מהי אחריות עיריה לנפילת מורה לאמנות שנפלה במהלך תליית תפאורה?

בית המשפט דן בשאלה מהי אחריות עיריה לנפילת מורה לאמנות שנפלה במהלך תליית תפאורה??

 

 

בית משפט השלום בהרצליה

 

 

ת"א 60826-09-19

 

 

 

בפני

כב' השופטת לימור רייך – סגנית נשיא

    

 

תובעים

 

פלונית

 

נגד

 

 

נתבעים

 

מדינת ישראל – משרד החינוך

     

 

 

פסק דין

 

לפניי תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), לפיצוי התובעת בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה מיום 25.6.18, בעת שנפלה מבמה, במהלך עבודתה כמורה לאומנות (להלן: "הבמה" או "התאונה" לפי העניין). התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת-עבודה.

 

בישיבת הוכחות מיום 26.4.21 נשמעו עדות התובעת ועדות בעלה; הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב ולהלן פסק-הדין.

 

רקע עובדתי וטענות הצדדים

  1. בכתב-התביעה נטען, כי התאונה אירעה במהלך תליית תפאורה על גב הבמה לקראת מסיבת סיום שנת הלימודים בבית-הספר, בעת שהתובעת מתחה בד לאורך הבמה, נתקלה בבד ונפלה מקצה הבמה ארצה.

 

  1. כתוצאה מהנפילה, נחבלה התובעת בראשה, איבדה הכרתה לזמן קצר ופונתה מהמקום באמצעות אחותה לבית-החולים תל-השומר; בדיקת CT ראש שביצעה שם לא הדגימה ממצא חבלתי ובדיקה קלינית הדגימה רגישות בברך שמאל; היא שוחררה בו ביום עם המלצה לנטילת משככי כאבים וביקורת ובבדיקת MRI ברך שביצעה לאחר מכן הודגמו שבר תת סחוסי, קרע רצועה צולבת קדמית ובצקת.

 

  1. הצדדים חלוקים בדעתם הן בסוגיית החבות והן בסוגיית הנזק. להלן אדון בסוגיות על-פי סדרן.

סוגיית האחריות

  1. עצם קרות התאונה ונסיבות התרחשותה אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים והמחלוקת נסבה אך בשאלה האם נסיבות אלו מקימות עילת תביעה כנגד הנתבעת, אם לאו.

 

  1. בעוד התובעת טוענת, כי התאונה אירעה כתוצאה מרשלנות הנתבעת, מעסיקתה, אשר הפרה את תקנות ארגון הפיקוח על העבודה ולא סיפקה לה סביבת עבודה בטוחה, באשר היא מעולם לא קיבלה הדרכות בטיחות וביצעה עבודתה ללא כל עזרה או פיקוח, הגם שמדובר בעבודה המיועדת לאיש אחזקה.

 

  1. הנתבעת טוענת, כי נסיבות התאונה אינן מקימות כל עילת תביעה כנגדה, משעבודת התובעת לא בוצעה בגובה אלא על במה נמוכה; משמדובר בעבודה פשוטה בגינה לא נדרשה כל הכשרה, הדרכת בטיחות, עזרה או מעורבות של איש אחזקה ובפרט בהינתן, כי התובעת היא שתכננה וביצעה במשך שנים רבות את עיצוב הבמה ומשהתאונה אירעה אך בשל חוסר תשומת ליבה.

 

  1. לאחר שנתתי דעתי לכתבי בי-הדין על נספחיהם ושמעתי את עדות התובעת, מצאתי להורות על דחיית התביעה. ואפרט.

 

  1. "על מנת להוכיח חבות מכוח עוולת הרשלנות יש להוכיח שלושה: קיומה של חובת זהירות בין המזיק לניזוק, הפרת אותה חובה בהתרשלות וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם [ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)]. דומה, כי אין עוד צורך להכביר במילים על ההלכה המקובלת, לפיה חובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, נגזרת מן הצפיות, הטכנית והנורמטיבית, של הנזק" [ת.א. (מחוזי-מרכז) 52594-09-11 פלונית נ' חברת גני יהושע בע"מ ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 24.3.16)].

 

  1. חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדיו הוכרה זה מכבר בפסיקה באופן גורף, במסגרתה נקבע, בין היתר, כי "על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען" [ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 27.12.10)].

 

  1. עם זאת, בית-המשפט נדרש לבחון גם את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, אשר כידוע נקבעת על-פי מבחן הצפיות, קרי האם אדם סביר, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, צריך היה לצפות את התרחשות הנזק.

 

  1. כבר נפסק בהקשר זה, כי "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית ... לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי)... חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים בחשבון... עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות" [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז(1) 113].

 

  1. הנה כי כן, חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון והיא מתגבשת אך בעטים של סיכונים בלתי סבירים.

 

  1. מן הכלל אל הפרט. בענייננו אני סבורה, כי הפעילות בעטיה אירעה התאונה היא פעילות רגילה ופשוטה מטיבה, שאינה טומנת בחובה סיכונים בלתי סבירים; מכאן שלא היה על הנתבעת כעניין נורמטיבי לצפות את התרחשות הנזק והיא ממילא לא חבה בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת. ואנמק.

 

  1. התובעת אינה טוענת לקיומו של מפגע כגורם לתאונה, אלא טוענת, להעדר הדרכות בטיחות והעדר פיקוח או קבלת עזרה בביצוע עבודתה, המיועדת לטענתה, לאיש אחזקה. דא עקא, שהתובעת אישרה בעדותה, כי במועד התאונה היא כלל לא הייתה "צריכה עזרה", שכן ביצוע עבודת תליית התפאורה במועדים הרלוונטיים "היה מאוד פשוט וקל" [ההדגשה אינה במקור] ואף הדגישה, כי בשנים הקודמות "כשביקשתי עזרה נתנו לי. אם אב הבית היה פנוי אז הוא היה עוזר ואם לא, אז ההורים או התלמידים בשטח במקום" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 4 בשורות 18-22).

 

  1. לא זו בלבד אלא, שהתובעת גם אישרה בעדותה, כי "זה היה בגובה כזה שיכולתי לתלות ..., מכיוון שהבד בגובה של התקרה הזו בערך אז הורידו לי חצי, חצי היה על הרצפה, חצי תליתי על מה שהיה מולי ואת החצי השני הייתי צריכה על ארבע לתלות את זה. כשאני בעצם יורדת לארבע. כי זה היה על הרצפה" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 4 בשורות 6-10).

 

  1. מכל מקום, התובעת אישרה בעדותה, כי בפועל, במועד התאונה, ניתנה לה עזרה מתלמידה שהייתה במקום והגורם לנפילה אינו נעוץ אלא במשיכת הבד תוך הליכתה על הבמה לאחור, מרחק של כשבעה מטרים; היתקלות רגלה בבד ואיבוד שיווי משקלה (עמוד 5 בשורות 1-10).

 

  1. מכאן ובשים לב לעובדה שתליית התפאורה על גב הבמה היא פעילות רגילה ופשוטה שאינה טומנת בחובה סיכונים מיוחדים, גם לא ברורה טענת התובעת, לפיה נדרשו הדרכות בטיחות לצורך ביצועה, שהרי כל בר דעת מבין את הסכנה הרגילה הכרוכה בעמידה על במה וכי עליו להיזהר לבל ייפול ממנה ועל אחת כמה וכמה תוך כדי הליכה לאחור. מכאן ובהינתן ההנחה הבסיסית, שאדם מפעיל שכל ישר בעניינים טריוויאליים, לא מצופה ממעסיק שידריך את העובד ויזהירו מפני סכנות רגילות כגון דא.

 

  1. התובעת נשאלה בהקשר זה בעדותה איזו הוראת בטיחות לא ניתנה לה שאילו הייתה ניתנת, התאונה הייתה נמנעת והשיבה, "אני על במה, אני בגובה, ואני חושבת שעוד עין הייתה צריכה לבחון, לראות, אני גם בתנאים מאוד מקשים, האולם היה מעומעם... עובד במה שעובד בגובה אמור לקבל תדרוכים" (עמוד 4 בשורות 29-33).

 

  1. אלא, שהתובעת לא הביאה ולו בדל ראיה להוכחת תנאי התאורה הנטענים, הגם שבנקל היה בידה לעשות כן, באמצעות תמונה של הבמה מזמן המסיבה למשל או בהבאת גורם כלשהו שנכח במקום במועדים הרלוונטיים לתאונה ובכלל זה, בין היתר, התלמידה שסייעה בידה, לעדות ולא הסבירה הימנעותה כאמור. כלל ידוע הוא שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה אותה הראיה, הייתה פועלת כנגדו [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לב(1)736 (1980)].

 

  1. כמו כן, אין לקבל טענת התובעת בכל הנוגע לצורך בהדרכה בעבודה בגובה, באשר היא בעצמה טוענת, כי מדובר בבמה בגובה של כמטר וחצי, הגם שאף את הטענה האמורה היא לא טרחה להוכיח, וממילא אין מדובר "בעבודה בגובה", כהגדרת מונח זה בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז – 2007, לפיה "עבודה בגובה", היא "כל עבודה... שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על 2 מטרים..." [ההדגשה אינה במקור].

 

  1. ראו בהקשר זה ע"א (מחוזי חיפה) 3041/04 בן הרוש נ' מדינת ישראל – משרד החינוך (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 5.3.06). באותו עניין נדון ערעור של מורה שנפלה בעת שעלתה על כיסא כדי לגשת לארונית שלה. בית-המשפט קבע שם, כי האחראים על בית-הספר לא הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית ולעניין העדר הדרכה הוסיף, כי "טענת המערערת בעניין זה אינה מתקבלת על הדעת. טיפוס על כיסא לצורך הושטת היד במטרה ליטול חומר ממדף גבוה, הינה פעולה פשוטה אשר אינה דורשת הדרכה ואזהרה מיוחדת, והמתבצעת חדשות לבקרים... ברי כי לצורך פעולה רגילה כזו, לא היה כל צורך בהדרכה או הנחיה מיוחדת... מעביד רשאי להביא בחשבון את ידיעת העובדים על דבר קיומם של סיכונים מסוימים הכרוכים בעבודה. ואין הוא חב בחובת זהירות אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר, כדרך פועלים רגילים וממוצעים... ופועל רגיל וממוצע יודע להיזהר, וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד... הדרישה ממעביד להדריך את העובדים גם בפעולות יום יומיות פשוטות כגון אלו, הינה בלתי סבירה ופוגעת לטעמי באינטליגנציה של העובד... " [ההדגשה אינה במקור].

 

  1. בקשת רשות ערעור על פסק-הדין נדחתה על-ידי בית-המשפט העליון אשר קבע, כי "... ברור הוא שלא כל אירוע תאונתי במקום העבודה מקים אחריות לפי עוולת הרשלנות, וכי גם העובד אינו פטור מהפעלת שכל ישר ומהתנהגות זהירה – הכול לפי נסיבות המקרה" [ההדגשה אינה במקור].

 

  1. אומנם, נסיבות העניין שם אינן זהות לנסיבות העניין שלפנינו, אולם בדומה לאותו עניין גם בענייננו מדובר בפעילות פשוטה נטולת סיכונים מיוחדים ובהחלט ניתן להקיש ממנו גם לענייננו.

 

  1. בפרט נאמרים הדברים, משמדובר בפעילות שהייתה חלק משגרת עבודתה של התובעת במסגרת תפקידה כמורה לאומנות מזה כעשרים ושמונה שנים, תפקיד שהיה כרוך בין היתר, בהצגת עבודות ציור ופיסול של התלמידים באמצעות תליית העבודות על הקיר, ולעיתים גם בתקרה, במרחב הציבורי בבית-הספר (עדות התובעת בעמוד 2 בשורה 18 – עמוד 3 בשורה 13); משעיצוב הבמה לקראת מסיבות הסיום "היה חלק מהתפקיד" שלה ומידי שנה במשך כשלושים וארבע שנים עובר לתאונה היא שעיצבה את הבמה, ממנה היא נפלה, והיא שקבעה היכן לתלות את התפאורה (עדות התובעת בעמוד 3 בשורה 13 ועמוד 3 בשורה 28 – עמוד 4 בשורה 2) ולמעלה מכך, בהינתן ניסיונה רב השנים בביצוע אותה פעילות, וכפי שהעידה, "השנים עשו את שלהן. אני מיומנת ומומחית בתחום של הכנת תפאורות ועיצוב סביבה לימודית. עיקר העבודה בנושא של נראות..." (עמוד 4 בשורות 25-27).

 

  1. מכאן ובשים למסקנה, לפיה הפעילות בעטיה אירעה התאונה היא פעילות פשוטה ורגילה שאינה טומנת בחובה סיכונים בלתי סבירים וממילא אינה דורשת הדרכה ואזהרה מיוחדות ומשאין חולק, כי מדובר בבמה תקינה והגורם לנפילה אינו אלא היתקלות רגלה בבד ואיבוד שיווי משקלה, שוכנעתי, כי הנתבעת לא חבה כלפי התובעת בחובת הזהירות הקונקרטית והיא ממילא אינה חבה כלפיה בעוולת הרשלנות.
  2. זאת ועוד, התובעת לא הביאה כל ראיה להוכחת הטענה בדבר הפרת תקנות ארגון הפיקוח על העבודה הנוגעות לחובת ההדרכה; מכל מקום ואף בהנחה, שהנתבעת הפרה תקנות אלו, הרי שלנוכח מסקנתי דלעיל, לפיה הפעולה בעטיה אירעה התאונה אינה דורשת הדרכה או אזהרה מיוחדות ומשסביר להניח, כי הדרכות הבטיחות ממילא אינן כוללות הנחיות ספציפיות באשר לאופן עבודה על במה שאינה בגדר "עבודה בגובה", ולמצער לא הוכח אחרת, בכל מקרה לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת לבין קרות התאונה.

 

  1. נוכח מסקנותיי דלעיל, בהעדר קיומה של חובת זהירות קונקרטית, הנתבעת אינה חבה כלפי התובעת מכוח עוולת הרשלנות ובהעדר הוכחת הפרת התקנות ומכל מקום, בהעדר קשר סיבתי בין הפרתן הנטענת לבין קרות התאונה, היא גם אינה חבה מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה.

 

  1. בנימה אישית יוער, כי התובעת הותירה עליי רושם אמין וחיובי; מדובר במורה מקצועית ומסורה, אשר במשך שנים רבות השקיעה ממיטב כוחותיה ומרצה בעיצוב הבמה לקראת מסיבות סיום שנת הלימודים; בעטיה של אותה מסירות אף אירעה התאונה ויש להודות שדחיית התביעה יוצרת תחושה קשה. עם זאת, בית-המשפט מחויב למסגרת הבסיסית של דיני נזיקין ואין להטיל אחריות על הנתבעת אך בשל נטיית הלב. בהקשר זה גם יוער, כי המוסד לביטוח לאומי אמון על רווחת העובדים, כך שגם במקרים בהם התאונה אינה תוצאה של רשלנות, אלה ממילא אינם יוצאים חסרים.

 

  1. נוכח המפורט לעיל בהרחבה, אני סבורה, כי דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

 

  1. באשר לסוגיית ההוצאות, בנסיבות העניין, בהינתן תרומתה הרבה של התובעת כמפורט מעלה; יושרה ועדותה המהימנה, אשר סייעה בידי בית-המשפט להגיע לחקר האמת, מצאתי שלא להטיל עליה הוצאות בנסיבות העניין וכל צד יישא בהוצאותיו.

 

סוגיית הנזק

  1. משהתביעה נדחתה, מתייתר הצורך בדיון בסוגיית הנזק, אך למעלה מן הצורך ולמען הזהירות, אתייחס להלן גם לסוגיה האמורה.

 

אשם תורם

  1. הנתבעת טוענת לחלופין, כי ככל שתוטל עליה אחריות, הרי שיש להטיל על התובעת אשם תורם משמעותי וניכר לקרות התאונה. כבר נפסק, כי "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד שנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" [ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225].

 

  1. אני סבורה, כי המקרה שלפנינו נופל בגדר אותם החריגים המצדיקים הטלת אשם תורם על העובד, בהינתן אשמה הברור של התובעת, אשר הלכה לאחור, מרחק של לא פחות מאשר כשבעה מטרים, על במה שגובהה כמטר וחצי, זאת חרף "תנאים מאוד מקשים" והיות "האולם... מעומעם", כפי שהעידה בעצמה (עמוד 4 בשורות 29-33) והגם שהיה מצופה ממנה, כי בתנאים אלה, תשית ליבה לסכנה הברורה של נפילה מהבמה ותבצע עבודתה במשנה זהירות ובהתאמה.

 

  1. בפרט נאמרים הדברים, משמדובר בתובעת "מיומנת ומומחית בתחום של הכנת תפאורות ועיצוב סביבה לימודית" כפי שהעידה על עצמה; בעלת ניסיון של שנים רבות בתליית תפאורה ובכלל זה, בין היתר, על גבי אותה הבמה ממנה היא נפלה (עדות התובעת בעמוד 2 בשורה 18 – עמוד 3 בשורה 13; עדות התובעת בעמוד 3 בשורה 13 ועמוד 3 בשורה 28 – עמוד 4 בשורה 2 ועמוד 4 בשורות 25-27).

 

  1. בנסיבות אלו ובאיזון הראוי, אני סבורה, כי ככל שתקבע אחריות, יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 30%.

 

הנכות הרפואית

  1. הצדדים הגישו חוות-דעת נגדיות בתחום האורתופדיה; בחוות-דעת המומחה מטעם התובעת נקבע, כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 15% כתוצאה מהתאונה, בגין חוסר יציבות קדמית, אחורית וצדדית, פגיעה תפקודית וכאבים בברך שמאל, לפי סעיף 35(1)(ב'-ג') לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות") וכן נקבעו לה נכויות זמניות בשיעור של 100% ממועד התאונה ועד ליום 31.10.18, משך כארבעה חודשים; 50% החל מיום 1.11.18 ועד ליום 29.1.19, משך שלושה חודשים ו- 30% החל מיום 30.1.19 ועד ליום 29.4.19, משך שלושה חודשים נוספים.

 

  1. בחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעת נקבע, כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% כתוצאה מהתאונה, בגין אי יציבות ברך שמאל אך ללא התעקמות תחת כובד משקל הגוף, זאת לפי סעיף 48(2)ב לתקנות וכן נקבעו נכויות זמניות בשיעור של 100% למשך שמונה – שנים-עשר שבועות ו- 50% למשך ארבעה – שישה שבועות נוספים.

 

  1. נוכח הפער בין חוות-הדעת, הצדדים הסכימו להעמיד את הנכות הרפואית הצמיתה על שיעור של 10% (להלן: "הנכות המוסכמת").

 

הנכות התפקודית

  1. התובעת טוענת, כי נכותה התפקודית כתוצאה מהתאונה עולה על נכותה הרפואית ועומדת על שיעור של 20% [ראו סעיפים 28-39 לסיכומים מטעם התובעת].

 

  1. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת אומנם נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 [1995]).

 

  1. התובעת בענייננו, ילידת 30.6.63, מורה לאומנות בבית-הספר, נפגעה בתאונה בהיותה בת חמישים וחמש שנה; נכותה הרפואית המוסכמת בתחום האורתופדיה בשיעור של 10% נקבעה בגין אי-יציבות וכאבים בברך שמאל.

 

  1. כפי העולה מתצהיר עדותה הראשית של התובעת, נכותה הרפואית באה לידי ביטוי בכאבים בברך המתגברים בקור ומעירים משינה, קושי בעמידה והליכה ממושכות ובעלייה וירידה במדרגות, חוסר יציבות של הברך בפרט בעמידה על משטחים לא אחידים, אירועים חוזרים של קריסת הרגל, קושי וירידה בתכיפות פעילותה הפיזית וכפועל יוצא, החמרה במחלת הסוכרת בה היא לוקה. עוד עולה מתצהיר התובעת, כי לנוכח מצבה הרפואי המתואר, היא שהתה בתקופת אי-כושר מלא עד ליום 31.10.18 ולאחר מכן, משנבצר הימנה לשוב לעבודה במשרה מלאה כעובר לתאונה, היא שבה לעבודה בחצי משרה; בשל כך, חלה ירידה בשכרה בשיעור של 51% והיתרה משולמת לה על חשבון ימי המחלה הצבורים.

 

  1. תימוכין לאמור ניתן למצוא בתצהיר עדותו הראשית של בעלה של התובעת, ממנו עולה, כי מאז התאונה היא מתלוננת על קושי בעליה וירידה במדרגות, עמידה והליכה ממושכים וכאבים בברך, בעטים היא מתעוררת בלילה משינה; חוזרת מותשת מעבודתה ולעיתים אף צולעת; חוששת ממשטחים לא ישרים בשל חוסר היציבות בברך ומשתדלת מאוד לשמור על הרגל שנפגעה; בעקבות התאונה היא נעדרה תקופה ארוכה מעבודתה, לאחר מכן חזרה לעבודה חלקית בהיקף של חצי משרה בלבד וחלק ניכר משכרה משולם לה על חשבון ימי המחלה הצבורים.

 

  1. האמור בכל הנוגע לירידה בהיקף המשרה וניצול ימי המחלה נתמך בתלושי השכר מהם עולה, כי בתקופות החל מיום 5.12.18 ועד ליום 30.6.19, והחל מיום 1.9.19 ועד ליום 30.6.20 נרשמה היעדרות בשל "מחלה במוסד מחלה" וראו גם אישור מיום 7.6.20, אשר נערך על-ידי הנתבעת בעצמה, בכובעה כמעסיקת התובעת, ממנו עולה, כי החל מחודש אוקטובר 2018 ועד לחודש אפריל 2020 מימשה התובעת 252.01 ימי מחלה (מוסד מחלה + ימי מחלה שהגישה לבית הספר) ומאחר והיא בשיבוץ של 50% משרה "במוסד מחלה", ככל הנראה תעשה שימוש בלפחות 30 ימי מחלה נוספים [העתק תלושי השכר ואישור המעסיקה צורף לראיות מטעם התובעת].

 

  1. ראו בהקשר זה גם אישורי רופא תעסוקה מיום 4.11.18 ומיום 1.7.19, לפיהם התובעת כשירה לעבודתה כמורה אך ורק לחצי משרה, ללא מאמץ פיזי וללא שימוש במדרגות, בתקופה החל מיום 5.12.18 ועד ליום 30.6.19 ובתקופה החל מיום 1.9.19 ועד ליום 1.3.20 [העתק האישורים צורף לראיות מטעם התובעת].

 

  1. מעדות התובעת עולה, כי היא עובדת בחצי משרה עד היום; ימי המחלה הצבורים צפויים להיגמר עד סוף השנה הנוכחית ואישור רופא התעסוקה הוארך עד לחודש אוקטובר 2021 (עמוד 5 בשורות 21-27). עם זאת, התובעת לא צירפה את אישור רופא התעסוקה המאריך את תקופת אי-כושר העבודה, הגם שבאישור האחרון נקבעה תקופת אי-כושר עד ליום 1.3.20, לפני למעלה משנה.

 

  1. בשים לב לטיב הנכות הרפואית המוסכמת בשיעור של 10%, אשר כאמור באה לידי ביטוי בכאבים וחוסר יציבות בברך; לפסיקה הנוהגת, לפיה הנכות האורתופדית משקפת על-פי רוב גם את מידת הפגיעה ביכולת התפקוד הכללית [ע"א 5175/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 30.1.08)]; אופי עיסוקה של התובעת כמורה ערב התאונה וכיום, הכרוך מטבע הדברים בעמידה ממושכת; השפעת הנכות הרפואית בפועל על כושר עבודתה, אשר באה לידי ביטוי בצמצום היקף עבודתה; גילה המתקדם [חמישים ושמונה שנה כיום] והאפשרות הסבירה, כי הנכות תקשה עליה גם בעתיד משלא לעולם חוסן, מצאתי להעמיד נכותה התפקודית על שיעור של 10%, כשיעור הנכות הרפואית המוסכמת.

 

הפסד שכר לעבר

  1. התובעת טוענת, כי לנוכח מצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה נבצר הימנה לשוב לעבודה במשרה מלאה כעובר לתאונה, מאז ועד היום היא עובדת בחצי משרה ומחצית מהשכר משולמת לה על חשבון ימי מחלה. מכאן, היא עותרת לפיצוי בסך של 30,300 ₪, המשקף את ההפסד שנגרם לה כתוצאה מניצול ימי המחלה [ראו סעיפים 28-30 וסעיף 59 לסיכומים מטעם התובעת], בעוד הנתבעת טוענת, שלא זו בלבד שלא נגרם לתובעת הפסד שכר כתוצאה מהתאונה, אלא שאף חלה השבחה בשכרה. לחלופין, וככל שתתקבל טענת התובעת, לפיה מחצית משכרה שולמה לה חשבון ימי מחלה, הרי שיש לפסוק לה פיצוי בסך של 30,300 ₪, כמבוקש על-ידה [ראו סעיפים 21-23 לסיכומים מטעם הנתבעת].

 

  1. בהינתן אישור הנתבעת בעצמה, כמעסיקת התובעת, בדבר ניצול ימי מחלה צבורים לאחר התאונה והסכמת הנתבעת לאופן חישוב הפיצוי בגין ההפסד שנגרם לתובעת בשל גריעת הזכות לפדיון ימי המחלה עם פרישתה לגמלאות, הפיצוי בראש נזק זה עומד על סך של 30,300 ₪, כנטען על-ידי התובעת.

 

הפסד שכר לעתיד [כולל פנסיה]

  1. התובעת עותרת לפיצוי בראש נזק זה בסך של 286,626 ₪ לפי נכות תפקודית בשיעור של 20% ובסיס שכר בסך של 13,549 ₪ עד גיל שישים ושבע שנה ובהתאמה לפיצוי בסך של 11,196 ₪ בגין הפסדי פנסיה [ראו סעיפים 41-47 וסעיף 59 לסיכומים מטעם התובעת], בעוד הנתבעת טוענת, כי לנוכח הצהרת התובעת בעדותה, לפיה היא צפויה לפרוש מעבודתה בתום השנה הקרובה, זאת ללא קשר סיבתי למצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה, הרי שלא צפוי להיגרם לה כל הפסד שכר ולכל היותר, יש לפצות אותה עד הגיעה לגיל שישים ושתיים שנה בלבד ובהתאמה לפסוק לה פיצוי בגין הפסד פנסיה בסך של 3,800 ₪ [ראו סעיפים 24-27 לסיכומים מטעם הנתבעת].

 

  1. בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת, כי היא אמורה לפרוש מעבודתה כמורה עם הגיעה לגיל שישים ושתיים שנה וכך גם העידה, כי היא כבר הגישה בקשה לפרישה ונותרו לה ארבע שנות עבודה בלבד, תוך שהדגישה, כי אין קשר סיבתי בין הפרישה המוקדמת לבין מצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה וכפי עדותה, "מטעמי שחיקה. עברתי טראומה משפחתית אישית. ביתי התאלמנה שנה אחרי שנישאה. בעלי קיבל התקף לב באותה שנה. עברתי טלטלה קשה וחשבתי שצריכה לעשות למען ביתי ולכן הבקשה לפרישה... אחרי כ"כ הרבה שנים וטלטלה כזו זכותי לעשות לביתי ולמצוא אפיק אחר בחיי" (עמוד 6 בשורות 1-6).

 

  1. משהנתבעת לא חלקה על בסיס השכר הנטען על-ידי התובעת ולנוכח מסקנתי בכל הנוגע לשיעור הנכות התפקודית כתוצאה מהתאונה, הפיצוי בראש נזק זה עומד על סך של 61,212 ₪ [לפי מקדם היוון בשיעור של 45.1787 עד גיל שישים ושתיים שנה] והפיצוי בגין הפסדי הפנסיה עומד בהתאמה על סך של 7,651 ₪ (לפי 12.5% מהפסד השכר לעתיד).

 

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

  1. התובעת טוענת, כי בעקבות מצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה היא נדרשת עד היום לעזרת בעלה ובני משפחתה ועותרת לפיצוי בסך של 9,000 ₪ לתקופת העבר ובסך של 90,333 ₪ לתקופת העתיד [ראו סעיפים 49-52 וסעיף 59 לסיכומים מטעם התובעת], בעוד הנתבעת טוענת, כי משמדובר בעזרת בני משפחה בלבד ובהינתן טיב ושיעור הנכות כתוצאה מהתאונה, אין מקום לפיצוי בראש נזק זה [ראו סעיפים 31-32 לסיכומים מטעם הנתבעת].

 

  1. בהינתן טיב ושיעור הנכות כתוצאה מהתאונה, נכונה אני להניח, כי התובעת נדרשה בכל זאת לעזרה החורגת מעזרה רגילה של בני-משפחה ולו בתקופה הסמוכה לאחר התאונה ואני סבורה, כי בנסיבות העניין יהא זה נכון וראוי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה באופן גלובאלי לעבר ולעתיד על דרך האומדנה על סך של 15,000 ₪.

 

הוצאות ונסיעות וניידות לעבר ולעתיד

  1. התובעת עותרת לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין הוצאות עבור נסיעות לטיפולים, טיפולים ואביזרים רפואיים ולפיצוי בסך של 50,000 ₪ בגין נסיעות וניידות, זאת משמדובר בפגיעה בגפה תחתונה, המגבילה בהליכה למרחק וכפועל יוצא מכך, בשל הצורך בהוצאות נסיעה במוניות בשיעור גבוה מאדם ממוצע [ראו סעיפים 55-59 לסיכומים מטעם התובעת], בעוד הנתבעת טוענת, כי משמדובר בתאונה עבודה, אשר מלוא ההוצאות בגינה מכוסות על-ידי המוסד לביטוח לאומי, אין מקום לפיצוי [ראו סעיף 30 לסיכומים מטעם הנתבעת].

 

  1. לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים, לרבות העובדה שמדובר בתאונת-עבודה והתובעת זכאית לתשלום הוצאותיה מהמוסד לביטוח לאומי ומקופת-חולים; העדר אסמכתאות בגין ההוצאות הנטענות וההנחה הסבירה, כי בכל זאת נדרשה ותידרש לשאת בהוצאות כאלה ואחרות עבור משככי כאבים, תרופות, טיפולים ונסיעות, אני מצאתי להעמיד הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד על סך של 5,000 ₪.

 

  1. טענת התובעת בכל הנוגע לצורך בנסיעות מוגברות במוניות כלל לא הוכחה ומכאן שהיא ממילא אינה זכאית לפיצוי בגין ניידות.

 

כאב וסבל

  1. התובעת עותרת לפיצוי בסך של 75,000 ₪ [ראו סעיפים 32 ו- 59 לסיכומים מטעם התובעת], בעוד הנתבעת טוענת, כי התובעת זכאית לפיצוי שאינו עולה על סך של 15,000 ₪ [ראו סעיף 29 לסיכומים מטעם הנתבעת].

 

  1. בנסיבות העניין ובשים לב למצבה הרפואי של התובעת; נכותה התפקודית; גילה ערב התאונה וגילה כיום, מצאתי להעמיד הפיצוי בראש נזק זה על סך של 30,000 ₪.

 

תגמולי המוסד לביטוח לאומי

  1. התובעת טוענת לתגמולים בסך כולל של 85,639 ₪, בעוד הנתבעת טוענת לתגמולים בסך של 86,000 ₪ [ראו סעיף 59 לסיכומים מטעם התובעת וסעיף 33 לסיכומים מטעם הנתבעת].

 

  1. סכום גמלאות המוסד לביטוח לאומי, כפי ששולמו לתובעת, עומד בהתאם לאסמכתאות על סך של 85,639 ₪ [גמלת נכות מעבודה] ויש לנכות סכום זה מהפיצוי הכולל [העתק המסמכים מהמוסד לביטוח לאומי צורף לראיות מטעם התובעת].

 

סוף דבר

  1. מכאן, שנזקי התובעת בגין התאונה עומדים על סך כולל של 149,163 ₪, כמפורט לעיל. סכום זה לאחר ניכוי האשם התורם בשיעור של 30% וניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי עומד על סך של 18,775 ₪, בתוספת שכר-טרחת עו"ד בסך של 4,393 ₪, אגרה, שכר-טרחת המומחה מטעם התובעת, כפי ששולם בפועל ובכפוף להצגת אסמכתא מתאימה וכן יתרת האגרה השנייה.

 

  1. התובעת טוענת גם לפסיקת הוצאות בגין שכר-טרחת בא-כוחה במסגרת הייצוג בהליך במוסד לביטוח לאומי [ראו סעיף 54 לסיכומים מטעם התובעת]. אני סבורה, כי דין הטענה להידחות, זאת בהעדר הסכם שכר-הטרחה באותו הליך ומכל מקום, בשים לב לסעיף 16(א) לחוק הפיצויים הקובע את התעריף המקסימלי לשכר-טרחת עורך-דין בעד הטיפול בתביעות לפי חוק הפיצויים [ע"א 575/88 לאה קריכלי נ' ביהם פ"ד מג(3) 602 וכן רע"א 7204/06 ישראלה ארליך נ' עו"ד יהושע ברטל (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 2.8.12); ע"א 8326/12 סיגל כהן נ' עיזבון המנוח טורוק ליאונד ז"ל (פורסם במאגרים המשפטיים ניתן ביום 29.4.13)].

 

המזכירות תעביר העתק מפסק-הדין לבאי-כוח הצדדים ללא דיחוי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניתן היום,  י"ב תמוז תשפ"א, 22 יוני 2021, בהעדר הצדדים.