האם ניתן לסווג פעולות של אדם המסייע לכניסת פעוט או חסר ישע לכלי רכב, לפני כניסתו שלו עצמו לתוכו, כ"שימוש" על פי חוק הפלת"ד?

בית המשפט דן בשאלה האם ניתן לסווג פעולות של אדם המסייע לכניסת פעוט או חסר ישע לכלי רכב, לפני כניסתו שלו עצמו לתוכו, כ"שימוש" על פי חוק הפלת"ד?

 

 

בית משפט השלום בפתח תקווה
ת"א 25638-04-18 פלונית נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ

 

 

בפני	כבוד השופטת ריבה שרון
תובעת		פלונית
נגד
נתבעת 2		שומרה חברה לביטוח בע"מ

 

 

פסק דין

ההליך וגדר המחלוקת

1. לפני תביעת התובעת לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב תאונה מיום 17/09/17, שהוגשה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן:"חוק הפלת"ד"/"החוק").
2. בתחילה, הוגשה התביעה נגד מבטחת אחרת; לאחר שהובהר כי מי שהייתה מבטחת הרכב הנדון בביטוח חובה תקף במועד התאונה היא הנתבעת הנוכחית, כתב התביעה תוקן, והיא הוספה כנתבעת2. בדיון ק.מ מיום 6/5/19, נמחקה התביעה נגד נתבעת 1 ללא צו להוצאות, בהסכמה.
3. הצדדים לא חלוקים בשאלת אופן קרות התאונה; כך הבהיר ב"כ הנתבעת בסיכומיו (עמ' 15 לפרוטוקול): "אני גם לא טוען שזה קרה בנסיבות אחרות, מאמין להם".
4.  ואלו הן נסיבות התאונה: ביום 17/09/17 חזרו התובעת, בעלה ושלושת ילדיהם, לרכבם (להלן: "הרכב"), שחנה בחנייה מסודרת של מרכז קניות; הבעל פתח את דלת הנהג באמצעות מפתח, ואז נפתחו אוטומטית גם הדלתות האחרות; התובעת הכניסה את ביתה התינוקת לכיסא תינוק שהיה במושב האחורי ימני של הרכב; בעת שרכנה לתוך הרכב כדי לקשור את התינוקת בחגורת הבטיחות, נכשלה רגלה בשקע הסמוך למכסה ביוב שהיה במקום חניית הרכב; עקב כך, נגרם שבר בכף רגלה (להלן: "התאונה").
5. במישור החבות, המחלוקת בין הצדדים נוגעת לסיווג התאונה, והשאלה שיש להכריע בה, תחילה, היא האם נסיבות התאונה, כמפורט לעיל, עונות להגדרת "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפלת"ד, ובכפוף לכך, לשאלת הקשר הסיבתי.מעבר לכך, חלוקים הם גם בשאלת גובה הנזק והפיצוי המגיע לתובעת, ככל שתביעתה מכוח חוק הפלת"ד תתקבל.
6. מטעם התובעת הוגשו תצהירה וכן תצהירו של בעלה ע.ב. (להלן: "בעלה של התובעת" או "ע.ב."). ביום 1.6.21 התקיים דיון הוכחות, במסגרתו נחקרו המצהירים. הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה. לאחר מכן ביקשו לנסות להגיע להסדר כולל; לאחר שהודיעו שההדברות לא נשאה פרי, נדרשתי למחלוקות מושא ההליך.

 

דיון והכרעה בשאלת החבות

7. השאלה המשפטית העומדת להכרעה, היא אפוא האם ניתן לראות בפעולותיה של התובעת, בנסיבות הנ"ל, 'כניסה לרכב', שהיא אחד השימושים הכלולים בהגדרה של "שימוש ברכב מנועי"; וכן - האם קיים קשר סיבתי בין השימוש הנ"ל, לבין התאונה.

      לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל, ואפרט. 

8. לטענת התובעת, יש לראות בנסיבות פגיעתה, 'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק. לטענת הנתבעת, מנגד, אין לראות בפעולותיה בנסיבות שפורטו לעיל, חלק מ"כניסה לרכב", ולפיכך אין לראות באירוע שימוש המוכר בהגדרה הבסיסית של "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק; לחילופין, אם תתקבל הטענה שפעולת התובעת היוותה "שימוש" מוכר כאמור, אין קשר סיבתי בין הפציעה ברגלה מהבור הנזכר, לבין חגירת התינוקת לכיסא הבטיחות ברכב; לשיטתה,  גם מטעם זה אין מדובר ב'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק.
9. בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, נקבעה ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", כדלקמן: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...".

      תיקון מס' 8 לחוק, שנועד לצמצם את הגדרתו של "שימוש ברכב מנועי" ורלבנטי לענייננו, הגדיר את המונח כדלקמן: "שימוש ברכב מנועי" – "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו..".

10. עד לפסק דינו של בית המשפט העליוןברע"א8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני ()  (להלן: "בר"ע 8744/18"), שרר חוסר אחידות בהגדרת היקפם של השימושים המוכרים לפי סעיף 1 לחוק הפלת"ד, שעניינם  כניסה לרכב וירידה ממנו; זאת בעיקר, אך לא רק, בכל הנוגע להכנסת מטען אישי לתוך רכב ולהוצאתו. שם, צמצם בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת וילנר, את היקפו ופרשנותו של המונח "שימוש ברכב מנועי" בשים לב לאותם מצבים של כניסה ויציאה מהרכב.
11. אעמוד, כבר בשלב זה, על ההבחנה הרלבנטית לענייננו, בין הכנסת מטען אישי לרכב לבין סיוע לכניסתם לרכב של מי שזקוקים לעזרה בכך, ובהם  קטין חסר ישע, נכה או אדם מבוגר.
12. בבר"ע  87441/18 הנ"ל, ערך בית המשפט העליון סקירה היסטורית של פרשנות בפסיקה למונח "שימוש ברכב מנועי" על פי חוק הפלת"ד; בין היתר, התייחס לתפנית ניכרת שנעשתה בפסק הדין של המשנה לנשיאה דאז, כב' השופט ריבליןברע"א9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (פורסם בנבו) (29.10.2007), (להלן: "הלכת ינטל"), שם נקבע  כדלקמן:

 "באופן ספציפי, ביחס לשימוש המוכר שעניינו ב"נסיעה" ברכב, נקבע כי הוא כולל אך ורק פעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לביצועה של הנסיעה – דהיינו, פעולות אשר ההימנעות מביצוען תיצור "חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה" (ראו: שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פסקה 8 (4.2.2009)), כגון התנעתו של רכב, שחרור הבלם, שילוב הילוך, וכיוצא באלה. כמו כן, נקבע כי בגדר "נסיעה" יבואו רק פעולות המהוות "חלק טבעי ואינטגרלי" ממנה (ראו: עניין ינטל, בפסקאות 7-6; וכן ראו: שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית., בעמודים 172-169). אדגיש כי שילובם של שני התנאים שלעיל במצטבר, מתחייב נוכח ריבוי הפעולות אשר ניתן לומר כי הן אומנם חיוניות במובן ה"פיסי" לביצועה של נסיעה ברכב, כמבואר לעיל, אך ברי כי חלקן אינן נכללות באופן טבעי ואינטגרלי בנסיעה." (שם, עמ' 11 לפסק הדין).

13. ברוח הלכת ינטל, בחנה כב' השופטת וילנר בבר"ע 87441/18 הנ"ל את נושא הכניסה לרכב והירידה ממנו, וקבעה כדלקמן: "מהו השלב שבו מתחילה הכניסה לרכב מנועי, ומהו השלב שבו תמה הירידה ממנו? לאמור, מהם גדריו של מתחם השימוש ברכב? המשנה לנשיאה א' ריבלין היטיב להשיב על שאלה זו בספרו, שם כתב כי "הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב", ואילו הירידה ממנו, מסתיימת "כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב" (ראו:שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית., בעמוד 180). כמו כן, נכתב שם כי "הכניסה לרכב והירידה ממנו כוללות גם את פתיחת דלת הרכב וסגירתה". זאת, בין אם סגירת הדלת נעשית בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, ובין אם לאחר מכן....ייתכנו מקרים שאף שנוצר בהם מגע פיסי בין הנכנס לבין הרכב – ועל כן מצויים בתוך מתחם השימוש ברכב – לא ניתן לראות בהם התחלה של "כניסה" לתוכו.... לפיכך, אני סבורה כי יש להוסיף למבחן הטכני האמור, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, אף מבחן מהותי, במסגרתו אציע להחיל את שני התנאים המצטברים אשר נקבעו בעניין ינטל לגבי "נסיעה" ברכב, אף על פעולות ה"כניסה" לתוך רכב וה"ירידה" ממנו" (עמ' 12 לפס"ד; הדגשה שלי,- ר.ש).
14. ב"כ הנתבעת הפנה בסיכומיולרע"א66/10  אשר יעקב לוי נ' מ"י () (ניתן ביום 13.12.14) (להלן: "עניין לוי"), שגם אליו התייחס בית המשפט העליון בעניין רע"א 8744/18 דלעיל. בעניין לוי, דובר באלונקאי שביקש להכניס חולה לרכב באמצעות אלונקה ונפגע בעצמו בעת שדחף אותה לתוך הרכב. בימ"ש השלום קבע ש"אמנם התובע לא התכוון לעלות לרכב באותה עת" אך הוא נפגע תוך כדי כניסת או הכנסת החולה לתוך הרכב. שימוש הכניסה לרכב מתקיים במקרה זה בחולה, ופגיעתו של התובע נגרמה במהלך ועקב שימוש הכניסה של החולה", והגיע למסקנה כי מדובר ב"תאונת דרכים". בימ"ש המחוזי הפך את קביעת בימ"ש השלום. בר"ע נדחתה ע"י המשנה לנשיאה דאז כב' השופט ריבלין, שאישר את קביעת בימ"ש המחוזי: "הכללת המקרה של פגיעה באדם עקב כניסת אדם אחר לרכב בגדרי "תאונת הדרכים" מהווה פרשנות מרחיקת לכת, שאינה עולה בקנה אחד עם מטרות תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, שנועד להצר את גבולות המונח "תאונת דרכים". בית המשפט קבע, אפוא, כי כוונת המחוקק, בהקשר של שימוש בכניסה וירידה מרכב, היא כי הפגיעה תהיה של המשתמש עצמו ולא של אדם אחר שנפגע כתוצאה מכניסתו או ירידתו של אחר מהרכב"; וכן: "לא מתקיים גם הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש. הפגיעה במבקש, כך נקבע, אינה קשורה כלל לסיכון שהשימוש ברכב (כניסת החולה אליו) יצר."
15. לא שוכנעתי שנסיבות המקרה בעניין לוי דומות למקרה שלפנינו, ואנמק. הטעם הראשון, הוא שבנסיבות עניין לוי, האלונקאי לא היה "משתמש" בעצמו ברכב, הוא עצמו  לא התעתד להיכנס לרכב, אלא רק סייע למשתמש, החולה, להיכנס אליו. זאת, בשונה מנסיבות ענייננו, ואבהיר מדוע.
16. בשונה מנסיבות עניין לוי, התובעת כאן התכוונה להיכנס למושב שליד הנהג לצורך הנסיעה, ולעשות שימוש ברכב; אולם, כדי לאפשר לה עצמה את תחילת הנסיעה בפועל, היה עליה לחגור תחילה את ביתה התינוקת.
17. טעם נוסף לאבחנת נסיבות ענייננו מעניין לוי, הוא ששם נקבע שהנזק לא נגרם כתוצאה ממגע פיסי עם הרכב; האלונקאי, שניסה למנוע את נפילת החולה, החזיק באלונקה ביד אחת בלבד, ועקב המשקל הכבד חש כאבים בצוואר ובכתף. לעומת זאת, בנסיבות דנן - התאונה אירעה בעוד שהתובעת רוכנת בחצי גוף לתוך הרכב, במטרה לקשור את התינוקת,  ותוך שמתקיים מגע פיזי משמעותי עם הרכב ואביזריו; חגורת הבטיחות. לא למותר להוסיף ולציין בהקשר זה שחגירת תינוק בחגורת בטיחות, הכרחית וחיונית גם לצורך תחילת נסיעתו ברכב.
18. התובעת הפנתה בסיכומיה אףלת.א (קריות)51776-03-11‏ ‏רינת בחר נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ (פורסם בנבו). שם, רכנה תובעת לתוך רכבה, כדי להכניס את בנה התינוק לכיסא בטיחות לצורך תחילת הנסיעה ברכב, בו היא התכוונה לנהוג; ברגע זה, רגלה נתפסה בין הרכב למדרכה. בית המשפט קבע שמדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק: " במקרה שלפני, הפגיעה שארעה לתובעת לא יכלה לקרות בשום שלב אחר, שכן בשום שלב אחר לא הייתה לה סיבה להתקרב אל הרכב ולהתכופף לתוכו, אלא לצורך הכנסת התינוק לכיסא. באותו רגע נתקעה רגלה במרווח שבין הרכב למדרכה ונגרמה לה הפגיעה. אמנם נכון כי יכולה הייתה להיתקל וליפול במדרכה במקום אחר, אולם אין המדובר במפגע כלשהו במדרכה שגרם לנפילתה, וגם לא לנפילה סתם כתוצאה ממעידה, אלא לפגיעה שנגרמה בעת הכנסת התינוק לכיסא כתוצאה ממיקום הרכב ביחס למדרכה והיתקעות הרגל בשל כך, ובכך שונה העניין מהעניין שנדון ברע"א 66/10.... (עניין לוי,- ר.ש)...  לטעמי, יראה כל אדם את פעולת הכנסת התינוק, או חגירת ילד מאחור או פתיחת דלת לאדם מוגבל או לילד, כחלק מפעולות ה"כניסה לרכב" של מי שמתעתד לנהוג בו, וכחלק מכניסתו שלו לרכב. ראה בדומה: ת"א (קריות) 41081-0412 לוגסי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (20.4.14); ת"א (שלום ת"א) 171366-09 מימון נ' פניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (25.9.11); ת"א (שלום י-ם) 2366/09 אלקובי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (11.1.10)."

      על פסק דין זה לא הוגש ערעור; נסיבותיו דומות לנסיבות התאונה דנן.

19. עוד הפנתה התובעתלתא (י-ם)2366/09 ‏ ‏ מרדכי אלקובי נ' הראל חב' לביטוח בע"מ. שם, עבד התובע כנהג הסעות של אנשים בעלי מוגבלויות; התאונה אירעה כאשר הוא נערך  להוציא מהרכב נכה שהסיע; בתוך כך, הוא התיר את כיסא הגלגלים מהרתמות שאחזו בו ומשך את כיסא הגלגלים לעבר המעלון המותקן לרכב. עת עשה זאת, נתפסה רגלו בין בלם המעלון. בנסיבות אלו, נפל התובע על צדו לאחור לכיוון הכביש כשרגלו כלואה. בית המשפט קבע, שמקום בו כל מטרת השימוש ברכב היא הסעת נכים בכיסא גלגלים, ואלה תלויים לחלוטין בנהג, וזה נדרש גם להורידם מיד עם ירידתו ממושב הנהג  – ירידת הנהג מהרכב לא מסתיימת, כל עוד לא הוריד את הנכה ממושבו. ברי, שככל שהנהג ייפגע במהלך הורדת הנכה מהרכב, האירוע יהווה 'תאונת דרכים' על פי חוק שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית.. נקבע שהתובע, כנהג הרכב, נסע בו בסמוך לפגיעה; הפגיעה קשורה בטבורה למתקן שעל הרכב ולא לפגיעה מקרית מכיסא גלגלים. משכך, מתקיים קשר סיבתי משפטי, הן בהתחשב בכך שהפגיעה קשורה במתקן שעל הרכב, והן בקרות האירוע בתום הנסיעה ובעת הירידה מהרכב. השימוש כרוך גם במטרת התחבורה כנדרש. עוד נקבע שהמקרה דנן שונה מהמקרה הנדון ברע"א 66/10. שם, הנפגע לא התכוון כלל לנסוע ברכב, אלא רק סייע לאחר להיכנס לתוכו. יתרה מכך; האירוע שבגינו נפגע, עם עליית החולה על האלונקה, התרחש בעת הכניסה לרכב רק באופן מקרי; הוא יכול היה לקרות באותה מידה גם במקום אחר, והיה ממש בטענה ששם הרכב שימש רק זירה לתאונה. אותה תאונה יכלה להתרחש בעת מעבר בין מחלקות בית החולים, או בעת ההליכה מבית החולים לכיוון הרכב, עוד טרם הגעה אליו.
20. בת"א (הרצ')171366/09‏הדר מימון נ' פניקס הישראלי בע"מ - חברה לביטוח‏ (),  נדרש בית המשפט לשאלה: האם בשעה שאב המסיע את ילדיו לביה"ס, ויורד מהרכב כדי לפתוח את הדלת לאחד מהם, כדי לוודא את ירידתו הבטוחה ונפגע מרכב חולף, נחשב "משתמש" ברכב ממנו ירד, או האם סיים את ה"שימוש" שלו ברכב, ובנסיבות אלו יחשב "הולך רגל".  נקבע ש:" סיוע לקטין, לקשיש או לכל אדם אחר בשעה שהוא יורד או עולה לרכב, על ידי מי שנוסע גם הוא ברכב, ואשר ירד לשם כך מתוך כוונה לאחר מכן לשוב ולהכנס לרכבו, נופל בגדר הגדרת ה"שימוש" ואינו בבחינת פעולת לוואי."         
21. הן התובעת והן הנתבעת הפנו בסיכומיהן, כל אחת על פי פרשנותה, לע"א47697-09-17עיריית נס ציונה נ' פלוני ואח' ( (ניתן ביום 18.11.18 בבית המשפט המחוזי בתל- אביב) (להלן: "ע"א 47697-09-17"). שם, אירעה התאונה עת שהתובעת חגרה את בנה הפעוט במושב הבטיחות של רכבה, במושב האחורי מימין, וסגרה את הדלת; בעת שהסתובבה כדי לשים את פעמיה לכוון דלת הנהג, היא מעדה על שפת המדרכה הגבוהה מדי, כאשר רגל אחת שלה החליקה ונתקעה בפתח הניקוז שבתוך סבכת הביוב המתכתית הממוקמת בשולי הכביש, בחיבור בינה לבין שפת המדרכה. בימ"ש השלום דחה את התביעה, וקבע שאין מדובר בתאונת דרכים. בית המשפט הסתמך על פסק הדין של בית משפט העליון בעניין לוי (רע"א 66/10 הנ"ל); שם, כפי שצוין לעיל,  נקבע שהכניסה לרכב צריכה להתייחס לכניסתו של הניזוק עצמו, להבדיל מכניסה של אדם אחר שהניזוק מסייע לו בכניסתו. עוד קבע בית משפט השלום שלא התקיים התנאי הבסיסי של "קשר סיבתי עובדתי ומשפטי" בין קרות התאונה לבין השימוש ברכב; על השימוש ברכב לתרום תרומה ממשית, מהבחינה המהותית, לאופן קרות הנזק וגרימתו, מעבר לקשר אקראי בין הרכב לנזק. עוד מציין בית המשפט כי המבחן שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי, לאחר תיקון מס' 8, הוא מבחן "הסיכון התחבורתי", המשולב גם עם "מבחן השכל הישר".
22. בית המשפט המחוזי קובע שהשאלה העיקרית העומדת לפניו, היא שאלת הקשר הסיבתי, וקובע: "כבוד השופט י' עמית בפסק הדיןשגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית.הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (20.3.18) (להלן: "פס"ד הפניקס"), מגדיר את הקשר הסיבתי אשר "המבחן לקיומו ביחס לתאונות דרכים הוא מבחן הסיכון, כשלתוכו משולב מבחן השכל הישר. מבחן הסיכון מתקיים במקום בו הסיכון שהתממש הוא סיכון עימו נועד חוק הפלת"ד להתמודד, קרי הסיכון התחבורתי, ואילו מבחן השכל הישר מתקיים כאשר הקשר בין השימוש בכלי הרכב לסיכון שהתממש תרם תרומה ממשית להתרחשות הנזק" (עניין שפסו, בפסקה 25; שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית.(3) 661, 672-670 (1996) (להלן: עניין קואסמה); רע"א 8061/95  שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית.(3) 532 (1996); שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית.(1) 297 (2000) (שלושתם בהקשר של החזקה המרבה של "ניצול הכח המיכני"); ע"א 4204/98 המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נג(4) 867, 876 (1999) (קריסת הגשר במחלף שפירים)). עוד נקבע בפסיקה כי השימוש ברכב אינו צריך להיות הגורם היחיד או המרכזי בגרימת האירוע ודי בכך אם הוא אחד הגורמים שגרמו לו (שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית.(5) 70 (1998))" (הדגשות במקור).
23. אמנם, נקבע באותו עניין שאין מדובר ב"תאונת דרכים". עם זאת, בסעיף 34 לפסק הדין, הסתייג בית המשפט וקבע, : "לו הייתה הנפגעת מחליקה ונופלת תוך כדי חגירת התינוק כי אז היה הדבר בגדר שימוש, כיוון שהיה קשר של ממש בין השימוש לבין הפגיעה, אולם במקרה שלפנינו נסתיים שלב חגירת התינוק ברכב, הנפגעת סגרה את דלת המכונית הסתובבה ונפלה בשל מכשול שאינו קשור בשום דרך שהיא ברכב" (הדגשה שלי,- ר.ש)

      נראה אפוא, על פני הדברים, שלשיטת בית המשפט המחוזי בפסק הדין בעניין  ע"א 47697-09-17 הנ"ל, בהתקיים נסיבות אחרות (ויוער שלמעשה – בכאלו הדומות לענייננו), היה מקום לראות בתאונה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד.

24. ב"כ הנתבעת,  הפנה בסיכומיו גם לרע"א8851/18עיריית נס ציונה נ' פלונית (), (להלן: " רע"א 8851/18"), שהוא הליך ערעור על פס"ד של בית המשפט המחוזי בעניין ע"א 47697-09-17 דלעיל. הבר"ע הגיעה לפתחה של כבוד השופטת וילנר. לטענת ב"כ הנתבעת, מהחלטתה של כב' השופטת וילנר בבר"ע, עולה שהיא  מפקפקת בטענה שהכנסת קטין חסר ישע לרכב מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד, ולגישתה ממילא אין קשר סיבתי.

  לאחר שעיינתי בהחלטת כבוד השופטת וילנר ברע"א 8851/18 הנ"ל, לא התרשמתי כי היא "מפקפקת" בכך שהכנסת קטין חסר ישע לרכב היא "תאונת דרכים", אלא מתייחסת לחשיבות שאלת הסיווג בעניין זה, ולהיעדר הלכה ספציפית בנושא: " אמנם נכון, כי הבקשה דנן מעוררת שאלה משפטית מורכבת ומעניינת, הנוגעת לסיווג פעולותיו של אדם המסייע לכניסת פעוט או חסר ישע לתוך רכב, בטרם כניסתו שלו אל הרכב – כשימוש מוכר על-פי חוק הפיצויים. ואולם, אני סבורה כי ההכרעה בשאלה זו אינה נדרשת בענייננו, ומן הראוי, אפוא, להותירהּ לעת מצוא. זאת, היות שאף אם אניח כי האירוע התרחש בעת "שימוש ברכב מנועי" כאמור, הרי שהן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי קבעו כי לא מתקיים במקרה זה קשר סיבתי משפטי בין השימוש האמור לבין הנזק שנגרם למשיבה, וממילא האירוע אינו בה בגדר הגדרת "תאונת דרכים" אך בשל כך."

25. עוד מפנה הנתבעת לתא (חי')17283-05-18‏ ‏ ר.ר נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים(); שם, דובר בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת עקב שתי תאונות; בשתיהן  מתעוררת שאלה זהה, האם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד. בעת התאונה הראשונה, התובעת עבדה בטיפול בקשיש שהיה נכה בגופו, והתלוותה אליו לבדיקה רפואית; נטען שבעת שסייעה לקשיש לעלות למונית, היא הרימה את רגלו על מנת להכניסה למונית ואז חשה בכאב עז בגבה. בית המשפט קבע, שהאירוע בו נפגעה התובעת בתאונה הראשונה, לא מהווה תאונת דרכים; נקבע, שפעולת העלאת הקשיש למונית אינה פעולה החיונית לצורך עליית התובעת עצמה לרכב ולא ניתן לראות בה פעולה טבעית או אינטגרלית לצורך עליית התובעת  לרכב.

  בית המשפט נימק וביסס החלטתו בעיקר על הלכת לוי, שכמצוין לעיל,  אשר נסיבותיה לא דומות למקרה שלפנינו. עוד התייחס בית המשפט לפסק דינה של כבוד השופטת וילנר בעניין  רע"א 8851/18, העוסק בהכנסת מטען אישי לרכב. אולם גם שם הנסיבות אינן דומות, הרי שאין לראות הכנסת קטין חסר ישע לרכב כשווה להכנסת תיק למושב האחורי.   

26. מוסיף בית המשפט בת"א17283-05-18‏,וקובע: "לא אכחד כי הפרשנות שניתנה בעניין לוי למושג עליה – כעליה של המשתמש עצמו ולא של אחרים שסייעו לו – היא מצרה מדי לטעמי, שכן כעניין של מדיניות משפטית יש להכיר לדעתי במקרים בו אדם מסייע לחסר ישע (בין אם מפאת גילו ובין אם מפאת נכותו) לעלות לרכב או לרדת ממנו ונפגע תוך כדי מפעולה הקשורה בסיכון שיצר הרכב כחלק מהשימוש. אולם על מנת שהכרה זו תתרחש הדבר כרוך בשינוי הלכת לוי דבר שאיני מוסמך לעשותו."

          בית המשפט יוצא שם מנקודת הנחה, שנקבע בהלכת לוי שאין להכיר באדם המסייע לחסר ישע לעלות לרכב או לרדת ממנו, ונפגע תוך כדי מפעולה הקשורה בסיכון שיצר הרכב כחלק מהשימוש. בכל הכבוד, לא שוכנעתי שיש לקבוע זאת, ובנסיבות ענייננו. זאת ועוד. כב' השופטת וילנר, בעניין 8851/18 כמפורט לעיל, ציינה שלא קיימת הלכה בשאלה זו, ומשאירה מצבים כגון דא בצריך עיון לעת מצוא.

27. התובעת, בסיכומיה, הפנתה למספר פסקי דין נוספים, שמצאתי שאין בהם כדי להוסיף לענייננו; אתייחס אליהם בקצרה:

תא (ת"א) 57384-06-20 פלונית נ' הפניקס ודור אלון () (ניתן ביום 17.1.21). שם, התובעת החליקה בתחנת דלק, לאחר שיצאה מרכב בו נסעה, לצורך תדלוק.  נקבע כי אירוע נפילתה לא מהווה "תאונת דרכים", הן משום שתדלוק רכב שגרתי לא נחשב "טיפול ברכב" והן משום שהתובעת השלימה את פעולת היציאה מהרכב ובכך סיימה את השימוש בו לאותה עת. נסיבות האירוע אינן דומות למקרה דנו ולא ברור מדוע התובעת הפנתה אליו.

הוא הדין בע"א 36494-10-16 לוזובר נ' כלל ();

ת"א 11258/06 סמאח סיאם ואח' נ' אי.איי.ג'י. חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם בנבו)- התובעת יצאה מרכבה והתכוונה לפתוח את הדלת על מנת להוריד את אחיינה שנסע עימה. בזמן שפתחה את הדלת, הדרדר ממעלה הכביש רכב אחר, בירידה, עד לרכב התובעת, חבט בו, והטיחו אל הקיר. התובעת  נפגעה בגופה, ורכבה שעלה על רגלה הימנית, גרם לשברים בכף רגלה; דלת הרכב שהייתה פתוחה, נסגרה על אצבעה האמצעית של יד שמאלה.

מהדין לנדון

28. השאלה שיש להכריע בה, כאמור, שלא מצאתי לגביה הלכה מחייבת – היא: האם ניתן לסווג פעולותיו של אדם המסייע לכניסת פעוט או חסר ישע לכלי רכב, לפני כניסתו שלו עצמו לתוכו, כ"שימוש" על פי חוק הפלת"ד.

לטעמי, בנסיבות ענייננו - התשובה לכך חיובית, כאשר אותו אדם הוא משתמש בעצמו (וזאת בשונה מעניין רע"א  66/10 הנ"ל).

29. כבוד השופטת וילנר,  בענייןבר"ע8744/18, התוותה את תמרורי וציוני הדרך לבחינת את שאלת השימוש ברכב מנועי, על פי המבחנים הבאים:

  ככל שמדובר בכניסה לרכב, יש לבחון תחילה את דבר קיומו של מגע פיזי בין הנכנס לבין הרכב. בענייננו - אין כאמור מחלוקת כי היה במועד התאונה מגע פיזי בין הרכב לבין התובעת שרכנה עם גופה לתוכו. באשר לציר הזמן - הפגיעה בענייננו אירעה על ציר הזמן שבמתחם השימוש ברכב:  התובעת עסקה בחגירת ביתה התינוקת בתוך הרכב; לטעמי - ניתן לראות בה כמבצעת פעולה במקום הקטינה ובאותו רגע למעשה כמי שנכנסת בנעליה כמשתמשת. לחילופין ניתן לראות בתובעת משתמשת עצמאית. היא ביצעה כאמור פעולה הכרחית של הכנסת התינוקת לרכב וחגירתה, פגיעתה אירעה במהלך  פעולה זו. רק בסופה, היא יכולה הייתה להיכנס בעצמה למושב הקדמי שלפני התינוקת, לצד הנהג.

  לאחר שהתובעת צלחה שלבים אלו, יש לעבור למבחן המהותי, שהתקיימו תלוי ב- 2 תנאים מצטברים: 

   האחד - שהפעולה הנדונה חיונית במובן "הפיזי לנסיעה ברכב, לכניסה לתוכו או לירידה ממנו: בענייננו, אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי אין להתחיל נסיעה ברכב לפני שהתינוקת חגורה, מדובר בעניין בטיחותי. אכן, ניתן לבצע נסיעה ברכב גם אם נוסעיו לא חגורים. ברם, ברי שאם התובעת הייתה נפגעת בעת חגירת חגורת בטיחות לעצמה, התאונה הייתה מוכרת כתאונת דרכים. התינוקת, כיצור חסר ישע, אינה מסוגלת לחגור את עצמה, ועל כן זקוקה למבוגר שיעשה זאת עבורה. בנוסף, בענייננו – הנתבעת לא הוכיחה את מהותו של בור הביוב, לא הוכח כי מדובר במפגע. לכן, לו דובר במסגרת ראייתית זהה, אלא שהתובעת הייתה נפצעת במגע עם הבור ותוך כדי עלייה למושב הנוסע ברכב - הייתה התאונה מוכרת כתאונת דרכים.

שעה שמדובר בסיכונים שהיו מוכרים כתאונת דרכים אילו התובעת הייתה נפגעת תוך כדי טיפול בתחילת הנסיעה הקרובה והמידית שלה עצמה (הנתבעת לא חלקה על כך, ונושא זה כלל לא עמד במחלוקת בין הצדדים), יש לקבלם כמקימים חבות גם מקום בו מדובר בסיוע לחסר ישע.

המבחן השני - שהפעולה הנדונה מהווה חלק טבעי ואינטגרלי מן הנסיעה ברכב, הכניסה לתוכו או הירידה ממנו- הצדדים לא חלקו על כך שפעולת החגורה הינה חלק אינטגרלי מן הנסיעה ברכב. ממילא סבורני שפרשנות אחרת – תהא בלתי צודקת בנסיבות העניין, ותותיר את התובעת ללא פיצוי ראוי על נזקיה.

30. למעלה מן הדרוש, אציין דרך נוספת, המובילה לטעמי לאותה תוצאה אליה הגעתי, בדבר קבלת התביעה, בנסיבותיה: אין חולק שללא עזרת אחר, נבצר היה מהתינוקת להיכנס לרכב לצורך הנסיעה, וכי פעולות התובעת עבורה, כאשר נפגעה, בוצעו רק לשם כך. יש בכך, בנסיבות העניין, כדי להצדיק התייחסות לשתיהן, במהלך תהליך הכנסת התינוקת לרכב, כאל "גוף אחד". זאת, באופן המעניק לתובעת אפשרות לחסות תחת 'מטריית ההגנה למשתמש ברכב' שיש לתינוקת באותם רגעים, כמי שנכנסת/מוכנסת לרכב לצורך נסיעתה שלה עצמה. אין חולק בדבר זכאותה העצמאית של התינוקת לפיצוי, לו נפגעה במהלך כניסתה לרכב. לטעמי, יש טעם  להחיל את אותה "הגנה למשתמש" על האדם המבצע את תהליך הכניסה עבורה ובמקומה, שנפגע תוך כדי, במהלך ובקשר עם אותו תהליך. החלת קונסטרוקציה זו על מי שנדרש לסייע לחסר ישע לצורך כניסת הנ"ל לרכב, הולמת בעיני את  תכלית החוק ורוחו. כאמור,  מדובר באמירה המובאת למעלה מן הדרוש, כאשר גם ללא דרך זו, הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה להתקבל.    
31. שוכנעתי אפוא שפעולת התובעת בזמן התאונה עונה להגדרת "שימוש ברכב מנועי" על פי חוק הפלת"ד.
32. נותר לבחון אתשאלת הקשר הסיבתי. מצאתי, שבנסיבות העניין שלפני, מתקיים קשר סיבתי בין פגיעת התובעת מאותו שקע  בדרך בה עמדה, לבין השימוש ברכב שהיא עשתה אותה עת. פתחי ביוב מצויים בצדי דרכים, כדבר שבשגרה; לא הוכחו בהליך זה שמדובר במפגע של תוואי דרך שלא היה אמור להיות במקום, או שמדובר במפגע משמעותי המקים חבות על גורם אחר, או כזה שניתק את פעולת השימוש ברכב, או שיבש אותה, או הפריע לה; זאת ועוד. הרכב בו עשתה התובעת שימוש, חנה באותו מקום, כאשר ירדו ממנו, ועד שהתובעת הגיעה לצורך הכניסה של התינוקת ושלה עצמה, לצורך הנסיעה משם. אלמלא נדרשה התובעת לחגור את התינוקת לצורך השלמת העלייה לרכב והתחלת הנסיעה, של שתיהן – התובעת לא הייתה נחבלת; התובעת הספיקה לפתוח את דלת הרכב, להכניס את התינוקת למושב, ועדיין לא נפגעה ברגלה. היא התחילה בחגירת התינוקת, על הכרוך והנדרש מכך, ותוך כדי כך ממש, רגלה נפגעה במקום בו עמדה זמן מה לפני כן. שוכנעתי, במידה הנדרשת במשפט האזרחי, שפגיעתה נובעת ממעידה במהלך ועקב פעולת החגירה של התינוקת, ולא מסיבה אחרת.
33. מכל האמור לעיל, אני קובעת שנסיבות התאונה, מהוות "תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק הפלת"ד.

הכרעה בשאלת הנזק

34. נתונים כלליים: התובעת ילידת 17/5/76. נשואה ואם לשלושה קטינים. במועד התאונה, היו הילדים בני 7 שנים ותשעה חודשים, 3 שנים ושבעה חודשים, ו- 1 שנה ושבעה חודשים (נספח ת.ז לתצהירה). מועד התאונה: 17/9/17. התאונה הוכרה ע"י המל"ל כ'תאונת עבודה', ולתובעת שולמו דמי פגיעה למשך 62 יום.
35. הפגיעה: עקב התאונה, נגרם לתובעת שבר בעצם מסרק 5 של כף רגלו השמאלית. הטיפול והמעקב בוצעו בקהילה. כף רגלה גובסה למשך כמעט 3 ח', הגבס הורד ביום 6/12/17.
36. הנכות הרפואית: התובעת לא הגישה למל"ל תביעה לקביעת נכות מעבודה, ובחרה במסלול של מינוי מומחה מטעם בימ"ש בתחום האורתופדי, לפי סעיף 6א' לחוק הפלת"ד.

המומחה, ד"ר נתן ברוק (להלן: "המומחה") קבע שעקב השבר, נגרמה נכות זמנית מלאה למשך 3 חודשים ובשיעור של 30% למשך חודש נוסף; בסופם - השבר החלים, ולא הותיר מגבלה או נכות, או צורך בטיפולים עתידיים. לא נשלחו למומחה שאלות הבהרה והוא לא זומן לחקירה. בהתאם לכך, אני קובעת שחוות הדעת לא נסתרה. 

37. ראשי הנזק הרלבנטיים לצורך הערכת נזקה של התובעת, הם אפוא נזק לא ממוני בגין כאב וסבל, הפסדי שכר מוכחים בתקופת אי הכושר שקבע המומחה, עזרת הזולת, הפסדים או הוצאות, ככל שהוכחו.
38. נזק לא ממוני-כאב וסבל:בהתחשב במהות הפגיעה (שבר), מהלך הריפוי וההחלמה, תקופת אי הכושר המלא והחלקי, הגם שלא נותרה נכות צמיתה, ומכוח סמכותי שבתקנות הפיצויים לנפגעי ת.ד (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו 1976, אני פוסקת לתובעת בגין הנזק הלא ממוני-כאב וסבל, פיצוי בסך של 17,500 ₪. הסכום נכון למועד פסק הדין.
39. הפסדי שכר בעבר: דו"ח רציפות ביטוח בעבודה (להלן: "דו"ח הרציפות") שהגישה הנתבעת, מצביע על כך שבשנים הסמוכות עובר לתאונה ועד שבוע לפני שארעה, התובעת לא עבדה ברציפות; כך יוער עם זאת, שמדו"ח הרציפות ניתן ללמוד שהתובעת ילדה בשנת 2014 ו- 2016.

התובעת הציגה תלוש שכר מחודש התאונה, לפיו ביום 10/9/17, היא החלה לעבוד כמבקרת מזון ומשקאות בבית מלון. מתלוש השכר הנ"ל,  מצאתי שאכן שכרה החודשי, כטענתה, אמור היה לעמוד על כ-6,000 ₪ נטו. התובעת הספיקה לעבוד בפועל 5 ימים.

כפי שצוין לעיל, המומחה אישר לתובעת אי כושר מלא למשך 3 חודשים, ושל 30% למשך חודש נוסף. בשים לב לסוג הפגיעה ומהלך הריפוי ופרטיו, סביר בעיני שהתובעת לא הייתה מסוגלת לעבוד 4 חודשים.

התובעת נעדרה מעבודתה עד סוף חודש 9/17 ובחודש ; בחודש 11/17 (הוצג תלוש), היא עבדה 9 ימים. התובעת סיפרה שניסתה לחזור לעבודה בעודה מוגבלת, כשכף רגלה מגובסת ועם קביים. הניסיון לא צלח, והיא עזבה את עבודתה (נספח ג' לתצהירה ועדותה בעמ' 12 ש' 28-25 לפרוטוקול, שהייתה מהימנה עלי).

בהתאם לאישור דמי פגיעה ששילם המל"ל לתובעת, בסיס שכרה לצורך התשלום, שנעשה על בסיס הכנסותיה עובר לתאונה, הביא לממוצע נמוך יותר, של: 2,919 ₪ (=8,757:3). אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה יש לאמץ את בסיס השכר של המל"ל; בהעדר רציפות  עבודה ערב תאונה, החישוב הניזון מנתוני הכנסה לאורך זמן, עשוי להביא לנתונים שונים מפוטנציאל ההשתכרות בנקודת זמן רלבנטית לחישוב פיצוי בהליך משפטי. בענייננו, דו"ח הרציפות מלמד שהתובעת עבדה בתקופות שונות ברציפות, וסביר בעיני שעניינים הקשורים באימהות או משפחה, עשויים להיות קשורים בהפסקות בעבודתה מעת לעת. תימוכין לכך ניתן למצוא בשיעור ההשתכרות החודשי הממוצע שלה בין החודשים 11-3/18, העומד על 6,809 ₪.

כך או אחרת, בשים לב לקביעה לפיה התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסדי שכר רק בתקופת אי הכושר שקבע המומחה, הדיון בפוטנציאל שכרה לאורך זמן מתייתר.

לקחתי בחשבון את פוטנציאל ההשתכרות של התובעת ערב התאונה, כפי שהוכח בפני, את נכותה הזמנית שמנעה ממנה לעבוד בתקופת א"כ המלא והחלקי, בהתאמה, את השכר ששולם בגין ימי 9 ימי עבודה בחודש 11/17 .

בהתחשב בכל אלו, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי של 21,000 ₪ בראש הנזק של הפסדי שכר בעבר. הסכום כולל התחשבות ברכיב ההפרשות, והוא נכון למועד פסק הדין.

40. עזרת הזולת: התובעת לא הוכיחה בראיות חיצוניות העסקת עזרה בשכר בתקופת אי הכושר שקבע המומחה. ככל שהעסיקה מטפלת, יש לייחס זאת בין היתר, אם לא בעיקר, להיותה אם לשלושה ילדים (בהם אז פעוטה ותינוקת), ולחזרתה למעגל העבודה כשבוע לפני התאונה. עם זאת, ברור בעיני שלנוכח הפגיעה של שבר, הגבס ומהלך ההחלמה שנדרשו, התובעת נזקקה לעזרה אישית, וכן לסיוע מוגבר, שימלא את מקומה המשמעותי בטיפול בילדים ובמשק הבית. משך תקופת הזכאות: 4 חודשים. עזרה זו, הגם שהוענקה על ידי בן זוגה,  חורגת מהעזרה היומיומית, ומזכה את התובעת בפיצוי. הנתבעת בסיכומיה, הציעה לפסוק בראש נזק זה סך של 3,000 ₪. התובעת בסיכומיה (עמי' לפרוטוקול) העמידה את דרישה בגין עזרת הזולת, על סך של 5,880 ₪. סכום זה מהווה אפוא את תקרת הפיצוי שניתן לאשר בראש נזק זה. בנסיבות העניין, שוכנעתי שהוא מינימלי, מידתי, ושאין להפחית ממנו. אני פוסקת אפוא לתובעתבגין עזרת הזולת בתקופת אי הכושר הזמני,  סכום של 5,880 ₪.הסכום נכון למועד פסק הדין.
41. הוצאות רפואיות: בהיות התאונה תאונת עבודה, ההוצאות הרפואיות לרבות בגין נסיעות לטיפולים, מכוסות ע"י המל"ל. התובעת, העותרת בראש נזק זה רק לפיצוי בגין עלות גבס.  לא הציגה קבלה בגין גיבוס רגלה, לא הוכיחה שפנתה להחזר בגין הוצאה זו, וכי סורבה ומדוע. לכן, אין בידי לקבל את דרישתה לפיצוי בגין פריט זה.
42. ניידות: התובעת עותרת לפיצוי בסך של1,280 ₪, בגין מגבלת ניידות שתקופת אי הכושר והגבס, שהצריכה שימוש במוניות. התובעת לא נחקרה בעניין זה, כך שניתן לקבל שאין מדובר בנסיעות לטיפולים, המכוסות ע"י המל"ל. אמנם לא הוצגו קבלות, אך בשים לב לפגיעה, לגבס למשך כ-3 ח' ולתקופת אי הכושר הזמני הכוללת של 4 ח', שוכנעתי שהדרישה סבירה, ואני מאשת אותה.
43. הפסד הנחת מעונות: התובעת טוענת להפסד הנ"ל  למשך 6 חודשים בהם לא עבדה מאז התאונה ועד חזרתה למעגל העבודה בחדש 3/18. את דרישתה היא תומכת במכתב שצורף כנספח ד' לתצהירה. יובהר כבר עתה, שעל פי קביעת המומחה, פרק הזמן שניתן לקחת בחשבון בהקשר זה הוא של 4 חודשי אי הכושר מלא וחלקי. ידיעה שיפוטית היא, שקיימת זכאות להנחה במעונות יום, לאימהות עובדות, העומדות בקריטריונים מזכים. אחד מהם, הוא עבודת אם במשרה של לפחות 24 ש"ש, או 20 ש"ש מקום שיש לה 3 ילדים או יותר במעון או במשפחתון. לפי גילאי הילדים (ראו לעיל) והמכתב ד' הנ"ל, מדובר בילדה אחת בתקופה הרלבנטית. שווי ההנחה שהתובעת הייתה זכאית לה לו עבדה, על פי מכתב ד' הנ"ל, היה  689 ₪ לחודש ולא כפי שנטען בסיכומיה. לא נעלם מעיני שמדובר במכתב דרישה ולא בקבלה על תשלום מלא בפועל; עם זאת, הנתבעת בחרה שלא לחקור את התובעת על טענותיה בנושא. על יסוד כל אלו, שוכנעתי שהתובעת זכאית לפיצוי בגין הפסד הנחת מעונות,בסך של 2,756 ₪. סכום זה, נכון למועד פסק הדין: 2,942 ₪.
44. סיכום ביניים: סך הפיצוי המגיע לתובעת, לפני ניכויים ותוספות: 48,602 ₪. הסכום נכון למועד פסק הדין.
45. ניכויים: מהסכום שנפסק לתובעת, יש לנכות דמי פגיעה בסך של 4,525 ₪, ששולמו ביום 28/1/18 (נספח ג' למוצגי הנתבעת). סכום זה,נכון למועד פסק הדין:4,822 ₪. לא מצאתי להורות על קיזוז שכ"ט המומחה ששולם ע"י הנתבעת כמימון ביניים; זאת, בשים לב למהות הפגיעה (שבר) שהצריכה את המינוי וקביעתו בדבר א"כ חלקי. 
46. הוצאות המשפט: התובעת זכאית להחזר בגין אגרת פתיחת הליך בסך752 ₪(הקרן של 704 ₪ בשערוך למועד פסק הדין).

סוף דבר

47. הנתבעת תפצה את התובעת עקב ת.ד מיום 17/9/17, לאחר הניכוי הנ"ל, בסך של 43,780 ₪. לסכום זה יתווסף  השתתפות בשכ"ט עו"ד של התובעת, בסך כולל מע"מ של 6,659 ₪ (13% בתוספת מע"מ כחוק), וכן השתתפות בהוצאות המשפט של התובעת בגין אגרת משפט  בסך 752 ₪; סה"כ:  51,191 ₪. הסכום הפסוק ישולם בתוך 40 יום ממועד קבלתו בידי הנתבעת או ב"כ, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד התשלום בפועל.

 

המזכירות תואיל לשלוח את פסק הדין לב"כ הצדדים

ניתן היום, ט' תשרי תשפ"ב, 15 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.

 

ריבה שרון