האם יש לנכות את קצבת השאירים שהמדינה משלמת לשאיריו של חייל אשר יצא לגמלאות ונהרג בתאונת דרכים

בית המשפט דן בשאלה האם יש לנכות את קצבת השאירים שהמדינה משלמת לשאיריו של חייל אשר יצא לגמלאות ונהרג בתאונת דרכים

  

 

בבית המשפט העליון

 

רע"א  1659/21

 

לפני:	כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן
	כבוד השופטת ד' ברק-ארז
	כבוד השופטת י' וילנר

 

המבקשים:	1. ____
	2. _____

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

כלל חברה לביטוח בע"מ

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, שניתן ע"י כב' סגנית הנשיא יהודית שבח והשופטים יונה אטדגי ושלומית יעקובוביץ, מיום 10.01.2021 בתיק עא  048891-10-19

 

תאריך הישיבה:

כ"ד בשבט התשפ"ב

(26.1.2022)

 

 

 

 

פסק-דין

 

השופטת י' וילנר:

 

           האם יש לנכות את קצבת השאירים שהמדינה משלמת לשאיריו של חייל אשר יצא לגמלאות ונהרג בתאונת דרכים, מסכום הפיצוי שנפסק לטובת עיזבונו ויורשיו בתביעת הנזיקין שהוגשה על-ידם? זו השאלה העומדת לפתחנו.

 

 

 

רקע

 

1. ביום 8.3.2007 נהרג ד"י (להלן: המנוח) בתאונת דרכים, כשהוא בן 51 שנה בלבד. המנוח שירת בשירות קבע בצה"ל עד לתחילת שנת 2001, אז יצא לגמלאות והתחיל לקבל פנסיה תקציבית מהמדינה. בתחילת שנת 2007 התחיל המנוח לעבוד ב"אגד", עד להתרחשות התאונה שהביאה למותו הטראגי. לאחר פטירת המנוח החלה אלמנתו (המערערת 1) לקבל קצבת שאירים מהמדינה ותשלומים מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). המערער 2 הוא בנו של המנוח.

 

2. בעקבות פטירת המנוח הגישו תלוייו ויורשיו תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב – יפו (ת"א 2380-08-10), לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד). בית המשפט העמיד את נזקי המערערים – כתלויים וכיורשים – על סכום כולל של 2,916,389 ש"ח. מסכום זה ניכה בית המשפט סך של 3,756,120 ש"ח, בהתאם לפירוט הבא: 14,999 ש"ח ש"אגד" שילמה לאלמנה עקב פטירת המנוח; 735,000 ש"ח בגין קצבאות שהמל"ל שילם וישלם למערערים; ו-3 מיליון ש"ח בגין קצבת השאירים שהאלמנה מקבלת מהמדינה. בהתחשב בכך שסכום הנזק היה נמוך מסכום הניכויים – התביעה "נבלעה" ועל כן בסופו של דבר נדחתה (מאחר שהתאונה התרחשה תוך כדי נסיעה בשירות המעביד, המערערים לא היו זכאים לפיצוי בגין 25% מהנזק).

 

3. על פסק-דינו של בית משפט השלום הגישו המערערים ערעור לבית המשפט המחוזי, שבמרכזו עמדה טענתם כי לא היה מקום לנכות את קצבת השאירים מסכום הנזק שנפסק. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי בדין נוכתה קצבת השאירים.

 

           כב' סגנית הנשיא, השופטת י' שבח (בהסכמת כב' השופט י' אטדגי) ציינה כי אי-ניכוי קצבת השאירים מהפיצוי הנזיקי – יוצר כפל-פיצוי לניזוק וסותר את עקרון השבת המצב לקדמותו. השופטת שבח ציינה כי אמנם, לפי סעיף 64(ד) לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985 (להלן: חוק הגמלאות או החוק), רואים את קצבת השאירים כזכות לפי חוזה ביטוח, שאין לנכותה. ואולם, נקבע כי בשים לב לאמור בסעיף 64(א) לחוק, שלפיו מוקנית למשלם הגמלה "זכות חזרה" כלפי המזיק – אין לפרש את סעיף 64(ד) לחוק כפשוטו, שאחרת יצא המזיק משלם מעבר לנזק שגרם (מלוא הפיצוי – לניזוק; ונוסף על כך, את סכום הגמלה – למשלם הגמלה). בהקשר זה, הפנתה השופטת שבח לפסקי דין שמתייחסים לקצבאות שונות (כגון קצבאות המל"ל וקצבאות לעובדים בשירות המדינה) ולפיהם יש לנכות את הקצבאות האמורות, למרות קיומה של הוראה דומה לזו שקבועה בסעיף 64(ד) לחוק הגמלאות.

 

           כב' השופטת ש' יעקובוביץ הצטרפה למסקנה שלפיה דין הערעור להידחות, אך מנימוקים שונים. לשיטתה, אין הצדקה להורות על ניכוי קצבת השאירים, מכיוון שאין למדינה זכות חזרה כלפי המשיבה (להלן גם: המבטחת) מכוח סעיף 64(א) לחוק הגמלאות, שכן קצבת השאירים לא משולמת בגין תוצאות התאונה. השופטת יעקובוביץ סברה, כי בהעדר זכות חזרה, סר כל חשש כי המבטחת תישא בכפל פיצוי, ולכן אין מקום לניכוי. אולם, לשיטתה, העיזבון כלל אינו זכאי מלכתחילה לפיצוי בראש הנזק של הפסד הכנסה ב"שנים האבודות", משום שלנוכח תשלום קצבת השאירים (חלף הפנסיה התקציבית שקיבל המנוח בחייו) לא נגרם כל הפסד למנוח, ולעיזבון הבא בנעליו, בגין ראש נזק זה.

 

           על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור. בהחלטה מיום 11.10.2021 הורה השופט עמית על מתן רשות ערעור לפי תקנה 149 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; ומכאן הערעור שלפנינו.

 

טענות הצדדים

 

4. המערערים טוענים כי ניכוי קצבת השאירים מסכום הפיצויים אינו מתיישב עם הוראותיו המפורשות של סעיף 64(ד) לחוק הגמלאות, שלפיהן רואים את הקצבה כזכות הנובעת מחוזה ביטוח (שבהתאם לסעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – אין לנכותה). אשר ליחס שבין סעיף זה לבין סעיף 64(א) לחוק, נטען כי בנסיבות שבהן יש לאוצר המדינה זכות חזרה בהתאם לסעיף 64(א), יש להסיג את תחולתו של סעיף 64(ד) – כדי למנוע מצב שבו המזיק נדרש לשלם כפל-פיצוי – לאוצר המדינה ולניזוק. לעומת זאת, במקרים שבהם אין לאוצר המדינה זכות חזרה, כבענייננו – הוראותיו של סעיף 64(א) לא רלוונטיות, ויש להחיל את סעיף 64(ד). המערערים מוסיפים וטוענים, כי בנסיבות כאלה יש לבכר מתן פיצוי-יתר לניזוק על-פני חיוב המזיק בתשלום בגין חלק מן הנזק בלבד.

 

5. המשיבה טוענת כי מבחינה מהותית, קצבת השאירים לא משולמת מכוח "חוזה ביטוח"; וכי ניכויה מסכום הפיצוי בתביעת הנזיקין נחוץ למניעת כפל-פיצוי לניזוק, בניגוד לעקרון השבת המצב לקדמותו. עוד טוענת המשיבה, כי אין לפרש את סעיף 64(ד) לחוק כפשוטו. בהקשר זה, מפנה המשיבה למספר פסקי דין שבהם הורו על ניכוי גמלאות שונות מפיצויים שנפסקו בתביעות נזיקין, על אף שהגמלאות שולמו מכוח חוקים אשר כללו הוראה מקבילה לזו שקבועה בסעיף 64(ד) לחוק הגמלאות. לבסוף, המשיבה מציעה לפרש את סעיף 64(ד) לחוק באופן שמעביר מהתובע אל הנתבע את הנטל להוכיח שהגמלה המשולמת לניזוק אינה מכוח "חוזה ביטוח". בהמשך לכך, טוענת המשיבה כי בחינה ספציפית של קצבת השאירים מושא הליך זה, מלמדת כי לא מדובר בתשלום מכוח חוזה ביטוח.

 

דיון והכרעה

 

6. לאחר עיון בכתובים ושמיעת הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, שוכנעתי כי דין הערעור להתקבל, וכך אמליץ לחבריי להורות.

 

7. כאמור לעיל, השאלה המונחת לפתחינו היא אם יש לנכות את קצבת השאירים המשולמת למערערת מהפיצויים שנפסקו למערערים בתביעת הנזיקין שהגישו בעקבות פטירת המנוח כתוצאה מהתאונה.

 

תמצית הדברים

 

8. נקודת המוצא לדיוננו היא כי אין עיגון בחוק לחובה כללית (להבדיל מהוראות קונקרטיות) בדבר ניכוי הטבות שמקבל ניזוק מהפיצויים שנפסקים לטובתו בתביעת הנזיקין שהוגשה על-ידו (ראו והשוו: ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 516 (2004)). הניכוי אם כן הוא יציר-פסיקה, אשר מקורה בזכות המיטיב, שמשלם את הגמלה, לחזור אל המזיק בתביעת שיפוי (להלן: זכות חזרה). בהינתן זכות חזרה, העדר ניכוי עשוי לגרור חיוב של המזיק בכפל-פיצוי – העומד בניגוד לעקרונות יסוד בדיני נזיקין. אולם, כאשר אין למיטיב זכות חזרה כלפי המזיק, אין חשש מפני חיוב-יתר כאמור של המזיק, ואזי נשמט הבסיס תחת ההצדקה לניכוי (זאת, בהעדר עיגון לכך בהוראת חוק מפורשת כדוגמת סעיף 82 לפקודת הנזיקין, המורה באופן פוזיטיבי על ניכוי תגמולי המל"ל מפיצויים שנפסקים לחובת מעסיק). הדברים מקבלים משנה תוקף במקרים שבהם המחוקק מורה באופן מפורש שלא לנכות את ההטבה.

 

           בעניינו, אין מחלוקת כי למדינה אין זכות חזרה כלפי המבטחת בגין תשלום קצבת השאירים למערערת. לפיכך, בהעדר עיגון בחוק הגמלאות לניכוי קצבת השאירים מסכום הפיצויים, המסקנה היא כי אין מקום לנכותה. מסקנה זו מתחזקת, כאמור, לנוכח הוראות סעיף 64(ד) לחוק הגמלאות שממנו עולה כי אין לנכות את קצבת השאירים.

 

           כך בתמצית, ולהלן ביתר הרחבה.

 

המתווה הנורמטיבי

 

9. קצבת השאירים היא גמלה המשולמת מכוח סעיף 25 לחוק הגמלאות.

 

           סעיף 64(א) לחוק מורה כך:

 

"היה המקרה שחייב את אוצר המדינה לתשלום גימלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי בתשלום פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי אוצר המדינה לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על גימלה ששילם או שהוא עתיד לשלמה, עד לגובה הפיצויים שחייב בהם הצד השלישי".

 

           סעיף 64(ד) לחוק מורה כך:

 

"לענין סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], רואים גימלה כזכות הנובעת מחוזה".

 

           סעיף 86 לפקודת הנזיקין מורה כך:

 

"שעה שבאים לשום פיצויים המשתלמים בשל עוולה, לא יובא בחשבון כל סכום ששולם או שמגיע לרגל אותה עוולה על פי חוזה ביטוח".

 

10. הנה כי כן, מהשילוב של סעיף 64(ד) לחוק הגמלאות עם סעיף 86 לפקודת הנזיקין, עולה כי אין לנכות את קצבת השאירים מסכום הפיצוי שנפסק למערערים במסגרת תביעת הנזיקין שהוגשה בעקבות פטירת המנוח: סעיף 64(ד) לחוק, קובע במפורש כי רואים גמלה, ובכלל זה גמלת שאירים, המשולמת מכוח החוק כזכות הנובעת מחוזה ביטוח; וסעיף 86 לפקודת הנזיקין משלים וקובע כי אין לנכות מסכום הפיצויים תשלומים שהתקבלו מכוח חוזה ביטוח. אולם, מסקנה זו מעוררת קושי, הנובע מכך שסעיף 64(א) לחוק הגמלאות מקנה לאוצר המדינה, כמי שמשלם את הגמלה, זכות חזרה כלפי המזיק. החלת סעיף 64(א) לחוק הגמלאות וסעיף 64(ד) לחוק בו-זמנית, דהיינו – מתן זכות חזרה למדינה כלפי המזיק (64(א)), לצד אי-ניכוי ההטבה מסכום הפיצוי שמחויב המזיק לשלם לניזוק (64(ד)), תביא לתוצאה שקשה להלום, ולפיה המזיק יחויב בתשלום פיצוי העולה על הנזק שגרם.

 

           מהו אפוא היחס הראוי בין שני סעיפים אלה?

 

11. אומר בתמצית כי לדידי במקרים שבהם חל סעיף 64(א) לחוק – דהיינו, כאשר יש למדינה זכות חזרה כלפי המזיק – אין תחולה לסעיף 64(ד) לחוק – כלומר, יש לנכות את הגמלה. מצידו השני של אותו מטבע – כאשר אין למדינה זכות חזרה כלפי המזיק, או אז חלה ההוראה הקבועה בסעיף 64(ד) לחוק, ואין מקום לנכות את הגמלה מסכום הפיצויים. על-מנת להסביר מסקנתי זו, אדרש תחילה למערכת היחסים המשולשת שבין המזיק, הניזוק, והמיטיב, אשר נוצרת בנסיבות שבהן הניזוק זכאי להטבות שונות כתוצאה מהאירוע הנזיקי, ולרציונל העיקרי העומד בבסיס הניכוי של הטבות אלו; לאחר מכן אתייחס ליחס שבין עקרון השבת המצב לקדמותו לבין הצורך בניכוי כאמור; ולבסוף אסקור במבט משווה חוקים אחרים, שכלולים במסגרתם הסדרים מקבילים להסדר שקבוע בסעיף 64 לחוק הגמלאות.

 

על הטבת נזק, זכות חזרה, וניכוי

 

12. בהתאם להוראותיו של סעיף 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: חוק הטבת נזקי גוף), מי שמיטיב את נזקו של הניזוק, רשאי "לחזור אל המזיק" ולתבוע ממנו שיפוי בגין ההטבה האמורה (עד לגובה הנזק שבו חייב המזיק):

"גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב".

 

הסדר כללי זה, מקבל ביטוי גם בהסדרים ספציפיים ביחס למיטיבים שונים, שעליהם אעמוד בהמשך הדיון. נזכיר בשלב זה את סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שקובע כי "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה". הסדר ספציפי נוסף – הוא הרלוונטי לענייננו, מעוגן כאמור, בסעיף 64(א) לחוק הגמלאות, אשר צוטט לעיל (ראו פס' 9).

 

13. במקרה שבו צד שלישי מעניק הטבה לניזוק בגין הנזק שגרם לו המזיק, נוצרת מערכת יחסים משולשת – מזיק-ניזוק-מיטיב – שהסדרתה אינה פשוטה כלל ועיקר, כפי שהיטיב לתאר השופט (כתוארו אז) ברק:

 

"השאלה, מה השפעה נודעת על היקף הנזקים שבגינם חייב המזיק לפצות את הניזוק, לטובות הנאה שהניזוק מקבל מצד שלישי (collateral benefits), היא אחת השאלות הסבוכות בדיני הנזיקין. סיבוך זה מקורו כפול: ראשית, משום שענין לנו כאן לא ביחס הרגיל מזיק-ניזוק, אלא ביחס משולש מזיק-ניזוק-מיטיב; שנית, משום שהפתרונות לשאלה הם רבים ומגוונים. ניתן לגרוס כי הניזוק זכאי לקבל את מלוא הנזק מהמזיק בלא להתחשב כלל בהטבה, וכן את ההטבה מהמיטיב; ניתן לסבור כי ההטבה מפחיתה את הפיצוי לו זכאי הניזוק מהמזיק; וניתן אף לקבוע כי הניזוק יפוצה על מלוא נזקו, בלא להתחשב בהטבה, תוך הטלת חובה על הניזוק לשיפויו של המיטיב. נראה שכל אחד מהפתרונות הללו אומץ לענין סוג זה או אחר של טובת הנאה, מבלי שהפסיקה בארץ ומחוצה לה – הצליחה לקבוע עיקרון אחיד שיש בו לפתור את כל המצבים האפשריים" (ע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ' מוטס, פ"ד לד(3) 551, 553 (1980)).

 

14. על העקרונות העומדים בבסיס משולש היחסים ניזוק-מזיק-מיטיב עמדה השופטת פרוקצ'יה בע"א 7547/99 מכבי שירותי בריאות נ' דובק בע"מ, פ"ד סה(1) 144, 189-188 (2011):

 

"שלושה כללים מרכזיים עומדים ביסוד מערכת היחסים המשולשת מזיק-ניזוק-מיטיב. הכלל הראשון הוא – כי תביעת המיטיב כלפי המזיק אינה אמורה להטיל עליו אחריות כוללת החורגת מזו שהוא חב בה בגין הפרת אחריותו כלפי הניזוק. הכלל השני הוא – כי הניזוק אינו זכאי לפיצוי החורג מגבולות הנזק הכולל שנגרם לו [...] הכלל השלישי הוא – כי למיטיב עומדת זכות שיפוי כלפי המזיק על ההטבה שהעניק לניזוק בגין נזק שנגרם לו מהפרת אחריות המזיק כלפיו, אולם שיעור השיפוי אינו יכול לעלות על שיעור הנזק שנגרם לניזוק ממעשי המזיק, והוא מוגבל להטבה שהוענקה בפועל [...]

 

       וכך, הניזוק יקבל את הטבת נזקו בשיעור נזקו הממשי, ולא למעלה מכך; המיטיב יקבל מהמזיק שיפוי של סכום ההטבה שהעניק לניזוק, אך זאת בגבולות אחריותו של המזיק ולא למעלה ממנה; ואילו המזיק ישא בחובת פיצוי כוללת על הנזק הממשי שגרם לניזוק, ולא מעבר לכך, וישפה את המיטיב רק עד לגבולות אחריותו, ולא מעבר לה" (ההדגשות במקור).

 

15. ואכן, בשל זכותו של המיטיב לחזור אל המזיק בתביעת שיפוי, מתעורר חשש כי המזיק יחויב בתשלום העולה על הנזק שגרם: תשלום מלוא הפיצוי – לניזוק; וכן תשלום בגובה ההטבה – למיטיב. נמחיש את הדברים באמצעות דוגמא מספרית.

 

           ראובן נהרג בתאונת דרכים. בית המשפט פוסק לתלוייו פיצויים בסכום של 1,000 ש"ח. לצד זאת, התלויים זכאים לקצבה מטעם המל"ל בגין מותו של ראובן, בשיעור של 700 ש"ח. על-פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, עומדת למל"ל, כמיטיב, זכות חזרה כלפי המזיק בתביעת שיפוי. במצב דברים זה, מתעורר חשש כי המזיק יחויב בתשלום כולל של 1,700 ש"ח: 1,000 ש"ח לתלוייו של ראובן ו-700 למל"ל; שעה שהנזק שגרם המזיק הוא בסכום של 1,000 ש"ח בלבד.

 

           תוצאה זו אינה מתיישבת עם העיקרון הבסיסי שלפיו אין לחייב את המזיק בתשלום פיצוי העולה על הנזק שגרם, ומכאן מקור הניכוי; אשר מביא, בנסיבות שבהן עומדת למיטיב זכות חזרה כלפי המזיק, לאיזון במשולש היחסים שבין המזיק, הניזוק והמיטיב (ראו רע"א 7946/09 מקפת החדשה נ' אנוך, פס' 3 (29.2.2012)). כך, בחזרה לדוגמא המספרית שלעיל, קצבת המל"ל בסכום של 700 ש"ח תנוכה מהפיצוי בסך 1,000 ש"ח שהמזיק מחויב לשלם לניזוק, והוא יעמוד לאחר הניכוי על 300 ש"ח. במצב דברים זה, הנזק שנגרם לניזוק משולם במלואו (700 ש"ח על-ידי המל"ל ו-300 ש"ח על-ידי המזיק); המזיק משלם את הנזק במלואו (300 ש"ח ישירות לניזוק ו-700 ש"ח למל"ל); והמיטיב זוכה להשבה מלאה עבור הטבתו.

 

16. כמתואר לעיל, אין בחוק עיגון לחובה כללית לנכות מהפיצויים את ההטבה שמקבל הניזוק מן המיטיב; אך הניכוי מתחייב מזכות החזרה של המיטיב כלפי המזיק, ונועד, בראש ובראשונה, למנוע מצב שבו המזיק יחויב בתשלום העולה על הנזק שגרם.

 

           ראו לעניין זה את דבריו הנכוחים של השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 709/80 פרלמן נ' לוזון, פ''ד לו(4) 273, 279 (1982):

 

"[...] הפחתת תשלומי המוסד-המיטיב מסכום הפיצויים לו זכאי הניזוק מאת המזיק מקורה בפירוש, שנתן בית משפט זה להוראת סעיף 150(א) לחוק הביטוח הלאומי [...].

הוראה חקוקה זו קובעת, כי למוסד עומדת הזכות כלפי הניזוק לתבוע פיצוי בגין הגימלה, אשר שולמה על-ידיו או שהוא עתיד לשלמה. באה הפסיקה והוסיפה, בדרך הפרשנות השיפוטית, כי משהוענקה זכות זו למוסד, שוב אין הניזוק יכול להפעיל את זכותו שלו - אשר בנעליה נכנס המוסד - שאם לא כן ילקה המזיק פעמיים. על-כן מפחיתים מסכום הפיצויים, לו זכאי הניזוק כלפי המזיק, אותו סכום, אשר המוסד זכאי לו על-פי הוראות סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [...], מאת המזיק" (ההדגשות הוספו).

 

17. על הקשר ההדוק שבין זכות החזרה העומדת למיטיב לבין חובת הניכוי, קשר אשר שומר על האיזון במשולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב, עמד גם פרופ' אריאל פורת. לגישתו, מאחר שהניכוי נועד למנוע מצב שבו המזיק יחויב בכפל תשלום במקרים שבהם יש זכות חזרה, הרי שבמקרים שבהם אין זכות חזרה, אין הצדקה לנכות תגמולי ביטוח (ראו: אריאל פורת "כאשר דברים טובים ורעים באים יחדיו: ניכוי טובות-הנאה מן הפיצויים" משפט ועסקים כ 41, 48 (התשע"ו)). כן ראו דבריו של המלומד דוד קציר, אשר ציין כי "הענקת זכות שיפוי לגופים משלמי הגימלה, כמוה כהטלת חובת ניכוי הגימלאות הללו מן הפיצויים" (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך ב 1399-1398 (מהדורה חמישית, 2003)).

 

18. הנה כי כן, בהעדר הוראת חוק ספציפית המורה על ניכוי הטבות שקיבל הניזוק מהפיצוי שנפסק לחובת המזיק, הבסיס לניכוי כאמור הוא זכות החזרה של המיטיב כלפי המזיק, והעיקרון שלפיו אין לחייב את המזיק בתשלום פיצוי העולה על הנזק שגרם. ממילא, בנסיבות שבהן אין למיטיב זכות חזרה כאמור, נשמט הבסיס העיקרי לניכוי, בבחינת "אין שיפוי – אין ניכוי".

 

הניכוי ועקרון השבת המצב לקדמותו

 

19. לצד האמור לעיל, יש לציין כי קיימת תכלית נוספת לניכוי, המתמקדת בניזוק, והיא מניעת פיצוי העולה על הנזק שנגרם לו ו"התעשרותו", כביכול, באופן שאינו מתיישב עם עקרון השבת המצב לקדמותו. בהתאם לעקרון זה, הפיצוי שנפסק לניזוק אמור להעמידו, בקירוב ובמידת האפשר במונחים כספיים, במצב שבו היה נתון אלמלא מעשה העוולה, ולא מעבר לכך (במאמר מוסגר יוער כי, מטבע הדברים, האפשרות "להשיב את המצב לקדמותו" היא חלקית בלבד; ראו ע"א 610/75 רותם נ' אברהם, פ"ד לב(1) 799, 809 (1978)). מכוח עיקרון זה, יש לכאורה להורות על ניכוי כל הטבה שמקבל הניזוק מסכום הפיצויים שנפסק לטובתו – אף במנותק מהשאלה אם עומדת למיטיב זכות חזרה כלפי המזיק. כך, בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי יש לנכות את קצבת השאירים, למרות שאין למדינה זכות חזרה כלפי המבטחת.

 

20. לדידי, אי-ניכוי קצבת השאירים מסכום הפיצויים, אינו עומד בסתירה לעקרון השבת המצב לקדמותו, ואבהיר.

 

21. ראשית, הטענה שלפיה אי-ניכוי קצבת השאירים מזכה את השאירים והעיזבון בכפל-פיצוי, בניגוד לעקרון השבת המצב לקדמותו, מתעלמת מההבחנה העקרונית בין הישויות המשפטיות הנפרדות: התלויים – אשר זכאים לקצבת השאירים; לעומת היורשים הבאים בנעליו של הניזוק – אשר זכאים לפיצוי הנזיקי בגין "השנים האבודות". ודוק, במקרים רבים יש אומנם זהות בין אלה לאלה, אולם אין הכרח – לא מבחינה עיונית ולא מבחינה מעשית – שכך יהיו פני הדברים, וראו דבריו הנכוחים של המשנה לנשיאה ריבלין בע"א 2739/06 עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל נ' רזקאללה, פ"ד סב(3) 864 (2008):

 

"13. עמדתי היא כי גישתו של השופט טל, כפי שהובעה בעניין קידר, נכונה היא – הן בפן הסטטוטורי הן בפן הענייני. עילתם של התלויים היא עילה עצמאית ומובחנת מעילתו של העיזבון [...]. תביעתם של התלויים נסבה על הפסדי הממון שנגרמו להם-עצמם עקב מותו של הנפגע. תביעתו של העיזבון לעומת זאת היא בגין נזקיו של המנוח עצמו [...]. התביעות של התלויים מזה של העיזבון מזה הן, אם כן, תביעות מובחנות ומובדלות, וכל אחת מהן כוללת ראשי נזק שונים (הגם שיש ביניהן גם תחום של חפיפה). התוצאה ההגיונית המתחייבת מכל אלה היא שהמזיק צריך לשאת (פעם אחת) בפיצוי עבור כל נזק שגרם (לעיזבון בשם הניזוק ולתלויים), וכי אין לנכות – בלשונו של השופט טל – 'מין בשאינו מינו'. תוצאה זו מתבקשת גם בשל העובדה שהזהות בין היורשים לבין התלויים היא נתון מקרי ואין סיבה מבוררת לכך שבמקרה אחד, שבו יש זהות כזו, ישולמו בפועל אך מקצת מראשי הנזק (אלה הנכללים בתביעה הגבוהה יותר – נתון מקרי בפני עצמו), ואילו במקרה האחר, שבו אין זהות בין היורשים לתלויים, ישולמו ראשי הנזק כולם" (ההדגשה הוספה).

 

           אציין, כי מהטעם האמור, איני שותפה לעמדתה של השופטת יעקובוביץ, שלפיה לעיזבון לא נגרם בפועל כל הפסד הכנסה ב"שנים האבודות" לנוכח תשלום קצבת השאירים למערערת.   

 

22. שנית, קצבת השאירים משולמת למערערת בשל עצם פטירתו של המנוח ובהתאם לתנאי עבודתו. לעומת זאת, הפיצוי בתביעה הנזיקית בגין "השנים האבודות", משולם לעיזבון, הבא בנעליו של המנוח, בגין פטירתו כתוצאה מהתאונה. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"א 760/88 מדינת ישראל נ' בן דוד, פ"ד מה(2) 196, 206 (1991):

 

"המסקנה היא, איפוא, שהגימלה המשולמת בפועל לאלמנה ניתנת לה מכוח תנאי עבודתו של המנוח בשירות המדינה ואינה ניתנת לה בשל מותו של המנוח עקב התאונה.

על-כן, על-פי הפסיקה שנתגבשה לפירוש הוראותיו של סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [אשר כזכור, עליו נסמך סעיף 64(ד) לחוק הגמלאות – י"ו], גימלה זאת אינה מהווה טובת הנאה הראויה לניכוי מסכום הפיצויים. גימלה זאת היא זכות הנובעת מחוזה, ובתור שכזאת אין להביאה בחשבון כאשר באים לשום את הפיצויים המגיעים לתלויות בתביעתן ההיפותטית [...].

מסקנתי היא, איפוא, ש'הנזק ההיפותטי' של התלויות צריך לכלול את מלוא הפסדי התמיכה הנובעים מאובדן הקיצבה, ללא הפחתה של סכום הגימלה המשולם לאלמנה ממילא" (ההדגשות הוספו).

 

23. הנה כי כן, הטענה שלפיה אי-ניכוי קצבת השאירים מביא להתעשרותו של הניזוק (או של יורשיו), מתעלמת מההבחנה בין הטבות שניתנו כתוצאה מהתאונה לבין הטבות שניתנו בגין פטירתו של הניזוק ללא קשר לתאונה.

 

25.  שלישית, באופן קונקרטי, ביחס לחוזה ביטוח, כבענייננו, יש קושי לומר שאי-ניכוי ההטבה מביא ל"התעשרות" של הניזוק, באופן שאינו מתיישב עם עקרון השבת המצב לקדמותו. אסביר.

 

           סעיף 4 לחוק הטבת נזקי גוף קובע כי למיטיב מכוח "חוזה ביטוח" אין זכות חזרה כלפי המזיק:

 

 "[...] אם היה המיטיב תאגיד העוסק בעסקי ביטוח – למעט תאגיד המבטח את חבריו בלבד – ופעל לפי חוזה ביטוח עם הניזוק או המוטב, לא יהיה זכאי להיפרע לפי חוק זה, אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מזכותו לפי חוק אחר".

 

בהתאם לכך, נקבע בסעיף 86 לפקודת הנזיקין, כי אין לנכות הטבות שניתנו מכוח "חוזה ביטוח".

 

           כך למשל, ראובן רכש פוליסת ביטוח חיים, שלפיה במקרה מוות יהיו תלוייו זכאים לתגמולי ביטוח בסכום של 600 ש"ח. החברה המבטחת, אשר משלמת לתלויים את תגמולי הביטוח, אינה רשאית לחזור אל המזיק בתביעת שיפוי; ובהתאם לכך – תגמולי הביטוח לא ינוכו מסכום הפיצויים שייפסקו לתלויים בתביעת הנזיקין.

 

24. אי-ניכוי של כספים המשולמים לפי חוזה ביטוח, מוצדק מנקודת המבט של שלושת השחקנים במערכת היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב. כך, מבחינת הניזוק, כספי הביטוח אינם "הטבה" רגילה, אלא משולמים לו תמורת פרמיה ששילם למבטח (המיטיב). מבחינת המיטיב, אין מקום לשפותו בגין התגמולים ששילם לניזוק-המבוטח שהרי עבורם גבה פרמיה. מבחינת המזיק, אין מקום לנכות את תגמולי הביטוח מהפיצויים שנפסקים לחובתו, שכן בהיעדר זכות חזרה של המבטחת כלפיו, אין חשש שהוא יחויב בתשלום העולה על הנזק שגרם; ובנסיבות כאלו – אין הצדקה שמי שייהנה מניכוי התגמולים יהיה דווקא המזיק, אשר ישלם פחות מהנזק שגרם, ולא הניזוק (אשר זכה כאמור בתגמולי הביטוח תמורת הפרמיה ששילם). ראו לעניין זה את שנקבע בעניין אנוך:

 

"18. [...] הגיונה של החרגת תשלומים לפי חוזה ביטוח מן הכלל הרגיל בדבר ניכוי הטבות, נעוץ בתפיסה שלפיה מקום בו רכש המבוטח את הזכות לקבל תשלומי ביטוח בקרות אירוע נזק מסוים, אין המדובר ב'הטבה' ממש, כי אם ב'הנאה שהרוויח בזיעת אפו' (ראו: עניין עמיר, פס' 7 לפסק-הדין). כמו-כן, יש הסבורים כי לא מתקיים קשר סיבתי בין המעשה העוולתי לבין קבלת תשלומי הביטוח, שכן הסיבה לקבלתם היא חוזה הביטוח (ראו: ברק, בעמ' 643). נוסף על כך, לא יהא זה מוצדק להנות את המזיק בגין פרמיות ששילם הניזוק, הנאה שמקורה בכך שלחברת הביטוח לא נתונה זכות לחזור אל המזיק בגין תשלומי הביטוח וניכוים מן הפיצויים יוביל להפחתת הסכום הכולל שמשלם המזיק".

 

כמו כן, ראו: ע"א 61/55 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג, פ"ד י 190, 195-194 (1956); ע"א 4431/17 פלוני נ' פלוני, פס' 38 (3.10.2019).

 

25.  מהמקובץ עולה, כי אי-ניכוי קצבת שאירים מסכום הפיצויים אינו עומד בסתירה לעקרון השבת המצב לקדמותו.

 

 

עקרון השבת המצב לקדמותו – עקרון יחסי

 

26. בלי לגרוע מהאמור לעיל, יוער כי עקרון השבת המצב לקדמותו אינו עומד לבדו, ומולו ניצבים עקרונות וערכים אחרים הרלוונטיים לדיני הנזיקין. בהקשר זה, לא למותר להזכיר את הביקורת על התפיסה שרואה בעקרון האמור מטרה מרכזית של דיני הנזיקין.

 

           כך, לדוגמא, פרופ' ישראל גלעד מתייחס להבחנה בין ערכים, מטרות ראשוניות, מטרות נגזרות ואמצעים. לגישתו, ערכים מרכזיים של דיני הנזיקין הם הגדלת רווחה, חופש, שוויון, והגינות; המטרות הראשוניות של דיני הנזיקין הן קידום של הערכים האמורים. מהערכים ומהמטרות הראשוניות צומחות מטרות נגזרות – כגון העברת משאבים באמצעות דיני הנזיקין, שיכולה לקדם שוויון. דוגמאות נוספת למטרות נגזרות הן הרתעה ופיזור נזק, שיכולות לקדם ערכים של הגדלת רווחה, הגינות וחופש (יוער, כי ישנן גישות פלורליסטיות שלפיהן מוצע לאזן בין המטרות השונות של דיני הנזיקין; ראו: בנימין שמואלי "'קליעה למטרה': הצעת תפיסה פלורליסטית חדשה לדיני הנזיקין המודרניים" משפטים לט 233, 249 (התש"ע)). האמצעים הם כלים משפטיים שנועדו לקדם את המטרות, ומבחינה מסוימת – עקרון השבת המצב לקדמותו הוא אמצעי להשגת מטרות כגון יעילות, צדק מחלק והגינות (ראו: ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 52-51, 391 (התשע"ב-2012). וראו גם גישתה של ד"ר נילי קרקו-אייל במאמרה "השבת המצב לקדמותו בתביעות לפיצוי על נזקי גוף – עקרון יסוד שאבד עליו הכלח?" דין ודברים ט 175, 191-188 (התשע"ו), שעמדה על כך שעקרון השבת המצב לקדמותו מתמקד רק בנקודת המבט של הניזוק, בעוד שצדק מתקן מתרכז גם במזיק. גישה נוספת, שלפיה עקרון השבת המצב לקדמותו "עוין שיקולים חלוקתיים בכלל ואת שיקולי השוויון בפרט", מובאת אצל צחי קרן-פז במאמרו "כיצד דיני הפיצויים הופכים את העניים לעניים יותר?" עיוני משפט כח(1) 299, 308-306 (2004). שם, מציג המחבר ביקורת ספציפית בנוגע להחלת עקרון השבת המצב לקדמותו בחוק הפלת"ד, בשים לב למטרה הסוציאלית של חוק זה (ראו עמ' 319-315)).

 

27. כשלעצמי, אני סבורה כי לא נס לחו של עיקרון השבת המצב לקדמותו (ראו גם: קרקו-אייל, בעמ' 185-184), אם כי חשיבותו באה לידי ביטוי בעיקר בעת חישוב הפיצויים הנפסקים לניזוק והתאמתם לנזק הקונקרטי שנגרם לו. לצד זאת, בנסיבות מסוימות ראו המחוקק והפסיקה לסטות מעקרון זה באופן מודע ומכוון (ראו: קרקו-אייל, בעמ' 237-224).

 

28. לכל האמור אוסיף, כי כאשר מופר האיזון הרגיל ב"משולש היחסים" שבין המזיק, הניזוק והמיטיב, קיימת הצדקה בנסיבות מסוימות לכך שהניזוק הוא שייהנה ממצב זה ולא המזיק. ראו למשל, בע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12.3.2018), שם ציין השופט עמית כי "אמנם ככלל יש להיזהר מפני כלל שיעניק לניזוק פיצוי יתר, מעבר להשבת המצב לקדמותו; אך במצבים חריגים יש להעדיף את פיצוי היתר לניזוק על פני כלל שיאפשר למזיק ליהנות ממעורבות של גורם שלישי (המל"ל), אשר כפוף למערכת כללים נפרדת" (פס' 12; ההדגשות במקור). הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו, לנוכח התכלית הסוציאלית של חוק הפלת"ד (ראו: קרן-פז, בעמ' 319-315).

 

29. סיכום ביניים: הכלל הבסיסי אשר קבוע בסעיף 2 לחוק הטבת נזקי גוף, הוא זכות חזרה של המיטיב אל המזיק. כפי שהובהר לעיל, זכות חזרה זו, היא-היא שמחייבת את ניכוי הכספים שהמיטיב משלם לניזוק מהפיצויים שהמזיק מתחייב לשלם לניזוק, כדי למנוע מצב שבו המזיק יחויב בתשלום פיצוי העולה על הנזק שגרם. בענייננו, כלל זה מקבל ביטוי בסעיף 64(א) לחוק. לעומת זאת, סעיף 64(ד) לחוק מבטא את החריג לכלל, אשר מבוסס על הוראתו של סעיף 4 לחוק הטבת נזקי גוף ועל סעיף 86 לפקודת הנזיקין, כמפורט בהרחבה לעיל. על כן, כאשר יש למיטיב, משלם הגמלה, זכות חזרה כלפי המזיק כאמור בסעיף 64(א) לחוק הגמלאות – נסוג סעיף 64(ד) לחוק, ולכן כספי הגמלה ינוכו מהפיצוי שנפסק לחובת המזיק. לעומת זאת – כאשר מטעמים שונים אין למשלם הגמלה זכות חזרה כלפי המזיק, כבענייננו, סר החשש מפני חיוב המזיק בכפל-פיצוי, ונשמטת הקרקע תחת הבסיס העיקרי לניכוי. בנסיבות כאלה, חלה ההוראה הקבועה בסעיף 64(ד) לחוק – שלפיה רואים גמלה המשולמת מכוח החוק כזכות הנובעת מחוזה, שאין לנכותה. כמו כן, אי-ניכוי של קצבת השאירים, אינו עומד בסתירה לעקרון השבת המצב לקדמותו – הן משום שאין קשר סיבתי בין קצבת השאירים לבין התאונה, שכן מדובר בגמלה המשולמת מכוח חוזה; והן בשים לב להבחנה בין השאירים לבין העיזבון. מכל מקום, עקרון השבת המצב לקדמותו הוא עיקרון יחסי, שנסוג בנסיבות מסוימות ובהן, בין היתר, כאשר המחוקק ראה לחרוג ממנו באופן ברור או בשל שיקולים שונים נוספים.

 

30. יישום כל האמור לעיל מוביל למסקנה, כי יש להחיל בענייננו את סעיף 64(ד) לחוק הגמלאות – ככתבו וכלשונו – ולהימנע מניכוי קצבת השאירים מהפיצוי שנפסק לטובת המערערים בתביעת הנזיקין.

 

 

מבט משווה לחוקים אחרים

 

31. בחוקי גמלאות נוספים קיימים הסדרים דומים לזה שמעוגן בסעיף 64 לחוק הגמלאות. לאורך השנים, ניתנו פסקי דין שונים ביחס להסדרים אלה, אשר אינם בהכרח מתיישבים זה אל זה, ולהלן אתייחס לדברים בתמצית.

 

חוק הביטוח הלאומי

 

32. סעיפים 328(א) ו-332 לחוק הביטוח הלאומי, מקבילים לסעיפים 64(א) ו-64(ד) לחוק הגמלאות, בהתאמה. בעניין צ'טווד, בית משפט זה נדרש ליחס שבין הסעיפים, והעניק פרשנות מצמצמת לסעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי. כך, נקבע כי ההוראה שלפיה רואים בגמלה של המל"ל כזכות הנובעת מחוזה, לא מכוונת למנוע את ניכוי גמלאות המל"ל, אלא ליצור "קרן שמורה" לטובת המל"ל ולהגן על זכות החזרה שלו, אשר מעוגנת בסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי (שם, בעמ' 195).

 

           לדידי, פרשנות מצמצמת זו לסעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי, נועדה להבטיח את זכות החזרה של המל"ל, בנסיבות שבהן קיימת זכות חזרה כאמור. ואכן, בע"א 675/75 צנורות המזרח התיכון בע"מ נ' שעבי, פ"ד לא(3) 225, 235 (1977), הדגיש השופט לנדוי כי ההלכה שנקבעה בעניין צ'טווד "הושתתה כידוע על הרעיון שלמוסד מגיעה זכות סוברוגציה, לתבוע מן המזיק אותו חלק של הפיצוי אשר המוסד שילם לניזוק בפועל בצורת גימלאות".

 

33. יצוין, כי התפיסה שלפיה אם יש זכות חזרה למל"ל בגין הגמלאות ששילם לניזוק – יש לנכות את הגמלאות; ואם אין זכות חזרה – אין לנכותן (אלא אם קיימת הוראת חוק ספציפית המורה על ניכוי, כגון סעיף 82 לפקודת הנזיקין המורה כאמור על ניכוי תגמולי המל"ל מפיצויים שנפסקים לחובת מעסיק), קיבלה ביטוי מובהק במספר פסקי-דין של בית משפט זה.

 

           כך, למשל, ציינה השופטת בן-פורת בד"נ 30/83 כהנקא נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח(4) 543, 551-550 (1984):

 

"כפשוטם קובעים סעיפים אלה [סעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי בגרסתו הקודמת וסעיף 86 לפקודת הנזיקין – י"ו], שאין לנכות את הגימלאות מסכום הפיצויים, שהמזיק חייב בהם לשם הטבת נזקיו של הנתבע [...]. אולם כאשר יש למוסד זכות שיבוב - או כאשר קיימת הוראה בדין שיש במקרה פלוני לנכות את הגימלאות מסכום הפיצויים חרף העדר זכות שיבוב (ראה, למשל, סעיף 82 לפקודת הנזיקין [...]) - משתנה המצב. [...]

היינו, כאשר המוסד לביטוח לאומי, בגדר מילוי חובתו על-פי דין, משלם גימלאות לנפגע אך זכאי מכוח זכות השיבוב לחזור על "המזיק" ("הצד השלישי") כדי להיפרע את אשר שילם לנפגע במסגרת חובה זו. בנסיבות אלה, כאשר המזיק צפוי לתביעה (או נתבע בפועל) על-ידי המוסד לביטוח לאומי להשיב למוסד את הגימלאות, ניתן וצריך לנכותן מסכום הפיצויים. אם נגרוס אחרת, ייצא, שלא המוסד אלא המזיק הוא המשלם בסופו של דבר "גימלאות" לניזוק, וזאת בנוסף על הטבת מלוא נזקיו. תוצאה כזאת סותרת את העיקרון 'שאין לחייב את המזיק בתשלום כפול, הן לניזוק והן למוסד'

[...]

לעומת זאת, אם אין למוסד זכות שיבוב (וגם אין הוראת דין לסתור, דוגמת סעיף 82 לפקודת הנזיקין [...]), יש, לדעתי, לתת לסעיף 154 לחוק הביטוח הלאומי (הסומך, כזכור, על סעיף 86 לפקודת הנזיקין [...]) תוקף מלא, ואז על עקרון הפחתת הנזק לסגת מפני הנאמר שם" (ההדגשות הוספו).

 

34. כן ראו את דברי השופטת נתניהו בע"א 714/80 גולדברגר נ' בסה, פ"ד לז(3) 109, 114 (1983), שלפיהם הבסיס לניכוי גמלאות המל"ל הוא זכות החזרה של המל"ל אל המזיק – "העיקרון הוא, שאין לחייב את המזיק בתשלום כפול, הן לנזוק והן למוסד, והדברים ידועים". בהמשך לכך נקבע, כי "כל עוד צפוי המזיק לתביעת שיבוב מאת המוסד, זכאי הוא שסכומים, שהמוסד עשוי לשלם לניזוק, לא יובאו בחשבון הנזקים, שיש לחייבו בם, או ינוכו מהנזקים שבם חויב [...]. השאלה היא, אם בענייננו אכן צפויים המשיבים לתביעת שיבוב מאת המוסד" (ההדגשות הוספו; יוער, כי בקשה לדיון נוסף על פסק דין זה, נדחתה בד"נ 16/83). עוד ראו את דברי השופט ברנזון בע"א 391/65 לוי סירוטה ו-פריצקר ושות' נ' גנאים מחמד דיב, פ"ד כ(1) 381, 386 (1966), כי בשים לב להוראה הקבועה בסעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי (סעיף 70(ה) בנוסח החוק דאז), לא ניתן היה לנכות את הגמלאות שמשלם המל"ל, ללא הוראת הניכוי הקבועה בסעיף 82 לפקודת הנזיקין (סעיף 62 בנוסח הפקודה דאז).

 

35. ודוק: גם בפסקי דין נוספים, שעליהם נסמכת המשיבה, בית משפט זה הורה אמנם על ניכוי גמלאות המל"ל, אך בנסיבות שבהן הייתה למל"ל זכות חזרה, גם אם מסיבה כזו או אחרת היא לא מומשה בסופו של דבר (ראו: ע"א 295/69 שושן נ' החברה לעבודות חוץ ונמלים בע"מ, פ"ד כג(2) 357 (1969); ע"א 650/78 כליף נ' מדינת ישראל (7.1.1981); ע"א 3106/10 עזבון המנוח נפתלי בשטקר ז"ל נ' בית החולים סורוקה באר שבע (18.7.2013)). בכך, שונים מקרים אלה מהמקרה דנן, שבו, כזכור, אין למדינה זכות חזרה כלפי המבטחת.

 

36. לצד כל האמור, אין להתעלם מגישה שונה שהובעה בפסקי-דין של בית משפט זה. כך למשל, בע"א 8632/07 רווה נ' עיזבון המנוח דורון רווה ז"ל (28.8.2011), נדון מקרה שבו לא הייתה למל"ל זכות חזרה (מכיוון שמקבל הגמלה היה עובד עצמאי), ולמרות זאת בית משפט זה הורה על ניכוי תגמולי המל"ל. אולם, יש לתת את הדעת לכך שהניכוי בעניין רווה נדרש בהתאם להוראת חוק ספציפית – סעיף 82 לפקודת הנזיקין המורה על חובת ניכוי התגמולים במקרים של תביעה נגד מעסיק (ראו גם עניין מלמד); ולפיכך – ניכוי במקרה האמור עולה בקנה אחד עם העיקרון שעומד בבסיס האמור לעיל, שלפיו – גם כאשר אין זכות חזרה, יש להורות על ניכוי אם קיימת הוראת חוק ספציפית המורה באופן פוזיטיבי לעשות זאת.

 

חוק הרשויות המקומיות

 

37. סעיף 5ג לחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש הרשות וסגניו), התשל"ז-1977, מקביל בנוסחו לסעיף 64 לחוק הגמלאות. בע"א 3045/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מאיר (7.9.2010), נדרש בית משפט זה ליחס שבין סעיף 5ג(א) לחוק הרשויות המקומיות (המקנה זכות חזרה לרשות המקומית כלפי המזיק) לבין סעיף 5ג(ד) לחוק האמור (אשר קובע כי רואים גמלה לפי חוק הרשויות המקומיות כזכות הנובעת מחוזה). בית המשפט ציין כי הקושי בנוגע ליחס בין הסעיפים מתעורר גם בחוק הביטוח הלאומי, כמוסבר לעיל. בהמשך לכך, צוין כי "חרף קיומו של קושי זה, נוהגים לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי מן הפיצויים המגיעים לניזוק"; וכי "הגיונה של פרשנות זו במניעת חיובו של המזיק בכפל-פיצוי – הן לניזוק הן למיטיב הנזק – והיא נסמכת על כך שזכות השיפוי של משלם הגמלאות היא זכות סוברוגציה". בהתאם לכך, נקבע בעניין מאיר כי "ככלל יש לנכות מתביעות התלויים והעיזבון את תשלומי קצבת השאירים שמקבלים התלויים לפי חוק הגמלאות [חוק הרשויות המקומיות - י"ו]" (פס' 13). עם זאת, אציין כי במקרה הקונקרטי שנדון שם, נקבע כי לא ינוכו תשלומי קצבת השאירים, משום שאי-הגשת תביעת שיפוי מטעם העירייה מלמד על כך שהיא המחתה את זכותה לשיפוי לטובת העיזבון והתלויים. מכל מקום, גם עניין מאיר, עסק במקרה שבו הייתה למשלם הגמלאות זכות חזרה כלפי המזיק (אף אם הוא לא מימש אותה בסופו של דבר), ולכן ראוי היה לנכות את הגמלאות.

 

חוק שירות המדינה

 

38. סעיף 60 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק שירות המדינה), מקביל בנוסחו לסעיף 64 לחוק הגמלאות. בע"א 4574/11 אג'וד נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (19.5.2013), נקבע כי "מדובר בקצבת שארים שהמערערים מקבלים מכוח סעיף 28 לחוק שרות המדינה (גמלאות) [...], להבדיל מכספים המתקבלים על פי חוזה ביטוח, ומכאן כי יש מקום לנכות את סכומי הקצבה". אולם, בעניין אג'וד לא נדונה המשמעות של סעיף 60 לחוק שירות המדינה ונפקות ההוראה שלפיה רואים גמלה המשולמת מכוחו כזכות הנובעת מחוזה.

 

           לעומת זאת, בעניין בן דוד, בית משפט זה התייחס לסעיף 60 האמור, וקבע כי אין מקום לנכות את הגמלה המשולמת מכוח חוק שירות המדינה, משום שרואים בה כזכות הנובעת מחוזה (שם, בפס' 6).

 

39. בשולי הדברים, יובהר כי לא נעלמו מעיני גם טענות הצדדים לגבי פסיקה שניתנה לאורך השנים בנוגע לניכוי תשלומים שמתקבלים מקרנות פנסיה (שלא בהתאם לחוקי הגמלאות הנזכרים לעיל). אכן, ההלכה המנחה לגבי סיווג תשלומי פנסיה ככאלה שהתקבלו מכוח חוזה ביטוח ניתנה בעניין אנוך. אולם, לא ראיתי לבחון את קצבת השאירים שמשולמת במקרה דנן בהתאם לאמות המידה שנקבעו בעניין אנוך, משום שהסיווג של קצבת השאירים מושא ההליך דנן כזכות הנובעת מחוזה נקבע בחקיקה מפורשת, כמפורט לעיל.

 

40. גם מבט לחוקים אחרים מעלה, אפוא, כי אין הכרח להגיע לתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, ואף ההיפך הוא נכון. כפי שראינו – פסיקה רבה תומכת בגישה שלפיה במקרים שבהם לא עומדת למיטיב זכות חזרה, ובהעדר הוראה ספציפית של המחוקק, אין מקום לנכות את ההטבה, בבחינת "אין שיפוי – אין ניכוי".

 

סוף דבר

 

41. התוצאה מכל האמור היא, כי משעה שאין למדינה זכות חזרה כלפי המבטחת בגין קצבת השאירים שמשולמת על-ידה למערערת, חלה הוראת סעיף 64(ד) לחוק, אשר לפיה אין לנכות את קצבת השאירים. לפיכך, אמליץ לחבריי לקבל את הערעור ולקבוע כי קצבת השאירים לא תנוכה מהפיצויים שנפסקו לזכות המערערים בפסק-דינו של בית משפט השלום.

 

           לנוכח הסוגיה המשפטית שהתעוררה בענייננו – לא ייעשה צו להוצאות.

 

 

                                                                                                   ש ו פ ט ת

 

 

המשנה לנשיאה ע' פוגלמן:

 

           אני מסכים.

 

 

                                                                                          המשנה לנשיאה

 

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

1.       אדם שמצא את מותו בתאונת דרכים היה באותה עת גמלאי של צה"ל. אלמנתו החלה לקבל קצבת שאירים, שלה הייתה זכאית עם מותו מכל סיבה שהיא, יהיו נסיבות הפטירה אשר יהיו. לצד זאת, מותו של המנוח בתאונת דרכים דווקא העניק לעיזבונו, דהיינו ליורשיו, זכות תביעה לפי דיני הנזיקין, ובאופן ספציפי לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, המכוונת כלפי חברת הביטוח. חברת הביטוח מציגה טענה פשוטה לכאורה: מאחר שהזכות לתשלום קצבת שאירים נולדה מהאירוע התאונתי, יש לנכות את שיעור הקצבה מסכום הפיצויים שבו חייבת החברה. האמנם?

 

2.  חברתי השופטת י' וילנר משיבה על שאלה זו בשלילה, ואני מסכימה עמה ועם טעמיה בפסק דינה המשכנע. בנסיבות אלה לא אאריך, אך בשל אופיו התקדימי של הדיון אבקש להוסיף מספר דגשים.

 

3.   ביסוד עמדתה של חברת הביטוח עומדת הטענה הבאה: הכיצד תעשה האלמנה "עושר ולא במשפט" מאחר שתימצא מקבלת הטבת יתר עם אירוע הפטירה – פעם אחת מתקציב המדינה ופעם נוספת מקופתה של חברת הביטוח? דרך נוספת להצגת הטענה היא שהתוצאה אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון של "השבת המצב לקדמותו" ומניעת התעשרותו של הניזוק מעבר לנזק שנגרם לו, מאחר שבפועל היא משפרת את מצבה הכלכלי של האלמנה. אכן, לכאורה מדובר בטענה שובת לב במבט ראשון. אולם, לאמיתו של דבר, כפי שמראה חברתי, היא אינה משכנעת – לא בדין, ואף לא בצדק.

 

4.  מכיוון שעמדתה של חברת הביטוח הוצגה כטענה שנטועה בעולם של שיקולי צדק והגינות, ראוי לפתוח בדחייתה דווקא בזירה זו. במצב שנוצר יש לבחור בין שתי חלופות שכל אחת מהן מגלמת סוג של "עשיית עושר" – של האלמנה (שתקבל פיצוי ביתר לפי הנטען) או של חברת הביטוח (שתיחסך ממנה החובה לשלם פיצויים אך בשל ה"מזל" בנוגע לזהותו של קרבן התאונה, מי שלאלמנתו עומדת קצבת שאירים). על רקע זה, קשה לומר שהטענה של עשיית העושר של חברת הביטוח היא בעלת משקל סגולי גבוה יותר מטענת עשיית העושר של האלמנה (ראו והשוו: ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (12.3.2018)).

 

5.  נימוק זה אינו עומד כמובן לבדו. כלל הטעמים המשפטיים שהציגה חברתי השופטת וילנר לתמיכה במסקנה האמורה הם משכנעים – כל אחד מהם לחוד, ולא כל שכן כולם יחד. במישור של לשון החוק, די בקביעה כי תשלום קצבת שאירים משול לתשלום מכוח "חוזה" (בהתאם להוראת סעיף 64(ד) לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות [נוסח משולב], התשמ"ה-1985). במישור המהותי, קל להיווכח שקצבת השאירים אינה חופפת את הפיצויים שצריכים להשתלם – לא בשיעורה ולא בזהות מוטביה. מבחינת שיעורה, קצבת השאירים משקפת את משך השירות של הגמלאי ואת השתכרותו במהלך אותן שנים. לעומת זאת, סכום הפיצויים צופה פני עתיד ומכוון לתוחלת עבודתו והשתכרותו של הגמלאי. מבחינת זהות המוטבים, כפי שהוטעם, קצבת השאירים, כשמה כן היא, משולמת לשאירים, ולא ליורשים. החפיפה בין קבוצת השאירים לקבוצת היורשים היא אפשרית אך לא הכרחית (ראו לעניין זה: ע"פ 1076/15 טווק נ' מדינת ישראל, פסקה 16 לפסק דיני (7.6.2016)). על כך אפשר להוסיף, כי מותו של הגמלאי בתאונת דרכים יצר לכל היותר "האצה" של הזכאות לתשלום הגמלאות, אך לא יצר את הזכאות עצמה יש מאין. ממילא חברת הביטוח אינה צריכה ליהנות מעצם קיומה של זכאות זו.

 

6.  לא זו אף זו: המסקנה האמורה מתיישבת היטב גם עם שיקולים של הכוונת התנהגויות, כמו גם עם ערכים מוגנים אחרים שדיני הנזיקין מגנים עליהם. במישור של הכוונת התנהגויות, קיים חשש להרתעת חסר אילו ידעו מזיקים כי לא יידרשו לפצות ניזוקים בחלק מן המקרים, מאחר שרווח והצלה יבואו להם ממקום אחר. יתר על כן, מהיבט הערכים המוגנים על-ידי דיני הנזיקין, אי אפשר להתעלם מכך שמותו של אדם בתאונת דרכים מסב לקרוביו נזק גם במישור הלא ממוני, נזק המבטא אובדן אישי ורגשי. במובן זה, מאחר שאמות המידה הפורמאליות של דיני הפיצויים משקפות רק הערכה של הנזק שנגרם, נזק שעליו לא ניתן לפצות באופן מלא אף פעם, פיצוי נוסף שנופל בחלקם אינו צריך להיחשב כמיטיב עמם יתר על המידה.

 

 

                                                                                                   ש ו פ ט ת

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר.

 

           ניתנה היום, ‏ו' בתמוז התשפ"ב (‏5.7.2022).

 

 

 

המשנה לנשיאה

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט ת