האם העובדה שעיריה רכשה ביטוח פוליסות תאונות תלמידים עם חריג לתאונות דרכים בחו"ל הינה בגדר רשלנות?

בית המשפט דן בשאלה האם העובדה שעיריה רכשה ביטוח פוליסות תאונות תלמידים עם חריג לתאונות דרכים בחו"ל הינה בגדר רשלנות?

 

בית משפט השלום בחיפה

 

 

ת"א 19811-03-16 _____נ' עיריית חיפה ואח'

 

                                                                  

   

 

 

בפני

כבוד השופטת עידית וינברגר

 

 

התובעת

 

_____ 

נגד

 

הנתבעים

1. עיריית חיפה
2. מדינת ישראל

 
 

 

 

 
     

 

פסק דין

 
  1. התובעת, ילידת 1998, נפצעה ביום 23.3.2003 בתאונת דרכים, במהלך ביקור ברוסיה.

בעקבות פציעתה הקשה בתאונה, נותרה מרותקת לכיסא גלגלים, והוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור 100%.

 

  1. תביעה שהגישה התובעת לכלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל") בדרישה לפצותה בהתאם לפוליסה הקולקטיבית לביטוח תאונות אישיות לתלמידים, נדחתה על ידי כלל, בתאריך 24.12.14, בנימוק שקיים חריג בפוליסה, לפיו המבטח פטור מתשלום פיצויים אם התאונה מהווה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד.

 

  1. תביעה זו, היא תביעת נזיקין, המוגשת נגד המדינה ועיריית חיפה - רשות החינוך המקומית בה למדה הנתבעת בעת התאונה, לאור העובדה שהתובעת אינה זכאית לפיצוי, בהתאם לפוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, בגין פציעתה בתאונה.

תחילה, הוגשה התביעה כתביעה למתן פסק דין הצהרתי, נגד עיריית חיפה בלבד. בהמשך, תוקן כתב התביעה כך שהמדינה וכלל נוספו כנתבעות. 

ביום 19.3.18, תוקנה התביעה פעם נוספת, כך שהתביעה נגד כלל נמחקה, והסעד הנתבע שונה מסעד הצהרתי לתביעת נזיקין.

 

 

  1. בסיכומיה, טוענת התובעת כי השאלה שבמחלוקת, טרם נדונה בפסיקה, והיא - האם בתאונת דרכים בה נקבע כי התלמיד אינו זכאי לפיצויים מכח חוק הפיצויים, בגלל סיבה שאינה נמנית עם החלופות בסעיף 7 לחוק הפלת"ד, יהא זכאי לפיצוי מכח הפוליסה?[1]

איני סבורה כי זו השאלה שבמחלוקת בתיק זה.

השאלה שבמחלוקת נקבעת על פי כתבי הטענות, ובתביעה שלפניי אין חולק כי המבטחת, אינה נתבעת עוד, ופרשנות הפוליסה הקולקטיבית אינה במחלוקת.

פנייתה של התובעת לכלל בדרישה לפצותה בגין פציעתה בתאונה, נדחתה מהטעם שבפוליסה קיים חריג מפורש הקובע, בסעיף 3(א) לפוליסה, כי:

 

"המבטח לא יחויב בפיצוי תאונות אישיות בשל תאונה שנגרמה על ידי תאונת דרכים בארץ או בחו"ל כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975".

 

מאחר שהחריג מנוסח באופן ברור, החליטה התובעת לזנוח את תביעתה נגד כלל, ואין היא טוענת עוד שבנסיבות פציעתה היא זכאית לפיצוי מכח הפוליסה.

 

  1. השאלה הנוספת אותה מגדירה התובעת בסיכומיה[1]היא האם הנתבעות הפרו את החובה החקוקה המוטלת עליהן, או התרשלו כלפיה, בעת שרכשו פוליסת ביטוח תלמידים קולקטיבית המחריגה תאונת דרכים שאירעה בחו"ל, אף שבגינה לא ניתן לקבל פיצוי דומה למנגנון הפיצוי על פי חוק הפלת"ד? 

 

  1. לטענת התובעת, הנתבעת 1 (להלן: "העירייה") התרשלה כלפיה, כאשר רכשה פוליסת ביטוח קולקטיבית, הכוללת החרגה במקרה של תאונת דרכים בחו"ל, ואף הפרה בכך, את הוראת חוק לימוד חובה, שאינה כוללת החרגה כאמור, ואת הוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך משנת 2007.

לטענתה, גם המדינה התרשלה כלפיה, והפרה חובה חקוקה, משום שהיה על משרד החינוך לפקח על הוראות הפוליסה הנרכשת על ידי העירייה, על מנת למנוע מצב בו הפוליסה נוגדת את הוראות החוק וחוזר המנכ"ל כאמור.

עוד טוענת התובעת, כי הפוליסה מהווה חוזה לטובת צד שלישי, כמשמעו בסעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973, ובשל כך לא ניתן לגרוע מהזכויות המוענקות לתלמיד בהתאם לסעיף 6(ד)(1) לחוק לימוד חובה, על ידי הכנסת סעיפים הפוגעים בזכותו לקבל פיצוי.

עצם הכנסת החריג, כך נטען, עומדת בסתירה לחובה החוקית לערוך ביטוח לתלמידים כנגד כל הסיכונים, למשך 24 שעות ביממה. חוק לימוד חובה לא התיר לסייג את החבות באופן כלשהו, בפרט לא מקום שאין התלמיד זכאי לפיצוי על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975 (להלן: "הפלת"ד").

סכום התביעה הועמד על 511,440 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום התאונה, סכום לו היתה זכאית התובעת, לטענתה, בגין 100% נכות שנקבעו לה על ידי המל"ל, אילו היתה התאונה מכוסה בפוליסה הקולקטיבית של ביטוח תלמידים.

 

  1. טענת ההגנה המרכזית של העירייה היא, כי הפוליסה אותה רכשה, ואשר היתה בתוקף במועד התאונה, היא פוליסה סטנדרטית, לכל המדינה, בנוסח שתאם את הנחיות מרכז השלטון המקומי, ואומץ מאוחר יותר על ידי משרד החינוך, בחוזר מנכ"ל המשרד, שפורסם בחודש ספטמבר 2003. לטענתה, קיימה את החובה המוטלת עליה על פי חוק, משום שמטרת החוק וכוונת המחוקק לא היתה לערוך ביטוח תאונות אישיות ללא כל חריג, והחריג ביחס לתאונות דרכים בארץ ובחו"ל הוא חריג שהיה קיים בפוליסה זו כל השנים, עוד טרם התיקון לחוק לימוד חובה, ואושר בפסיקת בתי המשפט.

על כן, מדובר ברכישת פוליסה עם חריג סביר, באופן שאינו מהווה התרשלות מצידה או הפרת חובה חקוקה.

לטענתה, התובעת לא הוכיחה קיומה של חובה הקבועה בחוק או בחוזר מנכ"ל, אותה הפרה העירייה, ומאחר שהתובעת מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי גמלאות חודשיות בסכום של כ- 19,300 ₪, הרי גם במקרה שלה מתקיים הרציונל של החרגת תאונות בהן זכאי התלמיד לפיצוי מכח חוק אחר של המדינה. 

 

  1. המדינה טוענת אף היא, כי לא התרשלה ולא הפרה חובה חקוקה כלשהי, וכי הוראות הפוליסה, עולות בקנה אחד עם מטרת החוק, ומהוות הסדר ראוי וסביר. לטענתה, מדובר בתקיפה של פעולה שלטונית מובהקת של הרשות המבצעת, שהיה מקום לתקוף בתקיפה ישירה, בערכאה מנהלית. בתביעה אזרחית, הכוללת תקיפה עקיפה של החלטה מנהלית,  נטיית בתי המשפט היא להתערב בצמצום בשיקול הדעת המנהלי. לטענת המדינה, כאשר טענת הרשלנות היא בהפעלת שיקול הדעת, על בית המשפט לצאת מנקודת מוצא שהמדינה לא תחוב בנזיקין, אלא במקרים חריגים. טענות המדינה בדבר הגשמת מטרת החוק, באמצעות נוסח הפוליסה שהיתה בתוקף במועד התאונה, דומות לטענותיה של העירייה, אך היא מוסיפה וטוענת, כי החובה החקוקה הקבועה בחוק לימוד חובה הוטלה על הרשות המקומית ישירות, ולמשרד החינוך לא היתה כל חובה לפקח על נוסח הפוליסה ותנאיה, להתקין תקנות או לפרסם חוזר מנכ"ל בדבר תנאי המינימום. כל חובתו היתה לקבוע את הסכום לגבייה מההורים, ועל כן, אף אם היתה התרשלות או הפרת חובה חקוקה, הרי היא מצד העירייה בלבד. 

 

דיון והכרעה 

המסגרת הנורמטיבית

  1. החובה לבטח תלמידים בביטוח "תאונות אישיות" מעוגנת בסעיף 6(ד)(1) לחוק לימוד חובה תש"ט – 1949 (להלן: "חוק לימוד חובה"). על פי סעיף זה, על רשות החינוך המקומית שבתחום שיפוטה נמצא מוסד החינוך, לבטח את התלמידים.

על פי לשון הסעיף:

"מי שזכאי לחינוך חינם לפי סעיף זה יהיה מבוטח בביטוח תאונות אישיות, באמצעות רשות החינוך המקומית שבתחום שיפוטה נמצא מוסד החינוך שבו הוא לומד; התשלומים שייגבו מהמבוטחים בעד הביטוח ייקבעו על ידי השר במסגרת התשלומים לפי סעיף קטן (ד)"

 

מלשון הסעיף עולה כי מדובר בחובה חקוקה שהוטלה על הרשויות המקומיות ישירות, ותפקידו של משרד החינוך הוא לקבוע את הסכום המירבי שיכולה הרשות לגבות מהורי התלמידים עבור ביטוח זה.  

 

  1. בדברי ההסבר להצעת חוק לימוד חובה (תיקון מספר 21) (ביטוח תאונות אישיות) התשנ"ד – 1994 נכתב:

"מטרת הצעת החוק לעגן בחוק את ההסדר הקיים בעניין ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, באופן שכל התלמידים יהיו מבוטחים בביטוח זה והתשלומים לכך ישולמו במסגרת התשלומים שנגבים כיום בעד מתן שירותים נוספים."

 

כלומר, מטרת החוק היתה לעגן את המצב שהיה קיים עד אותו מועד. נוסח הביטוח תנאיו, והחריגים בפוליסה, כלל לא עלו לדיון. נקבעה חובה כללית לעריכת פוליסת ביטוח תאונות אישיות, תוך מתן סמכות לשר החינוך לקבוע את הסכום המירבי לגבייה מההורים, כאשר המטרה היתה שלא להכביד על ההורים, בהוצאה כספית ניכרת.

לדיון במטרת החוק ראו גם: ת"א (ת"א) 23451-01-15 מאזן אחמד קרש נ' עיריית ירושלים (7.3.16) (להלן: "פס"ד מאזן"), סע' 13 לפסה"ד.

 

  1. ההסדר לפיו ביטוח תאונות אישיות לתלמידים לא יכלול כיסוי בגין תאונות דרכים, היה קיים עוד לפני התיקון לחוק לימוד חובה, בשנת 1994, בהסדר שהחל עוד בשנת 1986, בין ענבל חברה לביטוח בע"מ, החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי, מדינת ישראל, וארגון ההורים הארצי. גם על פי הסדר זה, לא כללה פוליסת הביטוח לתלמידים, כיסוי לתאונות דרכים בארץ או בחו"ל (למעט במקרים של משלחות תלמידים לחו"ל, שאז נערך להם ביטוח מיוחד הכולל תאונות דרכים בחו"ל).

 

  1. בסיכומיה, טוענת התובעת, כי תנאי הפוליסה וחריגיה נקבעו, הלכה למעשה, על ידי החברה למשק וכלכלה – ארגון הגג של הרשויות המקומיות במדינה – במטרה לחסוך ככל שניתן בפרמיה המשולמת למבטח[1]. כלומר, התובעת בעצמה מודעת לכך שתנאי הפוליסה לא נקבעו על ידי עיריית חיפה באופן עצמאי, אלא שמדובר בנוסח קבוע המקובל בכל הרשויות בארץ, לאור הנחיית מרכז השלטון המקומי. בכך סותרת היא את טענתה שנטענה שתי שורות לפני כן, לפיה העירייה הסכימה לחריג לפוליסה "על דעת עצמה".

למרות זאת, ואף שהטענה הועלתה על ידי הנתבעות במהלך קדם המשפט, לא הוגשה התביעה נגד מרכז השלטון המקומי.

מכל מקום, במקרה הנדון, תוצאת פסק הדין לא היתה שונה אילו היה נתבע גם מרכז השלטון המקומי.

 

הפרת החובה הקבועה בחוזרי מנכ"ל משרד החינוך מ-2003 ו- 2007

  1. בכתב התביעה, מבססת התובעת את טענתה לפיה העירייה הפרה חובה חקוקה, על חוזר מנכ"ל משרד החינוך שהתפרסם ביום 1.9.2007. דין הטענה להידחות ולו רק מן הטעם  שחוזר המנכ"ל פורסם כחמש שנים לאחר התאונה (נספח 6 לכתב התביעה).

 

על פי אותו חוזר (סעיף 3.5 בו), הביטוח נועד לכסות את התלמיד:

"במקרים שבהם אין הוא מכוסה על ידי הסדר אחר, מתוקף חוק המדינה. בין היתר הוא אינו מכסה פגיעה בתאונת דרכים, פגיעה כתוצאה מפעולת איבה או פגיעה מתאונת עבודה שבגינה התלמיד זכאי לפיצוי מהמוסד לביטוח לאומי"[1]

 

  1. עוד לפני כן, ביום 1.9.2003 הוציא משרד החינוך חוזר מנכ"ל תשס"ד/1(א) שעניינו קביעת תנאי מינימום לפוליסת ביטוח התלמידים (מוצג נ/1). כותרת המסמך "ביטוח תאונות אישיות – תנאי מינימום מחייבים לפוליסת ביטוח תלמידים" ומספרו 3.13-1.

ברישא לחוזר מנכ"ל משרד החינוך משנת 2003, נכתב כי פוליסת הביטוח חייבת לכלול את התנאים המפורטים בפוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים של החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי סוכנות לביטוח (1992) בע"מ, המובאים כנספח, בעלות שלא תעלה על המחיר המירבי המפורסם מדי שנה בחוזר מנכ"ל.

בסעיף 3 לחוזר המנכ"ל נקבעו במפורש החריגים לכיסוי, הכוללים בין היתר, תאונת דרכים בארץ או בחו"ל, תאונת עבודה ופעולה מלחמתית או מעשה איבה. זו לשון הסעיף:

 

"המבטח לא יחויב בפיצוי תאונות אישיות בשל תאונה שנגרמה:

א.     על ידי תאונת דרכים בארץ או בחו"ל כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975.

ב.      כתוצאה ממלחמה, פלישה, פעולת אויב זר, מעשה איבה...

ג.      ...

ד.      כתוצאה מתאונת עבודה שבגינה זכאי התלמיד הנפגע לפיצוי מהמוסד לביטוח לאומי.

ה.     ... – ז..."

 

  1. בטרם אדון בטענות הצדדים ביחס למשמעות חוזר המנכ"ל, לצורך הדיון בטענת הפרת חובה חקוקה, אציין כי עצם פרסום חוזר המנכ"ל בשנת 2003, שכותרתו "תנאי מינימום מחייבים לפוליסת ביטוח תלמידים" ובו דוגמא לפוליסה התקנית המחייבת, שומטת את הקרקע מתחת לטענת המדינה, לפיה כל חלקו של משרד החינוך בביצוע החוק, מתמצה בקביעת תקרת הסכום שניתן לגבות מההורים עבור פוליסת הביטוח, ואין הוא עוסק בתנאי הפוליסה.

אמנם, חוק לימוד חובה מטיל את חובת הביטוח על רשות החינוך המקומית, ואינו מטיל באופן מפורש, חובת פיקוח של משרד החינוך על תנאי הפוליסה וחריגיה, אך חובת הפיקוח של משרד החינוך, נגזרת מהסמכות שניתנה לו לקבוע את הסכום לגבייה מההורים עבור ביטוח זה, סכום שיש בו כדי להכתיב ולהגדיר את היקף הכיסוי. יתרה מכך, חובת הפיקוח של משרד החינוך על רווחת תלמידי מוסדות חינוך, אינה מותנית בקביעה סטטוטורית, והיא עשויה להילמד מהנסיבות, וממטרת ההסדר החקיקתי. 

איני מקבלת גם את טענת המדינה לפיה חוזר המנכ"ל הוא בגדר המלצה לתנאי מינימום, ואין הוא אוסר על הרשויות המקומיות לרכוש פוליסת ביטוח עם תנאים טובים יותר. אף שהטענה כי מדובר בתנאי מינימום נכונה כמובן, מבחינה עובדתית, ברור כי נטיית הרשויות המקומיות תהיה לאמץ את תנאי הפוליסה המינימאלית, ולו מהטעם שכל פוליסה אחרת תהיה כרוכה בפרמיה גבוהה יותר מהסכום שאושר על ידי משרד החינוך לגבייה מההורים. 

על כן, אני דוחה את טענת המדינה, לפיה אם קיימת התרשלות או הפרת חובה חקוקה, הרי היא של הרשות המקומית בלבד. 

עם זאת, כפי שאפרט בהמשך, איני סבורה שמי מהנתבעות התרשלה כלפי התובעת או הפרה חובה חקוקה. 

 

 

  1. טענת התובעת, לפיה העירייה הפרה חובה חקוקה הקבועה בחוזר המנכ"ל משנת 2007, או משנת 2003 דינה להידחות, משום שלא ניתן לקבל את הטענה לפיה העירייה  הפרה חובה חקוקה שהיתה מוטלת עליה במועד התאונה, בהסתמך על חוזרי המנכ"ל שפורסמו חצי שנה לאחר התאונה, ו- 4.5 שנים לאחריה. יתרה מכך, הוראות חוזרי המנכ"ל (סעיף 3.5 לחוזר המנכ"ל משנת 2007 וסעיף 3 לחוזר המנכ"ל משנת 2003) דווקא מחלישות את טיעונה של התובעת. חוזרי מנכ"ל משרד החינוך יש בהם כדי ללמדנו על עמדת המשרד, שכאשר נדרש לנושא, קבע מפורשות, כי במקרה של פציעה שבגינה זכאי תלמיד לפיצוי מכח הסדר אחר על פי חוקי המדינה, לא תהיה תחולה לפוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים (על פי לשון החוזר משנת 2007), ולמעשה כבר בחוזר משנת 2003 הוחרגו באופן מפורש תאונות דרכים בארץ ובחו"ל.   

 

הימנעות המדינה מפרסום תקנות או חוזר מנכ"ל עד שנת 2003

  1. לטענת התובעת, הפוליסה הרלוונטית לעניינה של התובעת הונפקה בשנת 2002, קרי שנה קודם לפרסום חוזר המנכ"ל, ומשנת 1994 עד שנת 2003 לא עשה משרד החינוך מאום. לא התקין תקנות לביצוע החוק, ולא הפעיל סמכותו בנוגע לאופן ביצוע ויישום הסעיף על ידי הרשויות המקומיות. בכך, לטענת התובעת, התרשלה המדינה והפרה חובה חקוקה.

 

  1. איני מקבלת את הטענה. ראשית, משום שהחובה להתקין תקנות אינה מקימה, כשלעצמה, חבות בנזיקין, בפרט משום שבמקרה הנדון העובדה שלא הותקנו תקנות לא מנעה מהרשות המקומית לרכוש פוליסת ביטוח, כנדרש על פי החוק.

ראו לעניין זה ע"א 4758/98 (חי') אורנים סיילנסר נ' מדינת ישראל ואח' (16.3.2000) שם קבע בית המשפט (כב' השופטת וסרקרוג) כי "עצם קיומה של חובה להתקין תקנות אין בה כדי לזכות כל טוען בסעד של פיצוי."

שנית, בפועל, עיריית חיפה ביטחה את תלמידיה, גם בשנים שקדמו למועד פרסום חוזר המנכ"ל בשנת 2003, ובשנה בה אירעה התאונה, שנת 2002, היה ביטוח קולקטיבי בתוקף. כלומר, העובדה שלא תוקנו תקנות או לא פורסם חוזר מנכ"ל, לא מנעה מהעירייה לקיים את חובתה הסטטוטורית.

בנוסף, לא נטען, וממילא לא הוכח, כי חוזר המנכ"ל משנת 2003 נועד לשנות את המצב שהיה קיים ערב פרסומו.

 

 

  1. כאמור, דווקא נוסח חוזר מנכ"ל משרד הבריאות שהתפרסם בשנת 2003, כולל הוראה מפורשת בדבר החריג למקרה הביטוח, על פי הפוליסה ה"תקנית" שפרסם משרד החינוך, ולפי סעיף 3.ב לחוזר, המבטח לא יחויב בפיצוי תאונות אישיות בשל תאונת דרכים בארץ או בחו"ל. כלומר, אם היה חוזר המנכ"ל מתפרסם לפני התאונה, ותקף במועד התאונה, היה הדבר רק מקשה על התובעת להוכיח את טיעוניה.

 

הפרת החובה הקבועה בחוק לימוד חובה

  1. לטענת התובעת, מאחר שכאשר רכשה העירייה את פוליסת הביטוח שהיתה בתוקף בעת התאונה, לא פורסם כל חוזר מנכ"ל בנדון, היה עליה לרכוש פוליסה, ללא חריגים, משום שהסעיף בחוק לימוד חובה אינו קובע חריגים. גם טענה זו לא אוכל לקבל.

 

  1. עיון בדברי הכנסת מלמד שמטרת החוק היתה עיגון המצב הקיים בחוק, לאור העובדה שלא כל הרשויות המקומיות דאגו לערוך ביטוח. בדיוני הכנסת לא נכנסו המחוקקים לפרטי הביטוח, או לחריגים בפוליסת הביטוח. 

אחת המטרות המרכזיות בהטלת חובת הביטוח על הרשות המקומית, היא לספק לתלמידים ולהוריהם פיצוי מינימאלי, במקרה של פגיעת תלמיד בתאונה. תכלית זו מתיישבת עם תכליתו של חוק לימוד חובה, כחוק סוציאלי. עם זאת, בד בבד עם השאיפה להעניק לכל תלמיד ביטוח מינימאלי, הגביל המחוקק את סכום הפרמיה הנגבית מהורי התלמידים, על מנת לא להפכה להוצאה כספית ניכרת ומכבידה.

על כן, בבוא בית המשפט לצקת תוכן בחובה החקוקה, עליו לאזן בין שתי מטרות אלה של הוראת החוק, ואל לו לבחון את השאלה אם הרשות או המדינה קיימו את חובתן על פי חוק, במנותק מעלות הכיסוי הביטוחי. 

 

  1. מטרת חובת הביטוח שנקבעה בחוק, כפי שהובהר גם בחוזרי המנכ"ל, היא להבטיח פיצוי, לתלמידים בגין תאונות שאינן "מכוסות" בהסדר אחר מתוקף חוק המדינה.

לטענת התובעת, מטרה זו מוחמצת כאשר מוחרגת מהכיסוי הביטוחי פציעה בתאונת דרכים בחו"ל, שבגינה, להבדיל ממקרה של פציעה בתאונת דרכים בארץ, לא זכאי תלמיד לפיצויים. 

טענת התובעת, לפיה הנתבעות הפרו כלפיה חובה חקוקה, מקפלת בתוכה את ההנחה, שהיא לא זכאית לפיצוי בגין פציעתה בתאונה מתוקף חוק המדינה - אך זהו, בבירור, אינו המצב, משום שבשל פציעתה הקשה, זכאית התובעת, מתוקף חוק המדינה, לגמלאות מהמוסד לביטוח לאומי. התובעת מקבלת מדי חודש מהמוסד לביטוח לאומי קצבת נכות, קצבת שירותים מיוחדים וקצבת ניידות בסכום כולל של כ- 14,000 ₪[1].

בסיכומיה, טוענת העירייה כי קצבאות המל"ל אותן מקבלת התובעת מסתכמות בכ- 19,000 ₪ מדי חודש, אך נראה כי בחישוב סכום זה נלקחה בחשבון גם הקצבה מאגודת הספורט לנכים. התובעת אישרה, בעדותה, כי בנוסף לכך, היא מקבלת 4,500 ₪ מדי חודש מאגודת ספורט לנכים[1] אך הצדדים לא הביאו כל ראיה ביחס לתנאים המקימים את הזכאות לתשלום זה, ועל כן לא אביא אותו בחשבון במסגרת נימוקי פסק הדין.

 

  1. לא ניתן לחלוק על כך שתגמולי המל"ל, במקרה של התובעת, מהווים "הסדר אחר מתוקף חוק המדינה" כמשמעו בחוזר המנכ"ל, שאמנם פורסם לאחר התאונה בה נפצעה התובעת, אך הוא מבהיר את מטרת החוק, ואת הרציונל שבו.

התובעת והוריה לא נותרו להתמודד לבדם עם ההוצאות הגבוהות הכרוכות בפציעתה הקשה, שכן יש הסדר בחוק, שמטרתו לדאוג לצרכי מחייתה, לצרכיה הרפואיים, לצרכי הניידות שלה, וכן לעזרה ולשיקום. התובעת זכאית לגמלאות ממש כשם שפציעה בפעולת איבה או בתאונת עבודה מקימה  לתלמיד הנפגע זכאות לפיצוי בגין פציעתו, ממקור חוקי אחר, ועל כן גם הן מוחרגות מפוליסת הביטוח לתלמידים. 

 

  1. בהקשר זה יש לזכור, כי גם במקרה של תלמיד הנפצע בתאונת דרכים בארץ, וזכאי הן לפיצויים על פי חוק הפלת"ד, והן לגמלאות מהמל"ל (אם נקבעה לו נכות כללית המזכה בתגמולי מל"ל), מנוכה מסכום הפיצוי לו הוא זכאי על פי חוק הפלת"ד, הסכום המשוערך של גמלאות המל"ל, כלומר, ממילא אין תלמיד כזה זכאי לפיצוי כפול, הן על פי חוק הפלת"ד והן מכח חוק הביטוח הלאומי, למעט "יתרה" של 25% מסכום הנזק, לה הוא זכאי בכל מקרה (אלא אם מדובר בתאונת דרכים ברכב המעביד).

רוצה לומר – ההבדל בין התובעת לתלמיד אחר שהיה נפצע כמוה בתאונת דרכים בארץ, שגם הוא אינו זכאי לפיצוי על פי פוליסת ביטוח תלמידים (ובמקרה זה התובעת אינה חולקת על הרציונל העומד בבסיס ההחרגה), הוא הפיצוי שהיה אותו תלמיד מקבל בגובה 25% מהנזק על פי חוק הפלת"ד.

על כן, תגמולי המל"ל אותם מקבלת התובעת מדי חודש, מהווים, למעשה,  "תחליף" לפיצוי על פי חוק הפלת"ד.

 

  1. בפסק הדין בעניין מאזן הנ"ל, נדונה תביעת הוריו של תלמיד שנהרג בתאונת דרכים. ההורים טענו, שלא היה מקום להחריג מהפוליסה הקולקטיבית תאונות דרכים. בתביעתם נגד המבטחת ורשות החינוך, טענו כי אלה הפרו חובה חקוקה, בשל עריכת פוליסה המחריגה אירוע של תאונת דרכים, ובשל עריכת הפוליסה בסכומים בלתי הולמים. בדחותו את התביעה, קבע בית המשפט (כב' השופטת אורלי מור-אל) כי לא עלה בידי התובעים להוכיח שהנתבעות הפרו חובה חקוקה כלשהי, שכן יש ליתן לחוק פירוש סביר המתיישב עם הוראות החוק הנוספות ועם מכלול הנסיבות, ופוליסת ביטוח תאונות אישיות המחריגה אירוע של תאונת דרכים היא פוליסה העונה על דרישות החוק, בשים לב לסכומי הביטוח שנקבעו על ידי השר.

 

  1. אמנם, באותו מקרה היה עזבונו של המנוח זכאי לפיצוי על פי חוק הפלת"ד, אך הדיון שעורך בית המשפט בפסק הדין בעניין מאזן, במטרות החוק, ובשיקולים שעל בית המשפט לשקול בדונו בהיקף הכיסוי הביטוחי, יפה גם למקרה שלפניי. מסקנותיו של בית המשפט באותו מקרה, מקובלות עלי במלואן, ועל כן מצאתי לצטט מנימוקי פסק הדין.

ביחס להיקף החובה הקבועה בחוק קובע בית המשפט:

"... החובה לבטח בגין תאונות אישיות שעוגנה בחוק היא חובה כללית שמשמעה חובה שיהא קיים ביטוח תאונות אישיות סביר בשים לב לתשלום דמי הביטוח הנגבה מן ההורים. כפי שעולה מן החוק, הרשות המקומית אינה נושאת בתשלומי הביטוח אלא ההורים וההורים בלבד, והשר הוא שקובע את גובה התשלומים באישור ועדת החינוך של הכנסת... טענת התובעים, כי יש לפרש את המונח ביטוח תאונות אישיות בחוק כלשונו, ללא כל סייג ובסכום ריאלי בהתאם לנזק שנגרם, אינה יכולה לעמוד ואינה מתיישבת עם פרשנות החוק בשים לב לתכלית החקיקה וההרמוניה החקיקתית המתבקשת בשים לב להגבלת התשלום בעבור תאונות אישיות בהתאם לסכומים שנקבעים על ידי השר...

...הדברים יפים בשינויים המחויבים גם לענייננו. בענייננו קבע המחוקק את החובה לערוך ביטוח תאונות אישיות ואולם לא הוסיף לאיזה היקף של ביטוח התכוון, אילו תנאים או אילו סכומים, הכרעה זו הותיר בידי שר החינוך בקבעו, כי בידי השר הסמכות לגדור את הסכומים שישולמו בעבור הביטוח, סכומים שמתוכם יגזרו תנאי הפוליסה והסכומים הקבועים בה." (סעיפים 15-16 לפסה"ד – ההדגשות אינן במקור – ע.ו.).

 

בהמשך:

"ההוראה החקוקה קוימה...כאשר שתי החובות הן החובה לערוך ביטוח והן החובה לגדור את התשלום בעבורו קבועות בחוק, ויש לפרשן בהרמוניה זו עם זו – דהיינו החובה החקוקה היא לערוך ביטוח תאונות אישיות סביר ומקובל הכולל חריגים סבירים, בכפוף לגובה התשלום שקבע השר. חובה זו קוימה, ומכל מקום התובעים לא הוכיחו כי הופרה." (סעיף 19 לפסה"ד).

 

ולבסוף, מגיע בית המשפט למסקנה שהפוליסה סבירה ועונה על דרישות החוק:  

 

"אחת החזקות שהוגדרו בפסיקתם של בתי המשפט היא חזקת הסבירות, שקובעת, כי חזקה על כל דבר חקיקה שהוא מבקש להשיג תוצאות סבירות וליצור "מערכת סבירה וקוהרנטית"...קבלת עמדת התובעים, כי כוונת המחוקק היתה לביטוח תאונות אישיות ללא כל סייג ותנאי ובהתאם לסכום ריאלי סביר של הנזק שנגרם ובד בבד כוונתו היתה להגביל את דמי הביטוח לסכומים סבירים שווים לכל נפש הנתונים לסמכות השר, אינה סבירה בעליל. נראה שלא נגזים אם נאמר, שאין בנמצא חברת ביטוח שתסכים לערוך ביטוח כזה." (סעיפים 21-22 לפסה"ד).

 

"...חזקה כי הרשות המנהלית שפעלה כך, פעלה סבירות, שהרי יש לבחור בפרשנות התומכת בכך, שהרשות פעלה כדין, קרי שהפוליסה לדוגמא שפורסמה במסגרת חוזר המנכ"ל, עונה על דרישות סעיף 6ד' לחוק לימוד חובה והמערערת אשר העתיקה את הפוליסה הנ"ל ועשתה ביטוח בהתאם לתנאיה, פעלה גם היא על פי סעיף החוק הרלוונטי." (סעיף 23 לפסה"ד).

 

 

יוער, כי באותו מקרה הוצאה הפוליסה לאחר פרסום חוזר מנכ"ל משרד החינוך מספטמבר 2003, ובכך שונה המקרה מהמקרה שלפניי, אך אין בכך כדי להוביל למסקנה שונה.

גם במקרה שלפניי, אני מוצאת כי הפוליסה שרכשה העירייה היא פוליסה סבירה, העולה בקנה אחד עם מטרת החוק, ומאזנת כראוי בין הצורך לספק לתלמיד בטחון כלכלי מסוים, במקרה של פציעה בתאונה, שבגינה אין הוא זכאי לפיצוי ממקור חוקי אחר, לבין הצורך להבטיח שעלות הביטוח, המושתת על ההורים, תהיה סמלית.

ההחלטה להחריג תאונות דרכים בארץ ובחו"ל היא החלטה סבירה, בנסיבות העניין, המהווה קיום של החובה הקבועה בסעיף 6(ד1) לחוק. 

 

פיצוי על פי הדין החל ברוסיה

  1. איני סבורה כי שאלת זכאותה של התובעת לפיצוי בגין פציעתה על פי הדין החל ברוסיה צריכה להוות שיקול מכריע בבואי להכריע בשאלה שבמחלוקת, אך בכל זאת מצאתי לדון בה, משום שטענת התובעת היא כי מאחר שנפצעה בתאונה ברוסיה, אין היא זכאית לפיצוי כתלמיד שנפצע בתאונת דרכים בארץ, ועל כן הרציונל לחריג הקיים בפוליסה אינו מתקיים בעניינה. טענה זו נסמכת גם על ההנחה, שהתובעת אינה זכאית לכל פיצוי בגין פציעתה בתאונה, על פי הדין החל ברוסיה.

 

  1. העירייה הגישה את חוות דעתה של עו"ד אירנה צ'רניאק, מומחית לדין הרוסי (נ/3). בחוות דעתה, קובעת צ'רניאק, כי חוק הדומה במהותו לחוק הפלת"ד נכנס לתוקף ברוסיה רק ביום 1.7.2003 ואין לו תחולה רטרואקטיבית. עם זאת, ציינה צ'רניאק, כי עד כניסתו של החוק לתוקף, חלו על נזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים, הוראות הקודקס האזרחי של הפדרציה הרוסית משנת 1994, ועל פיהן ניתן לתבוע את הנהג הפוגע, ולקבל פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים.

על פי חוות הדעת, העדרו של חוק סוציאלי דוגמת חוק הפלת"ד במועד התאונה, לא שלל את האפשרות של התובעת להגיש תביעה נגד הנהג הפוגע, ולקבל ממנו את מלוא הפיצוי בגין נזקיה הממוניים והלא ממוניים.

על פי חוות הדעת, תקנה 1079 לקודקס הרוסי, מטילה על המזיק, שגרם לנזק עקב שימוש בכלי רכב, חובת פיצוי בגין הנזקים שגרם, ללא קשר לאשמו, כלומר מדובר בהסדר של אחריות מוחלטת.[1] לדבריה, לא היתה כל מניעה שהתובעת תגיש תביעה לפיצויים נגד הנהג הפוגע, אך למרות זאת, לא הגישה כל תביעה נגדו.

עוד ציינה צ'רניאק, כי אין התיישנות על תביעה כזו, וכי גם כיום יכולה התובעת להגיש תביעה נגד הנהג הפוגע, לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה.

לדברי צ'רניאק, על פי נתונים סטטיסטיים בפועל, שולמו פיצויים ריאליים למספר עצום של נפגעי תאונות דרכים מאת האחראים לתאונות.

במקרה של התאונה נשוא התביעה, הוגש נגד הנהג הפוגע כתב אישום, הוא הודה במעשיו ובאחריותו לתאונה, ובית המשפט מצא אותו אשם בה (סעיף 2.2. לחוות הדעת). הרשעת הנהג הפוגע בהליך הפלילי, ביום 13.11.03 היו מהווים ראיה מרכזית במסגרת ההליך האזרחי והיו מייתרים את הצורך להוכיח את מעשיו.

המומחית נחקרה בחקירה נגדית, וחזרה על עיקרי חוות דעתה, אשר לא נסתרה.

 

  1. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של עו"ד אנדרי וודוטינסקי ולפיה, בתאריך 25.4.2002 נחקק ברוסיה חוק המטיל חובת ביטוח על בעלי כלי רכב, דוגמת חוק הפלת"ד, ומקים זכות לפיצוי בגין נזקי גוף ורכוש עד תקרה הקבועה בחוק. על פי חוות הדעת, החוק נכנס לתוקפו ביום 1.7.03 ואינו חל רטרואקטיבית.

הנתבעות ויתרו על חקירתו הנגדית של מומחה התובעת, אולם מאחר שהוא אינו מתייחס בחוות דעתו למצב שהיה קיים ערב חקיקתו של החוק, אין בחוות הדעת כדי לסתור את חוות הדעת מטעם התובעת.

 

  1. בסיכומיה, התובעת למעשה אינה חולקת על כך שניתן היה להגיש תביעה אזרחית נגד הנהג הפוגע, ברוסיה, אלא שלטענתה העילה האפשרית היתה רשלנות על כך שהתרשל באי עריכת ביטוח, אך לא בגין הפרת חובה חקוקה משום שבמועד התאונה לא היתה חובה לערוך ביטוח בגין נזקי גוף לנוהגים ברכב.[1]איני מקבלת את הטענה, משום שעל פי חוות הדעת של צ'רניאק, מטעם הנתבעת, התביעה שניתן היה להגיש מבוססת על עצם השימוש בכלי הרכב, בהסדר חקיקתי המניח רשלנות, כלומר מעין אחריות קפידה. 

    

על כן, אני קובעת כי הנתבעת הוכיחה שהתובעת זכאית לתבוע את הנהג הפוגע, ברוסיה, ולקבל פסק דין נגדו בגין הנזק הגופני שנגרם לה.

 

 

 

טענת כפל הפיצוי

  1. עוד טוענת התובעת בסיכומיה, כי אין נפקא מינה, אם ניתן לתבוע את הנהג הפוגע, משום שגם במקרה של תלמיד שנפל בבית הספר, זכאי הוא לתבוע מכח פוליסת ביטוח תלמידים, ובמקביל להגיש תביעה נגד בית הספר בעוולת הרשלנות[1].

אכן, מי שמבוטח בפוליסת ביטוח, זכאי ליהנות מהפיצוי על פי הפוליסה, לצד הפיצוי מכח חוק הפלת"ד או מכח פקודת הנזיקין, ואין מדובר ב"כפל פיצוי" או בסכום שיש לנכות, כך בהתאם לסעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. עם זאת, התובעת היא שטענה, כי החרגת תאונות דרכים בחו"ל מהווה התרשלות או הפרת חובה חקוקה מצד הנתבעות, משום שהיא מותירה את התלמיד הנפגע בתאונה כזו ללא כל פיצוי, ובניסיון להוכיח את טענתה לפיה אין היא זכאית לפיצוי, הגישה התובעת חוות דעת בדבר הדין ברוסיה.

משהעלתה התובעת עצמה טענה זו, והגישה ראיות מטעמה בנושא, מה לה כי תטען כעת, שהשאלה כלל אינה רלוונטית?

 

  1. אף שפיצוי בנזיקין אינו שולל פיצוי על פי הפוליסה, דיון בתגמולי המל"ל להם זכאית התובעת, ובזכות לפיצוי על פי הדין ברוסיה, רלבנטי לצורך הכרעה בשאלה המשפטית העומדת לדיון בתביעה זו, משום שמעיון בדברי ההסבר לחוק, בדבר תכליתו של החוק, עולה כי מטרתו היתה לקבוע חובת ביטוח, מקום שאין התלמיד זכאי לפיצוי מכח חוק אחר (ראו גם פס"ד מאזןהנ"ל, פסקה 28). על כן, מקום שהתלמיד זכאי לפיצוי, פוחתת ההצדקה להכרה בכיסוי על פי הפוליסה.

 

פסק דין ח'טיב

  1. בעניין ח'טיב(ע"א (חי') 4315/07 המועצה המקומית ינוח-ג'ת נ' מוחמד חטיב ואח' (14.5.2010), נהרג המנוח בתאונת דרכים, בעת שנהג בטרקטור ללא רישיון נהיגה, בנסיבות בהן לא היתה זכאות לפיצוי בהתאם לחוק הפלת"ד. בית המשפט בחן האם היתה מוטלת על הנתבעת, הרשות המקומית, חובה לבטח את מי שזכאי לחינוך חינם על פי חוק לימוד חובה, מפני כל נזק שיגרם לו במהלך תקופת לימודיו, לרבות נזק שנגרם עקב תאונת דרכים שאינה מזכה בפיצוי על פי חוק הפלת"ד.

בית המשפט המחוזי, קיבל את ערעור הרשות המקומית, וקבע כי פוליסת הביטוח שרכשה תאמה את הוראות הדין, וכי לא היה מקום לחייבה לפצות את המשיבים.

כב' השופט יצחק כהן, קבע כי יש לבחון את סוגיית אחריותה של הרשות המקומית, על פי מבחן הסבירות ומבחן הצפיות, וכי יש לשקול את המדיניות המשפטית הראויה.

בהפעילו את שני המבחנים, הגיע כב' השופט כהן למסקנה, שההנחה שנער שנפגע בתאונת דרכים יהיה זכאי לפיצוי מכח חוק הפלת"ד היא הנחה סבירה, וכי הרשות לא צריכה היתה לצפות את הצורך בכיסוי ביטוחי למי שנפגע אגב הפרת חוק חמורה ומסוכנת, השוללת את זכאותו לפיצוי על פי חוק הפלת"ד.

כב' השופטת וסרקרוג הוסיפה, כי הביטוח מכח חוק לימוד חובה בא להשלים אותם מקרים בהם לא קיימים ביטוחים אחרים, ומשביצעה את חובתה על פי חוזר המנכ"ל, השלימה המועצה את חובתה (המקרה אירע לאחר פרסום חוזר המנכ"ל משנת 2003).

 

  1. לטענת התובעת, מנימוקי בית המשפט בפסק הדין בעניין ח'טיב, עולה כי התוצאה במקרה שלפניי צריכה להיות שונה, משום שבניגוד למנוח ח'טיב, שמותו בתאונת דרכים נגרם אגב ביצוע עבירה פלילית מצדו, התובעת היתה בעת התאונה קטינה בת 5, נוסעת ברכב, וברור כי בנסיבות פציעתה אין כל אשם מצידה.

 

  1. הסיבה לשלילת הכיסוי הביטוחי במקרים הנמנים עם החריגים לפוליסה, היא שבאותם מקרים זכאי התלמיד לפיצוי על פי חוק אחר של המדינה. בפס"ד ח'טיב, קבע למעשה, בית המשפט שאם התלמיד אינו זכאי לפיצוי על פי חוק הפלת"ד, מטעמים של אשם מצדו, אין בכך כדי ליצור "חריג" לחריג תאונות הדרכים הקבוע בפוליסה, ואין בכך גם כדי להטיל אחריות בנזיקין על הרשות. אך הנמקת בית המשפט בפסק הדין בעניין ח'טיב, המבוססת, בין היתר משיקולי מדיניות משפטית ראויה, אינה מוליכה למסקנה שכאשר אין זכאות לפיצוי על פי חוק הפלת"ד לא בשל אשם פלילי או מוסרי, מצד התלמיד הנפגע, אלא פשוט משום שהתאונה אירעה בחו"ל, יש לפרש את החריג לפוליסה באופן שונה, או להטיל על הרשות המקומית אחריות בנזיקין בשל חריג תאונות הדרכים הקבוע בפוליסה.    

 

 

טענת הרשלנות - תקיפת עקיפה של מדיניות שבשיקול דעת.

 

  1. לטענת המדינה, ההחלטה בדבר פוליסת תאונות אישיות לתלמידים היא החלטה מנהלית, ומשכך הדרך לתקוף אותה היא בערכאה המנהלית, ולא בתביעת נזיקין. לטענתה, מדובר בתקיפה עקיפה שדינה להידחות.

 

  1. אכן מדובר בתקיפה עקיפה של החלטה שלטונית, אולם אין מקום לדחותה מחמת חוסר סמכות. תקיפתו העקיפה של מעשה מנהלי אגב תביעה אזרחית אינה מעלה שאלה של חוסר סמכות, משום שבתי המשפט האזרחיים מוסמכים לדון במסגרת תביעת נזיקין, בטענות בדבר נזק שנגרם עקב מעשה שלטוני. מובן, שבית משפט זה, במסגרת תקיפה עקיפה של החלטה שלטונית, אינו מוסמך ליתן צו אופרטיבי כלשהו שתחולתו פרוספקטיבית, אך הוא מוסמך לפסוק פיצוי אם עלה בידי תובע להוכיח נזק שנגרם לו עקב רשלנות או הפרת חובה חקוקה (במאמר מוסגר אציין, כי זוהי גם הסיבה שלאחר שהתקיים דיון בסוגיות המשפטיות במהלך קדם המשפט, ביקש ב"כ התובעת לתקן את הסעד מסעד הצהרתי לתביעה כספית).

 

  1. שאלת תקיפתה העקיפה של הפעולה המנהלית, במסגרת תביעה אזרחית, נדונה בהרחבה בדנ"א 1099/13מדינת ישראל נ' אבו פריח ז"ל (12.4.15) שם נפסק: 

 

"נקודת המוצא היא, כי בתי המשפט האזרחיים והפליליים רשאים מבחינה עקרונית לדון בכל עניין מינהלי בתקיפה עקיפה, ובלבד שנתונה להם סמכות עניינית לדון בתובענה, בדרך כלל לפי מבחן הסעד החל בתחום האזרחי (לעניין מבחן הסעד ראו, למשל, ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 535-533 (2004)). הסמכות לדון בתקיפה עקיפה של מעשה מינהלי מבוססת ככלל על סעיף 76 לחוק בתי המשפט" ...יחד עם זאת, מקיומה העקרוני של סמכות זו לא נובע, בהכרח, כי בית המשפט ייזקק לטענות מינהליות במסלול של תקיפה עקיפה, כפי שהיה נזקק להן לוּ הועלו בתקיפה ישירה בבית המשפט הגבוה לצדק או בבית המשפט לעניינים מינהליים...

...מכל מקום, לענייננו, העיקר הוא ששתי הגישות מכירות כהנחת מוצא בסמכותם של בתי המשפט לדון בטענות בדבר תוקפה של הפקעה גם בתקיפה עקיפה, אף אם הן מגבילות את שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לעשות שימוש בסמכות זו ל"פגמים שורשיים" או "למקרים חריגים".  (עמ' 10-11 לפסה"ד).       

 

משמע, בעת בחינת המעשה השלטוני, בתקיפה עקיפה, אגב דיון בתביעה אזרחית, על בית המשפט להביא בחשבון את מכלול השיקולים שיש לשקול במהלך ביקורת שיפוטית על מעשה שלטוני, ובכלל זה את נטיית בתי המשפט להתערב בהחלטות שלטוניות במידה מצומצמת בלבד, כל עוד הן מצויות במתחם הסבירות.

 

  1. יתרה מכך, הטענה המופנית כלפי המדינה היא למעשה, טענה בדבר אי הפעלת שיקול דעת, או הפעלת שיקול דעת מוטעה, בכך שלא נקבעו עד שנת 2003 תנאי מינימום לפוליסת תאונות אישיות לתלמידים, ובפרט, שלא נקבע כי אין להחריג תאונות דרכים בחו"ל.

 

  1. נפסק זה מכבר, בעניין יצחק לוי(ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי ואח' פ"ד מח (3) 45)), כי בבוא בית המשפט לבחון טענת רשלנות המועלית נגד המדינה, בגין פעולה בעלת אופי שלטוני המערבת הפעלת שיקול דעת, עליו לנקוט זהירות יתרה. נקודת המוצא במקרים כאלה, היא שהמדינה לא תחוב בנזיקין, משום שהיא  מפעילה שיקול דעת, לטובת הציבור בכללותו, תוך איזון אינטרסים בין קבוצות אוכלוסיה ומטרות מתחרות, כך שגם אם בית המשפט סבור כי ניתן היה להגיע לאיזון טוב יותר, אין בכך בהכרח להצביע על רשלנות:

"מכלול הטיעונים שפורטו מצביעים על הצורך לנקוט יתר זהירות ביחס לתביעות רשלנות נגד המדינה, אם אלו עוסקות בהחלטות רשות שלטונית הכרוכות בהפעלת שיקול-דעת רחב. המבחנים הנזיקיים הרגילים, שאותם מיישם בית המשפט הבודק תביעות רשלנות, אינם עונים על הקשיים המיוחדים שמציבות סיטואציות אלו, ושיקולי מדיניות מחייבים ריסון בהטלת אחריות על המדינה. יחד עם זאת, אין בדעתי להרחיק לכת ולקבוע כי כלל לא קיימת חובת זהירות במקרים אלו (כפי שהדבר נעשה בשיטות משפט אחרות). ייתכנו מקרים שבהם הפעלת שיקול הדעת חרגה מכל אמת מידה סבירה, או הייתה נעדרת כל אחיזה במציאות. במקרים אלו, אל לו לבית המשפט להימנע מהטלת אחריות, ולתת לרשות להסתתר מאחורי מסך "שיקול הדעת"...

..לטעמי, כאשר עניינה של טענת הרשלנות הוא בהפעלת שיקול-דעת, על בית המשפט לצאת מנקודת מוצא כי המדינה לא תחוב בנזיקין, למעט מקרים חריגים. נקודת מוצא זו עולה בקנה אחד עם ההכרה בכך שהרשות מפעילה את שיקול-דעתה לא לטובתה היא, אלא לטובת הציבור בכללותו. על-כן, הטענה כי האיזון אשר אליו הגיעה המדינה בהחלטתה – אותו איזון בין אינטרסים, קבוצות אוכלוסיה ומטרות מתחרות - אינו האיזון הרצוי, טענה זו לא די בה להקים אחריות בנזיקין, גם אם סבור בית המשפט כי ניתן היה להגיע לאיזון טוב יותר. שיקול-דעת פירושו החופש להחליט בין מספר דרכי פעולה אלטרנטיביות. בחירה באלטרנטיבה הטובה פחות, כשלעצמה, אינה מקימה לאזרח את היכולת לקבל פיצוי כספי, גם אם בחירה זו גרמה לו נזקים. בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות מדיניות של הרשות השלטונית...ועל-כן אחריות בנזיקין, בגין החלטות אלו, תקום רק במקרים קיצוניים." (עמ' 80-81 לפסק הדין, ההדגשות אינן במקור – ע.ו)

 

  1. בבואי לדון בטענת ההתרשלות כלפי הנתבעות, בהפעלת שיקול הדעת, יש לבחון אם היה על הנתבעות לצפות, כי פוליסת ביטוח תלמידים קולקטיבית, המחריגה פציעה בתאונת דרכים בחו"ל, עלולה לגרום נזק לתלמיד שיפצע בנסיבות האמורות. "נזק" בסיטואציה כזו, הוא לא עצם העובדה שלא יזכה בפיצוי על פי הפוליסה, אלא מצב בו תלמיד שנפצע בתאונת דרכים בחו"ל יוותר ללא כל פיצוי כספי, שיוכל להיטיב את נזקיו.

במקרה שלפניי,  נזק כזה, לא נגרם - התובעת לא נותרה ללא כל הסדר חוקי שידאג לצרכיה בעקבות פציעתה, משום שהיא זכאית לגמלאות המל"ל, בסכום כולל של כ- 14,000 ₪ מדי חודש. על כן, משלא נגרם לתובעת "נזק" כזה, לא ניתן לקבוע כי הנתבעות התרשלו כלפיה.

 

  1. על רקע המטרות שנועדה פוליסת הביטוח הקולקטיבי להשיג, אין מדובר ברשלנות.

אין חולק, כי טוב היה לו כל תלמיד במדינת ישראל, היה מבוטח בפוליסת כל הסיכונים, בכל רגע, ובכל מקום בעולם. דא עקא, מי שאמור לספק ביטוח כזה, הן חברות הביטוח שלהן אינטרס כלכלי, וביטוח מקיף כזה, עלותו תהיה בהכרח, גבוהה באופן משמעותי מהסכום המשולם כיום כפרמיה עבור ביטוח תאונות אישיות, ולא ניתן יהיה לגבות מההורים סכום גבוה שכזה.

מטרת פוליסת הביטוח הקולקטיבי לתלמידים היא מתן פיצוי בגין פגיעה בתאונות אישיות, במחיר שווה לכל כיס, שגבייתו מההורים תתאפשר מבלי להכביד יתר על המידה. על רקע מטרה זו, ועל בסיס שיקולי עלות, ספק רב אם נכון היה, כעניין שבמדיניות, לקבוע כי על הרשות המקומית לבטח תלמידים גם בגין תאונות דרכים בחו"ל.

 

  1. כאמור, מדובר בתקיפה עקיפה של שיקול הדעת של משרד החינוך ושל הרשות המקומית,  או מרכז השלטון המקומי. העובדה ששיקול הדעת המנהלי נבחן כחלק מתביעת נזיקין, מכתיבה את אופי הביקורת השיפוטית בשני מובנים: ראשית, היא מחייבת הפעלת הביקורת השיפוטית על המעשה המנהלי בזהירות רבה, שנית, הטענה נבחנת רק בהיבט של התובעת עצמה.

בבואי לבחון את שאלת התרשלותן של הנתבעות, שיקול מרכזי מהווה העובדה שבשל פציעתה הקשה, זכאית התובעת לגמלאות מהמוסד לביטוח לאומי. יתכן כי מסקנתי היתה שונה, אילו היה מדובר בפציעה שבגינה אין התובעת זכאית לגמלאות כאמור, ולא היה כל הסדר חוקי שיספק מענה לצרכיה הרפואיים. עם זאת, כאשר מדיניות משרד החינוך והרשות המקומית נבחנת בתקיפה עקיפה, במסגרת תביעת נזיקין, נבחן רק נזקו של התובע המסוים, ולא זה שעלול היה להיגרם בנסיבות אחרות.  

 

  1. מוכנה אני להניח, כי יתכנו מקרים, בהם עלול תלמיד להיפצע בתאונת דרכים בחו"ל, במדינה שבה לא ניתן להיפרע מהנהג הפוגע בהליך משפטי נגיש ופשוט, ובשל העובדה שפציעתו אינה קשה, לא יתקיימו התנאים המזכים בגמלאות מהמוסד לביטוח לאומי. במקרה כזה, עלול תלמיד להישאר ללא כל פיצוי או מקור הכנסה (אם כי, את הוצאותיו הרפואיות לעולם תכסה קופת החולים).

יתכן שבמקרה כזה יש מקום, למשל, לקבוע בפוליסה, כי תתאפשר פנייה לוועדת חריגים. 

 

על כן, איני שוללת את האפשרות שבתקיפה ישירה של מדיניות הנתבעות, באמצעות עתירה מתאימה לבית המשפט המוסמך, עשויה להתקבל, ולו באופן חלקי, הטענה שלא נכון, כמדיניות, להחריג מהפוליסה תאונות דרכים שאירעו בחו"ל, ושבגינן לא זכאי התלמיד לכל פיצוי ממקור אחר. עם זאת, החלטה שיפוטית כזו יכולה להינתן, רק על ידי הערכאה המתאימה, במסגרת תקיפה ישירה, תוך מתן שהות למשרד החינוך ולמרכז השלטון המקומי לבחון את  הנושא, על כל היבטיו, כולל ההשלכות על עלות פוליסת הביטוח להורים. 

אין בעובדה ששינוי מדיניות כאמור, באופן הצופה פני עתיד, עשוי להיות מוצדק, כדי להוביל למסקנה שמי מהנתבעות התרשלה כלפי התובעת, או עוולה כלפיה בהפרת חובה חקוקה, משום שהתובעת שלפניי לא נותרה ללא כל פיצוי בגין פציעתה הקשה. 

 

 

  1. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובעת תישא בשכר טרחת ב"כ הנתבעות בסכום של 6,000 ₪ לכל אחת מהן.

בקביעת שכר הטרחה נלקחו בחשבון, מחד גיסא, מצבה הרפואי של התובעת ומאידך גיסא, אופן ניהול ההליך, אופי הטענות, משך ההתדיינות ומספר הישיבות שהתקיימו.

 

הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

 

 

ניתן היום, י"ד אייר תשפ"א, 26 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.

 

עידית וינברגר

    

                                                                   

 

[1] סעיף 7 לסיכומי התובעת.

[1] כשאלה השניה בסעיף 7 לסיכומיה.

[1] סעיף 11 לסיכומי התובעת

[1] סעיף 3.5 לחוזר מנכ"ל משנת 2007, נספח 6 לכתב התביעה המתוקן.

[1] ראו המסמכים שצורפו להודעתה מיום 20.5.20.

 

[1] ראו עדותה בעמ' 8 לפרוט' ש' 20.

[1] סעיפים 2.6-2.8 לחוות הדעת.

[1] סעיף 9 לסיכומי התובעת

[1] סעיף 10 לסיכומיה.