בית משפט השלום בראשון לציון

תא"מ 4610-06-20 

בפני

כבוד השופט אבי סתיו

התובע:

____ 

נגד

הנתבעים:

1. ______

2. מילגם שירותים לעיר בע"מ

פסק דין

1.       תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכבו של התובע במהלך מבחן נהיגה.

2.       התובע הוא בעלים של רכב המשמש ללימוד נהיגה. ביום 14.2.2020 התבצע ברכב מבחן נהיגה (טסט), כאשר הנתבע 1 ("הנתבע") היה הבוחן. במהלך המבחן פגע הרכב בקיר ונגרם לו נזק. התובע שילם עבור תיקון הנזק סך של 5,050 ש"ח, וכן שכר טרחת שמאי בסך 642 ש"ח (המחירים אינם כוללים מע"מ, אשר אינו נתבע מכיוון שהתובע מקזז אותו). בנוסף, נגרמו לתובע, לטענתו, הפסדים בגין תקופה בה הרכב היה מושבת בסך 2,700 ש"ח.

3.       לטענת התובע, הנתבע התרשל בכך שלא שלט כנדרש על הרכב ולא מנע את התאונה, ומכל מקום בהתאם לחוזה בין הנתבעת 2 ("הנתבעת"), המעסיקה של הנתבע, לבין המדינה חייבת הנתבעת לפצות בגין כל נזק שנגרם לרכב. לפיכך, הגיש התובע את התביעה הנוכחית, על סך 8,392 ש"ח, בגין הנזקים שנגרמו לו. לטענת הנתבעים, הנתבע אינו אחראי לתאונה שכן מדובר בפעולה פתאומית שבוצעה על ידי תלמיד הנהיגה שביצע את המבחן ("הנבחן"), אשר לא הייתה אפשרות למנוע אותה. עוד נטען, כי האחריות מוטלת על התובע, אשר הגיש את הנבחן לטסט כאשר הוא עדיין לא היה מוכן. בדיון ההוכחות העידו מצד התובע הוא עצמו, הנבחן ומורה הנהיגה שלו. מצד הנתבעים העידו הנתבע ונציג הנתבעת. הצדדים סיכמו בכתב, ועתה הגיעה עת ההכרעה.

דיון והכרעה

4.       התובע טוען כי לנתבעים יש אחריות לנזק, גם אם לא הייתה התרשלות בהתנהלותו של הנתבע. טענה זו מבסס התובע על החוזה שנחתם בין הנתבעת לבין משרד התחבורה, בו נקבע כי הנתבעת היא האחראית הבלעדית לתשלום כל פיצוי או נזק שהיא חייבת לשלם על פי דין, וכי עליה לרכוש ביטוח אחריות מקצועית לבוחנים. לא מצאתי ממש בטענה זו. מעיון בהסכם עולה, כי כל מה שנקבע בו הוא שככל שקיימת על פי דין חובת תשלום, הרי שעל הנתבעת (ולא המדינה) לשאת בו. אין בחוזה כל קביעה המרחיבה את אחריות הנתבעת אל מעבר לחובתה על פי דין, ובוודאי שלא משתמעת מהחוזה כוונה להקנות לבעל הרכב זכות לקבלת פיצוי מכוח החוזה, כנדרש על מנת להקנות זכות למי שאינו צד לחוזה (סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גם החובה לעשות ביטוח אחריות מקצועית אינה מלמדת על הרחבת אחריות, שכן ביטוח האחריות המקצועית מיועד לכסות מקרים בהם קיימת חבות על פי דין.

5.       עם זאת, אני סבור כי הנטל להוכיח שלא הייתה התרשלות מונח על כתפי הנתבעים. בזמן התאונה היו ברכב הנתבע והנבחן. אין ספק, כי השליטה ברכב הייתה של הנתבע, הן בשל כך שתלמידי הנהיגה הנבחנים נשמעים להנחיותיו והן בשל כך שהרכב מצויד כך שהבוחן יכול להשתלט על הנהיגה בכל רגע. לפיכך, הנתבע נחשב כמי שהחזיק ברכב. סעיף 1(א) לחוק השומרים, התשכ"ז-1967 ("חוק השומרים") קובע, כי "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". מכיוון שהנתבע החזיק ברכב כדין, והוא אינו הבעלים שלו, הרי שהוא נחשב כשומר. סעיף 1(ג) לחוק השומרים קובע, כי "השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר". לנתבע צומחת טובת הנאה מההחזקה ברכב, שהרי באמצעותו הוא מבצע את העבודה שתמורתה הוא זוכה לשכר. גם לתובע צומחת טובת הנאה מהסדר זה, שכן הוא זוכה לתשלום מהתלמיד עבור השימוש ברכב, ולפיכך הנתבע אינו נחשב שואל (ראו, ההגדרה בסעיף 1(ד) לחוק השומרים). מכאן, שהנתבע הוא שומר שכר.

          אשר לאחריותו של שומר שכר, קובע סעיף 2(ב) לחוק השומרים כך:

"שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".

          בענייננו, המטרה של שמירת הרכב טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, וממילא סטנדרט האחריות שחל על הנתבע הוא זה הקבוע בסיפא של הסעיף, ולפיו בהעדר רשלנות אין אחריות. עם זאת, הנטל להוכיח כי לא הייתה רשלנות מוטל במקרה כזה על שומר השכר (ע"א 341/80 עלי נ' ששון, פ"ד לו(3) 281, 287 (1982); רע"א 9488/02 שחר נ' עטיה, פסקה 9 לפסק דינו של השופט טירקל (23.3.2005); שירלי רנר חוק השומרים, תשכ"ז-1967 161-160 (1998)), ובענייננו על הנתבע.

6.       לא רק שהנתבע לא הוכיח שלא התרשל, אלא שסבורני שאף אילו היה הנטל מונח על כתפי התובע, הוא היה עומד בו. נפרט מעט אודות התאונה. בסיום מבחן הנהיגה הורה הנתבע לנבחן לנסוע לאחור כדי לחנות בחניה אנכית. כפי שעולה מהתמונה שהוגשה במשפט (נ/1), מאחורי המקום בו היה אמור הרכב להיעצר ישנה מדרכה צרה ומאחוריה רצועת גינה צרה וקיר. המרחק בין הנקודה בה היה אמור הרכב להיעצר לבין הקיר נראה כמטר וחצי, ואולי אף מעט יותר. אלא שתחת שהרכב ייעצר, הוא המשיך בנסיעה עלה על המדרכה ופגע בקיר. הנבחן העיד, כי הנתבע אמר לו ללחוץ על הברקס, אבל מכיוון שהוא היה לחוץ הוא התבלבל ולחץ על דוושת הגז. עוד הוא העיד כי הנסיעה לאחור הייתה ב"שני שלבים" – תחילה הרכב עלה על המדרכה, ולאחר מכן המשיך מעט לנסוע עד שפגע בקיר. כאשר נשאל הנבחן מדוע לא בלם מיד, הוא ענה כי הוא קפא ולא ידע מה לעשות. לגרסת הנתבע, לאחר שהמבחן הסתיים והרכב היה בעמידה מוחלטת, הוא אמר לנבחן שהמבחן הסתיים, ואז הנבחן לחץ לפתע בחוזקה על דוושת הגז. הנתבע בלם מיד, אך לא הספיק לעצור את הרכב לפני שהתרחשה הפגיעה.

          גם אם נאמץ את גרסת הנתבע, המסקנה המתבקשת היא שיש לו אחריות לתאונה. אין צורך לומר, כי בוחן נהיגה (כמו מורה נהיגה) נדרש לערנות מרבית בקשר לביצועי התלמיד. בהינתן שהרכב בדיוק סיים נסיעה לאחור והיה עדיין בהילוך אחורי, ברי כי הנתבע לא היה רשאי להרפות מדריכותו, ומיד כשהנבחן לחץ על הגז היה עליו לבלום את הרכב. בהינתן המרחק אותו עבר הרכב והעובדה שהוא יצא ממצב של עמידה או נסיעה מאוד איטית, אין לקבל את הטענה כי לא היה באפשרותו של הנתבע להתערב לפני הפגיעה. אוסיף, כי העובדה שהנזקים לרכב לא גדולים, תומכת בעדותו של הנבחן כי לא היה מדובר בזינוק מהיר לאחור, אלא בנסיעה לא מאוד מהירה ב"שני שלבים" – עלייה על המדרכה והמשך נסיעה לאחור. אולם, גם אם נניח שמדובר בנסיעה במהלך אחד, נראה שאילו היה הנתבע דרוך וערני כנדרש הוא היה יכול לבלום ולמנוע את התאונה. ודאי שהנתבע לא הוכיח אחרת.

          הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי התובע התרשל בכך שאפשר לנבחן לגשת למבחן הנהיגה על אף שהוא לא היה ערוך לכך. מדובר בטענה בעלמא, שלא הובא לה שמץ של הוכחה. ברור, כי עצם העובדה שהנבחן עשה טעויות אינה אומרת כי לא היה מקום להגישו למבחן.

7.       הנתבעים מפנים לפסק דינו של בית המשפט העליון בהמ' 461/71 וייס נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 83 (1974), בו נקבע שתלמיד נהיגה אינו מקבל פטור או חסינות בכל הנוגע לחובה לנהוג בזהירות. אלא שלכך אין ולא כלום עם שאלת אחריותו של הבוחן. אילו היה רכב אחר נפגע בתאונה ובעל הרכב היה תובע את הנבחן, ייתכן שהייתה עומדת לו עילה, אולם בכך אין כדי לומר כי הבוחן אינו אחראי. כאשר נקבע כי הייתה רשלנות מצד בוחן הנהיגה (או מורה הנהיגה), הרי שבמישור היחסים שבינו לבין התלמיד נראה כי בדרך כלל – ולמעט כאשר מדובר ברשלנות רבתי – יש להטיל את האחריות על הבוחן (או על המורה), ואין לייחס לתלמיד אשם תורם.

8.       אשר לנזק: התובע לא הביא ולו ראשית ראיה להפסדים שנגרמו לו עקב השבתת הרכב. לפיכך, יש להכיר בזכותו לפיצוי רק בקשר לעלות התיקון של הרכב.

9.       סוף דבר: הנתבעים ישלמו לתובע סך של 5,692 ש"ח, בתוספת אגרת המשפט כפי ששולמה, שכר העדים שנפסק בדיון ושכר טרחת עורך דין בסך 2,000 ש"ח.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.