האם העובדה כי תובע לא עתר לתחולת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי – יש בה כדי לשלול זכאותו לרבע מן הפיצויים?

בית המשפט דן בשאלה האם העובדה כי תובע לא עתר לתחולת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי – יש בה כדי לשלול זכאותו לרבע מן הפיצויים?

 

 

בית משפט השלום בחיפה
ת"א 16518-02-18

 

 

בפני	כבוד הנשיא  אינאס סלאמה
תובעים		פלוני
נגד
נתבעים		המאגר הישראלי לביטוח רכב("הפול")

 

 

פסק דין

 

 

1. לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לטענתו, בעטיה של תאונת דרכים מיום 31.7.2016 (להלן: "התאונה"), כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התאונה התרחשה, כך על פי המתואר בכתב התביעה, עת נהג התובע על גבי אופנוע, ושעה שהגיח מולו רכב אשר התנגש בו חזיתית. התאונה ארעה בדרכו של התובע אל מקום עבודתו בבריכות הדגים של קיבוץ עין חרוד. ככזו, התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. התובע, יליד 24.1.1989, היה במועד התאונה בן 27.5 שנים. כיום הוא בן כ- 31.5 שנים, נשוי ואב לשתי בנות.

 

          הצדדים אינם חלוקים בנוגע לשאלת החבות. המחלוקת נסבה אך בשאלת הפיצוי המגיע לתובע מאת הנתבעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לו לטענתו עקב התאונה.

 

2. ממקום התאונה הובהל התובע במסוק אל בית החולים רמב"ם בחיפה, שם אושפז משך 9 ימים, עד ליום 8.8.2016. מן המסמכים הרפואיים שלפניי עולה, כי פגיעתו של התובע בתאונה הייתה בעיקר בפלג גופו הימני. צוין כי רגלו הימנית נמחצה וכי נפגעה כף היד מימין, לרבות כריתה באחת מן האצבעות. עוד טופל התובע משך מספר חודשים במרכז שיקום רב תחומי, ובשלב מאוחר יותר עבר שיקום משך כשלושה חודשים במרכז הרפואי "רעות". התובע טופל אף במרפאות כאב במרכז הרפואי העמק, וכן לאחר התאונה וברבות השנים ועד למחצית שנת 2019, טופל התובע במרכז לבריאות הנפש שבמרכז הרפואי עפולה.

 

3. בדיון שהתקיים לפניי שמעתי את עדות התובע. לאחר הדיון סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב.

 

 

 

דיון והכרעה

 

4. לאחר ששמעתי את עדותו של התובע והתרשמתי מהופעתו לפניי; לאחר שעיינתי במסמכים אשר הונחו לפניי, ומשנתתי דעתי לטיעוני הצדדים - מצאתי לקבוע את הממצאים והמסקנות שלהלן, ולהעריך בהתאם את הפיצוי המגיע לתובע מאת הנתבעת.

 

הנכות הרפואית

 

5. מצבו הרפואי של התובע נבחן כאמור על ידי המוסד לביטוח לאומי. בהיות התאונה "תאונת עבודה", הנכות היציבה שנקבעה שם מחייבת לענייננו. מפעם לפעם, העריך המוסד לביטוח הלאומי כי לתובע נכויות זמניות. תחילה נקבעה נכות מלאה מיום התאונה ועד ליום 28.10.2016, היינו משך כשלושה חודשים. אחר כך, נקבעה נכות רפואית זמנית בשיעור של 60% עד ליום 30.11.2017, היינו משך כשלושה עשר חודשים. בהמשך, החל מיום 1.12.2017, נקבעה דרגת נכות יציבה בשיעור של 30%. 

 

          בקובעה את הנכות היציבה ממנה סובל התובע, ציינה הוועדה הרפואית במוסד לביטוח הלאומי את האבחנות הבאות:

-        קטיעה חלקית של אצבע 5 בכף יד ימין.

-        פגיעה חלקית באצבע 4 בכף יד ימין.

-        תסמונת מדורים שוק ימין חריפה והשתלת עור.

-        פגיעה גופנית ותגובות נוירוטיות נלוות.

 

בסופו של דבר קבעה הוועדה את הנכויות הרפואיות הבאות:

-        10% לפי סעיף 34(ב)2 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות") - בתחום הנפשי.

-        8% לפי סעיף 43(4)ג לתוספת לתקנות - קטיעה באצבע 5 ביד ימין.

-        5% לפי סעיף 44(4) לתוספת לתקנות - קשיון נוח של אצבע 4 ביד ימין.

-        10% לפי סעיף 75(1)(ב) לתוספת לתקנות - צלקות.

 

הנכות היציבה המשוקללת היא בשיעור של 29.21%, ובמעוגל קבע כאמור המוסד לביטוח לאומי את נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 30%.

 

בהיות נכות זו מחייבת, ומשלא באה כל טענה מאת הצדדים בנוגע לנכות הרפואית, תועמד הנכות הרפואית בשיעור של 30%.

 

הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מהשכר

 

6. התובע טוען כי נכותו התפקודית עולה על זו הרפואית. בסיכומיו פרט התובע כל אחת מנכויותיו וביקש להדגיש את הממד התפקודי שבה. לטענתו, הזרת בכף יד ימין נקטעה קטיעה מלאה והוא סובל מכאבי פנטום. האצבע הרביעית בכף יד ימין קובעה בניתוח, קיימת מגבלה קשה בתנועתה, והיא אינה תפקודית. ובכלל, לטענת התובע כף יד ימין רגישה לשינוי טמפרטורה, וקיימת ירידה בכוח ובתחושה של כף היד. הדבר גורם לקושי בפעולות בסיסיות דוגמת אחיזה, לפיתה, סחיטה, וכן כתיבה והקלדה. עוד טוען התובע כי הוא סובל מכאבים, זרמים, רגישות למגע ותחושת נימול ברגלו הימנית ובעיקר בקרסול. נכות זו, כך טוען התובע, מגבילה אותו בביצוע כל מאמץ גופני, דוגמת עמידה והליכה ממושכים, טיפוס וירידה במדרגות, ועוד. התובע מפרט כי הוא מתהלך בצליעה, כי הוא סובל מ"דרופ פוט" ומשתמש בסד אותו הציג בעדותו בבית המשפט. בהקשר זה של הנכות ברגל, טוען התובע כי המוסד לביטוח לאומי קבע את הנכות בהיעזרו בסעיף המיועד לצלקות, אך נהיר הדבר כי נערך שימוש בסעיף מותאם, שכן צוין מפורשות כי מדובר בתסמונת מדור. גם בבדיקת הוועדה את התובע נמצאה "צליעה קלה על גפיים תחתונות", וכן קושי מסוים בהגבהת קרסול ימין בעת עמידה על העקבים. בנוסף, מבקש התובע להדגיש את המשמעות התפקודית של הפגיעה הנפשית - חרדות, חוסר תיאבון, פגיעה באיכות השינה, סיוטים, התפרצויות זעם, ועוד. הגם שהתובע מבקש להדגיש את המשמעות התפקודית של נכותו, הוא אינו נוקב בסיכומיו בשיעור הנכות התפקודית או הגריעה מהשכר שהוסבו לו לטענתו כתוצאה מהתאונה. את הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות, כפי שיורחב בהמשך, עורך התובע בין היתר בשים לב לשכרו קודם לתאונה, לשכרו כיום, ולשכר שיכול היה להרוויח בעתיד אלמלא התאונה.

 

7. הנתבעת טוענת מנגד כי הנכות התפקודית אינה מגעת כדי שיעור הנכות הרפואית. לטענתה, במכלול הנכויות, נקבעה לתובע נכות בשיעור של 10% בגין פגיעה אסטטית בלבד אשר אינה תפקודית כלל ועיקר. ממשיכה וטוענת הנתבעת, כי לנכות הנפשית שנקבעה לתובע בגין תגובה נוירוטית לפגיעה הגופנית, השפעה תפקודית מזערית, אם בכלל. כך גם בנוגע לנכות האורתופדית בשיעור משוקלל של 11.3%, המורכבת משתי נכויות (בנות 8% ו- 5%), שכל אחת מהן בפני עצמה בעלת השלכה תפקודית נמוכה, אם בכלל. עוד מדגישה הנתבעת כי התובע עצמו בעדותו בבית המשפט, ובהתייחסו לעבודתו כיום ולתפקיד שהוא עתיד להיות מועסק בו, לא ייחס משמעות תפקודית לפגיעה ביד ימין או לפגיעה הנפשית, אלא בעיקר לקושי התפקודי ברגל - איבר אשר כלל לא נקבעה נכות אורתופדית בגינו. זאת ועוד, בניגוד לטענת התובע בדבר מגבלה בתפקודיות הרגל, מבקשת הנתבעת ללמוד מן הסרטונים שהוגשו על ידה כראייה (נ/4), כי התובע מתהלך ללא כל צליעה או מגבלה אחרת. כמו כן, בעוד בתצהיר עדותו הראשית ציין התובע כי הוא מתקשה בקשירת שרוכים, הרי שבמהלך עדותו עשה כן התובע בגפו. עוד מבקשת הנתבעת להפנות אל פרוטוקול וועדת המוסד לביטוח הלאומי, לפיו לא הופעלה תקנה 15 לתקנות כיוון שהתובע מסוגל לחזור לעבודתו, ופגיעותיו בתאונה אינן מונעות ממנו לשוב לתחום עיסוקו. ממשיכה הנתבעת ומפנה לעדות התובע, כי לאחר התאונה התובע טיפל בבתו התינוקת, דבר המלמד לטענתה על כושרו לעבוד. הנתבעת מציינת אף, שמעדות התובע עולה כי הוא עבד לאחר התאונה משך זמן מה בחברת רימקס, ולטענתה לא הייתה כל הצדקה הקשורה לתאונה לעזיבתו עבודה זו, ואף אין הצדקה לעבודתו כיום במשרה חלקית. בשים לב לטענותיה דלעיל, מציעה הנתבעת להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 10%.

 

8. הנכות התפקודית מהווה אחד מן הנושאים המובהקים, הנמצאים בליבת שיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ע"א 9703/10סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (12.6.2011)). על אף המגמה של יצירת חזקות בדיני נזיקין, יש להימנע מיצירת חזקה לפיה הנכות התפקודית אצל בגיר היא בגובה נכותו הרפואית, ויש להותיר הערכת הנכות התפקודית "לשיקול דעתו הבלעדי של בית המשפט" (ת"א (מחוזי חיפה) 966/06 פינקלשטיין נ' הפול-המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ, סעיף 23 (3.12.2013)).

 

          ואכן, בענייננו סבורני כי הנכות התפקודית של התובע אינה כגובה הנכות הרפואית, אלא נופלת היא אך במעט משיעור הנכות הרפואית. פגיעותיו של התובע בתאונה אינן קלות. שלא כעמדת הנתבעת, ועל אף שכל אחת מן הפגיעות אינה מזכה בנכות רפואית בשיעור העולה על 10%, התרשמתי כי למכלול נכויותיו של התובע השפעה לא מבוטלת על תפקודו. כמו כן, נכויותיו משלבות פגיעה הן בפן הפיזי - הנכות האורתופדית, והן בפן הנפשי. עוד יש להביא בחשבון כי על אף שהמוסד לביטוח לאומי העניק נכות בגין צלקות ותוך שימוש בסעיף התקנות המיועד לכך, הרי שבפרק האבחנות, ציינה כאמור וועדת המוסד לביטוח לאומי כי קיימת "תסמונת מדורים שוק ימין חריפה והשתלת עור". עדותו של התובע בפניי חיזקה את המסקנה כי המגבלות מהן הוא סובל הן מגבלות של ממש אשר נותנות אותותיהן על אורחות חייו. בצד זאת, לא התרשמתי, כטענת התובע, כי נכותו התפקודית עולה לאין שיעור על זו הרפואית בשים לב להגבלות הנטענות בכל אותן פעולות יומיומיות בסיסיות.

 

          אשר להיבט התעסוקתי, קודם התאונה, וכפי שעוד יפורט בהמשך, עבד התובע במקביל בשתי עבודות. למצער אחת מן העבודות, זו שבבריכות הדגים, מצריכה לפי תיאור התובע שימוש פיזי נרחב בידיים. מגבלותיו של התובע, כך סבורני, יקשו עליו לשוב לעבודה זו או לכל עבודה אחרת בעלת אופי דומה. עם זאת, בעבודותיו קודם לתאונה החל התובע אך כחודש ימים לפני שארעה התאונה. בשים לב לכך, ובהינתן הדעת לעברו התעסוקתי של התובע (נ/1 - דו"ח רציפות בעבודה של המוסד לביטוח לאומי), ולגילו במועד התאונה וכיום, אין מניעה כי התובע ישתלב בעבודה המתאימה למגבלותיו ושאינה מצריכה מאמץ פיזי מוגבר. ואכן, כיום מועסק התובע בשורותיה של קופת החולים הכללית.

 

לסיכום - נתוניו הפרטניים של התובע, ובכללם גילו במועד התאונה וכיום, וכן אופי וטיב הנכויות שהוסבו לתובע בתאונה וההשפעה על תפקודו של התובע, הביאוני למסקנה כי נכון יהא להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור של 25%. בדומה לנכות התפקודית, סבורני כי במכלול הנסיבות לעיל ולהלן, יש לקבוע כי התובע איבד רבע מכושרו להשתכר.

 

          בכל הנוגע לעבר, ועד אשר התייצבה נכותו הרפואית של התובע, עבר הוא טיפולים מרובים. בכלל זה, היה התובע מטופל מחודש ספטמבר 2016 ועד חודש ינואר 2017 במרכז שיקום רב תחומי. בהמשך, ולמשך שלושה חודשים שבאו על סיומם בחודש דצמבר 2017, עבר התובע שיקום במרכז הרפואי "רעות". בשים לב לטיפולים שעבר התובע, מצאתי להעריך תקופת אי כושר מלאה מיום התאונה ועד שנקבעה נכותו היציבה של התובע במוסד לביטוח לאומי, היינו משך 16 חודשים.

 

בסיס השכר

 

9. בסיכומיו מפרט התובע את עברו התעסוקתי, ובעיקר זה שסמוך לפני התאונה. בכלל זה, הועסק התובע משך חודשים רבים ועד לשנת 2016 בשגרירות ארצות הברית בישראל. משהחליטו התובע ורעייתו לעבור ולהתגורר בצפון הארץ, החל התובע לעבוד בשתי משרות כמפורט לעיל ולהלן. בנוסף, התקבל התובע לעבודה כמאמן קבוצת כדורסל ילדים במועצה האזורית עמק יזרעאל. עוד מציין התובע, כי המוסד לביטוח לאומי העמיד את שכרו הרבע שנתי על סך של 41,073 ₪, היינו שכר חודשי בסך של 13,691 ₪. בסיס שכר זה, כך טוען התובע, אינו מביא בחשבון את משרת המאמן בה טרם החל לעבוד, אלא אך ורק את שתי המשרות ב"ענק הווילונות" ובבריכות הדגים.

 

לעבר, מבקש התובע לחשב את הפסדי השתכרותו לפי השכר החודשי שהביא בחשבון המוסד לביטוח לאומי, תוך הפחתת השכר שהרוויח התובע בפועל מעבודתו בשירותי בריאות כללית, שם הועסק תחילה במשרה מלאה ואחר כך בשני שליש משרה (זאת לטענתו עקב מגבלותיו). עוד מבקש התובע להפחית הכנסה חד פעמית בסך של 3,000 ₪ שהתקבלה מניסיון שערך להשתלב בעבודה בחברת רימקס. לעתיד, מבקש התובע להעמיד את בסיס שכרו של סך של 15,000 ₪ נטו, ולחשב את הפסדי השתכרותו תוך הפחתת 7,000 ₪ המשקפים לטענתו את השכר שיכול התובע להרוויח בעתיד.

 

10. הנתבעת מבקשת להדגיש כי התובע אינו בעל תעודת בגרות. עוד נטען, כי מאז סיים התובע את שירותו הצבאי ועד אשר ארעה התאונה חלפו כשש שנים, במהלכם החליף התובע שנים עשר עיסוקים ומקומות עבודה. גם בסמוך לפני התאונה, בחודשים מאי ויוני 2016 לא עבד התובע כלל, ורק בחודש התאונה החל בעבודתו בשתי המשרות דלעיל (בבריכות הדגים החל התובע לעבוד ב- 12.7.2016). מדו"ח רציפות בעבודה של המוסד לביטוח לאומי (נ/1) עולה, כי הכנסתו בשני מקומות העבודה היא בסך של 9,444 ₪ ברוטו (לא כולל רכיב נסיעות). בנסיבות אלו, כך נטען על ידי הנתבעת, עשה המוסד לביטוח לאומי חסד עם התובע בהעריכו את השכר הרבע שנתי. הנתבעת מציעה בסיכומיה לערוך את הפסדי השתכרותו של התובע בהתאם לבסיס שכר בגובה השכר הממוצע במשק; 10,554 ₪ ברוטו, 9,779 ₪ נטו.

 

11. בבוא בית המשפט להעריך את בסיס שכרו של הניזוק לעבר, ובמיוחד למשך שנים רבות לעתיד, עליו להביא בסל שיקוליו, בין היתר, את עברו התעסוקתי והשתכרותו של הניזוק בעבר, ובמיוחד בחודשים הסמוכים לפני התאונה. נתון נוסף בעל חשיבות הוא גילו של הניזוק.

         

          בענייננו, בשים לב לכך שהתובע העתיק את מקום מגוריו חודשים ספורים לפני התאונה, ניתן להגדיר את עברו התעסוקתי בשנתיים קודם התאונה כיציב. התובע צרף לתצהיר עדותו הראשית מסמך מאת שגרירות ארצות הברית בישראל, המאשר כי התובע הועסק שם מחודש אוגוסט 2014 ועד לתום חודש אפריל 2016. התובע הגיש שלושה תלושי שכר מהשגרירות המלמדים על הכנסתו. לאחר מכן, עבר התובע להתגורר בצפון הארץ, ובשים לב לכך מתקבל על הדעת כי הוא לא עבד בחודשים מאי ויוני בשנת 2016. בחודש יולי החל התובע לעבוד בשתי עבודות, בהן החזיק הוא אך זמן קצר, בעטיה של התאונה. העבודה הראשונה היא ב"ענק הווילונות", שם לפי דו"ח רציפות בעבודה של המוסד לביטוח לאומי הרוויח התובע שכר בסך של 6,630 ₪. העבודה השנייה היא בבריכות הדגים, שם הרוויח התובע לפי דו"ח הרציפות הנ"ל סך של 3,372 ₪. ואולם, בל נשכח כי השכר בבריכות הדגים אינו משקף עבודה של חודש מלא, שכן התובע החל עבודתו אך ביום 12.7.2016.

 

בנוסף, הגיש התובע מסמך מיום 15.7.2016 מאת מנהל מחלקת הספורט במועצה האזורית עמק יזרעאל, לפיו הוצע לתובע לאמן קבוצת ילדים וקבוצות בית ספר לכדורסל. התאונה גדעה תחילתה האפשרית של עבודה זו. הגם שאין בידיי נתוני שכר אפשריים במשרת מאמן, והגם שיכול ולו היה התובע מקבל על עצמו עבודה זו, היה בה כדי לצמצם את היקף עבודתו במקומות אחרים, הרי שניתן להניח כי בשורה התחתונה באימון הכדורסל היה כדי להשביח את שכרו החודשי הכולל של התובע.

 

בשים לב לנתונים אלו ולשכר שהתובע הרוויח כבר במהלך שנות העשרים לחייו, אין ליתן משקל של ממש לכך שהתובע אינו בעל תעודת בגרות או לכך שהתובע החליף בעבר מספר מקומות עבודה, כאשר בכל אחד מהם הוא החזיק אך מספר חודשים, תהא הסיבה לכך אשר תהא. יחד עם זאת, במועד התאונה היה התובע בן 27.5 שנים, ולא מצאתי אינדיקטורים שיעידו על כך כי היה עולה בידו להשביח את שכרו הרבה מעבר לגבולות השכר בחודשים קודם התאונה.

 

לסיכום - בנתוני התובע ובהתחשב בשכרו קודם לתאונה ובגילו, דומני כי יש להעמיד את בסיס השכר בגבולות השכר שהוערך על ידי המוסד לביטוח לאומי לצורך תשלום הקצבאות. בהתחשב בחלוף הזמן מאז התאונה ובשיעור המס שיש לגזור לצורך חישוב הפיצויים, יועמד בסיס שכרו של התובע לעבר ולעתיד על סך של 12,000 ₪ נטו לחודש.

 

בשים לב לקביעות דלעיל, נעבור כעת להערכת נזקיו של התובע.

 

הפסד השתכרות בעבר

 

12. מיום התאונה ועד היום חלפו 50 חודשים. כאמור, במהלך 16 החודשים הראשונים יפוצה התובע בגין אובדן מלא של שכר חודשי בסך של 12,000 ₪. בצירוף ריבית מאמצע התקופה, מתקבל הפסד בסך של 199,000 ₪, במעוגל. ביתרת התקופה (34 חודשים) יפוצה התובע בהתאם לאובדן 25% משכר של 12,000 ₪ נטו. בצירוף ריבית מאמצע התקופה מתקבל הפסד בסך של 104,000 ₪, במעוגל.

 

          יוצא אפוא, כי הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות בעבר עולה כדי סך של 303,000 ₪.

 

הפסד השתכרות לעתיד

 

13. הפסד ההשתכרות לעתיד יוערך מהיום ועד יגיע התובע לגיל 67 (24.1.2056, מקדם היוון 261.23), לפי הפסד בשיעור של 25% משכר של 12,000 ₪ נטו. מתקבל אפוא הפסד בסך של 784,000 ₪, במעוגל.

 

 

הפסד הפרשות המעביד לפנסיה

 

14. ההפסד בראש נזק זה, וכפי המוסכם על הצדדים, הוא בשיעור של 12.5% מהפסדי ההשתכרות בעבר ולעתיד. מתקבל פיצוי בסך של 136,000₪. 

 

עזרת הזולת (לעבר ולעתיד)

 

15. התובע טוען כי לאחר התאונה ובעקבותיה, נעזר הוא רבות בהוריו וברעייתו. הוריו של התובע נהגו ללוות אותו לטיפולים, ורעייתו סייעה לו בכל מטלות הבית. עוד מציין התובע בסיכומיו, כי אביו אשר נהג לסייע לו באופן קבוע הן בפן הפיזי והן בהיבט הכלכלי נפטר לאחרונה. ממשיך וטוען התובע, כי הוא מתקשה להישאר לבדו עם בנותיו, שכן פעולות פשוטות ובסיסיות גורמות לו לכאב. התובע עותר לפיצוי בראש נזק זה בסכום כולל של 340,000 ₪, וזאת לפי הערכת פיצוי חודשי בסך של כ- 1,000 ₪.

 

16. הנתבעת טוענת כי נכויותיו של התובע אינן ממין הנכויות הגורמות להגבלה בתפקוד, והמצדיקות עזרה מאת הזולת. על כן, לא בכדי אין בנמצא בקביעות וועדת המוסד לביטוח לאומי אזכור לכך שהתובע נזקק לעזרה מאת הזולת. ואכן, בפועל, מאז התאונה ועד היום התובע לא נזקק לכל עזרה בשכר. זאת ועוד, טוענת הנתבעת, כי עדות התובע היא עדות יחידה של בעל דין וכי הוא לא מצא לנכון להעיד את רעייתו אשר הייתה נוכחת באולם בית המשפט במהלך ניהול ההוכחות. מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי לו זקוק התובע לעזרה סיעודית, הרי שבהיות התאונה "תאונת עבודה", עליו למצות זכויותיו אל מול היחידה להמשך טיפול של קופת החולים בה הוא חבר. בשים לב לטענותיה דלעיל, מציעה הנתבעת כי ייפסק פיצוי גלובאלי בראש נזק זה בסך של 10,000 ₪ בגין העזרה בעבר, בחודשים הסמוכים לאחר התאונה.

 

17. כל שלפניי על מנת לאמוד את העזרה לה זקוק התובע מאת הזולת, הוא החומר הרפואי המשקף את הטיפולים שעבר התובע, וכן עדותו של התובע. יוער כי התובע הגיש תצהיר עדות ראשית של אביו, אך הלה נפטר טרם עלה בידיו להתייצב אל דוכן העדים. במצב דברים זה, טוב היה עושה התובע לו היה קורא לרעייתו אל דוכן העדים. עם זאת, בנכויותיו של התובע ובשים לב לטיפולים שעבר, ברי כי נזקק הוא לעזרה מסוימת מאת הזולת. יעיד על כך למשל האמור בטופס השחרור מהשיקום שבוצע ב"רעות", שם בחלוף למעלה משנה מאז ארעה התאונה, צוין כי התובע אינו מבצע עבודות בית כלל. כמו כן, בשים לב לאמור בטופס זה כי התובע נוהג אך למרחקים קצרים, ובשילוב עדותו של התובע כי הוריו ליוו אותו לטיפולים וכי למרכז השיקום הרפואי "רעות" נהג הוא להגיע מספר פעמים בשבוע במשך תקופת השיקום, ואף בהתחשב במרחק הרב בין מקום מגורי התובע לבין מיקומו של "רעות", הרי שהעזרה שניתנה לתובע מאת בני משפחתו חורגת מן העזרה המקובלת, ושאינה בת פיצוי, שמעניקים בני המשפחה.

 

          על כן, בשים לב למכלול הטיפולים שעבר התובע, לרבות תקופת השיקום הממושכת בשני מקומות; בהתחשב בנכויות התובע המגבילות אותו לפעול כבעבר, ובהינתן הקשיים שהוא חווה לבצע פעולות הקשורות לתחזוקת משק הבית, אני סבור כי יש להעמיד הפיצוי בראש נזק זה בעבר ולעתיד בסכום גלובאלי של 120,000 ₪.

 

הוצאות רפואיות ונסיעות

 

18. בראש נזק זה, עותר התובע לפיצוי בסך של כ- 210,000 ₪. עתירתו של התובע נחלקת לשני ראשי נזק משניים. הראשון, בגין הוצאות נסיעה וחנייה שנאלץ הוא להוציא לצורך קבלת טיפולים רפואיים, לרבות בתקופת השיקום ב"רעות". עוד כולל תת ראש נזק זה, השתתפות כספית בה נשא התובע לצורך רכישת תרופות ואביזרי ריפוי, וכן צורך עתידי בהוצאות נוספות. תת ראש נזק זה מוערך על ידי התובע בסכום גלובאלי של 50,000 ₪. השני, בגין הוצאות קנאביס. בתת ראש נזק זה עורך התובע חישוב אריתמטי לפי הוצאה חודשית בסך של 470 ₪, תוך שהוא מפנה למסמך המעיד על העלות וכן לאישורים הרפואיים שניתנו לו לשימוש בקנאביס החל מחודש אפריל 2017.

 

19. הנתבעת סבורה כי יש לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 5,000 ₪ בלבד. בתוך כך, טוענת הנתבעת כי את הוצאות העבר יש להוכיח בראיות של ממש, וכי לא עלה בידי התובע לעשות כן. אשר לעתיד, טוענת הנתבעת כי ככל שייזקק התובע לטיפולים רפואיים כתוצאה מהתאונה, הרי שאלו יינתנו לו על ידי קופת החולים ובמימונה. באשר לקנאביס, טוענת הנתבעת כי ככל שקיים צורך רפואי, נפגע עבודה זכאי לקבל החזר מאת קופת החולים, וכי עת נשאל התובע בחקירתו האם לא צרף קבלות בעניין מאחר והן הוגשו לצורך קבלת החזר, השיב הלה כי הוא מאמין שכן.

 

20. ככלל, זכאי התובע כנפגע עבודה לכיסוי צרכיו הרפואיים, לרבות הוצאות הנסיעה לצורכי ריפוי. אין מקום להניח כי ענייננו יהא חריג מן הכלל. יתר על כן, וכפי טענת הנתבעת, אכן לא הוגשו מאת התובע כל קבלה או חשבונית אשר יהא בהן להעיד על הוצאותיו של התובע בתחום הריפוי והנסיעות לצורך זה. עם זאת, ניתן להניח כי לא כל קבלות העבר, ובמיוחד אלו בתקופה הסמוכה לאחר התאונה, נשתמרו בידי התובע, וכי בכל זאת התובע נשא בהוצאה כזו או אחרת עבור השתתפות עצמית בהוצאות ריפוי ובהוצאות נסיעה. כמו כן, יכול והתובע ייאלץ להוציא בעתיד סכומי כסף הנוגעים לראש נזק זה, אם כי סבורני כי אלו לא יהיו בהיקף משמעותי.

 

          אשר לקנאביס, נדמה כי התובע ביסס את הצורך הרפואי בשימוש בקנאביס. הונח לפניי רישיון להחזקה ושימוש של סם מסוכן, בתוקף משלהי שנת 2018 ועד שלהי שנת 2019. בנוסף, מצוי לפניי מסמך מיום 18.9.2019 מאת ד"ר רשף, מומחה לנוירוכירורגיה, בו צוין כי התובע זקוק לחידוש האישור. עוד עולה ממסמך זה כי התובע נזקק לשימוש בקנאביס גם קודם לשנת 2018. בצד זאת, התובע אשר טוען כי הוא עורך שימוש בקנאביס מאז שנת 2017, לא הניח לפניי ולו קבלה אחת הנוגעת לצריכת קנאביס, וכל שהגיש בעניין זה הוא מסמך המלמד על העלות החודשית של הקנאביס. די בכך על מנת לדחות את עתירתו של התובע לפיצוי בסכום משמעותי עבור הוצאות הקנאביס. לא זו אף זו, בעוד הנתבעת טוענת כי בהיות התאונה "תאונת עבודה", זכאי התובע להחזר עבור רכישת קנאביס, לא טען התובע וממילא לא הוכיח אחרת. אף לא נטען על ידו, ומטבע הדברים לא הוכח, כי פנה התובע אל קופת החולים או אל המוסד לביטוח לאומי בבקשת החזר עלות הקנאביס ופניו הושבו ריקם. במצב דברים זה, אין לפסוק פיצוי עבור עלות הקנאביס, וודאי לא פיצוי חודשי קבוע כפי עתירת התובע.

 

          בהינתן האמור לעיל, מצאתי לפסוק לתובע בראש נזק זה סכום גלובאלי בסך של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד גם יחד.

 

נזק שאינו ממון

 

21. בשים לב לשיעור נכותו הרפואית של התובע; 9 ימי אשפוז כפי עתירת התובע בסיכומיו, ובצירוף ריבית מאז ארעה התאונה, מתקבל פיצוי בסך של 57,000 ₪ במעוגל.

 

22. לסיכום- הפיצוי המגיע לתובע בגין נזקיו עומד על סך של 1,420,000 ₪. מסכום זה יש לערוך את הניכויים שיפורטו להלן.

 

ניכויים וזכאות לרבע מן הפיצויים

 

23. בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהוגשה מאת הנתבעת, סך גמלאות המוסד לביטוח לאומי עולה כדי 1,090,000 ₪ לערך, ובאופן שאינו מותיר בידי התובע רבע מן הפיצויים. אף שאין מדובר בפער משמעותי, אך למען הדיוק והסדר הטוב, נעבור לבחון האם בנסיבות ענייננו זכאי התובע לפסיקת רבע מן הפיצויים.

 

24. סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שכותרתו "חלוקת פיצויים מצד שלישי", קובע כדלקמן:

 

330. (א)   הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה  יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה.

(ב)      הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) ובאותה שעה לא הוגשה תביעת הזכאי לגמלה לפיצויים נגד הצד השלישי, יודיע המוסד לזכאי לגמלה על הגשת תביעתו כאמור; לא עשה כן והתבררה התביעה בלי שהזכאי לגמלה היה בעל דין בה, והמוסד גבה בעקבות פסק דין שניתן בתביעה סכום העודף על 75% מסך כל הפיצויים, ישלם המוסד לזכאי לגמלה את הסכום העודף.

(ג)       הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה.

(ד)      הודעה כאמור בסעיפים קטנים (ב) ו- (ג) תישלח בדואר רשום, תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והזכאי לגמלה."

 

          למען הסדר הטוב אעיר, כי התובע אומנם לא עתר לתחולת הסעיף, אך ברי כי אין בכך כדי לשלול זכאותו לרבע מן הפיצויים היה ואגיע לכלל מסקנה כי חומר הראיות העומד לפניי מקיים את דרישות הדין לפסיקת רבע מן הפיצוי (ראו לשון הוראות סעיף 330 לעיל, וכן ע"א 502/84 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' הורוביץ, פ"ד מא(1) 542, 546 (1987) (להלן: "עניין הורוביץ"), וע"א (מחוזי חיפה) 28575-02-11 דונסקי נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול), סעיף י"ט (11.12.2011) (להלן: "עניין דונסקי")). עוד ייאמר, כי אין עוררין על היות כלי הרכב בו נהג התובע בבעלות פרטית, ואשר אינו מהווה רכב בשירות המעביד, המאיין את הזכאות לרבע. יעידו על כך הפרטים אשר מילא התובע לגבי האופנוע בעמוד 3 לטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה (צורף כחלק מתעודת עובד ציבור שהוגשה מאת המוסד לביטוח לאומי). עוד תעיד על כך  עמדת הנתבעת בתחשיב הנזק מטעמה כי "... והואיל והתאונה ארעה ברכבו הפרטי של התובע, כפוף למילוי הוראות סעיף 330 לחוק ביטוח לאומי, זכאי התובע לכאורה ל- 25% מהנזק...".

 

25. בשים לב להערותיי לעיל, הרי שבענייננו פסיקת רבע מן הפיצויים נותרה תלויה אך בידיעת המוסד לביטוח לאומי על אודות ניהול התביעה שלפניי. סעיפי המשנה (ג) ו- (ד) דורשים כתנאי לפסיקת רבע מן הפיצויים כי "הזכאי לגמלה" יודיע למוסד לביטוח לאומי על הגשת תביעתו לפיצויים, וכן כי ההודעה תישלח בדואר רשום תוך זמן סביר. התובע לא טען וממילא לא הוכיח כי שיגר הודעה בדואר רשום אל המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, כבר נפסק כי המטרה שבבסיס סעיף 330 דלעיל היא כי המוסד לביטוח לאומי יהא מודע להגשת התביעה, על מנת שיוכל הוא למצות זכויותיו על פי חוק, וכי הדרך הקבועה בסעיף משנה (ד) היא המיטבית להשגת מטרה זו, אך היא אינה מהווה את הדרך היחידה (עניין הורוביץ, בעמ' 546). נקבע שם ברוב דעות, כי "מטרתה של הוראת סעיף 152(ד) לחוק הביטוח [כיום 330(ד) - א' ס'] היא להבטיח את המידע הדרוש לביטוח הלאומי, ואם מידע זה מגיע, הלכה למעשה, בדרך אחרת, התמלאה דרישת החוק" (עניין הורוביץ, בעמ' 547-546).

 

          בענייננו, ניתן להשיב בחיוב על השאלה האם המידע על אודות קיום התביעה שלפניי הגיע לפתחו של המוסד לביטוח לאומי. עיון בטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה שהגיש התובע אל המוסד לביטוח לאומי מעלה, כי לשאלה "האם הוגשה תביעה לחברת הביטוח?", השיב התובע "עדיין לא", היינו כי בכוונתו להגיש תביעה. עוד ציין התובע במענה ליתר השאלות המופיעות בטופס, את שם חברת הביטוח (היא הנתבעת דכאן), את מספר הפוליסה, וכן את פרטי עורך הדין שעתיד לייצגו בתביעה שתוגש, לרבות כתובת, טלפון, פקס וכתובת דואר אלקטרוני. כמו כן השיב התובע בחיוב לשאלה "האם הגשת או שאתה מתכוון להגיש תביעה לפיצויי נזיקין בגין המקרה?", גם בטופס תביעתו לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה שהגיש התובע אל המוסד לביטוח לאומי. אפשר ודי בפרטים אלו שמסר התובע על מנת להקים את ידיעתו של המוסד לביטוח לאומי, המתחייבת לצורך פסיקת רבע מן הפיצויים (ראו והשוו ענייננו עם הנסיבות בהן הוכרה זכאות לרבע בעניין דונסקי, סעיפים מ"ו עד נ' לפסק הדין).

 

אם לא די בכך, הרי שבמהלך ניהול ההליך לפניי, נעתרתי לבקשת הנתבעת לזימון פקיד המוסד לביטוח הלאומי לעדות, וכן לפטור מהתייצבות היה ותומצא תעודת עובד ציבור אליה יצורף מלוא תיקו של התובע במוסד לביטוח לאומי, בנוגע לתאונה מושא התובענה דנן (ראו הבקשה וההחלטה מיום 26.8.2019). עקב כך, ביום 8.9.2019, ועוד טרם החל שלב ניהול הראיות בהליך דנן, הוגשה תעודת עובד ציבור מאת הגב' אורה דהן, ממונה בכירה בענף גמלאות נפגעי עבודה, סניף עפולה. אם כן, המוסד לביטוח הלאומי ידע בפועל על קיום התביעה דכאן לכל המאוחר בחודש ספטמבר 2019. אף אם זה המועד בו נודע למוסד לביטוח הלאומי לראשונה על קיום התביעה, והגם שממועד הגשת התביעה ועד למועד זה חלפה לה כשנה וחצי, עדיין ניתן לומר כי מדובר בזמן סביר שיאפשר ניהול התביעה במאוחד, בשים לב לכך שטרם החל שלב הראיות.

 

          יוצא אפוא כי מתקיימים בענייננו התנאים לפסיקת רבע מן הפיצויים.

 

26. בהינתן זכאות התובע לרבע מן הפיצויים, הפיצוי המגיע לו מאת הנתבעת עומד על סך של 355,000₪. בשים לב לתעודת הביטוח (נ/7), כטענת הנתבעת ובאין חולק מאת התובע, יש לנכות סכום של 25,000 ₪ בגין השתתפות עצמית של התובע בנזק שאינו ממון, וכן סכום נוסף של 2,700 ₪ כשווים של שבעה ימי אי כושר. בניכוי סכומים אלו מגיע הפיצוי כדי סך של 327,300 ₪. ואולם בכך לא סגי. מסכום זה יש לנכות את התשלום התכוף ששולם לתובע בחודש דצמבר 2016 בסך של 17,500 ₪, בתוספת הצמדה וריבית להיום - 18,400 ₪ במעוגל, ועל פי האמור בסעיף 27 לפסק דין זה.

 

סוף דבר

 

27. השורה התחתונה אפוא היא, שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 327,300₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% + מס ערך מוסף. מן התוצאה שתתקבל יש לנכות את התשלום התכוף בסך של 18,400 ₪.

 

          עוד תישא הנתבעת באגרת משפט משוערכת אם שולמה ויתרת האגרה שחלה.

          סכומים אלו ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הם הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

 

          זכות ערעור כחוק.

          המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים, כמקובל.

 

ניתן היום,  ט"ז תשרי תשפ"א, 04 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.

 

אינאס סלאמה