בפני	כבוד השופט אלעד טל
תובע		פלוני נגד
נתבעים		1. _____ 2. _____

פסק דין

עניינה של תביעה זו נזקי גוף שנגרמו לתובע במסגרת עבודתו אצל הנתבעים.

טענות התובע

1. לטענת התובע, תושב נצרת ויליד 2.3.87 הועסק על ידי הנתבעים כמסגר במסגריית גרייב אברהים בנצרת.

הנתבעת 1 היתה פורמלית מעסיקתו של התובע כמופיע בתלושי השכר שהופקו לו, חרף העובדה שהמעביד בפועל היה נתבע 2, בנה של הנתבעת 1 שהסיע אותו למקום העבודה, נתן לו את הוראות העבודה ואף קלט אותו כעובד המסגריה ושילם לו את שכרו.

1. בחודש 5/2011, התבקש התובע לעבוד במסגריה שהיתה בתהליך של בניה והשייכת לנתבעים. ביום 5.5.11 הורה הנתבע 2 לתובע לעלות על פיגום בגובה של כ – 7 מטרים אשר הותקן לשם בניית המסגריה. לפתע החל הפיגום להתנדנד והתובע נפל ארצה ונפגע פגיעה רב מערכתית בכל חלקי גופו.
2. כתוצאה מן התאונה נגרמה לתובע קריסת מערכות והוא הוטס במסוק לבית החולים רמב''ם בחיפה, הוכנס לחדר הלם ושם אובחנו בין היתר שברים בחלקי גוף שונים, לרבות בעצמות הפנים והפה, שבר בזיגומה משמאל, שברים ללא דיסלוצקיה באגן וכאבים והגבלות בתנועה.

ביום 8.5.11 עבר התובע ניתוח רדוקציה פתוחה של שבר במנדיבולה וקיבוע שיניים.

ביום 11.5.11 שוחרר התובע לביתו תוך שהוא מרותק למיטתו ונעזר בהליכון, ללא יכולת לאכול אוכל רגיל במשך תקופה ממושכת.

1. עקב התאונה היה התובע באי כושר עבודה לתקופה של 3 חודשים.

התובע פנה למחלקת נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי שקבע לו נכות זמנית בשיעור 20% לתקופה של 8 חודשים, לאחר תקופת אי הכושר; ונכות צמיתה בשיעור 10.67% .

1. לטענת התובע, מאז התאונה ועד היום הינו שרוי במצב בריאותי קשה ולוקה במספר נכויות ואף שהינו משתדל לעבוד הוא מתקשה בכך עקב כאביו והצלקת בפניו ודליפת רוק מפיו בעת אכילה ושתיה.

התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת של מומחה מטעמו בתחום פה ולסת שקבע את נכותו הצמיתה בשיעור 21.5% ובנוסף זכאי התובע לפיצוי בדין הטיפול הדנטלי שעבר בסך של 113,000 ₪.

כמו כן, צירף התובע חוות דעת של מומחה בתחום הנוירולוגיה שקבע כי לתובע נכות בשיעור 15% בגין כאבי ראש ו- 10% נכות בגין פגיעה בעצב V משמאל וכן נכות בשיעור 10% בגין צלקת מכוערת בפנים.

1. לטענת התובע, הנתבעים נושאים בחבות לתאונה ותוצאותיה. התובע אינו יודע מה הסיבה שהפיגום שהיה בשליטתם של הנתבעים התנדנד, דבר שהביא לנפילתו ועל כן חל בענייננו כלל הדבר מדבר בעד עצמו שבפקודת הנזיקין ועל הנתבעים נטל ההוכחה שלא היתה התרשלות מצידם שהביאה לתאונה נשוא התביעה.

כמו כן, טוען התובע כי התאונה נגרמה עקב התרשלותם של הנתבעים לאור אי קיבוע הפיגום כנדרש, שימוש בשיטת עבודה וחומרי עבודה לא בטיחותיים ולא תקניים ולאור שאר סעיפי הרשלנות המפורטים בתביעה.

1. כתוצאה מן התאונה נגרם לתובע , לטענתו כאב וסבל בשיעור ניכר בהתחשב בעוצמת הפגיעה ושיעור הנכות שנגרמה לו.

כמו כן סבל ויסבול התובע מאובדן הכנסה וכן הוצאות הטיפולים שעבר ויעבור לרבות עזרת צד ג' בשיעור ניכר.

1. לטענת התובע הגיש תביעתו זו לראשונה בחודש 4/2018 וביום 3.12.18 הורה בית המשפט (כבוד הרשם הבכיר (בתוארו אז) יעקב סולומון) על מחיקת התביעה משלא הוגשה חוות דעת במועד.

טענות הנתבעים

1. הנתבעים טוענים בראשית כי דין התביעה להדחות על הסף בשל התיישנות שעה שהתובע הגיש תביעתו כעבור שנה מתום תקופת ההתיישנות.
2. לגופה של התביעה, מכחישים הנתבעים את אירוע התאונה נשוא התביעה וכן מכחישים כל נזק או הפסד שנגרמו לתובע. לטענתם, כנראה מדובר בתאונה עצמית של התובע אשר נגרמה באשמתו תוך הסתכנות שכן הנו אדם פזיז שנהג להסתכן בשעת עבודתו ובשל כך סיימו הנתבעים את העסקתו.
3. בכל מקרה, והנתבעים פעלו ופועלים לפיקוח יעיל ומתאים לנסיבת הזמן והמקום ונהגו כמעביד סביר וזהיר ולא דבק כל פגם בהתנהלותם.
4. כמו כן מכחישים הנתבעים את נזקיו הנטענים של התובע תוך שהם מדגישים כי במסגרת התביעה הקודמת לא הגיש התובע חוות דעת רפואיות ולא ניתן לסמוך על חוות הדעת שהוגשו מטעמו בתביעה הנוכחית.
5. על כן טוענים הנתבעים כי דין התביעה להדחות תוך חיוב התובע בהוצאותיהם.

טענות התובע בכתב תשובה

1. התובע הגיש כתב תשובה לכתב ההגנה מטעם הנתבעים ובו טען כי דין טענת ההתיישנות להדחות מאחר ונזקיו התגבשו באופן סופי רק ביום 6.1.19 משנקבעה נכותו הצמיתה בשיעור 21.5%.

לטענת התובע, העובדה שמצבו הרפואי השתפר לאחר התאונה ולאחרונה חלה החמרה במצבו מהווה את הראיה כי במועד התאונה לא התגבשו הנזקים להם הוא טוען במסגרת תביעה זו.

ההליך

1. כאמור, במסגרת הגשת כתב הגנתם טענו הנתבעים כי דין התביעה להדחות על הסף בשל התיישנות.

ביום 20.9.20 נדחתה הבקשה במסגרתה קבעתי כי חל איחור של יום בהגשת התביעה לפני תום תקופת תקופת ההתיישנות ועל כן חל סעיף 16 לפקודת הנזיקין; וכן כי טענת התובע היא לגילוי מאוחר של הנזק ובחינת טענה זו אינה יכולה להתבצע בהליך של מחיקה על הסף.

1. הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה (רע''א 17687-11-20) וביום 23.2.21 נתקבלה הסכמת הצדדים להמלצת בית המשפט המחוזי לפיה התביעה התיישנה אולם:

"המשיב יהא רשאי לטעון כי ארע לו נזק נוירולוגי חדש וכי חל בעניינו כלל הגילוי המאוחר וכקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות וכפי שפירט בית המשפט קמא בסעיף 24 לפסק דינו, לרבות הקביעה כי הנטל להוכיח את תחולתו של החריג לכלל ההתיישנות מוטל על התובע, דהיינו המשיב כאן. "

1. משהמחלוקת בנוגע להתיישנותה של התביעה התמקדה בכלל הגילוי המאוחר, מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי, ד''ר ראדי שאהין לבחינת שאלה זו וכן לשם קביעת דרגת נכותו של התובע.
2. לאחר קבלת חוות דעתו של המומחה מיום 6.2.22 ביקשו ב''כ הצדדים לחקור אותו על חוות דעתו.
3. ביום 21.11.22 נחקר המומחה על חוות דעתו.

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

סיכומי הצדדים

1. בסיכומיו טוען התובע כי שגה המומחה כאשר טען כי פגיעתו של התובע נזכרת בפרוטוקולי המל'ל שקבעו לו נכות זמנית שכן מי שקבע שם את הנכות הוא אורטופד, הנכות שם נקבעה בגין פגיעה אורטופדית ברגלו והנכות הצמיתה נקבעה בכלל בשל צלקת. על כן המדובר בפגיעה נוירולוגית שהתובע לא גילה ולא ידע עליה עד שפנה לרופאים מומחים בתחום הנוירולוגי שאבחנו זאת בשנת 2021.
2. מנגד טוענים הנתבעים כי בכתב התביעה אין כל זכר לטענת התובע כי נגרם לו נזק נוירולוגי חדש ואף חוות הדעת שהגיש כתמיכה לכך עליה חתום ד''ר מסאלחה רפיק דנה בפגיעה נוירולוגית שהיתה ידועה מאז התאונה. כמו כן, מפנים הנתבעים לכך שאף בתשובותיו של ד''ר שאהין לשאלות ההבהרה שלל נזק נוירולוגי חדש.

חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט

1. ד''ר שאהין, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי סקר את טיפוליו של התובע כתוצאה מן התאונה נשוא התביעה ובחן את פגיעתו הנטענת של התובע בשלושה תחומים:

ביחס לכאבי ראש שטען התובע כי הוא סובל מהם קבע ד''ר שאהין בעמוד 4 לחוות דעתו כי "כאבי ראש ופנים שמתוארים לפי הסיפור ככאבים תעוקתיים. בעיון במסמכים הרפואיים לא נמצא תיעוד כלשהו על כאבי ראש עד לשנת 2021, כ 10 שנים אחרי התאונה אז לראשונה נבדק ע''י ד''ר עאבד נוירולוג בקופ''ח....לא נמצאה עדות לתלונות אלו פרט לפעם אחת, אחרי 10 שנים, וגם אז לא נמצאה עדות לטיפול סימפטומטי שניתן לו....כאב ראש שקשור לחבלה לרוב מופיעים בסמוך לכך...בתלונותיו אצלי כאבי הראש לא נמצאו כמגבילים אותו."

בכל הנוגע להגבלות בתחושה קבע ד''ר שאהין בעמוד 4 לחוות דעתו כי באיזור שפה שמאלית תחתונה "נמצאה ירידה קלה בתחושה עם תלונות שלא אי נעימות במגע בפיזור של עצב חמישי. גם אלה לא מגבילות מבחינה תפקודית אך ללא ספק גורמות לאי נוחות מסויימת".

בעניין הפרעות ההתנהגות הנטענות קבע ד''ר שאהין בעמוד 4 לחוות דעתו כי התובע "לא פנה או הופנה לבירור וטיפול פסיכיאטרי בגינן. אין שום תיעוד בחומר שעמד לרשותי על קיום בעיות אלו. הפעם הראשונה שנבדק ע''י פסיכיאטר היתה בתאריך 27.11.21 לאחר החלטת כבוד השופט... למנות אותי...מכיוון שאין תיעוד כלשהו במהלך השנים שחלפו מאז התאונה קשה לקבל שתסמונת בתר חבלתית תתפתח פתאום כעבור 10 שנים."

1. בסיכום חוות דעתו קבע ד''ר שאהין כי התובע נחבל בפניו ובגפיו במסגרת התאונה. מבחינה נוירולוגית העריך את נזקיו בשיעור של 5% לצמיתות בגין "הפרעות בתחושה בפנים משמאל וללא תיעוד של טיפול ייעודי, לפי סעיף ליקוי 29(5)(א)(1).
2. בתשובותיו לשאלות ההבהרה לא סטה המומחה ממסקנות חוות דעתו. לדבריו, נכותו של התובע היא תוצאה ישירה של התאונה נשוא התביעה והיא אובחנה זמן קצר לאחר התרחשות התאונה (סעיף ד לתשובות לשאלות הבהרה מיום 13.2.22 – נספח לסיכומי הנתבעים):

"הנזק העצבי התחושתי החלקי הוא תוצאה ישירה לפגיעה שאירעה לו...גם במעקב פה ולסת במרפאות במרכז רפואי רמב''ם וגם בבדיקתו בביטוח לאומי צוינו הפרעות תחושה בשפה תחתונה משמאל ובאזור הסנטר."

1. כאמור, המומחה זומן לחקירה נגדית ונחקר על חוות דעתו ביום 21.11.21.

בחקירתו אישר המומחה עקרונית כי בתחום הנוירולוגי תיתכן מחלה שתהא רדומה ותתפרץ לאחר תקופה (עמוד 8 שורות 25 – 27).

המומחה לא קיבל את הטענה כי התובע ניסה לשכוח מן האירוע ולכן פנה למומחה בתחם הנפשי רק כ – 10 שנים לאחר המקרה (עמוד 9 שורות 28 – 31):

"במהלך 10 שנים מהחומר שעמד לרשותי לא הייתה אף פניה או תלונה, לא בתחומים של כאבי ראש ולא בתחומים הנפשיים. הסבירות שרק אחרי 10 שנים פעם ראשונה יתלונן על תופעה בתר חבלתית שואפת ל-0." על קביעה זו של היעדר קשר סיבתי בין כאבי הראש והפרעות ההתנהגות לתאונה חזר המומחה פעמים נוספות בחקירתו (עמוד 10 שורות 15 – 17; עמוד 11 שורות 1 – 3).

1. עוד קבע כי הפגיעה התחושתית ממנה סובל כיום התובע היתה ידועה כבר ביום הפגיעה והדבר אף נרשם בחומר הרפואי (עמוד 11 שורות 6 – 8):

"זה נקבע אפילו באשפוז שלו, כבר אז כתבו שיש הפרעה תחושתית, קרע בשפה עם מעיכה. גם אחר כך היו ציונים במעקב שלו ע"י רופא פה ולסת. היא ליוותה אותו עד היום ותלווה גם בעתיד"

לדברי המומחה, היה חבר בצוות ששינה את סעיפי תקנות המל''ל הנוגעות לפגיעות עצביות קלות שאינן מפריעות לתפקוד האדם, כגון הפגיעה שאבחן אצל התובע (עמוד 12 שורות 8 – 12).

המומחה שלל את התזה של ב''כ התובע לפיה העובדה שהנכות הזמנית שקבע המל''ל לתובע לאחר התאונה לא כללה פגיעה עצבית מלמדת על כך שמדובר בפגיעה שהתפתחה בשלב מאוחר יותר לאחר התאונה; ולדבריו, הנכות הזמנית שקבע המל''ל כוללת גם את הפגיעה העצבית (עמוד 12 שורות 19 – 23):

"ה 5% נכלל בנכות הזמנית הכוללת. זה צויין בחוות דעת המל"ל מומחה פה ולסת. הוא ציין בבדיקה גם את ההפרעה התחושתית אז. הנכות שנקבעה לו אז של 20% כוללת הכל וגם את ה 5%. נקבעה לו נכות צמיתה בתחום פה ולסת. הנכות שאני קבעתי זה מעבר למה שנקבע בפה ולסת בגלל הדברים האלה. סברתי שמה שנקבע לו נכתב בחוות דעת המומחה פה ולסת."

עוד עומת עם העובדה שמי שחתום על קביעת הנכות של המל''ל הוא אורטופד והשיב כי הערכת הנכות הזמנית היא הערכה גסה והפגיעה העצבית היתה קיימת וידועה עוד אז (עמוד 13 שורות 4 – 7):

"אנחנו מעריכים הערכה גסה את הנכות הזמנית ובתקופה של 3 חודשים מזמנים בהתאם להחלטה את המומחים שיכולים לקבוע, לפעמים יש חפיפה בין המומחים. מומחה פה ולסת יכולים לתת חוות דעת, והם כתבו בהסתמך על חוות דעת פה ולסת הוא ציין את ההפרעה התחושתית שהייתה."

סיכום והכרעה

1. לאחר ששמעתי את חקירתו של המומחה ועיינתי בסיכומיהם של ב''כ הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי נגרם חל בעניינו כלל "הגילוי המאוחר" של הנזק ועל כן התביעה התיישנה.
2. על התיישנות בנזיקין חלות שתי מערכות דינים מקבילות ומשלימות. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, וסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש} (להלן: "פקודת הנזיקין").

סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מתייחס לעוולות בהן הנזק אינו חלק מיסודות העוולה ושעילת תביעתן נמשכת, שאז יחל מרוץ ההתיישנות ממועד הפסקת המעשה או המחדל הרשלני (עא 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל , סד(2) 82).

סעיף 89 לפקודת הנזיקין, מתייחס לעוולות בהן הנזק מהווה רכיב מרכיבי עילת התביעה, כבענייננו והוא חל אך ורק על טענת התיישנות הנטענת ביחס לנזק. בהתאם לסעיף זה, יחל מרוץ ההתיישנות עם גילוי הנזק ולאו דווקא בעת התרחשותו, במגבלה של 10 שנים לצורך הגשת התביעה ממועד התרחשות הנזק. הפסיקה קובעת כי תקופת ההתיישנות תימנה מעת שהתגלה נזק פיסי כלשהו, גם אם לאחר מכן חל שינוי בהיקפו של הנזק. אין להמתין לגיבוש הנזק במלואו לשם תחילת מירוץ ההתיישנות (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 554; ע"א 1059/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (פורסם ביום 12.7.10). הפסיקה קבעה , כי סעיף זה, לא נועד להאריך את תקופת ההתיישנות אלא לקבוע קו גבול אחרון להגשת תביעות ( ע"א 831/80 יצחק זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ פ"ד ל"ז(3) 122).

1. הנטל להוכיח כי התקיים כלל הגילוי המאוחר הן על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות והן על פי סעיף 89 לפקודת הנזיקין, מוטל על הטוען לו. עליו להראות כי קיימות עובדות שלא היו ידועות לו, כי הן מהותיות לעילת התביעה, כי הן נעלמו מעיניו מסיבות שאינן תלויות בו וכי הוא לא יכול היה למנוע אותן בזהירות סבירה (רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, תק-על 2010(3), 3696). ככלל, מרוץ ההתיישנות מתחיל בעת שמתגלה "קצה חוט" על ידי התובע, בכל הנוגע לעילת תביעתו (ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857; רע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' אריאל דוננפלד , תק-על 2012(4), 4852 ) כאשר, אף "חשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד) ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מרוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המירוץ לפי סעיף 8" (ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים (פורסם ביום 18.3.2009); זלמן יהודאי , דיני התיישנות בישראל , כרך א' 204 (1991)).

בע"א 2206/08 יחזקאל סיגמן נ' חב' דובק בע"מ (נבו 11.07.2010) נקבע כי אמת המבחן לגילוי המאוחר של הנזק היא אובייקטיבית:

"פרשנות תכליתית מביאה לתוצאה כי ענין גילוי מאוחר של הנזק בעוולת נזיקין, הנשלט על ידי סעיף 89(2) לפקודה, מותנה אף הוא – בדומה להתיישנות שלא מדעת על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות – בקיום מבחן אובייקטיבי, המחייב לצורך טענת גילוי מאוחר נקיטת אמצעים סבירים על ידי התובע לגילוי עובדות המצויות "בכח", אם לא בפועל, בידיעתו."

מן הכלל אל הפרט;

1. לענייננו, איני מקבל את טענת התובע כי הנכות שנקבעה לו בגין הפגיעה העצבית בשפתו השמאלית התחתונה ובלסתו לא היו ידועות לו עד לאחרונה עת פנה למומחים שגילו נכות זו.
2. התובע הגיע לחדר המיון בבית החולים רמב''ם ביום התאונה עם פגיעת שברים בעצמות הפנים וכן פגיעת פה ולסת. כאמור המומחה מטעם בית המשפט קבע כי פגיעה עצבית זו אובחנה עוד בחדר המיון ביום הפגיעה וקביעתו זו לא נסתרה בחקירתו הנגדית.

בנסיבות אלו, טענתו של התובע המתמקד בוועדת המוסד לביטוח לאומי שקבעה לתובע נכות זמנית כתוצאה מן התאונה אינה רלוונטית; ולא זו בלבד שאינה רלונטית, היא אינה גם לגופה.

1. בועדה הראשונה מטעם המוסד לביטוח לאומי מיום 11.11.11 נקבעה נכותו של התובע על ידי פוסק רפואי שהתמחותו כירורגיה אורטופדית, ד''ר סעיד ראיק.

בסעיף 3 של הועדה – "פרטי הפגיעה" (עמוד 9 שצורף לסיכומי התובע) שם נכתב בפרטי הפגיעה "שברים בעצמות הפנים שברים ללא דיסלוקציה ב" (כך)

ובסעיף 10 של הועדה – "אבחנות" (עמוד 12 לסיכומי התובע) נכתב "מ/א נפילה מגובה שבר בעצמות הפנים עם שבר בסקארום רמוס פוביס ואיצטבולום שמאל."

ובסיכום ומסקנות (סעיף 11 של הועדה) הועמדה נכותו הזמנית ללא חלוקה לפגיעות אלו ואחרות על שיעור של 20%.

כלומר כבר באבחנה זו של המוסד לביטוח לאומי נזכרת הפגיעה בלסתו של התובע כפקטור בקביעת הנכות הזמנית ואין בסיס לטענת התובע כי היא נקבעה אך ורק בשל בדיקתו האורטופדית.

יתרה מזאת, טרם הועדה בראשותו של ד''ר ראיק נבדק התובע על ידי יועץ לועדה בתחום פה ולסת מיום 10.10.11 (עובר לועדה הראשונה שצוינה לעיל). היועץ, ד''ר שרון אביגדור קבע בין היתר כי (עמוד 14 לסיכומי התובע): "ניכר מוות קל של השפה התחתונה מצד שמ' (כתוצאה מקרע מרוטש של השפה)... נמצא כל אזור הסנטר במצב של תת תחושה".

כן המליץ בחוות דעתו על נכות זמנית בשיעור 15% בגין התאונה, בתחום התמחותו (עמוד 15 לסיכומי התובע)

חוות דעת זו עמדה בפני הפוסק הרפואי – בסעיף 9 של הועדה (עמוד 11 לסיכומי התובע) המציין את בדיקתו של היועץ לרבות לרבות הנכות המומלצת על ידו והחלטת הועדה "מקבלים אותה".

1. מן האמור עולה כי צדק המומחה מטעם בית המשפט עת קבע כי הנכות הזמנית נקבעה באופן גס וללא חלוקה לתתי תחומי רפואה. דברים אלו עולים מפורשות מפרוטוקול הועדה כאשר הנכות המומלצת על ידי היועץ ד''ר שרון היתה 15% והנכות הזמנית הועמדה בסופו של יום על שיעור של 20%, גם על רקע הפגיעה האורטופדית.
2. על כן, החל מיום התאונה סבל התובע מנכות נוירולוגית של הפרעות תחושה בשפה שמאלית תחתונה ועצמות הפנים. אבחנות אלו עמדו בפניו כבר מיד לאחר התאונה ולכל המאוחר עת החל את מהלכיו מול המוסד לביטוח לאומי.

כאמור, המבחן לקיומו של "קצה חוט" הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר. שעה שהתובע סובל מתת תחושה מיד לאחר התאונה ואף בידיו אסמכתא רפואית המציינת זאת ברור כי מרוץ ההתיישנות החל מיד לאחר התאונה עת היתה ידועה לו פגיעתו הנוירולוגית.

1. טענתו של התובע שהועלתה לראשונה בסיכומיו לפיה היה על בית המשפט להורות על שמיעתו אינה במקומה.

ראשית יש לציין כי הנחיית בית המשפט המחוזי לערכאה הדיונית היתה לקבוע האם חל בענייננו כלל הגילוי המאוחר של הנזק. המדובר בעניין שהוא בעיקרו רפואי ולשם כך מונה מומחה מטעם בית המשפט.

כמו כן, איני רואה כל טעם בשמיעת התובע בעת דיון בסוגיית הגילוי המאוחר (וזאת להבדיל משאלת החבות והנזק הממוני והלא ממוני); שכן, המבחן לקיומו של קצה חוט הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. גם לו היה התובע טוען כי לא ידע על נזקו הנוירולוגי רק לאחרונה, הנתונים העובדתיים והרפואיים מלמדים אחרת ומהם מסיק בית המשפט את התנהלותו של האדם הסביר.

במאמר מוסגר יש לציין כי התובע עצמו היה נכון לסכם טענותיו בעל פה ללא חקירת התובע וללא חקירת המומחה (עמוד 6 לפרוטוקול בישיבת בית המשפט מיום 15.2.22) והמומחה נחקר לבסוף לבקשת שני הצדדים ללא שהתובע טען טענה כלשהי לעניין זה. על כן, בטענתו כי בית המשפט לא הורה על העדתו אין כל ממש.

סוף דבר

1. על כן, אני קובע כי לא חל בענייננו כלל הגילוי המאוחר, התביעה התיישנה ואני מורה על דחייתה.

בכל הנוגע לפסיקת הוצאות משפט ושכ''ט עו''ד, במסגרת הוראות המעבר חלות על תביעה זו תקנות סדר הדין האזרחי, תשע''ט – 2018 המחייבות את בית המשפט במסגרת פרק יח להן לפסוק הוצאות משפט ושכ''ט עו''ד לצד הזוכה בהליך.

התקנות מעגנות במידה רבה את הפסיקה הקיימת בנושא ולפיה:

"שיעור ההוצאות הראוי נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במספר נתונים, ביניהם: אופן ניהול ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות; מורכבות התיק וחשיבותו; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך; ושכר הטרחה ששולם בפועל או שבעל הדין התחייב לשלמו (ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10 נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005) (להלן: עניין סיעת ביאליק)). בפרט, ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ולמהותו, שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות-יתר על המפסיד להליך ולעודד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (שם, עמ' 615). כמו כן, בהתאם לפסיקה, שימוש לרעה בהליכי משפט אף עשוי להביא לפסיקת הוצאות על הצד הגבוה."

(רע"א 7650-20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (פורסם ביום 28.12.20)

1. הנתבעים לא פעלו במסגרת סעיף 155(א) לתקסד''א המורה לבית המשפט לפסוק הוצאות משפט "ובלבד שבעל הדין פירט בסיכומי טענותיו באופן מפורש ומפורט את הוצאות המשפט כפי שנדרשו לצורך ההליך וצירף מסמכים התומכים בכך".

יחד עם זאת, לנתבעים הוצאות ברורות, ראשית, חוות דעת רפואית מטעם בית המשפט שהם נשאו במחציתה – 2,925 ₪, מחצית מעלות שכרו של המומחה - 875 ₪ וכן הגישו חוות דעת מטעמם שעלותה לא הוכחה משלא צירפו נתונים בנוגע לכך לסיכומיהם. על כן, ובהיעדר פירוט מצידם כנדרש בתקנות ולצורך האיזון אני מחייב את התובע בהוצאות משפט מופחתות בסך של 3,000 ₪.

בהליך התקיימו 3 ישיבות קדם משפט, וישיבת הוכחות בה נחקר המומחה. על כן, המדובר בתיק שדרש השקעה סטנדרטית לתיק מסוגו ולא מעבר לכך. בנסיבות אלו בדעתי לחייב את התובע בשכ''ט עו''ד בסך כולל של 7,500 ₪ המשקף לדעתי את הסכום הראוי בתיק זה.

הסכומים המפורטים לעיל ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישא התובע בהפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תעביר העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, ט"ו אדר תשפ"ג, 08 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.