האם תאונת שבה נפגע גוזם עצים שעמד במנוף שהותקן על משאית, עקב התכפות המשאית בזמן גזימת העצים הינה תאונת דרכים?

בית המשפט דן בשאלה האם תאונת שבה נפגע גוזם עצים שעמד במנוף שהותקן על משאית, עקב התכפות המשאית בזמן גזימת העצים הינה תאונת דרכים?

 

 

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א  2751/21

 

לפני:  

כבוד השופט י' עמית

 

כבוד השופט ד' מינץ

 

כבוד השופטת י' וילנר

 

המערער:

פלוני

                                     

 

 נ ג  ד

                                                                                          

המשיבה:

הפניקס חברה לביטוח בע"מ

                                     

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (השופט א' טובי), מיום 21.02.2021 בת"א   049456-03-16

                                     

תאריך הישיבה:

י"א באדר ב התשפ"ב      

(14.03.2022)

 

 
 

 

פסק-דין

 

השופטת י' וילנר:

 

  1. ערעור על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטא' טובי) בת"א 49456-03-16 מיום 21.2.2021, בגדרו נקבע כי תאונה שארעה למערער ביום 8.4.2014 (להלן: התאונה) איננה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק).

 

רקע

 

  1. המערער, אשר עסק בגיזום עצים עד למועד התאונה, עבד ביום התאונה בגיזום באזור ירושלים. המערער עמד על במה שהורמה באמצעות מנוף שנישא על גבי משאית, ולאחר שהמנוף התיישר ביקש להתחיל לגזום את אחד העצים במקום. אלא שאז התהפכה המשאית על-צדה בעקבות כניסת רגל מייצבת שלה לבולען, וכתוצאה מכך נפל המערער מגובה רב ונחבל קשות. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, ולמערער נקבעה נכות צמיתה בשיעור 79%.

 

  1. המערער הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המשיבה, מבטחת המשאית, וטען כי התאונה היא "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים, בהיותה "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב". ביום 1.5.2019 דחה בית המשפט המחוזי את התביעה לאחר שקבע כי לא מתקיים קשר סיבתי בין התאונה לניצול הכוח המיכני של הרכב. המערער הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה, ובפסק הדין בערעור נקבע כדלקמן:

 

"הצדדים קיבלו המלצת בית המשפט, כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שיבחן, כטענה מקדמית, את טענת המשיבה להיעדר כיסוי ביטוחי. ככל שהטענה המקדמית תדחה, ובהעדר טענות מקדמיות נוספות, יבחן בית המשפט את השאלה אם מדובר ב'תאונת דרכים' במסגרת החלופה של 'התדרדרות' או 'התהפכות' שבהגדרת ה'שימוש ברכב' בהגדרה הבסיסית.

בית המשפט המחוזי יפעל כחוכמתו, והוא רשאי גם להורות על שמיעת ראיות נוספות, ככל שימצא לנכון" (פסק דינם של השופטים י' עמית, ד' ברק-ארז ו-ע' גרוסקופף מיום 22.10.2020 בע"א 4184/19).

 

  1. בהמשך לכך הגיעו הצדדים להסדר דיוני, אשר ביום 15.12.2020 קיבל תוקף של החלטה על ידי בית המשפט המחוזי, ולפיו "הצדדים יגישו השלמת סיכומי טענות בשאלה המשפטית האם מדובר בתאונת דרכים מכח החלופה של 'התהפכות' ו/או 'הדרדרות' על בסיס הראיות שהוגשו".

 

עיקרי פסק הדין המשלים

 

  1. אף בפסק דינו המשלים מיום 21.2.2021 דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערער, לאחר שקבע כי גם לפי חלופות ההידרדרות או ההתהפכות אין מדובר ב"תאונת דרכים" לפי החוק. נקבע כי בשונה מהמקרה שנדון ברע"א6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו (17.6.2014), בענייננו לא הוכח כי פעולת גיזום העץ הייתה חולייה בשרשרת פעולות שייעודן תחבורתי, כך שלא מתקיים התנאי הנדרש להגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", שלפיו השימוש ברכב היה "למטרות תחבורה".

 

  1. בית המשפט המחוזי קבע כי טענת המערער, שלפיה המשאית שימשה לשינועו מעץ לעץ, היא בבחינת הרחבת חזית אסורה, משזו הופיעה לראשונה בסיכומיו המשלימים. בית המשפט הדגיש כי הטענה הנדונה אף לא הוכחה, וכי המערער לא ביקש להגיש תצהיר משלים בעניינה או לזמן לעדות את העובד שלטענתו שהה עמו בעת התאונה. בית המשפט עמד על כך שהתאונה התרחשה בעקבות כניסת רגל מייצבת של המשאית לבולען, כאשר המשאית הייתה במצב "סטטי", ולאחר שהמנוף התיישר לקראת תחילת ביצוע הגיזום על-ידי המערער. על רקע זה נקבע כי הפעולות הרלוונטיות בוצעו שלא לשם מימוש ייעודה התחבורתי של המשאית. בית המשפט הדגיש כי אמנם מנוע המשאית פעל בשעת התאונה, אך זאת לשם תפעול מערכת ההרמה המותקנת על גבי המשאית, מטרה שאיננה תחבורתית. עוד קבע בית המשפט, למעלה מן הצורך, כי לא מתקיים בענייננו רכיב הקשר הסיבתי המשפטי, מאחר שהסיכון שהתממש איננו תחבורתי.

 

  1. בית המשפט המחוזי הוסיף והתייחס לגישת המלומדא' ריבלין בספרו, שהוזכרה בסיכומי המערער, ולפיה ביחס להתרחשויות מסוג התהפכות או הידרדרות אין מקום לבחון אם השימוש ברכב היה "למטרות תחבורה" (להלן: הגישה המרחיבה). בית המשפט קבע כי גישה זו לא התקבלה בפסיקתו של בית משפט זה, כך שאין בה כדי לשנות מן המסקנה שאין מדובר ב"תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים.

 

תמצית טענות הצדדים

 

  1. המערער טוען כי לנוכח פסק הדין בענייןשפסו, התאונה היא "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. המערער מדגיש כי המשאית נועדה לשנעו מעץ לעץ, תוך ניצול מאפייניה התחבורתיים, וכי לצורך בחינת המטרה התחבורתית שבבסיס השימוש במשאית יש לבחון את שרשרת הפעולות שסביב ההתהפכות. המערער מוסיף כי יש לאמץ את הגישה המרחיבה בהקשר דנן, "במקרה זה ובכלל". עוד נטען, כי מתקיימת בענייננו דרישת הקשר הסיבתי המשפטי, באשר התהפכות המשאית מגלמת מימוש של סיכון תעבורתי אשר מובנה בשימוש בה.

 

  1.       המשיבה, מצדה, סומכת ידיה על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי, על נימוקיו.

 

 

 

דיון והכרעה

 

  1. אקדים ואומר כי לאחר עיון בטענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אמליץ לחבריי. להלן אציג נימוקיי לכך, ותחילה אסקור את הוראות החוק הצריכות לעניין.

 

המסגרת הנורמטיבית

 

  1. סעיף 1 לחוק מגדיר "תאונת דרכים" כדלקמן:

 

"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;

 

          המושג "תאונת דרכים" מוגדר אפוא בחוק הן באמצעות הגדרה בסיסית, שהודגשה לעיל; הן באמצעות חזקות מרבות (התפוצצות או התלקחות; פגיעה ברכב שחנה במקום אסור; ניצול הכוח המיכני של הרכב); הן באמצעות חזקה ממעטת (מעשה מכוון) (להרחבה על היחס בין רכיבי הגדרת "תאונת דרכים" בחוק ראו ת"א (חי') 8791-05-10 סילאוי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ, פסקה 3 לפסק דיני (20.10.2014); וכן ראו רע"א 7163/17 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 10 (20.3.2018) (להלן: עניין הפניקס)).

 

          בענייננו רלוונטית ההגדרה הבסיסית לתאונת דרכים – "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". כך מוגדר בסעיף 1 לחוק המונח "שימוש ברכב מנועי", שהוא כאמור אחד מיסודות ההגדרה הבסיסית:

 

"שימוש ברכב מנועי" – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;

 

"מטרות תחבורה" ב"שימוש" מסוג "התהפכות"

 

  1. אין חולק כי החלופה הנוגעת לענייננו בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" היא "התהפכות", וכי במקרה שלפנינו המשאית אכן התהפכה. המחלוקת העיקרית במקרה דנן נוגעת לשאלה אם "השימוש" במשאית – מסוג "התהפכות", כאמור – היה "למטרות תחבורה". השאלה עצמה מעידה על הקושי המובנה הטמון במקרים כבענייננו, ואשר נובע מאופן ניסוח ההגדרות בחוק, שהרי "בהיותן התרחשויות לא מכוונות, התהפכות והידרדרות נעדרות מטרה כלשהי, תחבורתית או אחרת" (ענייןשפסו, בפסקה 19 לפסק דינו של השופט י' דנציגר; וראו גם שם, בפסקה 2 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג) [יצוין כי בעיקרו של דבר נכונים הדברים אף לגבי חלופות ההינתקות או הנפילה מרכב, וראו עניין הפניקס, בפסקה 11].

 

  1. על מנת להתגבר על הקושי האמור גובשה בפסיקה גישה, אשר מכונה גם "תורת השלבים", ולפיה השאלה אם שימוש מהסוגים הנדונים היה "למטרות תחבורה" נבחנת בראי ההקשר של ההתרחשות התאונתית. זאת, בשים לב הן לפעולה שקדמה לתאונה, הן לשרשרת הפעולות שסבבו אותה. לפי גישה זו, אם כן, סיווג ההתרחשות כ"תאונת דרכים" נעשה מנקודת מבט גמישה, כשלעתים המיקוד הוא בפעולה שקדמה לתאונה, ולעתים – במכלול הפעולות הרלוונטיות (ראו רע"א7460/07 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' איזנברג, פסקאות 5-4 (27.3.2008); עניין שפסו, בפסקה 20 לפסק דינו של השופט דנציגר ובפסקה 3 לחוות דעתו של השופט סולברג; עניין הפניקס, בפסקה 12).

 

  1. טענתו העיקרית של המערער היא כי יישום גישה זו בענייננו, בראי פסק הדין בענייןשפסו, מוביל למסקנה כי השימוש במשאית היה "למטרות תחבורה". לצורך בחינת טענה זו, נציג תחילה את נסיבות המקרה בעניין שפסו ואת תמצית ההכרעה שם.

 

  1. הניזוק בענייןשפסו עבד בניקוי חלונות גבוהים באמצעות מלגזה. הוא הורם לעבר החלון הרלוונטי באמצעות סל הרמה שחובר לשיני המלגזה, ולאחר שניקה את החלון הורד בחזרה אל הארץ. בהמשך לכך הייתה אמורה המלגזה להתקדם מספר מטרים לעבר החלון הבא, והתהליך אמור היה לחזור על עצמו. בזמן עבודת הניקיון ישב נהג המלגזה בעמדתו כשמנוע המלגזה פועל. וכך תוארה ההתרחשות התאונתית בפסק הדין בעניין שפסו: "לאחר השלמת ניקיון החלון הראשון התקדמה המלגזה אל החלון השני. בעת שהניזוק היה מורם לגובה באמצעות הסל הייעודי והחל לעסוק בניקיון החלון השני אירעה תקלה. גלגל המלגזה הימני עלה על מכסה ביוב שנמצא על המדרכה בחזית המבנה, המכסה התרומם וגלגל המלגזה שקע לבור הביוב, באופן שגרם למלגזה לאבד את יציבותה ולהתהפך על צידה הימני. במהלך התהפכות המלגזה נפל הניזוק, בעודו בסל, מן הגובה אל עבר מכוניות שחנו בסמוך ונפגע" (פסקה 3 לפסק דינו של השופט דנציגר).

 

  1. בית משפט זה בענייןשפסו קבע כי יישום "תורת השלבים" על נסיבות המקרה שם מוביל למסקנה כי השימוש במלגזה היה "למטרות תחבורה":

 

"המלגזה יועדה לשמש כאמור לשינועו של הניזוק מחלון אחד למשנהו, תוך ניצול כשירותה התחבורתית להעברת מטענים אנכית ואופקית גם יחד, וכאשר מידי פעם היא עוצרת ועומדת במקומה דקות ספורות כשמנועהּ פועל. הפעולה המיידית שבמסגרתה התרחשה ההתהפכות הייתה אמנם עמידה במקום כשמנועהּ של המלגזה פועל. ואולם, פעולה זו הייתה חוליה בלבד בשרשרת פעולות רציפות אשר התקיימו לפניה ועתידות היו להימשך לאחריה, במסגרתן הועבר הניזוק בין נקודות שונות הן על פני הקרקע והן במישור האנכי. מכיוון שפעולות אלה מקיימות את יסוד 'המטרה התחבורתית' יש לראות את מכלול הפעולות כולו כמיועד 'למטרות תחבורה'. לפיכך, המסקנה בענייננו היא כי השימוש במלגזה היווה 'שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה'" (פסקה 22 לפסק דינו של השופט דנציגר).

 

         [יצוין כי לפסק דינו של השופט דנציגר הצטרף השופט ע' פוגלמן, כנגד דעתו החולקת של השופט סולברג, שסבר כי יישום "תורת השלבים" שם מוביל דווקא למסקנה כי השימוש במלגזה לא היה "למטרות תחבורה". לדידו, "השימוש במלגזה לא נעשה בשל יכולתה לנוע ולהתקדם מטרים אחדים לאורך הקיר", כך שהשימוש בה "לא נעשה כלל למטרת תחבורה אלא למטרת ניקיון החלונות בעזרת יכולת ההרמה של המלגזה" (פסקה 10 לחוות דעתו)].

 

  1. עינינו הרואות, כי הכרעת בית משפט זה בענייןשפסו, שלפיה השימוש ברכב שם היה "למטרות תחבורה", מבוססת על ממצא עובדתי מובהק שלפיו המלגזה נועדה לשנע את הניזוק שם מחלון לחלון, תוך ניצול מאפייניה התחבורתיים.

 

  1. באופן דומה, המערער טוען בערעורו כי המשאית נועדה לשנעו מעץ לעץ תוך ניצול כשירותה התחבורתית. אלא שכאמור לעיל, בית המשפט המחוזי קבע כי לא זו בלבד שטענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, אלא שהיא אף לא הוכחה. כידוע, אין זה מדרכו של בית משפט זה להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית (ראו, מני רבים, ע"א934/20 פלוני נ' פלוני, פסקה 11 (4.3.2021)). המערער לא הצביע על טעם המצדיק חריגה מכלל זה בענייננו, אלא הסתפק בחזרה על טענתו הנ"ל.

 

  1. המסקנה מכל האמור היא כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה לא הוכח כי המשאית נועדה לשנע את המערער מעץ לעץ, ולכן השימוש בה לא היה "למטרות תחבורה". ממילא, אין מקום להתערב בקביעתו כי לפי ההלכה הנוהגת, התאונה איננה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים.

 

גישתו של ריבלין בספרו בסוגיה הנדונה

 

  1. כאמור לעיל, המערער הזכיר את גישתו של המלומד ריבלין בספרו בהקשר הנדון וטען כי יש מקום לאמצה "במקרה זה ובכלל". אקדים ואומר כי ראיתי לבחון טענה זו לגופה – אף על פי שזו נטענה בשפה רפה – באשר קבלת גישה זו בענייננו עשויה להוביל למסקנה שלפיה המקרה דנן נכנס בגדר "תאונת דרכים" לפי החוק. אם כן, להלן אציג את עיקרי גישתו המרחיבה של ריבלין בספרו, ככל שהיא נוגעת להתרחשויות תאונתיות מסוג "התהפכות", כבענייננו.

 

  1. לפי הגישה המרחיבה, בהתרחשויות תאונתיות מסוג "התהפכות" ו"הידרדרות" טמון באופן אינהרנטי סיכון תחבורתי הכרוך בהימצאות רכב בתנועה, כך ש"מבחינה אובייקטיבית טבועה בהן המטרה התחבורתית, וביתר דיוק הסיכון התחבורתי". בהינתן האמור, לפי הגישה הנ"ל, "כל נזק גוף הנגרם עקב התהפכות והידרדרות ראוי שיפוצה במסגרת חוק הפיצויים. אין צורך לבחון בנפרד אם 'ההתהפכות' או 'ההידרדרות' הן 'למטרות תחבורה'. אין גם מקום להציג שאלה מסוג זה. אין זה שימוש שיש צורך להתחקות אחר מטרותיו; משהתרחשה התוצאה ונתממש הסיכון התחבורתי שוב אין לנו צורך להתחקות אחר המטרות שעמדו ביסוד אותו 'שימוש' שקדם לתאונה" (אליעזר ריבליןתאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 222 (מהדורה חמישית, 2020) (להלן: ריבלין)).

 

  1. ביסוד הגישה המרחיבה ניצבת הסכמה לעמדת המלומדיצחק אנגלרד, שלפיה מקומן הנכון של חלופות ההידרדרות וההתהפכות איננו בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", מאחר שחלופות אלו אינן מתארות שימוש ברכב כי אם את תוצאת השימוש בו ואת דרך התרחשות תאונה (ראו ריבלין, בעמ' 221; יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 169 (מהדורה חמישית, 2022) (להלן: אנגלרד)). הגישה המרחיבה מבוססת על כך שבהצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 9), התשנ"א-1991, ה"ח 2030 (להלן גם: הצעת תיקון מס' 9 או הצעת החוק) הוצעו "תיקונים טכניים" – כלשון דברי ההסבר שם – שלפיהם הידרדרות רכב והתהפכותו ייכללו בהגדרת החוק ל"תאונת דרכים" כחזקה מרבה חלוטה, חלף הגדרתן כאחת מחלופות ה"שימוש ברכב מנועי". לפי הגישה הנ"ל, אמנם הצעת החוק לא התקבלה, אך ניתן להסיק ממנה כי המחוקק סבור שחלופות ההידרדרות וההתהפכות מקומן בהגדרת "תאונת דרכים" ולא בהגדרת "שימוש ברכב מנועי"; וכי "בכך ניתן לראות משום הצהרת כוונות מטעם המחוקק כי ההתהפכות וההתדרדרות אינן מותנות בקיום 'מטרות תחבורה' וכי התרחשותן מהווה חזקה מרבה המחילה את החוק על התאונה" (ריבלין, בעמ' 225, וראו גם שם, בעמ' 222-221).

 

  1. לסיכום, לפי הגישה המרחיבה, בהתרחשות תאונתית מסוג התהפכות או הידרדרות רכב, אין צורך לבחון אם השימוש ברכב היהלמטרות תחבורה, במסגרת בחינת השאלה אם מדובר ב"תאונת דרכים" לפי החוק. בעיקרו של דבר, גישה זו מבוססת על טעם מהותי ועל טעם שעניינו כוונת המחוקק. מבחינה מהותית, התהפכות רכב והידרדרותו כרוכות מעצם טבען בסיכון תחבורתי, באופן שמייתר את הצורך לבחון אם השימוש ברכב היה "למטרות תחבורה". אשר לכוונת המחוקק, הטענה היא שהמחוקק עצמו סבור כי ההידרדרות וההתהפכות מקומן בהגדרת "תאונת דרכים" כחזקה מרבה חלוטה, כך שאין צורך לבחון בעניינן את התכלית התחבורתית בהתאם להגדרה הבסיסית בחוק ל"תאונת דרכים".

 

  1. אמנם, הגישה המרחיבה לא התקבלה בפסיקתו של בית משפט זה והיא אינה הגישה הנוהגת בה (ראו ענייןשפסו, בפסקאות 23-20 לפסק דינו של השופט דנציגר ובפסקה 6 לחוות דעתו של השופט סולברג; עניין הפניקס, בפסקה 5). כמבואר לעיל, ההלכה היא שבמקרים כבענייננו, יש לבחון אם השימוש ברכב היה "למטרות תחבורה" בראי ההקשר של ההתרחשות התאונתית, ועל-פי גישה זו המקרה דנן אינו עונה על הגדרת החוק ל"תאונת דרכים". עם זאת, יש לציין כי לנוכח הגישה המרחיבה, בעניין שפסו הושארה בצריך עיון השאלה אם במקרים של הידרדרות או התהפכות אין צורך להתחקות אחר מטרות השימוש ברכב שקדם לתאונה (ראו פסקה 23 לפסק דינו של השופט דנציגר), וסוגיה זו אף הושארה בצריך עיון בעניין הפניקס (ביחס לחלופת ההינתקות מרכב; ראו שם, בפסקה 15). זאת, בהינתן שבעניין שפסו ובעניין הפניקס הובילו הן הגישה המרחיבה הן הגישה הנוהגת בפסיקה למסקנה כי מדובר ב"תאונת דרכים" לפי החוק. לעומת זאת, כאמור, במקרה דנן מובילה "תורת השלבים" למסקנה כי אין מדובר ב"תאונת דרכים" לפי החוק, והגישה המרחיבה – למסקנה הפוכה.

 

  1.    לנוכח האמור, ראיתי לבחון את הגישה המרחיבה לגופה, במידה שהיא נוגעת לענייננו. אומר כבר עתה כי בכל הנוגע לחלופת ההתהפכות, הרלוונטית למקרה דנן, אין בידי לקבל את הגישה המרחיבה.

 

  1. ראשית, אינני סבורה כי הגישה המרחיבה בהקשר דנן זוכה לתמיכה מצד כוונת המחוקק.

 

תחילה יש להזכיר כי הצעת תיקון מס' 9, אשר עליה מסתמכת כאמור הגישה המרחיבה, נזנחה ולא עברה בכנסת (בהקשר זה ראו ע"א 9474/02 "אבנר" אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' האחים לוינסון מהנדסים בע"מ, פ"ד נח(1) 337, 348 (2004); אנגלרד, בעמ' 169). בנסיבות אלו, יש קושי ללמוד מהצעת חוק זו על כוונת המחוקק, בכל הנוגע לפרשנות החוק הקיים (ראו עניין שפסו, בפסקה 6 לחוות דעתו של השופט סולברג), וניתן אף לטעון כי בנסיבות אלו, כוונת המחוקק דווקא אינה עולה בקנה אחד עם התיקונים שהוצעו ולא התקבלו. אף מעבר לכך, אינני סבורה כי מהצעת החוק הנ"ל משתקפת כוונה להחיל את החוק על מקרים מהסוג שלפנינו, ואסביר.

 

  1. בדברי ההסבר להצעת תיקון מס' 9 צוין כי "התיקון המוצע להגדרת 'תאונת דרכים' נועדלצמצם את היקפה, באופן שלא תכלול שימוש ברכב שלא למטרה תחבורתית. לפי זה, תאונות הנגרמות תוך שימוש במנוע של רכב שלא לתנועה כי אם בתעשיה או בחקלאות – לא יוכרו כתאונת דרכים" (דברי ההסבר להצעת החוק, בעמ' 124; ההדגשה הוספה). בניגוד לכך, הגישה המרחיבה מובילה להחלת החוק על מקרים כבענייננו, באופן שמרחיב את הגדרת "תאונת דרכים", כך שתאונה שנגרמה תוך שימוש במנוע של רכב שלא לתנועה – כי אם לגיזום עצים – תוכר כתאונת דרכים.

 

  1. כמו כן, ראוי לציין כי בענייןאבנר דן בית משפט זה בגישה המרחיבה, בראי הצעת תיקון מס' 9, וציין כי חלופות ההידרדרות וההתהפכות – שכאמור, בהצעת החוק הוצע להעבירן להגדרת "תאונת דרכים" – מתייחסות "רק לפעולות או לתוצאות שאירעו תוך כדי נסיעה" (ההדגשה במקור), כך שהשינוי שהוצע "נועד לחזק את המבחן התחבורתי" (דברי השופט ס' ג'ובראן שם, בעמ' 349 [יוער כי השופט א' ריבלין הצטרף שם בהסכמה לפסק דינו של השופט ג'ובראן]). דהיינו, לפי עניין אבנר, כוונת המחוקק המשתקפת בהצעת תיקון מס' 9 איננה תומכת בהחלת החוק על מקרים כבענייננו, שבהם התהפכות הרכב אירעה שלא תוך כדי נסיעה.

 

  1. בהינתן האמור, אפילו נניח כי יש מקום להתחשב בכוונת המחוקק המשתקפת בהצעת תיקון מס' 9, הרי שאין בכך כדי לתמוך במסקנה שלפיה יש לראות במקרים כבענייננו "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק.

 

  1. שנית ועיקר, אף מבחינה מהותית, אין בידי לקבל גישה שלפיה כל התהפכות של רכב נושאת מטבעה סיכון תחבורתי, באופן שמייתר את הצורך לבחון אם השימוש ברכב היה "למטרות תחבורה". לדידי, התהפכות כלי רכב עשויה להיגרם כתוצאה מהתממשות סיכון הקשור להתהפכות חפציםבאשר הם, ללא זיקה תחבורתית כלשהי, ודוגמא מובהקת לכך היא דווקא זו שמציג ריבלין בספרו לביסוס הגישה המרחיבה, ועניינה קטנוע חונה שמתהפך כתוצאה ממשב רוח. לשיטתו, יש להחיל את החוק על התהפכות כאמור (ריבלין, בעמ' 224). גישתי שונה. אני סבורה כי במקרה כזה התהפכות הרכב אינה שונה מהתהפכות כל חפץ אחר ואינה קשורה למאפייניו התחבורתיים של הרכב (השוו: רע"א 9332/99 קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח, פסקה 12 (10.2.2002)). ממילא אין הצדקה להחיל את החוק על התהפכויות כגון דא, לנוכח תכליותיו והסיכונים שהחוק נועד להתמודד עמם (ראו גם עניין שפסו, בפסקה 23 לפסק דינו של השופט דנציגר ובפסקה 14 לחוות דעתו של השופט סולברג; וכן אצל אנגלרד, אשר מבחין בין התהפכות רכב שארעה בעת נסיעה לבין התהפכות שלא אגב נסיעה, ומציין כי ביחס לסוג המקרים האחרון "שאלה גדולה היא אם החלת החוק בנסיבות אלה היא מוצדקת" (בעמ' 170)).

 

  1. לנוכח האמור לעיל, אין בידי לקבל את הגישה המרחיבה, ככל שהיא נוגעת למקרים כבענייננו, ולפיה בנוגע לחלופת ההתהפכות אין לבחון אם השימוש ברכב היה למטרות תחבורה, משום שהסיכון התחבורתי מובנה, כביכול, בכל התהפכות רכב.

 

  1. למעלה מן הצורך ובלי לקבוע מסמרות, אעיר כי ככלל, מבחינה מהותית קיים שוני בין הידרדרות רכב להתהפכותו. בניגוד להתהפכות, הידרדרות נגרמת, על דרך הכלל, בשל מאפייניו התחבורתיים של הרכב, וניתן לראות בה מעין נסיעה לא מכוונת (וראו גם אצלאנגלרד, אשר מציין כי "ספק רב" אם קיים צורך ממשי בחלופת ההידרדרות בחוק, "מאחר שהידרדרותו של רכב היא תנועתו" ו"הידרדרות הרכב ממצב חנייה היא, לדעתי, תוצאה של ההחנייה, המוגדרת כשימוש ברכב מנועי" (עמ' 170-169)). עם זאת, משענייננו אינו בחלופת ההידרדרות, דברים אלה הם, כאמור, למעלה מן הצורך.

 

  1. אחר הדברים האלה, משהובאה לפניי חוות דעתו של חברי, השופטי' עמית, ראיתי להתייחס לתוצאה שאליה הגיע במקרה שלפנינו.

 

         לגישת חברי, התאונה דנן היא "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. לתוצאה זו מגיע חברי לנוכח מסקנתו, שלפיה המשאית נועדה לשנע את המערער מעץ לעץ, בהתבסס על הנחה שלפיה המערער לא הגיע ליער עם המשאית על מנת לגזום עץ אחד. ברם, לדידי, מסקנת חברי אינה נובעת מההנחה שבבסיסה. אמנם, מקובלת עליי ההנחה שבימים אשר קדמו לתאונה גזם המערער עצים מספר, באמצעות המנוף אשר נישא כאמור על גבי המשאית, ואפשר כי כך היה אף ביום התאונה עצמו. ואולם, מהאמור לא נובע כי המשאית נועדה לשנע את המערער מעץ לעץ במועד התאונה, וכאמור, המערער אף לא טען זאת בתצהיר הנסיבות שהגיש לבית המשפט המחוזי. כך, למשל, אפשר שהמשאית קו?עה למקום מסוים במשך יום שלם, שבמהלכו גזם המערער מספר עצים, כאשר המנוף הוא אשר מוביל את המערער מעץ לעץ. המערער לא ביאר את הסוגיה בתצהירו, כאמור, ובית המשפט המחוזי אף קבע  כי טענת המערער בהקשר הנדון גם לא גו?תה בראיות אחרות. בנסיבות אלו, בניגוד לחברי, אינני סבורה כי המסקנה המתבקשת היא שהמשאית נועדה לשנע את המערער מעץ לעץ, תוך ניצול כשירותה התחבורתית. ממילא, לדידי, אין מקום להתערב בממצאי העובדה שקבעה הערכאה הדיונית בסוגיה זו.

 

סוף דבר

 

  1. לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין, אציע גם כי לא ייעשה צו להוצאות.

 

                                                                                         ש ו פ ט ת

 

 

השופט י' עמית:

 

          אני מצטרף במישור העקרוני לעמדתה של חברתי, השופטת י' וילנר, אך בתוצאה הסופית והקונקרטית בתיק זה, דרכינו נפרדות.

 

  1. בגישה המרחיבה יש "כדי לפתור ולפשט בעיות רבות, ולחסוך את הצורך בהבחנות דקיקות מן הדק עד אין נבדק בין מקרה למקרה" (החלטתי ברע"א7163/17 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 15 (20.3.2018) (להלן: עניין הפניקס). בעניין הפניקס נדונה החלופה של "הינתקות או נפילה מרכב עומד או חונה", וריבלין בספרו מפנה להערתי זו, שממנה עולה כי יש יתרון לגישה המרחיבה המובעת בספר (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 190 (מהדורה חמישית, 2020).

 

          כאמור, על פי הגישה המרחיבה עליה עמדה חברתי, יש לראות חלופות אלה, כמעין חזקות מרבות העומדות בפני עצמן, בלי להיזקק לשאלת קיומה של מטרה תחבורתית. בעניין הפניקס הותרתי בצריך עיון את הגישה המרחיבה, וכעת, משקמה חברתי לכלותה מן הכרם, אני נכון להצטרף אליה. כוונת המחוקק הייתה להחיל את שתי החלופות של "הידרדרות או התהפכות של הרכב", מתוך הנחה שמדובר בסיכון אינהרנטי הכרוך בהימצאות רכב בנסיעה, אך אין מקום להרחבה רבתי של קשת המקרים גם על הידרדרות או התהפכות ללא קשר לנסיעה. אך לאחרונה נפער בולען במגרש חניה של בית חולים, ומספר מכוניות הידרדרו אל תוך הבולען. לפנינו דוגמה לאירוע טבע, שאין לו קשר למטרות תחבורה, ואין מקום להרחיב תחולת החוק על מקרים מעין אלה, בניגוד לתכליתו של החוק.

 

  1. עם זאת, בסיטואציה הקונקרטית דנן, איני יכול להצטרף לתוצאה הסופית אליה הגיעה חברתי. אסביר.

 

          הצדדים הגיעו להסדר דיוני בבית משפט קמא, ולפיו השאלה המשפטית אם מדובר בתאונת דרכים במסגרת החלופה של 'התהפכות' או 'התדרדרות', תוכרע על בסיס הראיות הקיימות, מבלי שיובאו ראיות נוספות מעבר לאלו שהוגשו ב"סיבוב הקודם". בין הראיות שהוגשו, היה תצהיר נסיבות של המערער ולפיו הוא עבד בגיזום עצים עבור פלוני שמחזיק בתעודת "גוזם מומחה" ואשר זכה במכרז של קק"ל לגיזום עצים. על פי התצהיר, עד לאירוע התאונה, המערער הספיק לעבוד מספר ימים בגיזום עצים בהרי ירושלים, יחד עם פועל נוסף שתפקידו היה לאסוף את הגזם. ההיגיון הפשוט, כפי שגם נטען בערעור, שהמערער לא הגיע ליער עם המשאית ועם הפועל על מנת לגזום עץ אחד בלבד. למעשה, כך עולה מפסק הדין הראשון של בית המשפט המחוזי שם נאמר:

 

"ניתן לסכם אם כן, את נסיבות התרחשות התאונה באופן הבא: התובע, אשר עסק בגיזום עצים, עבד בעבודות גיזום בהרי ירושלים. במסגרת עבודתו משביקש לגזום את אחד העצים, הוא עמד על במה שהורמה לכיוון העץ באמצעות מנוף. לאחר שהמנוף התיישר, הוא הסתובב על מנת להתחיל בגיזום ואולם אז התהפכה המשאית, שנשאה את המנוף, על צידה בשל כך שרגל המשאית נכנסה לבולען. כתוצאה מאותה התהפכות, נפל התובע מגובה רב ונחבל בכל חלקי גופו" (הדגשות הוספו – י"ע).

 

 

          לדידי, ברי כי המשאית נועדה כדי לשנע את המערער מעץ לעץ תוך ניצול כשירותה התחבורתי, כך שהייתה זו אך פעולה אחת מתוך שרשרת פעולות רציפות ומתקיים בענייננו היסוד של "המטרה התחבורתית" כפי שנפסק בעניין שפסו (רע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו (17.6.2014)). לנוכח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, אין מדובר בהרחבת חזית אסורה, ואף בית משפט קמא בעצמו סבר, בהקשר אחר, כי אין "מניעה עקרונית מלהשלים את הקביעות העובדתיות המתייחסות לנסיבות התרחשות התאונה" על מנת לבחון את השאלה המשפטית שהונחה לפתחו (פסקה 26 לפסק הדין). הקביעה כי המשאית שינעה את המערער מנקודת עבודה אחת לאחרת, ובכך מימשה את ייעודה התחבורתי, היא בבחינת מסקנה שניתן להסיק מתצהיר הנסיבות שהוגש על ידי המערער, ובכגון דא אין יתרון לערכאה הדיונית.

 

          בנסיבות אלה, מתקיים בענייננו אף רכיב הקשר הסיבתי המשפטי, ואין לראות במשאית משום "זירה" בלבד להתרחשויות.

 

          אשר על כן, לו דעתי תישמע, יש לקבל את הערעור ולהכיר בתאונה כתאונת דרכים.

 

                                                                                            ש ו פ ט

 

 

השופט ד' מינץ:

 

  1. בבסיס המחלוקת שנפלה בין חבריי ניצבת השאלה האם המשאית נועדה לשנע את המערער מעץ לעץ תוך ניצול מאפייניה התחבורתיים, כך שעצירתה הייתה אך פעולה אחת מתוך שרשרת פעולות רציפות. ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, הרי שהשימוש במשאית במקרה הנדון היה "למטרות תחבורה" כנדרש בהגדרה הבסיסית לתאונת דרכים בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. בעוד שחברתי השופטת י' וילנר סבורה שאין להתערב בממצאי הערכאה הדיונית לפיהם טענה זו לא הוכחה, חברי השופט י' עמית סבור שהתשובה לשאלה זו חיובית כאשר לדידו ניתן להסיקהּ מתצהיר הנסיבות שהוגש על ידי המערער. במחלוקת זו שנפלה בין חבריי, אני מצטרף לדעתה של חברתי.

 

  1. לעמדתי, תשובה לשאלה האמורה מושפעת הן ממשך הזמן בו המשאית נעדרה מטרה תחבורתית, והן מטיב הקשר בין השימוש במשאית בייעודה התחבורתי לבין השימוש שנעשה בה לצרכים אחרים – גיזום העצים.

 

  1. בכל הנוגע למימד הזמן, ככל שמשך הזמן בו כלי הרכב נעדר מטרה תחבורתית ארוך יותר, כך תהא הנטייה לקבוע כי השימוש שנעשה בו לא היה "למטרות תחבורה". ולהיפך, ככל שמשך זמן זה קצר יותר, כך ניטה לראות בעמידת כלי הרכב כחוליה מתוך שרשרת פעולות רציפות המקיימות את יסוד "המטרה התחבורתית". ביטוי לגישה זו ניתן לראות ברע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו (להלן: עניין שפסו), שם נקבע כי התקיים יסוד "המטרה התחבורתית" תוך שניתנה הדעת למשך הזמן בו המלגזה נעדרה מטרה זו. וכך נאמר:     

 

"המלגזה יועדה לשמש כאמור לשינועו של הניזוק מחלון אחד למשנהו, תוך ניצול כשירותה התחבורתית להעברת מטענים אנכית ואופקית גם יחד, וכאשר מידי פעם היא עוצרת ועומדת במקומה דקות ספורות כשמנועה פועל. הפעולה המיידית שבמסגרתה התרחשה ההתהפכות הייתה אמנם עמידה במקום כשמנועה של המלגזה פועל. ואולם, פעולה זו הייתה חוליה בלבד בשרשרת פעולות רציפות אשר התקיימו לפנייה ועתידות היו להימשך לאחריה, במסגרתן הועבר הניזוק בין נקודות שונות הן על פני הקרקע והן במישור האנכי" (שם, פסקה 22 לפסק דינו של השופט י' דנציגר; ההדגשות הוספו).

 

          מבלי לקבוע היכן עובר קו הגבול ביחס למשך הזמן האמור, בענייננו חלף זמן ניכר שבעטיו המשאית איבדה מתכונותיה התחבורתיות, כך שלא ניתן לומר שהשימוש שנעשה בה היה "למטרות תחבורה". זאת בהסתמך בעיקר על דברי המערער עצמו בתצהיר הנסיבות שהגיש, המלמדים כי כאשר היה מגיע לאזור עבודה, היה עוצר את המשאית, מקבע אותה במקומה (על פי קביעת בית המשפט המחוזי הדבר נעשה באמצעות חיבור של "רגל מייצבת") ומתחיל לעבוד בגיזום. וכך ציין המערער בתצהירו:

 

"לכל מקום שהגענו אני נהגתי במשאית. כמגיעים (כך במקור) לאזור צריך להתחיל לעבוד. אני עוצר את המשאית, משאיר את המנוע פועל על מנת שמכונת ההרמה תעבוד אף היא, מקבע את המשאית למקום ומתחיל את עבודתי בגיזום" (סעיף 8 לתצהיר).

 

  1. תימוכין נוספים למסקנה האמורה ניתן למצוא בעובדה שבשונה מעניין שפסו, המערער הוא זה שנהג במשאית, בעוד שהאדם הנוסף שהיה עמו היה אך אחראי לאסוף את הגזם שנערם, כך על פי תצהירו. המערער אף הבהיר זאת במסגרת עדותו בבקשה לתשלום תכוף שהגיש בנוגע למקרה הנדון. וכך אמר:

 

"יש חוזה של קק"ל מסודר עם חתימות ששם כתוב שאני חייב להיות עם עוד בן אדם לכן הבאתי עוד בן אדם אני לא צריך אותו מעבר לזה. לפי חוק הגוזם עצים אני מחויב להיות עם עוד בן אדם ולכן הבן אדם נמצא, אני היחיד שמתפעל את המשאית הזו והיחיד שרשאי לנהגו עליה כי יש לי רישיון על המשאית והבחור שמתלווה אליי אך ורק מפנה גזם מהקרקע ולא מלבד זה" (פרוטוקול הדיון מיום 9.3.2015 בבת"ת 54980-11-14; ההדגשה הוספה).

 

          למותר לציין כי באותו הליך גם בא-כוח המערער תיאר את דרך התנהלותו של המערער באותו אופן (עמוד 1 לפרוטוקול הדיון מיום 9.3.2015).

         

  1. ברי על כן כי על מנת שהמשאית תנוע ממקום אחד למשנהו, היה על המערער לרדת מהבמה שהורמה באמצעות המנוף שנישא על גבי המשאית, ולהסיע את המשאית בעצמו. לאחר מכן שוב הוא נדרש לצאת מתא הנהג ולעלות על הבמה המורמת באמצעות המנוף. גם בכך יש כדי ללמד שהמשאית נעדרה מטרה תחבורתית תקופת זמן שאינה רגעית, באופן שקשה לומר כי השימוש בה בעת פעולות הגיזום היווה חוליה בשרשרת פעולות רציפות המקיימת את יסוד "המטרה התחבורתית".  

 

  1. ובאשר לטיב הקשר בין השימושים השונים שנעשו במשאית. בהינתן שהמערער הוא זה שכאמור נהג בה והסיע אותה מנקודה אחת לאחרת כמתואר לעיל, ובמקום היעד נטש את המטרה התחבורתית והפנה את מבטו לעבר גיזום העצים, פעולת הגיזום הפכה לפעולה נפרדת ומובחנת מפעולת השינוע. שעה שמדובר אפוא בשתי פעולות נפרדות, היינו בשתי חוליות אשר אינן קשורות זו בזו כרכיבים באותה שרשרת, לא ניתן לראות את מכלול הפעולות במשאית כמיועד "למטרות תחבורה".

 

          בשים לב למפורט, ראיתי כאמור לנכון לצרף את דעתי לעמדתה של חברתי.

 

                                                                                            ש ו פ ט

 

 

 

 

         הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר, כנגד דעתו החולקת של השופט י' עמית.

 

         ניתן היום, ‏י"ב באב התשפ"ב (‏9.8.2022).

 

י' עמית, ד' מינץ, י' וילנר