בפני	כבוד השופט רונן פיין
תובע		פלוני נגד
נתבעות		1. ____ בע"מ 2. הראל חברה לביטוח בע"מ
פסק דין

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובע במהלך יום עבודה.

1. התובע יליד 1970, נפגע לטענתו בתאונת עבודה ביום 7/6/15. (להלן: "התאונה").

2. התביעה הוגשה לפיצוי בגין נזקי גוף בהתאם לעוולת הרשלנות על פי פקודת הנזיקין, כנגד המעביד (הנתבעת מס' 1) וכנגד המבטחת (הנתבעת מס' 2).

3. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי קבע לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10% ברגלו השמאלית.

4. הצדדים חלוקים בשאלת הנסיבות, בשאלת האחריות ובשאלת גובה הנזק.

הנסיבות הנטענות ע"י התובע

5. לעניין נסיבות פציעת התובע עולות מספר שאלות האם התובע עמד על הסלעים? (סעיף 4 לכתב התביעה). האם התובע טיפס מסלע לסלע והרגיש מכה חזקה ברגל? (סעיף 5 לכתב התביעה). האם התובע קפץ מסלע לסלע ונחת על קצה אצבעותיו ואז שמע קריעה חזקה ברגל? (עמ' 2 ש' 20 לפרוטוקול).

אין מחלוקת בין הצדדים כי בתאונה נקרע גיד האכילס ברגל שמאל של התובע.

סבורני כי התשובה המדויקת למי מן שאלות הנ"ל, איננה בעלת משקל מהותי לעניין ההכרעה בתביעה כאן.

6. לטעמי השאלה העיקרית הדורשת הכרעה במסגרת פסק דין זה הינה, האם הנתבעת מס' 1, בה היה התובע בעל מניות וגם עובד שכיר, חבה בנזקיו של התובע לפי פקודת הנזיקין בגין התאונה, בנסיבות התביעה כאן.

ככל והתשובה לשאלה זו תהיה חיובית, אדרש לדון בשאלת הנזק ולרבות בטענות הנתבעות בסיכומיהן, לעניין מצבו הרפואי ונכותו הכללית של התובע, העובדה כי התובע לא מיצה זכויותיו במל"ל וכן הטענה לניכוי מענק רעיוני.

בהתאם להוראות תקנה 129(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018, ינומק פסק הדין שלהלן באופן תמציתי.

שאלת אחריות חברה בנזיקין על בעל שליטה שהוא שכיר בחברה

7. מדובר בחברה משפחתית. התובע רשום כבעלים של 30% ממניות הנתבעת מס' 1 (לעיל ולהלן: "החברה"). אביו ואמו רשומים כבעלים של 40% ו- 30% מן המניות בחברה, בהתאמה. (עמ' 4 ש' 13-18).

8. הסוגיה של הטלת אחרית על בעל שליטה שהוא שכיר בחברה, נדונה בפסיקה ועל פי ההלכה ניתן כעיקרון להטיל אחריות נזיקית על חברה כלפי מנהליה, גם אם מחדליה ופעולותיה נקבעו ע"י אותם מנהלים שניזוקו ואשר הם בעצם משמשים כאורגן של החברה הנתבעת.

ראו: רע"א 4103/10 איילון נ' בוני טירן (9.2.11) והפסיקה המוזכרת שם.

9. בנוסף קיימת ההלכה אשר נקבעה במסגרת ע"א 413/62 רוזנצוויג נ' מאפיית רוזנצוויג בע"מ פ"ד טז 2548 (1962). באותו מקרה דובר במי שנפגע במהלך עבודתו במאפייה שבעלי המניות בה היו הוא, אשתו ובנו. מי שנפגע היה מנהלה הבלעדי של החברה. בית המשפט העליון קבע באותו עניין, כי מאחר והנפגע הוא שניהל את החברה יש לזקוף לחובתו אשם תורם בשיעור מלא, מן הטעם שהוא זה שהיה אחראי לחובת הזהירות שהופרה ובעטיה נפגע. על כן וכעיקרון, ניתן היה לומר כי מדובר בהפרדה מלאכותית בין החברה לבין בעליה.

לעניין זה ראו למשל: פסק דינה של כב' השופטת דלה מוסא בתיק ת"א (נצרת) 45482-05-12 חנות נ' חנות (6.9.17) ; ע"א 2342/08 (ירושלים) לוי נ' אררט (15.1.09).

10. ראשית, אסיר מן הדרך שאלת האחריות המושגית של הנתבעת מס' 1 לתובע, שכן זו קמה באופן אינהרנטי במסגרת יחסי העובד מעביד בין הצדדים, ובמסגרת היות התובע אורגן בחברה. כידוע על חברה לנקוט בכל האמצעים הסבירם כדי לוודא שעובדיה ובכלל זה התובע, יבצעו את עבודתם בתנאים ראויים ולרבות כאשר מדובר בסיכונים גלויים לעיין.

11. נשאלת השאלה האם קמה כנגד הנתבעת מס' 1 חובה קונקרטית בנסיבות התאונה, קרי האם האדם הסביר יכול היה וצריך היה לצפות את התרחשותה של התאונה.

12. בנסיבות המקרה כאן ולאחר שחזרתי ועיינתי בעדותו של התובע לפניי ובחקירתו הנגדית, אני סבור כי דין התביעה להידחות. אפרט טעמי.

13. מעדותו של התובע עולות טענות ועובדות שונות, כפי שיפורט להלן בלשון חופשית, (ההדגשות אינן במקור):

 

עדות ראשית

(עמ' 1 ש' 19-20) -

התובע מנהל עבודה מרחוק. אמרו לו לעזור למפעיל השופל. אם לא הוא, יש עובדים שעושים את זה. זה משהו שעושים קבוע עובדים בחברה.

(עמ' 2 ש' 7-15) -

העסק של אבא שלו. הוא למד משפטים. התובע הוכנס לעזור בעסק, עקב בעיות בריאות ובקשה לעזור. התובע משיג עבודות. יושב עם אנשים. מגיש חשבונות. ניירת - הכל עליו. האחראי בשטח זה צורי, אחד ותיק שמנהל הכל ומנהל צוות עובדים. צורי עבד חצי יום בלי עזרה וביקש עזרה מן התובע.

(עמ' 2 ש' 26-29) -

התובע לא עובד פיזית. נעל ביום התאונה נעלי ספורט אלגנט ולבש לבוש רגיל.

(עמ' 2 ש' 29-33) -

התובע לא יודע אודות הדרכות בטיחות ולא עבר כאלה. אבא שלו בעל הבית. הלכנו לפי ההוראות שלו תמיד. מה שהוא אמר עשינו. האבא הוא המומחה והוא איש עבודה. אם אני לא הייתי עושה את זה (לעזור לצורי) אז מישהו אחר היה עושה את זה.

(עמ' 3 ש' 1-7) -

פעם ראשונה שהתובע עושה את זה. צורי ביקש לבחור את הגדולים. התובע לבד יודע מה לעשות. אנחנו יודעים איך זה עובד. הוא ביקש ממני כדי לקדם את העבודה.

14. עדות התובע - בחקירה נגדית

(עמ' 4 ש' 33, עמ' 5 ש' 1-14) -

אבא מגיע לשטח כל יום. מפקח נותן החלטות. אבא לא נותן לתובע להתערב. אבא מחליט לבד. באותו יום צורי התקשר ואמר, אין לי מי שימיין. ניסיתי לארגן מישהו ולא הצלחנו.

(עמ' 10 ש' 3-10, 18-19, 27-28) -

אבא עדיין מגיע כל יום לשטח. ביום התאונה אבא לא היה. מי שמחלק את העובדים - התובע. צורי תמיד על השופל. צורי מנהל עבודה ועל השופל. צורי נותן הנחיות לעובדים. צורי לא יודע ולא קובע איפה העובדים. מי שיודע וקובע הם התובע ואביו.

(עמ' 11 ש' 8, 17-19, 25-27) -

התובע לא מצא מחליף שימיין סלעים. "...יש לי פועלים שעושים ודווקא ביום הזה אני נפלתי, אני צריך להסביר לעצמי מה עושים? הפועלים שלי עושים וזהו...אני עליתי ואני אמור לדעת איך לקפוץ מסלע לסלע." (שם).

(עמ' 11 ש' 28-33, עמ' 12 ש' 1-3) -

אין עובד ספציפי שעושה סוג זה של עבודה (מיון סלעים - עזרה לצורי), מדובר בעבודה של עובד פשוט, אני מחליף כל שנה 10 פועלים פשוטים, אם היה העובד נשאל מה העבודה היה אומר: מטפס על הסלע וקופץ, התובע היה אומר לפועל לקפוץ מסלע לסלע, אם זה היה תלוי בו.

סבורני כי התמונה התבהרה.

מסקנות ביניים

13. כבר כעת יש לדחות טענות התובע בסיכומיו, כי צורי איננו "סתם מנהל" והוא זה שבסמכותו היה, בנסיבות העניין כאן, לתת הוראות לתובע. ניתן לכאורה להסיק מכך, כי לטענת התובע צורי הוא זה שהתרשל, מכוח היותו עובד בכיר בחברה, מנהל, ובכך להקים את אחריותה של החברה לתאונה. אני דוחה טענה זו על הסף.

14. אני מקבל טענות הנתבעת בסיכומיה, כי לעניין שאלת "מיהו המנהל", אין ליתן משקל ראייתי מהותי לעדותו של העד צור זריהן מטעם התובע (לעיל ולהלן: "צורי").

צורי העיד בהגינותו כי הוא מרגיש כ"בן משפחה" במשפחת התובע, עובד בחברה אצל אביו של התובע, מאז שחרורו מן הצבא בשנת 87 (עמ' 12, ש' 16).

בנוסף, צורי העיד כי ביום קרות התאונה הוא פנה אל אביו של התובע ואל התובע , בבקשה לעזרה עם הסלעים (עמ' 12 ש' 24).

מכאן שאין כל ממש בטענה כי התנהלות כלשהי של צורי, היא זו אשר הקימה החובה הקונקרטית של החברה כלפי התובע, בנסיבות העניין כאן.

15. בנוסף התובע עצמו הודה כי הוא לא מצא מי שיעשה את העבודה. וכי הוא לא צריך להסביר לעצמו מה עושים...

16. עוד חשוב לציין, כי התובע לא טרח להעיד את אביו (או את אמו). כמפורט לעיל, התובע העיד כי אביו עדיין מגיע לאתרי העבודה של התובעת מידי יום, עד היום. (עמ' 10 ש' 3-6). כל זאת לעניין מתן הוראות, קביעת שיטות עבודה או קבלת כל החלטה אחרת "בשם החברה". עניין זה פועל לחובת התובע, בהתאם לכלל הידוע של הימנעות צד מהבאת עדים וראיות לתמיכה בטענותיו.

בעיקר כאשר על בית המשפט להכריע בשאלה "מיהו המנהל האחראי" מטעם החברה, והאם בנסיבות התביעה כאן, קמה לחברה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע בגין התאונה.

17. בראי הפסיקה לעיל ונוכח הדיון בעדויות הנ"ל, בעיקר נוכח אמירותיו המפורשות של התובע בעדותו כמפורט בהרחבה לעיל, הגעתי למסקנה כי במקרה כאן, ההפרדה בין התובע לבין החברה היא מלאכותית לגמרי, וכי התובע הוא זה שניהל החברה בפועל.

18. ויודגש, לטעמי לא הוכח כי הופרה חובת זהירות קונקרטית כלשהי של החברה כלפי התובע. התובע הודה כי עובד אחר היה עושה אותה עבודה בדיוק. באותה שיטה. והוא עצמו היה אומר לעובד לקפוץ מאבן לאבן...

בנוסף צורי הודה, בין השאר, כי אביו של התובע לא נתן לו הוראות מיוחדות להגיד לעובדים שלא ייפצעו. (עמ' 14 ש' 4-5).

19. על כן סבורני כי בנסיבות כאן, גם אם הופרה חובת זהירות קונקרטית של החברה, יש לזקוף לחובת התובע אשם תורם בשיעור של 100%, שכן הוא עצמו היה אחראי לחובה שהופרה.

20. מכאן שלא קמה חבות בנזיקין של החברה כלפי התובע.

די בכך להביא לדחיית התביעה.

21. על אף המסקנות לעיל ולפני חתימה, מצאתי לנכון להתייחס קצרות לעניין נזק התובע.

22. המומחים הרפואיים לא נחקרו נגדית על חוות דעתם. על יסוד ההלכה הנוהגת בדבר יתרונה הראייתי של חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט על פניי חוות דעת מומחי הצדדים, סביר להניח כי הייתי מאמץ מסקנותיה. על כן הייתי מעמיד נכותו הרפואית האורתופדית של התובע על שיעור של 10%, ברגלו השמאלית.

23. בנוסף הוגשו מוצגים שונים ובכלל זה מוצגים נ/4 ו- נ/5 המתייחסים הן לשאלת הנכות התפקודית של התובע והן לתקופות עיסוק והכנסותיו. כלומר, מן המוצגים עולה השאלה האם הגריעה הנטענת משכרו של התובע, הנה בגין התאונה או בגין מצבו הרפואי הכללי של התובע ובכלל זה הפציעה נשוא התאונה.

24. מוצג נ/5 הנ"ל משקף מצבו הרפואי של התובע, נכות כללית אשר נקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי בשיעור של 69%. התובע הודה כי 50% משיעור הנכות הוא בגין מצבו הלבבי וכי עבר בערך 5 "התקפי לב" (עמ' 8 ש' 28-29). בנוסף העיד התובע כי הוא סובל מבעיות או חסימות בכלי הדם וכן סובל מסכרת. (עמ' 8 ש' 30-33, עמ' 9 ש' 1-12). זאת ללא קשר לתאונה ולנכותו האורתופדית.

25. עוד יש לציין כי התובע לא העיד במסגרת עדותו הראשית ולא העלה כל טענה בנוגע לעזרת צד ג', עזרת בני משפחה או מיטיבים אחרים. כך גם לא העיד או טען התובע לתשלום הוצאות כלשהן, רפואיות או אחרות. לא הוגש דבר לעניין זה במסגרת תיק המוצגים של התובע.

26. ועוד. בסיכומיהן העלו הנתבעות הטענה בסעיף ה'7, לעניין ניכויים. הסכום הנטען שם, מענק אותו זכאי היה התובע לקבל, הנו סך של כ- 78,500 ₪.

(התובע לא העיד בעניין מיצוי זכויותיו במל"ל. הנתבעות העלו טענה זהה במסגרת תחשיב הנזק עוד קודם לשמיעת התביעה).

27. חזרתי ועיינתי בטענות התובע לעניין גובה הנזק. הסכומים הנטענים שם אינם יכולים להתקבל בנסיבות כאן, בין השאר נוכח המפורט לעיל.

חזרתי ועיינתי בטענות הנתבעות לעניין גובה הנזק. טענות אלה מתאימות יותר לנסיבות התובע כאן. למעט לעניין ראש הנזק של "כאב וסבל".

כך גם לעניין גובה הסכום הגלובאלי בגין הפסדי שכר התובע, לעבר ולעתיד.

28. עוד מצאתי לנכון להזכיר, נוכח עדותו של התובע, כי עדיין היה מקום לדון ולשקול שיעור "אשם תורם" התובע והאם התנהלותו בנסיבות העניין, עולה לכדי ה"סיבה המכרעת" כאן.

לעניין ההלכה הנוגעת ל"סיבה המכרעת" ראו: ע"א 4244/12 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' תת ניצב אפרים ברכה (31.12.12).

לפני סיום

29. פרוטוקול הדיון והמסמכים הרפואיים אינם מותירים מקום לספק. התובע סבל כאב עצום. קרע בגיד האכילס. מדובר בפגיעה מצערת וכואבת. בנוסף, לא ניתן להתעלם מההקשר הטראגי של פגיעה בגיד האכילס.

ועולות שאלות נוספות בהקשר זה - האם העובדה כי התובע נעל נעלי "ספורט אלגנט" היא הסיבה לפציעתו? האם בגדר חכמה שבדיעבד (רק של התובע כמובן) היה מקום לנעול נעליים אחרות? האם הדבר היה מונע הפציעה? הרי התובע עצמו הודה שזו הייתה שיטת העבודה.

30. בהקשר זה (ע"ע : "טרגדיה יוונית - אכילס") מצאתי לנכון להביא דברי התובע, כלשונם, על ראייתו את עצמו כקורבן לסיטואציה (ההדגשות שלי. ר"פ.):

"...עסק שבנו אבא ואמא. נתנו לי 30 אחוז כדי שאני אשאר בעסק. רצו שהעסק ישאר במשפחה, אני יכלתי להיות עורך דין. אני הייתי הקורבן. אני סבלתי שם בעבודות עפר זה עסק שאתה לא רוצה להיות בו..." (עמ' 11, ש' 12-14).

לסיכום

סבורני כי בסופו של יום, גם אם הייתי מקבל התביעה, ללא קשר לתשובה לשאלת "הסיבה המכרעת", מסכום הפיצוי היה מקום לנכות אשם תורם משמעותי בשיעור של לפחות 40% וכן ניכוי המענק הנ"ל לפי תחשיב הנתבעות כך שממילא, התביעה הייתה נבלעת.

סוף דבר

31. התביעה נדחית.

32. התובע יישא בהוצאות הנתבעות ובשכ"ט ב"כ בסך כולל של 10,000 ₪, אשר ישולמו לנתבעות באמצעות הנתבעת מס' 2 תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית מהיום עד ביצוע התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, כדין.

המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום, ד' שבט תשפ"ג, 26 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.