בית המשפט קיבל תביעת רשלנות רפואית כנגד בית החולים רמבם וכנגד חברת ביקורופא עקב אי אבחון אוטם שריר הלב
|
בית משפט השלום בחיפה |
|
|
|
|
|
ת"א 33336-03-12 פלונית ואח' נ' חברת ביקורופא בע"מ ואח'
תיק חיצוני: |
|
|
בפני כב' השופטת הבכירה הגב' כאמלה ג'דעון
|
|
|
|
התובעים |
1. פלונית 2. פלוני
|
|
|
נגד
|
||
|
הנתבעות |
1. חברת ביקורופא בע"מ
2. מדינת ישראל-משרד הבריאות
|
|
|
פסק דין |
התובע הינו בעלה.
נתבעת מס' 1 חב' ביקורופא בע"מ (להלן " חב' ביקורופא") הינה חברה פרטית למתן שירותי רפואה ראשונית ודחופה, המנהלת מרפאות בפריסה ארצית.
נתבעת מס' 2 מדינת ישראל-משרד הבריאות (להלן "המדינה"), הינה המפעילה, המפקחת והמנהלת של המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה (להלן "בית חולים רמב"ם").
לטענת התובעים, ביום 25.4.10, בסביבות השעה 22:45, הם הגיעו למרפאת ביקורופא, ברחוב יפו 145 בחיפה (להלן "המוקד"). במרפאה נכח רופא אחד ד"ר חסן כאמל (להלן "ד"ר כאמל"), וכן מס' חולים שהמתינו לו. נוכח מצבה הקשה של התובעת, פנה התובע לד"ר כאמל וביקשו לקבל את התובעת בדחיפות. ואכן לאחר כ-15 דקות המתנה, הוזמנה התובעת להיכנס לחדר הרופא.
בהפניה הרפואית הנ"ל תחת סעיף "תלונות החולה", לא צוינו על ידי ד"ר כאמל תלונותיה של התובעת על כאבים בחזה, ובמקום זאת נרשם "הקאות חום כבר יומיים", למרות שהתובעת לא טענה כי סבלה מחום כדבריה. עוד הופיעו בתעודה הנ"ל, בין היתר, תוצאות המדדים החיוניים שהיו תקינים (חום 36.8, לחץ דם 114/70, דופק 96 סדיר), וליד בדיקת א.ק.ג נרשם קצב סינוס 90. תחת פרק "הבדיקה הגופנית" רשם ד"ר כאמל "במצב כללי טוב ללא חום קושי נשימה עירנית צאור ללא גודש ורידי לב קולות סדירים ללא אושות ריאות נקיות ללא קרפטציות בטן רכה ללא אורגנומגליה או גירוי צפקי ניע תקין גפיים במפ סוכר 300" [הטעויות במקור, כ.ג'], ותחת פרק "אבחנה משוערת" נרשם "CHEST PAIN, UNSPECIFIED" ו-"NAUSEA AND VOMITING" (הקאות ובחילות). ליד אמצעי הפינוי צוין "עצמאי".
לעניין מועדי ההגעה והעזיבה של המוקד, נרשם בתעודה באותיות דפוס, יום הקבלה 26.4.10, שעת קבלה 00:44 ושעת סיום 01:05, וכן הערה בכתב יד "נרשמה במזכירות בשעה 00:33". הצדדים חלוקים ביניהם לגבי המועדים הנ"ל, כפי שיורחב על כך בהמשך.
לטענת התובעים בתצהיריהם, הם שהו במרפאת ביקורופא כשעתיים, ומעט לפני השעה 01:00 הם עזבו את המרפאה בדרכם לבית חולים רמב"ם, הנמצא במרחק נסיעה קצר מהמוקד.
על פי גרסת התובעים, הם עזבו את בית חולים רמב"ם בסביבות השעה 2:40, והגיעו לבית חולים כרמל בסביבות השעה 03:06. הצדדים חלוקים ביניהם לגבי מועדים אלה כפי שיפורט בהמשך. לטענת התובעת, עקב שיפוצים שבוצעו במקום, היא נאלצה ללכת ברגל עד חדר המיון של בית חולים כרמל, והגיעה לשם באפיסת כוחות מוחלטת כדבריה. התובע ניגש למשרד הקבלה ומסר את מכתב ההפניה של ביקורופא ואת תרשים הא.ק.ג. לטענת התובעים, לאחר שבמשך דקות ארוכות איש לא פנה אליהם, ניגש התובע לרופאה אשר עמדה ליד הדלפק ושוחחה עם אדם אחר, והסב את תשומת ליבה למצבה הקשה של אשתו. על פי הנטען, הרופאה נזפה בו וביקשה שלא יפריע לה. משחלה הרעה נוספת במצבה של התובעת, התובע פנה שוב אל הרופאה, והיא השיבה לו "מה לא היה ברור?". לדברי התובעת, היא חשה חוסר אונים נוכח חוסר התייחסות מוחלט מצד הצוות הרפואי, וביקשה מהתובע להחזירה הביתה כדי שתוכל לנוח במיטתה. לאחר כ-12 דקות ממועד ההגעה, עזבו התובעים את בית חולים כרמל ללא כל טיפול.
בדרך הביתה החליט התובע ל"נסות את מזלם" כלשונו בבית חולים בני ציון, והם התקבלו שם בשעה 03:38. בבדיקת א.ק.ג שנערכה לתובעת מיד עם קבלתה בחדר המיון, אובחן אצלה אוטם חריף בקיר התחתון של שריר הלב. היא קיבלה עזרה ראשונה דחופה וטיפול תרופתי והועברה מיד להמשך טיפול ביחידה לטיפול נמרץ, ומשם הוכנסה בדחיפות לחדר הצנתורים. בצנתור שנערך לה בשעה 05:36 אובחנה חסימה קריטית בעורק הכלילי הימני, והיא עברה טיפול של הרחבה והשתלת תומכן. בנוסף אובחנו אצלה היצרויות משמעותיות בשני עורקים נוספים, ואף חשד להיצרות משמעותית בעורק הכלילי השמאלי הראשי.
לאור המחלוקות העובדתיות והרפואיות שהתעוררו בין הצדדים, נשמעו עדים רבים לפי הפירוט כדלקמן:
מטעם התובעים העידו שני התובעים, בתם, פרופ' מרדכי רביד מומחה ברפואה פנימית, פרופ' אברהם כספי מומחה לרפואה פנימית וקרדיולוגיה, וד"ר פרדריק וייל מומחה בפסיכיאטריה.
מטעם ביקורופא העידו ד"ר כאמל, ד"ר נועה קרת מומחית בפסיכיאטריה, פרופ' יורם לבוא מומחה לרפואה פנימית, ופרופ' מיכאל אלדר מומחה למחלות לב.
מטעם מדינת ישראל העידו גב' יעל גליק אשר שימשה כאחות מוסמכת במיון במחלקה לרפואה דחופה בבית חולים רמב"ם במועד הרלוונטי לתביעה, ד"ר שלמה ישראלית אשר כיהן כמנהל המחלקה לרפואה דחופה בבית חולים רמב"ם במועד הרלוונטי לתביעה, וד"ר טובי רסין מומחה לרפואה פנימית ולקרדיולוגיה.
מטעם בית חולים כרמל (בטרם דחיית התביעה נגדו) העידה גב' מלי קליין, ששימשה פקידה בחדר הקבלה במועד הרלוונטי לתביעה.
בנוסף נתקבלה חוות דעתו של פרופ' אלכסנדר בטלר מומחה למחלות לב, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט על ידי בית המשפט המחוזי, ללא חקירה.
התובעים טענו כי הן ביקורופא והן בית חולים רמב"ם התרשלו באבחון אוטם שריר הלב ובטיפול הרפואי שניתן לתובעת, ומשכך נושאים הם במשותף באחריות לנזקים שנגרמו לה עקב רשלנותם הנ"ל.
עוד אציין כי אינני מקבלת את הטענה שלפיה תחילת מנין הזמן האופטימלי לטיפול באוטם שריר הלב הוא המועד שבו החל החולה לסבול מכאבים, ומקובלת עלי בהקשר זה עמדתם של המומחים הרפואיים שלפיה מועד זה מתחיל ממועד הפנייה לגורם רפואי (ראה למשל עדותו של פרופ' כספי עמ' 93 ש' 23-8).
בתעודה הרפואית של ביקורופא (נ/6) צוין בהדפסה כי מועד הגעת התובעת למוקד הוא יום 26.4.10 בשעה 00:44 ומועד סיום הטיפול 01:05. מעל הרישום הנ"ל מופיעה הערה בכתב יד "נרשמה במזכירות בשעה 00:33". לעומת הרישום הנ"ל, בתרשים הא.ק.ג שבוצע לתובעת במוקד כמתואר בסעיף 5 לעיל, נרשם יום ביצוע הבדיקה 25.4.10 ושעת ביצוע הבדיקה 23:08.
לעומתם טענה חב' ביקורופא כי על פי התעודה הרפואית נ/6, התובעת שהתה במוקד הרפואי פרק זמן של כחצי שעה שבמהלכו בוצעו לה כל הבדיקות החיוניות, והיא הופנתה באופן מידי לבית חולים רמב"ם. לטענתה, הזמן המופיע בתרשים הא.ק.ג אינו מדויק עקב תקלה במכשיר הא.ק.ג הנמצא במוקד, וכי מועדי הקבלה המופיעים בתעודה נ/6 הם המועדים האותנטיים המשקפים נאמנה את לוח הזמנים של הגעת ועזיבת התובעת את המוקד. לתמיכת טענתה הנ"ל, הפנתה ביקורופא לחוות דעתו של פרופ' רביד המומחה הרפואי מטעמה, שנערכה ביום 10.12.12, ובה צוין כי התובעת סיפרה למומחה כי שהתה במוקד כחצי שעה, וכן לעדותו של ד"ר כאמל שבה מסר כי המשמרת שלו במועד הבדיקה התחילה בשעה 00:00 (ולא בסביבות השעה 23:00 כפי שעולה מגרסת התובעים).
א. זמני ההגעה והעזיבה של התובעת את המוקד כפי שמופיעים באותיות דפוס בתעודה נ/6 הנחזית כמסמך מקור, הם 00:44 עד 01:05. מעל הרישום הנ"ל הופיעה כאמור הערה בכתב יד "נרשמה במזכירות בשעה 00:33". ברם, לא הוכח מי רשם את ההערה הנ"ל ומהן הנסיבות שבהן נרשמה, ולכן לא יכולתי לייחס לה כל משקל. בהערת אגב אציין כי לתיק המוצגים של המדינה צורף העתק מהתעודה הנ"ל (נספח ו'), שבו מופיעות, באותיות דפוס, שעת הקבלה 00:33, דבר שמעורר סימני שאלה לגבי מסמך זה!!
ב. לא הובאה כל ראיה אובייקטיבית התומכת בטענה כי הזמן שמופיע על תרשים הא.ק.ג מקורו בתקלה במכשיר האק.ג.
ג. לא הובאה כל ראיה אובייקטיבית התומכת בטענה כי משמרתו של ד"ר כאמל התחילה באותו היום בשעה 00:00, הגם שד"ר כאמל לא שלל בחקירתו הנגדית כי לפעמים הוא היה מגיע למוקד בשעה 22:00 (ראה עדותו בעמ' 173 ש' 13-12).
ד. על פי הרישום המודפס בנ/6, התובעים שהו במרפאה משעה 00:44 עד 01:05, היינו פרק זמן של כ- 20 דקות. אין מחלוקת כי במועד שהייתם במוקד בוצעו לתובעת בדיקות שונות, א.ק.ג, דם, שתן וסוכר, ובמצב נתון זה לא שוכנעתי כי כל הבדיקות הנ"ל בוצעו בפרק זמן של כ-20 דקות, או לחילופין בפרק זמן של כ- 30 דקות (ככל שהרישום בכתב יד היה מתקבל), קל וחומר כאשר פרק זמן זה כלל בתוכו גם זמן רישום והמתנה ראשונית במרפאה. מסקנה זו מתחדדת לאור הדברים שנאמרו בתצהירה של התובעת כדלקמן:
"הרופא ערך לי בדיקה גופנית ומצא "קושי נשימה" בלבד. הוא ערך לי – בעצמו – בדיקת אק"ג (נספח א3-1 לכתב התביעה), עיין בתרשים ואמר לי "הכל בסדר". לאחר מכן היפנה אותי לחדר מרוחק אחר במרפאה לבדיקת שתן, ולחדר אחר לבדיקת סוכר ודם. לאחר כל בדיקה היה עלי לחזור לחדר הרופא ולהמתין עד שיתפנה, שכן בינתיים הוא קיבל חולים אחרים"
אציין כי דבריה הנ"ל של התובעת לא נסתרו, והנני מעדיפה אותם על הרישום המופיע בחוות דעתו של פרופ' רביד.
אין מחלוקת בין הצדדים כי תרשים הא.ק.ג שבוצע לתובעת במוקד ביקורופא הדגים תמונה ברורה של אוטם תחתון חריף בשריר הלב עם עליות ST ברורות ו-AVF. בנוסף אין מחלוקת כי בדף הפענוח הממוחשב של התרשים צוינה האבחנה של האוטם בצורה ברורה. למרות זאת, ד"ר כאמל כשל בפענוח ממצאי התרשים של הא.ק.ג ובהבנת המשמעות הרפואית של האבחנה שהופיעה בו, ובמסגרת חקירתו הנגדית לא ניתנו על ידו תשובות מניחות את הדעת למחדלים הנ"ל.
כזכור, התובעת העידה כי הגיעה לבית חולים רמב"ם כשהיא נתמכת בבעלה. התובע ניגש למשרד הקבלה והודיע כי הם הופנו על ידי ביקורופא תוך הצגת ההפניה הרפואית נ/6 ותרשים הא.ק.ג שבוצע בביקורופא. לאחר השלמת תהליך הרישום, הם הופנו לאחות מיון ( TRIAGE) שתפקידה קביעת סדר העדיפויות של הטיפול בחולים בהתבסס על חומרת מצבם. לטענתם, האחות לא ביקשה לעיין במכתב ההפניה של ביקורופא לרבות תרשים הא.ק.ג, והודיעה להם כי אין ביכולתה לעשות דבר משום שטופס הקבלה טרם נקלט במחשב שלה, והם נתבקשו להמתין לה משום שהיא הולכת לעזור לרופא אחר עד לקליטת הנתונים במחשב שלה. התובעת חשה מאוד ברע ולא היה כיסא פנוי, והתובע ביקש מהאחות רשות להושיב את התובעת על כיסא בחדרה. בחלוף כחצי שעה האחות חזרה, קיבלה לידיה את המסמכים של ביקורופא שהיו בידי התובעים, צירפה אותם לגיליון הרפואי שנפתח על שם התובעת, ומסרה אותו לידי התובע והפנתה את התובעים לחדר מיון "שוכבים".
המדינה הציגה טופס "סיכום מלר"ד" של בית חולים רמב"ם שבו נרשם באותיות דפוס תאריך קבלה 26.4.10 שעת קבלה 01:16, ותאריך שחרור 26.4.10 שעת שחרור 02:00. בפרק דיון וסיכום נרשם "החולה עזבה את המיון על דעת עצמה בטרם נבדקה ע"י רופא". בנוסף הציגה המדינה תעודה רפואית של בית החולים הנושאת כותרת "קבלה סיעודית", שבה צוינו המועדים הנ"ל, וליד שעת שחרור 02:00 נרשם "עזבה על דעת עצמה". עוד הציגה המדינה מסמך תוצאות הבדיקות החיוניות שבוצעו לתובעת בחדר המיון, שעליו הופיעה השעה 01:41 (נספחי ה' למוצגי המדינה).
שנית, התובעים לא זכרו את זמני ההגעה והעזיבה של בית החולים, על כן לא מן הנמנע, גם לאור מצבה של התובעת שהלך והחמיר, כי הם שהו בחדר המיון פרק זמן של כ-20 דקות בלבד, על סמך טופס "קבלה סיעודית" שהוצג.
שלישית, טענת התובעים שלפיה הם עזבו את בית חולים רמב"ם בשעה 02:40 התבססה בעיקר על הערכת זמן הנסיעה בין בית חולים רמב"ם לבית חולים כרמל, שאליו הגיעו בשעה 03:06. ואולם, לא יכולתי לאמץ טענה זו, שכן התובעת העידה כי היא הקיאה בדרך, וכי עקב שיפוצים שבוצעו בבית חולים כרמל, היא נאלצה ללכת ברגל מרחק של 100-150 מטר כשהיא נשענת על בעלה, וכי הגיעה לחדר המיון של בית חולים כרמל באפיסת כוחות מוחלטת כדבריה. במצב נתון זה, אין זה בלתי סביר שחלף פרק זה של כשעה מרגע שהתובעים קיבלו את מכתב השחרור של בית חולים רמב"ם ועד הגעתם לחדר המיון של בית חולים הכרמל, על רקע מצבה הרפואי הקשה הנ"ל של התובעת.
אולם לא יכולתי לאמץ את הכחשתה הנ"ל, מהטעמים שלהלן:
א. לא הובררה סיבה מתקבלת על הדעת מדוע יסתירו התובעים מעיני הגורמים הרפואיים, מסמכים רפואיים מהותיים הדרושים לצורך מתן טיפול דחוף בתובעת!
ב. הן במשרד הקבלה והן בפני האחות גב' גליק, הודיעו התובעים כי הגיעו לבית חולים רמב"ם בעקבות הפנייה רפואית מאת ביקורופא. על כן, אין זה מתקבל על הדעת, שגב' גליק שתפקידה לקבוע את סדר העדיפות של הטיפול בחולים כאמור, לא תבקש לעיין בהפניה הנ"ל, ויפים בהקשר הזה הדברים שנאמרו על ידי פרופ' כספי "ברור לחלוטין שבן אדם בא לכל אינסטנציה רפואית זו או אחרת, קל וחומר חדר מיון שאמון על המקרים האלה, ויש עמו אינפורמציה מסוימת רלוונטית, תפקיד מי שממיין זה להסתכל באינפורמציה הזאת ולקבוע סדר עדיפויות" (עמ' 86 ש' 23-20).
ג. הוכח כי מדדי הבדיקות החיוניות שנערכו לתובעת על ידי גב' גליק היו תקינים. על כן לא הובררה הסיבה שבגינה החליטה גב' גליק להעביר את התובעת לחדר מיון "שוכבים" שהיה הומה בחולים, אלא אם כן עיינה במסמכים הרפואיים של ביקורופא, והתשובות שניתנו על ידה בהקשר זה במסגרת חקירתה הנגדית לא הניחו את הדעת.
ד. יוזכר כי בהפניה הרפואית נ/6 צוין כי התובעת סובלת מסכרת וכי התלוננה על הקאות ובחילות, ובסעיף האבחנות המשוערות נרשם "כאבי חזה בלתי מוגדרים".
בתצהיר עדות ראשית שלה הצהירה גב' גליק כי ההפניה הרפואית הנ"ל מלמדת על רמת דחיפות נמוכה, הן לאור מדדי הבדיקות התקינים של התובעת שהופיעו בה, והן לאור העובדה שהתובעת הגיעה לבית החולים באופן עצמאי ולא באמצעות אמבולנס או נט"ן.
אולם לא זו בלבד שהצהרתה הנ"ל עמדה בסתירה לעדותה בבית המשפט שלפיה מסרה כי כל תלונה על כאבי חזה לרבות כאבים לא מוגדרים, מקנה לחולה רמת דחיפות גבוה במתן טיפול, אלא היא חיזקה בי את הרושם כי גב' גליק טעתה בהערכת מצבה הקשה של התובעת כפי שהשתקף בהפניה הרפואית נ/6 ובתרשים הא.ק.ג, והחליטה על העברת התובעת לחדר מיון "שוכבים" לאחר שעיינה במסמכים הרפואיים של ביקורופא ולא מסיבה בעלמא, אם כי תוך ייחוס רמת דחיפות נמוכה למצבה הרפואי, וללא מתן כל הוראה או הנחיה בדבר הדחיפות במתן טיפול רפואי לה. בנוסף, הערכת מצב מוטעית זו היא זו שגרמה לה, ככל הנראה, להשאיר את התובעים בהמתנה למשך זמן של כחצי שעה (ראה סעיף 29 לעיל) עד להפנייתם לחדר מיון "שוכבים".
המדינה טענה כי בפרק הזמן של 44 דקות שבו שהתה בבית חולים רמב"ם, זכתה התובעת לטיפול רפואי מהיר ומקצועי, וכי החלטתה לעזוב את בית החולים על דעת עצמה, היא זו שמנעה מהצוות הרפואי להשלים את תהליך האבחון והטיפול בה, לפיכך אין לה להלין על עצמה. עוד טענה כי המחדלים החמורים של ביקורופא שהתבטאו באי אבחון האירוע הלבבי שממנו סבלה התובעת בזמן אמת, אי מתן ביטוי למצבה הקשה בהפניה הרפואית נ/6, ואי הזמנת פינוי באמצעות נט"ן, הם אלה שמנעו מתן טיפול מהיר ומידי לתובעת, והם אלה שתרמו להצגת מצג מטעה בפני הגורמים הרפואיים, ולהערכה לא נכונה לגבי רמת הדחיפות בטיפול בה. עוד טענה כי כישלונה של ביקורופא באבחון האוטם הלבבי ובמתן טיפול רפואי מידי לתובעת, במשך הזמן האופטימלי של 90 דקות מאז הפניה למוקד, ניתק כל קשר סיבתי בין הרשלנות המיוחסת לה לבין נזקי התובעת הנטענים.
אולם, במקרה שבפנינו הוכח כי בית חולים רמב"ם כשל בהערכת מצבה הקשה של התובעת בזמן אמת ובהענקת טיפול רפואי מידי לה, כישלון שהתחיל בהשארת התובעת בהמתנה לפרק זמן ארוך יחסית בהתחשב בחומרת מצבה עד לקליטת נתוניה והתחלת הטיפול בה על ידי האחות, והמשיך בתהליך מיון כושל אשר התבטא בקביעת סדר עדיפות נמוך לקבלת טיפול, והסתיים בהתעלמות הצוות הרפואי בחדר מיון "שוכבים" ממצבה הקשה של התובעת והצבתה בתור הממתינים לקבלת טיפול שגרתי. ודוק, התובעת שהתה בבית חולים רמב"ם במשך כ- 44 דקות, פרק זמן שהיה מספיק לכל הדעות להענקת טיפול תרופתי ראשוני להקטנת נזקיה.
כזכור, התובעת שהתה בביקורופא משך זמן של כשעתיים (מהשעה 23:00 בקירוב ועד השעה 01:05), ובבית חולים רמב"ם משך זמן של 44 דקות (משעה 01:16 ועד 02:00), ובבית חולים כרמל משך זמן של כ-12 דקות (משעה 03:06 ועד 03:18), והגיעה לבית חולים בני ציון בשעה 03:38 ועברה צנתור בשעה 05:36, היינו בחלוף כ-6 שעות ו-36 דקות ממועד פנייתה הראשונה לקבלת טיפול רפואי.
יוצא אפוא שגם להתרשלותו של בית חולים רמב"ם שהתבטאה באי מתן טיפול מידי לתובעת בחלוף ה-90 דקות הראשונות, היתה השלכה על היקף הנזק לשריר הלב ועל אפשרות הקטנתו, לפיכך, אינני מקבלת את הטענה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בין רשלנותו לבין הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהעיכוב שחל באבחון ומתן טיפול רפואי לתובעת בביקורופא. למותר לציין כי מאותם טעמים אינני מקבלת את הטענה של ביקורופא בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בין רשלנותה לבין נזקי התובעת, כתוצאה מהמחדלים הרשלניים של בית חולים רמב"ם.
המסקנה היא אפוא שבפנינו שני מעוולים (ביקורופא ובית חולים רמב"ם) שגרמו נזק לתובעת, והשאלה היא מה מידת אשמו של כל אחד מהם לנזק שנגרם?
כבר נפסק כי המבחנים לחלוקת האחריות בין מעוולים במשותף הם מבחנים של אשמה, או אשמה מוסרית או צדק ויושר (ראה ע"א 477/85 אפרים בוארון נ' עירית נתניה ואח', פ"ד מב(1), 415, ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אלרחים נ' מוסבאח עבד אלקאדר ואח' (פורסם בנבו, 07.09.2010).
בענייננו, אין מחלוקת כי מונע הנזק הראשוני והעיקרי היה ביקורופא, אליו פנתה התובעת לקבלת טיפול ראשוני דחוף. למחדליו של ביקורופא שהתבטאו באי אבחון מצבה הקריטי של התובעת, אי הענקת טיפול רפואי מידי לה בחלון הזמן האופטימלי של 90 דקות, ושחרורה לבית חולים באופן עצמאי, היתה השלכה פוטנציאלית משמעותית על היקף הנזק שנגרם לה על פי עדויות המומחים הרפואיים. לא זו אף זו, מחדלים אלה תרמו לרצף האירועים המצער שהתרחש בהמשך, ולאובדן זמן משמעותי לקבלת טיפול רפואי מיטבי, ובנסיבות אלה, הנני מעמידה את האחריות הנזיקית של ביקורופא על שיעור של 60%, ושל בית חולים רמב"ם על שיעור של 40%.
בנוסף, לאור העובדה שהיקף הנזק שניתן לייחס לכל אחת מהנתבעות הינו פונקציה של מועד ההתערבות הרפואית, וניתן להעריך אותו בנפרד על פי ההתוויה הרפואית המקובלת, ובהתחשב בתשתית העובדתית שהוכחה לעיל, ראיתי לנכון לקבוע כי החיובים של שתי הנתבעות יהיו חיובים נפרדים.
הנתבעות טענו כי יש לייחס לתובעים אשם תורם משמעותי לנזק שנגרם, הן בשל החלטתם לפנות לטיפול רפואי בחלוף למעלה מיומיים מהמועד הראשון שבו החלה התובעת לסבול מכאבים (ראה סעיף 3 לעיל), והן בשל החלטותיהם הפזיזות לעבור מבית חולים אחד לשני, חרף מצבה הקשה של התובעת.
למרות הרושם הראשוני בדבר הפזיזות במעבר התובעת מבית חולים אחד לשני, לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים על רקע התשתית העובדתית שהוכחה, לא שוכנעתי כי יש לייחס לתובעים רשלנות תורמת כלשהי.
באשר לפניית התובעים לקבלת טיפול ראשוני – התובעת חזרה והבהירה כי הסימפטומים שמהם סבלה גרמו לה לחשוב שהיא סובלת משפעת. מעדויות המומחים הוכח כי לא תמיד הסימפטומים הראשוניים שאותם חווה מי שלקה באוטם שריר הלב, הינם אופייניים לאירוע של אוטם שריר הלב, ובמצב דברים זה, לא שוכנעתי כי יש לייחס לה אשם תורם בגין מועד פנייתה הראשון לקבלת טיפול רפואי.
לעניין המעבר מבית חולים אחד לשני – הוכח כאמור כי מצבה של התובעת הלך והחמיר עם הזמן, ומאידך, היא לא זכתה לטיפול רפואי מידי. לא זו אף זו, נקבע לה סדר עדיפות נמוך לקבלת טיפול רפואי. במצב דברים זה לא שוכנעתי כי ניתן להטיל עליה אשם תורם מפני שניסתה לחפש מזור לכאביה ולמצבה שהלך והתדרדר, קל וחומר כאשר התובעים לא היו מודעים לחומרת מצבה של התובעת בזמן אמת.
בטרם אפנה לדון בנכויות הרפואיות, ראיתי לנכון להבהיר שלוש נקודות:
א. התובעת הגיעה לביקורופא בעיצומו של אירוע לבבי אשר נגרם כתוצאה ממחלת טרשת עורקים כלילית שממנה סבלה, ואשר התגלתה במהלך ביצוע הצנתור בבית חולים בני ציון. על כן, ככל שנגרם לתובעת נזק כתוצאה מהאוטם הלבבי הנ"ל, נזק זה אינו נופל תחת אחריותן של מי מהנתבעות, והאחריות המיוחסת להן במסגרת התביעה דנן, הינה בגין הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהאיחור באבחון והטיפול באוטם הלבבי הנ"ל.
ב. ניתוח המעקפים שעברה התובעת בשנת 2011, ובעיות הרגליים מהן סבלה בשנת 2011, והאירוע המוחי שעברה בשנת 2015, מקורם במחלת טרשת עורקים פרוגרסיבית שהתפתחה בגופה, ואינם קשורים באירוע האוטם הלבבי שהיה בשנת 2010.
ג. מרבית המומחים הרפואיים לרבות המומחה מטעם בית המשפט הסכימו כי למרות המחדלים הקשים שאליהם נחשפה התובעת כמתואר לעיל, "למרבה המזל", האיחור באבחון ובמתן טיפול רפואי, לא הותיר אצלה נזק משמעותי כפי שיפורט להלן.
מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' כספי, מומחה בקרדיולוגיה, שבה קבע כי האיחור באבחון ובטיפול באוטם הלבבי, גרם לתובעת פגיעה בתפקוד חדר שמאל, המקנה לה נכות בשיעור של 40% לפי סעיף 9(1)(ג)(III) מותאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן "תקנות המל"ל").
מטעם ביקורופא הוגשה חוות דעתו של פרופ' אלדר, מומחה למחלות לב, שבה קבע כי התובעת לא סבלה מחסימה מוחלטת של העורק הכלילי הימני דבר שאפשר אספקת דם חלקית ושימור חלק גדול מהשריר בחיים, וכי לאחר הצנתור ופתיחת העורק, רוב האזור האיסכמי התאושש והנזק לשריר הלב היה מוגבל ביותר. לחיזוק קביעתו הנ"ל הוא הפנה לבדיקות אקו לב שבוצעו לתובעת כשלושה חודשים לאחר האוטם, ואשר הראו על פגיעה אזורית מוגבלת בקיר התחתון, ונרמול מלא של התפקוד הגלובלי, וכושר ההתכווצות של החדר השמאלי בשיעור 60% (עמ' 12 מוצגי ביקורופא).
מטעם המדינה הוגשה חוות דעתו של ד"ר טובי רסין, מומחה למחלות לב, שבה קבע, בדומה לפרופ' אלדר, כי בדיקות אקו לב שעברה התובעת לאחר האוטם, ובמיוחד בדיקה מיום 20.7.10, הדגימו תפקוד תקין של חדר שמאל, ולכן לדעתו לא חלה כל פגיעה צמיתה נראית לעין בשריר הלב. עוד הוסיף כי התובעת לא סבלה בשום שלב מהפרעות קצב חדריות.
במענה לשתי חוות הדעת הנ"ל, הוגשה חוות דעת משלימה מטעמו של פרופ' כספי שבה ציין כי אינו מסכים עם קביעותיהם של פרופ' אלדר וד"ר רסין, וקבע כי חזרת מקטע הפליטה לנורמה אינה עדות לאי קיום נזק בקיר הלב, ובמקרה של התובעת, קיים נזק ברור וקבוע בקיר התחתון של שריר הלב.
".... עברו אפוא כ-5 שעות מאז פניתה של התובעת לעזרה רפואית ועד לצינתור הלב. זמן זה הוא ארוך מהזמן הנדרש מהמערכת הרפואית לבצע צינתור לב דחוף, זמן המוגדר כ-90 דקות מפניה לגורם רפואי, כאשר מדובר באירוע אוטם כפי שהיה לתובעת (אוטם עם עלית מקטע ST באק"ג).
עם זאת, לתובעת לא נגרם נזק משמעותי גלובלי לשריר החדר השמאלי אחרי התקף הלב על סמך נתוני בדיקות האקו ומיפוי הלב. בדיקות אלה מדגימות שכבר לאחר חודשים ספורים אחרי התקף הלב, היתה נורמליזציה של תפקוד החדר השמאלי, ונותרה הפרעת התכווצות אזורית בלבד.
תעוקת החזה ממנה המשיכה לסבול התובעת, ואשר בעטיה עברה ניתוח מעקפים, נגרמה ממחלת עורקים כליליים דיפוזית שנמצאה אצלה כבר בצינתור האוטם, וטרשת מפושטת זאת לא נגרמה מהאוטם" (עמ' 2) [ההדגשות אינן במקור, כ.ג']
הוא המשיך וכתב:
"הגורם הפרוגרסיבי החשוב יותר לאחר אוטם, כאמור לעיל, הוא חומרת הנזק מהאוטם להתכווצות הגלובלית של שריר חדר שמאל. אצל התובעת הנזק האזורי בגלל האוטם לא השפיע משמעותית על ההתכווצות הגלובלית של חדר שמאל ולכן השפעתו על הפרוגנוזה של החולה היתה קטנה" (ראה גם חוות דעתו מיום 2.8.15 [ההדגשות אינן במקור, כ.ג']
עוד כתב בחוות דעת זו:
"לתובעת גורמי סיכון משמעותיים להתפתחות פרוגרסיבית של טרשת עורקים וסיבוכיהן. הטרשת בעורקים הכליליים גרמה לאוטם בשריר הלב באפריל 2010, ותעוקת חזה שבעטייה עברה ניתוח מעקפים בפברואר 2011. תפקוד הלב לא נפגע בצורה משמעותית מאירועים אלה. טרשת העורקים גרמה לתובעת גם ללקות במחלה בעורקי הרגליים לאחר ניתוח המעקפים ולאירוע מוחי בשנת 2015" [ההדגשה אינה במקור, כ.ג']
"תפקוד החדר השמאלי של התובעת השתפר והוגדר כתקין בבדיקות הדמיה שבוצעו כשלושה חודשים אחרי האוטם וכחצי שנה אחרי ניתוח המעקפים, עם עדות להפרעה איזורית המתאימה לאוטם שעברה.
בחודש אוגוסט 2011, בוצע מיפוי לב בגלל המשך כאבי החזה, נמצא במיפוי כי הפרפוזיה לשריר הלב היתה תקינה והתכווצות הלב היתה תקינה.
בביקורת במרפאתי, התובעת סיפרה כי עברה אירוע מוחי בינואר 2015, ומאז חולשה בצד הגוף הימני, נזקקת להליכון. בשנים האחרונות, ויותר אחרי ניתוח המעקפים, כאבי רגלים מחמירים בהליכה, עברה צינתורים בעורקי הרגלים. מתלוננת על קושי נשימה מתגבר, גם בלילה.
לא מצאתי בבדיקה גופנית סמנים לאי ספיקת לב.
בנתונים אלה, נכותה הקרדיאלית של התובעת היא להערכתי 40% לפי סעיף 9(1).ג.III לתקנות המל"ל" [ההדגשות אינן במקור, כ.ג']
יובהר כי פרופ' בטלר לא זומן על ידי מי מהצדדים לחקירה על חוות דעתו.
אינני מקבלת טענה זו. הוכח על פי העדויות הרפואיות כאמור כי לעיכוב בטיפול באוטם לבבי השלכה על היקף הנזק שנגרם לשריר הלב, וכי לוּ התובעת היתה מקבלת טיפול רפואי בזמן סביר, יתכן והנזק היה נמנע.
אין מחלוקת כי משנת 2006, היינו כ-4 שנים לפני אירוע אוטם שריר הלב, סבלה התובעת מנכות נפשית בשיעור של 10%, על פי קביעת הועדה הרפואית שליד המל"ל, בגין תגובה דכאונית למצב גופני (מחלת הסכרת).
"לדעתי – מדובר בהפרעת הסתגלות מאוד עמוקה לירידה במצבה הגופני עם דכאון, איבוד שימחת חיים, ייאוש ודאגות לעתידה. מאשימה את עצמה בהשלכות על החיים המשפחתיים ועל השינויים שהופיעו בה"
א. מלבד קביעה קצרה ותמציתית, לא ניתן היה למצוא בחוות דעתו של ד"ר וייל דיון והסבר ענייניים למסקנה אליה הגיע.
ב. קביעתו של ד"ר וייל בדבר שיעור נכותה של התובעת התבססה בעיקר על התלונות הסובייקטיביות שהתובעת העלתה בפניו. ברם מחומר הראיות התברר כי התלונות הנ"ל, לרבות התלונות על חוסר תפקוד, הועלו על ידי התובעת כבר משנת 2006 (עובדה שלא היתה בידיעתו של ד"ר וייל בעת עריכת חוות דעתו), ובגינן נקבעה לה נכות נפשית על ידי המל"ל בשיעור של 10%.
ג. התובעת פנתה לקבלת טיפול נפשי כשנה לאחר האירוע, שבמהלכה היא עברה גם ניתוח מעקפים כאמור, ומאז שנת 2012, היא לא פנתה לקבלת טיפול נפשי. עובדה זו מחזקת את טענתן של הנתבעות שלפיה, לתובעת לא נותרה נכות ממשית בתחום הנפשי לאחר האוטם. יתרה מכך, מעיון במסמכים הרפואיים ניתן ללמוד כי התובעת ייחסה את ההחמרה במצבה הנפשי לאחר אירוע האוטם הלבבי, לניתוח המעקפים שעברה.
ד. התובעת פנתה לקבלת טיפול נפשי בבית חולים בני ציון כשנה לאחר האירוע הלבבי כמצוין לעיל, אולם התיעוד הרפואי הנ"ל לא עמד בפניה של ד"ר קרת בעת עריכת חוות דעתה. התובעים טענו כי התיעוד הנ"ל מלמד כי התובעת סבלה מדיכאון מג'ורי, דבר המשמיט את היסוד מתחת לקביעותיה של ד"ר קרת. אולם, בחקירתה הנגדית, התייחסה ד"ר קרת למידע המופיע בתיעוד הנ"ל ומסרה כי אין הוא ממלא אחר הקריטריונים של דכאון מג'ורי, ועדותה הנ"ל היתה משכנעת ולא נסתרה (עמ' 164).
ה. לאחר שלקתה בליבה, נבדקה התובעת ביום 29.12.11 על ידי ועדה רפואית נוספת ליד המוסד לביטוח לאומי, אשר קבעה כי דרגת נכותה הנפשית לאחר האוטם הלבבי נותרה ללא שינוי.
הנתבעות טענו כי מגבלותיה התפקודיות של התובעת נובעות ממחלותיה הבסיסיות, ואף מנכות לבבית שגם היא תוצאה של מחלותיה הבסיסיות. עוד הוסיפו וטענו כי האיחור באבחון ובטיפול באוטם הלבבי לא גרם לתובעת נזק תפקודי מאחר ותפקוד הלב נותר כפי שהיה לפני האוטם.
תוחלת חייה של אישה יהודייה בישראל בגילה של התובעת במועד אירוע האוטם (55 שנה), הינו עד גיל 85.
כפי שפורט לעיל, התובעת סובלת משלל תחלואות (מחלת סוכרת מסוג 2 עם פגיעה מערכתית, דכאון, טרשת בעורקים הכליליים לרבות בעורקי הרגליים, ואירוע מוחי), שיש להן השפעה על תוחלת חייה.
מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' מרדכי רביד, מומחה לרפואה פנימית, שבה קבע כי לתובעת נגרם קיצור בתוחלת חייה של 8 שנים בעקבות מצבה הבריאותי הכללי. במסגרת חקירתו הנגדית, ולאחר שהוצג בפניו מידע נוסף שלא עמד לרשותו, הסכים פרופ' רביד בהגינותו כי במצבה של התובעת, הקיצור בתוחלת חייה הינו 15 שנה, משמע, שתוחלת חייה הצפויה הינה 70 שנה. יובהר כי בקביעתו הנ"ל לא התייחס פרופ' רביד לקיצור הצפוי בתוחלת חייה של התובעת בעקבות העיכוב בטיפול באוטם הלבבי.
מטעם ביקורופא הוגשה חוות דעתו של פרופ' יורם לבוא, מומחה לרופאה פנימית, שבה קבע כי במועד אירוע האוטם, תוחלת חייה של התובעת היו מקוצרים בכ-20 שנה, משמע, שתוחלת חייה הצפויה הינה 65 שנה.
ד"ר טובי רסין מטעם המדינה קבע כי לתובעת לא נגרם קיצור בתוחלת חייה כתוצאה מהעיכוב בטיפול באוטם, מעבר לקיצור שנובע ממחלותיה הבסיסיות שתוארו לעיל.
פרופ' בטלר המומחה מטעם בית המשפט קבע כי בשל מצבה התחלואתי, לתובעת נגרם קיצור בתוחלת חייה של 15 שנה. עוד קבע כי לתובעת צפוי קיצור נוסף בתוחלת חייה של כ- 10%, קרי 3 שנים, כתוצאה מהאיחור בביצוע הצנתור להתקף הלב.
בנוסף הנני מאמצת את קביעתו של פרופ' בטלר בדבר קיצור נוסף בשיעור של 10% בתוחלת חייה של התובעת בעקבות האיחור בביצוע הצנתור, אם כי מקובלת עלי עמדתן של הנתבעות שלפיה יש לגזור את הקיצור הנ"ל, מתוחלת חייה של התובעת כפי שהיתה במועד האירוע (15 שנה), ובאופן שמעמיד את הקיצור הצפוי בתוחלת חייה כתוצאה מהאיחור על תקופה של שנה וחצי. משמע שתוחלת חייה הצפויה של התובעת במועד האירוע הלבבי, לאור מצבה הבריאותי הכללי ולאור הקיצור הנוסף הנובע מהאיחור בטיפול באוטם הלבבי, הינה עד גיל 68.5 שנה.
הפסד הכנסה בעבר ובעתיד
התובעים טענו כי קודם לאירוע הלבבי, וחרף מחלת הסכרת והנכות הנפשית שממנה סבלה,
עסקה התובעת בשיפוץ ושיווק וילת נופש בגולן שבבעלות המשפחה. לטענתם, השיפוצים הנרחבים בוילה הסתיימו זמן לא רב לפני האירוע הלבבי, והיא החלה להניב רווחים ולהחזיר את ההשקעה. בעקבות האירוע, התקשתה התובעת בניהול הוילה ובשיווקה. בעלה ובתה סייעו לה תחילה, אולם אט אט גם הם התקשו, וההכנסות המעטות שנתקבלו לא הצליחו לכסות את עלות האחזקה השוטפת שלה. כיום הוילה מושכרת כדירה.
עינינו הרואות כי חרף מצבה של התובעת בעקבות האיחור באבחון האוטם הלבבי שהתרחש בחודש 4/10, ההכנסות של הוילה בשנת 2010 היו זהות להכנסות בשנת 2009.
כידוע לאחר האירוע הלבבי שנגרם כתוצאה ממחלת טרשת העורקים ממנה סבלה, המשיכה התובעת לסבול מתעוקות חזה שמקורן באותה מחלה, ובחודש פברואר 2011, וללא קשר לאירוע הלבבי, היא עברה ניתוח מעקפים שהיתה לו השלכה משמעותית על תפקודה כפי שעלה מחומר הראיות. לאחר מכן היא נזקקה לאשפוזים וצנותרים נוספים בגין בעיות ברגליים, ולבסוף עברה אירוע מוחי בשנת 2015.
במצב נתון זה, לא שוכנעתי כי יש לזקוף את הירידה בהכנסות של הוילה, בגין השנים 2011 ו-2013, ובהמשך את הירידה הדרסטית בשנת 2014 עד להפסקת פעילותה של הוילה, למצבה של התובעת בעקבות האיחור בטיפול באירוע הלבבי, קל וחומר כאשר איחור זה הסב לה נזק קטן יחסית לשלל מחלותיה כמתואר לעיל.
לטענת התובעת, לפני האירוע הלבבי היא נהגה ברכב וניהלה את משק הבית בעצמה, והעסיקה עוזרת בית, אחת לשבועיים, לביצוע עבודות בית קשות בשכר של 45 ₪ לשעה ונסיעות. בשל חסרון כיס אין ביכולתה להעסיק עוזרת בית בהיקף הנדרש, ולכן בעלה ובנותיה נאלצים לבצע את עבודות הבית השוטפות לרבות קניות, ולהתלוות אליה לטיפולים רפואיים ועוד. להערכתה, היקף העזרה העודפת שהיא זקוקה לה ביום הינה כשלוש שעות, ובסך הכל 90 שעות חודשיות בעלות של 4,050 ₪ לחודש.
לעומתה טענו הנתבעות כי הסיוע לו זקוקה התובעת נובע ממחלותיה הבסיסיות, וכי לא הוכח כי העזרה שקיבלה קשורה לאיחור בטיפול באוטם הלבבי. עוד טענו כי העזרה של בני המשפחה לא חרגה מגדר המקובל בין בני משפחה.
על כן הנני מעמידה את הפיצוי בגין הסיוע העודף שלו זקוקה התובעת בגין האיחור באבחון וטיפול באירוע הלבבי, לעבר ולעתיד, על סכום גלובלי של 40,000 ₪ (לפי חישוב של עוד שלוש שעות שבועיות בקירוב, אחת לשבועיים, לפי 50 ₪ לשעה ונסיעות).
לטענת התובעת, עובר לאירוע הלבבי היא נהגה ברכבה ולא היתה תלויה בזולת. כיום, ובעקבות הנזק שנגרם לה כתוצאה מהאיחור בטיפול באירוע הלבבי, היא מסתייעת לצורך נסיעותיה בבעלה ובנותיה או במוניות, והיא נזקקת לנסיעות בהיקף נרחב יותר לצורך קבלת טיפולים רפואיים. על כן היא עתרה לפיצוי בסך של 1,000 ₪ לחודש.
לא הוכח כי לתובעת נגרמה בעיית ניידות בעקבות האיחור בטיפול באירוע הלבבי (להבדיל ממגבלת ניידות בעקבות ניתוח המעקפים, האירוע המוחי שעברה, ושלל מחלותיה הבסיסיות). בנוסף, לא הוכח כי התובעת נזקקה לטיפולים רפואיים בעקבות האיחור בטיפול באירוע הלבבי, למעט טיפול נפשי שאותו קיבלה כשנה לאחר האירוע (שבמהלכה עברה גם ניתוח מעקפים). יחד עם זאת לא ניתן לשלול מעל הפרק כי התובעת תיזקק בעתיד לטיפולים כאמור, על כן הנני מעמידה את הפיצוי המגיע לה בגין הוצאות נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים לעבר ולעתיד עד גיל 68.5 שנה, בעקבות האיחור באבחון ובטיפול, על סכום גלובלי של 10,000 ₪.
לטענת התובעת, בעקבות האיחור בטיפול באירוע הלבבי, היא נזקקה ותזקק בעתיד, לטיפולים רפואיים ונפשיים, וכן לטיפולי נטורופתיה לחיזוק הנפש והגוף.
לעניין הטיפולים הרפואיים – לא הוכח כאמור כי התובעת נזקקה לטיפולים רפואיים בעקבות האיחור בטיפול באירוע הלבבי, למעט טיפול נפשי כמתואר לעיל, וככל שהיא תיזקק לטיפולים כנ"ל בעתיד, סביר להניח, בהעדר הוכחה אחרת, כי טיפולים אלה יהיו מכוסים לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי-תשנ"ד-1994.
לעניין הטיפולים הנטורופתיים – לא הוכח כי התובעת נזקקה בעבר ו/או תיזקק בעתיד לטיפולים כנ"ל בעקבות האיחור בטיפול באירוע הלבבי, הגם שלא הוצגו על ידה אסמכתאות להוכחת ההוצאות הנטענות שהוצאו על ידה בגין טיפולים אלה.
על השיקולים העומדים בבסיס פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני, נכתבו בת.א 3169/01 עזבון המנוח שמואל בורנשטיין ז"ל ואח' נ' המרכז הרפואי ע"ש רבין ואח', פ"מ תשס"ד(1), 721, הדברים הבאים:
"מהן אותן נסיבות קונקרטיות, ומה הם אותם משתנים המשפיעים על שיעור הפיצוי המגיע לניזוק או לעיזבונו? על-אף השוני בין המקרים שנדונו בפסיקה, מספר גורמים חוזרים עולים ומתבססים כשיקולים אותם על בית-המשפט לשקול בבואו לפסוק פיצוי עבור נזק לא ממוני. משתנים אלו הם, בין היתר, גילו של הניזוק בזמן התאונה ותוחלת חייו הצפויה במצבו (ע"א 236/61 בנין נ' ורמבוד [8], בעמ' 1617; ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית [9], בעמ' 929); הנסיבות בהן נגרם הנזק ובהן מידת רשלנותם של הנתבעים (ת"א (ת"א) 2581/89 פלונית נ' גטהין [25], אשר אושר בע"א 2517/93 פלונית נ' גטהין [10] (להלן – פרשת פלונית [10], [25]); ת"א (ת"א) 1037/93 דיין נ' קופת חולים הכללית [26], אשר אושר בע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין [11] (להלן – פרשת דיין [11], [26])), הסבל שנגרם לניזוק במהלך האירוע הנזיקי כפי שעולה מעדויות חיצוניות כאלו ואחרות (לדוגמה סימני ציפורנים על קיר זירת האירוע בת"א (ת"א) 1056/00 יורשי עזבון המנוחה נילי דבוש ז"ל נ' עיריית תל אביב – המחלקה לכיבוי אש [27], תנוחת גווית הניזוק בע"א 8216/99 עזבון המנוח סמיון פרידמן ז"ל נ' רפופורט [12]), מניין ואופי האופרציות הרפואיות אותן עבר הניזוק בשל האירוע, מספר ימי האשפוז בבית החולים, ועוד"
במועד האירוע הלבבי התובעת היתה בת 55 שנה. לא יכול להיות חולק כי האיחור באבחון וטיפול באוטם הלבבי, אשר גרר אחריו שרשרת אירועים מצערים כמתואר לעיל, הסב לתובעת כאב מתמשך וסבל משמעותי וניכר, שנמשך מעל כ-6 שעות, וזאת בנוסף לסבל שילווה אותה בעטיה של הנכות הנוספת שנגרמה לה עקב רשלנותן של הנתבעות.
בהתחשב בנסיבות הנ"ל, הנני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובעת בגין כאב וסבל על סכום של 150,000 ₪.
התובעת הינה רעיה, אימא וסבתא לנכדים. בהתחשב באובדן של 1.5 שנות חיים עקב האיחור באבחון האוטם הלבבי ובטיפול בו, ומבלי להתעלם ממצבה הבריאותי הכללי של התובעת, הנני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סכום של 150,000 ₪.
לאור האמור לעיל, נזקיה של התובעת כתוצאה מרשלנותן של הנתבעות באבחון וטיפול באירוע הלבבי, הינם כדלקמן:
עזרת הזולת לעבר ולעתיד 40,000 ₪
הוצאות נסיעות לעבר ולעתיד 10,000 ₪
כאב וסבל 150,000 ₪
קיצור תוחלת חיים 150,000 ₪
סה"כ 350,000 ₪
תביעתו של התובע מושתתת על שתי עילות תביעה עצמאיות ונפרדות מזו של התובעת על פי הנטען, שבגינן הוא זכאי לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מרשלנותן של הנתבעות.
העילה הראשונה היא בגין הקדשת חלק מזמנו לטיפול ומתן עזרה לתובעת בהתנהלות היומית, בהסעות, ליווי לטיפולים, ניהול משק הבית וסיוע בהפעלת וילת הנופש. לטענתו, בגין עזרה זו, נפגעה קשות הכנסתו מעיסוקו כנהג מונית, עד כי נאלץ לזנוח את עיסוקו הנ"ל.
אולם, הטענה בדבר אובדן הכנסה כתוצאה מהעזרה שניתנה על ידי התובע לתובעת, לא נתמכה בראיה כלשהי, על כן, לא ניתן לפסוק פיצוי תחת ראש נזק זה.
אמינים עלי עדויותיהם של התובע ובתו לגבי העזרה העודפת שהם העניקו וממשיכים להעניק לתובעת לאחר האירוע הלבבי. אולם יש לזכור, כי עזרה זו נובעת בעיקר ממחלותיה הבסיסיות של התובעת, ובכללן אירוע אוטם שריר הלב שגם הוא תוצאה של מחלותיה הבסיסיות. על כן לא שוכנעתי כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרה יתרה, מעבר לפיצוי שנפסק לתובעת בגין עזרה וסיוע כמצוין בסעיף 79 לעיל, בעקבות האיחור באבחון וטיפול באירוע הלבבי, אשר הסב לתובעת נזק קטן יחסית בהשוואה לכלל מחלותיה הבסיסיות.
הנתבעות הגישו שתי חוות דעת אקטואריות מעודכנות, מיום 22.1.20, ערוכות על ידי האקטואר מר אברהם שמעיה, שלפיהן הוערכו הקצבאות המהוונות בגין נכות כללית ששולמו וישולמו לתובעת על ידי המל"ל, בסכום של 331,925 ₪, והקצבאות המהוונות בגין גמלת שירותים מיוחדים ששולמו וישולמו לתובעת בעתיד, בסך של 206,828 ₪.
לשיטת הנתבעות, מכל פיצוי שייפסק לתובעת במסגרת התביעה דנן, יש לנכות את הסכום המהוון של גמלת שירותים מיוחדים, וכן את החלק היחסי מגמלת נכות כללית בסכום של כ-53,757 ₪, על פי חוות דעת אקטוארית מיום 6.12.12, בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נז(4), 350.
א. במל"ל לא נקבעה לתובעת כל נכות נפשית בגין האיחור בטיפול באוטם שריר הלב, ולגבי הנכות הקרדיאלית, הנכויות בתחום זה נקבעו "בשל מחלת הלב הבסיסית שבה לקתה, אירוע האוטם, הצורך בצנתור וניתוח המעקפים שעברה, כל אלו היו ממילא מתרחשים גם ללא רשלנות הנתבעות. מכאן ברור, כי אין כל קשר בין הנכויות שנקבעו בגין כל אלו לבין עילת התביעה, שהרי זו מתמקדת באיחור באבחון האוטם ובטיפול בו ולא באירוע האוטם או בצנתור לו נזקקה התובעת בגינו".
ב. הזכות לקצבת שירותים מיוחדים קמה לתובעת בשל האירוע המוחי וללא קשר לאירוע הלבבי, וכי קצבה זו החלה להשתלם לה ביום 16.1.15, היינו בחלוף כ-5 שנים לאחר האירוע הלבבי, וכי הזכאות של התובעת לקצבה זו נובעת מנכויותיה הכלליות, כאשר הנכות הקרדיאלית עקב אוטם שריר הלב לא תרמה מאומה לזכאות זו.
ג. החישובים שהוגשו על ידי הנתבעות בעניין הניכויים, אינם עומדים בהתאמה להלכה שנקבעה בע"א 7453/12 פארס אלחביאן ואח' נ' כריסי אברהם ואח' (דינים עליון 2014 (161) 14) (בעניין קיצור תוחלת חיים).
בהלכת עמר נפסק כי בחשבון הניכויים יבואו אך ורק התגמולים של המל"ל המבטאים את הנכות שהוסבה בעקבות האירוע הנזיקי. בענייננו, הנכויות שנקבעו לתובעת במל"ל, ובעקבותיהן הגמלאות המשולמות לה במסגרת נכות כללית, הינן בגין מצבה הקרדיאלי הכללי של התובעת לרבות אירוע אוטם שריר הלב שלקתה בו, ושהינו תוצאה של מחלותיה הבסיסיות כמתואר לעיל. גמלאות אלו משולמות לתובעת ממילא, ללא קשר לאירוע הנזיקי, קרי לרשלנות המיוחסת לנתבעות בגין האיחור באבחון וטיפול באירוע הלבבי הנ"ל, ומשכך לא קיימת זיקה סיבתית בינן לבין הרשלנות הנ"ל. רצו הנתבעות להחיל את עקרון הניכוי בתביעה דנן, היה עליהן להוכיח כי הגמלאות הנ"ל ו/או חלק מהן משולמות לתובעת בעטיו של הנזק שנגרם לה כתוצאה מהאיחור באבחון אוטם שריר הלב, להבדיל מהאוטם עצמו, ובנטל זה לא עמדו הנתבעות.
על כן בהעדר הוכחת קשר סיבתי בין גמלאות הנכות הכללית המשולמות לתובעת על ידי המל"ל לבין הרשלנות המיוחסת לנתבעות, לא קמה למל"ל זכות השבה בגין גמלאות אלה, וכפועל יוצא מכך, לא יחול עקרון הניכוי במקרה זה.
מסקנה דומה חלה גם על גמלת שירותים מיוחדים, שלא הוכח קשר סיבתי בינה לבין הנזק שנגרם לתובעת בעקבות הרשלנות המיוחסת לנתבעות.
לאור כל האמור לעיל הנני מחליטה כדלקמן:
א. הנני מקבלת את התביעה כנגד נתבעת מס' 1 (ביקורופא), ומחייבת אותה לשלם לתובעת פיצוי בסך של 210,000 ₪, וכן מחצית אגרת משפט, וכן הוצאות משפט (לרבות עלויות חוו"ד רפואיות) בסך של 6,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.
ב. הנני מקבלת את התביעה כנגד נתבעת מס' 2 (מדינת ישראל), ומחייבת אותה לשלם לתובעת פיצוי בסך של 140,000 ₪, וכן מחצית אגרת משפט, וכן הוצאות משפט (לרבות עלויות חוו"ד רפואיות) בסך של 6,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 28,000 ₪.
ג. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, ג' אלול תש"פ, 23 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.
כאמלה ג'דעון