בית המשפט העליון דן בשאלה מהי תקופת ההתיישנות בתביעות שעילתן של "חיים בעוולה"?
בית המשפט העליון |
||
ע"א 8210/19 |
|
|
לפני: |
כבוד השופט י' עמית |
|
כבוד השופט ד' מינץ |
|
כבוד השופטת י' וילנר |
המערער: |
פלוני |
|
ג ד |
המשיבות: |
1. לאומית שרותי בריאות |
|
2. מדינת ישראל |
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 064339-12-17 שניתן ביום 05.11.2019 על ידי כבוד השופטת ב' טולקובסקי |
פסק-דין |
השופט י' עמית:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ב' טולקובסקי) בת"א 64339-12-17 מיום 5.11.2019, בגדרו נמחקה תביעת המערער על הסף מחמת היעדר עילה.
"פסק הדין בעניין הסהר האדום עסק בקבוצה הראשונה של הורים שתביעותיהם התיישנו לפני מתן פסק דין המר (28.5.2012 – י"ע); פסק הדין בעניין שירותי בריאות כללית עסק בקבוצה השנייה של ההורים שתביעותיהם התיישנו בין מועד מתן פסק דין המר לבין שנה לאחר מכן (28.5.2013-28.5.2012); ופסק הדין בעניין מכבי עסק בקבוצה שלישית של הורים שתביעותיהם התיישנו בתקופה שבין שנה לאחר מתן פסק דין המר (28.5.2013) ועד ליום 28.8.2015. לגבי ההורים הנכללים בשתי הקבוצות הראשונות, נקבע כי היילוד במקרים אלה יוכל להגיש תביעתו עד ליום 28.8.2015. לגבי הורים הנכללים בקבוצה האחרונה (קבוצת מכבי) נקבע כי ככל שהיילוד הגיש כבר תביעתו עד יום 28.8.2015 היא תמשיך להתברר, וככל שהתביעה טרם הוגשה, יוכל היילוד להגיש תביעתו עד ליום 31.12.2017" (שם, בפסקה 19).
ביום 31.12.2017.
המבקשות הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר עילה, וטענו כי תביעת ההורים בעילה של "הולדה בעוולה" התיישנה בשנת 2010, 7 שנים לאחר הולדת המערער, ולכן חלה הלכת הסהר האדום והיה על המערער להגיש את תביעתו עד ליום 28.8.2015. המערער טען מנגד כי את תקופת ההתיישנות של תביעת ההורים יש למנות מספטמבר 2006 אז אובחנה מחלת המערער, כך שתביעת ההורים התיישנה רק בספטמבר 2013. אי לכך, המערער טען כי עניינו נופל לקבוצת המקרים עליהם חלה הלכת מכבי, והוא היה רשאי להגיש תביעתו עד ליום 31.12.2017.
בית המשפט הורה על פיצול הדיון באופן שיוכרע תחילה מהו מועד התיישנות תביעת ההורים בעילה של "הולדה בעוולה", וממנו תיגזר שאלת קיומה של תביעת היילוד בעילה של "חיים בעוולה". הדיון התמקד בשאלה אם חל על תביעת ההורים כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק) והשלכותיו על מועד התיישנות תביעתם.
בשורה התחתונה, בית המשפט קבע כי לנוכח מודעתם של הורי המערער למחלת הבן הבכור; ההסבר שקיבלו במהלך הייעוץ הגנטי; והמעקב הרפואי והבדיקות אליהן הופנה המערער – היה בידי ההורים "קצה חוט" לחשוד כי המערער סובל מהמחלה כבר בדצמבר 2003, אז אובחן כי המערער סובל מאיחור התפתחותי, ולכל המאוחר ביולי 2005, אז תועד חשד אשר נלמד מפי האם ולפיו המערער סובל מהמחלה והוא הופנה לבצע בדיקת ביופסיה. לכן, תביעת ההורים התיישנה לכל המאוחר ביולי 2012. נקבע כי על פי הלכת הסהר האדום והלכת שירותי בריאות כללית, המועד האחרון להגשת תביעת היילוד בעילת "חיים בעוולה" במקרה דנן היה יום 28.8.2015, ומשהוגשה התביעה לאחר מועד זה יש להורות על מחיקתה מחמת היעדר עילה.
מכאן הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים בערעור
לשיטתו של המערער, הבדיקות וההפניות המתועדות ברישומים הרפואיים לא הובילו באותו שלב לקביעת ממצאים או אבחנות ברורות, והן הגורמים הרפואיים הן הורי המערער לא ידעו ולא יכלו לדעת שהמערער לוקה במחלה עובר לאבחון הסופי. נטען, בין היתר, כי לא הוכח שהחשד בדבר מחלת המערער הובא לידיעת ההורים; הליך האבחון התמשך על פני חודשים רבים; לא היה בידי הורי המערער אפשרות לערוך את הבירור הנדרש לצורך אבחון המחלה ואימות החשש, ואין לייחס להורים תרומה בעיכוב אבחון המחלה, שהביטויים לה מופיעים בשנות הילדות המוקדמות והאבחון האולטימטיבי נעשה על בסיס בדיקה גנטית במעבדה; כי תלות ההורים בגורמי הרפואה מקימה השתק הדוחה את טענת ההתיישנות; ולנוכח התנהלות הגורמים המטפלים ובהיעדר אבחון, לא ניתן לקבוע כי אדם סביר שהינו הדיוט בתחום הרפואה יראה בחשד למחלה "קצה חוט" המגבש כוח תביעה. עוד נטען כי בהתאם להוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום שבו אירע הנזק, ובעניינו של המערער הנזק נגרם עם גילוי המחלה ולא ביום הלידה או בשנים הראשונות לחייו בהן טרם התגבשה נכותו.
המערער גרס כי המבחן בדבר קיומו של "קצה חוט" מעורר קושי בהיותו מונח מעורפל ונתון לפרשנויות, ויש לעשות בו שימוש במשורה ובמקרי קיצון. במקרה דנן, מועד אבחון המחלה הוא מוגדר וברור, ויש לראות בו כמועד הראשון שבו התגבש כוח התביעה של המערער. אין לדרוש מבעל דין להגיש תביעה בהעדר תשתית עובדתית לקיומה של עוולה, אך ורק על בסיס חשד, השערה והסתברות סטטיסטית לקיומה של מחלה. עוד טען המערער כי עולה מפסק הדין, כי במסגרת הדיון בשאלת ההתיישנות גלש בית המשפט לדון בשאלת האחריות, ומטעמים אלה כולם דין הערעור להתקבל.
דיון והכרעה
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את כלל הגילוי המאוחר ולפיו יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום שבו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה. מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה להתקיימותו רובץ לפתחו של הטוען לו. לעניין זה, לא די בידיעה סובייקטיבית, והעדר היכולת לגלות את העובדות המהוות את עילת התובענה נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי (עניין זוארס, בפסקה 10).
סעיף 89(2) לפקודה הוא הסדר ספציפי המתכתב עם כלל הגילוי המאוחר (ע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' כהן, פסקה 32 (23.1.2019) (להלן: עניין חברת החשמל)), והוא חל על עוולות בהן הנזק מהווה רכיב מרכיבי עילת התביעה. "משמעות הוראה זו היא כי בעוולה שבה נכלל נזק בין יסודות העוולה, יחל מירוץ ההתיישנות עם גילוי הנזק ולאו דוקא במועד התרחשותו, במגבלה של 10 שנים לצורך הגשת התביעה ממועד התרחשות הנזק" (עניין אלנקווה, בפסקה 28 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, ההדגשה במקור). על היחס שבין הסעיפים נקבע בפסיקה כי:
"תחולתו של ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה מצמטמצת ליסוד הנזק בלבד, בעוד שההסדר הקבוע בסעיף 8 לחוק מתפרש על כל יתר רכיביה של עילת התובענה. דהיינו, מחסום עשר השנים הקבוע בסעיף 89(2) סיפה לפקודה חל רק מקום שבו יסוד הנזק הוא הרכיב העוולתי שנתגלה באיחור, ואילו גילויין המאוחר של העובדות המהוות את עילת התובענה שעניינו למשל ביסוד ההתרשלות או ביסוד הקשר הסיבתי, לא יבוא בגדר סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ותחול לגביו הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בהתאם לכך, כל עוד נעלמו מן התובע העובדות הצריכות לביסוס יסודות אלה 'מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן' (כמאמר סעיף 8 לחוק), יידחה מירוץ ההתיישנות בלא מגבלת עשר השנים" (ע"א 4275/10 מולהי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, בפסקה 29 (22.2.2012( (ההדגשה במקור)).
סעיף 8 לחוק לא חל על רכיב הנזק אלא על רכיבי העוולה האחרים, ובענייננו, קשר סיבתי והתרשלות (ולמבחנים הנהוגים בעניין ראו עניין חברת החשמל, בפסקה 33; רע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' דוננפלד, בפסקה 13 (7.11.2012)).
מן הכלל אל הפרט
בית המשפט המחוזי קבע כקביעה עובדתית כי היה בידי הורי המערער "קצה חוט" של מודעות למחלת המערער עוד קודם לספטמבר 2006. קביעה זו התבססה על התרשמות בית המשפט מהאם שהעידה בפניו וכן על המסמכים המתעדים את הטיפול הרפואי במערער ובאחיו שאינם מתיישבים עם טענותיה.
בניגוד לנטען על ידי המערער, בית המשפט לא ייחס להורים "קצה חוט" של מודעות רק על סמך הרקע המשפחתי והסיכון הסטטיסטי להולדת ילד חולה עליו הוסבר לאם במסגרת הייעוץ הגנטי שקיבלה. בית המשפט הדגיש כי עולה מהתיעוד הרפואי כי המערער סבל מאיחור התפתחותי והופנה לבדיקות לבירור החשד כי הוא סובל ממחלת דושן כבר בדצמבר 2003. במועד זה, בהיות המערער כבן 11 חודשים, ומתועדות בתיקו הרפואי תלונות על פיגור מוטורי, צוין כבר כי אחיו הגדול מאובחן כחולה בדושן והוא הופנה לבדיקות, כשבתיעוד המאוחר מבין השניים נרשם על ידי הרופא המטפל "בדיקת אנזימים מאוד גבוהים. אבקש לשלול מחלת דושין".
כאמור, בהינתן שגם הבן הבכור של ההורים סבל מאותה המחלה, ובהינתן האיחור ההתפתחותי ממנו סבל המערער והבדיקות אליהן הופנה לצורך אבחון או שלילת המחלה (אל הבדיקה הראשונה הופנה בגיל 11 חודשים) – לא מצאתי להתערב במסקנה כי כלל הגילוי המאוחר לא יכול לסייע להורי המערער. יודגש כי הקביעה לעניין המועד בו התגבשה מודעות ההורים לעובדות המהוות את עילת התביעה מבוססת על נסיבות המקרה הפרטני, וייתכנו מקרים אחרים בהם ייקבע כי המודעות למחלה ועימה גם כוח התביעה יתגבשו רק עם אבחונה הסופי.
ניתן היום, ב' באדר התשפ"א (14.2.2021).
י' עמית, ד' מינץ, י' וילנר