באופן שיתאפשרו תביעות חזרה נגד מעורבים רשלניים, תסכל תכלית חקיקתית זו, ותאפשר הכנסת שאלות של אשם 'בדלת האחורית'. לא לכך כיוון החוק" (שם, בפסקה 14).

 

 

24. נוכח כל זאת, לא השתנתה מסקנתנו, לפיה נזקים בלתי ממוניים שנגרמו כתוצאה מטיפול רפואי רשלני בנפגע תאונת דרכים מזכים בפיצוי לפי חוק הפיצויים והתקנות. ממילא, אין לקבל את טענת המערערת, לפיה נשללה ממנה האפשרות להגיש תביעה נפרדת בגין נזקים שאינם מזכים בפיצוי לפי חוק הפיצויים. גם אין יסוד לטענת המערערת לפיה פסקי הדין של הערכאות דלמטה סותרים את שנקבע בעניין ליפשיץ. שם נקבע כי "כאשר העילה על-פי חוק הפיצויים אינה עומדת עוד לנפגע, משום שמוצתה בפסק-דין תקף וסופי, כי אז אין הצדקה לשלול ממנו את עילת התביעה על-פי דיני הנזיקין הכלליים בגין נזק שנגרם לו לאחר אותו פסק-דין" (שם, בפסקה 8 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות). ברי כי אין אלו הנסיבות בענייננו.

 

25. היקף הנזק: כאמור, השאלה השלישית שעלינו לשאול במסגרת בחינת ריחוק הנזק היא באיזה היקף נועד חוק הפיצויים לפצות על הנזק הנדון. שאלה זו קשורה לסעד החלופי לו עתרה המערערת בבקשה שלפנינו, לפיו התבקש בית המשפט לקבוע כי היא זכאית לקבל פיצוי נפרד בגין הפגיעה באוטונומיה במסגרת תביעתה לפי חוק הפיצויים. כפי שצוין, בית משפט השלום קבע בהקשר זה כי "אין זה המקום להידרש לסוגיה זו. יתכן שיש מקום למצוא דרך לפיצוי נפרד בגין נזק זה מחוץ למגבלות על נזק בלתי ממוני לפי חוק הפיצויים; יתכן והדבר נתון רק בידי המחוקק"; ובית המשפט המחוזי קבע כי "יש טעם של ממש בדבריו של בית משפט השלום" בהקשר זה, וכי הסמכות להכריע בסוגיה זו מסורה למותב שדן בתביעת המערערת לפי חוק הפיצויים.

 

          לדידי, והדברים צריכים להיאמר בקול צלול וברור, אין מקום למתן פיצוי נפרד בגין פגיעה באוטונומיה במסגרת תביעה לפי חוק הפיצויים. מי שתובע על פי חוק הפיצויים מצוי בגדרי כלל ייחוד העילה וככזה "נתון בתביעתו כנגד המשתמש ברכב לתקרת הפיצוי הקבועה בחוק הפיצויים, וחישוב הנזק לא נעשה על-פי הנתונים האינדיווידואליים כי אם בגבולות הקבועים בחוק; לעתים נתון הפיצוי גם בסד נוקשה של נוסחאות" (עניין ליפשיץ, פסקה 1 לפסק דינו של השופט א' ריבלין; ראו גם אנגלרד, בעמ' 308). על הפן האובייקטיבי של מבחני חישוב הנזק הבלתי ממוני במסגרת חוק הפיצויים והתקנות, המתעלמים ממידת הסבל האינדיווידואלי, הושמעה ביקורת (ראו אנגלרד, בעמ' 345 והאסמכתאות שם). יחד עם זאת, יצוין כי בהסדרים של אחריות חמורה ומוחלטת, קביעת תקרות לחבות עשויה להיות מוצדקת, בין היתר משיקולים של עלות הביטוח וגובה הפרמיות (גלעד – סיבתיות, בעמ' 40). במישור הדין הקיים, חוק הפיצויים נועד להעניק פיצוי בגין נזקים בלתי ממוניים בכפוף למנגנון חישוב הפיצויים הקבוע בחוק ובתקנות.

 

          בעניין פלונית, הוכרעה המחלוקת בשאלה אם יש מקום לפיצוי נפרד בגין הפגיעה באוטונומיה, בנוסף לפיצוי על הנזק הממוני והלא ממוני שנפסק בתביעת נזקי גוף (שם, בפסקה 22). פסק הדין בעניין פלונית ניתן פה אחד, והשורה התחתונה שבו היא ש"אין להוסיף פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לצד פיצוי בגין כאב וסבל". אביא מהדברים שנאמרו שם:

 

"איננו נוהגים לפרוס את הנזק הלא ממוני לפרוסות. בתי המשפט נוהגים לעתים להבחין בין 'כאב וסבל' לבין 'קיצור תוחלת חיים' ולעיתים אף הכירו בבית אב שלישי בדמות 'אבדן הנאות חיים'. הנזק שנגרם בשל פגיעה באוטונומיה הוא סוג של נזק נפשי, לצד סוגים, זנים ותת-מינים של רגשות ותחושות, המסתופפים כולם תחת המטרייה של נזק לא ממוני. כפי שבתי המשפט אינם נוהגים לפסוק פיצוי נפרד עבור צער, בושת, אי-נוחות, כעס, השפלה, טרדה, פחד, אבדן אמון בבני אדם וכיו"ב, אין מקום לפסוק פיצוי נפרד עבור אותן תחושות שליליות תוצאתיות כאשר הן נובעות משלילת זכות הבחירה. ובקיצור, אין מקום להציב בנפרד את מגוון התחושות הנובעות מהפגיעה באוטונומיה, לצד אותם שניים-שלושה בתי אב המוכרים בנזק הלא ממוני" (שם, בפסקה 23).

 

           הלכת פלונית סותמת אפוא את הגולל על טענתה החלופית של המערערת. כפי שאובדן הנאות חיים וקיצור תוחלת חיים נכנסים בגדרו של המונח "נזק בלתי ממוני" בחוק הפיצויים, כך גם מגוון הרגשות השליליים שחוותה המערערת בהיותה מטופלת בבית החולים.

 

26. המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטייןהיה נוהג לומר כי גם השכל הישר הוא חבר כבוד במועדון המשפט (ראו, לדוגמה, בג"ץ 7067/07 חיים נתנאל בע"מ נ' שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, פסקה ז (30.8.2007); דנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד סה(2) 377, פסקה י"ב (2012)). צא ולמד כי לשיטתה של המערערת, פלוני שנפגע בתאונת דרכים ומתענה מכאבים פיזיים כל אימת שמחליפים את תחבושותיו – תרופתו היא במסגרת הפיצוי בגין כאב וסבל. אך אם האחות תעלוב בו תוך כדי החלפת התחבושת או שלא תחליף את תחבושותיו בזמן – תצמח לו עילת תביעה נפרדת בגין "פגיעה באוטונומיה", בבית משפט אחר ואצל שופט אחר. קשה להלום תוצאה זו.

 

27.     כאמור, המערערת העלתה בבקשה שלפנינו טענות נוספות, שנועדו להחריג את עניינה מכלל ייחוד העילה. כך, נטען כי למערערת עילה חוזית נגד המשיבה 1, וכי הנזק הנדון נגרם על-ידי הצוות הרפואי "במתכוון". איני מוצא טעם להתערב בקביעותיהן של הערכאות דלמטה בעניינים אלו, מה גם שלא מדובר בסוגיות המצדיקות, כשלעצמן, מתן רשות ערעור.

 

28.     סוף דבר, שאמליץ לחברי לדחות את הערעור. המערערת תשא בהוצאות המשיבות בסך 2,500 ₪ כל אחת.

 

 

ש ו פ ט

 

השופטת י' וילנר:

 

1. אני מסכימה לחוות דעתו של חברי, השופט י' עמית, ואבקש להוסיף אך שתי הערות בנדון.

 

(א)       פגיעה באוטונומיה

 

2. תחילה, אציין כי אני מסכימה לעמדת חברי לפיה עיקר הנזקים להם טוענת המערערת בתביעתה הנדונה כלל אינם נכללים במסגרת נזק בר-פיצוי של פגיעה באוטונומיה, כפי שזה הוגדר בע"א 2781/93דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999). בעניין דעקה הוגדרה הזכות לאוטונומיה כ"זכותו של כל פרט להחליט על מעשיו ומאווייו בהתאם לבחירותיו, ולפעול בהתאם לבחירות אלה", כמו גם זכותו "כי יעזבוהו לנפשו" וה"חירות מפני התערבות בגופו ללא הסכמתו" (ראו: שם, בעמודים 572-571). בהתאם לכך, נקבע כי בכל הנוגע לטיפול רפואי, הזכות לאוטונומיה היא זכותו של מטופל להחליט באופן עצמאי ומושכל בנוגע לטיפול רפואי שיבוצע בגופו, וזאת לאחר שניתן לו מלוא המידע הרלוונטי לשם קבלת החלטה זו (ראו: שם, בעמודים 574-573). לאור האמור, קבע השופט (כתוארו אז) ת' אור כי:

 

"יש לראות... בפגיעה בכבודו של אדם ובזכותו לאוטונומיה, הטבועה בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו שלא בהסכמתו המודעת, משום נזק בר-פיצוי בדיני הנזיקין. הפגיעה, שלא כדין, ברגשותיו של אדם כתוצאה מאי-כיבוד זכותו היסודית לעצב את חייו כרצונו, מהווה פגיעה ברווחתו של אותו אדם, והיא נכנסת לגדר הגדרת 'נזק' האמורה [בסעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), י.ו.]" (שם, בעמוד 575; ההדגשה הוספה, י.ו.).

 

          (ראו גם: צחי קרן-פז "פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה: הערכה נורמטיבית, ‏התפתחויות עכשוויות ומגמות עתידיות" המשפט יא 187, 191-189 (התשס"ז); אסף יעקב "דא עקא דעקה – גלגוליה של פגיעה באוטונומיה" משפטים מב 5, 14-9, 17-16 (2012); יצחק עמית "סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה" ספר שטרסברג-כהן 465, 468-467 (אהרן ברק, יצחק זמיר, אבנר כהן, מורן סבוראי ואלעד עפארי עורכים, 2017)).

 

3. ברבות השנים נעשו ניסיונות להרחיב את גדריה של דוקטרינת הפגיעה באוטונומיה לכדי נזקים וענפי משפט רבים ומגוונים. כך למשל בע"א 7731/11צוריאל אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ נ' אביטן (15.8.2013) נחלקו שופטי בית משפט זה בשאלה האם יש מקום "להעתיק" את הנזק בגין פגיעה באוטונומיה אף לתחום דיני החוזים. על רקע זה, ראיתי לציין כי אני סבורה שאין להרחיב את תחולתה של דוקטרינת הפגיעה באוטונומיה לכדי פגיעות או היזקים החורגים מן ההגדרה אשר נקבעה בעניין דעקה, ואשר ממוקדת, כאמור, בשלילת זכות הבחירה המודעת של התובע, ככלל, בגין הפרת חובת הגילוי המוטלת על גורם כלשהו כלפיו. נזקים החורגים מהגדרה זו חוסים, לעיתים, תחת עוולות או הוראות חוק קונקרטיות המקנות לניזוק זכות לקבלת תרופות מתאימות ו"מדויקות" יותר, בהתאם להקשר הדברים (כדוגמת התרופות הקבועות בדיני החוזים, ראו עניין אביטן, בפסקה 20 לחוות דעתו של השופט י' עמית). משכך, אני סבורה כי יש להכיר בתביעה בגין נזק של פגיעה באוטונומיה אך באותם מצבים מובהקים בהם הנזק שנגרם לתובע מתמצה בפגיעה בזכותו לכתוב את סיפור חייו באופן עצמאי ומיודע, כלומר, כאשר הפגיעה באוטונומיה היא-היא הנזק העיקרי שנגרם לתובע (ראו: קרן-פז, בעמודים 204-203; עמית, בעמודים 477-475). זאת, להבדיל ממצבים בהם הפגיעה באוטונומיה מהווה משום נזק נלווה או אגבי גרידא.

 

4. יישום הדברים שלעיל על ענייננו מלמד כי  עיקר הנזקים להם טוענת המערערת במסגרת תביעתה, ואשר נבעו כנטען מהתנהלות אדישה או מזלזלת של הצוות הרפואי כלפיה, אינם נכללים במסגרת הפגיעה באוטונומיה, כפי שזו הוגדרה בפסיקה כאמור. אמנם ייתכן כי הנזקים האמורים אכן הסבו למערערת תחושות שליליות, ואף כי מקצתם עשויים לעלות כדי פגיעה מסוימת בזכותה לאוטונומיה. ברם, עיקרם של נזקים אלה אינו נובע מהפרת חובת הגילוי של הצוות הרפואי כלפי המערערת או משלילת זכותה לבחור את אשר ייעשה בה ובגופה.

 

          אף אני סבורה, אם כן, כי למערערת לא עומדת הזכות לתבוע את המשיבה 1 בגין פגיעה באוטונומיה, ומשכך יש לבחון את טענותיה לנזקים כאמור כטענות בדבר תחושות שליליות העולות כדי נזק לא ממוני (וראו בפסקה 12 לחוות דעתו של חברי, השופט י' עמית).

 

(ב)      נזק לא ממוני הנובע מטיפול רפואי רשלני

 

5. על רקע האמור לעיל, שומה עלינו להשיב על השאלה האם הנזקים הלא ממונייםאשר נגרמו לכאורה למערערת כתוצאה מרשלנות רפואית בטיפול שניתן לה בעקבות תאונת דרכים, ניתנים לתביעה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק). ככל שהתשובה לשאלה האמורה חיובית, אזי חוסים הנזקים האמורים תחת כלל ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8 לחוק זה, ולא ניתן לתבעם בתביעה מובחנת לפי פקודת הנזיקין. חברי השיב על השאלה המתוארת בחיוב. כאמור, אני מסכימה לעמדתו זו, ואבקש להוסיף בקצרה את הדברים הבאים.

 

6. פשיטא, שחוק הפיצויים מתיר הגשת תביעה מכוחו הכוללת אף נזקי גוף שאינם ממוניים. על כך מעידות, בראש ובראשונה, הוראות סעיף 4(א)(3) לחוק ותקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, המגבילות את גובה הפיצויים אשר מוסמך בית המשפט לפסוק במסגרת תביעה לפי חוק הפיצויים בגין נזק שאינו ממוני, הכולל בחובו צער, כאב, סבל, קיצור תוחלת חיים ועוד כיוצא באלה – הכול בדומה לראשי הנזק הלא ממוניים אשר הוכרו בתביעות על-פי פקודת הנזיקין (ראו: יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים346-345 (מהדורה רביעית, 2013); וראו גם: דניאל מור "פיצוי נפגעי תאונות דרכים בגין נזקי גוף לא ממוניים (בשולי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים כשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976)" עיוני משפט ו 397, 400-397 (התשל"ח-התשל"ט)).

 

7. בנוסף, כפי שציין חברי, בית משפט זה קבע זה מכבר שחוק הפיצויים חל גם על נזקים אשר לא נגרמו לניזוק ישירות מתאונת הדרכים שעבר, אלא גם "עקב רשלנות המאוחרת לאירוע התאונה... בכלל זה נמצאת גם רשלנות רפואית שדבקה בטיפול שניתן לנפגע לאחר התאונה" (ראו: ע"א 3765/95חוסיין נ' טורם, פ"ד נ(5) 573, 578 (1996)). זאת, כך נקבע, נוכח הוראת סעיף 4(א) לחוק הפיצויים המחילה על חוק זה את הוראת סעיף 76 לפקודת הנזיקין, אשר נועדה בתורה להתגבר על הקושי הסיבתי הטמון בייחוס נזק "רחוק" מעין טיפול רפואי רשלני לתאונת דרכים שקדמה לו (ראו: שם; וכן ראו: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 286-276 (מהדורה רביעית, 2011); רע"א 4394/09 לנדרמן נ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ (30.12.2010)).

 

8. ודוקו: ריחוק הנזק (סיבתיות) לחוד, וראשי הנזק לחוד. כך, פסק הדין בעניין חוסיין נועד להתגבר על קשיים בייחוס הנזק שנגרם לניזוק בגין טיפול רפואי רשלני לתאונת הדרכים שבגינה נדרש הוא לטיפול זה. ברם, משנקבע כי נזקים עקב רשלנות בטיפול רפואי כאמור אכן נכללים בהסדר האחריות המוחלטת הקבוע בחוק הפיצויים, הרי שברי כי בתוך כך ניתן לתבוע פיצויים על-פי כל ראשי הנזק הניתנים להיתבע מכוח חוק זה – ונזקים שאינם ממוניים במשמע, כמבואר לעיל.

 

9. הנה כי כן, חוק הפיצויים אכן חל על נזקים לא ממוניים אשר נגרמו לנפגע בתאונת דרכים כתוצאה מטיפול רפואי רשלני שניתן לו עקב התאונה, ומשכך, חוסים נזקים אלה תחת כלל ייחוד העילה.

 

10. הערה לסיום: כפי שציין חברי, השופט עמית, בסעיף 25 לחוות דעתו, הפגיעה באוטונומיה נכללת בראש הנזק של נזק שאינו ממוני ואינה מהווה ראש נזק נפרד. משכך, גם אם ניתן היה לראות בנזקים הנטענים על-ידי המערערת כפגיעה באוטונומיה כהגדרתה בעניין דעקה, לא היה בכך כדי לשנות מן התוצאה, שכן בין כך ובין כך, נזק זה (הנכלל כאמור בנזק שאינו ממוני) חוסה, כמבואר לעיל, תחת כלל ייחוד העילה.

 

11. מכל האמור, אני מצטרפת, אפוא, לעמדת חברי השופט י' עמית כי יש לדחות את הערעור דנן.

 

ש ו פ ט ת

 

השופט נ' סולברג:

 

          המערערת ביקשה רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בטענה שלא קבע מסמרות בשאלה האם 'פגיעה באוטונומיה' הריהי ראש נזק עצמאי בר-פיצוי על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). דא עקא, בית המשפט המחוזי לא צריך היה להידרש לעניין זה, משום שלפניו לא היה אלא ערעור על החלטת בית משפט השלום למחוק על הסף את תביעתה של המבקשת נגד המשיבה 1 בגין 'פגיעה באוטונומיה', החלטה שנומקה בכך שכלל 'יחוד העילה' המעוגן בסעיף 8(א) לחוק הפיצויים חל גם באשר לפגיעה זו. בית המשפט המחוזי קבע כי צדק בית משפט השלום, לא דן – ולא צריך היה לדון – בשאלה האם 'פגיעה באוטונומיה' היא נזק בר-פיצוי, בנפרד מן הפיצוי הלא ממוני על-פי חוק הפיצויים. החלטת בית משפט השלום שהועמדה לערעור בבית המשפט המחוזי התמצתה בקביעתו כי אין מקום לתביעה עצמאית נפרדת, שלא במסגרת תביעה על-פי חוק הפיצויים, בגין ה'פגיעה באוטונומיה'. הא ותו לא; ממילא, כטענת המשיבה 2, לא צריך היה בית המשפט המחוזי להפליג למחוזות אחרים ולהיזקק לשאלה הנ"ל שהעלתה המערערת בבקשת הרשות לערער. ברם, משהיגענו עד הלום, אצרף את הסכמתי לפסק דינו הממצה של חברי, השופט י' עמית: (א) המעשים שהמערערת טוענת שנעשו בידי הצוות הרפואי, אין בהם משום 'פגיעה באוטונומיה' על-פי ההלכה הפסוקה; (ב) 'פגיעה באוטונומיה' אינה מזכה בפיצוי נפרד במסגרת תביעה לפי חוק הפיצויים, מחמת כלל 'יחוד העילה'.

 

 

ש ו פ ט

 

          הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

          ניתן היום, ‏כ"א באב התש"ף (‏11.8.2020).

 

י' עמית, נ' סולברג, י' וילנר

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת