האם צירוף תיק בית הדין לעבודה ללא נטילת רשות ושלא במסגרת הגשת הראיות הינה שלא כדין, כך שעל בית המשפט להתעלם מחומר נוסף זה?

בית המשפט דן בשאלה האם צירוף תיק בית הדין לעבודה ללא נטילת רשות ושלא במסגרת הגשת הראיות הינה שלא כדין, כך שעל בית המשפט להתעלם מחומר נוסף זה?

 

 

 

 

בית משפט השלום בבאר שבע
ת"א 56975-02-16 פלוני נ' ביטוח חקלאי- אגודה שיתופית מרכזית בע"מ ואח'

 

 

בפני	כבוד השופטת נעם חת מקוב
תובע		פלוני
נגד
נתבעות		1. ביטוח חקלאי- אגודה שיתופית מרכזית בע"מ 2. דולב מוצרי פלסטיק (אחזקות) בע"מ

 

פסק דין

1. לפניי תביעה בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לתובע לטענתו ביום 24.02.13, בעת שהיה מועסק אצל הנתבעת 2 כמסגר, בעקבות הרמת פרופיל ברזל כבד. הנתבעת 1 ביטחה את חבות המעבידים של הנתבעת 2.
2. בין הצדדים מחלוקת הן לעניין עצם התרחשות האירוע, הן לעניין החבות והן לעניין הנזק כפי שיפורט בהרחבה להלן.

 

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים

3. לטענת התובע, ביום 24.02.13, תוך כדי עבודתו, נפגע כתוצאה מהרמת פרופיל ברזל.  התובע צירף לתביעתו חוות דעת רפואית שנערכה על ידי ד"ר גד וולן ולפיה נותרה לו בעקבות האירוע נכות צמיתה בשיעור של 30% (10% עקב הגבלה קלה בתנועות הגב התחתון ו – 20% עקב שיתוק חלקי בצורה בינונית של שורש 5L  משמאל).  לפי חוות הדעת, על התובע להימנע מהרמת משאות, מכיפופי גב וממאמץ גופני ועל כן איבד לצמיתות את כושר עבודתו כמסגר.
4. התובע שהה בחופשת מחלה של כחודשיים (צורפו אישורי מחלה עד יום 17.04.13) וביום 29.09.14 פוטר, לטענתו משום שלא יכול היה לבצע את העבודה שעשה קודם לכן.
5. לטענת התובע, הנתבעת 2 לא מילאה אחר דרישות הבטיחות הבסיסיות והאירוע המדובר הוא מימוש סיכון ברור שהיה ידוע לנתבעת 2 ועל כן היא חבה כלפיו בעילה של רשלנות.  לטענתו, ההתרשלות של הנתבעת 2 באה לידי ביטוי בחוסר אזהרה, באי בדיקת בטיחות של פרופיל הברזל, באי הדרכה בדבר נוהלי בטיחות של הרמת פרופיל ברזל, באי פיקוח של נהלי הבטיחות ויישומם, בהנהגת שיטת עבודה לקויה ומסוכנת, במתן הוראות עבודה בהתעלם מאופי ותנאי העבודה בפועל ובהפרת חובת בטיחות.  התובע טוען להיפוך נטל הראיה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), סעיפים 38 ו – 41.
6. הנתבעות שוללות את עצם התרחשות האירוע וטוענות כי התובע לא הודיע לאיש ממנהליו אודות הפגיעה וביום הפגיעה הנטענת לא הודיע כי הסיבה בגינה עזב את העבודה מוקדם היא פגיעה, הוא לא ציין כי הוא מעוניין לנוח או כי הוא זקוק לטיפול רפואי.  הנתבעות מכחישות קשר בין היעדרותו הממושכת של התובע מהעבודה לבין אירוע כלשהו במסגרת העבודה ואף שוללות את הקשר בין פיטוריו של התובע לבין הפגיעה הנטענת.
7. בסיכומיו ציין התובע כי לנוכח ההתכחשות של הנתבעת 2 לעצם התרחשות האירוע, התנהל הליך בבית הדין לעבודה (ב"ל 49750-06-13) אשר קבע במסגרת פסק דין כי מדובר בתאונת עבודה וכתוצאה מכך שולמו לו דמי פגיעה על ידי המל"ל.  לטענת התובע, הכרעה זו מהווה השתק פלוגתא בין הצדדים לעניין עצם התרחשות האירוע, גם אם לא לעניין החבות.  התובע צירף לסיכומיו את תיק בית הדין לעבודה.
8. הנתבעות טענו בסיכומיהם כי צירוף תיק בית הדין לעבודה ללא נטילת רשות ושלא במסגרת הגשת הראיות נעשתה שלא כדין ובאופן המונע מן הנתבעות את האפשרות לחקור את התובע בעניין זה.  על כן לטענת הנתבעות על בית המשפט להתעלם מחומר נוסף זה.  יתר על כן, לטענת הנתבעות לגופו של עניין אין פסק הדין של בית הדין לעבודה יוצר השתק פלוגתא מאחר שהן לא היו צד להליך, אלא רק התובע והמל"ל היו הצדדים לו.  התובע לא טען בכתב התביעה להשתק פלוגתא על אף שהיה מודע לקיומו של ההליך ולתוכנו ועל כן יש לדחות טענתו בעניין זה. 
9. הנתבעות טענו כי לא הוכחה כל התרשלות של הנתבעת 2 ומי שיודע במדויק כיצד התרחש האירוע הוא התובע ועל כן וודאי אין תחולה לכלל של "הדבר מדבר בעדו" (סעיף 41 לפקודה).  כמו כן לטענתן, פרופיל ברזל הוא עצם דומם ועל כן אינו דבר מסוכן כפי שדורש סעיף 38 לפקודה. 
10. הנתבעות הגישו חוות דעת מטעמן שנערכה על ידי ד"ר ז'לטני לפיה לתובע קיימת נכות צמיתה של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני, אולם רק 5% מתוכה ניתן לייחס לאירוע הנטען.
11. לנוכח הפערים בין חוות הדעת, מינה בית המשפט מומחה מטעמו בתחום האורתופדיה, ד"ר מוטי קרמר.  ד"ר קרמר סבר כי לנוכח העובדה כי כבר משנת 1999 סבל התובע מכאבי גב עוד במהלך שירותו הצבאי, יש להתייחס לתלונותיו כיום כהחמרה של המצב הקודם בלבד.  ד"ר קרמר סבר כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% (לפי אותו סעיף ליקוי שקבעו שני המומחים מטעם הצדדים) , ממנה יש לנכות מחצית בגין עברו הרפואי כך שיש לייחס לאירוע הנטען רק 5% נכות צמיתה.
12. התובע מציין כי במל"ל הועמדה נכותו הצמיתה על 15% לאחר הפעלת תקנה 15 ונכללה בה נכות נוירולוגית של 10%.  התובע אינו טוען כי בית המשפט כאן מחויב בקביעות אלה של המל"ל אולם הוא סבור כי יש בהן כדי להשליך על קביעת נכותו התפקודית.
13. להלן אבחן את טענות הצדדים לעניין התרחשות האירוע, לעניין החבות ולעניין הנזק.

 

התרחשות האירוע

14. הנתבעות חולקות על עצם התרחשות האירוע. לטענת הנתבעות, לא קיים אצל הנתבעת 2 כל דיווח ביחס לתאונה הנטענת.  כמו כן אין אף עובד שהיה עד לאירוע, שסייע לתובע לאחריו ומכאן לטענתן, שהתובע לא הוכיח את התרחשות האירוע.  
15. הנתבעות מפנות ל"טופס נוהל בטיחות בעבודה: (לעובדים חדשים(" אשר צורף בע' 27-29 לתיק המוצגים שלהן לפיו נדרש עובד לדווח על מפגעים בעבודה ועל כל תאונת עבודה.  הנתבעות מפנות לדף הבטיחות הכללי לעובד, ע' 40 לתיק המוצגים שלהן, גם בו מתחייב העובד לדווח על כל תאונת עבודה.  התובע אף הסכים בעדותו כי היה מודע לכך (ע' 6 ש' 15-27). 
16. לטענת הנתבעות, התובע לא ידע לפרט את אופן הרמת הפרופיל או כל פרט אחר לגבי התרחשות האירוע או לגבי אופן ביצוע העבודה.  התובע תיאר בתצהירו את מידות הפרופיל אולם לא צירף תמונה ובעדותו טען כי יש טעות בעניין זה בתצהיר (ע' 12 ש' 5-13).  לטענת הנתבעות עולה מן הדברים כי התובע לא נפגע בהרמה של פרופיל. 
17. הנתבעות טוענות כי בטפסים שמילא התובע לביטוח לאומי הוא לא דיווח אמת, כשלא ציין תחלואה קודמת שלו, למרות שחד משמעית הייתה כזו.  כבר בגיל 26 נפגע התובע בתאונת דרכים ונחבל בגבו.  התובע במקום לתקן את הדברים בעדותו, טען שלא הוא מילא את הסעיף בטופס.  אלא שמעיון בטופס ברור שלא כל הטופס מולא על ידי הגב' ענבל דין (מנהל משאבי אנוש אצל הנתבעת 2), אלא רק החלק של הצהרת המעביד ועל כן טענת התובע בעניין זה אינה נכונה.
18. עוד טוענות הנתבעות, כי לנוכח טענתו של התובע על כאב חד שחש בעת הרמת הפרופיל, אין סבירות כי הוא לא פנה באופן מידי לטיפול רפואי.  למרות זאת, אין בידי התובע מסמך רפואי מיום 25.02.13, אלא רק מיום 26.02.13 ואף בו לא נזכרת תאונת עבודה או הרמת משקל, אלא רק כאב לאחר מאמץ.  כך לטענתן גם ביתר הפניות לטיפול במסגרת קופת חולים או סורוקה, כשלא נזכר בשום מקום נושא של תאונת עבודה.  
19. למרות טענות אלה של הנתבעות, אליהן אתייחס בהרחבה להלן, אני מקבלת את גרסת התובע כי נפגע בעת הרמת משא כבד במסגרת עבודתו.
20. צודקות הנתבעות כי בפניות הראשונות של התובע לטיפול רפואי לא הוזכרה תאונת עבודה ואף לא צוין כי התובע הרים פרופיל ברזל כבד.  אולם, ברישום הראשון מיום 26.02.13, צוין כי מזה מספר ימים סובל מכאבים בגב התחתון לאחר מאמץ.  כלומר, כשהגיע התובע לרופאה, ציין כי הכאב החל לפני מספר ימים וכן ציין כי הכאב החל בעקבות מאמץ.  אני סבורה כי "מאמץ" היא מילה רחבה מספיק כדי לכלול גם מאמץ בעקבות הרמה של פרופיל ברזל, גם אם לא ניתן תיאור מדויק של האירוע.  יתר על כן, צוין כי לא הייתה חבלה ואף זה תואם את גרסת התובע, שאינו טוען לחבלה, אלא לפגיעה בעקבות מאמץ יתר בהרמת משקל כבד. 
21. הנתבעות מייחסות חשיבות לכך שהתובע לא ציין בפנייתו הראשונה לקבלת טיפול רפואי כי מדובר בתאונת עבודה ושאילו ציין זאת היה מקבל אישור מחלה מתאים.  הנתבעות הפנו את התובע בחקירתו לאישור המחלה שקיבל ביום 26.02.13 (ע' 79 לתיק המוצגים של התובע, ע' 18 ש' 1-4 לפרוטוקול).  אני סבורה כי חשיבות נתון זה מוגבלת.  התובע לא היה מיוצג באותה עת ולא ברור שידע את החשיבות של המינוח "תאונת עבודה", כשניגש לקבל טיפול רפואי, אולם ראוי לשים לב שבאישור המחלה האמור, נרשם אישור מחלה מיום 25.02.13, כלומר החל מיום לפני יום הביקור, ניתן להניח כי היה זה עקב דבריו של התובע.  אישור המחלה, כפי שהעלו הנתבעות בחקירת התובע, נחתם על ידי רופא אחר ולא על ידי הרופאה אצלה נבדק התובע, אולם לא ברור מה ניתן להסיק מכך. 
22. גם במסמך ההפניה של ד"ר כספי ל – CT, מסמך מיום 05.03.13, מצוין כי מזה שבוע כאב גב תחתון מקרין לרגל ימין, ללא חבלה.  שוב, גם אם לא צוין במפורש ממה נובע הכאב, אין הדבר עומד בסתירה לגרסת התובע.  לעומת זאת במסמך מיום 11.09.14, ביקור במרפאה אורתופדית בסורוקה, נרשם: "כאב גב מזה שנה וחצי ללא סיפור של חבלה, לדבריו הרים פרופיל בזמן עבודתו".  ביקור זה, נערך לאחר שהתנהל הליך בבית הדין לעבודה (בו התובע ייצג את עצמו) ואפשר שהתובע הבין את חשיבות פירוט נסיבות הפגיעה, אולם עדיין מדובר בביקור שהתקיים כשנה וחצי לפני הגשת התביעה כאן. 
23. הנתבעות מציינות כי בטופס שהגיש למל"ל לא הזכיר התובע הרמת פרופיל כבד.  בפנייה למל"ל להכרה כתאונת עבודה ציין התובע בסעיף תיאור הפגיעה: "בזמן העבודה שבו אני עוסק (מסגרות עבודה פיזית)".  צודקות הנתבעות כי התיאור לקוני ולא מפורט, אולם לא ניתן לומר כי הוא עומד בסתירה לגרסת התובע.  כאמור, התובע באותה עת לא היה מיוצג (ע' 14 ש' 1-5) ולא ברור שהבין את החשיבות של פירוט מדויק של אופן הפגיעה ואפשר שסבר כי כל שנדרש הוא טיעון לעניין הפגיעה בעבודה. 
24. בכל הנוגע לסימון שסימן התובע, כאילו לא סבל בעבר ממחלה או כאבים הדומים למצבו היום, אין ספק שסימון זה היה שגוי שכן התובע ללא ספק סבל מבעיות גב רבות עוד לפני האירוע נושא הליך זה.  גם תגובתו של התובע בעדותו, בה ניסה לייחס את הסימון השגוי לכך שלא הוא מילא את הטופס, הייתה בעייתית, שכן הוא לא היה עקבי לגבי אופן מילוי הטופס ובכל מקרה, הוא אחראי לטופס עליו הוא חותם גם אם מישהו אחר מילא אותו עבורו.  יחד עם זאת לא מצאתי כי עקב טעות זו בטופס ועקב תשובות אלה של התובע, כשהוא בעיצומה של חקירה נגדית שגורמת לו מתח לא זניח, כפי שניתן לקרוא בפרוטוקול (למשל ע' 16 ש' 22-23), יש לקבוע כי כל דבריו של התובע אינם אמת. 
25. בכל הנוגע לדיווח על התרחשות האירוע, טען התובע כי דיווח על האירוע לליאור ולאלכס. אני סבורה כי העובדה שאין בידי הנתבעת 2 דיווח על האירוע, אינה ראיה כי התובע לא דיווח על האירוע.  מתכתובת המייל שצורפה בע' 25 לתיק המוצגים של הנתבעות עולה כי מר ליאור לוין זכר (ביום 04.04.13) שהתובע עזב באיזה שהוא יום "מוקדם כי הרגיש כאבים ויום לאחר מכן דיווח כי הוא שוכב בבית ולא יכול להגיע לעבודה...". 
26. בחלק של המעביד בטופס התביעה לדמי פגיעה בעבודה, הגב' ענבל דין ציינה כי "לא דווחה תאונת עבודה... העובד הגיע והודיע שמרגיש לא טוב נשלח לביתו לאחר מכן חזר לעבודה ושוב לאחר סוף שבוע לא הגיע ודיווח שכואב לו הגב, קיבל ימי מחלה".  בסעיף 6 לתצהירה ציינה הגב' דין כי התובע דיווח שלא הרגיש טוב.  אני סבורה כי תיאור זה מתגלה כלא מדויק לאור המייל האמור של מר לוין.  עלה ממייל זה כי התובע דיווח למר לוין במפורש על כאבים.  אני סבורה כי אם הנתבעת 2 לא ערכה תרשומת של הדיווח, גם לאחר שהתובע נעדר מהעבודה שבועות ארוכים, המחדל הוא שלה ולא ניתן להסיק מכך שהתובע לא דיווח על האירוע.  קרוב לוודאי שהוא לא טען באותו רגע שאירעה לו תאונת עבודה, אולם בכך אין ראיה לדבר. 
27. עוד אוסיף כי מר לוין בעדותו לא נתן הסבר מניח את הדעת לכך שלא ידע דבר על ההתרחשות, למרות הדיווח של התובע על כאבים.  טענתו כי לא שאל את התובע דבר בשל מדיניות הנתבעת 2 שאם עובד לא חש בטוב "שילך הביתה לנוח ויחזור" (ע' 30 ש' 27), הייתה יכולה להיות סבירה אילו התובע לא היה נעדר חודשיים מן העבודה.  האדישות המוחלטת של הנתבעת 2 ומנהליה למצבו של התובע ולגורמים למצב זה, אינה תומכת בגרסתה אלא חותרת תחתיה. 
28. הגב' ענבל דין בעדותה סברה כי מנהל המחלקה הקבוע של התובע, מר ראובן פלינר, יצר קשר עם התובע מדי כמה ימים והבין כי התובע שוכב עם כאבי גב (ע' 35 ש' 16-21).  לא ברור אם כן, מדוע לא הובא מר פלינר לעדות, שכן מר לוין יכול היה להעיד רק לגבי אותו יום, אולם מר פלינר יכול היה לתת תמונה רחבה יותר בעניינו של התובע.  הנתבעות הן שהתייחסו בסיכומיהן להשלכה של אי הבאת עד רלוונטי ואני סבורה כי מר פלינר היה בהחלט עד רלוונטי לאור עדותה של הגב' דין. 
29. לכך אוסיף כי באפריל 2013, בעת שהתובע ביקש אישור על תאונת העבודה, בתכתובת המייל בין הגב' דין למר לוין, סבר מר לוין שצריך לערוך בירור עם העובדים על מנת להבין אם קרה משהו לתובע, אולם הגב' דין בעדותה לא זכרה שערכה בירור כזה (ע' 37 ש' 9-16) וניתן אם כן להניח כי לא ערכה בירור.  נראה כי היה זה מחובתו של המעסיק לערוך בירור כזה ויש לזקוף לחובתו היעדר בירור. 
30. בכל הנוגע לפרטי ההתרחשות, צודקות הנתבעות כי התובע בתצהירו נמנע מלמסור פירוט משמעותי ולעניין תיאור הפרופילים הוא טען בעדותו כי האמור בתצהיר שגוי.  אני סבורה כי אין פסול בתיקון טעות טכנית בתצהיר במסגרת העדות.  הנתבעות הן שטענו כלפי התובע כי לעניין מילוי טופס התביעה במל"ל היה עליו להודות בעדותו כי מילא לא נכון את הטופס (סעיף 2 י"ב לסיכומיהן), אולם כשהוא הודה בטעות בעניין תיאור הפרופילים, הן מוצאות בכך טעם לפגם.  לגופו של עניין אציין כי לפי ההסבר שנתן התובע, שמדובר בפרופילים רבועים (1000X10 או 80X80), ההסבר שלו כי רוחב 25 ס"מ כפי שנרשם בתצהיר הוא שגוי, נשמע הגיוני ואפשר שנפלה שגגה בתצהיר.
31.  לטענת הנתבעות, עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין ולנוכח חוסר המהימנות שלו, אין מקום לקבלה. להלן אבחן את טענות הנתבעות בנוגע למהימנות התובע.
32. לטענת הנתבעות, התובע שינה גרסתו בנוגע למקום בו דיווח על התאונה.  תחילה טען כי זה היה במשרד האחזקה ואחר כך נתן גרסאות שונות (ע' 7 ש' 12-29).  אני סבורה כי הפערים בגרסאות אינם דרמטיים.  התובע הסביר כי המשרדים שלהם הם משרדי האחזקה, הוא הלך בכיוון הזה ובאזור של המשרד, לא בהכרח בתוך המשרד, פגש את ליאור ודיווח לו על האירוע. 
33. הנתבעות טוענות עוד כי התובע העיד תחילה כי פגש עובדים רבים לאחר התאונה ואחר כך טען שפגש רק עובד אחד (ע' 7 ש' 32-33 וע' 8 ש' 1-5).  שוב, קשה לייחס משקל רב לאי הדיוק, כשנראה שכוונת התובע בהקשר זה הייתה שהיו במפעל עובדים רבים וכך הוא אף השיב "היו הרבה.  אני לא זוכר מה קרה".
34. עוד מציינות הנתבעות כי בעדותו טען התובע כי המשיך לעבוד עד סוף היום בסיוע של עובד נוסף (ע' 9 ש'14-16) ובתצהירו טען כי לא סיים את יום העבודה וכן טען בתצהירו כנגד הנתבעת 2 כי לא נתנה לו סיוע.  התובע  שב לעבודה למחרת ואף זה אינו מתיישב עם חבלה קשה.  אציין כי לא מצאתי כי התובע טען בתצהירו שהלך מיד לאחר האירוע הביתה.  מי שטען כך היה דווקא מר ליאור לוין ואין מקום לקבל בהקשר זה דווקא את גרסתו של מר לוין.  התובע אכן טען כי הנתבעת 2 לא העמידה לו עזרה (סעיף 24 לתצהירו), אולם דומה שכוונתו הייתה כי עזרה כזו לא הועמדה לו עובר לפגיעה וגרסתו בעדותו התייחסה לזמן שלאחר הפגיעה. 
35. לטענת הנתבעות אין זה סביר שהתובע פגש עובדים ולא אמר להם דבר ואף לא זימן איש מהם לעדות.  ניתן אכן לתהות בעניין אי זימון עדים, אולם גרסת התובע הייתה כי החבלה אירעה כשהיה לבד ועל כן לכל היותר יכולים היו עובדים אחרים להעיד כי פגשו בו לאחר שקם וניגש לדווח.  החסר במצב זה נראה צנוע יותר, מאשר אילו היה עד ראיה לאירוע עצמו והתובע לא זימנו לעדות. 
36. בנוסף טענו הנתבעות כי התובע לכאורה סבל מכאבים קשים אולם הגיע למשרד ולא התיישב או ניסה בכל דרך להקל על הכאב או לקחת כדור נגד כאבים.  התובע לא טען כי הגיע למשרד והתיישב או כי לקח כדור נגד כאבים, אולם אני סבורה כי לאור גרסתו כי חזר לעבודה באותו יום, וחשב שהכאב יחלוף, אין חשיבות רבה לעניין זה.
37. העולה מן המקובץ הוא, כי השילוב של עדותו של התובע עם הפנייה שלו לטיפול רפואי, המייל של מר לוין והיעדרותו של התובע למשך חודשיים מן העבודה, מרימים את נטל הראיה לעניין עצם התרחשות האירוע ואני דוחה את טענת הנתבעות כי לא היה כל אירוע.  בקביעה זו אינני מסתמכת על תיק בית הדין לעבודה שצורף לסיכומי התובע.  
38. בשולי הדברים אציין כי לאור העובדה שפסק הדין בבית הדין לעבודה ניתן ביום 05.05.14, כלומר זמן רב לפני הגשת התביעה כאן, ככל שרצה התובע להסתמך על קביעות של בית הדין לעבודה, היה עליו לטעון בעניין זה כבר בכתב התביעה ולכל הפחות היה עליו לצרף את תיק בית הדין לעבודה לתיק המוצגים שהגיש, לנוכח ההתכחשות של הנתבעות כבר בכתב ההגנה לעצם התרחשות האירוע.  לא היה מקום לצרף לסיכומים מוצגים שלא הוגשו לבית המשפט במסגרת בירור ההליך.

 

שאלת החבות

טענות הצדדים

39. התובע מפנה לסעיף 10 ל"דף בטיחות כללי לעובד" של הנתבעת 2 (צורף כע' 40 לתיק המוצגים של הנתבעות), הקובע כי "אין להרים דברים כבדים בעזרת גופך, אלא בעזרת כלים שנועדו לכך.  במיוחד אם ידועה לך בעיה רפואית או חוסר יכולת להרים את המשא.  בכל מקרה אין לחייב את העובדים לעשות כן."  לטענת התובע, הרמת פרופילים כמו זה שהרים ביום האירוע הייתה דבר שבשגרה.  לטענתו, היעדר מלגזות למחלקת מסגרות והרמת פרופילים כדבר שבשגרה, הייתה הנוהג אצל הנתבעת 2 ולא ניתן היה באופן מעשי לבצע את עבודת מחלקת המסגרות אילו היו ממתינים למלגזה בכל פעם שנדרשת הרמת פרופיל.  לטענתו, הנתבעת 2 צריכה להראות כי הייתה מלגזה ייעודית לעניין זה.  על כן לשיטת התובע, בפועל כללי הבטיחות לא נאכפו ולא היה פיקוח של הנתבעת 2. 
40. התובע טוען עוד כי בהגדרת התפקיד של משרתו (ע' 6 לתיק המוצגים של התובע), צוין כי לעיתים הוא נדרש להרמת חלקים במשקל עד 20 ק"ג ולעיתים  נדרשת הפעלת מלגזה.  התפקיד אכן דרש יכולת פיזית גבוהה והתובע אכן באופן שגרתי נשא משקלים של 20 ק"ג לפחות, אולם העובדה כי הפעלת המלגזה נדרשה רק לעיתים, מלמדת כי צופה ממנו לבצע את עיקר העבודה שלא באמצעות מלגזה ובמקום בו נפגע, לא היו כלי עזר לנשיאת אותו פרופיל.  לטענתו, בפועל לא נעשה שימוש במלגזה להרמת פרופילים בודדים.  יתר על כן, משקל הפרופילים לא סומן על גביהם ולתובע לא הייתה דרך לדעת אם הוא מרים פרופיל עד 20 ק"ג או שמא הוא מרים פרופיל כבד יותר.
41. עוד טוען התובע כי הנתבעת 2 היא שהגדירה את התפקיד והתובע פעל על פי הגדרה זו.  לא נטען כי ננזף על תפקוד לקוי ואי הקפדה על נוהלי הבטיחות וכך גם עלה מעדות עדי הנתבעות.  הדין אומנם לא קבע משקל מרבי המותר להרמה על ידי בן אדם בוגר, אולם הפסיקה קבעה לעיתים כי צירוף של משקל רב עם שעות עבודה רבות, הופך את הסיכון לחריג.
42.  לטענת התובע, מדובר בשיטת עבודה לקויה שיש לראות בה הפרת חובת הזהירות של הנתבעת 2.  לטענת התובע אילו סימנה הנתבעת 2 באופן כלשהו או כתבה הוראה מפורשת לעניין ביצוע המשימה של התובע, הייתה מונעת את התרחשות התאונה.  לטענת התובע, למעביד חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו. 
43. התובע טוען אף לתחולת הכלל של "הדבר מדבר בעדו", משום שהעד מטעם הנתבעת 2, מר ליאור לוין, לא ידע לומר מה קרה באותו יום ומנהל העבודה הקבוע של הנתבעת 2, שנחקר בבית הדין לעבודה, לא ידע גם הוא לומר מה קרה משום שלא נכח בעבודה באותו יום.  בנוסף לטענתו, עבודה של הרמת משקלים כבדים וריתוך מטיבה היא עבודה מסוכנת ועל כן חל גם סעיף 38 לפקודה שענייננו "דברים מסוכנים". 
44. הנתבעות דוחות מכל וכל את טענות התובע.
45. לטענת הנתבעות, התובע היה איש מקצוע וותיק ומנוסה (הן מפנות לקורות חייו, ע' 32 לתיק המוצגים של הנתבעות).
46. לטענת הנתבעת, התובע עבר הדרכות בטיחות ובינהן רק ביום 16.01.12, הדרכה בנושא "הרמה נכונה" ועל כן הוא ידע מה היא הדרך הנכונה לבצע הרמה בטיחותית.  הנתבעת 2 העמידה לרשותו אמצעים שונים להרמה, לרבות מלגזה ולתובע אף היה רישיון נהיגה במלגזה והוא בחר לא לעשות בכל אלה שימוש. 
47. לטענת הנתבעות, על פי התקן הישראלי, יש הגבלת משקל של 25 ק"ג ואילו בהגדרת התפקיד של התובע דובר על 20 ק"ג.  לטענתן התובע לא תמך את תביעתו בחוות דעת של מהנדס בטיחות לפיה נפגע מהרמת משקל החורג מן המותר.  בהיעדר ראיה למשקל שהרים התובע ולכך שהמשקל חרג מן המותר –נשללת טענתו כי הנתבעת 2 התרשלה. 
48. בכל הנוגע לתיק בית הדין לעבודה שצורף, ככל שבית המשפט יחליט לקבלו, טוענות הנתבעות כי במסגרת ההליך שם נקבעו קביעות עובדתיות אשר אינן מתיישבות עם טענותיו העובדתיות של התובע כאן.  כך למשל נקבע שם כי התאונה אירעה ביום 21.02.13 וכן נקבע כי לתובע נתפס הגב בעת הרמה, ככל הנראה עקב ביצוע תנועה לא נכונה (ע' 10 ש' 25-27 לפרוטוקול שצירף התובע).  על כן גם אילו היו הקביעות בבית הדין לעבודה מחייבות את הנתבעות, הרי שתנועה לא נכונה אינה עולה כדי רשלנות של הנתבעת 2. 

 

דיון והכרעה

49. אני סבורה כי יש לייחס לנתבעת 2 רשלנות כלפי התובע ועל כן קמה לה חבות כלפיו כפי שיפורט להלן. 
50. אין חולק והדבר הוא בבחינת מושכלות ראשונים כי קיימת למעסיק חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו ודומה שאף הנתבעות לא טענו אחרת.  ראה בעניין זה ע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ.   יש לבחון אם כן את חובת הזהירות הקונקרטית.
51. התובע לא חלק על כך שהיו במפעל של הנתבעת 2 אמצעים לשינוע והרמה של פרופילי ברזל (מלגזות ואמצעים נוספים), אולם הסביר כי האירוע קרה במתקן הפרופילים שם הוא היה חותך את הפרופילים ושם לשיטתו לא היה כל אמצעי סיוע (ע'  10 ש' 14-22). 
52. מר לוין בעדותו טען שעובד מקבל ציוד להרמה ולא אמור להרים משא כבד (ע' 31 ש' 26-27).  מר לוין טען כי בכל המפעל מפוזרים מלגזות ומלגזונים (ע' 31 ש' 30-31).  מר לוין סבר שפרופיל של 6 מ' ברוחב 8 או 10 ס"מ, לא ניתן להרים לבד (ע' 32 ש' 16-25), למרות שהוא לא ידע כמה הפרופיל שוקל. 
53. אני סבורה כי אילו היו אמצעי הרמה ב"מתקן הפרופילים", היו הנתבעות ממציאות ראיה בעניין זה, בין באמצעות תצהיר ובין באמצעות תמונות.  אני סבורה כי העובדה כי הגדרת התפקיד של התובע כללה אפשרות של הרמת משאות של עד 20 ק"ג והאפשרות שהפרופילים שהרים התובע אולי לא חרגו ממשקל זה, אינן פוטרות את הנתבעת 2 מכל אחריות. 
54. התובע תיאר את הצורך בהרמת פרופילים כבדים במהלך עבודתו ללא אמצעי עזר וללא סיוע של עובד אחר, כעניין שבשגרה.  הנתבעות, בראיות שהציגו, טענו באופן כללי כי קיימים במפעל אמצעי הרמה וכי כללי הבטיחות בעבודה דורשים מן העובדים לעשות בהם שימוש, אולם לא הובאה עדות הסותרת את טענת התובע כי כעניין שבשגרה הוא חרג מהנחיות אלה ולא הייתה כל אכיפה של קיומן. 
55. התובע התייחס בסיכומיו לעדותו של מר פלינר בבית הדין לעבודה.  אני סבורה כי לא היה לכך מקום ואינני מתייחסת לדברים המיוחסים למר פלינר בסיכומי התובע.  יחד עם זאת, אני סבורה כי היה מקום כי הנתבעת 2 תדאג לזמן לעדות אדם הבקיא בפרטי העבודה של התובע כפי שהתבצעה בפועל ומר לוין לא היה בקיא בפרטים, או ככל שהיה בקיא בהם בחר להעביר מידע כללי בלבד בעדותו.  הוא לא ידע אם התובע נעדר תכופות מהעבודה (ע' 31 ש' 12-17), הוא לא מצא לנכון להתייחס לאפשרות שהתובע הרים פרופילים של ברזל באורך 6 מ', אלא רק ציין באופן כללי שעובד לא אמור להרים משא כבד ויש אמצעים במפעל להרמה (ע' 31 ש' 26-27).  במצב זה, לא נשללה גרסתו של התובע לעניין אופן התנהלות העבודה ואף לא הועמדה גרסה פרטנית נגדית ועל כן יש לקבל את גרסתו. 
56. התובע לא הביא ראיה לעניין משקל הפרופיל שהרים וכפי שהוא ציין, אין בדין הישראלי הנחיות מפורטות בנוגע למשקל המקסימלי שמותר לעובד בגיר לשאת.  פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל 1970 בסעיף 172, קובעת כי השר רשאי להתקין תקנות לעניין המשקל המקסימלי שעובדים "ירימו, יישאו או יניעו", אולם תקנות כאלה לא הותקנו. 
57. למרות זאת אני סבורה כי לנוכח הקביעה לעיל כי אני מקבלת את גרסתו של התובע, שכעניין שבשגרה הוא הרים לבד פרופילים של 6 מ', יש לומר כי בכך הפרה הנתבעת 2 את חובת הזהירות הקונקרטית שלה.  מר לוין הביע דעתו כי לא ניתן להרים פרופיל של 6 מ' לבד (ע' 32 ש' 17).  בהיותו איש המקצוע שהובא לעדות, יש לראות בכך את האופן בו רואה הנתבעת 2 את הדברים ובמצב זה יש לומר כי הנתבעת 2 צפתה את האפשרות שהרמת פרופילים מסוג זה לבד תגרום לנזק גוף ולא פעלה כנדרש כדי למנוע זאת. 
58. הנתבעות הראו כי הנתבעת 2 קיימה הדרכות בטיחות, לרבות בעניין "הרמה נכונה".  לא התברר במדויק מה כוללות הדרכות אלה, אולם אניח לטובת הנתבעת 2 כי מוסבר בהן כי יש לעשות שימוש באמצעי עזר כדי להרים משאות כבדים וכיוצ"ב.  עדיין, ככל שנוהג העבודה השגרתי של עובד כולל הרמה עצמית של פרופילים כבדים ואין כל פיקוח או אכיפה של נהלי העבודה, קיום ההדרכות יכול להביא לקביעת אשם תורם של העובד, אולם אין הוא פוטר את המעסיק מאחריותו. 
59. בע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ. שירותי נמל מאוחדים פ"ד י"ט (3) 205 בע' 211 נקבע:

"עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להישמר לנפשו, הייתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט גם בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים?...".

60. הלכה זו מאוזכרת לאחר מכן בפסקי דין רבים, בעיקר בהקשר של ייחוס אשם תורם לעובד ואני סבורה כי גם בענייננו, התובע שעבד כמעט כל חייו הבוגרים כמסגר (למעט מספר שנים שעבד כנהג), רצה לעשות את עבודתו היטב וככל שהדבר היה כרוך בנשיאת משאות כבדים עשה כן ללא התחשבות בנזק האפשרי שייגרם לו.
61. בע"א 7895-08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ. מוחמד יאסין ( ביום 31.08.11) בע' 13-14 לפסק הדין נקבע:

"... ההלכה הנוהגת היא כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו ... ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול" (ויסמן, בעמ' 22, 29). הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם (שם, בעמ' 30), בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים.   ....

נקודת המוצא היא, אפוא, כי ככלל חלה חובת זהירות מוגברת על מעסיק כלפי עובדו, הכוללת את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה. ..."

62. עוד ראה בת"א (מחוזי חיפה) גאבארין שאפע נ. ספורטן חדרה בע"מ.  שם נדחתה תביעת נזקי גוף של פועל שסחב דלי טיט משום שלא הוכח נזק, אולם בית המשפט קבע בנוגע לטענת המעסיקה כי התובע היה איש מקצוע וותיק המכיר את עבודתו כדלקמן:

"גישה זו איני נכון לקבל. אחריות המעביד לעובדו אינה יכולה להיבנות על סמך מקצועיותו המשוערת של העובד. על המעביד ליצור סטנדרט התנהגות וזהירות אחיד, מבית מדרשו הוא, ואל לו להסתמך על היות עובדו ותיק בתחום עשייתו."

63. לפני סיום אתייחס לכללים של היפוך נטל הראיה בסעיפים 38 ו – 41 לפקודה.  מקובלת עלי טענת הנתבעות כי מי שיודע מה בדיוק קרה בזמן האירוע הנטען הוא התובע והוא בפועל ידע מה אירע.  לכן לא ניתן לומר כי התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת את נסיבות האירוע.  העובדה שמר לוין לא ידע לומר מה קרה, נובעת מכך שלא נכח באירוע והתובע היה היחידי שנכח בו.  על כן אין תחולה לכלל של "הדבר מדבר בעדו". 
64. מקובלת עלי הטענה כי לא כל חפץ בעל משקל רב הוא "דבר מסוכן" לעניין סעיף 38 לפקודה, אולם אני דוחה את הטענה כי חפץ דומם אינו יכול להיות דבר מסוכן. הדבר תלוי בהקשר ובנסיבות.  ראה למשל ת"א (מחוזי חי) 1529/00 צאלח נ. המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ, שם נקבע:

"דבר מסוכן" הוגדר בפסיקה כחפץ שמחמת תכונותיו הפנימיות המיוחדות, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שעניין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות. כמו כן נגזרת מסוכנות החפץ גם מהנסיבות החיצוניות, מתנאי הזמן והמקום ומסוג האנשים הבא במגע עם החפץ (ראה ע"א 74/62 פישמן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(3) 1478)."

65. אני סבורה כי בעבודתו של מסגר, אין לומר כי פרופיל ברזל הוא "דבר מסוכן".  מדובר בחומר עבודה יום יומי של מסגר, כפי שהתובע עצמו ציין ועל כן אין תחולה לסעיף 38 לפקודה.  אציין כי פסק הדין אליו הפנה התובע (ת"א (קריות) 5058-03 קורן נ. ליוור ישראל בע"מ), התייחס לסיכון חריג, אולם לא קבע כי המשקל שם היה דבר מסוכן לעניין סעיף 38 לפקודה. 
66. נטל הראיה אם כן לא התהפך, אולם אני סבורה כי התובע הוכיח את התרשלות הנתבעת 2.  התובע הוכיח כי ניהול העבודה בנוגע להרמת הפרופילים על ידי התובע, חרג מסטנדרט התנהגות סביר של מעסיק וחריגה זו גרמה לנזק הגוף שנגרם לתובע.  על כן אני מוצאת לנכון לקבוע כי הנתבעת 2 חבה כלפי התובע ברשלנות. 

 

אשם תורם

67. אני מוצאת לנכון לייחס אשם תורם מסוים לתובע משני טעמים.  ראשית, מעצם העובדה שנערכו על ידי הנתבעת 2 הדרכות בטיחות לרבות בנוגע להרמה נכונה, הרי שאומנם היה על הנתבעת 2 לפקח על ביצוע העבודה באופן בטיחותי, אולם גם על התובע מוטלת חובה לבצע את עבודתו באופן בטיחותי.  הדבר נכון במיוחד לנוכח מצב הגב של התובע עוד לפני שהחל לעבוד אצל הנתבעת 2 וזהו הטעם השני לייחוס אשם תורם לתובע.
68. התובע, סבל מבעיות גב משמעותיות שנים רבות לפני שהחל לעבוד אצל הנתבעת 2.  ייתכן והיה עליו אף להתריע בעניין זה כשקיבל את תיאור התפקיד הכולל הרמת משאות כבדים.  אולם בכל מקרה, הוא ידע שהוא סובל מבעיות גב והיה עליו להיזהר ולהימנע מפעולות שעלולות להחמיר את מצבו.
69. ההלכה הפסוקה בעניין הטלת אשם תורם היא כי ממעטים להטילו על עובדים.  ראה למשל ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ. אלבז, בסעיף 12 לפסק הדין:

"כידוע, לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה הינו בולט וברור, וכך נאמר לעניין זה:

"מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו פ"ד לו(2) 592, 603-604 (1982) ...".  ...".

70. לאור הלכה זו,  אין מקום לייחס לתובע אשם תורם ניכר, אולם אני מוצאת לנכון לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 15%.

 

 

הנזק

הנכות הרפואית והתפקודית

71. כאמור לעיל, ד"ר קרמר קבע לתובע 10% נכות צמיתה מהם ייחס 5% בלבד לאירוע נושא הליך זה.  בעדותו, נשאל ד"ר קרמר אם סבר שהתובע ניסה לזייף או לרמות והשיב בחיוב.  ד"ר קרמר הסביר שרמז לכך בחוות דעתו באופן עקיף כשציין "ירידה בתחושה בצורת גרב שוק ימין".  לדבריו, רפואית מדובר במצב שקיים כשיש סכרת ולתובע אין סכרת ולכן האפשרות השנייה היא ניסיון להונות את הבודק (ע' 21 ש' 6-22).  כלומר, ד"ר קרמר סבר שהתובע ניסה להאדיר את קשייו הפיזיים.
72. ד"ר קרמר עמד על דעתו שלתובע אין פגיעה נוירולוגית ועל כן לא נתן לו אחוזי נכות בגין פגיעה כזו (ע' 21 ש' 29-30).  ד"ר קרמר עמד על דעתו שלא מצא חולשה ברגל של התובע (ע' 25 ש' 4) והסביר שאדם שיש לו חולשה בכף הרגל לא יכול ללכת עם כפכפי אצבע והתובע הגיע לבית המשפט עם כפכפי אצבע (ע' 25 ש' 25-31).  ד"ר קרמר חזר על עמדתו כי הוא חולק על קביעת הוועדה של הביטוח הלאומי שמצאה כי לתובע נכות נוירולוגית צמיתה (ע' 27 ש' 19-20). 
73. הנתבעות מפנות לעדותו של ד"ר קרמר שלמעשה הביע דעה כי לתובע לא נגרמה כל נכות באירוע זה והכל הוא תולדה של מצב קודם ואפשר שלא היה מקום לקבוע נכות כלל.  ד"ר קרמר אכן אמר זאת, אולם תוך שהוא אומר שנהג כבית הילל, כלומר עדיין לשיטתו, ראוי היה לייחס 5% נכות לאירוע נושא הליך זה (ע' 27 ש' 29-31).  במצב זה מצאתי כי יש לקבל את חוות דעתו של ד"ר קרמר כפי שהיא. 
74. התובע טוען כי בהתחשב בכך שלמעשה אינו יכול לעבוד עוד כמסגר, עבודה פיזית קשה ושבפועל לא שב לעבודה לאחר שפוטר מן הנתבעת 2, ראוי להעמיד את הנכות התפקודית בעניינו על 10%. 
75. אני סבורה כי יש להעמיד את הנכות התפקודית של התובע על 5% כמו הנכות הרפואית שלו.  אציין בהקשר זה, כי במוצגי התובע קיים מסמך מיום 04.03.18, מסמך של פסיכיאטר, בו צוין כי התובע סיים לפני שנה לימודים של ניהול אולם לא מצא עבודה.  כלומר, בניגוד לטענת התובע כי הכשרתו היחידה היא כמסגר, נראה כי התובע הכשיר עצמו בתחום נוסף ובכל מקרה, כעיקרון התובע אדם צעיר ואין מניעה כי יעשה כן וימצא עבודה בתחום שאינו כרוך במאמץ פיזי.  בכל מקרה, אין בנכות רפואית של 5% להצדיק ייחוס נכות תפקודית מעבר לכך במקרה זה.

 

הפסדי שכר

76. בסיס השכר לפיו ערך התובע את התחשיב הוא 7,922 ₪ והפסד השכר על בסיס 10% גריעה, הוא 792 ₪.  התובע ערך חישוב מיום פיטוריו מהנתבעת 2, יום 29.09.14.
77. לטענת התובע הפסד השכר בעבר לפי תחשיב זה עומד על סך של 62,047.11 ₪ והפסד הפנסיה על סכום של 7,755.89 ₪.  לטענת הנתבעות, לכל היותר זכאי התובע ל – 25% מעבר לדמי הפגיעה ששולמו לו (נספח 41 לתיק המוצגים שלהן), כלומר 3,461 ₪.
78. אם אניח גריעה מן השכר של 5%, הפסד השכר ממועד הפיטורין של התובע ועד היום יעמוד על סכום של 34,500 ₪, וזאת על בסיס השכר כפי שנטען על ידי התובע (הנתבעות לא חלקו על בסיס זה).
79. לטענת התובע לאחר פיטוריו הוא לא שב למעגל העבודה ובשל כאביו הרבים הוא צורך קנביס רפואי והדבר פוגם ביכולותיו המקצועיות כמסגר.  התובע מעמיד את הפסד השכר לעתיד על סכום של 157,734.56 ₪ ואת הפסד הפנסיה על סכום של 19,716.82 ₪.  לטענת הנתבעות התובע אינו זכאי לכל פיצוי בגין הפסד שכר לעתיד. 
80. על פי גריעה של 5% מן השכר אני מעמידה את הפסדי השכר בעתיד של התובע על סכום של 77,500 ₪. 
81. הפסד הפנסיה לעבר ולעתיד יעמוד על סכום של 14,000 ₪.

 

כאב וסבל

82. התובע תובע פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 150,000 ₪.  הנתבעות מציעות 3,000 ₪.
83. אציע פיצוי של 25,000 ₪ בגין כאב וסבל.

 

עזרת הזולת

84. לטענת התובע הוא זקוק לעזרת הזולת.  הוא חזר לבית הוריו לקבלת תמיכה ויזקק להמשך תמיכה ומעמיד את הפיצוי על סכום של 20,000 ₪ בעבר ו – 40,000 ₪ בעתיד.  לטענת הנתבעות, לא הוכח כל סיוע לו נזקק התובע ועל כן אין מקום לפיצוי ברכיב נזק זה. 
85. בהתחשב בהיעדרות הממושכת של התובע מן העבודה בתחילה, נראה כי ראוי יהיה לפסוק על דרך האומדנה פיצוי בסכום של 7,000 ₪ לעבר ולעתיד.  אציין כי עיקר הסכום הוא לעניין התקופה הראשונה לאחר הפגיעה, מאחר שאחוז הנכות של התובע כתוצאה מן האירוע, אינו מצדיק ככלל צורך בעזרה משמעותית. 

 

נסיעות וטיפולים רפואיים

86. בגין נסיעות לטיפולים רפואיים תובע התובע פיצוי של 20,000 ₪ לעבר ו – 30,000 ₪ לעתיד.  לטענת הנתבעות, על פי הדין התובע זכאי לקבל מהמל"ל כיסוי על הוצאות הנסיעה שלו והוא לא הוכיח כי פנה למל"ל ונדחה.  על כן אין מקום לפיצוי ברכיב נזק זה. 
87. בגין טיפולים רפואיים שאינם כלולים בסל הבריאות תובע התובע פיצוי של 30,000 ₪ לעבר ולעתיד ביחד.  לטענת הנתבעות אין כל ראיה כי התובע זקוק לטיפולים שאינם כלולים בסל הבריאות ועל כן אין מקום לפיצוי ברכיב נזק זה.
88. מקובל עלי כי אין אינדיקציה כי התובע זקוק לטיפולים שאינם כלולים בסל הבריאות (ואציין כי נושא הקנביס הרפואי הועלה על ידי התובע בהקשר של כושר ההשתכרות שלו, אולם התובע לא התייחס לנושא זה בהקשר של הוצאות רפואיות), עם זאת עלה כי התובע משלם סכומים לא זניחים של השתתפות עצמית בשנה בשל צריכה מרובה של תרופות, אשר לפחות את חלקה יש לייחס לפגיעה נושא הליך זה (ע' 41-48 לתיק המוצגים של התובע).  אציע פיצוי בסכום של 5,000 ₪ בגין רכיב נזק זה, לעבר ולעתיד. 
89. בכל הנוגע לנסיעות, בהיעדר אינדיקציה לצורך של התובע בנסיעות לטיפולים שונים, על דרך האומדנה אציע פיצוי בסכום של 1,000 ₪ ברכיב נזק זה, לעבר ולעתיד. 

 

סיכום

90. סך כל הפיצוי הנתבע על ידי התובע עומד על סכום של 537,254.37 ₪.  בניכוי דמי פגיעה בסכום של 14,470 ₪ וגמלה בגין נכות מעבודה בסכום של 39,904 ₪ תובע התובע פיצוי של 482,880.37 ₪.
91. לטענת הנתבעות, התביעה נבלעת.
92. סך כל הסכומים כפי שנקבע לעיל הוא כדלקמן:

92.1         הפסד שכר בעבר                  34,500 ₪

92.2         הפסד שכר בעתיד       77,500 ₪

92.3         הפסד פנסיה              14,000 ₪

92.4         כאב וסבל                  25,000 ₪

92.5         עזרת הזולת              7,000 ₪

92.6         נסיעות וטיפולים          6,000 ₪

92.7         ניכויים                      54,374 ₪

סה"כ                        109,626 ₪ 

 

93. לאחר קיזוז של אשם תורם בשיעור של 15% יעמוד הפיצוי על סכום של 93,180 ₪.

 

סוף דבר

94. העולה מן המקובץ הוא כי אני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצויים בסכום של 93,180 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. 
95. בנוסף אני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם את הוצאות התובע הכוללות אגרת בית המשפט ששילם התובע ושכר המומחה ששולם על ידו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מן המועד בו שולמו הסכומים (על פי קבלות) ועד למועד ההחזר בפועל.
96. בנוסף אני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע שכר טרחת עו"ד בסכום של 21,800 ₪.
97. כל הסכומים ישולמו לתובע בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

 

 

זכות ערעור כחוק.

 

ניתן היום, ד' אלול תשפ"א, 12 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.

 

נעם חת מקוב