בית המשפט העליון מזכיר מהו שיעור הריבית לפיו יש להוון את ניכויי המל"ל
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים |
ע"א 7096/19 |
לפני: |
כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל |
|
כבוד השופט ד' מינץ |
|
כבוד השופט ע' גרוסקופף |
המערער: |
פלוני |
|
נ ג ד |
המשיבה: |
יצחק שטרן ושות' בע"מ |
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה מיום 22.07.2019 בת"א 59355-09-16 שניתן על ידי כבוד השופט ח' שרעבי |
|
|
פסק-דין |
המשנה לנשיאה נ' הנדל:
לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 59355-09-16, כב' השופט ח' שרעבי). במסגרת פסק הדין התקבלה תביעת נזקי גוף שהגיש המערער בגין פציעתו בתאונת נפילה מגובה, שאירעה במהלך עבודתו אצל המשיבה. הערעור עוסק בשני נושאים: שאלת קיומו של אשם תורם לתאונה מצד המערער, ושיעור ההיוון שלפיו יש לחשב את סכומי גמלאות המוסד לביטוח לאומי המנוכים מן הפיצוי הנזיקי.
לצד זאת, בית המשפט המחוזי מצא להטיל על המערער אשם תורם לתאונה בשיעור של 15% מהנזק. בהקשר זה, צוין כי המערער היה בעל ניסיון בעבודה בענף הבנייה ובאתר הבנייה המסוים, וכי הוא היה מודע לכך שפיר המעלית אינו מגודר. נאמר כי בהתאם לתנאי הראות ששררו במקום המערער יכול היה לראות את פיר המעלית עם קצת יותר תשומת לב מצדו. עוד צוין כי המערער לא התלונן על היעדר הגידור בפני המשיבה או מי מטעמה, ובחר להמשיך לעבוד במקום חרף סכנת הנפילה.
בהמשך כימת בית המשפט המחוזי את הנזקים שנגרמו למערער בתאונה, כאשר בתוך כך הוונו הסכומים שנפסקו כפיצוי לעתיד על-פי שיעור ריבית של 3%. מסכום הפיצויים הכולל נוכו הסכומים של קצבת הנכות מעבודה וקצבת השירותים המיוחדים שאותן מקבל המערער בעקבות התאונה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). סכומים אלה הוונו, לצורך הניכוי, על-פי שיעור ריבית של 2%.
האשם התורם
עסקינן אפוא בקביעה נורמטיבית המעוגנת במדיניות משפטית. במקום העבודה, ובמיוחד במקצועות בהם לא הוענק שיקול דעת רחב לעובד לקבוע כיצד לבצע את עבודתו, ומה יהיו התנאים גם במישור הבטיחותי – הציפייה היא שהמעסיק יצור מקום עבודה בטוח, ולא שהעובד ינהל בעצמו את הסיכונים ויערוך משא ומתן בעניין תוך כדי יום עבודתו.
ביחס להתנהגות העובד, נפסק כי יש להבחין בין מקרים שבהם העובד נוטל על עצמו באופן חופשי ועצמאי סיכון בלתי סביר, או שהוא מתעלם מסיכון ודאי, ואותו סיכון גורם לנזק. אז, יש הצדקה להטיל עליו אשם תורם. מנגד, במקרים שבהם העובד טועה או מוסח בלהט העבודה, או כאשר עסקינן בהתרשלות רגעית הנובעת מהיותו שקוע בביצוע העבודה כפי שזו הוגדרה לו על ידי המעסיק – נקבע שאין די בכך, בהכרח, כדי לייחס לעובד אשם תורם (ראו: ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח גולובין, פסקה כ"ט (15.4.2012); ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415, 436ה' (1993); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 425 (1988); ע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 528 (1987)).
ושוב נדגיש: על המעסיק להקפיד על יישומן של הוראות הבטיחות בעבודה. הן פרי ניסיון שנועד למנוע תאונות אשר בסופו של דבר עלולות לא רק לפגוע בעובד, אלא גם לפגוע בשגרת העבודה התקינה. הוראות וכללים אלה לא נועדו כדי לבחון האם העובד עומד על יישומן. לכן, משלא הקפיד המעסיק על הוראות בטיחות, בוודאי על פי הפקודה והתקנות, אין לאפשר לו להפנות אצבע מאשימה לעובד על כך שלא דרש זאת.
ברם, בענייננו בית המשפט המחוזי זקף לחובת המערער את העובדה שלא התלונן בפני המשיבה על אי-גידור הפיר. ביחס לקביעה זו, מעבר לאמור לעיל, יש לומר גם את שני אלה. ראשית, יוזכר כי המערער היה עובד ניקיון זוטר במקום. על אף שעבד באתר הבנייה במשך מספר חודשים, הוא לא היה עובד בניין מקצועי ולא ברור מהי ההדרכה שקיבל, אם בכלל, בתחום הבטיחות. זה המקום לציין שהמשיבה, בניגוד למערער, לא הביאה עדים כלל במסגרת שמיעת הראיות, וממילא לא הוכיחה כי המערער נדרש לדווח על מפגעי בטיחות או שהוא היה בעל יכולת ומעמד שאפשרו לו לעשות כן. ויוזכר כי הנטל להוכיח כי המערער נושא באשם תורם, רובץ לפתחה של המשיבה. יתר על כן, בענייננו הוכח שעובד אחר אכן פנה אל מנהל העבודה מטעם המשיבה והתריע לו על הסכנה שבאי-גידור הפיר, אך לא היה בכך כדי להועיל. המנהל השיב לו שהעניין יטופל, ולמרות זאת עד למועד התאונה לא נעשה דבר.
אף אין לייחס למערער אשם תורם מן הטעם שהמשיך לעבוד חרף מודעתו לאי- גידור הפיר. כפי שצוין קודם, לא הובררה הכשרתו של המערער וההדרכה שקיבל בתחום הבטיחות, ולא ברור עד כמה הפנים את חומרת הסיכון הנשקף לו. ייתכן שהוא הסיק מהעובדה שהמשיבה לא התריעה על העניין ואפשרה את המשך העבודה בבניין, כי אין הצדקה להפסיק את עבודתו. בהקשר זה, הכירה הפסיקה בכך שאצל העובד קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן לקבל על עצמו לעיתים גם סיכוני גוף (ראו: ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ''ד נח(1) 1, 21ד'-22ב' (2003); ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט 205, 212-211 (1995)). בנוסף, לאור פערי הכוחות המובְנים בין הצדדים, מובָן כי לא בנקל יכול היה המערער להודיע למשיבה כי הוא אינו מסכים להמשיך בעבודתו כל עוד לא יותקן הגידור הנדרש. בכך היה עשוי להסתכן באובדן מקור פרנסתו (השוו: ע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 32 (30.8.2015)).
בעניין זה ניתן להפנות גם למשפט העברי. חכמי התלמוד פירשו את הפסוק הנוגע להלנת שכר של עובד: "ביומו תתן שכרו, ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נשא נפשו" (דברים כד, טו). ביחס לדיבור "ואליו הוא נושא נפשו", תיארו החכמים בלשון הפלגה את נכונותו של מי שזקוק לפרנסה ליטול על עצמו סיכונים: "מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו?" (בבא מציעא, קיב ע"א. וראו: מיכאל ויגודה "הזכות לעבודה וזכויות עובדים במשפט העברי" 7-6 (חוות דעת לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, 8.3.2005)). אכן, קשה לצפות מעובד כי יתייצב מול מעסיקו ויסרב להמשיך בעבודתו נוכח אי אלה סיכונים, מקום שמטה לחמו מונח על הכף. אין זה אומר שבכל מקרה החלטת העובד להמשיך לעבוד, חרף סכנה ברורה, לא תעלה כדי רשלנות תורמת מצדו. עם זאת, סבורני כי בענייננו לא די רק בכך שהמערער המשיך בעבודה כדי לקבוע שהוא שותף לנזקו. כך בהתחשב בכלל הנסיבות, ובתוכן, בין היתר, תפקידו הזוטר, תנאי העבודה, ורשלנותה המובהקת של המשיבה.
העיקר הוא שההלכה שנפסקה בעניין צלאח נוגעת למקרים בהם יש עמימות עובדתית ובית משפט צועד בנתיב של סעיף 41 לפקודת הנזיקין. במצב כאמור, נקבע כי יש להרחיב את היריעה גם בבחינה אפשרית של אשם תורם. הלכה זו אינה רלוונטית למקרה בו האשמה נקבעת על סמך כללים רגילים של ראיות ולא מכוח חזקת סעיף 41. במקרה הפרטני שנידון בעניין צלאח הודגש המעמד של העובד בתור אחראי על עובדים אחרים, והעובדה שלא ננקטו כל אמצעי זהירות. השילוב של נתונים אלה, עם היעדר היכולת לקבל תיאור עובדתי מדויק מטעם הניזוק ביחס לנסיבות התאונה, הובילו באותן נסיבות להטלת אשם תורם. אין מקרה זה דומה למקרנו בפרמטרים הרלוונטיים.
שתי הערות טרם סיום חלק זה.
תופעה כואבת זו של תאונות עבודה בענף הבנייה אינה גזירה מן השמיים אלא בכוחנו לשנותה (ראו גם דברי חברי השופט עמית ברע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 31 (21.5.2018)). באשר לסוגיה שהתעוררה במקרה זה, בדבר אשם תורם וחלוקת האחריות בין העובד למעסיק – כאמור קודם, נדרש להחמיר בכגון דא דווקא עם המעסיק, אשר יכולתו למנוע תאונות עולה ברגיל על זו של העובד. כמובן שנדרש להרתיע גם את העובד מפני התנהגות לא בטוחה, וישנם מקרים בהם ראוי להטיל עליו אשם תורם. ואולם בהקשר זה יש לזכור את מעמדו הנחות באופן יחסי ואת הנסיבות בהן הוא פועל. בנסיבות העניין שלפנינו, נתונים אלה, בשילוב המדיניות המשפטית שהוזכרה ועובדות המקרה, מובילים למסקנה כי אין הצדקה להטיל על העובד אשם תורם. במובן זה, המקרה דנן הינו מקרה טיפוסי, שלא במובן החיובי.
שיעור ההיוון של גמלאות המל"ל המנוכות מהפיצוי
באותו עניין נפסק כי ריבית ההיוון בתביעות נזיקין תמשיך לעמוד על שיעור של 3%. לצד זאת ניתנה הדעת לכך שהפער בין שיעור ריבית ההיוון בנזיקין לבין שיעור ריבית הניכוי שנגזרת מתקנות ההיוון של המל"ל, אינו ראוי ומוביל לתוצאות בעייתיות (שם, פסקה 75). ועדת קמיניץ המליצה לשנות את התקנות, כך שריבית ההיוון של המל"ל תעמוד גם היא על שיעור של 3%. בתקופת הביניים עד לשינוי התקנות, קבע בית משפט זה כי סכומי הגמלאות של המל"ל ינוכו לפי ריבית היוון של 3%. כפי שצוין בפסק הדין:
"כדי למנוע פגיעה בניזוקים בתקופת הביניים, המשיב (הפול), קופות החולים ואיגוד חברות הביטוח נתנו הסכמתם לכך שגמלאות המל"ל ינוכו מסכום הפיצויים לפי שיעור היוון של 3%, על אף האמור בתקנות ההיוון. על הצהרה זו יש לברך, וכל עוד לא תוקנו תקנות ההיוון, שומה על בית המשפט לנהוג בדרך זו". (שם, פסקה 67).
וגם בהמשך:
"בתקופת הביניים, תעמוד בתוקף הסכמת הצדדים לנכות את סכומי הגמלאות לפי ריבית היוון של 3%." (שם, פסקה 75. וראו גם: ע"א 4025/19 המוסד לביטוח לאומי נ' מועצה אזורית מגילות ים המלח (17.9.2020)).
המשיבה לא הציגה בתגובתה כל טעם לפעול אחרת בנושא. אשר על כן, יש לקבל את הערעור גם בנקודה זו, ולקבוע כי סכום גמלאות המל"ל יחושב לצורך הניכוי לפי ריבית היוון של 3%, ולא לפי ריבית של 2% כפי שקבע בית המשפט המחוזי.
משנה לנשיאה
השופט ד' מינץ:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ע' גרוסקופף:
אני מסכים.
ש ו פ ט
אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה נ' הנדל.
ניתן היום, כ"ה בטבת התשפ"ב (29.12.2021).
המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט