כיצד יפרש בית המשפט קביעת מומחה כי לתובע נכות, אשר ניתנת להפחתה באמצעות טיפול מתאים, אך לא קבע מהו שיעור הנכות המופחת

בית המשפט דן בשאלה כיצד לפרש קביעת מומחה כי לתובע נכות, אשר ניתנת להפחתה באמצעות טיפול מתאים, אך לא קבע מהו שיעור הנכות המופחת

 

 

 

בית משפט השלום בקריות
ת"א 32900-11-17

 

 

בפני	כבוד השופט הבכיר, ערן נווה
תובעים		1. פלונית 2. פלוני
נגד
נתבעת		____

 

 

פסק דין

 

עניינה של תביעה זו בדרישת התובעים לפיצוי בגין נזקי גוף בגין היזק שנגרם על ידי כלב.

מדובר בשני אירועים שונים שבמהלכם נפגעו התובעים, בני זוג בעל ואשה,  לטענתם על ידי כלבים אשר הנתבעת הינה הבעלים שלהם או המחזיק בהם.

התובעים מפנים את בית המשפט לפקודת הנזיקין, לסעיף הרלבנטי שהינו סעיף 41א, תיקון משנת 1992 אשר קבע כי:

 "בתובענה בשל נזק גוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן: "הבעלים") לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים".

 זהו משטר של אחריות מוחלטת כאשר ההגנות הן בסעיף 41ב ומדובר ברשימה סגורה. ההגנות הן כדלקמן: התגרות של  הניזוק בכלב, תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו או את ילדו ולבסוף הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים.

 

הנתבעת מכחישה כי גרמה להיזק גוף לתובעים ולמעשה מכחישה את הטענה כי מדובר בכלבים אשר היא הבעלים או המחזיק בהם.

 

התיק התחיל כתביעה קטנה ועבר לפסים אזרחיים כאשר בעניינה של התובעת מס' 1 התמנה אף מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר עמיקם טל, אשר לחוות דעתו ועדותו בבית המשפט אתייחס בהמשך.

 

נוכח הכחשת החבות נשמע התיק בראיות ובמהלכו שמע בית המשפט את עדויות התובעים, עדות הנתבעת ואף עד מטעמה של התובעת, העד בובי צ'רבינקה.

 

פסק דין זה יתחלק למספר חלקים: דיון בשאלת הנסיבות והכחשת האחריות על ידי הנתבעת. ככל שבית המשפט יקבל את התביעה במישור הנזיקי, דיון בנוגע לנזק ביחס לכל אחד מן התובעים.

 

מאחר ומדובר בשני אירועים שונים, אם כי קשורים אחד לשני מבחינת סדר התרחשות הדברים, אדון בכל אירוע בנפרד ובכל נזק בנפרד.

 

האירוע המתייחס לתובעת מס' 1 (להלן: "התובעת"):

התובעת העידה בבית המשפט ואף הגישה תצהיר. לטענתה ביום 3.8.17 במהלך טיול רגלי בשכונה בה היא מתגוררת, שהינה שכונת עמידר רחוב ארלוזרוב 38 בנהריה, וזאת יחד עם הכלב המשפחתי מסוג פומרניין קשור ברצועה, וכשהיא נושאת את בנה התינוק מקדימה בתוך מנשא, כלבה של הנתבעת - כלב חום גדול (העונה לשם "סימבה") קפץ עליה מאחור, נעץ את ציפורניו במנשא בגבה בה היה בנה התינוק, נשך את כלבה של התובעת וזרק אותו על הרצפה. לטענתה, אירוע זה הותיר אותה חסרת אונים מפוחדת, בוכה וזועקת לעזרה. האירוע התרחש לטענתה בנסיבות של תקיפה בהפתעה וללא כל סיבה, כאשר כלב הנתבעת הגיעה מאחור.

העד בובי צ'רבינקה הוא זה שהבריח את הכלב של הנתבעת והכניס את התובעת ואת תינוקה והכלב הפצוע לחצר ביתה.

התובעת טוענת, כי גרסתה שניתנה בבית המשפט ובמסגרת התצהיר נסיבות מטעמה תואמת את עובדות ההסדר המותנה במשטרה, עליו חתמה הנתבעת, כנגד אי הגשת כתב אישום נגדה, והיא מפנה אליו.

 

לטענת התובעים, אין מחלוקת כי הנתבעת הינה הבעלים של שני הכלבים: כלב 1- זכר מעורב חום בשם "סימבה", מספר שבב: 900032001786326, וכלב 2- זכר מעורב שחור בשם "בים", מספר שבב: 953010001278397, על פי מאגר רישום כלבים של משרד החקלאות, בו מופיעים פרטי הכלבים לפי מספרי השבבים שצויינו בדו"ח ההסגר מכלביית יסעור, שם היו כלבי הנתבעת בהסגר לשבוע ימים לאחר האירועים מושא התביעה. לטענת התובעים, גם בהסדר המותנה במשטרה מופיעים כלבי הנתבעת ככלב 1 – מעורב חום וכלב 2- מעורב שחור.

התובעים מציינים, כי במהלך חקירת הנתבעת עלה כי לנתבעת כלב שלישי, עבורו שילמה סך של 7,000 ₪ לניתוחים, כאשר כלב זה לא היה מעורב באירועי התביעה, אך התובעים צירפו תמונה בה הוא נראה מסתובב חופשי ללא רצועה, להמחשת אי פיקוח הנתבעת על כלביה.

 

התובעים טוענים, כי הנתבעת, כבעלת הכלבים התוקפים, נטלה אחריות על מעשי כלביה וחתמה על הסדר מותנה במשטרה, במסגרתו הודתה בעובדות המהוות עבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה, לפי סעיף 338(א)(6) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. כנגד הודאתה בעובדות והתחייבותה לקיום תנאי ההסדר (תשלום לאוצר המדינה בסך 500 ₪, פיצוי לתובעים בסך 2,000 ₪ והתחייבות להימנע מביצוע עבירה במהלך 8 חודשים), נסגר התיק נגדה בלא הגשת כתב אישום. לטענת התובעים, חתימת הנתבעת על ההסדר המותנה מהווה הודאת בעל דין. לאור עובדות ההסדר המותנה, ולפיהן כלבי הנתבעת תקפו את התובעים בשני האירועים נשוא התביעה, ולאור הודאתה בעבירה של אי נקיטת זהירות בחיה – קמה חבות של הנתבעת מכח סעיף 41א לפקודת הנזיקין לפצות את התובעים בגין נזקי הגוף שנגרמו להם, ולא עומדת לה אף אחת מההגנות האפשריות המנויות בסעיף 41ב' לפקודה.

 

ביחס לטענת הנתבעת כי ההסדר המותנה היה מבחינתה לסילוק כל תביעות התובעים נגדה, ומהווה מעשה בי דין ו/או הסכם פשרה בין הצדדים, טוענים התובעים כי יש לדחות טענתה זו, ממספר נימוקים:

ההסדר המותנה הינו הסדר בין המשטרה לבין החשוד (ולא בין החשוד לנפגע העבירה), שעניינו אי העמדה לדין פלילי של החשוד. נפגע העבירה אינו צד להסדר, הגם שההסדר יכול לכלול פיצוי לנפגע העבירה, שהינו פיצוי סמלי נמוך, פרי שיקול דעתו של התובע המשטרתי, ואין בו כדי לשקף את נזקו האמיתי של הנפגע.

כמו כן, הסדר מותנה אינו תחליף לתביעת נזיקין, ואינו יכול למנוע מנפגע העבירה זכות תביעה אזרחית בגין נזקי גוף שנגרמו לו בעקבות מעשה העבירה בה הודה החשוד. לא יעלה על הדעת כי חתימת חשוד על הסדר מותנה תחסום את דרכו של נפגע העבירה מלהגיש תביעה בגין עוגמת נפש שנגרמה לו.

נפגע העבירה לא מתבקש לאמוד את נזקיו, טרם חתימת החשוד על הסדר מותנה, וכל פרשנות שלפיה ההסדר המותנה חוסם פניה לערכאות, תביא לכך שההסדר המותנה יהווה הסדר לרעת צד ג'.

כמו כן, הכלל בדבר מעשה בי דין אינו רלוונטי כאן, שהרי עילת התביעה ו/או המחלוקת לא נדונו על ידי בית משפט מוסמך, ולחילופין, ככל שיש לו תחולה- הרי שהנתבעת היא שמנועה מלחלוק על עובדות ההסדר המותנה בו הודתה מלטעון עובדות שונות ממנו בהליך זה, בבחינת הפלוגתא נדונה והוכרעה על  פי הודאתה במשטרה.

לפיכך, לטענת התובעים, יש לקבוע כי אין בהסדר המותנה כדי לחסום או להוות ויתור מצידם מלתבוע בגין נזק גוף.

 

לטענת התובעים, הנתבעת טוענת לראשונה בתצהיר עדותה, כי חלה טעות מצד התובעת בזיהוי הכלב וכי לא היה זה כלבה סימבה שתקף את התובעת וכלבה. לטענתם, מדובר בהרחבת חזית אסורה לה הם התנגדו, ועל כן יש להתעלם מטענה זו של הנתבעת. לטענתם, בכל הזדמנות אפשרית הודתה הנתבעת כי כלבה היה מעורב בתקיפת התובעת, אלא טענה להגנתה כי התובעת וכלבה הם שהתגרו בכלבה ועל כן קיימת לה הגנה בדין , אך אין כל טענה מצד הנתבעת לטעות בזיהוי. ודוק,  בשני כתבי ההגנה של הנתבעת ובדיון שהתקיים ביום 28.11.19, ניתנה הודאת בעל דין של הנתבעת כי כלבה היה הכלב התוקף באירוע הראשון, ולא נטען לטעות בזיהוי הכלב. מדובר במי שגם חתמה על הסדר מותנה בו הודתה כי כלבה קפץ על גבה של התובעת ונשך את כלב התובעת.

התובעים מדגישים, כי מדובר בטענה מפתיעה של הנתבעת וכי הכלל הוא שיש לפסוק על יסוד כתבי הטענות בלבד. התובעת התנגדה להרחבת חזית במפורש, ואף לא ביקשה מהעד בובי צ'רבינקה בעדותו לזהות את כלב הנתבעת סימבה, וזאת משום שלא להיכשל בשינוי חזית או הסכמה מכללא לכך. על בסיס קו ההגנה של הנתבעת ולפיו התובעת היא זו שהתגרתה בכלבה, ניהלה התובעת את מסלולה וכך, לא התייחסה בתצהירה לזיהוי הכלב, לא הוזמן תיק המשטרה והוגש ההסדר המותנה בלבד.

לחילופין בלבד, ומבלי הדבר יתפרש כהסכמה מכללא לשינוי חזית, וככל שבית המשפט לא יראה הרחבת חזית, תטען התובעת כי בסעיף 5 לתצהיר הנסיבות טענה מפורשות כי מדובר בכלבה החום הגדול של הנתבעת וצרפה תמונה א2 בה הוא מופיע- אושר על ידי הנתבעת (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 17-18). כמו כן, העד בובי צ'בינקה העיד כי אמנם לא הכיר אישית את הנתבעת, אך זיהה כי הכלב שאותו הבריח מהמקום שייך לה מכח יחסי שכנות והכרתו את הכלב מחצר הנתבעת.

התובעים מוסיפים, כי הכלב החום הגדול שבבעלות הנתבעת היה בהסגר בתחנת תצפית כלבים יסעור, אשר לפי מאגר רישום כלבים של משרד החקלאות מדובר בסימבה בבעלות הנתבעת.

לאור כל האמור לעיל, התובעים טוענים כי הטענה לטעות בזיהוי הכלב הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה שאין להתירה.

 

לטענת התובעים, טענת הנתבעת כעת כי החתימה על ההסדר המותנה נכפתה עליה, לא נטענה בכתבי ההגנה מטעמה , נהפוך הוא- הנתבעת טענה כי ההסדר מהווה מעשה בית דין ו/או הסכם פשרה לסילוק התביעות נגדה. כמו כן, לטענתם, הנתבעת נמנעה מלהגיש את הודעתה במשטרה (הודעת חשוד), מהסיבה הפשוטה כי לא נאמרה בה מילה לגבי טעות בזיהוי הכלב- הימנעות אשר צריכה לפעול לחובת הנתבעת.

זאת ועוד, לגרסתם, הכלב החום היה מוכר לתובעת וכך גם לעד בובי ככלבה של הנתבעת , משום היותם מתגוררים באותה שכונה. התובעת צרפה את תמונת הכלב החום שתקף אותה ואת כלבה (תמונה א'1), והנתבעת אישרה כי זהו כלבה. גם העד בובי העיד כי אף שאינו מכיר את הנתבעת באופן אישי, הוא יודע היכן היא מתגוררת וכי הכלב שהבריח הוא בחצרה:

"לא הכרתי אותם אישית, אני יודע איפה הם גרים. הכלב הוא בחצר של אותה אישה".

משכך, התובעים טוענים, כי מדובר בזיהוי ודאי של הכלב.

לטענתם, מדובר בעד אובייקטיבי ואמין שראה את כלבה של הנתבעת קופץ ותוקף את כלבה של התובעת, בעודה מחזיקה אותו מורם.

 

התובעים טוענים, כי יש לדחות את טענת הנתבעת כי היתה התגרות מצד התובעת או כלבה בסימבה, מאחר והנתבעת עצמה כלל לא שהתה במקום ומשכך אינה יכולה למסור גרסה לאירוע, והינה בעלת אינטרס להרחיק עצמה מאחריות. לאור ההסדר המותנה בו הודתה כי כלבה קפץ על גבה של התובעת, יש לדחות טענתה זו וממילא לא הוכחה הגנת התגרות מכח סעיף 41ב(1) לפקודה.

 

 

הנתבעת מצידה טוענת כי מעיבוד חומר הראיות ומניתוח העדויות הסותרות , עלתה תמונה אשר מטילה ספק רב בזיהוי הכלב החום. לטענתה, למעט ההסדר המותנה, לרבות הסיטואציה בה הוא נחתם, אין כל הוכחה ולו הקלושה ביותר שעליה ניתן להסתמך כדי להוכיח את טענתם של התובעים כלפי הנתבעת. גם אם בכתב ההגנה עלתה טענה של התגרות, הרי שמדובר היה בסברה בלבד, שכן ב"כ הנתבעת הקודם השתמש במילה "כנראה" ולא מתוך ידיעה ברורה. לטענתה, שני האירועים הנטענים מתבססים על עדות יחידה של התובעים בלבד, למעט המשכו או סופו של האירוע הראשון, כאשר הגיע העד צ'רבינקה.

לעניין הסגר במתקן יסעור, טוענת הנתבעת כי זהו עניין שבשגרה- ברגע שמוגשת תלונה על תקיפת כלב, מועבר הכלב להסגר לצורך ביקורת האם מדובר בכלב חולה בכלבת, ואין בכך כדי להעיד על קיומו או אי קיומו של האירוע, ועל כן מדובר בנתון חסר משמעות ראייתית שאין ליתן לו כל משקל.

 

הנתבעת טוענת, כי בפועל מדובר בריב בין כלבים, אשר הוסב והורחב לטענה בדבר נזק נפשי לתובעת. לטענתה, אף אחד מהתובעים וגם לא העד היחידי שהוזמן, לא העידו כי ראו את מקום יציאתו או כניסתו של הכלב מחצרה של הנתבעת, גם לא לאחר שהעד צ'רבניקה הבריח את הכלב לפי עדותו. הנתבעת מדגישה כי לא נערך כל מסדר זיהוי לכלב, והתמונה שהוצגה במחטף לדיון לא יכולה לשמש או להחליף מסדר זיהוי של הכלב, שכן ישנן הנחיות ברורות לקיום מסדר זיהוי בתמונות, הגם אם מדובר במסדר זיהוי לכלבים. זאת ועוד, בהתאם לתמונות המצויות בתיק בית המשפט, אשר צורפו על ידי התובעים בעצמם, חצרה של הנתבעת מוקפת בגדר גבוהה וצפופה, שכלל לא ניתן לראות מבעדה מי נמצא בחצר ולא ניתן לקבל את עדותו של העד, שכלל לא ציין עניין זה של זיהוי הכלב בתצהירו ובחקירתו הנגדית.

לטענת הנתבעת, התביעה נסמכת על הודעתה, כאשר הינה אישה תמימה, שבקושי יודעת עברית, לא הבינה על מה היא חותמת, לא קיבלה ייעוץ משפטי, לא ידעה מהן זכויותיה, לא קראה ולא קיבלה לידיה את חומר החקירה, לא ידעה מהן ההשלכות האזרחיות של חתימתה על ההסדר המותנה וכלל לא היתה במעמד האירוע. לטענתה, היא הובלה כדי "לסגור" את תלונתם של התובעים ולסיימה. הנתבעת טוענת כי הוזמנה לתחנת המשטרה, וכל מה שנאמר לה זה שאם היא לא תחתום על ההסדר המותנה, אז יוגש כנגדה כתב אישום.

לטענתה, העדים שהיו עדים לאירוע ורשומים בכתב האישום כעדי התביעה, הם התובעת והתובע בלבד, ואם היא היתה מודעת לזכויותיה ולא חותמת על ההסדר המותנה, סביר להניח כי התיק היה נסגר לבקשת התובע המשטרתי, שכן לא ניתן היה להוכיח שהכלב החום הוא כלבה של הנתבעת, מאחר ואין עדים לכך וברי כי במצב זה, לא ניתן לבסס כתב אישום.

הנתבעת שבה ומדגישה, כי חתימתה על ההסדר המותנה נכפתה עליה, שכן כלל לא היתה באירוע ולכן אין כל הוכחה שהכלב החום, הוא כלבה של הנתבעת, למעט ההסדר המותנה.

 

הנתבעת טוענת, כי כפי שעולה מכתבי הטענות והעדויות בהליך, למעשה התובעים לא ידעו מהיכן הגיח הכלב שנשך את כלבם, וחיפשו בעלים של כלב כלשהו מהשכונה, שמתגורר סמוך למקום בו כלבם ננשך, שעליו יהיה  ניתן "להלביש" את תביעתם. לטענתה , בהליך אזרחי ללא חתימתה של הנתבעת על ההסדר המותנה, לא היה ניתן להוכיח תביעה זו ללא כל הוכחה ברורה שכלבה של הנתבעת, הוא הכלב הנושך.

 

ביחס לאירוע המתייחס לתובעת, טוענת הנתבעת כי המנשא אשר נטען כי כלבה נעץ בו את ציפורניו, לא הוצג, ולטענת התובעת הוא אף לא ניזוק. היות ומדובר בכלב בינוני פלוס, וציפורניו רחבות מאוד, הנתבעת טוענת כי אין סיכוי שציפורניו ינעצו בתפריו של המנשא. כמו כן, כלב שרצונו לתקוף כלב אחר, תוקף את הכלב ולא קופץ על בעליו מאחור ולאחר מכן תוקף את הכלב ולכן מדובר לטענתה בתיאור שלא ניתן לקבלו.

לטענתה, עדותה של התובעת לפיה היא התכופפה קדימה עם תינוקה להרים את כלבה, בזמן שהכלב החום תקף אותו, היא עדות לא הגיונית שלא יכולה להתקיים, ואשר סותרת את עדותו של העד צ'רבינקה. בניגוד אליה, תיאר העד כי "היא הרימה את הכלב מהרצועה מקדימה היה לה מנשא עם תינוק, החזיקה את הכלב ליד התינוק". כלומר משכה את הכלב עם הרצועה (וכלל לא התכופפה), כך העד גם הראה בדיון בעזרת בובת הכלב וכך גם ציין בתצהירו.

 

דיון והכרעה ביחס לחבותה של הנתבעת ביחס לאירוע התאונה המתייחס לתובעת:

לאחר בחינת עדות התובעת והעד בובי צ'רבינקה מטעמה וגם בחינת עדות הנתבעת, שאין חולק שלא היתה בזמן האירוע, אני קובע בזאת כי הוכח בראיות כי כלבה החום של הנתבעת העונה לשם "סימבה" הוא הכלב אשר קפץ על התובעת מאחור ונשך את כלבה. מסקנתי זו מתבססת על מספר נימוקים:

1. הנתבעת חתמה על הסדר מותנה  במשטרה במסגרתו הודתה הלכה למעשה כי כלבה הוא זה שתקף את התובעת ונשך את כלבה. במסגרת הסדר מותנה זה הודתה הנתבעת בעובדות ההסדר, דבר שבמאמר מוסגר מנע העמדתה לדין פלילי והגשת כתב אישום, והתחייבה לקיום תנאי ההסדר הכוללים:

תשלום לאוצר המדינה בסך  500 ₪, פיצוי לתובעים בסך של 2,000 ₪ והתחייבות להימנע מביצוע עבירה שכזו במשך 8 חודשים. ניסיונה של הנתבעת לטעון כי מדובר באשה תמימה, לא יודעת עברית, לא הבינה על מה היא חותמת ומי שלא קיבלה ייעוץ משפטי ביחס לזכויותיה, כאשר סברה כמי שסוגרת בפיצוי את תלונת התובעת נדחים בזאת על ידי. ראשית אני מפנה להלכות הידועות בדבר היכולת לסתור מסמך בכתב על ידי עדות בע"פ (סעיפים 70-71 לפקודת הפרוצדורה העותומנית). צריכים נימוקים כבדי משקל כדי לקבל טענה שכזו ונימוקים שכאלה לא הוצגו ולא שכנעו אותי. לא סברתי שהנתבעת תיקח סתם כך עליה אחריות ותסכים לחתום על הסדר מותנה שכלבה החום סימבה נשך את כלב התובעת ו/או התנפל על התובעת כאשר היא טוענת כעת כי היתה טעות בזיהוי וכלבה לא תקף כלל את התובעת.

2. זאת ועוד, מצד אחד נטענו טענות הגנה מובהקות על ידי הנתבעת של התגרות בכלב מצד התובעת ואף טענה משפטית שנדחית על ידי כי החתימה של הנתבעת על הסדר המותנה מהווה "מעשה בית דין" דבר המונע מהתובעת לתבוע את נזקיה, ומצד שני נטען כי אין המדובר כלל בכלבה של הנתבעת. אלה בפירוש טענות עובדתיות סותרות שאין לאפשר ולהעלותן ויש לראות בכך גם משום "הרחבת חזית אסורה" כפי שנטען בצדק על ידי התובעת בסיכומיה.

 

3. ניתוח עדות התובעת, בעלה התובע והעד צ'רבינקה מלמד כי יש לתת אמון שכלבה של הנתבעת הוא זה שתקף את התובעת וגרם לנשיכת כלבה. העד צ'רבינקה אינו מכיר את הנתבעת באופן אישי אבל ידע להעיד היכן היא מתגוררת וגם אישר כי הבריח הלכה למעשה את הכלב שנמצא בחצריה כפי שהעיד. כך העיד ועדותו נמצאה על ידי אמינה ונטולת אינטרס:

"לא הכרתי אותם אישית. אני יודע איפה הם גרים. הכלב הוא בחצר של אותה אישה". הטענה איפוא שאין עדים כלל וכי עדותה של התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין כמשמעותה בסעיף 54 (א) לפקודת הראיות דינה להידחות.

 

4. ביחס לאירוע המתואר על ידי התובעת, הנתבעת טענה כי התיאור הוא לא סביר, מגמתי ואינו הגיוני. הנתבעת ביצעה במהלך שלב הראיות גם שחזור של אירוע זה בחקירתה הנגדית את התובעת. אבל הטיעונים האמורים וגם לא השחזור לא שכנעו אותי שאין המדובר בתיאור אירוע שהתרחש בפועל וכאמור העובדה שהתובעת מתארת אותו "בצבעים עזים" ומגמתיים עולה בקנה אחד עם אישיותה כפי שנותחה על ידי ד"ר עמיקם טל, המומחה מטעם בית השפט בתחום הפסיכיאטרי.

אין בכך כדי לשלול את טענותיה.

 

משכך ולאור העובדה שלא הוכחה כל התגרות בכלב הנתבעת, אני פוסק כי הוכח ואני נותן אמון כי כלבה החום של הנתבעת העונה לשם "סימבה" הוא זה שתקף את התובעת והוא זה שנשך את כלבה ומשכך על הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקיה.

 

דיון וטענות הצדדים ביחס לנזקיה של התובעת:

הצדדים הגישו לתיק חוות דעת רפואיות בתחום הפסיכיאטרי.

התובעת תמכה את תביעתה בחוות הדעת של הפסיכיאטר ד"ר אמיר בן אפרים אשר קבע לתובעת 10% נכות צמיתה כתוצאה מאירוע תקיפת הכלב נשוא כתב התביעה.

הנתבעת מצידה הגישה חוות דעת רפואית של המומחה מטעמה ד"ר ראוכברגר, אשר לא קבע לתובעת נכות צמיתה.

בנסיבות אלה ולאור הפערים בין חוות דעת הצדדים, מינה בית המשפט מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, ד"ר עמיקם טל.

 

התובעת טוענת כי חוותה את אירוע תקיפתה על ידי כלב ונשיכת כלבה הקטן כאירוע טראומתי במיוחד, כשהיא מתארת כי "במשך כמה  דקות הוא טלטל אותו על הרצפה, וכל זה כשאני עומדת במקום וצופה במקרה בחוסר אונים, מפוחדת, בוכה, וצועקת לעזרה, וכשבני התינוק צורח מבכי במנשא" (סעיף 6 לתצהיר עדותה). גם העד בובי העיד, כי התובעת היתה בהיסטריה (עמ' 20 לפרוטוקול, שורה 4). מומחה בית המשפט הבהיר, כי אף שלא נפגעה פיזית על ידי הכלב, אין הדבר מעלה או מוריד, שכן מדובר בחוויה הסובייקטיבית של הנפגע, אשר חווה את חווית אימת המוות וחוסר האונים, שדיים לגרום להפרעת PTSD ולשינוי ותפנית בחיי אדם.

התובעים טוענים, כי יש לדחות את טענות הנתבעת כי משלא ננשכה פיזית על ידי הכלב לא נגרם לה נזק פיזי גופני, וכי נזק זה הינו רחוק מידי ולא ניתן לצפייה, ובפרט לנוכח הלכת "אלסוחה". התובעת מדגישה כי הותקפה ישירות על ידי הכלב, שקפץ על גבה וציפורניו ננעצו בתפרי המנשא, ולפיכך הינה בבחינת ניזוקה ישירה, אין תחולה לכללי ריחוק הנזק או להלכת אלסוחה, שעניינה הכרה בנזק נפשי לנפגע עקיף. התובעים מפנים לפסיקה בה נקבע במפורש כי "היקף האחריות כולל כל סוג התנהגות שמקורו בכלב ואין צורך בקיומו של מגע פיזי נשיכה של הכלב או פעולה תוקפנית שלו כלפי הניזוק".

 

התובעים מפנים לחוות דעתו של מומחה בית המשפט, ד"ר עמיקם טל, לפיה קבע לתובעת 20% נכות נפשית צמיתה בשל הפרעת PTSD, שכולה קשורה לאירוע תקיפתה על ידי כלב, אולם בהנחה כי תקבל טיפול בפסיכותרפיה ממוקדת טראומה (CBT) ותיטול תרופות נוגדות חרדה, יש סיכוי שנכותה תפחת ל-10% ואולי פחות מכך (יכול להיות בין 0% ל-5%). עם זאת, לשאלת בית המשפט- כמה פחות מ-10% השיב כי "הסיכויים שלה להגיע ל-0 לא גדולים, הנכות היא כרונית...היא נמצאת במחלה כרונית, הסיכוי להגיע ל-0 הוא לא גדול", וכן "ההפרעה כבר קיבלה מהלך כרוני". על כן, התובעים טוענים, כי מדובר בהפרעת PTSD שהשתרשה ולא תחלוף.

המומחה קבע כי הפחתת אחוזי הנכות צפויה להערכתו כתוצאת טיפול מוצלח ובבית המשפט הסביר כי התובעת מודעת לקושי ולפחד שבטיפול CBT וכי אחוז מסויים מהמטופלים עוזבים כבר בפגישה השנייה- השלישית, שם מתמקד הטיפול בדיבור על הטראומה. התובעת הסבירה כי אינה מסוגלת להתמודד עם תמונות או סרטונים של כלב מאיים או תוקף. על כן, לטענתה, בנסיבות אלה, כאשר היא הינה אישה חרדתית, רגישה ביותר וחרדה מטיפול מסוג CBT, הרי גם טיפול כפוי לא יניב תוצאה טובה ונכותה תונצח בלשון המומחה. על כן, התובעים סבורים כי אין זהו המקרה לראות בתובעת כמי שלא הקטינה הנזק.

לטענתם, בשקלול הנסיבות, יש להניח לצורך חישוב הנזק (הפסד שכר), נכות נפשית בשיעור 10%.

 

הנתבעת מנגד טוענת, כי האירוע נשוא התביעה הינו מיום 3.8.17, ואילו פנייתה הראשונה לכאורה של התובעת לטיפול נפשי היה ביום 9.5.18, דהיינו, כמעט שנה לאחר האירוע. כמו כן, על פי ייפוי כח שצורף לתיק, פנייתה של התובעת לייצוג משפטי היתה ביום 19.3.18 וסמיכות הזמנים בין פנייתה לייצוג משפטי לבין פנייתה לראשונה לטיפול נפשי מעוררת, לטענת הנתבעת, אי נוחות ואף תמיהה. כמו כן, אין בחומר הרפואי שצורף על ידי התובעת ולו ראשית ראיה לכך שהיא פנתה לרופאיה בעניין הנפשי לפני חודש 5/2018. לא זו בלבד, גם אין כל אזכור לתאונה ולטראומה הקשה לה היא טוענת, בשום מסמך רפואי, לא פרטי ולא ציבורי, ממועד התאונה ועד לחודש 5/18.

 

הנתבעת מפנה לעובדה כי תביעה זו החלה את דרכה כתביעה קטנה, פשוטה, וכי נזקיה של התובעת למעשה נבנו, באופן לאט ובטוח, טיפול אחר טיפול, עד שהגיעו למימדים מוגזמים וחסרי כל פרופורציה לאירוע התביעה.

 

לטענת הנתבעת, יש להחיל בעניין התובעת את תנאיה הנוקשים של הלכת אלסוחה (באשר לנטל ההוכחה והנכות המינימלית הנדרשת בשיעור 15%) ולדחות את התביעה על הסף, כאשר לא הוכח כל נזק נפשי שנגרם לתובעת והיא ניפחה את נזקיה.

 

הנתבעת מפנה לחקירתה של התובעת, בה לטענתה היא לא דיברה אמת, כאשר טענה כי היא אינה מורידה את כלבה בערב או בבוקר עקב החרדה שלה, אך בפועל היא נצפתה פעמיים על ידי חוקר מטעם הנתבעת מטיילת עם כלבה ללא ליווי - פעם אחת סמוך לביתה, ובפעם השנייה עושה את דרכה לכיוון הגינה הציבורית בעיר מגוריה, כשביד אחת היא מובילה את בתה בעגלה וביד השניה מחזיקה את כלבה, וכל זאת כאשר היא משוחחת בטלפון ברוגע. כלב שעבר בגינה לא הטיל עליה אימה והיא לא יצאה מגדרה בסיטואציה זו. טענתה כי לראות כלב משוחרר גורמת לה לחרדה גבוהה לא באה כלל לידי ביטוי בסרטון.

 

הנתבעת מפנה לסתירות נוספות בין העדויות לתצהירי התובעים, מהן עולה כי התקיפה של כלבה של התובעת כלל לא היתה ליד ביתה של הנתבעת, אלא ליד ביתה של התובעת בעצמה, מרחק של מס' דקות מביתה של הנתבעת. על כן, טוענת הנתבעת כי סביר להניח שמדובר בכלב משוטט אקראי, ולא כלבה של הנתבעת.

 

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי גם טענת התובעת כי היא חזרה לעבודתה תוך התמודדות עם החרדות ושקצב עבודתה הפך איטי יותר, כלל לא הוכחה. טענה זו לא נתמכה בראיות, כאשר דווקא תלושי השכר שצירפה התובעת מוכיחים את ההפך- התובעת שמרה על תפקוד תקין לחלוטין, לא נעדרה מעבודתה בעקבות מצבה הנפשי, ושכרה אף עלה בהדרגה עם חלוף הזמן, מה שמעיד שמנהליה היו מרוצים מתפקודה. דהיינו, לא נגרם לה כל נזק תפקודי או ירידה בהכנסות כתוצאה מהאירוע.

 

ביחס לקביעתו של מומחה בית המשפט כי התובעת סובלת מ-PTSD, טוענת הנתבעת שמדובר באבחנה שנרשמה לראשונה בחייה של התובעת על ידי המומחה בלבד, בניגוד לחוות דעת הצדדים, ששם האבחנה היתה הפרעה הסתגלותית ובניגוד גמור לאבחנותיהם של הרופאים המטפלים בתובעת.

מנגד טוענת התובעת, כי טענה זו כלל אינה נכונה, אלא התובעת אובחנה עם PTSD עוד ב-02/19, 03/19, 04/19 (מפנה לתיק פסיכולוגי- מוצג י' למוצגי התובעים), וזאת אף הובהר על ידי מומחה בית המשפט בתשובות לשאלות ההבהרה. קודם לכן אובחנה עם הפרעת הסתגלות עם תסמינים חרדתיים והימנעותיים (מוצג ט').

עוד טוענת התובעת כי שאלות ההבהרה שנשלחו למומחה בית המשפט מטעמה, נענו על ידו באופן מגמתי, שהמחיש את הדרך בה נערכה חוות הדעת ובלט במיוחד העדר האובייקטיביות  מצידו וחבישת כובע "המטפל". זאת ועוד, לטענת הנתבעת בסוף חקירת המומחה, המומחה שינה את מסקנתו הסופית. לטענתה, ד"ר עמיקם טל הוא רופא פסיכיאטר, שאין לו כל הכשרה בפסיכיאטריה משפטית, אשר הינה קריטית וחיונית שעה שמדובר בתביעה שעניינה נזקי גוף. כמו כן, תשובותיו לשאלות הבהרה מדגישה את גישתו- גישה מתערבת וטיפולית שבמסגרתה הוא למעשה יכול במצבים מסויימים, על פי בחירתו, לצאת מכובעו כ"בודק" ולחבוש את כובעו כ"מטפל" והכל תוך התעלמות מוחלטת מכך שהנבדק אינו מטופל, כי אם בעל דין שלו אינטרס כספי בתביעה. הנתבעת מפנה בעניין זה לחיקרתו הנגדית של מומחה בית המשפט כדלקמן:

"ש: לי מאוד הפריע שאתה מביע את עמדתך בצורה גלויה על אף ששיקפת זאת בפני בית המשפט, מביע עמדתך בפני נבדקת כאשר היא לא המטופלת שלך.

ת: אני מסכים עם בית המשפט שזו גישה שצריך לחשוב עליה ויכול להיות שפעם הבאה שאעמיד את הגישה הזו מול מישהו אחשוב יותר. נראה לי שזה הולך בקנה אחד עם אינטרס בית המשפט להבין את העניין. אני מרגיש שאני עוזר לבית המשפט ולא לתובעת".

 

הנתבעת טוענת כי לאור תשובתו זו של מומחה בית המשפט, הוא למעשה מבין שהוא נוקט בגישה טיפולית מידי, אפילו מבלי להתכוון ולשים לב, דבר אשר יכול לחבל בצורה קשה באינטרס של בית המשפט לקבל חוות דעת נייטרלית.

עוד מוסיפה הנתבעת, כי מומחה בית המשפט הטיל ספק באמינות המסמכים שהונחו בפניו והביע ביקורת כלפי הרופאים המטפלים של התובעת וסוגי הטיפול שהוצעו לה, וזאת ללא כל הסבר מניח את הדעת. המומחה העדיף את גרסת התובעת שהשמיעה בפניו על פני מסמכים רפואים אותנטיים (שנכתבו כשנה אחת בדיוק לפני שנבדקה על ידו) של שתי מטפלות מקצועיות שונות, ללא כל הסבר ברור. עניין זה מדגיש לטענת הנתבעת את הבעייתיות הגדולה שקיימת בחוות דעתו של מומחה בית המשפט. המומחה אף לא נתן תשובה המסבירה את הסרטון שהוצג בפניו לעומת קביעותיו בחוות דעתו.

כמו כן, המומחה העריך את נכותה של התובעת תוך חריגה והתעלמות מסעיפי הליקוי בתקנות. בחוות דעתו מומחה בית המשפט מעריך את נכותה של התובעת בשיעור 20% מיום האירוע עד שנה מיום חוות הדעת, ולאחר מכן, ככל שהתובעת תבצע את הטיפולים המומלצים לה ותפעל להקטנת נזקיה, נכותה תהיה בשיעור של עד 10% לצמיתות לפי סעיף 34(ב)(2) לתקנות המל"ל. בתשובותיו לשאלות ההבהרה המומחה הודה כי תקנות המל"ל מהוות עבורו "הדרכה בלבד".

סעיף 34(ב) עליו ביסס המומחה את קביעת נכותה של התובעת, קובע באופן מפורש כי נכות נפשית תינתן רק מקום שבו קיימת הגבלה בכושר העבודה של הנבדק. ברם, למרות שתנאי הכרחי זה נעדר באופן מובהק בעניינה של התובעת, והמומחה אף מסכים לכך מפורשות, הוא קבע את נכותה לפי סעיף זה. הנתבעת מפנה אף בעניין זה לחקירתו הנגדית של ד"ר טל בה הוא נשאל האם הוא קובע נכות ללא קשר לסעיפי המל"ל, והוא השיב: "עם כיפוף מה של סעיפי המל"ל". הנתבעת טוענת כי למומחה אין סמכות לכך וככל שגישתו של המומחה תתקבל, אזי עשויים להגיע לתוצאה שונה בכל תיק ותיק, דבר שיביא לחוסר שוויון ואחדות.

מנגד טוענת התובעת בסיכומי התשובה מטעמה, כי מומחה בית המשפט הסביר כי סעיפי המל"ל מתייחסים למצבים כללים ולא תמיד ניתן לדייק בהתאמת הסעיף למקרה המיוחד, כבמקרה נשוא התביעה. התובעת מפנה לחקירתו של מומחה בית המשפט, בה אישר כי גם לו היה בודק בוועדה רפואית של המל"ל, היה פוסק לתובעת 10%, למרות שאין הגבלה בכושר העבודה. כך, גם ד"ר בן אפריים קבע לתובעת 10% נכות לפי סעיף 34(ב)(2), ללא ירידה בשכר/במשרה.

 

הנתבעת טוענת, כי התובעת נמנעה מלבצע את הטיפולים אותם ציין מומחה בית המשפט בחוות דעתו ככאלו שיכולים להפחית או להכחיד את נכותה, ובכך למעשה נמנעה מלהקטין את נזקיה.

מנגד טוענת התובעת, כי מומחה בית המשפט קבע כי לא כל התנגדות לטיפול רפואי הינה לא רציונאלית וכי אצל התובעת, שהפחד הינו חלק ממבנה אישיותה החרדתית, התנגדותה לטיפול ממוקד טראומה נובעת מהימנעות שהינה חלק מתסמיני הפרעת ה-PTSD שלה. שיפוטה אינו לקוי, אך מושפע מתכני ההפרעה ממנה סובלת (מפנה לתשובת הבהרה מס' 9 מטעם מומחה בית המשפט).

 

דיון והכרעה בנוגע לנכות הנפשית שנגרמה לתובעת וכן דיון בנושא הנזקים שנגרמו לה בהתאם  לקביעה בעניין זה:

לא נעלמה מעיני הטענה שהתביעה החלה כתביעה קטנה שהוגשה על ידי התובעים, וגם לא נתבעו אותם סכומים הנתבעים היום בהליך האזרחי במסגרת תיק נזקי הגוף של התובעת. עם זאת, צריך לזכור כי מינויו של מומחה בית המשפט ד"ר עמיקם טל היה לאחר שהוגשו חוות דעת על ידי הצדדים, במהלכה הגישה התובעת חוות דעת של פסיכיאטר מטעמה (ד"ר בן אפרים) אשר קבע לה נכות של 10% וקשר בקשר סיבתי בין הנכות ובין האירוע.

הנתבעת מצידה הגישה חוות דעת נגדית (ד"ר ראוכברגר) אשר קבעה כי לא נותרה לה כל נכות. כמובן שהמומחים לא התייחסו למצבה הנפשי בלבד, אלא גם לקשר הסיבתי הרפואי בין האירוע שכבר קבעתי כי הוא אירוע אמת והתרחש בנסיבות אותן תארה התובעת, ובין נזקיה הנפשיים הנטענים.

ד"ר עמיקם טל בחוות דעתו קבע כי התובעת סובלת מ- 20% נכות צמיתה בתחום הנפשי, אך קבע מפורשות כי בהנחה שתקבל טיפול בפסיכותרפיה ממוקדת טראומה (CBT) ותיקח תרופות נוגדות חרדה יש סיכוי שנכותה תפחת ל- 10% ואולי פחות מכך.

לאור מסקנתו זו נשאל על ידי בית המשפט בחקירתו מה הכוונה באמירתו "למטה מ- 10% נכות". ועל כך השיב:

"הסיכויים שלה להגיע ל- 0% נכות לא גדולים, הנכות היא כרונית... היא נמצאת במחלה כרונית. הסיכוי להגיע ל- 0% הוא לא גדול".

 

כל אחד מהצדדים בחן את המשמעויות של קביעה זו על פי תפיסתו.

התובעת סבורה כי בשקלול האמור בחוות הדעת תוך קשירת הקשר הסיבתי, יש  לפסוק לתובעת על פי 10% נכות נפשית.

הנתבעת לעומת זאת מצביעה בטיעוניה על הריחוק בתיעוד הרפואי בין האירוע (מתאריך 3.8.17), כאשר פניה ראשונה לקבל טיפול נפשי היתה ביום 9.5.18, כלומר כמעט שנה לאחר האירוע. כמו כן טוענת הנתבעת כי לא נטען לנזק נפשי במסגרת התביעה הקטנה והתובעת העצימה עד מאוד את נזקיה הנטענים.

הנתבעת מפנה לחקירת התובעת שלא אומרת אמת בדרך בה הציגה את הדברים בפני המומחה עמיקם טל ובעדותה בבית המשפט. הדברים התגלו על ידי חוקר.  כך טענה שאינה מורידה את כלבה בערב או בבוקר עקב חרדות שהתפתחו, אך בפועל נצפתה פעמיים ואף הוצג סרטון בעניין על ידי חוקר שהיא מטיילת עם כלבה ללא ליווי. משכך הטענה כי כלב משוחרר גורם לה לחרדה גבוהה נסתרה ולא הוכחה. זאת ועוד, התובעת חזרה לעבודתה באינטל, לא נגרמו לה כל ירידות בהכנסותיה ותפקודה רגיל לגמרי. לתובעת עבר נפשי עם הפרעת הסתגלות ותסמינים  חרדתיים והמנעותיים שאינם קשורים כלל לתאונה בפנינו.

משכך מבקשת הנתבעת כי בית המשפט יתערב במסקנתו הרפואית של מומחה בית המשפט ד"ר עמיקם טל.

זאת ועוד, גישתו של ד"ר עמיקם טל הוכחה כגישה טיפולית המונעת למעשה אפשרות לקבל חוות דעת ניטרלית של מומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט. ד"ר עמיקם טל התנהג כ"מטפל" שהעדיף את גרסת התובעת אל מול מסמכים רפואיים אותנטיים, לרבות ביחס לעברה, שיש בהם כדי לשלול את קביעותיו. לכך יש להוסיף את העובדה שתלונותיה בפני ד"ר עמיקם טל נסתרו על ידי הסרטון שהוצג בבית המשפט.

לתובעת מכל מקום לא נגרמה כל הגבלה (תוך הפניה לסעיף הליקוי הנפשי) הגורמת לפגיעה הן בתפקוד והן בשכר.

התוצאה היא שהנתבעת סבורה כי בפועל לתובעת אין כל נכות רפואית או תפקודית כתוצאה מהאירוע נשוא כתב התביעה.

 

לאחר שבחנתי טיעונים אלה של הצדדים ואת המסמכים הרפואיים שהוצגו לי ובמיוחד את חוות הדעת ואת החקירה הנגדית של ד"ר עמיקם טל בבית המשפט, אני קובע כי לתובעת נותרה נכות נפשית כלשהי כתוצאה מהאירוע נשוא כתב התביעה והטענה כי אין לה כל נכות רפואית נפשית דינה להידחות.

 

לתובעת שסובלת מסממנים חרדתיים ומעצימה את תגובותיה וכך גם אפשר להתרשם מעדותה והתנהגותה בבית המשפט, בעלת עבר רפואי בתחום הנפשי אך בכל זאת נגרם לה נזק נפשי כתוצאה מהתאונה.

 

אני סבור כי במקרה שלפני מדובר ב"גולגולת דקה", כלומר מאפייני התנהגותה ואישיותה של התובעת העצימו את הפגיעה, כפי שניתן להבין גם מעדות מומחה בית מהשפט ד"ר עמיקם טל ולכן גם אם לא נפגעה פיזית וכלבה הוא זה שננשך, האירוע בכללותו כפי שתואר על ידה הסב לה נזק נפשי.

התובעת יכלה להקטין את הנזק הזה אם רק היתה  מקבלת טיפול רפואי מתאים, הכולל גם הכחדת החרדות ובעיית ההסתגלות ואף היתה יכולה לקבל טיפול תרופתי שהוא טיפול שניתן היום גם על ידי רופא משפחה ולאו דווקא  על ידי פסיכיאטר, והדברים ידועים לעניין הכחדת החרדות וטיפול תרופתי שניתן בעקבותיו. היא סירבה לכך ומשכך לא עמדה כלל בחובות "הקטנת הנזק". היא מעצימה עד מאוד את נזקיה, אך למרות זאת הראיות מצביעות על כך שהיא ממשיכה לעבוד ומתפקדת, אם כי לאור העובדה שנותרה לה נכות רפואית אין לשלול כי במומה לעתיד ייגרמו לה הפסדי השתכרות וגם ההלכות בעניין זה ידועות.

הסרטון המחיש את הפער בין טענותיה בפני המומחה ד"ר עמיקם טל והתנהגותה והתנהלותה בפועל.

הטענה שד"ר עמיקם טל שהינו מומחה מנוסה וותיק המתמנה על ידי בית המשפט התנהג כמטפל ולא כמומחה בית המשפט נדחית על ידי ואני סבור כי לא סטה מן המנדט שניתן לו וקבע את מה שקבע על פי התרשמותו הקלינית.

 

בשים לב לכל מה שהוצג בפני ולאור מסקנותיי דלעיל, אני נותן אמון כי לתובעת נותרה נכות נפשית ובניגוד לעמדת הנתבעת סבור כי הוא מכיל בתוכו גם מאפיינים תפקודיים, אך אינני סבור שהפיצוי המגיע לה עולה על נכות רפואית/תפקודית של למעלה מ- 5% בנסיבות העניין וכנובעת מהתאונה ובהתאם למסקנה זו גם אכמת את נזקיה.

 

 

 

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים לעניין הנזקים של התובעת, להלן הפיצוי המגיע לתובעת:

 

בראש נזק  לא ממוני של כאב וסבל – טוענת התובעת כי לאור ההפרעה הפוסט טראומטית הכרונית המשפיעה באופן יומי על איכות חייה והפחד והדריכות המתמדת מכלבים ואובדן העצמאות, יש לפסוק לה 70,000 ₪ בראש נזק זה. אינני סבור שיש הצדקה לכך לאור מסקנותיי ואני פוסק לה בראש נזק של כאב וסבל 30,000 ₪ בלבד. יש לזכור כי מדובר בנזק לא ממוני ששיקול הדעת של בית המשפט בפסיקתו הינו רחב, וכי בית המשפט אינו מוגבל בפרמטרים על פי חוק הפלת"ד.

התובעת לא ביקשה פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר, דבר המצביע על כך כי למעשה חזרה לתפקוד והמשיכה בעבודתה ב"אינטל". ביושר ציינה בראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד כי שכרה לא נפגע בעקבות התאונה אבל גם לא עלה והיא לא קודמה. כאשר ההפרעה של התסמונת עלולה לגרום לה בעתיד פגיעה בעבודתה. טענה זו לא ניתן על פי הפסיקה לשלול ובמיוחד לאור גילה הצעיר של התובעת שהיא בת 32. לתובעת יש עוד לפחות 35 שנות השתכרות עד גיל 67 ומקדם ההיוון ביחס אליה הינו 259.84. אם נעשה חישוב אקטוארי מלא לפי 5% נכות מתוך בסיס שכרה שהוצג שהינו 14,000 ₪ המדובר בסך של 700 ₪ לחודש והחישוב האקטוארי המלא הינו 180,000 ₪.

התובעת בסיכומיה ביקשה מבית מהשפט לפצות לפי 50% מהסכום האקטוארי אליו יגיע בית המשפט  והמשמעות היא שלמעשה צריך לפסוק לה 90,000 ₪ ואולם לאחר שבחנתי את נתוני התיק בכללותם אני פוסק לה כהפסד השתכרות לעתיד סך של 70,000 ₪.

 

למעשה ראש הנזק האחרון אליו מפנה התובעת בסיכומיה עניינו בהוצאות מוכחות ששולמו בגין הטפול הנפשי והפסיכיאטרי בסך 6,000 ₪ ומאחר ומדובר בסכומים שקשורים בקשר ישיר לאירוע אני מכיר בהם.

 

התוצאה שאני פוסק כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 106,000 ₪ הכולל נזקים בגין כאב וסבל והפסד השתכרות לעתיד וכן מרכיב של הוצאות.

לסכום זה נוכח העובדה שהתיק התנהל יש להוסיף 20% שכר טרחת עורך דין + מע"מ.

 

האירוע המתייחס לתובע מס' 2 והנזק שנגרם לו כתוצאה מאירוע זה(להלן : "התובע"):

התובע טוען, כי לאחר שנודע לו על האירוע הנ"ל בו הותקפה אשתו וננשך כלבו על ידי כלב הנתבעת, ניגש לביתה של הנתבעת. בהתאם לסעיף 3 לתצהיר עדותו: "עמדתי מחוץ לשער של חצר הבית וצלצלתי בפעמון, השער היה פתוח בחלקו. איך שצלצלתי ובעודי עומד על המדרכה מחוץ לשער, שני הכלבים של הנתבעת החום והשחור (המופיעים בתמונה שצילמתי ומסומנת א1) יצאו מהשער ותקפו אותי אחד בזרוע ימין והשני בירך שמאל (תמונות א1-א2). נאבקתי בהם ולמזלי מישהו מהשכונה שעבר במקום רץ לכיווני, ואז הם ברחו ונכנסו פנימה לחצר".

 

התובע טוען, כי גרסתו זו מופיעה גם בסעיף 6 לתיאור העובדות בהסדר המותנה עליו חתמה הנתבעת כדלקמן:

"6. בהמשך המתואר לעיל...נסע המתלונן לביתה של הנאשמת על מנת לשוחח עימה וצלצל בפעמון ביתה של הנאשמת. או אז, יצאו כלב 1 וכלב 2 משער הבית שהיה פתוח, כאשר כלב 2 תפס במכנסו של המתלונן וכלב 1 קפץ על המתלונן ונשך אותו במרפק יד ימין וגרם לו לשריטות עמוקות ומדממות".

 

התובע טוען, כי יש לדחות את טענת הנתבעת, לפיה התובע פתח את שער חצר ביתה והסיג את גבולה, ולפיכך עומדת לה הגנת הסגת גבול, הקבועה בסעיף 41ב(ג) לפקודה. ראשית, הנתבעת לא נכחה במקום ואינה יכולה לתת גרסה לגבי מצב השער. שנית, בהיותה מנוגדת להסדר המותנה ולפיו "כלב 1 וכלב 2 יצאו משער הבית שהיה פתוח" ותקפו את התובע, ולאור נימוק מס' 5 לנימוקי ההסדר, בו צוין כי "באותו יום מסיבה שלא ברורה, הכלבים השתחררו מחוץ לגדר ללא כל השגחה אז אירע המקרה". דבר המלמד כי השער היה פתוח. כמו כן, הנתבעת הודתה בסעיף 13 לתצהירה כי ביום המקרה שער החצר לא היה תקין.

התובע אף מפנה לדו"ח משרד הבריאות מיום 6.8.17 סמוך לאירוע, בו צוין מפי התובע כי השער היה פתוח ואז יצאו 2 הכלבים ותקפו אותו. לטענתם, משלא היתה כניסה לחצר הבית, והשער היה פתוח וממנו יצאו כלבי הנתבעת, לא ניתן לדבר על הסגת גבול או על התגרות כלשהי מצד התובע, אלא נהפוך הוא- התובע הוא שהופתע על ידי כלבי הנתבעת.

 

לחילופין, התובע טוען כי אין לראותו כמסיג גבול, שכן סעיף 29 לפקודה מגדיר הסגת גבול כ"כניסה למקרקעין שלא כדין". לטענת התובעים, גם אם נניח , והדבר מוכחש, כי התובע ניסה להיכנס לחצר ואז הותקף על ידי הכלבים שיצאו מבעד לשער הפתוח, אין לראותו כמסיג גבול, שכן פרשנות כזו תפרש את המושג "שלא כדין" באופן רחב, שאינו מתיישב עם מציאות החיים. לטענתו, בפסיקה נקבע כי יש לפרש את המונח "שלא כדין" תוך היקש מסעיף 37 לפקודה (הקובע פטור מאחריות של בעל מקרקעין בשל מצבם, כלפי מסיג גבול, זולת אם מסיג הגבול הוכיח שנכנס למקרקעין בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה), ולקבוע כי ההגנה הקבועה בסעיף 41ב לפקודה לא תחול על בעל הכלב, אם עסקינן במי שנכנס למקרקעין שלו בתום לא וללא כוונה לעבור עבירה או לבצע עוולה. התובע הגיע לביתה של הנתבעת כדי לדווח לה על תקיפת אשתו ונשיכת כלבם על ידי כלבה, לא כדי לבצע עבירה או עוולה, ולפיכך אין מדובר בכניסה "שלא כדין" ואין תחולה להגנת סעיף 41ב(ג) לפקודה.

 

התובע כאמור טוען, כי הותקף על ידי שני כלביה של הנתבעת ונאבק בהם, ננשך בזרוע ימין ובירך שמאל ונזקק לקבל חיסון לטטנוס. התובע הסביר כי ביום המקרה לבש מכנסי ג'ינס עבים ועל כן הפצע בירך היה קל יותר. לטענתו, מדובר באירוע לא נעים, הגם שלא הצריך המשך טיפול. לאור זאת, מבוקש על ידי התובע להעריך את עוגמת הנפש שנגרמה לו בסך של 17,000 ₪ .

 

הנתבעת טוענת, כי התובע לא הציג ולו מסמך רפואי אחד כדי לתמוך את הנזקים להם הוא טוען בתחום הפלסטי /כירורגי, ולא צירף חוות דעת רפואית כמצוות התקנות. כל שצורף אלו תמונות של סימני שריטה על גוף אדם- תמונות שלטענתה כלל לא הוכח שאכן צולמו על גופו. כמו כן, התובע לא צירף שום מסמך רפואי עדכני שמוכיח שנותרה לו צלקת, או כל מסמך רפואי אחר המוכיח את נזקו.

עוד טוענת הנתבעת, כי תביעתו של התובע מבוססת על עדות יחידה. לטענתה, גם עדותו של העד היחיד שהובא ביחס לאירוע של התובעת, העד צ'רבינקה, אין כל משמעות מבחינה ראייתית, שכן הוא לא יכול להצביע על אחריותה של הנתבעת.

 

לטענת הנתבעת, התובע הגיע אל חצר ביתה, התעלם משלט האזהרה, פתח את השער, פלש לחצרה הפרטית, תוך שהוא נוטל על עצמו סיכון מרצון. על כן, יש לטענתה לקבוע אשם תורם בשיעור של 100% לנזקיו, הגם שהם מינוריים ביותר ונעלמו כלא היו. הנתבעת מציינת כי לכתב התביעה המתוקן צירף התובע תמונה המסומנת א'2 מזרועו הימנית, שבה ניתן לראות בבירור שריטות ולא נשיכות, במרווחים שכנראה מתאימים לאצבעות רגליו הקדמיות של הכלב שקפץ עליו, ולא לשיניו. זאת ועוד, גם בדו"ח של משרד הבריאות מיום 6.8.17, ציין התובע כי "לא ראה האם ננשך או נשרט", ולנשיכה הנטענת ברגל, אין כלל אזכור ולו ברמז.

 

דיון והכרעה ביחס לתובע:

בניגוד לנזק שנגרם לתובעת שהותיר נכות נפשית, כאן מדובר באירוע שהמשמעויות מבחינת הנזק שלו הן מינוריות ביותר. לא הוצגו בפני בית המשפט כל מסמכים רפואיים שיכולים ללמד על נזק משמעותי וגם התמונות והסימן שהוצגו בפני בית המשפט מצביעים על כך. זאת ועוד אני בהחלט מקבל את עמדת הנתבעת המתייחסת לעובדה שמדובר בשריטות בזרוע הימנית וגם דו"ח משרד הבריאות שהתובע בעצמו מציין בו את הגרסה מתייחס לכך, כי התובע לא ידע ולא ראה אם ננשך או נשרט.

בשים לב לאמור לעיל, אני לא מעריך את נזקו של התובע ביותר מ- 3,500 ₪ בגין ראש נזק של כאב וסבל בלבד, והדרישה לפיצוי בסך של 17,000 ₪ נדחית.

 

אני סבור כי יש לפסוק סכום זה לתובע חרף טענות הנתבעת ואנמק:

כפי שציינתי ביחס להסדר המותנה ולא אחזור על נימוקי בקבלת תביעתה של התובעת, העובדה שהנתבעת היתה נכונה לחתום על הסדר מותנה גם ביחס לאירוע זה במהלכו תקפו הכלבים השייכים לה את התובע מעידה על כך שהנתבעת למעשה היתה נכונה לקחת אחריות בתיק זה. הנתבעת למעשה טענה טענה אחת, שהיא טענת הגנה ועניינה הסגת גבול, דהיינו כי התובע נכנס אל תוך חצריה ובנסיבות אלה אירע האירוע. טענת הגנה זו לא הוכחה ונשללת על ידי ולאחר ששמעתי את גרסת התובע אני נותן בה אמון כי לא נכנס פיזית לתוך החצרים ולמעשה האירוע אירע בנסיבות אותן תיאר. עם זאת מדובר באירוע קל יחסית והנסיבות הכוללות לא מצביעות על כך שיש לפסוק מעבר לסכום אותו פסקתי.

 

סוגיה אחרונה בפסק דין זה הטעונה בדיקה הינה הנזק שנגרם לכלב התובעים אשר נתבע על ידם: התובעים טוענים, כי כלבם סבל מפצע נשיכה ברגל ומשבר בגולגולת ועליית לחץ תוך-גולגלתי, טופל על ידי וטרינר בנהריה בעלות 1,250 ₪, ואושפז בבית החולים הוטרינרי בית דגן למשך 4 ימים בעלות של 4,893 ₪. לפיכך, יש לטענתם לחייב את הנתבעת בגין הנזק לכלב התובעים בסך של 6,143 ₪, בניכוי הסך שך 2,000 ₪ ששולם על פי ההסדר המותנה, וסה"כ -  4,143 ₪.

 

מנגד טוענת הנתבעת, כי התובעים בחרו לאשפז את כלבם בבית חולים לחיות בית בראשון לציון, ובמהלך ימי האשפוז נסעו לטענתם פעמיים ביום לבקרו. לטענת הנתבעת, התובעים בחרו שלא להקטין את נזקם ויכלו לאשפז את כלבם בבית חולים לחיות בחיפה, אך הם בחרו במשך 5 ימים רצופים לנסוע מנהריה לראשון לציון, כל פעם מי מבני הזוג לבדו, כטענתם, טענה אשר הנתבעת סבורה כי אף אינה הגיונית ולא מתקבלת על הדעת מבחינת שעות הנסיעה ביום.

אני פוסק  בראש נזק זה סך של 4,143 ₪. יש לציין כי הנזק הוכח והעובדה שהתובעים בחרו לאשפז את הכלב בבית חולים לחיות בית בראשון לציון אינה מעלה ואינה מורידה, שכן למעשה הדרישה היא לשיפוי ביחס להוצאות האשפוז ואינו כולל בתוכו את ההוצאות שנגרמו בגין הצורך להגיע לאותו מקום. חזקה כי התובעים סברו כי במקום זה יקבל כלבם את הטיפול המיטבי הטוב ביותר ואין סיבה בעניין זה שלא לשפות אותם על הסכום האמור.

 

אשר על כן לסכום שנפסק לתובעת יש להוסיף סכומים נוספים הכוללים פיצוי לתובע בסך של 3,500 ₪ בגין כאב וסבל ו- 4,143 ₪ בגין ההוצאות בגין הטיפול בכלבם שננשך. מדובר בסכום של 7,643 ₪, כאשר לסכום זה יש להוסיף 20% שכר טרחת עורך דין + מע"מ.

 

התוצאה הסופית של פסק הדין:

הנתבעת תשלם לתובעים את הסך הכולל של 113,643 ₪ בצירוף 20% שכר טרחת עורך דין + מע"מ.

בנוסף יש לפסוק לתובעים את הוצאות המשפט הכוללות עלות חוות הדעת הרפואית הפרטית של ד"ר בן אפרים על פי קבלה, עלות מחצית חוות הדעת של ד"ר עמיקם טל ככל ששולמה על ידם כנגד קבלה וכן הוצאות העדים ככל שנפסקו עדים על ידי בית המשפט.

סכום זה תשלם הנתבעת לתובעים באמצעות ב"כ תוך 30 יום, שאם לא כן ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ביתרת האגרה החלה בתיק זה תישא הנתבעת.

 

 

 

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

 

 

 

 

ניתן היום,  כ"ט שבט תשפ"א, 11 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.

 

ערן נווה