על מי האחריות לתאונת דרכים בה נפגע כלב?

בית המשפט דן בשאלה על מי האחריות לתאונת דרכים בה נפגע כלב?

 

 

בית משפט השלום בראשון לציון
תאד"מ 13886-06-21 שוורץ נ' הרצוג

 

 

בפני	כבוד השופט אבי סתיו
התובע:		____
נגד
הנתבע:		____

 

פסק דין

1. לפניי תביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים, שקרתה שעה שרכבו של התובע פגע בכלבו של הנתבע. השאלות העומדות להכרעה במסגרת ההליך הנוכחי הן האם יש לנתבע אחריות לנזקי התאונה והאם הוכח הנזק.
2. התאונה התרחשה ביום 6.2.2020 ברחוב הנשיא הראשון ברחובות. התובע העיד כי הוא נסע ברחוב במהירות של20-15 קמ"ש, כאשר לפתע התפרץ כלבו של הנתבע לכביש במרדף אחר חתול. לדבריו, "לא היה לי מרחק עצירה בכלל, בלמתי בשיא העוצמה כדי לנסות להימנע מפגיעה, בכל זאת הכלב פגע לי ברכב" (עמ' 2, שורות 12-10 לפרוטוקול). עוד העיד התובע, כי לא הצליח לבלום מכיוון שהכלב קפץ בין שתי מכוניות במרחק של כחצי מטר ממנו. לאחר מכן החלה המולה במקום ואז הגיע הנתבע כשהוא צועק את השם של הכלב, ואמר "הוא ברח לי" (עמ' 2, שורה 16 לפרוטוקול).
3. הנתבע אינו חולק על כך שהכלב שלו היה מעורב בתאונה (ולמרבה הצער נהרג בה). אולם, לטענת הנתבע אין לו אחריות לתאונה, שכן הכלב היה סגור בחצר מגודרת בביתו ורק לאחר האירוע התברר לו שהכלב חפר בחלקה התחתון של הגדר וכך הצליח לפרוץ אותה ולצאת. לטענת הנתבע, באותו יום הוא היה בחצר ונכנס לדירה כשהכלב מאחוריו. לאחר שהוא נכנס לשירותים הוא הבחין שהכלב נעלם. הוא ראה שהשער סגור, אבל אז ראה "פרצה בגדר שהיא כאילו מורמת מהאדמה" (עמ' 12, שורה 8 לפרוטוקול). לטענת הנתבע, הוא גר במקום כשנה וחצי, וזו פעם ראשונה שהדבר קרה. עוד טוען הנתבע, כי מכך שהכלב נהרג עולה שהתובע לא נהג במהירות התואמת את תנאי הדרך.
4. התובע הגיש תביעה על סך 25,000 ש"ח. על פי חוות הדעת השמאית שצורפה לתביעה, עלות התיקון של הנזקים שנגרמו לרכב עומדת על סך 14,928 ש"ח, וכן נגרמה לו ירידת ערך בסך 420 ש"ח. בנוסף, תובע התובע את עלות בדיקת השמאי בסך 800 ש"ח, פיצוי בגין הוצאות ואובדן זמן בסך 1,500 ש"ח ופיצוי בגין עגמת נפש בסך 10,000 ש"ח. לצרכי אגרה, העמיד התובע את תביעתו על סך 25,000 ש"ח.

לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות, הן בשל כך שאין לו אחריות לתאונה והן בשל אי הוכחת הבעלות של התובע ברכב והנזקים שנגרמו לו.

דיון והכרעה

5. המחלוקת בענייננו מתייחסת הן לשאלת האחריות לתאונה והן לשאלה אם הוכיח התובע את נזקו. נפתח בשאלת האחריות, ולאחר מכן נידרש לסוגיית הנזק.

האחריות לתאונה

6. לטענת התובע, יש לייחס לנתבע אחריות בשל כך שאפשר לכלבו להסתובב משוחרר, וללא רצועה. לטענתו, התנהלות זו עולה כדי רשלנות, וכן מתקיימת העוולה של הפרת חובה חקוקה. בענייננו, מצאתי כי התקיימו יסודותיה של עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ("פקודת הנזיקין"), וממילא אין צורך לקבוע האם התקיימו גם יסודות עוולת הרשלנות (לעניין זה ראו, ע"א (מחוזי ת"א) 406/76גיאור נ' זנדר (28.9.1977)). יוער, כי שאלת התקיימותה של העוולה רלוונטית בדרך כלל כאשר מדובר בנזקי רכוש, שכן בכל הנוגע לנזקי גוף שנגרמו על ידי כלב נקבע הסדר ייחודי, מחמיר יותר (סעיפים 41א-41ג לפקודת הנזיקין).
7. העוולה של הפרת חובה חקוקה קבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, והיא כוללת חמישה תנאים: קיומה של חובה לפי חיקוק; החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק מהסוג שאליו התכוון החיקוק (היינו, מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההפרה לבין הנזק); והחיקוק לא התכוון לשלול את התרופה הנתבעת (ע"א145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 148-140 (1982) ("עניין ועקנין")). נבחן את התקיימות תנאים אלו בענייננו.

          החובה החקוקה היא סעיף 11(א) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג-2002 ("חוק להסדרת הפיקוח על כלבים"), הקובע כך:

"המחזיק בכלב לא יאפשר את יציאתו מתחומי חצריו (להלן – החצרים), אלא אם כן הכלב מוחזק בידי אדם המסוגל לשלוט בו, באמצעות רצועה שאת אורכה וטיבה יקבע השר".

          תכליתו של החוק להסדרת הפיקוח על כלבים היא ליצור הסדר כלל ארצי אחיד בכל הנוגע להחזקת כלבים ופיקוח עליהם, לאחר שקודם לכן היה הנושא מוסדר באופן לא אחיד בחוקי עזר על ידי הרשויות המקומיות, כל רשות בתחומה (בג"ץ 6976/04 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' שר החקלאות ופיתוח הכפר, פסקאות 5-4 (1.9.2005)‏‏). תכליתו של סעיף 11(א) לחוק היא להבטיח שהמחזיק בכלב ינקוט את כל האמצעים הדרושים על מנת שהכלב לא יימצא מחוץ לחצר (או מקומות ייעודיים אחרים), אלא כאשר ניתן לשלוט בו באמצעות רצועה (ראו, רע"פ 5020/13 לויט נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (21.8.2013)). החוק נועד, אפוא, להגן על הציבור מפני פגיעות שעשויות להיגרם על ידי כלב המסתובב חופשי. התובע הוא חלק מציבור זה, וממילא מתקיים התנאי לפיו החוק נועד לטובתו של הניזוק. התפרצות של כלב לכביש היא תופעה שכיחה למדי העלולה להתרחש כאשר כלב מסתובב משוחרר, וברי כי הנזקים העלולים להיגרם כתוצאה מכך הם בין הנזקים שביקש החוק למנוע. לפיכך, מתקיים גם התנאי הדורש כי מדובר יהיה בנזק מהסוג שאליו התכוון החוק. כמו כן, אין בחוק דבר המלמד שהיה בכוונת המחוקק לשלול מהנפגע את תרופת הפיצויים.

המסקנה היא, אפוא, כי כאשר אדם משחרר את כלבו בניגוד לקבוע בסעיף 11(א) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, והכלב מתפרץ לכביש וכתוצאה מכך נגרמת תאונה, קמה עילה כנגד בעל הכלב מכוח העוולה של הפרת חובה חקוקה.

8. אף מטיעוני הנתבע עולה, למעשה, כי הוא אינו חולק על התקיימות יסודותיה של עוולת הפרת חובה חקוקה, למעט לעניין יסוד ההפרה. אשר ליסוד זה, אין מחלוקת שבפועל הסתובב הכלב של הנתבע מחוץ לחצר חופשי וללא רצועה, אולם לטענת הנתבע הדבר היה שלא באשמתו, שכן הכלב ברח מהחצר המגודרת לאחר שחפר מתחת לגדר. טענה זו מעוררת את השאלה מהו סטנדרט ההתנהגות הנדרש על מנת לקבוע האם הייתה הפרה של החובה הקבועה בסעיף 11(א) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים.

בעניין ועקנין קבע בית המשפט העליון ביחס ליסוד ההפרה בעוולה של הפרת חובה חקוקה, כי "רמת ההתנהגות החקיקתית עשוי שתהא גבוהה מזו הנדרשת על-ידי האדם הסביר, או יכול שתהא נמוכה מזו הנדרשת על-ידי האדם הסביר, ויכול שתהא זהה לה. על-כן, יכול שהאחריות בהפרת חובה חקוקה תהא אחריות מוחלטת" (עמ' 138). לעניין זה יש להתחשב בתכליות של דבר החקיקה בו מדובר ובשיקולי מדיניות משפטית (עניין ועקנין, עמ' 140-136; עדה בר-שירה, דפנה לוינסון-זמיר "הפרת חובה חקוקה" דיני הנזיקין – העוולות השונות 10-9 (מהדורה שנייה, 1989)).

          בענייננו, נראה כי יש לאמץ סטנדרט התנהגות של רשלנות. היינו, לא בכל מקרה בו כלב הסתובב חופשי ייקבע אוטומטית כי הבעלים הפר את חובתו לפי סעיף 11(א) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, אלא רק אם הכלב שוחרר על ידי הבעלים או שהבעלים התרשל בשמירתו. קביעה לפיה בעל הכלב יהיה אחראי בכל מקרה בו הכלב היה משוחרר, גם כאשר לא היה אשם כלשהו בהתנהלותו, נראית מחמירה מידי. יתרה מזו, מכך שהמחוקק קבע הסדר אחריות ייחודי מחמיר בכל הנוגע לנזקי גוף הנגרמים על ידי כלב (סעיפים 41א-41ב לפקודת הנזיקין) עולה, כי אין כוונה לקבוע סטנדרט כזה כאשר מדובר בנזקי רכוש. לפיכך, כאשר נגרם נזק כתוצאה מכך שכלב שהסתובב חופשי התפרץ לכביש, יהיה בעל הכלב אחראי לנזק כאשר הוא הניח לכלב להסתובב בחופשיות או התרשל בשמירה על הכלב ולא נקט את כל האמצעים הסבירים הנדרשים על מנת למנוע את המצב בו הכלב היה משוחרר.

9. ומכאן לענייננו. לא מצאתי להטיל ספק בעדותו של הנתבע, כי הכלב נמלט מחצר ביתו, לאחר שחפר מתחת לגדר. בהתחשב בכך, יש לקבוע האם נקט הנתבע אמצעי זהירות מספיקים על מנת למנוע את הבריחה. בקשר לכך טוען התובע כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנתבע, בהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין. אין לקבל טענה זו, שכן סעיף זה מחריג חיה, אשר לגביה יש הסדר ספציפי בסעיף 40 לפקודת הנזיקין. גם סעיף זה אינו חל, שכן לפי הסעיף כאשר מדובר בחיה שאינה חיית בר, נדרש כי "הנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק". הנטל להוכיח את התקיימות התנאים הקבועים בסעיף מוטל על התובע, ובענייננו יסוד זה לא הוכח. לעומת זאת, ייתכן מאוד שחל בענייננו סעיף 41 לפקודת הנזיקין, אולם מכיוון שהתובע לא טען לכך לא אדרש לשאלה זו.
10. הנה כי כן, נקודת המוצא היא כי נטל ההוכחה רובץ במלואו על התובע. עם זאת, בענייננו אני סבור כי עבר אל הנתבע נטל הבאת הראיות בכל הנוגע לאמצעי הזהירות שנקט לצורך מניעת בריחת הכלב מהחצר. מדובר בשאלה המתייחסת למצבה של גדר חצר ביתו של הנתבע ולפעולות שנעשו בקשר אליה. היינו, מדובר בעובדות הנמצאות בידיעתו הייחודית של הנתבע, ולתובע אין ידיעה כלשהי בקשר אליהן. במקרה כזה, די בכך שהתובע הניח בסיס ראשוני לטענותיו, על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות לנתבע. כפי שציין בית המשפט העליון בע"א6205/98‏ אונגר נ' עופר, פ''ד נה(5) 71, 83 (2001):

"הלכה שמכבר היא שמקום שבו מוטל על תובע להוכיח עובדה המצויה בידיעתו הייחודית של הנתבע, לא תידרש מן התובע, בשלב הראשון, אלא כמות הוכחה קטנה עד שהנטל להוסיף ולהביא ראיות יוטל על שכמו של הנתבע".

          התובע עמד בנטל הבאת הראיות הראשוני שעה שהראה שכלבו של הנתבע היה מחוץ לחצר ללא רצועה (ועל כך, כאמור, אין מחלוקת). בהינתן שטענת ההגנה של הנתבע היא כי הכלב ברח על ידי חפירה מתחת לגדר של חצר ביתו, עובר אליו נטל הבאת הראיות לגבי מצבה של הגדר, הפעולות שנעשו כדי לחזק אותה וכדומה.

11. אשר לשאלה מהם האמצעים הסבירים שיש לנקוט כדי למנוע בריחה של כלב מחצר, הרי שזו תלויה בנסיבות העניין. העובדה שהכלב פרץ גדר קיימת אין די בה כדי לקבוע כי לא הייתה רשלנות מצד בעל הכלב, לכל הפחות במישור האזרחי, שכן חלק מאמצעי הזהירות הנדרשים הם לבדוק את הגדר ולחזק אותה במידת הצורך.

יוער, כי בע"פ (מחוזי חי') 179-06-10 מדינת ישראל נ' ברשד (25.11.2010) נדון מקרה בו כלב יצא מחצר לאחר שחפר מתחת לגדר. באותו עניין מדובר היה באישום פלילי בגין אי נקיטת אמצעי זהירות בחיה, בניגוד להוראות סעיף 338(6) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בית המשפט המחוזי החליט, בדעת רוב, לדחות את ערעור המדינה על זיכויו של הנאשם. דעת הרוב קבעה, כי לא ניתן לקבוע כי הנאשם לא נקט אמצעי זהירות סבירים או שהיה עליו לצפות את חפירת הפרצה על ידי הכלב. אולם, דעת הרוב הדגישה כי קביעה זו מתבססת על כך שמדובר בהרשעה בעבירה פלילית, בה רמת הרשלנות הנדרשת גבוהה יותר (ראו, ע"פ 7193/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל, פסקה 56 (30.4.2007)). צוין, כי "ככל שיידרש הדבר ניתן יהיה לדון ולקבוע את אחריותו למעשה במסגרת ההליך האזרחי. בהחלט יתכן, ואיני קובע דבר בעניין זה, כי שם לא תעמוד לו ההגנה שעומדת לו בהליך זה שבפנינו" (פסק דינו של השופט ר' שפירא).

12. בענייננו, הנתבע העיד כי מדובר היה בכלב גדול ומאסיבי (משקל 43-42 ק"ג) (עמ' 13, שורות 2-1 לפרוטוקול). ממילא, ברור כי נדרשה גדר מתאימה. אלא שהנתבע לא הביא ראיה של ממש לגבי טיב הגדר וחוזקה. לגבי הדרך בה יצא הכלב מהחצר טען הנתבע, כי הוא ראה "פרצה בגדר שהיא כאילו מורמת מהאדמה" (עמ' 12, שורה 8 לפרוטוקול). הנתבע הציג תמונה (נ/1), אשר לא ניתן לראות בה את אותה "פרצה" וקשה להתרשם ממנה כיצד התבצעה ה"חפירה" הנטענת. כמו כן, ככל שניתן להתרשם מהתמונה, נראה כי מדובר בגדר רשת עדינה למדי. העובדה שהכלב הצליח להפריד את הגדר מהאדמה – כך לטענת הנתבע – מצביעה לכאורה על כך שהגדר לא הייתה נטועה באדמה ומחוזקת כנדרש. מכל מקום, ככל שהנתבע מעוניין לטעון כי הוא אינו אחראי לכך שהכלב הצליח לפרוץ החוצה מהגדר, היה עליו להביא ראיות ברורות לגבי חוזק הגדר, הבדיקות שנעשו לה, הדרך בה הצליח הכלב "להתגבר" עליה וכדומה. ראיות כאלו לא הובאו. המסקנה המתחייבת היא, כי הוכח ברף הנדרש במשפט אזרחי כי הנתבע התרשל בשמירה על כלבו.
13. הנתבע טען כי התובע לא נהג בהתאם לתנאי הדרך. טענה זו הוכחשה על ידי התובע, אשר טען כי נסע במהירות המותרת וכי לא היה יכול לעצור שכן ההתפרצות לכביש הייתה במרחק של כחצי מטר ממנו. הנתבע לא ראה את התאונה, וגרסת התובע לא נסתרה. הנתבע הצביע אמנם על סתירות מסוימות בעדותו של התובע, אולם מדובר בפרטים שוליים אשר אינם מקעקעים את גרסתו. הנתבע מבסס את טענתו לגבי מהירותו של רכב התובע על תוצאת התאונה ועל כך שלמרבה הצער הכלב נהרג בה, אולם בנסיבות העניין לא ניתן לקבוע ממצאים בעניין זה ללא ראיות מתאימות, כגון חוות דעת מומחה. לפיכך, אני סבור כי הנתבע לא הוכיח שיש לייחס לתובע אשם תורם להתרחשות התאונה.

          המסקנה היא, אפוא, שהאחריות לתאונה מוטלת במלואה על הנתבע.

הנזק

14. הנתבע מעלה שתי טענות עיקריות בסוגיית הנזק. האחת, כי התובע לא הוכיח שהוא הבעלים של הרכב; והשנייה, כי על אף שהרכב תוקן לא הביא התובע ראיות מספיקות לגבי עלות התיקון.
15. שלושה ימים לפני הדיון הגיש התובע חשבונית וקבלה של מוסך, לפיהן נעשה תיקון ברכב אשר הסתיים ביום 18.11.2021. בחשבונית נרשם כי נעשתה "עבודת פחחות + צבע" בסכום של 12,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ובסך הכול 14,040 ש"ח. מהקבלה עולה, כי התובע שילם סכום זה ביום 18.11.2021, בשלושה שיקים. בדיון התנגד הנתבע להגשת המסמכים, מן הטעם שהם לא הוגשו במועד הקבוע בתקנות. בהחלטה שניתנה בדיון אושרה ההגשה, תוך שמירת טענות הצדדים.

אכן, נפלו פגמים מסוימים בהתנהלות התובע בקשר להגשת המסמכים, אולם לא מצאתי שיש בכך כדי למנוע את הגשתם. מדובר בראיות המתייחסות לפעולה שבוצעה, לפי הנטען, לאחר הגשת התביעה. אילו הייתה התביעה נדונה על יסוד המצב בעת הגשתה, ניתן היה להסתפק בחוות דעת השמאי. אולם, משעה שהתובע תיקן את הרכב היה עליו להביא ראיות על עלויות התיקון. מכיוון שהתיקון התבצע לאחר מועד הגשת הראיות בתביעה, אין להלין על התובע על כך שהמסמכים לא צורפו במועד. עם זאת, בהתחשב בכך שהתיקון התבצע כחודשיים לפני מועד הדיון, מן הראוי כי הייתה מוגשת מבעוד מועד בקשה מסודרת להגשת המסמכים כראיות נוספות. אולם, בפגם זה אין כדי להצדיק את מניעת הגשת הראיות, על מלוא המשמעויות של מהלך כזה. בהקשר זה יוער, כי נוכח טענות דיוניות הדדיות שהעלו הצדדים בפתח הדיון הועלתה על ידי בית המשפט האפשרות כי הדיון יתקיים כקדם משפט וייקבע מועד נוסף להוכחות. שני הצדדים העדיפו שלא לעשות זאת. מכאן, כי אף הנתבע לא סבר כי יש בהגשתן המאוחרת של החשבונית והקבלה משום פגיעה של ממש בזכויותיו הדיוניות.

לאור האמור, יש לקבל את החשבונית והקבלה כחלק מהראיות בתיק.

16. נבחן עתה את טענותיו של הנתבע. לא מצאתי לקבל את הטענה כי התובע לא הוכיח את בעלותו ברכב. טענה זו מתבססת על כך שתוקף רישיון הרכב שצירף התובע פג כחצי שנה לפני התאונה. התובע הציע בדיון להגיש רישיון רכב עדכני המלמד על כך שהוא הבעלים של הרכב, אולם בא כוח הנתבע סירב להצגת הראיה באיחור. כך או אחרת, רישום הבעלות ברישיון הרכב ממילא אינו בעל מעמד קונסטיטוטיבי, אלא ראייתי בלבד. העובדה שהרישיון שצורף לא היה בתוקף גורעת במידת מה מכוחו הראייתי, אולם אינה מבטלת אותו. בענייננו, מלבד עדותו של התובע לפיה הוא הבעלים של הרכב, נתמכת גרסתו גם בכך שהוא זה ששילם עבור התיקון (כפי שעולה מהחשבונית והקבלה), ודי בכך כדי להרים את הנטל להוכחת בעלותו ברכב. אוסיף, כי בהינתן האופי הטכני של הראיה הקשורה לרישום הבעלות ברכב, ייתכן שהיה מקום לאפשר את הגשתה באיחור, אילו היה הדבר נדרש.
17. יש לדחות גם את טענת הנתבע היא כי על אף שהרכב תוקן לא הובאו ראיות לגבי עלות התיקון. בהקשר זה נטען, כי בעוד שבחוות דעת השמאי עיקר העלות היא בגין החלפים (9,359 ש"ח), בחשבונית נרשם לגבי התשלום כולו כי הוא היה עבור "עבודות פחחות וצבע". לטענת הנתבע, הדבר מלמד כי המסמכים מזויפים. לא מצאתי לקבל את טענת הזיוף, שעה שהתובע העיד כי תיקן את רכבו במוסך, ואיני סבור כי די בכך שרישום תוכן העבודה לוקה בחסר על מנת להגיע למסקנה כה מרחיקת לכת. טענה נוספת שמעלה הנתבע היא כי לא ייתכן שהרכב תוקן במועד שנטען על ידי התובע, כשנה וחצי לאחר התאונה, שכן הרכב לא היה יכול לעבור טסט בלא שתוקן. אולם, לא הוכח כי הליקויים שהיו ברכב הם כאלו שמונעים מעבר טסט. יש לזכור גם כי ישנה ראיה לגבי היקף הנזק שנגרם לרכבו של התובע, שהיא חוות דעת השמאי. הראיות המתייחסות לעלות התיקונים בפועל מצטרפות לחוות דעת זו. נקודת המפתח היא שהחשבונית והקבלה הן בדיוק על אותו סכום שנקבע בחוות דעת השמאי. בהתחשב בכך, ומשנדחתה הטענה כי מדובר במסמכים מזויפים, סבורני כי די בחשבונית ובקבלה על מנת לבסס את הטענה לעניין גובה הנזק ברף הראייתי הנדרש של מאזן הסתברויות.

          במסגרת חוות דעת השמאי אושרו חלקי חילוף חדשים, לאחר שבבדיקה שערך השמאי לא אותרו חלקי חילוף משומשים. בסיכומיו טוען הנתבע, כי מכיוון שהרכב תוקן זמן רב אחרי שהוצאה חוות דעת השמאי, נדרש היה לערוך בדיקה נוספת, שכן ייתכן שבינתיים הגיעו לשוק חלפים משומשים. על פני הדברים, יש טעם בטענה זו. אולם, בכך אין די כדי לקבוע כי אין לאשר את עלות התיקון, בהעדר ראיה כלשהי לכך שחל שינוי בעניין זה וניתן היה להשיג חלקי חילוף משומשים. מדובר בשאלה של הקטנת נזק, ונטל ההוכחה בעניין זה מונח על כתפי הנתבע. אכן, יש מקום לזקוף לחובתו של התובע את המחדל בכך שלא ביצע בדיקה נוספת, אולם עדיין היה על הנתבע להביא ראיות מינימאליות לכך שחל שינוי בכל הנוגע ליכולת להשיג חלפים משומשים לרכב מסוג הרכב של התובע (כגון הבאת דו"ח עדכני לפיו מצויים חלפים כאלו). בהעלאת אפשרות היפותטית בעלמא אין די.

          לאור האמור, אני סבור שהתובע עמד בנטל להראות כי הוא זכאי לפיצוי לפי חוות דעת השמאי. לצד זאת, לא מצאתי מקום בנסיבות העניין לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני.

סוף דבר

18. הנתבע ישלם לתובע סך של 16,148 בגין הנזק (לרבות ירידת הערך) ועלות חוות דעת השמאי, בתוספת אגרת המשפט כפי ששולמה ושכר טרחת עורך דין בסך 2,620 ש"ח. הסכום ישולם תוך 60 יום.

 

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 יום.

 

 

 

 

 

 

ניתן היום, ד' אדר ב' תשפ"ב, 07 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.

 

אבי סתיו