האם יש לייחס נכות רפואית צמיתה בגין צלקת שנגרמה בגין ניתוח שנדרש בעקבות התאונה, שעה שמומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא קבע בגינה נכות

בית המשפט דן בשאלה האם יש לייחס נכות רפואית צמיתה בגין צלקת שנגרמה בגין ניתוח שנדרש בעקבות התאונה, שעה שמומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא קבע בגינה נכות?

 

 

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 10215-06-16

 

 

לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין
התובע:	פלוני
נגד
הנתבעים:	1._____ 2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ

 

פסק דין

 

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים כמשמעות מושג זה בתאונת דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות. על כן, בפסק דין זה אתייחס לסוגית הנזק והפיצוי בלבד (בהתאם אתייחס בפסק הדין להלן לנתבעים - כ"הנתבעת").
2. התובע, נפגע ביום 31.3.2016 בתאונת דרכים בה היה מעורב כלי רכב מסוג מלגזה בו נהג הנתבע 1, שהיא גם תאונת עבודה. בתאונה נפגע התובע מגלגל המלגזה פגיעה שגרמה שבר בפטישון קרסול ימין (להלן: "המלגזה" ו-"התאונה" - בהתאמה).
3. אין מחלוקת כי מדובר בתאונת עבודה, וכי לתובע שולמו על ידי המל"ל בגינה - דמי פגיעה ומענק נכות.
4. השאלות המרכזיות ששנויות במחלוקת בתביעה הנדונה הינן:

                  א.        מהי הנכות הרפואית שיש לייחס לתובע בגין התאונה.

                  ב.        מהי הנכות התפקודית שיש לייחס לתובע בגין התאונה.

                  ג.        מהו שיעור הפיצוי המגיע על פי הדין לתובע בשל נזקיו בגין התאונה.

א.       הנכות הרפואית

1. התובע, יליד 8.8.1968, היה כבן 47 ותשעה חודשים במועד התאונה (31.3.2016). בעקבות התאונה, התייצב התובע עם רעייתו במוקד של קופת החולים בה הוא חבר, שם זיהו "נפיחות ורגישות וכחלון אספקט פנימי של הקרסול, ללא פגיעה עורית צילום – שבר פטישון פנימי עם פתיחה" [עמ'  22 למוצגי התובע], והוא הופנה למיון - להמשך טיפול.
2. "במיון נבדק, לאחר בדיקות אובחן שבר של פטישון מדיאלי של קרסול ימין ואושפז להמשך טיפול ניתוחי". התובע אושפז בבית החולים מיום התאונה ועד ליום 4.4.2016 (5 ימי אשפוז). במהלך האשפוז עבר התובע ניתוח לקיבוע השבר בקרסול על ידי ברגים. התובע שוחרר לביתו בהנחייה שלא לדרוך על הגפה המגובסת, המלצה למנוחה ומעקב במרפאת טראומה בתוך שבועיים [מכתב סיכום שחרור רפואי מבית החולים מיום 4.4.2016; עמ' 27 למוצגי התובע].
3. לאחר שחרורו של התובע מהמיון טופל במרפאה האורתופדית בבית החולים בעקבות תלונות על תנועות קרסול מוגבלות וכאבים נמשכים בקרסול ימין. הרופא האורתופד המליץ על מעקב הרופא המטפל, שיכוך כאב לפי הצורך, רכישת "airsport" לתמיכת הקרסול וביקורת נוספת בעוד שבועיים במרפאת הטראומה [מכתב סיכום ביקור מרפאה אורתופדית מיום 20.4.2016; עמ' 29 למוצגי התובע].
4. כארבעים יום לאחר התאונה, ביום 10.5.2016, הגיע התובע לביקורת במחלקה האורתופדית בבית החולים מאיר. בסיכום הביקור נכתב: "מותרת דריכה מלאה עם AIRCAST בקורת עוד חודש" [עמ' 30 למוצגי התובע].
5. במכתב סיכום טיפול פיזיותרפיה מיום 14.6.2016 (לגבי סדרת טיפולים שהחלה ביום 15.5.16), נרשם: "מטרות תפקודיות לטווח ארוך: מטופל ילך חצי שעה ללא קושי מטופל ינהג שעה ללא קושי...המטרות הושגו במלואן" [עמ' 33 למוצגי התובע].
6. מעיון במכלול הראיות שלפניי עולה כי לא הוצגו מטעם התובע בנדון מסמכים רפואיים מאוחרים ליוני 2016, להוציא - דו"ח ועדת המל"ל, שהוא מינואר 2018 (מועד מאוחר למועד חוות דעת המומחה הרפואי שניתנה בנדון).
7. הצדדים הסכימו על מינויו כמומחה רפואי לבדיקת התובע בתחום האורתופדיה של פרופ' רמי מושיוב (להלן: "המומחה"). בממצאי בדיקת התובע (מיום 31.8.17) שבחוות הדעת שנתן המומחה (מיום 6.12.17) מציין המומחה כי "התובע מתהלך עם צליעה אנטלגית קלה לאורך מסדרון המרפאה. נצפה דלדול שרירים ברגל ימין... נצפית הגבלת תנועות קרסול ימין... בקרסול ימין מופקת רשיות ממוקמת על פני המלאולוס המדיאלי. הקרסול יציב ומבחני מגירה ואינברסיה תקינים. נצפית צלקת ניתוחית תקינה על פני המלאולוס המדיאלי באורך 6 ס"מ. אין חסר נוירולוגי ברגליים" [עמ' 2 לחוות דעתו; עמ' 37 למוצגי התובע]. על פי עיון בצילומי הקרסול שנערכו לתובע מאז התאונה (האחרון שבהם ביום 26.10.17) מאבחן המומחה: "השבר התחבר בעמדה טובה אך נותרו שינויים ניווניים תוך-מפרקיים במלאולוס המדיאלי" [עמ' 3 לחוות דעתו; עמ' 38 למוצגי התובע]. 
8. בפרק 'דיון ומסקנות' מסכם המומחה: "התובע ממשיך להתלונן על כאבים בקרסול ימין בעקבות התאונה הנידונה מיום 31.3.16. בצילומים נצפים שינויים ניווניים תוך מפרקיים לאחר שחזור השבר באיזור המלאולוס המדיאלי. בבדיקתו צליעה אנטלגית, דלדול שרירים, הגבלת תנועות ורגישות ממוקמת. נכותו של התובע לצמיתות, בשל מכלול הממצאים הקלניים והרנטגניים, הינה בגובה 10% לפי סעיף 35 (1) ב'. התובע לא סבל בעברו מבעיות בקרסול ימין וסביר לקבוע שהנכות נובעת במלואה מהתאונה הנידונה" (ההדגשה בקו – הוספה). המומחה ייחס לתובע גם נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה בה שהה התובע בחופשת מחלה, משך 80 יום, ממועד התאונה ועד ליום 19.6.16 [עמ' 3 לחוות דעתו; עמ' 38 למוצגי התובע].
9. יש לציין שנכות התובע בגין התאונה הוכרה גם במל"ל כנכות מעבודה. התובע נבדק על ידי ועדה רפואית ביום 2.1.18, שרשמה בממצאי בדיקתו: "הליכה ללא צליעה כיפוף גבי -15 מעלות, כיפוך כפי -45 מעלות רגישות בפרונאציה וסופינציה של כף הרגל הועדה עיינה בחוד רפואית של פרופ' מושייב מהדסה ירושליים מ6/12/2017 ומקבלת את חוות דעתו" [עמ' 2 לדו"ח הועדה; עמ' 41 למוצגי התובע]. 
10. בהתאם קבעה ועדת המל"ל לתובע נכות צמיתה בגין התאונה בשיעור של 10%, לפי הוראת סעיף 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל") – נכות שבגינה שולם לתובע מענק נכות; וכן קבעה -  את התקופה של אותם 80 ימים שאושרו כחופשת מחלה - כתקופת אי-כושר, שבגינה שולמו לתובע דמי פגיעה [עמ' 1 ו-4 לדו"ח הועדה; עמ' 40 ו-43 למוצגי התובע]. עוד יצוין, כי הועדה לא מצאה שיש מקום להפעיל בעניינו של התובע את תקנה 15 לתקנות המל"ל, לאחר שציינה את ממצאיה: "חזר לעבודה בתאריך 20.6.16 במשרה מלאה. לא קיימת ירידה בהכנסה" [עמ' 2 לדו"ח הוועדה; עמ' 41 למוצגי התובע].
11. מעיון בסיכומי הצדדים עולה כי, בעצם, בכל הקשור לנכות הרפואית האורתופדית, הם מקבלים ששיעורה לצמיתות הינו 10%. עם זאת, הצדדים חלוקים בשאלה: האם בנסיבות יש לייחס נכות רפואית צמיתה בגין הצלקת שניגרמה בגין הניתוח שנדרש בעקבות התאונה? אוהת צלקת שניצפתה על ידי המומחה כ-"צלקת ניתוחית תקינה על פני המלאולוס המדיאלי באורך 6 ס"מ", ועל ידי בית המשפט כ"הצלקת היא על הפנימי של הרגל, על העצם הבולטת, זה נקרא פטישון... והיא באורך של כ-3 ס"מ. היא נחזית לעין. תודה" (ב"כ התובע מפנה בתגובה, בדיון, שהמומחה מצא את אורכה כ-6ס"מ).
12. לשון אחר; אין מחלוקת בענייננו כי הצלקת נגרמה בגין התאונה (בגין הניתוח שנדרש לאחר התאונה), ושהיא קיימת. עולה מהסיכומים מטעם הצדדים שדעות הצדדים חלוקות בשאלה הדיונית: האם צלקת שהמומחה הרפואי בתחום האורתופדיה בתיק פלת"ד לא מצא לייחס לה נכות היא בגדר פגימה שניתן לייחס לה נכות; ואם כן – בשאלה העובדתית-רפואית: האם הצלקת היא "צלקת מכערת" (לא נטען בשום מקום שהיא מכאיבה או מטרידה).
13. כאן, ראוי לעצור ולהפנות לכך, שנוסח סעיף 75(1)(א) לתקנות המל"ל מקנה 0% נכות רפואית בגין צלקות "שאינן מפריעות, אינן מכערות..."; היינו – אפילו שלפי התקנות כל צלקת היא פגימה המזכה בנכות (לעיתים - בשיעור 0% בלבד), לא כל צלקת היא מכערת. ורק כאשר הצלקת מכאיבה או מכערת ניתן לקבוע שיעור נכות גבוה מ-0% [הוראת סעיף 75(1)(ב) לתקנות המל"ל קובע נכות קבועה בשיעור % 10בגין "צלקות בגוף - מכאיבות או מכערות"].
14.  לאחר שהמומחה בענייננו מצא בחוות דעתו שהצלקת "תקינה", ובמהלך הדיון בית המשפט אמד את אורכה של הצקלת בכ-3 ס"מ, שנחזים לעין, כאמור, אתייחס למחלוקות לעיל ואכריע בהן להלן.
15. בסיכומים מטעמו מגביל התובע את טענתו בהקשר של הצלקת – לייחוס של נכות רפואית לצלקת הניתוחית, שיתבטא בשיעור הפיצוי בגין כאב וסבל בלבד, ומפנה לענין ע"א 7991/96 אלקבהא נ. כנעאן (12.1.2000) (להלן: "ענין אלקבהא"), לפיו - בית המשפט מוסמך לקבוע שצלקת היא מכערת, אף שהמומחה מטעמו לא מוצא בחוות דעתו לייחס לצלקת "הכערה" בהיותה נסתרת תחת הביגוד. 
16. באותו ענין, אישר בית משפט העליון את הילוכו של בית משפט המחוזי, אשר לא קיבל את היעדרה של נכות רפואית שמצא המומחה בתחום האורתופדיה לגבי צלקות שמצויות בגבו התחתון ובעכוז העליון של התובע באותו ענין, באשר - אף שיש בהן שינוי צבע, להערכתו, מיקומן "לא מהווה מטרד קוסמטי, בוודאי לא אצל גבר".  לאחר שעיין בתמונות של הצלקת, מצא בית משפט העליון גם הוא לקבוע כי הצלקות מכערות. בית משפט העליון הבהיר באותו ענין כי "די בכך שיש צלקת מכערת בחלק כלשהו של הגוף, ולאו דווקא בחלק גוף אשר גלוי לעין כשהנפגע לבוש. אכן, יתכן שיש מקום לשנות את התקנות לבל תקבע נכות רפואית במקרה כזה. במאמר מוסגר אציין, שדרוש לתוספת זו "רענון" גם במובנים רבים אחרים. אך בשלב זה, כשקיים בתוספת הסעיף האמור, צדק בית המשפט כשהגיע למסקנה שהגיע. ברי, וזאת יש להדגיש, שקיום נכות רפואית על פי התוספת אינה בהכרח מלמדת על כך שאותה נכות הינה גם נכות תיפקודית או שיש בה פגיעה בכושר ההשתכרות".
17. בתשובה לעמדה זו מצביעה הנתבעת על מניעות, שלעמדתה - מונעת מהתובע בענייננו לטעון לנכות הצלקתית, באשר - מלכתחילה לא נקבעה כל נכות בגין הצלקת על ידי המומחה הרפואי, אף שהיה מודע לקיומה של הצלקת ("צלקת ניתוחית תקינה"), ובאשר - התובע לא טרח לפנות למומחה בשאלת הבהרה או לזמנו להיחקר על חוות הדעת שנתן לענין פגימותיו של התובע בגין התאונה. הנתבעת מפנה לכך שגם התובע לא התלונן בפני הוועדה הרפואית של המל"ל על הצלקת, ושהוועדה גם לא מצאה לייחס לתובע כל נכות בגין הצלקת.
18. לתמיכה בטענותיה מפנה הנתבעת לפסיקה שמייחסת משקל להימנעות צד מחקירת מומחה, לפיה "הימנעות מחקירה נגדית של מומחה מעידה כי בעל הדין שעשה כן סבר כי לא יוכל מבחינה מומחית-מדעית לערער על חוות דעתו" [ע"פ 260/58 מאיר ששון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י"ב (2) 1806]. וכן מצביעה הנתבעת על כך, שלפי הפסיקה בנושאים בהם לא הוצגו למומחה שאלות הבהרה, והמומחה אף לא נחקר עליהם - ניתן לראות את בעל הדין כמי שהסכים עם קביעות המומחה לגביהם [כב' השופט י' זמיר ע"א 4445/90  "עמיגור" (ניהול נכסים) בע"מ נ' יצחק מאיוסט ואח', תק-על 94(2), 674, 677; ת"א (השלום ב-י-ם) 10756/99 מנדלוביץ' נ. יוחנן (פורסם; 13.12.2005].
19. הנתבעת גם מפנה לפסיקה לפיה מיקומה של הצלקת כן מהווה מדד לשאלת היותה מכערת; אך אפנה לכך שבאותו ענין [ת"א (השלום ב-חי') 31550-08-15 ח.ז נ' מועצה מקומית כפר מנדא (פורסם; 4.2.19), השאלה הנדונה היא התפקודיות שיש לייחס לצלקת שנגרמה בפניה של תובעת כבת 22 בעת מתן פסק הדין, לא - שאלת עצם היותה בגדר "מכערת" לצורך קביעת הנכות הרפואית בלבד; להבדיל - משקילת היותה משפיעה בפן התפקודי לענין הפסדי שכר אפשריים.
20. אם כן, כעולה מכל האמור לעיל, ניתן ללמוד מנוסח הוראת סעיף 75(1)(א) לתקנות המל"ל, שלא כל צלקת היא מכערת; הסעיף הזה מקנה 0% נכות רפואית בגין צלקות "שאינן מפריעות, אינן מכערות...". אך, מאידך עולה מנוסח התקנות כי כל צלקת היא פגימה המזכה בנכות (הגם שהיא יכולה להיות 0%, כאמור).
21. הצלקת בענייננו אמנם "נחזית לעין", אך היא צלקת ניתוחית מסודרת, לא קואידלית ולא בולטת, שאורכה – לפי המומחה – 6 ס"מ (לעין של בית המשפט נחזה אורכה ה"גלוי לעין" כ-3 ס"מ). מהו המדד לבחינת היותה של הצלקת בענייננו "מכערת", כלשון הוראת סעיף 75(1)(ב) לתקנות המל"ל?
22. אמנם לפי ענין אלקבהא, אליו התייחסתי לעיל, לכאורה אין לייחס משמעות למיקומה של הצלקת בגוף האדם, אך עיון בפסיקה רלוונטית מעלה כי בהחלט קיימים מדרגים ומבחנים לקביעת היותה של צלקת מכערת. מתברר כי לא רק שלא כל צלקת מכערת, אלא, גם – לא כל צלקת ארוכה מכערת. כך, עולה מעיון בהחלטה שניתנה בענין בל (נצ') 53591-02-14 ניצן שקד נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם; 3.7.14), לפיו - גם אורך הצלקת איננו יוצר חזקה של התייחסות לצלקת הנמדדת כ"מכערת". באותו ענין בערעור על קביעת ועדה רפואית של המל"ל, נקבע:

"מפרוטוקול הוועדה עולה כי הוועדה בדקה את הצלקת וציינה את אורכה, מיקומה, צבעה, אופייה וכן את העובדה שאין בה רגישות. בהתאם לכך, קבעה הוועדה כי הנכות המתאימה הינה 0% לפי פריט 75(1)(א) לתוספת – צלקת שאינה מפריעה, אינה מכערת ואינה גורמת להתרופפות קיר הבטן. מדובר בקביעה רפואית מקצועית של מומחים לדבר.

 

בניגוד לטענת המערער, אורך הצלקת כשלעצמו אינו מזכה בנכות, אחרת מחוקק המשנה היה קובע זאת מפורשות בתקנות. במקרה דנן טוען המערער כי היות הצלקת באורך של 8 ס"מ משמעה כי מדובר בצלקת מכערת, ואילו הוועדה שקלה לא רק את אורך הצלקת אלא כאמור את מכלול מאפייניה, ובשל כך קבעה כי אין מקום להענקת נכות כלשהי בגינה, ובכך קיימה את הוראות פסה"ד" (ההדגשה בקו – במקור).

23. ואם נחזור למשקלו האפשרי של המיקום של הצלקת (כעולה מפסיקות לא מעטות), בהתאם, כשהצלקת ממוקמת במקום קרוב לפנים (צלקת ניתוחית תת-ליסטית), גם צלקת באורך של 10 ס"מ מקבלת ייחוס של 5% נכות בלבד, הגם שהיא "נראית לעין ורגישה למישוש", לפי קביעת מומחה רפואי [ת"א (המחוזי ב-חי') 12-13&searchtype=" target="_blank">59747-12-13 פלוני נ' מג'ד גאנם (פורסם; 2.9.20); אעיר, כי בענין צלקות הפנים והצוואר חלים הוראות סעיף 75(2) לתקנות המל"ל, שהוראת סעיף משנה א' שלו - מייחסת לצלקות "שטחיות ובלתי מכערות" 0% נכות, ורק בהיותן גם מכערות מזכה הוראת סעיף סעיף 75(2)(ב) לתקנות המל"ל בשיעור נכות של 10%.
24. בענייננו נסיבות נוספות שמקשות על פסיעה ב"קיצור הדרך" שמבקש התובע מבית המשפט לפסוע בו בהקשר של קביעת נכות רפואית בגין הצלקת - ללא קביעת מומחה רפואי. מעדויות התובע לא עולה כי הצלקת מפריעה לו; וגם לא נטען על ידיו שהיא מכערת אותו (להבדיל מטענה שמשתמעת מעיון בסיכומים מטעמו). התובע אמנם מזכיר את הצלקת בתצהירו, ומציג תמונה שלה, אך – כעובדה בלבד, את עצם קיומה. הוא לא מזכיר את הצלקת, לא - בכתב התביעה, לא - בתלונותיו למומחה הרפואי, ולא – בתלונותיו בפני ועדת המל"ל. גם כשהוא מדבר על הצלקת בתצהירו או בעדותו בעת חקירתו הוא איננו מייחס לה באמירה מפורשת - הפרעה או גרימה של כיעור. לסיכום, אין לפניי אפילו עדות סובייקטיבית של התובע שהצלקת, לתחושתו, מכערת אותו או גורמת לו מבוכה. גם אשתו לא התייחסה לצלקת או להשפעה אפשרית שלה בתצהירה או בעדותה.
25. בשל האמור, אינני מוצא כי יהיה נכון לאכוף הר כגיגית ולקבוע נכות רפואית בענייננו ללא התייחסות של המומחה הרפואי תחילה, ולו – בתחום האורתופדיה. אין בענייננו מקרה מובהק של אובדן איבר, שאז אולי ניתן לבוא ולאמר, מלשון – בפנינו "הביאס קורפוס", עצם היעדר האיבר מוכח מאליו, ובמקרה כזה - התקנות מדברות בעד עצמן; בענייננו צלקת שעדיין יש להמריץ את המומחה הרפואי ולהרים את הנטל מול בית המשפט – על מנת שיקבע שהיא כואבת או מכערת. רק אז אנו חולפים על הפרוזדור המוביל לפתח שיאפשר ייחוס נכות רפואית מסוימת בגינה.
26. ולכן, הגם שלפי הדין בית המשפט הוא המוסמך לקבוע בתיקי פלת"ד גם את הנכות הרפואית, יש לתת משקל לקביעה של הדין לפיה בתיק פלת"ד, הנכות הרפואית או כל נושא רפואי אחר, מוכח באמצעות חוות דעת מומחה רפואי [הוראת סעיף 6א(א) לחוק הפלת"ד]. אזכיר כי הרציונאל למינוי מומחה רפואי שהוא יקבע את הנכויות של התובע שיש לייחס לתאונה (ולעיתים – שלא מהתאונה) הוא יעילות וחסכון בזמן, תוך שמירה על הדדיות בזכויות הצדדים [ע"א 504/90 אן בר זאב נ' ג'ומעה מוחמד פ"ד מד(2) 200 (27.3.90)].
27.  כך, שהסמכת בית המשפט לקבוע נכות שלא נקבעה על ידי מומחה בית המשפט, איננה "דרך המלך" בניהול תיק הפלת"ד, כפי שעולה גם בפסיקה המרחיבה שניתנה בענין ע"א 4681/07 עביר דהוד נ' נאאל חטאב ואח'  (פורסם; 20.7.2010), בו בית משפט העליון מבהיר מהם המקרים בהם יסטה בית משפט מחוות דעת של מומחה שמינה:

"הקביעה הסופית באשר למצבו הרפואי של התובע פיצויים בגין נזקי גוף אכן מסורה בידי בית המשפט... ואין בית המשפט מחויב לסמוך את קביעותיו בעניין זה על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה, בבחינת  'כזה ראה וקדש'. יחד עם זאת,  לא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה הרפואי שמונה מטעמו והנחת המוצא בעניין זה היא כי מדובר בחוות דעת מקצועית הניתנת על-ידי מי שאמון על הסוגיות הרפואיות אליהן היא מתייחסת.  יידרשו,  אפוא,  נימוקים כבדי משקל על מנת להניע את בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על-ידו, אך בהיותה ראיה בין יתר הראיות במשפט, וככל שיש לכך הצדקה, הדבר בהחלט אפשרי" (ההדגשה בקו - הוספה).

28. כאמור, הנימוקים כבדי המשקל הנדרשים לפי הדין על מנת לסטות מחוות דעת המומחה שניתנה בענייננו – לוקים בחסר בענייננו; באשר המומחה כלל לא נפנה ולא הומרץ לפנות – לקביעת נכות רפואית בגין הצלקת. 
29. לסיכום, בשל כל האמור לעיל, לא מצאתי לקבוע לתובע נכות רפואית בגין הצלקת.
30. המומחה לא זומן על ידי מי מהצדדים להיחקר על חוות הדעת בבית המשפט. בנסיבות, לא מצאתי לסטות מהמלצת המומחה לגבי הנכות הרפואית שיש לייחס לתובע בגין הפגיעה בתאונה. אשר על כן, אני קובע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגין התאונה מסתכמת ב-10% נכות אורתופדית; ונכות זמנית, בשיעור ובמועדים – כאמור כפי שקבע המומחה לעיל. 

ב.       השתכרות התובע והנכות התפקודית  

1. התובע הוא נהג משאית סמיטריילר משנת 1993 (מאז שהיה כבן 25 שנים). הוא עובד מאז שנת 2000, כעשרים שנה, באותו מקום עבודה, כנהג סמיטריילר שכיר. בגין התאונה מושא התביעה - נעדר מהעבודה משך כ-80 יום. מאז התאונה ועד היום המשיך התובע בעבודתו במשרה מליאה.
2. בדו"ח רציפות הביטוח שהוגש בנדון [נ/1], מצויינים נתוני השתכרותו של התובע החל משנת 2008 ועד 2019. מתברר כי שכרו בפועל של התובע ברוטו עלה בשנת 2008 מסך שנתי של 122,540 ₪ לסך של 146,758 ₪ בשנת 2009; ומאז (למעט ירידה בשנת התאונה – 2016), עומד שכרו בפועל - ביחס לשכר של 2009 (146,758 ₪) - על סכום דומה, עם עליות של בין 0.6% לבין 6.3% בקירוב (ביחס לשכר 2009); ואלו התנודות יחסית לשכר 2009: ב-2010 + 981 ₪,  ב-2011 פלוס 5,692 ₪, ב-2012 פלוס 4,720 ₪ , ב-2013 פלוס 2,919 ₪, ב-2014 פלוס 9,227 ₪, ב-2015 פלוס 8,656 ₪, ב-2016 – כאמור ירידה - מינוס 27,625 ₪, ב-2017 פלוס 2,865 ₪, ב-2018 פלוס 3,230 ₪, וב-2019 פלוס 1,923 ₪.
3. אקדים ואציין, כי בנתונים שלפניי, אינני מקבל את עמדת התובע, לפיה יש להציב את העליה בהשתכרותו משנת 2008 עד שנת 2015 – כמדד לצפי העליה בעתיד של השכר. בין השנים 2008 ו-2009 ניכרת קפיצה חדה של קרוב ל-20% (ככל הנראה היתה עליה ב"שכר היסוד"), וכפי שמצביעה הנתבעת ההשתנויות של סך ההשתכרות בכל שנה – מאז, אינם מצביעים על קו עליה אחיד. מה עוד, שכפי שנראה להלן, שכר היסוד – לא השתנה כל השנים הללו, והתובע לא מצא להציג את קצב ופערי השתנות שכר היסוד בעבר – במהלך 20 שנה לאחור.
4. התובע לא מצא לפרט בתצהירו את שיטת החישוב או את אופן הצטברות השתכרותו החודשית או השנתית, ואת הסיבה בעטייה ניכרים שינויים מינוריים יחסית בהשתכרות השנתית מאז 2009, כאמור. עיון במשכורות שהתובע בחר להציג במסגרת ראיותיו (מאז פב' 2016) מעלה, כי לפחות מאז שנת 2016 משולם לתובע בכל חודש בגין "שכר יסוד", בהיקף משרה מלא (שבו התובע עבד ועובד עד היום) - סך של 10,620 ₪; לכך נוספים: "תוספת מקצועית" בסך 250 ₪, "שווי פלאפון" בסך 50 ₪ (אח"כ ירד ל-17 ₪), ותשלומי אש"ל בסכומים משתנים (לפי 45 ₪ ליום עבודה). בנוסף ל"דמי הבראה" ו"שווי דמי השתלמות" (חלקו של העובד בדמי ההשתלמות) – שמשולמים פעם בשנה, מקבל התובע מדי כמה חודשים "בונוס" (8/2015, 12/2015, 3/2017, 5/2017, 8/2017, 5/2018, 3/2019, 4/2019, 5/2019), או "בונוס לילה" (12/2016), או "הפרשים" (1/2018); וקיים גם תשלום שמכונה "פיצוי שווי מתנות", מדי פעם.
5. רק בעדותו בשלב חקירתו הנגדית של התובע מתברר לראשונה ש"בונוס" הוא, בעצם, צורת תשלום להשקעת עבודה החורגת ממשרה מליאה; והוא ניתן "בהתאם לרצון של [שם המעסיק] לתת לי בונוס. אולי עבדתי יותר בלילות, אולי ימי שישי שעבדתי... אני יודע מה, אולי הזזתי איזו עגלה... תראה, היום יש נהגים שלא מחליפים גלגלים, יש נהגים שלא יודע איך להגיד לך את זה. יכול להיות שאני עבדתי באותה תקופה, לא יודע, לא יודע מה להגיד לך על מה הוא נתן לי את הבונוס הזה... אולי על התחזוקה על הרכב, אולי עשיתי, הספקתי לעשות עוד משהו אולי לפני שנסגר?" [עמ' 18-19 לפרו'].
6. עוד במה שנחזה להיות "עדות כבושה", גורס התובע בעדותו בחקירה הנגדית שהוא עובד פחות. כך, בתשובה לשאלה: "...אחרי תקופת אי הכושר, חזרת לאותה עבודה, לאותו היקף משרה, נכון?" הוא משיב: "פחות...אני עובד פחות שעות..."; וכשהוא נשאל איך זה מסתדר מול 100% משרה שהוא היקף המשרה המצוין בתלושי השכר, הוא משיב: "אני לא עובד ימי שישי. אני משתדל לעבוד היום 10 שעות, לא כמו פעם" [עמ' 12 לפרו']; ולהפחתה זו – הוא מייחס את העובדה שלשיטתו "נכנס פחות כסף" בשנים שלאחר התאונה [עמ' 13 לפרו'].
7. אף שהתובע טוען כי הוא עובד פחות מלפני התאונה, אין בידיו אישור של המעסיק שהוא עובד פחות, ולשאלה: האם מרוצים ממנו בעבודה (המעסיקים)? הוא משיב: "כן. אני חושב שכן" [עמ' 15 לפרו'].
8. לשאלה מטעם הנתבעת, מובהר בעדות אשתו של התובע לגבי עבודת התובע: "הוא עובד 100% משרה אבל הוא לא עובד לילות שהוא עבד קודם והוא עובד פחות ימי שישי, מה שקודם הוא עבד כל ימי שישי". עוד עולה מעדותה של אשת התובע, שלגרסתה הבונוסים מעבודתו של התובע אמנם ממשיכים להיכנס, אך הרבה פחות, "מכיוון שהוא עדיין עובד לילות אבל בכמות פחותה ממה שהוא עבד קודם" [עמ' 30 לפרו'].
9. מהאמור לעיל עולה כי התובע כן עובד לילות גם אחרי התאונה (כפי שגם עולה ממשכורת 12/16), וכן עובד בימי שישי – אך, ככל הנראה במידה פחותה – לעומת השנים 2014-2015 שרק בהן נוספו לשכרו סכומים שיש בהם להצביע על עבודת יתר (מעל משרה 100% - שמזכה בשכר היסוד המוסכם) רבה יותר משנים אחרות, שמשפיעה על סך האש"ל החודשי, ומובילה לקבלת בונוסים גדולים יותר.
10. הצדדים חלוקים בענין ניתוח הנתונים לעיל. התובע מבקש לראות בעליית השכר בשנים 2014 ו-2015 מגמה, שבנסיבות מכתיבה מסקנה לפיה שכרו מאז התאונה - ירד, ואף, כאמור, טוען שהצפי להמשך טיפוס השכר (לעומת השכר בשנת 2008, ולא – 2009, כבסיס להשוואה) נגדע; והוא מציג תחשיבים של הפסדים (בפועל + עליה צפויה שלא חלה) שמסתכמים בשיעור של למעלה מ-6%. לעומתו, הנתבעת מפנה לשינויים המינוריים, לשיטתה, בהשתכרות התובע במשך השנים שלאחר התאונה, ובעיקר לכך שמדובר בניתוח תיאורתי שלא קיבל ביסוס בביטוי מפורש בתצהירים מטעם התובע (לגבי ירידה בפועל בשעות העבודה בכלל, ובפרט - בלילות, או ביום שישי), ולא הובאה כל עדות מסייעת שהתובע מאשר בעדותו שיכולה היתה לסייע, של מעסיקו של התובע, שלכאורה יכול היה להעיד האם אכן הירידה היחסית היא תוצר של היעדר נכונות או היענות מצד התובע לעבודה שחורגת ממשרה מליאה (לעומת – למשל, ירידה כללית בכמות המשימות הנדרשות  במקום העבודה), וכן – לגבי הצפי לעליית השכר, כנטען בסיכומי התובע, אילמלא התאונה.  
11. ובכן, עיון בפרוטוקול עדות התובע מעלה שאין לו הסבר ברור מדוע לא הביא את המעסיק, שיודע לכאורה לתמוך את גרסתו לגבי "פחות עבודה" - למתן עדות מטעמו של התובע [עמ' 12-13 לפרו']; גם אשת התובע איננה יודעת מדוע לא הובא אותו מעסיק למתן עדות, מעסיק שהתובע עובד אצלו כבר לפחות כ-20 שנה [עמ' 29-30 לפרו'].
12. כידוע, קיימת חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין הימנעות תובע מלהציג ראיות שהיו בהישג ידו ללא הסבר סביר לאותה הימנעות, כדין הודאה בכך שאילו הובאו אותן ראיות הן היו פועלות לרעתו [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד ס"א (3) 18, 61 (2006); ב-ע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 (26.5.2011)]. 
13. כך שבהיעדר עדות רלוונטית תומכת בהקשר זה - לא אוכל לקבל את טענת התובע לגבי צפי להמשך עליות בהשתכרותו (צפי שלא נטען – לא בתצהירו, ולא בחקירתו הנגדית), כשכאמור, מפרטי תלושי השכר ומעדות התובע - כל תשתיתו של מבנה התגמול לא השתנתה לפחות מאז 2009; ובעצם – לפי הגרסה של התובע לא מובטח לתובע שכר מעבר לשכר היסוד, אלא אם יבצע עבודה נוספת או מיוחדת, כשלא נטען על ידו שקיימת התחייבות ברורה שתינתן.
14. מאידך, מדובר בענייננו בפגיעה ברגל ימין של נהג משאית טריילר, שנאלץ לעבור ניתוח בקרסול ימין תוך התקנת ברגים, שמציג תלושי שכר, לפיהם שיעור הבונוסים השנתי הכולל שקיבל בשנים שלאחר התאונה נמוך יותר מהשנתיים שקדמו לה. מעיון בנתוני ההכנסה של התובע בשנת התאונה – 2016, לעומת שתי השנים שקדמו לה, בנסיבות שתוארו ושיטת התגמול בעבודתו של התובע, אני מוצא כי התובע עבד פחות בשנת 2016; פחות, כמוצהר, משך קרוב לשלושה חודשים (80 יום) לא עבד – בגין אי-כושר בגין התאונה (100% נכות זמנית). עוד אני מוצא, כי הירידות בשכרו של התובע מאז שנת 2017, מצביעות על הפרשים ברוטו של כ-6,000 ₪ בממוצע לשנה (למול ההכנסה בשנת 2015); שזה יחסית להכנסה טרם התאונה (ההכנסה בשנת 2015) – ירידה של כ-3.86% בשכר הכולל.
15. ראיתי את הפניית הנתבעת לכך שבשנים 2009 עד 2013 שיעורי השתכרותו של התובע דומים לשיעורי השתכרותו בשנים שלאה התאונה, 2017 ואילך. אך, אני מוצא כי נסיון החיים מלמד שעובד במקום עבודה 20 שנה ברצף איננו "הולך אחורה בהשתכרותו" סתם כך. ועל כן, כפי שמקובל לגבי כל שכיר, יהיה נכון לראות את הבסיס להשוואת שכרו בשנים הסמוכות יותר לתאונה. בנסיבות כאלה, בהקשר של שיעור השכר שהתובע היה צפוי להשתכר בשנת 2016 ואילך - אין להותיר את הנטל אצל התובע להוכיח שלא היה חוזר לשיעורים של 2009 עד 2014 (כפי שעולה מטיעונה של הנתבעת).
16. האם די בעדותו של התובע להוכחת הקשר בין הירידה כאמור בשכרו מאז 2017 לבין נכותו בגין התאונה? אני מוצא שלנוכח הנסיבות של שנתיים שהשכר בגין העבודות הנוספות שחורגות ממשרה מליאה – עלה, ותמיכת עדותה של אשתו בגרסה זו - בחקירתה, יש לייחס את הירידה המתמשכת בהשתכרות בפועל לאחר התאונה, במרביתה - לתוצאות התאונה, כמפורט להלן.
17. אמנם הנתבעת טוענת ל"אמינות רעועה" שיש לייחס לתובע, כשהיא מצביעה על שתי אפיזודות בעדות התובע, שנחזות לכאורה להיות מאמץ האדרה מצד התובע, כאשר בתצהירו מדגיש את הנסיבות של חייו לאחר התאונה באופן שנוח לו, כשיכול להתפרש שהוא מייחס אותן לתוצאות התאונה, כמו - עטיית רתמה או הרצון לעבור לבית עם מעלית [סעיפים 14, 23, 26 ו-27 לתצהירו]; ואילו - בעדותו בחקירתו הנגדית מתברר כי - גם טרם התאונה נקשר ברתמה בעת העליה על גג המשאית [עמ' 15-16 לפרו'], וכי - היעדרה של מעלית בביתו הפריע לו כבר קודם לתאונה ונעשו פעולות על ידי בני הזוג מול השכנים בבנין לנסות לקדם בניתה, שלא צלחו [עמ' 23 לפרו'].
18. אינני מקבל שיש באמור כדי לקעקע את אמינותו של התובע. אכן, כעולה מהאמור, התמונה בשני המקרים התבהרה – רק בעקבות החקירה הנגדית. עם זאת, לא שוכנעתי, שכטענת הנתבעת, מדובר בענייננו במי שנתפס "משקר ביודעין". תצהיר התובע מנוסח בזהירות, באופן שאולי לא מתוארת בו כל היריעה, אך אינני רואה שניתן לטעון שבתיאורים יש כדי להוות שקר מוחלט ומובהק. אכן בכך שלא כל האמת הובהרה בתצהיר מצטיירת תמונה של נסיון האדרה. אך, לשון האזהרה שבה התובע הוזהר על ידי בא-כוח בסיפת האישור של התצהיר היא כי "עליו להצהיר את האמת"; וכידוע - אחת ממטרות החקירה הנגדית היא לחשוף עובדות ונסיבות שלא הוצהרו. ואכן, בפתח החקירה הנגדית, כפי הדין - הוזהר התובע על ידי בית המשפט שעליו לאמר בעדותו מולו "את האמת, כל האמת, רק האמת, אחרת יש עונשים בדין על כך" [עמ' 5 לפרו'], ובסופו של יום - התובע לא מצא להתחמק במתן התשובות לשאלות בהקשר למקרים אלה, והודה שהאמור נוגע גם לתקופה שטרם התאונה.
19. מכל מקום, לצד נסיון להאדרה, כאמור, לא מצאתי כי מדובר בנסיון שקר ביודעין שקשור לליבת המחלוקת. כך, שבכל מקרה, אינני מקבל את  טענת הנתבעת שיש להפעיל בענייננו את החזקה הראייתית המקופלת בהכרעה שניתנה בענין ע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (פורסם; 1.5.2019), שכזכור, מצמם את הלכתו "לעדות שקר בעניין מהותי ומרכזי לליבת המחלוקת, ולא רק ב"תיבול" בשקרים של עדות שרובה אמת לאמיתה".
20. התובע טוען בסיכומים מטעמו כי השתכרותו באופן שהוא משתכר אחרי התאונה, אף הוא – ב"מומו". התובע מצהיר כי הוא "סובל מכאבים גם במהלך הנהיגה. אני מוגבל בתנועות הקרסול ולכן הלחיצה על דוושות הגז והברקס של המשאית גורמת לי לכאבים. בנוסף כשאני עולה על משטח של הקונטיינר יש לי קושי לעלות עליו ולרדת ממנו" [ס'12 לתצהירו].
21. מאידך, למול טענות התובע כי המומחה הרפואי מצא אצל התובע ממצאים אובייקטיביים של התהלכות בצליעה אנטלגית, דלדול שרירים, שינויים ניווניים תוך-מפרקיים והגבלת תנועות לצד ממצאים סובייקטיביים של כאבים ורגישות בקרסול, ולמול עדותו של התובע על כאבים בקרסול, קשיים בהליכה על משטחים, טיפוס על סולמות והרמת דברים כבדים, מצביעה הנתבעת על כך, שמעדותו של התובע בחקירתו הנגדית עולה כי הוא גומא בנסיעותיו למעלה מ-400 ק"מ ליום [גם ס' 15 לתצהירו] בשתי נגלות, כשהוא עולה ומטפס לגג המשאית רתום ברתמה, כפי שנהג לעשות גם טרם התאונה. הנתבעת מפנה עוד לכך, שלשאלה: "כלומר אין לך שום בעיה לנסוע עם משאית 400 קילומטר ביום וללחוץ על הדוושות עם רגל ימין. שום בעיה, נכון?", מאשר התובע: "נכון" [עמ' 16 לפרו']. הנתבעת גם מצביעה על כך שוועדת המל"ל שבדקה את התובע כארבעה חודשים בלבד לאחר בדיקתו על ידי המומחה הרפואי, אף שקיבלה את ממצאיו, מצאה לציין כי התובע הולך "ללא צליעה" [עמ' 2 לפרו' מיום 2.1.18].
22. למול תמיכתה של אשתו בחקירתה בגרסתו שבשל קשייו התובע ממעט לעבוד לילות וימי שישי לעומת העבר, מצביעה הנתבעת על כך, שהתובע אישר בחקירתו כי מרוצים ממנו בעבודה (גם בתקופה שלאחר התאונה), וכי לא טרח להביא לעדות מי מחבריו לעבודה או מעסיקו; וכי מדובר בעדים שלכאורה יכולים היו לתמוך גם בטענתו שההכנסה שהוא מצליח להכניס עולה לו בקשיים ניכרים. עוד מצביעה הנתבעת על כך שהוכח שהתובע לא נזקק לכל טיפול רפואי שהוא בהקשר לפגיעותיו בתאונה מאז 6/2016 [היעדר מסמכים רפואיים רלוונטיים מאז, וכן עדות התובע בעמ' 21 לפרו'], וכי חידש רשיון נהיגה על משאית סמיטריילר ללא דיווח שהוביל להגבלה כלשהי [עמ' 32 לפרו'].
23. כסיכום ביניים, אבהיר שכאשר ציינתי לעיל שמצאתי כי ירידת השכר עליה הצבעתי בשנים שלאחר התאונה קשורה "במרביתה" לתוצאות התאונה, היה זה מתוך חיתוך הראיות כפי ממצאי לעיל. היינו, מצד אחד אני מאמין לתובע שבגין הנכות שנגרמה יותר קשה לו מבעבר, וגם נהוג לייחס ירידה בהשתכרות שכיר לנכות שנגרמה לו בתאונה, אך מצד שני אין גרסה בתצהירים מטעם התובע לפיה התובע הפחית בעבודות הנוספות (שמתבטאות בשיעור  הבונוסים), ומשקל עדויות התובע ואשתו בענין הפחתת עבודה בלילות ובימי שישי מתוך בחירה של התובע (להבדיל מזמינות עבודות כאלה בתקופות מסוימות, למשל), שנמסרות כ"עדות כבושה"  (לפחות - בעדותו של התובע; להבדיל – מעדות אשתו שנשאלה על כך באופן יזום), למול - היעדר גרסה של המעסיק בהקשר זה, מותירות את שיעור הירידה בשכר בעניינו של התובע שיש לייחס לתאונה, במידה מסוימת - עמום.
24. טרם קביעת הנכות התפקודית בנדון, אזכיר את הכלל הידוע, כי קביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 5 (12.6.2011)].
25. אפנה לכך, שעל פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון: גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, ב-ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, (החלטה מיום 11.1.15); וכן -  אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].
26. כמובן, קיימים מצבים בהם הנכות התפקודית שיש לקבוע לתובע עולה על הנכות הרפואית שנקבעה לו, כפי שמובהר שוב ב-שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. (3) 792, בסעיף 7:

"נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה שבו יוכל להתמיד בעבודתו, על-אף נכותו, ולתובע האחר –  אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו".

27. לענייננו יש לזכור עוד כי לפי הפסיקה אין להחזיק את מאמצי התובע לתפקד "במומו" כראיה לחובתו. כך, בענין ת"א (ת"א) 40419-09-15 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 13.10.2017) - נפסק:

 "בבואי לקבוע את הפגיעה התפקודית של התובע, לקחתי בחשבון את הפוטנציאל הגלום בו, את הפגיעה שנפגע, את שנקבע בחוות הדעת בעניינו של התובע, כאשר לטעמי, הנכונות והמאמצים שעושה התובע על מנת לנסות ולהתגבר על מגבלותיו אינם צריכים לפעול כנגדו עד כדי איון הפגיעה התפקודית, כפי שמבקשים הנתבעים לקבוע. בחוות דעת הרפואית התרשם המומחה ממגבלות תנועה ביד ומגבלות אלה מהוות פגיעה תפקודית שיש ליתן לה משקל, הגם שהתובע מצליח לתפקד ברמה גבוהה יחסית וזאת בשים לב לפוטנציאל שהיה גלום בו מלכתחילה. ניתן להתרשם שמדובר בבחור בעל יכולת, רצון וכישורים להצליח במקצוע שבחר לעצמו ונכון להתגבר על מגבלותיו" (ההדגשה בקו - הוספה). 

28. ראה גם בענין ת"א (י-ם) 9131/07 קן אליעזר נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, (פורסם; 22.7.2011; עמ' 3).
29. הצדדים הציגו בסיכומיהם פסיקות "נוגדות" לגבי קביעת נכות תפקודית בנסיבות שלשיטתם דומות; אך, כאמור, קביעת שיעור הנכות הינה על פי שיקול דעת בית המשפט, המופעל בהתייחס לנסיבות הקונקרטיות של המקרה.
30. כידוע, הערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין מושתתות, בינתיים, על הגישה האינדיווידואליסטית. על בית-המשפט לבחון את הנזק האינדיווידואלי שנגרם לניזוק במעשה הנזיקי, ובענייננו – בתאונה, כדי להחזיר, בקביעת הפיצוי, ככל הניתן, את מצבו של הניזוק לקדמותו [ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, בעמ' 772; ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, בעמ' 688-687; א' ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", בעמ' 255-249].
31. בנסיבות האינדיווידואליות לענייננו, אני מוצא כי קיימת פגיעה תפקודית מסוימת בגין התאונה, אך, בהתחשב במכלול ממצאי לעיל, אינני מוצא כי הוכח שהפגיעה התפקודית חורגת מהנכות הרפואית שנקבעה לתובע. בנסיבותיו של תיק זה, בו התובע, שהינו כבן 52 כיום, וכבר 20 שנים עוסק באותה עבודה קבועה, וממשיך בעבודה שהיא פיזית, כנהג אותה משאית כבר למעלה מארבע שנים מאז התאונה בירידות שכר שפחותות מ-4% (כשלא הובאה עדות מסייעת ל"עדות בעל דין יחידה" – בהקשר של כמה מתוך הירידה יש לייחס לתוצאות התאונה), אני מוצא לנכון לקבוע על פי נתוניו הפרטניים של התובע, בהתחשב באינטרס הציבורי של עידוד מאמצי תובע להקטין את נזקו ("במומו"), ובהתחשב בכך שנכותו האורתופדית הצמיתה עומדת, כאמור, על 10%, כי יש להעמיד גם את נכותו התפקודית בגין התאונה על שיעור של 10%.

ג.       הנזק והפיצוי

1. סיכום ביניים של נתוני היסוד בעניינו של התובע טרם קביעת שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק הנטענים:

                  א.        יליד: 8.8.1968;

                  ב.        מועד התאונה: 31.3.2016;

                  ג.        גיל ביום התאונה: 47.7;

                  ד.        גיל כיום: 52.4;

                  ה.        שיעור הנכות הרפואית בגין התאונה – 10%.

                   ו.        שיעור הנכות התפקודית בגין התאונה – 10%.

2. התובע מבקש לפסוק לו פיצויים בראשי הנזק הבאים: אובדן שכר לעתיד, עזרת הזולת (לעבר), כאב וסבל והוצאות רפואיות ונסיעות (לעבר ולעתיד).
3. כמו כן, התובע מבקש לפסוק לו פיצויים בגין התאמת דיור בעתיד. מנגד טוענת הנתבעת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, מאחר והתובע לא טען לפיצוי בגין ראש נזק זה במסגרת כתב תביעתו, וכי מכל מקום ראש נזק זה לא הוכח. מעבר לקושי שקם בגין אי-פירוט נזק קונקרטי עתידי זה בכתב התביעה, אני מוצא לנכון שלא לקבוע פיצוי בגין  ראש נזק זה, באשר:

                  א.        התובע אישר בעדותו כי זמן רב טרם התאונה פעל על מנת להתקין מעלית בבניין בו גר, ולא שוכנעתי כי צרכי התובע בגין התאונה שינו באופן משמעותי את הצורך הנטען בנוחות של היעדר מעלה מדרגות; לא - באופן שהדבר הופך או יהפוך בעתיד להיות חיוני.

                  ב.        היעדר כל אמירה בחוות הדעת הרפואית שתתמוך בטענת התובע בנדון בצורך הרפואי/בטיחותי לכך, בוודאי בנסיבות של נכות רפואית בשיעור 10% בלבד.

                  ג.        מכל מקום, בנסיבות, לא די בעדות סובייקטיבית של התובע, על מנת שיקבע פיצוי בגין ראש נזק זה.

בסיס השכר

1. טרם דיון בראשי הנזק, יש לקבוע את בסיס השכר שישמש בחישוב הפיצוי בענייננו.
2. התובע טוען כי את בסיס שכרו יש להעמיד על סך של 12,676 ₪; לפי ממוצע השתכרותו לחודש בעשרה החודשים שקדמו לתאונה (ממאי 2015 ועד לפברואר 2016) שהוא 12,978 ₪, ובהצמדה – סך של 13,215 ₪, ולאחר ניכוי מס הכנסה (1,352 ₪) משאיר "נטו" בסך של 11,863 ₪, שאליו – לשיטתו - יש לצרף את תוספת קרן ההשתלמות שהמעסיק משלם לו בסך של 813 ₪ - לחוד; היינו, כאמור סך של 12,676 ₪, לעבר ולעתיד.
3. מנגד, טוענת הנתבעת כי יש לקבוע את בסיס שכרו של התובע לפי קביעת סך השכר הרבע שנתי במל"ל, היינו סך של 11,940 ₪ ברוטו (35,820 ₪ לחלק לשלוש), ומזה ניכוי של מס הכנסה בסך 1,097 ₪ (לפי 2.25 נקודות זכות ומדגרגות המס הרלוונטיות), כאמור סך של 10,843 ₪ נטו, ללא הצמדה. הנתבעת טוענת שהתובע לא זכאי להוסיף את ההפרשה לטובת קרן השתלמות לסך השכר החודשי שכן זה "סותר את נתונו שכרו בפועל".
4. בפתח הדיון בבסיס השכר שיש לקבוע בענייננו, אבהיר כי אינני מקבל את טענת התובע, שבנסיבות, יש להוסיף לשכרו נטו – גם סך של 813 ₪ - בגין הפרשות המעביד החודשיות לתוספת קרן השתלמות; וזאת – לא בגין ההנמקה שהנתבעת הציגה, שכן יכול שעיון במשכורות התובע מעלה כי סכום זה (שבשל שיעורו, איננו ממוסה על פי הדין), נצבר לטובת התובע בקרן ההשתלמות, כהטבה שהיא מעבר להשתכרות החודשית ברוטו [עמ' 86 למוצגי התובע]. אך, הואיל ועיון בתלושי שכרו של התובע מעלה כי סכום ההטבה הזאת נגזר כאחוז משכר יסוד של התובע (5% משכר יסוד שלא משתנה כבר שנים; אחוזים שאינם נגזרים מהבונוסים), והואיל בכל חודש התובע משתכר, כבר שנים, לפחות 10% מעל לשכר היסוד בגין תוספת עבודה שחורגת מהמשרה, כאמור, והואיל והנכות התפקודית שמצאתי הינה בשיעור 10% בלבד – בסופו של דבר לא היה לתובע הפסד בעבר בהתייחס להפרשה זו, ששולמה לו (גם לא - בחודשיים שבהם – בגין התאונה - לא קיבל כל שכר – ראה הפרשים במשכורת 6/2016 – עמ' 95 למוצגי התובע); ובעתיד – גם בהתממש הסיכון של גריעת השתכרות בפועל של 10% מלאים, עדיין הטבה זו ממשיכה להיות מופרשת לו.
5. עוד בפתח הדיון בבסיס השכר, אפנה לחזקה הנוגעת לקביעת בסיס השכר - גובה שכרו של ניזוק עובר לתאונה משקף את שכרו גם לאחריה [ע"א 785/08 זולפה מחסני מזון בע"מ נ' אופנהיימר (פורסם; 28.2.11)], כלשונו [ב-ס' 8 לפסה"ד]:

"המדד העיקרי בקביעת כושר השתכרותו של הנפגע אילולא הפגיעה הוא ההיסטוריה התעסוקתית של הנפגע וגובה שכרו טרם הפגיעה, מתוך הנחה שבדרך כלל "מה שהיה הוא שיהיה", ואלמלא הפגיעה היה הנפגע ממשיך להשתכר כפי שעשה בעבר. עם זאת, לעיתים עשוי אחד הצדדים להוכיח כי שכרו של הנפגע היה צפוי להשתנות – למעלה או למטה. במקרה כזה, על בית-המשפט להביא את השינוי הצפוי בחשבון בעת קביעת הפסדי ההשתכרות. כך למשל, לעיתים עולה בידי הנפגע להוכיח כי אלמלא הפגיעה היה מתקדם בעבודתו ושכרו היה עולה. מקרה שכיח כזה הוא כאשר הנפגע היה בתחילת דרכו המקצועית, וכישוריו האישיים – כפי שהוכחו – מלמדים כי יש להניח ששכרו היה עולה עם השנים. לעיתים יביא בית המשפט בחשבון גם שינויים שתכנן הנפגע לערוך בחייו המקצועיים. אולם כבר נקבע כי תכניות שהגה הנפגע בליבו לא יובאו בחשבון, אלא אם כן יוכח כי תוכניות אלה הגיעו לשלבים מעשיים ממש (ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א, 67-61, 103-98 (מהדורה חמישית, 2003) וההפניות שם)" (ההדגשה בקו – הוספה).

6. לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, אני מוצא כי הואיל והשתכרותו של התובע בשנתיים שקדמו לתאונה, כללית, גבוהה משכרו לאחר התאונה, והואיל ומבנה התגמול בשכרו הוא בצורה של בונוסים, שלא בהכרח קיבלו ביטוי מייצג "נכון" באותם חודשים שעליהם הסתמך המל"ל בקביעת "השכר הרבע שנתי", יהיה נכון לקבוע בענייננו את בסיס השכר על פי ההכנסה בתקופה ארוכה יותר של חודשים מאשר קביעת המל"ל.
7. אני מוצא כי בנסיבות ענייננו, יש להסתכל על הכנסה של שנה עגולה כמדד. בשנת 2015 היתה הכנסת התובע בממוצע לחודש ברוטו סך של 12,953 ₪ [155,441 ₪ (לפי עמ' 76 למוצגי התובע ו-נ/1) לחלק ל-12 חודשים]. בהצמדה להיום ברוטו זה, לפי מדרגות המס הרלוונטיות ובהתחשב ב-2.25 נקודות זכות, מניב נטו (לאחר ניכוי מס הכנסה) בסך 11,750 ₪.
8. אשר על כן, בהתחשב בכל האמור לעיל,  אני קובע כי יש להעמיד את בסיס שכרו החודשי של התובע לצורך ביצוע חישוב הנזק - על סך 11,750 ש"ח.

הפסדי שכר בעבר

4. כאמור, בענייננו מצאתי שיש לייחס את מרביתה של  הירידה של השכר שמצאתי לתאונה, זאת מעבר להפסד שכר מוכח במשך 80 ימים של נכות זמנית בשיעור 100%, בהם לא עבד, שהוא סך  31,333 ₪ [11,750 כפול 80 לחלק ל-30]. 
5. בנסיבות אלה, אני מוצא שהיה נכון להתייחס לאובדן ההשתכרות הכולל בעבר - על דרך האומדנא.
6. לענין האפשרות לקבוע הפסד לעבר על דרך האומדנא, אפנה לכך שבענין ת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (פורסם; 18.11.2009), נקבע: "גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים" [ראו גם: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם; וגם: ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84)].   
7. בהתחשב בהפסד בתקופה הסמוכה לתאונה ובהפסד הכרוך בעצם הירידה בהשתכרות התובע, אני מוצא על דרך האומדנה כי פיצוי גלובאלי בסך של 55,000 ₪ (סך שכולל בתוכו את הפסד הפרשות פנסיוניות), יהווה פיצוי הולם להפסדי השתכרות בעבר נכון להיום.
8. אשר על כן, אני קובע כי בגין הפסד השתכרות לעבר זכאי התובע לפיצוי בסך כולל [שכולל בתוכו גם פיצוי בגין הפסד הפנסיה] של 55,000 ₪ נכון להיום. 

 אובדן כושר השתכרות לעתיד

9. בשורה של פסקי דין קבעה הפסיקה כי פסיקת הפיצוי לעתיד בעניין הפסד כושר ההשתכרות אינה משימה פשוטה; כך נוכל גם לראות בקביעת סגן הנשיא כב' השופט נאיל מהנא בעניין ת"א (ירושלים) 35182-06-16  פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 8.4.19):

"הפיצוי בגין ראש נזק זה – הפסד השתכרות לעתיד- איננו נמדד על פי ההפרש שבין מה שהשתכר הניזק לפני התאונה ומה הוא משתכר או יכול להשתכר אחרי התאונה. אלא קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזק היה משתכר אחרי התאונה אילמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו (ראו: ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח  120; ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו'  1242 (להלן: "עניין גרוסמן"); וע"א 79/65 מפעלי פלדה ישראליים נ' מלכה , פ"ד יט 266).

על-פי הגישה המוחשית נקבע ערכה של ההשתכרות, שהניזק עשוי היה להפיק בעתיד לולא התאונה, על-פי נתוניו האישיים של הניזק, תוך התחשבות ברצונו ובכוונותיו. המבחן אינו לפי ההשתכרות התיאורטית, שהוא עשוי היה להשתכר אילו ביקש לנצל את מלוא יכולתו. המבחן הוא על-פי ההשתכרות המוחשית, שהוא עשוי להשתכר על-ידי ניצול יכולתו, הלכה למעשה. מכאן, שאם מטעם זה או אחר הניזק אינו מנצל את יכולתו בהווה ובעתיד, אין כל פגיעה בכושרו, שכן כושר זה אינו מנוצל, הלכה למעשה" (ראו: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281)".

10. אזכיר, כי בכל מקרה בו בוחנים את העתיד, את הסיפור שהיה מתרחש אילולא התאונה, ואת הפער למול הסיפור שצפוי בעקבות התאונה (היינו, בוחנים את הגריעה בשכר הצפויה בגין אובדן כושר ההשתכרות שנגרם בשל הנכות התפקודית) - מדובר בקביעה שהיא לפי שיקול דעתו של בית המשפט.
11. התובע עובד ברציפות משך 20 שנה באותו מקום עבודה, ובארבע השנים שחלפו מאז התאונה ממשיך באותה עבודה. עם זאת, התובע הוא שכיר, שכבר עתה עולה מהנתונים כי ניתן לראות ירידה ממוצעת בהשתכרותו שמתקרבת ל-4% - יחסית לשנתיים טרם התאונה.
12. על פי חזקת הגיל, לפניו כ-15 שנות עבודה, כשלפי הראיות אין לתובע השכלה או הכשרה אחרת, להוציא - התחום בו הוא עוסק מאז גיל 25; ונשאלת השאלה, מהי גריעת השכר בעתיד, בנסיבות, כאמור?
13. התובע טוען שיש לייחס בראש נזק זה פיצוי על בסיס 15% נכות תפקודית, לפי תחשיב אקטוארי מלא בהיוון. הנתבעת טוענת כי זה המקרה לפסוק את הגריעה לעתיד על דרך האומדנא, ומציגה פסיקה לפיה באומדן לא ניתן פיצוי אקטוארי מלא, ואף לא חציו. 
14.  כאמור, מצאתי לייחס לתובע נכות תפקודית בגין התאונה, וגם קבעתי בסיס שכר לצורך חישוב הפיצוי בגין גריעת שכר בעתיד. מעבר לירידה מסוימת בשכרו, מצביע התובע על הסיכון  (לשיטתו) שמכל סיבה שהיא לא יוכל להמשיך לעבוד אצל מעסיקו (צמצומים, סגירת המקום, פיטורין), שבו ייאלץ בגילו המתקדם לחפש עבודה בתחום היחידי שיש לו הכשרה וכישורים – נהג משאית, והפגיעה בתפקודו בגין הנכות תקשה עליו להתחרות בשוק הזה במציאת עבודה מתאימה, וודאי – עבודה שתכניס הכנסה שקרובה בשיעורה להשתכרות שבה הורגל לאחר 20 שנות עבודה במקום אחד. לעומת זאת, מצביעה הנתבעת כי בשל נסיבות שהוכחו, קיים סיכוי טוב (לשיטתה) שהתובע ימשיך בעבודתו עבור אותו מעסיק, ובכך מתאיין כל סיכון לגריעת שכר נוספת. 
15. בהקשר של אופן השקלול או ההערכה של סיכוני העתיד, אפנה לפסיקה לפיה נכון יהיה לפסוק פיצוי בראש נזק גם לאדם שחזר לעבודתו בלא שנגרם הפסד השתכרות בפועל בשל החשש שמומו עלול להפריע בקידומו ובמציאת מקום עבודה אחר ברמת השתכרות דומה אם יפלט לשוק העבודה [ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' בורבה פ"ד מט (2) 257 (9.8.1995)]. באותו מקרה נקבעו לתובע בגין תאונת דרכים 15% נכות אורתופדית בגין פגיעה ביד ימין דומיננטית, ובית המשפט המחוזי קבע לו פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד על פי אומדן, המתבסס על מחצית התחשיב האקטוארי של ההפסד על פי הנכות הרפואית; בית משפט העליון הודיע כי איננו מצא להתערב בהערכה וקביעה זו, והבהיר [בעמ' 262 לפסה"ד]:

"עוד טוענת המערערת נגד קביעת בית המשפט קמא בעניין הפסד השתכרותו של המשיב בחברת "אלול". בית המשפט קמא (בעמ' 21לפסק הדין) קבע ש"התובע (המשיב שלפנינו - צ' א' ט') חזר לעבודתו המלאה כקצין רכב משני ... למעשה כמעט שלא נגרם לו שום הפסד שכר בפועל במסגרת עבודתו בחברת 'אלול'". אף-על-פי-כן, קבע לו בית המשפט הפסד השתכרות עתידה בשיעור % 7.5דהיינו לפי מחצית משיעור הנכות הרפואית. ואולם, מקובל הדבר לקבוע הפסד השתכרות בעתיד לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות, מפני החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשייפלט מאותו מקום עבודה. בית המשפט קמא אמד הפסד זה לפי מחצית שיעור הנכות, ואין מקום להתערב בכך".

16. אני מוצא כי בנסיבות ענייננו, ומשקבעתי לתובע נכות תפקודית בשיעור 10% שכבר מספר שנים גורמת להפסד שכר בשיעור שפחות מ-4%, בשל הנסיבות ואופייה הפיזי של עבודת התובע, כמדיניות משפטית נכונה יש לפצות את התובע בגין גריעת שכר לעתיד באופן שישקף מענה ראוי לסיכון של קטיעת עבודתו אצל אותו מעסיק, מכל סיבה שהיא. ועל כן, אף שלנוכח התקופה הארוכה שהתובע עובד עבור מעסיקו הנוכחי, קיים סיכוי לא מבוטל שהתובע ימשיך לעבוד אצל אותו המעסיק במשך כל התקופה שנותרה לו או חלק נכבד ממנה, וימשיך להשתכר את מה שהוא משתכר "במומו", כך שנכותו – זו שנגרמה בתאונה, לא תגרע משכרו בעתיד באופן שמשקף את מלוא הנכות התפקודית שקבעתי, עדיין חיוני ליתן מענה ראוי לסיכון שלא כך יתגלגלו הדברים. בהתחשב באובדן כושר ההשתכרות המסתמן, אני מוצא כי יש לייחס כחלק המפוצה - 70% מהסכום שהתקבל בתחשיב האקטוארי המלא של פוטנציאל אובדן כושר השתכרות של התובע בעתיד על פי הנכות התפקודית שקבעתי.
17. חישוב הפיצוי בגין פוטנציאל אובדן כושר השתכרות של התובע מהיום ועד הגיעו לגיל 67, גיל הפרישה לפי הדין (בעוד 14 שנים ו-8 חודשים = כ-176 חודשים) הוא כדלקמן: 11,750 ₪ * 142.2423 (מקדם היוון לפי 3%) * 10% נכות תפקודית. היינו, סך הפיצוי האקטוארי המלא הוא 167,135 ₪.
18. לסכום הנ"ל יש להוסיף הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות של התובע לעתיד, היינו 12.5% מהפסד שכרו לעתיד שקבעתי לעיל, שהם סך 20,892 ₪ (12.5%* 167,135). היינו סך הפיצוי לעתיד כולל פנסיה הוא  188,027 ₪ [167,135+ 20,892].
19. כאמור, 70% מהסכום לעיל ישמש כפיצוי בגין גריעת השכר האפשרית לעתיד; היינו - סכום שהוא סך של 131,619 ₪ [188,027 X 70%].
20. אשר על כן, סך הפיצוי בגין הפסד השכר בשל גריעת שכרו של התובע בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד (כולל רכיב ההפסד בתנאים הסוציאליים והפנסיה), בנסיבות, הוא 132,000 ₪ [131,619 ₪ - בעיגול].

 עזרת הזולת

21. התובע טוען לפיצוי בסך של 95,000 ₪ עבור עזרת הזולת [לעבר ולעתיד]. התובע היה בגבס לאחר התאונה, וסבל מ-100% נכות זמנית לתקופה של כ-80 ימים, בה טיפלה בו אישתו, בחלקה נדרשה להפסיד עבודה. עבור תקופה זו מבקש התובע 15,000 ₪. בנוסף, לפי עדויותיהם - טרם התאונה התחלקו בני הזוג במטלות הבית, בעוד שלאחריה עיקר המטלות הוטלו על אשתו של התובע. בגין כך טוען התובע לפיצוי בסכום גלובאלי נוסף של כ-80,000 ₪. התובע מפנה לתצהיר שנתנה אשתו, בו היא מפרטת את העזרה שנתנה וממשיכה לתת לבעלה, ולעדותה בבית המשפט.
22. הנתבעת טוענת כי לא הובאו ראיות לעזרה ולהוצאות מעבר לעזרה המקובלת בין בני הזוג, ואלה לא העסיקו עזרה בשכר (גם לא הוצגו קבלות על הוצאות בעין בהקשר זה). כמו כן, מתברר בעדויות בני הזוג שאשת התובע לא נעדרה מעבודתה כלל, בשל העובדה שההעידרות היתה בחופשת פסח [עמ' 21 ו-27 לפרו'].
23. לעניין שיעורו של הפיצוי בהקשר של ראש הנזק – עזרת הזולת, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע, כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות [שם, 279ז- 280א], ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע [ראה שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית.(3) 720, 730]. על בסיס הלכה זו, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
24. לאור האמור בפרק זה לעיל, ובהקשר של הנכות התפקודית והנכות הרפואית הזמנית והקבועה שנקבעה לתובע, בהיעדר קבלות וראיות להוצאה בעין, ובהתחשב בעדות התובע ואשתו ובגילו של התובע, על דרך אומדנא דדיינא, אני קובע כי סך הפיצויים הכולל בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד לתובע הוא 15,000 ₪.   

 

הוצאות רפואיות והוצאות ניידות

25. התובע מבקש שיפסק לו פיצוי בשל הוצאות רפואיות שהוציא ושיוציא בסכם של 15,000 ₪. וכן מבקש התובע סך של 80,000 ₪ נוספים עבור נסיעות לעבר ולעתיד, בשל הגבלת תנועתו לאחר התאונה.
26. הנתבעת מציינת כי כל ההוצאות הרפואיות מכוסות ממילא על ידי קופת החולים, וכי התובע לא צירף כל קבלה המעידה שנגרמו לתובע הוצאות מכיסו. על כן, לטענתם אין פיצוי בגין ראש נזק זה.
27. אזכיר כי מדובר בתאונת עבודה, ולפיכך זכאי התובע לכיסוי מלא מכוח הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995. אפנה לכך שבנסיבות של תאונת עבודה, ההוצאות הרפואיות, לרבות הוצאות הנסיעה לטיפול רפואי, מכוסות בהתאם להוראות תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה), תשכ"ח – 1968.
28. מכל מקום, לא התרשמתי שהתובע מוגבל בניידותו מאז שחדל לקבל טיפולים רפואיים ביוני 2016, וכפי שמציגה הנתבעת התובע מתנייד מאות קילומטרים ביום, בעבודתו.
29. אשר על כן, אינני מוצא לפצות את התובע בגין ראש הנזק של הוצאות רפואיות, ובגין הוצאות התובע בענין ניידותו – בגין התקופה של שלושת החודשים הראשונים לאחר התאונה אני מוצא לפצות את התובע בסך של 2,000 ₪.

כאב וסבל

30. הצדדים חלוקים גם בענין הפיצוי בגין ראש נזק זה; אך משקבעתי את הנכות הרפואית מדובר בקביעה פשוטה יחסית. 
31. אזכיר, כי על פי חוק הפלת"ד שומת הנזק הלא ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיווידואלית [ר' גם: שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית.; שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. אייגלר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ]. זהו השובר, הבא בצד השטר של הסדר האחריות המחמיר שמציע הפלת"ד.
32. בהתאם לנסיבות תיק זה: מועד התאונה, גילו של התובע, שיעור הנכות הרפואית שמיוחס לו – 10%, 5 ימי אשפוז, סך הפיצוי בגין כאב וסבל בעניינו של התובע, על פי הנוסחה שבדין, הוא 17,000 ₪ [17,067 ₪ - במעוגל].

סך הפיצויים

33. סכום הפיצוי הכולל, בגין ראשי הנזק השונים, הִנו 221,000 ₪ (לפני ניכויים), כמפורט להלן:

א.      כאב וסבל -                                      17,000     ₪.

ב.      הפסד שכר לעבר -                            55,000     ₪.

ג.       הפסד השתכרות לעתיד -                    132,000   ₪.

ד.      עזרה הזולת בעבר ובעתיד -                15,000             ₪.

ה.    הוצאות ונסיעות, בעבר ובעתיד -   2,000       ₪.

סה"כ:            221,000 ₪.  

ניכויים

34. כאמור, התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. נומינאלית קיבל התובע מהמל"ל בעקבות התאונה, בגין דמי פגיעה, סך כולל של 23,881 ₪; חלק ראשון בסך 11,045 ₪ ביום 19.7.16, וחלק שני בסך 12,863 ₪ ביום 1.8.16. וכן קיבל מענק נכות חד-פעמי בסך 38,528 ₪ ביום 29.1.18.
35.  היינו בשערוך, נכון להיום, הוא קיבל מהמל"ל בגין התאונה סך כולל של 65,258 ₪  [לאחר הצמדה וריבית מיום התשלום; 11,668 + 13,583 + 40,007].
36. היינו, יש לנכות מסך 221,000 ₪ - סך 65,258 ₪; מה שמותיר כסכום לתשלום לתובע בענייננו, סך 155,742 ₪. אשר על כן, התביעה הנדונה מתקבלת, כך שישולם לתובע סך של 179,742 ש"ח.
37. התובע טוען להוצאות בסך 1,500 ₪ של איסוף חומר רפואי, צילומים וחניה. בהיעדר קבלות אייחס סך של 1,000 ₪ להוצאות התובע הנוספות בניהול תיק זה.

סוף דבר

אשר על כן, אני פוסק בזאת כי:

הנתבעת 2 תשלם לתובע סך כולל של 155,742 ₪.

עוד תשלם הנתבעת 2 לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 23,688 ₪, וכן - תישא הנתבעת 2 בהוצאות בסך של 1,000 ₪ ובהחזר האגרה ששילם התובע בנדון – סך 705 ₪ (משוערך מיום 5.6.16).

סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

 

זכות ערעור - כדין.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים כמקובל.

 

ניתן היום,  י"ג טבת תשפ"א, 28 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.

 

משה תדמור-ברנשטיין