בית המשפט דן בשאלה מה גובר בתאונה שארעה בעת ירידה מארגז משאית, לאחר פעולות של פריקה – האם פעולת הירידה או חריג הפריקה?
בית משפט השלום בחיפה |
|
|
|
ת"א 21664-12-20 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח'
|
|
לפני כבוד השופט אחסאן כנעאן
|
|
|
התובע |
פלוני
|
||
נגד
|
|||
הנתבעות |
1. הפניקס חברה לביטוח בע"מ 2. _____ 3. הכשרה חברה לביטוח בע"מ
|
||
נגד
|
|||
הצדדים השלישיים |
1.____ בע"מ 2. מגדל חברה לביטוח בע"מ 3. ____ בע"מ
|
||
פסק דין חלקי
|
לפני תביעה לנזקי גוף בגין תאונה במהלך העבודה. פסק הדין החלקי יכריע בשאלה אחת והיא האם האירוע נשוא התביעה מהווה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים ).
רקע וטענות הצדדים
"6. ביום 17.12.17 בשעה 13:00 או בסמוך לכך, התובע נשלח על ידי המעסיק יחד עם עובד נוסף מר מוחמד בוקאעי בן עאדל לאיטום גג לאתר העבודה הממוקם בנצרת.
התובע הגיש תביעה חליפית: מחד על פי הוראות חוק הפיצויים כנגד מבטחת הרכב בביטוח חובה, ולחילופין על פי הוראות פקודת הנזיקין כנגד מעבידתו, למקרה שיקבע שלא מדובר בתאונת דרכים.
הכרעה ודיון
נסיבות התאונה
עדות זו תואמת את הנסיבות המתוארות במסמכים הרפואיים וכן במסמכי המוסד לביטוח לאומי. בדו"ח מד"א נרשם:
"בן 27 ברקע בריא. לא נוטל תרופות ואין רגישות. בהגעת הצוות לאתר בנייה, הפצוע נמצא שכוב על חצץ בהכרה מלאה בתשאול: לדבריו מעד, נפל לאחור וקיבל מכה בגב עליון מוו גרירה שמותקן ברכב מסחרי(גובה מטר וחצי לערך)."
כלומר כבר בהזדמנות הראשונה מסר התובע – לאנשי מד"א שהגיעו למקום - כי נפגע בגבו מוו הרכב. כמו כן הגרסה כי נפל לאחור, תואמת אפשרות של החלקה. אמנם וו הגרירה אינו בגובה מטר וחצי וניתן לשער כי מדובר בטעות ברישום (אולי הכוונה מטר עד חצי מטר) ואין לדעת מה התכוון הכותב, שכן אין מחלוקת שוו הרכב אינו בגובה של מטר וחצי. אין גם לדקדק עם התובע שטען כי התעורר באמבולנס, כפי שהנתבעות טענו בסיכומיהן, שכן מטבע הדברים נפגעים מטראומה מתקשים לדייק לגבי הפרטים הקטנים לאחר שנפגעו בשל המצב בו הם היו שרויים.
"לדבריו עלה על ארגז הרכב מאחור החליק כאשר הוריד ציוד מהרכב נחבל בגב עליון מוו גרירה של הרכב."
גם גרסה זו תומכת בתביעה. רשום בה שהתאונה אירעה תוך כדי הורדה וניתן לסבור כי מדובר בפעולה של ירידה של התובע. טופס זה ניתן בסמוך מאוד לאחר התאונה, ואינו קשור ליעוץ משפטי כפי שהנתבעות 1 – 2 סבורות, שכן הוא מולא על ידי נתבעת מס' 1. בהודעה על פגיעה בעבודה נטען:
"בזמן שירד מארגז רכב למטה החליק נפל ונחבל."
כמו כן, עדותו של העד מוחמד בוקאעי אף היא מתיישבת עם עדות התובע ותומכת בה. הוא טען שהתאונה אירעה תוך כדי ירידה לאחר סיום פריקת הרכב מציוד. לא נפלו בעדות זה ועדות התובע סתירות ממשיות, בין אם פנימיות ובין אם חיצוניות, המקעקעות את הגרסה ולכן עדויותיהם של עדים אלו אמינות עליי.
בא כוח הנתבעות 1 -2 טען כי בטופס הודעה על פגיעה בעבודה, לא מוזכר מר בוקאעי כעד, במקום המיועד לכך. מאידך מוזכר שמו של עד אחר, שהוא העובד הנוסף, תושב השטחים, שהיה עם התובע. התרשמותי מעדותו של העד מוחמד בוקאעי היא שמדבור בעד שראה את האירוע שכן הוא תיאר פרטים שרק מי שנכח במקום יכול להעיד לגביהם. כך העיד לגבי סדר הפעולות שביצעו באותו יום, לרבות כיצד פרקו את הציוד וכי נפילת התובע הייתה בתום פריקת הציוד. הנתבעות 1 – 2 לא טרחו להביא עדים רלוונטיים מטעם הנתבעת מס' 1 – מעבידת התובע – שתזים את הטענה כי אותו בוקאעי לא היה עם התובע בזמן התאונה, ויש לזקוף לחובתן אי הבאת עדין כאמור.
לטענת הנתבעות מדובר בעובד מהשטחים המוחזקים, אך בטופס מצוין כי מקום מגוריו בכפר שעב, ועל כן הן מלינות מדוע לא הובא לעדות. התובע אינו חייב להביא ראיות מקסימאליות להוכחת תביעתו ודי אם יביא ראיות שמספיקות להרמת נטל ההוכחה במאזן הסתברויות (ראו: ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ [פורסם בנבו] (27.7.2008)). לכן לא מוטלת עליו החובה להביא כלל העדים שנכחו במקום. אמנם, בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה צוין כי העובד מחמוד נאסר התגורר באותה עת בשעב, אך הדבר אינו אומר שאותו מחמוד נאסר מתגורר כיום בשעב ולא בשטחים ונקודה זו לא הובררה בחקירת התובע. לכן גם מסיבה זו לא אוכל לזקוף אי הבאתו של העד לחובת התובע.
עוד נטען על ידי נתבעות 1 – 2 כי העד בוקאעי העיד שהתאונה אירעה תוך כדי גלגול חבית מחוץ לארגז הרכב התובע נפל החוצה. נטען שהעד לא אמר כי נפל תוך כדי ירידה. אולם טענה זו אינה מדויקת. העד העיד כי לאחר שהתובע דחף את החבית מחוץ לרכב, ולאחר שהחבית נפלה על הרצפה "היה שמן על המדרגה מהחבית כשהוא ירד התחיל לרדת מהאוטו היה וו והוא בדיוק נפל על הוו על הדרגה."
לסיכום אני קובע כי התאונה אירעה תוך כדי ירידה מארגז הרכב, בתום פעולת הפריקה שבוצעה בתום הנסיעה.
סיווג התאונה
הפעולה בגינה נפגע התובע מהווה שימוש ברכב מנועי מאחר והיא עונה אחר ההגדרה של ירידה מרכב. כל שנותר לבחון האם הירידה מהרכב הינה למטרות תחבורה.
"כך היה הדין גם אילו קבענו כי ההינתקות הייתה חוליה – עצמאית אך קשורה לשרשרת אחת שסופה, או ראשיתה, פריקה או טעינה – גם אז היינו רשאים אולי לומר כי היא באה למטרות תחבורה, שהרי פריקה וטעינה, אף שמוצאות הן מגדר תחולת החוק כשהרכב חונה או עומד, מהוות הן עצמן שימוש ברכב למטרות תחבורה. '...נזק גוף הנגרם בטעינה של מטען על רכב ובפריקתו ממנו, נופל לגדר המבחן התעבורתי. בעניין זה אין הבדל של ממש בין המבחן הייעודי לבין המבחן התעבורתי." (ההדגשה שלי – א.כ.)
הנסיבות בהן נפגע התובע קרובות לנסיבות שתוארו ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ. סמג'ה, פ"ד נט(3) 541 (להלן: עניין אוסם ). שם נידון עניינם של שני נפגעים ששניהם ניזוקו תוך כדי ירידה מארגז משאית, לאחר פעולות של פריקה. נקבע שם כי מדובר בשימוש בדמות ירידה מרכב, תוך קביעה כי, בתחרות בין פעולת הירידה לחריג של פריקה, ידה של הירידה על העליונה והתאונה אינה מוצאת מגדרי החוק. בנוסף נקבע כי פעולות פריקה מקיימות את מטרות התחבורה מאחר והרכב נועד להוביל מטענים.
בא כוח הנתבעות 1 – 2 הפנה בסיכומים לת.א. (שלום נצרת) 8385-10-16 פלונינ' עבאללה עלי (לא פורסם) בו הנפגע ירד מתא מטען לאחר שטיפל בגזם שהועמס עליו. בית משפט קבע כי מדבר בפעולת ירידה מרכב אך דחה את הטענה שהירידה הייתה למטרות תחבורה מאחר ולאחר הירידה התכוון להמשיך ולאסוף גזם ולא להמשיך בנסיעה. ערעור על קביעה זו לבית משפט המחוזי בנצרת נדחה בהסכמה( ע"א (מחוזי נצרת) 32407-04-20). אין בידי להסכים להנמקה זו. כפי שציינתי לעיל, בעניין מטרות התחבורה באו ליד ביטוי בהנמקה הבאה:
"התפיסה שלפיה הטעינה והפריקה הן שימוש תחבורתי גם כאשר הרכב עומד, נבעה מהיותן יסוד חיוני בפעולת ההובלה. "אכן, נזק גוף הנגרם בטעינה של מטען על רכב ובפריקתו ממנו, נופל לגדר המבחן התעבורתי" (פרשת עוזר הנ"ל [1], בעמ' 564). "...[]תהליך הטעינה והפריקה הוא חלק אינטגראלי של הובלת המשא ממקום למקום" (פרשת קדר הנ"ל [7], בעמ' 497).
.
.
.
הנה-כי-כן, טעינה ופריקה של מטען כאשר הרכב עומד אינן באות בגדר "שימוש ברכב מנועי" אף שהן מקיימות כאמור את המבחן התחבורתי (כמו גם את המבחן הייעודי)."
התוצאה
התביעה כנגד נתבעת מס' 3 נדחית וכך גם ההודעה לצד שלישי. הנתבעות 1 – 2 יישאו בהוצאות התובע, נתבעת מס' 3 וצדדי ג', בסך של 5,000 ₪ עבור כל אחד מגורמים אלו.
הצדדים יודיעו בתוך 30 יום מהיום כיצד ברצונם להתקדם.
מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין החלקי לבאי כוח הצדדים.
התיק יובא לעיוני ביום 1.3.2023.
ניתן היום, ז' שבט תשפ"ג, 29 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.