בית המשפט דן בשאלת חלוקת האחריות בין אימו של פעוט שטבע למוות ובין המצילים שעבדו בחוף?
בית משפט השלום בירושלים |
|
|
|
ת"א 25129-11-18
|
בפני |
כבוד השופט אוהד גורדון |
|
התובעים |
1. פלונית 2. פלוני 3. עזבון המנוח פלוני ז"ל
|
|
נגד
|
||
הנתבע |
איגוד ערים כינרת |
|
פסק דין |
לפניי תביעה בנזיקין.
רקע
ר'
בשלב מסוים, כך לפי עדויותיהם, הבחינו ר' וחבריה בהעדרו של הפעוט והחלו בחיפושים. לאלה הצטרפו שני המצילים שעבדו בחוף, שיכונו בפסק דין זה בשמותיהם הפרטיים: משה ואיליה, בצירוף תפקידם. בהודעה משטרתית שנגבתה ממנו ביום הטביעה (למרות שנרשם עליה תאריך שגוי: 5.8.12), סיפר המציל משה כיצד, לאחר חיפושים רגליים בתוך המים שכשלו, נעזר ב"חסקה" ואז הבחין בפעוט הטבוע, קפץ למים ומשה אותו, ויחד עם חובש החל בפעולות ההחייאה עד להגעת ניידת מגן דוד אדום (להלן: "מד"א").
נתתי דעתי גם לרישום שערכה עובדת סוציאלית עמה שוחחה ר' בסמוך לפטירה. לפי הרישום, ר' מסרה ש"היו מספר מקרים בהם הוא טבע במים אך לא תארה לעצמה שהפעם זה ייגמר כך" (תרשומת של עו"ס נג'אר מיום 5.8.12). יש להימנע מייחוס משקל מופרז לאמירה זו, היות שדובר בשיחה שנערכה סמוך לפטירת הפעוט - ואני מקבל את טענת ר' שהוצגה בבית המשפט, כי הייתה נסערת עת אמרה את הדברים והתכוונה לאירועים קודמים בהם נכנס הפעוט השובב למים (פ/13 ש' 13). ועם זאת, מכלול הנתונים מחדד את הצורך, בזמן אמת, בהשגחה הולמת על הפעוט.
כך המיקום בחוף, בו שהו ר' וחבריה עם ילדיהם - שהיה סמוך מאוד לקו המים. חברתה של ר', רוחה, תיארה בהודעה משטרתית מיום 1.1.13 כי "...כולנו ישבנו על הסדין. האוהל היה ממש צמוד לסדין והיינו מאוד קרובים למים" (שורות 24-25). בדומה, מסרה אילנית בהודעה משטרתית מיום 18.10.12 כי "זה ממש קרוב המקום שהכנו אוכל לקו של החוף ואיפה שמאור היה..." ושוב בהתייחס לפעוט "הוא היה לידינו. האוהל שלנו היה קרוב למים מאוד קרוב למים". גם יצחק סיפר בהודעתו כי "היינו בקרבת המים" (עמ' 2 ש' 46).
מיקום זה הגביר את הסיכון בשל המרחק הקצר למים, אשר ממעט בזמן ההבחנה והתגובה העומד לרשותו של המשגיח. נוכח מיקום זה, התעצמה חובת הזהירות שנדרשה מר' על מנת להתמודד עם הסיכון.
סיטואציה מעין זו, של השגחה-במקביל על מספר ילדים, גם אם היא בוצעה בידי מספר מבוגרים, העלתה סכנה להיסח הדעת והחטאה של השגחה הולמת על ילד ספציפי. סכנה, המוסיפה ומחדדת את חובת הזהירות. ואכן, ר' עצמה ייחסה את קרות האסון לשניות בהן התבוננה בילד אחר ששיחק במים (עמ' 2 להודעתה מיום 18.10.12, עדותה בפ/10 ש' 23).
לו דובר כטענת ר' בהסטת המבט מהפעוט לשניות ספורות בהן נכנס למים, סביר כי בחלוף אותן שניות הייתה מבחינה בפעוט במים בקרבה אליה ולא נדרשת לחיפושים כה ממושכים. לכן, אין אלא להסיק כי חלף פרק זמן בין מהלך כניסת הפעוט למים לבין הרגע בו הבחינו ר' וחבריה בחסרונו. הדבר מדגיש את הכשל בהשגחה הולמת עליו.
מדובר בעדת ראיה ניטראלית, שבילתה בחוף עם ילדיה, ושלא בוססה היכרות שיש לה עם ר' או מניע כלשהו שיהיה לה להתנכל לר'. לכן, אני מוצא לתת משקל לדבריה, באופן שיש בו לחדד את הכשל בהשגחה.
ועם זאת, לא אוכל לתת לדברים משקל מלא. הן מתוכן ההודעה המשטרתית של העדה והן מעדותה בבית המשפט, התרשמתי כי נטתה להפרזה של עצמת הכשל בהשגחתה של ר' על הפעוט, ולמגננה על המציל ("הבנתי שחושבים להאשים את המציל וזה לא נכון המציל עשה מעל ומעבר" – עמ' 2 להודעתה).
להמחשת נטייה זו אציין, כי העדה טענה שלפני האסון כרז המציל בחוף לר' והתריע בפניה "גברת הילד שלך גברת שימי לב לילד" אך ר' התעלמה (שם, עמ' 1 ש' 11). אלא, שמעדויות המצילים משה ואיליה עלה, כי לא כרזו דבר-מה לעבר ר' או ספציפית בנוגע לפעוט: כך המציל משה בפ/36, והמציל איליה שטען כי ראה את הפעוט לראשונה רק לאחר שנמשה מן המים, ושלל כריזה נקודתית כאמור (פ/30 ש' 21, פ/31 ש' 9 ופ/34 ש' 9). כדוגמא נוספת להפרזה, אפנה לתיאורי העדה גב' חן את מה שלשיטתה הייתה תגובה אדישה של ר' להעלמות הפעוט, ואף תגובה אדישה למצבו לאחר שנמשה מהמים (עמ' 1 להודעתה, ש' 18, עמ' 2 ש' 34) – תיאורים, שלשיטתי אינם סבירים בהינתן שמדובר באמו של הפעוט ואינם מתיישבים עם תיאורי עדים אחרים לתגובתה הנסערת של ר' (למשל יצחק שמסר כי הייתה "בהיסטריה" - עמ' 2 להודעתו, ש' 27).
בנסיבות אלה, אני מוצא לתת משקל מוגבל בלבד לתיאורי העדה, והוא מתמצה בהצטרפותם לראיות שנסקרו לעיל ואשר מעלות כי ההשגחה על הפעוט לא הייתה שלמה ורצופה.
כך, תחילה, עדות שהוצגה בצורה של תצהיר אליו צורפה הודעה משטרתית, של מר זוינס. לאחר בחינה, איני סבור שיש בעדות זו רלבנטיות של ממש לנושא הנדון כאן.
העד תאר בהודעתו המשטרתית כיצד שהה בחוף וראה שתי בחורות, שקודם לכן ראה אותן לצד ילד, צועדות לרכב. העד צעק להן לקחת את הילד, נענה ש"עזוב הכל בסדר והילד [לא ברור] ברגלים ואז הלך עם שני הבחורות". בעדותו בבית המשפט הציג תרחיש שונה, לפיו הפעוט הגיע אל העד כשהוא בוכה, העד ניסה לאתר את אמו בחניה ללא הצלחה, וכששב נמסר לו שהפעוט הלך (פ/43-44).
העד לא חזה בפעוט בעת הטביעה או ברגעים עובר לכניסתו למים. לתרחישים הלא-אחידים שהציג, שעסקו בנקודות זמן שקדמו להתרחשות הרלבנטית כאן, אין קשר ישיר לענייננו. לשיטתי, אף אין בהם להעצים את כשל ההשגחה, היות שהעד חזה בקטעי-התרחשויות והסיק את מסקנותיו מבלי לדעת, למשל, שבעת שר' צעדה לרכבה נותרו חבריה המבוגרים בקרבת הפעוט.
אוסיף כי אמירות אחרות של העד בהודעה המשטרתית, בדבר קריאות אזהרה של המציל לר', נסתרות בדברי המצילים כפי שהובאו לעיל. לבסוף, דברים שמסר על אישה שלאחר שהפעוט נמשה מהמים "הסתכלה על הילד סידרה את השערות ושמה משקפי שמש" לא נמסרו בזמן אמת אלא בחלוף שנים רבות בבית המשפט, והעד אף לא ידע לומר בבטחה שדובר בר' (פ/45).
כל אלה מציגים עדות עם רלבנטיות ומשקל שהם מוגבלים מאוד.
בכלל זה, והגם שר' וחבריה אישרו כי בשלב מסוים הלכה ר' לכיוון הרכב בו הגיעה כדי לקחת דבר-מה, הרי שלא הוכח כי האסון התרחש בשלב זה בו נעדרה מקרבת הפעוט. ר' שללה זאת (פ/9 ש' 19 וש' 27, פ/10 ש' 9) והבהירה, כי הפעוט "היה לידי כשחזרתי מהאוטו" (פ/10 ש' 16). כך מסר גם יצחק, שהבהיר כי האסון התרחש בחלוף מספר דקות משובה של ר' מן הרכב (פ/14 ש' 4, פ/15 ש' 12-14, פ/16 ש' 27. ראו גם הודעתו המשטרתית בשורה 76). בהעדר ראיות לסתור, הרי שלא בוסס קשר בין ההליכה לרכב לבין כשל ההשגחה שגרם לטביעת הפעוט.
בדומה, לא בוסס כי האסון התרחש בשל שתיית אלכוהול בידי ר'. ר' וחבריה הכחישו כי היא צרכה אלכוהול, או כי צרכו אותו בעצמם (למעט אילנית שמסרה כי היא עצמה שתתה "כוסית"). הם אישרו אמנם שהביאו עמם אלכוהול, אך הצביעו על השלב המוקדם של הבילוי המשותף בו התרחש האסון, בשעת בוקר וטרם צרכו את המשקה. טענותיהם אלה לא נסתרו בראיות משכנעות, ועל כן אין בסוגיה זו לסייע לנתבע.
"האחריות לשלומם של ילדים המבלים במחיצת הוריהם חייבת לחול בראש ובראשונה על ההורים... 'המדיניות המשפטית הראויה צריך שתתן ביטוי ממשי לחובתם זו של ההורים. הורים חייבים בהשגחה על קטין מפני פגיעת גורם חיצוני, גם אם מישהו אחר צריך היה לנהוג באופן שונה מזה אשר נהג ולמנוע כניסת מתרחצים למים ולא מנע זאת. אין בכך כדי לפטור את ההורה מאחריות לשלום ילדיו'" (עניין חוף רסטל הנ"ל, פיסקה 9).
לקביעה זו תחולה בענייננו. הדומיננטיות של הכשל בהשגחה עולה הן מן הקרבה המשפחתית וחובת הזהירות הישירה של ר' כלפי בנה המצוי באחריותה ובפיקוחה, הן ממאפייני הפעוט שנסקרו לעיל, הן מיצירת הסיכון שבהתמקמות סמוך לקו המים לצד יתר האלמנטים שנסקרו לעיל, והן מהקרבה הפיזית של שהיה בסמוך לפעוט, להבדיל מהמצילים ששהו במרחק. מבלי לגרוע מאחריות המצילים שתדון בהמשך פסק הדין, נתונים אלה מציגים קשר ישיר וקרוב בין הרשלנות הנדונה כאן לבין האסון הקשה. לכן, יש לייחס לה את עיקר האחריות – לשיטתי, שני שלישים מן האחריות לקרות האסון.
אחריות הנתבע
דברים אלה רלבנטיים גם לנתבע, שלא חלק בכתב הגנתו או בסיכומיו על טענת התובעים כי הפעיל את החוף והיה אחראי לנעשה בו מכוח דברי החקיקה שהוצגו לעיל בפסקה 2. אלה מציבים אותו, ביחס לחופי הכנרת, במעמדה של רשות מקומית המפעילה את החוף – כך שלפי סעיפים 5 ו6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964, חלה עליו חובה למלא אחר הוראות הדין העוסקים באמצעים להבטחת בטיחות המתרחצים ולקבוע הוראות משלימות לעניין זה.
חובה זו כוללת העמדת שירותי הצלה הולמים. ראו לעניין זה עת"מ (תל אביב-יפו) 5567-05-14 א.ר.ן. (דוקטורי) ניהול ואחזקות בע"מ נ' עירית תל-אביב-יפו (1.7.14), המפנה בין היתר לקביעה בצו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוסדרים), התשכ"ה-1965 – להלן "צו הסדרת מקומות רחצה". בשולי הדברים אציין שהצו תוקן ב-2016, כך שנוסחו העדכני לא חל בעת התרחשות האסון מושא הליך זה ואין לקבל את היסמכות הנתבע עליו, בסעיף 19 לסיכומיו, בניסיון להדגיש את רשלנותה של ר'.
לצד חובותיו הסטטוטוריות והמהותיות, התנהלות הנתבע מחדדת את חובת הזהירות שחלה עליו: בין ראיותיו הציג תחקיר של האירוע שנעשה מטעמו בידי מפקח ב"זרוע הביצועית" שלו (בלשונו של המפקח מר גביש) ששמה "רשות ניקוז כנרת". קיום התחקיר, שעסק בשאלת תפקוד המצילים בחוף, מעיד כי גם מנקודת ראותו של הנתבע הוא אחראי לנעשה בחוף ולבטיחות המתרחצים בו. לבסוף, הנתבע עצמו טען שעמד בנדרש ממנו במישורים אלה, ובכלל זה אישר בסיכומיו כי "מינה מנהל חוף ומצילים ובמקום היה חובש" (פיסקה 18 לסיכומיו).
חלק מהותי ממילוי התפקיד הינו, אפוא, ביצוע תצפית רצופה אל החוף והמים כדי לאתר סיכונים כאמור. הדבר מודגש במיקומם של המצילים ב"סוכת מציל" מוגבהת – וראו הגדרות הגובה הנדרש לסוכה ושדה הראיה ממנה, בתוספת הראשונה לצו הסדרת מקומות רחצה. הצורך בתצפית הולמת ורצופה מודגש גם בדרישה להציב מספר מצילים בכל תחנת הצלה, ותחנה כאמור בכל 150 מטרים (עניין א.ר.ן הנ"ל וסעיף 2 לצו הסדרת מקומות רחצה). אף המציל איליה אישר, ש"אנחנו חייבים זאת העבודה שלנו לשבת להסתכל על המים" (איליה בפ/30).
אציין שהמציל משה טען כי מיקומם של ר' וחבריה היה מחוץ לאזור שבפיקוח המצילים (פ/40), אך טענה זו הועלתה לראשונה על ידו, באופן "כבוש", בחקירתו הנגדית בבית המשפט, הוצגה בצורה לא משכנעת (בין היתר טען שהמשפחה שהתה "מעבר לחומה, יש גדר שם"), וסותרת את מכלול הראיות כמובא לעיל. על כן, דינה להידחות.
מחלוקת זו מוכרעת ב"מבחן התוצאה" – המצילים כשלו בשמירה על קשר עין רצוף עם המתרחצים בחוף ולא הבחינו כלל בפעוט שנכנס לבדו לתוך המים וטבע – מהלך, שלפי ההיגיון הבריא ארך פרק זמן מספיק לצורך הבחנה בו (וראו הדיון בעניין פרץ הנ"ל בפרק הזמן הכרוך בטביעה, האורך בין מספר שניות לכשמונה דקות, כשבענייננו נוסף גם מהלך הכניסה של הפעוט למים).
בהינתן יכולתם וחובתם של המצילים להבחין בפעוט הנכנס לבדו למים בנקודת-חוף שבפיקוחם, בהעדר טעם משכנע אחר להחמצתם מהלך זה, ואף ללא שימוש בחזקות לפי סעיפים 38 ו-41 לפי פקודת הנזיקין אליהם הפנו התובעים, אין אלא להסיק כי המצילים לא עמדו בחובתם לבצע תצפית רצופה אל החוף והמים.
השאלה האם הכשל לתצפת ולהבחין בפעוט מקורו במשחק, שימוש בטלפון או "אך" בחוסר תשומת לב אינה מהותית – שכן כל אלה עולים כדי מחדל של המצילים. בכך התרשלו המצילים, התרשלות שתרמה את תרומתה לקרות האסון. לו הקפידו על חובתם היו יכולים להבחין בפעוט, להתריע וכך להציל את חייו. בכך גלומה גם אחריות הנתבע, השואבת ממחדל המצילים.
ראשית, יש ממש בטענת התובע בסיכומיו, כי טענת הנתבע במישור זה היא בבחינת "הרחבת חזית" אסורה מצדו של הנתבע. הנתבע לא העלתה בכתב הגנתו את האפשרות שהטביעה התרחשה טרם תחילת עבודת המצילים בחוף. הנתבע אף טען בסעיף 2(ז) לכתב ההגנה, כי ר' פנתה למציל משה ""בשעה 10:00 לערך"- היינו, הרבה לאחר תחילת עבודת המצילים במקום.
המציל משה מסר בהודעתו המשטרתית, שנמסרה ביום הטביעה בשעה 10:45, ש"לפני כשעה לערך" (היינו, סביב רבע לעשר) נודע לו על החיפוש אחר הפעוט. באותו מועד, בשעה 11:05 מסר "עדות פתוחה" למפקח יצחק גביש שגם בה טען ש"סמוך לשעה 10:00 לערך" נודע לו החיפוש אחר הפעוט.
בשל עיתוי מסירתן הסמוך לאסון, יש לייחס לאמירות אלה של המציל משה משקל רב. זה עולה על משקל אמירה מאוחרת של משה, שנמסרה במסגרת ההליך המשפטי. לאחר שהוצג לו דו"ח מד"א בו אעסוק בהמשך, טען משה שטעה ושנודע לו על היעדרות הפעוט סביב השעה תשע (פיסקה 8 לתצהיר עדותו הראשית). לא ניתן לקבל טענה זו.
אוסיף, שבחקירתו הנגדית בבית המשפט העריך משה שהטביעה התרחשה בשעה 9:20 (פ/36 ש' 31). אמירותיו ממקמות, אפוא, את הטביעה לאחר הגעת המצילים לחוף.
לא ניתן לקבל אמירה זו כמבססת את הפרופוזיציה, לפיה הטביעה ארעה לפני תחילת עבודת המצילים בחוף. ראשית, היא נכללה בתצהיר שנחתם בידי העד ביום 3.6.20, קרוב לשמונה שנים לאחר אירוע הטביעה. לא הוצגה גרסה שנגבתה מהמציל איליה בזמן אמת, עת היה זכרונו רענן יותר. מכאן המשקל הנמוך שניתן לייחס לדבריו.
שנית, הטיעון לפיו דבר החיפוש אחר הפעוט נודע למצילים כבר ברבע לתשע סותר את מכלול הראיות: לצד דבריו של המציל משה שהובאו לעיל, עדים נוספים – לרבות עדים שהובאו מטעם הנתבע - ציינו כי המצילים נכחו בחוף בזמן שארעה הטביעה ועובר לה:
אף אם היה מקום לקבל את רישום השעות בדו"ח מד"א כמדויק, אין בכך לסייע לנתבע. ראשית, המציל משה העיד כי הקריאה למד"א נעשתה בידי החובש ששהה במקום, מיד עם איתור הטביעה והוצאת הפעוט מהכנרת (פ/38 ש' 32). כאמור, לפי המצילים הם שהו בחוף מהשעה 8:30 או 8:40. מכאן, ששעת רישום הקריאה מעידה כי המצילים נכחו בחוף בזמן האסון.
הוגשה גם הודעה משטרתית מיום 4.8.12 של החובש (שמו נכתב עליה באופן לא ברור) אשר, הגם שלא נקב בשעת הפנייה למצילים לאתר את הפעוט ובפרקי זמן ברורים, ציין כי החל לעבוד בחוף בשעה 8:50 ותיאר מספר פעולות שביצע – הורדת ציוד רפואי מסוכת המציל, חזרה אליה וישיבה בחברת המצילים – וכל זאת טרם הפנייה אליהם לאתר את הפעוט.
תחילה, מר טאלב שערך את הרישום לא הובא לעדות. בנוסף, רישומיו מעלים סימני שאלה:
למשל, הרישומים משמיעים שהות של האמבולנס בחוף קרוב לשעה (הגעה ב-9:20 ופינוי ב-10:19), זאת, בעוד שלפי מסמך בית החולים "פוריה" (ת/2) פעולות ההחייאה של מד"א בשטח ארכו כעשרים דקות טרם פינוי הפעוט לבית החולים.
עוד לפי המסמך ת/2, הפעוט התקבל במיון בית החולים ב-11:04, כך שקבלת רישום הזמנים בדו"ח מד"א תעלה זמן פינוי בלתי סביר של כשלושת רבעי השעה מהחוף לבית חולים הנמצא במרחק של קילומטרים ספורים. חוסר הסבירות מעצים בהינתן משכן של פעולות ההחייאה כמתואר באותו מסמך – כעשרים דקות. זמן זה, בשילוב זמן ההגעה לחוף לפי דו"ח מד"א, מעלה "חלון זמנים" לא סביר של למעלה משעה ועשרים בין סיום פעולות ההחייאה בחוף ועד לקבלת הפעוט במיון.
זאת ועוד, בדו"ח עצמו נרשם כי בוצעה החייאה משך 200 דקות – פרק זמן, שגם הנתבע מסכים כי אינו הגיוני (פיסקה 6ב לסיכומיו). נתון זה מוסיף לרושם בדבר העדר הקפדה על דיוק רישום הזמנים במסגרת הדו"ח האמור.
גם אפשרות זו לא הולמת את הראיות. היא אינה מתיישבת עם עדותה של גב' חן, שמסרה על נוכחות המצילים בחוף לכל אורך שהותה בו – שהות, במהלכה ראתה את הפעוט על החוף, לפני הטביעה. כמוסבר לעיל, במישור זה יש לייחס לעדותה משקל מלא.
בנוסף, מר זוינס מסר, כמובא לעיל, שראה את הפעוט על החוף לפני הטביעה, והשעות בהן נקב הן שעות בהן כבר עבדו המצילים בחוף. עוד לא הוצגה ראיה כלשהי להוכחת משך הזמן ששהה הפעוט במים, כחוות דעת רפואית. הנתבע הסתפק לעניין זה באמירה של המציל איליה בסעיף 10 לתצהירו, שנפסלה משאינה קבילה.
לבסוף, עדי התובעים סיפרו על פרק זמן מדוד, הנאמד בדקות עד כ-25 דקות (כמובא לעיל מדבריו של יצחק), שחלף בין ניתוק קשר העין עם הפעוט, עד שהבחינו בחסרונו והחלו בחיפושים ועד לאיתורו (שורות 7-9 ו-17 להודעתה המשטרתית של רוחה, שורות 17-26 להודעתו המשטרתית של יצחק, סעיפים 10-14 לתצהירה של ר'). גם נתון זה מפחית מסבירותה של האפשרות הנזכרת ברישא, שיש לדחותה.
לא די בקיומו של ריבוי מעוולים, לניתוק הקשר הסיבתי שבין התרשלות כל אחד מהם לבין הנזק. כך בפרט מקום בו חובת הזהירות של המעוול, הטוען לניתוק הקשר הסיבתי, מכוונת להתמודד עם רשלנותו האפשרית של המעוול האחר (ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי פיסקה 66 (11.5.03)).
והרי זו מהות תפקידו של מציל בחוף מוכרז: האחריות לשמירה על שלומם של המתרחצים בחוף מוטלת בראש ובראשונה עליהם, ובכלל זה על הורים המפקחים על ילדים המבלים בחוף. אלא שבני אדם כבני אדם, עלולים להיכשל בנטילת סיכון מופרז או בהשגחה חסרה.
מצבים אלה, של סכנות שהמתרחצים כשלו להתמודד עמן למרות חובת הזהירות המוטלת עליהם, הם שמצריכים את הצבתם של שירותי הצלה – המציל מופקד על איתור סיכונים ומניעתם, מראש או תוך-כדי התממשותם. בכלל זה, המציל מספק "רשת ביטחון" למצבי כשל מצדו של המתרחץ.
לכן, עצם יצירתו של סיכון לטביעה בידי מתרחץ, ובכלל זה כשל בהשגחת הורה על ילד שנכנס למים, אינם מספיקים לצורך ניתוק הקשר הסיבתי. המחשה לכך ניתן למצוא בחלוקת האחריות שנקבעה במקרי טביעה קודמים, בעניין חוף רסטל ובעניין אטריק הנזכרים לעיל.
הגם שייתכנו מצבים של התנהלות חריגה מצד מתרחץ, שאפשר כי תנתק את הקשר הסיבתי שבין התוצאה לבין מחדל המציל, לא כך התרחש במקרה מושא הליך זה: רשלנותה של ר' לא הייתה חריגה, כי אם התנהלות של מבלים בחוף שברגעים של חוסר תשומת לב לא נתנו דעתם די הצורך לפעוט והחמיצו את כניסתו לים. זהו תרחיש שעשוי בהחלט להתרחש בעת בילוי בחוף רחצה, המצוי לכן בגדר הצפיות הסבירה ועל המציל לספק לו מענה. לכן, טענת הנתבע לניתוק הקשר הסיבתי ולאיון אחריותו נדחית.
כך טענות ר' וחבריה להתעלמות מפניותיהם, לאחר גילוי היעדרותו של הפעוט. המצילים הכחישו זאת וטענו שנדרשו מיד לפניות (למשל איליה בפ/33 ובפסקה 7 לתצהירו, משה בפ/38). אמירותיהם נתמכות באלה של גב' חן (הודעתה המשטרתית בשורות 27-37), המקבלות משקל מסוים בשל אופי עדותה כמובא לעיל, וכן בכך שהמציל משה הוא שאיתר את הפעוט הטובע והוציאו מהמים. בנסיבות אלה יש לקבוע, כי טענות התובעים לא בוססו. עוד אציין בהקשר זה שלא מצאתי נפקות למחלוקת שבין הצדדים בשאלה, מי מבין ר' וחבריה פנה למצילים לעזרה.
לא מצאתי קשר סיבתי בין טענה זו, לבין התוצאה המצערת של טביעת הפעוט. בכלל זה יצוין כי מר עאטף חיראלדין, מנהל אגף אתרי רחצה במשרד הפנים, הסביר בעדותו כי דרישת המציל האחראי עוסקת בוותק המציל. במקביל, מסר המציל משה כי לו וותק של עשרות שנים בהצלה (כך בהודעתו המשטרתית ובפ/35 ש' 4). לא בוסס כי מי מהמצילים לא החזיק בכישורים המקצועיים המתאימים למילוי תפקידו, או כי קושי במישור זה הוא שגרם לאסון. אוסיף כי מדבריו של מר חיראלדין עלה, כי לא מצא פגם בהסדרי ההצלה בחוף (פ/41-42) והדבר לא הופרך. לכן, טענה זו נדחית.
הנזק
דין הוא כי ניתן לפסוק את הוצאות הקבורה והמצבה על דרך האומדן (למשל ת"א (מח' י-ם) 6456/04 פינץ נ' הראל (14.11.05), עניין חברת החשמל הנ"ל). אני מוצא לעשות כן, אך בהעדר הוכחה לגובה הנזק או פירוט שלו אין להפריז בסכום, או לקבל את הסכום לו עתרו התובעים בהקשר זה (שלושים אלף ₪).
אני מוצא להעמיד את הסכום בגין ראש נזק זה על סך של 10,000 ₪ נכון להיום.
בענייננו, דובר בפעוט שיש לשער כי נגרמו לו כאב, מצוקה וסבל במהלך הטביעה - נתונים, הרלבנטיים למבחן הסובייקטיבי לפסיקת פיצוי בגין כאב וסבל (ע"א 773/81 עזבון המנוח פרייליך נ' מדינת ישראל (21.10.82)). מנגד, אין לפני ראיות למהלך ממושך או חריג.
לעומת זאת, בחישוב הפיצוי לעניין קיצור תוחלת חיים המבחן הוא אובייקטיבי, משום שהדגש מושם על מניין שנות החיים שאבדו (ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי (15.3.04)). במישור זה יילקחו בחשבון גילו הצעיר של הפעוט, כבן ארבע בעת האסון, והקיצור המשמעותי בתוחלת חייו. בנוסף, בשל אופיו של המבחן לא ניתן לקבל את טענת התובעים להשפעת מצבם הזוגי והמשפחתי על גובה הפיצוי.
הכרעה
ניתן היום, כ"ז סיוון תשפ"א, 07 יוני 2021, בהעדר הצדדים.