לפני	כבוד השופטת סיגל רסלר-זכאי
תובעת		פלונית – ניתן פסק דין נגד
נתבעים		1.______ 2.מגדל חברה לביטוח בע"מ 3.קרנית קרן לביטוח נפגעי תאונות דרכים

 

פסק דין

לפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק") בשל תאונת דרכים שאירעה ביום 22.5.2017 בשטחי יהודה ושומרון (להלן: "התאונה").

1. נתבע 1, נהג ברכב מ.ר. 50-633-50 (להלן: "הרכב הראשון" או "המאזדה"). נתבעת 2, חברת הביטוח אשר ביטחה בכל המועדים הרלוונטיים לתאונה את הרכב הראשון, בפוליסת ביטוח חובה מס' 25034958916.
2. נתבעת 3, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, נתבעה בנסיבות דנן עקב היעדר ביטוח בתוקף לרכב מ.ר. 24-550-59 (להלן: "הרכב השני" או "הפורד") במועד התאונה. נתבעת 3, הגישה הודעת צד ג' נגד בעלי ונהג הרכב השני. לאחר שהובהר כי חל סעיף 9(א)(2) לחוק, הוסכם על דחייתה של הודעת צד ג' ללא צו להוצאות.
3. בהתאם לנטען, ביום התאונה קבעה התובעת יחד עם חבריה, לצאת לפיקניק. החבורה התאספה בשלושה רכבים. התובעת נסעה ברכב הראשון ביחד עם ארבעה חברים. נטען כי בהגיעם לאזור אצטדיון "אלרואיה" בג'נין (להלן: "האצטדיון"), עצר הרכב הראשון "לצד הדרך בסמיכות לכביש, בעקומת הסיבוב, באופן שהיווה מפגע תעבורתי שכן במקום שוליים צרים מכורכר, והמתין לרכב השני", אשר היה אמור להצטרף גם הוא לפיקניק (סעיף 9 לכתב התביעה). נטען כי נוסעי הרכב הראשון יצאו ממנו ונשענו על חלקו האחורי של הרכב. לפתע, הגיח הרכב השני "מעקומת הסיבוב במהירות, אלא שאז הבחין בחבריו שהמתינו כאמור לצד הדרך בסמיכות לכביש, ניסע לעצור ולהחנות מאחורי הרכב הראשון, אולם ככל הנראה ובשל המהירות בה נסע לא עלה בידו לבלום בזמן". (סעיף 11 לכתב התביעה). חבריה של התובעת אשר הבחינו ברכב השני המתקרב הספיקו לברוח ואילו התובעת לא הספיקה לברוח נלכדה ונמחצה בין שני הרכבים.
4. ביום 18.1.23 ניתן תוקף של פס"ד להסכם פשרה בין הצדדים לשיעור נזקי התובעת, למימון ביניים ולדחיית הודעת צד ג' כאמור לעיל. הוסכם, כי מבלי להודות בחבות ישלמו נתבעות 2 ו- 3 לתובעת סך של 3,556,640 ₪ (כולל שכ"ט עו"ד, אגרה והוצאות), בחלקים שווים (להלן: "הסכם הפשרה") וכי שאלת חבותן של הנתבעות תמשיך להתברר ביניהן.
5. לסוגיית החבות, הוסכם כי הרכב השני פגע בתובעת שעמדה על הקרקע מאחורי הרכב הראשון ומחץ אותה לרכב הראשון (סעיף 12.ג. להסכם הפשרה). עוד הוסכם כי ככל שביהמ"ש יקבע כי הרכב הראשון היה "רכב מעורב" בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק, יהיה על נתבעת 2 לשלם לנתבעת 3 את הסכום ששולם על ידה כאמור לעיל. ככל שיקבע כי הרכב הראשון לא היה "רכב מעורב", יהיה על נתבעת 3 לשלם לנתבעת 2 את הסכום ששולם על ידה כאמור לעיל. כל זאת, רק לאחר הכרעה סופית וחלוטה.
6. כאמור, המחלוקת שנותרה נטועה בין הצדדים הינה לעניין החבות. היינו, לתחולת ה"חזקה המרבה" ולהיות הרכב הראשון, "רכב מעורב" בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק.
7. בדיון הוכחות ביום 1.2.23 העידו התובעת ונוסעת נוספת ברכב הראשון, גב' מראם אבו סלאח. ביום 2.2.23 העידו מומחים לחקר תאונות דרכים מטעם הצדדים: מר בוריס צ'רנובלסקי – מומחה נתבעת 2 ועו"ד צביקה מוזס מומחה נתבעת 3. ביום 20.2.23 העיד נהג הרכב השני, צד ג' 1, מר אסעיד מחמוד. לאחר מכן, סיכמו באי כוח הצדדים טיעוניהם בעל-פה. (ציטוטים מהפרוטוקול יהיו בהתאם).

טענות הצדדים

1. לטענת נתבעים 1-2, בכל הנוגע לרכב הראשון, אין המדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק, לא על פי ההגדרה הבסיסית ולא על פי ה"חזקות המרבות". לכן דין התביעה נגדם להידחות. נטען כי התובעת נפגעה על ידי הרכב השני בהיותה הולכת רגל. לתמיכה בטענתם לאי התקיימות ה"חזקה המרבה" ולכך שמקום עצירת ההרכב הראשון לא היווה מפגע תחבורתי, צרפו נתבעים 1-2 חוות דעת מומחה לחקר תאונות דרכים של מר בוריס צ'רנובלסקי, לאחר שביקר במקום ביום 24.5.21 ו- 25.6.21 (הוגשו חו"ד ראשונה (ללא תאריך) וחו"ד משלימה מיום 4.12.21.)
2. בחוה"ד הראשונה קבע מר צ'רנובלסקי כי הרכב הראשון חנה בשול הכורכר (עמ' 4 לחוה"ד). בחו"ד המשלימה קבע כי מקום החניה אינו שול, אלא משטח כורכר שהוא חלק מצומת. עוד, קבע כי "אין המדובר בדרך שאינה עירונית", היינו, דרך עירונית, בה התאפשרה פניה ימינה לאצטדיון (מסקנה א. לחו"ד משלימה). עוד, טען כי, במקום התאונה מקום מסודר לפניה ימינה ולעצירה על משטח הכורכר. לדבריו, מקום חניית הרכב הראשון לא סיכן את התנועה והתאונה ארעה עקב החלטה של נהג הרכב השני לרדת מהכביש אל הכורכר, על מנת לחנות מאחורי הרכב הראשון. נטען כי קטע הכביש בו נסע הרכב השני לפני שהגיע למשטח הכורכר הוא ישר, קיים שדה ראיה פתוח, וגם כאשר רכב עומד על משטח הכורכר, ניתן לחלוף על פניו בנסיעה ללא הפרעה. נטען כי נהג הרכב השני סטה מהכביש בחוסר זהירות ובמהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך ובכך גרם לתאונה.
3. לכן, טענה נתבעת 2 כי הרכב הראשון לא חנה במקום אסור לחניה, כי מקום החניה לא היווה סיכון תחבורתי ולכן לא מתקיימת ה"חזקה המרבה" ואין לקבוע כי הרכב הראשון היה "רכב מעורב".
4. לטענת נתבעת 3, דין התביעה נגדה להידחות, היות והתובעת, בהתאם לסעיף 12(א)(2) לחוק, זכאית לפיצוי מאת נתבעת 2, שכן לרכב הראשון היה ביטוח תקף על פי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970. נטען כי בעת התאונה חנה הרכב הראשון במקום אסור לחנייה תוך גרימת סיכון תחבורתי. לתמיכה בטענתה כי מקום עצירת ההרכב הראשון גרם לסיכון תחבורתי, צרפה נתבעת 3 את חוות דעת בוחן תנועה ומומחה לחקר ושיחזור תאונות דרכים, עו"ד צביקה מוזס מיום 23.8.21. לדבריו, התאונה ארעה בכביש בין-עירוני. נהג הרכב הראשון העמיד את רכבו, לצד הכביש, בניגוד לתקנות התעבורה ובאופן שהיווה סיכון תחבורתי.

דיון והכרעה

השאלה בה עלי להכריע היא האם מדובר בתאונה מעורבת או שהרכב הראשון היווה זירה בלבד להתרחשות ?

1. בסעיף 1 לחוק: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם ... מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו..." בסעיף 3(ב) לחוק, שעניינו באדם שנפגע מחוץ לכלי הרכב תוך מעורבות של מספר כלי רכב נקבע כי: "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע."
2. הצדדים אינם חלוקים באשר לכך שהתובעת לא היתה "נוסעת" ברכב הראשון בעת קרות התאונה. שכן, התאונה התרחשה כ- 10 דקות לאחר עצירתו של הרכב הראשון, בעת שהתובעת וחבריה עמדו מאחורי הרכב הראשון. לפיכך, עלי לבחון התקיימותה של ה"חזקה המרבה", היינו: מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו וכן את הקשר הסיבתי בין החניה לתאונה.
3. ברע"א 1953/03 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי (4.11.03) (להלן: "עניין אדרי"), אשר ל"חזקה המרבה", נקבע כי יש לקשור בין איסור החניה לבין יצירת הסיכון התחבורתי. יש לפרש את המונח "חניה אסורה" כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי. זאת, בין שמדובר בחניה מותרת על-פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. בהקשר זה, נקבע כי האיסור בדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחניה גלום סיכון תחבורתי ולהפך. אך אין להסתמך על האיסור בדין באופן בלעדי. אלא יש לקבוע קיומו של סיכון תחבורתי על-פי נסיבותיו של כל מקרה. עוד נקבע כי "אין צורך להידרש לבחינה קונקרטית האם המיקום הספציפי בו חנה הרכב במקרה מסוים יצר סיכון תחבורתי, אלא די בכך שחניית רכב באותו מקום, למשל בשולי הכביש בדרך בין-עירונית, ככלל, יוצרת סיכון תחבורתי בתוך שכזו" (עמ' 823-822). בעניין אדרי, חנה הרכב בשולי דרך בין-עירונית, בשל תקלה. נקבע כי החניה היתה מותרת בהתאם לתקנה 69(ה) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, המתירה החניית רכב בשולי הכביש בדרך בין-עירונית, כאשר הרכב יצא מכלל פעולה. חרף זאת, נקבע כי החניה יצרה סיכון תחבורתי ולכן התקיימה ה"חזקה המרבה".
4. ובענייננו, בהינתן שהתאונה התרחשה באזור נפת ג'נין, חלות תקנות התעבורה (יהודה והשומרון), תשנ"ב-1992, (להלן: "תקנות התעבורה יהודה ושומרון"). דרך עירונית הוגדרה שם "כל דרך בתחום המצוי בשטח שיפוטה של מועצה מקומית או מועצות מקומיות הגובלות זו בזו ואשר בכניסה לאותו תחום מוצב תמרור שמשמעו "כניסה לתחום דרך עירונית", ועד למקום שבו מוצב תמרור שמשמעו "קצה תחום דרך עירונית""; שול הדרך הוגדר "השטח שאין לצדו מדרכה הסמוך לשפת הכביש, עד לרוחב של שלושה מטרים או עד לקצה תעלת ניקוז, כאשר דופן התעלה מצוי פחות משלושה מטרים משפת הכביש"; בתקנה 69(א) נקבע כי "הנוהג רכב בדרך שאיננה עירונית, המסומנת כדרך ראשית או אזורית על ידי תמרור מודיעין, לא יעצור את רכבו, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירהו עומד על הכביש או על שולי הדרך, בין בהשגחה ובין שלא בהשגחה." (הדגשות אינן במקור)
5. מומחי הצדדים חלוקים בשאלת סיווגו של המקום בו חנה הרכב הראשון, האם חנה בשול הדרך והאם בדרך עירונית או בין-עירונית. יודגש כי גם אם החניה היתה במקום מותר לחניה או במקום אסור לחניה, יש לבחון את התקיימות הסיכון התחבורתי. משמע, אין חשיבות מכרעת לתחולת תקנה 69 לתקנות התעבורה יהודה ושומרון. שכן, המונח "חניה אסורה" התפרש כ"חניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על-פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין" (עניין אדרי בעמ' 817-818). כאמור, יש לבחון שאלה זו בראיית הסיכון התחבורתי שנוצר עקב חניית הרכב הראשון ולא באספקלריית אי החוקיות של החניה.
6. עם זאת, אתייחס גם לסוגיה זו לאור הראיות שהוצגו לפני.

עדויות המומחים – מצאתי לאמץ את מסקנות חו"ד מומחה נתבעת 3 ואנמק.

מומחה נתבעת 2 – בחוה"ד הראשונה טען כי הרכב חנה בשול הדרך, לאחר מכן שינה עמדתו. הגם שעמד על כך שאין המדובר בחניה בשול הדרך, אני מסיקה מחקירתו הנגדית כי גם ל"שיטתו" מתקיימים בפועל התנאים הקבועים בתקנות התעבורה יהודה ושומרון להגדרת המקום כשול הדרך (עמ' 50). זאת, גם כפי שעלה מחוות דעתו הראשונה (ראו לעיל). זאת ועוד, לטענה בחוה"ד המשלימה, לפיה הרכב הראשון חנה ב"צומת" – הנטען אינו עולה בקנה אחד עם הגדרתו של "צומת" בתקנות יהודה ושומרון. זאת ועוד, חל איסור גם על חניה בצומת (תקנה 72(א)(3) לתקנות התעבורה יהודה ושומרון). זאת ועוד, בחקירתו הנגדית הודה מומחה נתבעת 2 כי לא היו במקום שלטים המעידים על כניסה לשטח עירוני (עמ' 54 ש' 21), משמע, המדובר בדרך בין-עירונית.

מומחה נתבעת 3 - טען כי המדובר בחניה בשול הדרך בדרך בין-עירונית. כאשר נחקר על תוואי השטח השיב כי באזור "בית אחד בודד. גם מרוחק מהדרך ומסביבו יש שטח חקלאי" (עמ' 60). מסקנות אלו נתמכו במוצגים שהוצגו: ת/2 תמונה של מיקום התאונה, נ/1 – תמונה של מיקום הרכב הראשון, נ/2 – תמונת "סלפי" של התובעת וחבריה סמוך לפני התרחשות התאונה, נ/3 – תמונה פנורמית של מקום התאונה, נ/4 – תמונה של מקום התאונה והשטחים המקיפים וסרטון הוידאו מהמקום.

1. כל אלו מובילים אותי למסקנה, על בסיס הראיות שהובאו לפני, כי הדרך בה נסעו הרכבים הינה בין-עירונית וכן כי החניה היתה בשול הדרך. משמע, הרכב הראשון חנה במקום אסור לחניה.

לשאלה האם החניה האסורה היוותה סיכון תחבורתי ?

1. בע"א 4430/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' סלימאן אלעסווי (1.7.14) (להלן: "עניין אלעסווי") נקבע "כי אין צורך להידרש לבחינת קונקרטית האם המיקום הספציפי בו חנה הרכב במקרה מסוים יצר סיכון תחבורתי, אלא די שחניית רכב באותו מקום, למשל, בשולי הכביש בדרך בין-עירונית, ככלל יוצרת סיכון תחבורתי בתור שכזו" (פס' 20) (ראו גם אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים (מהד' 5, 2020), עמ' 327).
2. כאמור לעיל, מהתמונות שהוצגו לי ועדויות העדים, עולה כי הרכב עצר בשטח שנמצא לצד הכביש, כאשר אין לצידו מדרכה, על משטח של אבני כורכר אשר רוחבו אינו עולה על 3 מטרים. הצדדים חלוקים למרחק שנותר בצידו השמאלי של הרכב הראשון והכביש. האם נותר מרווח של כ- 30-40 ס"מ, בהתאם לעדותה של התובעת (אשר סימנה את המרחק באמצעות ידיה בעת שנחקרה, בעמ' 27, ש' 28), זאת לאחר שהבהירה כי אינה זוכרת את המרחק (עמ' 20, ש' 10-12), או של כ- 80 ס"מ, עמדת נתבעת 3 המתבססת על קנה המידה של השרטוט בחו"ד מומחה נתבעת 2 (עמ' 13 לחוה"ד הראשונה), מיקום שאושר על ידי העדה, גב' אבו סלאח שגם התקשה לזכור במדוייק את המיקום (עמ' 42, ש' 12-14) או אם כ- 1.5 מטרים, בהתאם לטענת נתבעת 2 לפי התמונות שהוצגו על ידה, למיקום הנטען של הרכב הראשון, כפי שצולם בשחזור שנעשה על ידי המומחה מטעמה וכפי שהסיק מעדויות שקרא ושמע. אציין כי בנסיבות שהוכחו אין במחלוקת זו כדי להוות גורם מכריע לשאלת היות החניה והעצירה במקום בבחינת סיכון תחבורתי. שכן, עמדתי היא כי בכל אחד מהמיקומים הנטענים, המיקום היווה סיכון תחבורתי וראו בהמשך.
3. מהראיות ומהעדויות, לרבות סרטי הוידאו שהוצגו לי, אני קובעת כי המדובר היה בדרך צרה ומעוקלת. לפני מקום החניה ומיקום התאונה קיים עיקול חד ימינה. לאחר מיקום התאונה, קיים עיקול מתון יותר שמאלה. בנוסף, הרכב הראשון חנה בנתיב שהיה מיועד לרכבים היוצאים מכיוון האיצטדיון (בהקשר זה ראו חו"ד מומחה נתבעת 2 כי מדובר ב"צומת"). כל אלו, מובילים אותי למסקנה כי במקום בו חנה הרכב הראשון, בשול הדרך בדרך בין-עירונית, היה משום יצירת סיכון תחבורתי משמעותי הן לרכבים שנסעו בדרך לאחר העיקול שקדם לה, כאשר מולם תנועה של רכבים המגיעים מעיקול גם כן והן לאלו שעברו בדרך ובואכה לעיקול שלאחריה. כל סטיה ולו הקלה ביותר של רכב מהכביש, עשויה היתה לגרום לתאונה ופגיעה ברכב החונה. זאת ועוד, החניה במקום היוותה סיכון תחבורתי נוסף גם לכלי הרכב שהתכוונו להגיע מכיוון האיצטדיון ולהשתלב בכביש לאחר מכן.
4. גם מומחי הצדדים אינם חלוקים בכך ששולי הדרך, תכליתם לאפשר עצירת חירום. בנוסף, מקובלת עלי עמדת נתבעת 3, שנתמכה בחו"ד המומחה מטעמה כי שטח השול תכליתו לאפשר לנוהגים בדרך "שטח מפלט", כדי לאפשר תימרון לנהג שחרג, תוך כדי נסיעה, מתחום הכביש תוך איבוד שליטה או בניסיון למנוע פגיעה או תאונה (ראו סעיף 24 לחוה"ד מומחה נתבעת 3, אשר הפנה לפרק 3 בחוברת "הנחיות לתכן גיאומטרי של דרכים בין-עירוניות") – זאת, בדיוק כפי שקרה בענייננו וראו בעניין זה דיון בהמשך.

מכל אלו, אני קובעת כי החניה במקום, בין אם היתה חוקית ובין אם לאו, היתה אסורה שכן היוותה סיכון תחבורתי.

לשאלת הקשר הסיבתי המשפטי

1. משהתקיימה ה"חזקה המרבה", קרי, לאחר שקבעתי כי הרכב הראשון חנה בחניה אסורה בשל הסיכון התחבורתי הגלום בה, עלי להוסיף ולבחון את שאלת הקשר הסיבתי המשפטי בין החנייה האסורה ופגיעת התובעת. קרי, על בית המשפט לבחון האם התממש הסיכון שנוצר על ידי החניה האסורה המסוימת. (עניין אדרי עמ' 825, עניין אלעסווי וע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (31.10.07)).
2. נהג הרכב השני, מר אסעיד מחמוד, זומן לחקירה על ידי נתבעת 3, לאור התנגדות נתבעת 2 להגשת דו"ח חקירתו במשטרה, אלא באמצעותו. בחקירתו במשטרת שומרון מחוז שי, מיום 13.9.17 (נ/6), תיאר מר אסעיד את נסיבות התאונה, את תוואי הדרך ככביש אספלט דו-סטרי צר וכן העיד כי נהג במהירות של כ- 60-80 קמ"ש. עוד, מסר כי המדובר בכביש "עם ירידה חזקה יש עצים בצדדים ועיקול שמאלה" (ש' 23). לנסיבות התאונה העיד "לחצתי על הברקס אבל לא הצלחתי לעצור והאוטו החליק אני משכתי את האמברקס וגם שמתי את ידית ההילוכים על פרקינג אבל האוטו לא עצר, לא היה לי מקום". (ש' 25-26).
3. בחקירתו הראשית, התבקש לפרט לנסיבות שהביאו אותו ואת חבריו לצאת לפיקניק וכן לאופן בו קבעו לנסוע והיכן קבעו להיפגש. לדבריו, הפיקניק תוכנן להתקיים במקום בשם סוויטאת, חורשת עצים בפאתי ג'נין. לדבריו, במועד היה סטודנט בשנה הראשונה ללימודיו באוניברסיטה ולא הכיר את המקום בו קבעו להיפגש. מאג'ד, נהג הרכב הראשון, הכיר את המקום ולכן יצא ראשון, על מנת לסדר את המקום לקראת הפיקניק. לדבריו, החל את הנסיעה בירידה מהאוניברסיטה לכיוון ג'נין כאשר להבנתו, ככל שימשיך בנסיעה על הכביש יגיע ליעדו. לנסיבות התרחשות התאונה העיד כי הופתע לראות את חבריו מחוץ לרכב הראשון בצד הכביש, לכן בלם באופן פתאומי. לדבריו, התכוון להאט ולעמוד במקביל אל הרכב בכדי לסמן לו להמשיך. לטענתו, כתוצאה מהבלימה הפתאומית, סטו שני גלגלי רכבו ועלו על שול הכורכר. כתוצאה מכך, הרכב החליק והוא איבד עליו שליטה וכך ארעה התאונה. מר אסעיד, בחקירתו הראשית חזר והדגיש כי לא היתה לו כל כוונה לעצור מאחורי הרכב הראשון, אלא לעמוד במקביל אליו על הכביש ולסמן לו להמשיך בנסיעה זאת מאחר והיה מדובר במקום קטן ובעת שרכב נוסף עם חברים נסע אחריו (ע' 71 ש' 18-20).
4. בחקירתו הנגדית, התבקש מר אסעיד להסביר את ההבדל בתיאור נסיבות התאונה, כפי שמסר בחקירתו במשטרה לכך שהרכב "החליק", בשונה מעדותו הראשית והטענה כי "איבד שליטה". זאת, בדגש על טענתו בחקירתו הראשית כי התכוון להאט במקביל לרכב הראשון. בכל הכבוד, איני מוצאת כי קיימת סתירה או שוני בין הגרסאות לעיל. ברם, מר אסעיד חזר על עדותו הראשית והסביר כי זו היתה הכוונה גם בחקירתו במשטרה וכי הוא איבד שליטה על הרכב, כתוצאה מהבלימה הפתאומית, לאחר שהבחין ברכב הראשון. כי בנסיבות אלו, סטו 2 גלגלי הרכב לעבר שביל הכורכר, רכבו החליק וכך ארעה התאונה והפגיעה בתובעת וברכב הראשון. בנוסף, הבהיר כי במועד בו נחקר במשטרה היה כבן 19, התרגש מאד וכי כאשר אמר "החליק" כוונתו היתה כי "איבד שליטה". כאשר התבקש להתייחס לת/2 תמונה על גביה סימנה התובעת את המקום בו לטענתה ירד רכבו לשול הכורכר, השיב כי לא הבחין איפה עלה על שול הכורכר מאחר שלא שלט ברכב. והוסיף, כי ככל שהיה שולט ברכב היה מסיט אותו שמאלה לכיוון העצים ומונע את הפגיעה בתובעת. (ע' 79 ש' 23-27).
5. ב"כ נתבעת 2 טען כי עדותו של מר אסעיד אינה אמינה, לאור העובדה כי במשטרה העיד כי הבחין ברכב ובחבריו "עומדים באמצע הכביש". מר אסעיד התבקש להתייחס לגרסה זו והשיב: "הלכתי לירושלים למשטרה חקרו אותי, הייתי בן 19, פעם ראשונה אני נכנס למקום הזה במשטרה אז הייתי ממש לחוץ. אם אמרתי 'אמצע', זה בטח בטעות. זה הם היו באמצע. הם היו על הכורכר ליד הכביש, בזה אני טעיתי, לא יודע איך רשמו את זה. הייתי מסביר להם, אבל הוא רשם". (עמ' 73, ש' 27-30).
6. אין מחלוקת שהרכב הראשון לא חנה באמצע הכביש. עם-זאת, יש בעדות ובגרסה הזו במשטרה רק להצביע על התחושה וההבנה של מר אסעיד במועד. ולהצביע על הסכנה והבהלה שחש במועד התאונה. גם מומחה נתבעת 2 בחוה"ד, ציין כי הוא מתעלם מנוסח זה שכן אינו תואם את העובדות שאינן שנויות במחלוקת למיקום חניית הרכב.
7. אני דוחה את טענות ב"כ נתבעת 2 כי אין לקבל את גרסתו של מר אסעיד וכי אינה אמינה. אציין כי נתתי אמון מלא בגרסתו של מר אסעיד כפי שנמסרה בדיון. ניכר היה כי אירועי יום התאונה צרובים בזיכרונו היטב. מלווים אותו מאז ועד היום ולא ימחו מזכרונו. מר אסעיד היה נרגש מאד במהלך עדותו ואף בכה. עוד, יודגש כי לאחר שהודעת צד ג' נגדו נדחתה, ברי כי אין לו אינטרס כלשהוא בתוצאת ההליך. בנוסף, ניכר היה שרווח לו כאשר הבין כי תוצאות ההליך וסוגיית החבות שנותרה במחלוקת אין בה כדי להשליך על הפיצויים להם זכאית התובעת וכי אלו התקבלו כבר על ידה במסגרת הסכם הפשרה.
8. בהקשר לכך, גם דחיתי בקשת ב"כ נתבעת 2, בסיום עדותו של מר אסעיד, לאפשר הגשת חו"ד נוספת מטעם המומחה מטעמו, או בקשה להביאו להשלמת עדות. נימוקי הדחיה פורטו בדיון (עמ' 85). (בקשה חוזרת בעניין זה מיום 28.2.23 נדחתה אף היא). אוסיף ואבהיר כי שתי חוה"ד של המומחים מטעם הנתבעות מצאתיהן כלא רלבנטיות בכל הקשור ל"ניתוח האירוע" ולסוגיית "אשמו" של הנהג, בהינתן שתפקידו של ביהמ"ש לבחון את מיקום התאונה, נסיבות התאונה ושאלת הקשר הסיבתי המשפטי. שני המומחים גם יחד התייחסו למהירות, למרחק הבלימה, על בסיס הנחות והסקת מסקנות שלהם מגרסאות שנמסרו להם. נסיבות האירוע תוארו על ידי העדים ודי בהם, בשילוב התמונות ותוואי השטח כפי שהוכח, כדי להוביל אותי למסקנות המתבקשות.
9. לסיכום, מן המפורט עולה כי, נהג הרכב השני ניסה לבלום את רכבו, איבד שליטה על רכבו, כתוצאה מכך סטה לשולי הדרך ופגע בתובעת ומחץ אותה לעבר הרכב הראשון. לאור העובדה שהרכב הראשון חנה במקום כפי שתואר, ארעה התאונה. שול הדרך, כפי שפורט לעיל, תכליתו לשמש גם "מפלט בטחון" לרכבים הסוטים מן הדרך. לפיכך, אני קובעת כי בנסיבות בהן חנה הרכב הראשון, התממש הסיכון התחבורתי שנגרם על ידי החניה האסורה ומתקיים הקשר הסיבתי הנדרש. לכן, אני קובעת כי הרכב הראשון היה "רכב מעורב" בהתקיים ה"חזקה המרבה".
10. למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לחלק מפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ נתבעת 2 ואבהיר מדוע אינם חלים בענייננו.

באשר לעניין אלעסווי – ב"כ נתבעת 2 הפנה לרישא של סעיף 29 לפסה"ד וביקש לאמץ את המסקנה המסתברת ממנו. ברם, בענייננו, עמדתי היא כי בנסיבות שלפנינו מתקיימות הנסיבות כפי שפורטו דווקא בסיפא של סעיף 29, כך: "שונה היה המקרה אילו עסקינן במקרה בו האוטובוס ניסה לעצור בתחנת האוטובוס, ובמסגרת ניסיונו לעצור כראוי, מבלי לבלוט בחלקו האחורי לתוך נתיב הנסיעה, היה פוגע ברכב החונה במפרץ, שהרי אז אין מי שיחלוק כי הסיכון התחבורתי אשר נוצר על-ידי חניית הרכב במקום האמור, הוא אשר התממש בעצם הפגיעה." בענייננו - נהג הרכב השני ביקש לעצור את רכבו במקביל לרכב הראשון. כתוצאה מהבלימה הפתאומית, איבד שליטה על רכבו וסטה לעבר שול הדרך, מקום חנייתו של הרכב הראשון- היווה אפוא, סיכון התחבורתי שהתממש בעצם הפגיעה.

באשר לת.א. (ת"א) 68467-09-16 איטה שפון ואח' נ' עמאד מוואסי ואח' (10.4.22), שם קבעה חברתי כב' השופטת ארנה לוי, כי גם אם היתה קובעת שמקום החניה בו חנה הרכב היווה סיכון תחבורתי, לא היתה קובעת כי היה רכב מעורב, שכן לא התקיים קשר סיבתי. זאת לאור הקביעה כי הרכב סטה עקב כביש חלק ורטוב ולא בגלל שהבחין ברכב החונה וכן כי הרכב החונה לא היה הגורם לסטיה. בענייננו, נסיבות התאונה שונות. נהג הרכב השני הבחין ברכב הראשון, בנסיבות אלו ניסה לבלום את רכבו. בנסיבות אלו, איבד את השליטה על רכבו וסטה לעבר שול הכורכר שם עמד הרכב הראשון וחסם את דרכו.

באשר לת.א. (ת"א) 17331-01-17 פלונית נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (31.5.22), (יצויין כי ערעור תלוי ועומד על פסה"ד בע"א 5903/22 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני). שם, קבעה חברתי כב' השופטת אירית קלמן ברום, כי הרכב שחנה במפרץ חניית אוטובוסים לא הפריע לתנועה, לא היווה סיכון תחבורתי ולא התקיים קשר סיבתי בין מקום החניה לתאונה. שכן, "התאונה התרחשה כתוצאה מנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ונהיגה בקלות ראש של נהג הרכב הפוגע כשעלה על אי תנועה, סטה מנתיבו ופגע ברכב החונה ששימש באותו הרגע כזירה לפגיעה" (עמ' 11). כאמור, בעניינו, נסיבות התאונה שונות, כפי שפורטו לעיל.

באשר לת.א. (פ"ת) 56130-05-15 אוקונסקי נ' מור (28.3.17), אליו הפנה ב"כ נתבעת 2 בהודעה מיום 28.2.23, שם נקבע כי גם אם היה בעמידת רכב התובע כדי ליצור סיכון תחבורתי כלשהו, הרי שאין כל קשר סיבתי בין סיכון זה ובין התרחשות התאונה. שם נקבע כי רכב התובע חנה במרחק ניכר מהכביש, כאשר היה צמוד למעקה הבטיחות, שבצידו החיצוני של השול, שהיה רחב כפליים מהנדרש. רכב הנתבעים הגיח מאחור, פגע במעקה הבטיחות, והמשיך בנסיעתו לעבר רכב התובע. מאופן התרחשות התאונה ניתן להסיק, שגם לולא חנה רכב התובע במקום היתה מתרחשת התאונה. כל אלו שונים מנסיבות התאונה בענייננו.

1. לסיכום, אני קובעת כי הרכב הראשון היה "רכב מעורב". בנסיבות אלו בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק, וסעיף 12.ו. להסכם הפשרה, אני מחייבת את נתבעת 2 לשלם לנתבעת 3 את הסכום ששולם על ידה בהתאם לסעיף 3.ב. להסכם הפשרה, סך של 1,778,320 ₪. בנוסף, אני מחייבת את נתבעת 2 בהוצאות נתבעת 3 כפי שפורטו בסך של 38,908 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 120,000 ₪. בהקשר לשיעור הוצאות ושכה"ט וכמצוות התקנות אפרט כי במסגרת ההליך התקיימו 5 ישיבות קד"מ ו- 3 ישיבות הוכחות. בנוסף, הצדדים נדרשו לסכם טיעוניהם בעלפה בסיום ישיבת ההוכחות האחרונה ומן הראוי לפסוק את ההוצאות בהתאם לעלותן לנתבעת 3. אוסיף כי לאור ההודעה שנשלחה על ידי נתבעת 2 (מיום 28.2.23) ההוצאות ושכה"ט הינם סבירים וזהים להוצאות ושכה"ט של נתבעת 2.

ניתן היום, ט' אדר תשפ"ג, 02 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.