התובע א. צ. נגד           הנתבעת כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1. התובע, יליד 1971, נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק") ביום 11.5.12 (להלן: "התאונה"). התאונה ארעה כאשר רכב התובע נפגע על ידי רכב אחר.
2. הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות ועל כן הדיון נסב סביב שאלת שיעור הנזק והקשר הסיבתי לפגיעה בתאונה.
3. הדיון בתיק זה התארך הרבה מעבר לרגיל בשל קשיים שנוצרו תוך כדי ההליך כמו מותו של אחד המומחים והצורך בהחלפתו באחר, החלפת ייצוגו של התובע, אשפוזו של התובע בבית חולים למשך מספר חודשים, הצורך בבדיקה נוספת ועדכון חוות הדעת בתחום הנפשי ועוד.

הפגיעה והנכות הרפואית

1. מעברו של התובע יש לציין כי הוא סיים תיכון עם בגרות ושירת בצבא. הוא למד 4 שנים באוניברסיטה כלכלה וסטטיסטיקה אך לא קיבל תואר מאחר ולא מילא את כל חובותיו האקדמיות. הוא עבד תקופה מסוימת בעסק המשפחתי - בית דפוס ובשלב מסוים ביקש להרים פרויקט של כתיבת אנציקלופדיה להימורים שיהיו בה שיטות מדויקות, מהימנות, ואופטימליות שהוא פיתח להצלחה בתחום זה. באנציקלופדיה הופיע תחת שם עט שבחר לו ולא בשמו האמיתי. על הפרויקט הזה עבד מספר שנים ולטענתו עמד לסיימו. הפרויקט אמור היה להכיל כ - 5 ספרים והוא היה בשלב סיום תרגום הספר האחרון בעת התרחשות התאונה.

לצורך מימון הפרויקט הוא הקים חברה עם שותף, מר ד. נ. שנרשמה בגיברלטר. החברה גייסה משקיעים שלהם וגם לו הייתה ציפייה להרוויח סכומים גדולים מן הפרויקט.

עם סיום כתיבת הספר החמישי הקים חברה חדשה בגיברלטר לצורך שיווק האנציקלופדיה. הוא מונה כמנכ"ל החברה ובעצם היה בעל התפקיד היחיד בחברה. הוא משך שכר חודשי בסך 1,900 פאונד בממוצע. במסגרת עבודתו כמנכ"ל החברה הוא נדרש לעבודה מול ספקים, רואי חשבון, מתרגמים, אנשי פרסום, בנקים משקיעים פוטנציאלים ועוד. מאחר והעמיד הלוואת בעלים לחברה עם הקמתה היה המוסמך הבלעדי אילו כספים יימשכו מתוך הכספים שבחברה ולאילו מטרות. הוא עבד שעות ארוכות במשך 9 חודשים עד לפגיעה בתאונה.

לאחר הפגיעה בתאונה לא יכול היה לטענתו לתפקד ולכן נטל חופשה בתקווה שיוכל לשוב ולתפקד בחברה. דבר זה לא קרה עד למועד סיום שמיעת הראיות בתיק. לטענת התובע מצבו רק הלך והדרדר והוא מתקשה לתפקד.

 

1. התובע נפגע בעת שנהג ברכב כאשר רכב אחר פגע בו מן הצד. הוא הגיע לבית החולים איכילוב עם תלונות על כאבי גב וצוואר ותנועת צוואר מופחתת. במיון נרשם כי לא סבל מבחילות, הקאות או איבוד הכרה. הוא נבדק ולא נמצאו סימני חבלה ותנועתיות הצוואר נמצאה תקינה. גם צילום עמוד שדרה צווארי היה תקין. סוכם כי הוא סובל מכאבים ושוחרר עם המלצה לחופשת מחלה ושימוש בנוגדי כאב. הוא הופנה לפיזיותרפיה.

כחודש לאחר התאונה פנה לרופא המשפחה עם תלונה על קשיי שינה וירידה קשה בריכוז. הוא הופנה לייעוץ בריאות הנפש ונוירולוג.

1. על פי בדיקה מיום 21.5.12 במיון בשלוותה לא נמצא כל ממצא חמור. הוא שוחרר עם המלצה לשימוש בקלונקס לצורך הקלה בשינה והמשך בירור מעמיק במרפאות. באותו סיכום מחלה נרשם כי התובע עצמו מתאר את התאונה כקלה וכי לא נפגע באופן רציני.

בהמשך טופל במסגרת המרפאה בשלוותה וסוכם כמי שסובל מ – PTSD ודיכאון וטופל תרופתית בהתאם.

במקביל נבדק על ידי נוירולוג בקופת החולים שמצא שהבדיקה הנוירולוגית תקינה ולאור תלונותיו הופנה לבדיקת EEG לשלילת פעילות מוחית לא תקינה. תוצאות הבדיקה היו תקינות.

1. מצבו הנפשי של התובע הלך והדרדר כפי שעולה מהרישומים משלוותה. הוא טופל בתרופות שונות. הוא המשיך להתלונן על כאבי גב שקורנים לרגל ובבדיקת MRI נמצא דיסק פרוץ במרווח 5L -1S.
2. בהמשך החל התובע להתלונן כי הוא חזר לגמגם הגם שבתקופה שטרם התאונה כבר לא סבל מכך, לאחר טיפול מוצלח שעבר.
3. לטענת התובע עד לתאונה עבד על פרויקט גדול של הוצאת אנציקלופדיה להימורים שאמורה הייתה לכלול חמישה כרכים. הוא החל לעבוד על כך בשנת 2006 ובשלב מאוחר יותר הקים חברה לצורך שיווק הפרויקט. היו אנשים שהשקיעו בחברה מתוך כוונה שלו ושלהם להרוויח מהפרויקט. באוגוסט 2011 החל לעבוד בחברה כמנכ"ל ומשך סכומים לא גבוהים כשכר מתוך הלוואת הבעלים.

לצורך עבודתו נדרש לקשר עם גורמים רבים ולתקשורת מילולית עמם. כתוצאה מן הפגיעה בדיבור וכאבי הגב מהם סבל בעקבות התאונה לא יכול היה להמשיך לעבוד בחברה ולכן יצא לחופשה ממנה לא שב עד היום.

1. לאור תלונותיו של התובע והמסמכים הרפואיים מונו לתובע מומחים רפואיים בתחומים האורתופדי, הנוירולוגי, הפסיכיאטרי, האורולוגי, קלינאות תקשורת וא.א.ג. כמו כן לבקשת המומחה בתחום הנוירולוגי עבר התובע בדיקה נוירופסיכולוגית.

בתחום האורתופדי

1. בתחום זה מונה ד"ר אלון פרידלנדר. בעקבות תלונות התובע על כאבים בצוואר ובגב עם הקרנה לרגל ימין. המומחה בדק את התובע ביום 3.2.15. בבדיקתו מצא כי התובע סובל מפריצת דיסק בגובה 1S-5L מצד ימין שיורד מאחורי גוף חוליה 1S. תלונותיו ביחד עם הממצא ההדמייתי מקנים נכות רפואית בשיעור 10% מכוח סעיף 37(7)א. למבחני הנכות שמכוח תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן: "מבחני הנכות").
2. בבואו לבחון את שאלת הקשר הסיבתי שבין אותו ממצא של דיסק פרוץ לפגיעה בתאונה, קבע כי לא ניתן לשלול קשר בין השניים אולם לאור העובדה שלתובע אין כל תחלואה מתועדת למעלה משנה ואין כל תיעוד על כאב רדיקולארי סביב התאונה הנדונה, יש ליחס לתאונה מחצית מהנכות שקבע - היינו 5% נכות.
3. עוד קבע כי אובדן כושר עבודה מלא למשך 4-6 שבועות למן התאונה הוא סביר.
4. המומחה לא זומן לחקירה.
5. ב"כ התובע טוען כי יש ליחס את כל הנכות שנקבעה לאירוע התאונה. זאת מאחר ומיד לאחר התאונה התלונן על כאבי גב ולא נמצא כי בעברו תלונות דומות.
6. ב"כ הנתבעת טוען מנגד כי אין מקום לשנות מקביעת המומחה. זאת מאחר ופריצת הדיסק התגלתה בהדמיה רק כשנה וחצי לאחר התאונה ועוד בחדר המיון לא נמצא כל ממצא של ממש בגב תחתון. על פי מסמך שהוצג על ידי התובע מיום 10.6.13 עולה כי שנתיים קודם לכן כבר סבל התובע מכאבי גב. מכאן שהתלונות על כאבי גב החלו עוד לפני התאונה נשוא התביעה.
7. תחילה ביקש ב"כ התובע לזמן את המומחה לחקירה. לאחר מכן נמלך בדעתו וזה האחרון לא נחקר.
8. מעבר על המסמכים הרפואיים מלמד שאכן התלונות על הקרנה לרגל החלו בשלב מאוחר. אמנם אין תיעוד על אירוע חבלתי נוסף אך מאחר והממצאים בסמוך לתאונה לא הצביעו על חבלה גופנית משמעותית, ראיתי לקבל את קביעת המומחה ולפיה יש ליחס לתאונה מחצית מהנכות בגב תחתון בשיעור של 5% נכות.

בתחום הנוירולוגי

1. בתחום זה מונה פרופ' דוד ירניצקי. המומחה בדק את התובע ביום 30.1.18. התובע התלונן בפניו על ירידה קוגניטיבית רחבה, מגמגם ולא זוכר, אינו יכול לטפל בענייניו, מתקשה להירדם ולא זוכר כלום.
2. בבדיקה הקלינית מצא המומחה לציין כך: "עירני, דיבורו קוהרנטי, רמת הביטוי גבוהה, חסרות לו מילים כל הזמן, מדי פעם נכנס לקטע של גמגום. יש איטיות וצירקומסטנציאליות. עצבי הראש תקינים, צלקת בלחי ימין לאחר ניתוח בגלל מלנומה לפני שנים רבות. כח הגפיים מלא. הפחתת תחושה לרטרוט ודקירה בגפיים מימין, כולל בבטן אבל לא בחזה, הצידה מקו האמצע, אך לצד של ההיפר. הליכה רגילה תקינה, הליכה על עקבים ובהונות והליכת עקב בצד אגודל תקינות. מבחן רומברג תקין."
3. המומחה התייחס לאבחון נוירו-קוגניטיבי שעבר התובע ביולי 2018, לבקשתו. במהלך הבדיקה הפורמלית הציג הפרעות קשות במרבית התפקודים הקוגניטיביים שנבדקו. הפרופיל הביצועי הצביע על התנהגות מגמתית ושיתוף פעולה לקוי למדי. בשאלון אישיות דיווח על מצוקה אינטנסיבית עם נטייה לדיווח יתר על סימפטומים ומענה לפרטים חריגים. הצגה עצמית שלילית יחד עם ניסיונות להצגה חיובית, דבר שמלמד על כי התובע נמצא במצב לחץ והגנותיו אינן יעילות. הסיכום היה כי לא התאפשרה הערכה מהימנה של יכולותיו הקוגניטיביות ובאבחנה מבדלת ניתן לשקול תחלואה פסיכיאטרית, התנהגות שמכוונת לרווח משני או שילובם.
4. פרופ' ירניצקי סיכם את חוות דעתו כך שמדובר בתאונה שלא כללה חבלת ראש או איבוד הכרה. הבדיקה הקלינית הצביעה על ציון 20 במבחן מיני-מנטל וללא ממצאים בבדיקה הנוירולוגית הסומטית. האבחון לא הציג הערכה קוגניטיבית מהימנה אך עם אבחנה מבדלת של תחלואה נפשית או רווח משני. משכך מצא לקבוע כי לא נותרה נכות נוירולוגית מעבר לנכויות שנקבעו בתחום א.א.ג ובתחום הנפשי.
5. המומחה לא זומן להעיד וחוות דעתו לא נסתרה. מכאן שמצאתי לקבל את קביעת המומחה כי לא נותרה נכות בתחום הנוירולוגי תולדת התאונה.

בתחום האורולוגי

1. בתחום זה מונה פרופ' עמי סידי לאור תלונות התובע על קשיים להגיע לזקפה מלאה המאפשרת יחסים מלאים והעדר חשק ורצון למין. חוות הדעת ניתנה ב- 30.12.17 כאשר בפני המומחה עמדו חוות הדעת של המומחה בתחום האורתופדי וחוות דעתו הראשונה של המומחה בתחום הנפשי.
2. המומחה מצא כי הבדיקה הקלינית, אורגנית הייתה תקינה. לא נמצאה פגיעה בכלי דם או במערכת העצבית, לרבות בגב תחתון. בדיקות רמות טוסטסטרון שבוצעו לתובע בשנת 2016 הצביעו על רמות נמוכות שעלו לאחר טיפול בזריקות טוסטסטרון.
3. פרופ' סידי קובע כי הפרעות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות מוכרות כגורמי סיכון לבעיות חשק וזקפה. העדר החשק והזקפה אופייניות לאין אונות פסיכוגנית כתוצאה מדיכאון, חרדה ומחלות פסיכיאטריות. גם ירידה בערכי הטוסטסטרון מהווה גורם לירידה בחשק המיני ובאיכות הזקפות. שימוש בתרופות נוגדות חרדה ודיכאון מביא לירידה באיכות הזקפה אצל בין 40-70% מהמשתמשים.
4. הוא מסכים וקובע כי הירידה ברמות הטסטוסטרון במקרה של התובע אינה תוצאה ישירה של הפגיעה בתאונה, אלא קרוב לוודאי תופעת לוואי של אחת התרופות הפסיכיאטריות שהוא נוטל, שגורמות לעליית הורמון הפרולקטין וירידה בטוסטסטרון. כתוצאה מכך הוא חש בעיות חשק וזקפה.

זאת, לצד ירידה בעניין במין במקביל לירידה בעניין בתחומים אחרים שנובע ממצבו הנפשי של התובע. אין האונות ממנה סובל התובע היא פסיכוגנית ונובעת ממכלול ההסברים שהובאו לעיל.

1. את נכותו העריך בשיעור 10% נכות בהתאם לסעיף 24(8)(ב) למבחני הנכות. אלא שלאור קביעת המומחה בתחום הנפשי שרק 2/5 מנכותו הנפשית של התובע נובעת מהפגיעה בתאונה, כך יש לחשב את נכותו בגין הפגיעה בתפקוד המיני בשיעור של 2/5 מנכות בת 10% וסה"כ – נכות בשיעור 4% תולדת התאונה.
2. הטיפולים בבעיית התפקוד המיני הם נפשיים בעיקרם בתמיכה של תרופות לשיפור הזקפה ואלה כלולים בסל הבריאות. הנכות היא משנית לנכות הנפשית.
3. המומחה לא זומן לחקירה וחוות דעתו לא נסתרה. משכך ראיתי לקבוע כי לתובע נכות כוללת בשיעור 10% בתחום האורולוגי כשחלקה של התאונה בנכות זו תיקבע בהתאם לקביעה ביחס לנכות הנפשית.

בתחום אף אוזן וגרון

1. התובע טען כי בעקבות תאונת הדרכים חזר לגמגם ובאופן חמור יותר משהיה בעברו. לטענתו בילדותו סבל מגמגום ועבר טיפול שהביא להפסקת הגמגום. משכך, ביקש להיבדק אצל קלינאית תקשורת שתחווה דעתה בדבר מצבו והקשר לפגיעה בתאונה.
2. ד"ר רות עזרתי, ד"ר לקלינאות תקשורת והפרעות בדיבור, מונתה כמומחית לבדיקת התובע. המומחית בדקה את התובע ביום 3.3.16. היא קובעת כי התובע סובל מהפרעת דיבור שמוגדרת כגמגום.

בבדיקתו אצלה מצאה שהוא משתמש בהחלפה של מילים במשפט, חוזר שוב ושוב על מילים כמו "תשמעי" ונתקע אחרי זה בדיבור, מדבר באופן איטי, חוזר מספר פעמים על אותה מילה ומגמגם. האפיון העיקרי הוא של לחץ. כשהוא מודע לדיבורו הגמגום ברמת חומרה גבוהה. תוך כדי הדיבור קיימים משפטים שוטפים כאשר מתלהב וכן כאשר ממסכים לו את האפשרות לשמוע את גמגומו, או כאשר מתבצעת קריאה משותפת עם הבוחנת, שטף הדיבור משתפר. כלומר ישנה חרדה מהגמגום עצמו שמביאה לגמגום להחמיר. על פי הערכת מבחנים לצינון הגמגום קבעה ד"ר עזרתי כי התובע סובל מגמגום חמור מאד. ישנו פער גדול בין דיבור לקריאה לטובת הדיבור, דבר המלמד על החרדה מגמגום. כאשר השכיחות של הגמגום בשיחה הינה בינונית היות והתובע משתמש בטריקים כמו הימנעות מאמירת המילה שחש שתצא מגומגמת או החלפת מילה באחרת שתחושתו תהגה בצורה שוטפת ושימוש במילות פקק (דוגמת נו, זה, כאילו). הגמגום בדיבור קל מאשר הגמגום בקריאה (הכוונה לקריאה בקול).

1. מבחינת המסמכים הרפואיים שהוצגו לה היא קובעת כי התובע סובל מהפרעת גמגום התפתחותית. הוא החל לגמגם בילדותו כתוצאה מאירועים של נשיכה על ידי ילדה ולאחר מכן ריב עם חברים. בעקבות כך טופל במכון השמיעה והדיבור בתל השומר. כחצי שנה לפני התאונה נשוא התביעה החל לגמגם בשל לחץ רגשי שכן הסתבך בחובות עם השוק האפור וסבל מדיכאון.

בספרות הרפואית ידוע על קשר בין הופעת גמגום למצבים של סטרס. מבחינת תפיסת התובע את התאונה, כפי שתיאר למומחית שנשימתו נעתקה, היא יכולה להוות גורם מעורר או מחמיר של הנטייה לגמגם שהחלה חצי שנה קודם לכן. היא מוצאת שלתאונה הייתה השפעה על החמרת הגמגום שהחל כבר קודם בשל מצב מצוקה קודם.

מכאן שהיא קובעת שהוא סובל מגמגום התפתחותי עם סימפטומים האופייניים לגמגום פסיכוגני.

1. באשר לפרוגנוזה הצפויה, המומחית הסבירה כי בשל העובדה שבעברו גמגום חריף שחלף, הוא עשוי להשתפר ככל שמצבו הנפשי יתייצב. משמע השיפור יהיה תלוי במצבו הנפשי. היא לא מצאה סיבה שהמצב יחמיר ולהיפך - עם טיפול ארוך טווח בדיבור וטיפול נפשי מתאים יכול שטף הדיבור להשתפר, כמו גם מצבו הנפשי.
2. מאחר והמומחית אינה מומחית רפואית כהגדרת המונח בתקנות, מונה מומחה בתחום א.א.ג לקביעת שיעור הנכות בעקבות ממצאי המומחית.
3. תחילה מונה ד"ר מרדכי הימלפרב ז"ל אלא שבטרם החלה שמיעת הראיות הלך ד"ר הימלפרב לבית עולמו. נוכח עמידת ב"כ התובע על חקירת המומחה נדרשתי למנות מומחה חלופי.
4. ד"ר ראובן בן טובים מונה כמומחה בתחום הא.א.ג. המומחה בדק את התובע ביום 23.2.21 ומצא לקבוע כדלקמן: "ובמהלך השיחה עמו - השיחה החלה בשטף דיבור תקין וללא גמגום, ולאחר מכן הופיע גמגום, ושוב שטף שיחה תקין קרי, פרצי שיחה שוטפת וביניהם אפיזודות של עיצורים וגמגום בצורה בינונית."
5. בסקירת החומר הרפואי שעמד בפני המומחה הוא מצא לציין כי ההחמרה בגמגום החלה עוד בטרם התאונה הנדונה. לאחר התאונה היו פערי זמן גדולים שבהם לא היה כל דיווח על גמגום. בעברו מספר אפיזודות של גמגום בגיל חמש ובגיל עשר שנים וכאמור חצי שנה עובר לתאונה.
6. ד"ר בן טובים התייחס לממצאי בדיקתה של ד"ר עזרתי באוגוסט 2016 שלפיה העריכה את הגמגום כגמגום התפתחותי עם תסמינים אופייניים לגמגום פסיכוגני כשלהערכתה התאונה החמירה מאד את רמת הגמגום. הוא הסתייג מן הקביעה כי התאונה החמירה מאד את הגמגום מאחר ומתוך הרישומים עולה שהגמגום החל חצי שנה עובר לתאונה וכן מאחר והוא בבדיקתו מצא רמת גמגום בינונית ולא קשה.
7. את הנכות הכוללת בגין הגמגום העמיד על 20% נכות מכוח סעיף 29 (7) (א) (II) למבחני הנכות בהתאמה. לתאונה ייחס החמרה בשיעור מחצית, היינו 10% נכות ואילו היתרה נובעת מהגמגום ההתפתחותי ואירועי עבר.

את הנכות בגין התאונה קבע כנכות זמנית ככל שהתובע יעבור טיפול בדיבור ואזי יהיה מקום להערכה מחדש מהי מידת הגמגום, ככל שנותר. טיפול בדיבור מצוי בסל הבריאות.

1. למומחה הועברו שאלות הבהרה ומתשובותיו עלה כי אותם 10% נכות שהינם תולדת העבר נקבעו כנכות צמיתה. אותם 10% שנקבעו כנכות שנובעת מהתאונה נקבעו מיום התאונה.

באשר לנכות בגין ההחמרה תולדת התאונה זו תגובה פסיכוגנית להחמרת תסמין הגמגום כפי שהיה גם בעברו.

בכל הנוגע לטיפולי קול השיב שככל שנכנסו שינויים בסל הבריאות וטיפולים אלו לא מצויים בסל - הוא אינו יודע על כך.

1. יש לציין כי חוות דעתו של ד"ר בן טובים ניתנה לאחר שכבר ניתנה חוות דעת ראשונה בתחום הנפשי וחוות דעת בתחום הנוירולוגי. לאחר שהמומחה בתחום הנפשי נדרש לבדוק את התובע פעם נוספת הועברה חוות דעתו העדכנית לד"ר בן טובים והוא השיב כי בתחומו אין מקום לשינוי חוות הדעת.
2. ד"ר בן טובים זומן לחקירה על חוות דעתו.
3. בכל הנוגע לקביעת הנכות תולדת התאונה כזמנית, הסביר כי לשיטתו ניתן לטפל בגמגום ועל כן סבר שאם התובע יעבור טיפול יהיה מקום לבחון שוב את רמת הגמגום. ככל שלא יעבור טיפול הנכות בגין התאונה תיוותר על כנה.
4. באשר להחמרה במצבו הנפשי של התובע כגורם משפיע על מידת הגמגום שב וקבע כי אין לו צורך לבדוק פעם נוספת את התובע. הוא הסביר שמקור הגמגום אצל התובע הוא ככל הנראה משהו שטבוע בתובע וכך גם מצבי לחץ בעברו מלמדים כי אז הגמגום מחמיר.
5. ב"כ התובע עמד על הפער בין התרשמות המומחה ממידת הגמגום למול התרשמותה של ד"ר עזרתי שערכה בדיקה מקיפה למידת הגמגום וסוגו. המומחה השיב שהוא אינו מומחה בגמגום והוא מונה לקבוע את שיעור הנכות בגין הגמגום. הוא קבע את הנכות על סמך התרשמותו שלו מהשיחה עם התובע במהלך הבדיקה וכן מהדיווחים השונים בחומר הרפואי שחלקו הינו מתקופה שמאוחרת לתאונה ומחוות הדעת של ד"ר עזרתי. עוד ציין כי בדק את התובע 4 שנים לאחר הבדיקה על ידי ד"ר עזרתי. ככל שהתובע עבר טיפול שלא נשא פרי – אז הוא זכאי לנכות כפי שקבע אותה בגין התאונה בשיעור של 10% נוספים על אלה שקבע בגין עברו שאינו קשור לתאונה.
6. ב"כ הנתבעת הציגה בפני המומחה את התרשמותו של המומחה בתחום הנפשי מהתובע, שעל פיה התובע ניסה להאדיר את מצבו. על כך השיב ד"ר בן טובים כי לא התרשם שהתובע ניסה להחמיר את הגמגום בכוונה בעת הבדיקה בפניו. הוא הוסיף שהיה ער להתרשמות זו הן אצל המומחה בתחום הנוירולוגי והן אצל המומחה בתחום הנפשי, אך הוא אינו מחויב בהתרשמות של המומחה בתחום הנפשי. הוא אינו יכול לתת תשובה חד משמעית בעניין הטענה כי התובע מנסה לזכות ברווח משני, גם אם הדבר מופיע באבחון הנוירו-פסיכולוגי שעבר.
7. ב"כ התובע טוענים כי הנכות הרפואית שתואמת את מצבו של התובע עומדת על 40% נכות בהתאם לסעיף 29 (7) (א) III למבחני הנכות שעניינו "הפרעת היגוי (דיסארטריה), גמגום או הפרעת דיבור עקב חרשות – במידה קשה – קושי ניכר להבין את הנאמר, או הזקקות לאמצעי עזר או שפת הסימנים".

הם מבקשים לקבל את התרשמותה של המומחית בתחום קלינאות התקשורת, ד"ר עזרתי, לפיה בעת בדיקתה את התובע בשנת 2016, הוא סבל מגמגום חמור מאד. הם סומכים טיעונם על כך שמי שהינו בעל מומחיות בתחום הגמגום הוא קלינאי תקשורת, ואכן בדיקתה של המומחית הייתה מעמיקה יותר כשערכה לתובע 10 מבחנים לצורך הבנת מקור הגמגום ואפיונו. הם מפנים גם לעדותו של ד"ר בן טובים שהסכים שהמומחיות בנושא הגמגום היא של קלינאי תקשורת.

חיזוק לטענתם כי התובע סובל מגמגום קשה שמזכה בנכות בשיעור 40% הם מוצאים בהתרשמות הגורמים שטיפלו בגמגום של התובע כמו גב' דבורה פריד שמצאה שהוא עדיין סובל מגמגום חמור לאחר הטיפול.

1. ב"כ התובע טוענים כי בעולם האמיתי התובע לא יתקל ביחס אמפטי כפי זה שנהג בעת חקירתו ומכאן שהוא צפוי להשלכות הגמגום החמור ממנו הוא סובל ביום-יום.
2. ב"כ הנתבעת טוען מנגד כי התובע סבל מגמגום ברמה דומה כבר חצי שנה עובר לתאונה כפי שעולה מתוך מסמך ממרפאת בריאות הנפש ברמת-חן מיום 16.4.12. על פי האנמנזה שנלקחה מהתובע אז, הוא סבל מאותן בעיות גמגום כפי שנמצאו לאחר התאונה. יתרה מכך באותו ביקור לא הוזכרה על ידי התובע עובדת פגיעתו בתאונה נשוא התביעה והסיבה לגמגום לא הופנתה אליה. מכאן שהתאונה לא גרמה להחמרה בגמגום ולכל היותר גרמה להחמרה זניחה.
3. בטיעונו מבקש ב"כ הנתבעת לסמוך גם על קביעתו של ד"ר הימלפרב ז"ל בחוות דעתו ולאמץ את קביעותיה.
4. באשר לחוות דעתו של ד"ר בן טובים טען ב"כ הנתבעת כי אף לאחר חקירה לא חזר בו המומחה מחוות דעתו. בבדיקתו את התובע לא מצא גמגום ברמה חמורה כפי שמפורט בחוות הדעת. המומחה בתחום א.א.ג הוא הבר-סמכא לקבוע את הנכות ולא המומחית בתחום קלינאות התקשורת, שחוות דעתה היא כלי עזר למומחה הרפואי.

דיון

1. אומר כבר עתה כי לא מצאתי להתייחס לחוות הדעת של ד"ר הימלפרב ז"ל מאחר ולא התאפשר לב"כ התובע לחקור אותו על חוות דעתו ועל כן אין לדעת מה הייתה חוות דעתו הסופית. מונה מומחה חלופי שאף הוא מצא לייחס את חלקה של בעיית הגמגום לגורמים שאינם קשורים בתאונה ורק את חלקה לתאונה. מומחה זה נחקר ועל כן קביעת מידת השפעה של התאונה על ההחמרה בגמגום תעשה בדיון לגבי חוות דעתו.
2. במהלך חקירתו של התובע בפניי מצאתי כי מידת הגמגום עומדת ביחס ישר למידת הלחץ של התובע מבחינה נפשית. בתחילת עדותו כאשר חששו מהחקירה היה גדול, הוא התקשה בשליפת מילים מתאימות ונדרש לעיתים לעבור לאנגלית, הייתה החלפה של מילים מבחינת מקומן הנכון במשפט והוא נעזר בידיו לצורך הסבר מה בכוונתו לומר. ככל שהוא הבין שישנה כוונה לסייע לו להתבטא ויש סבלנות, פחתה מידת הגמגום. כך למשל מידת הגמגום פחתה בהרבה לאחר הפסקה בדיון כששב לחקירה וכבר היה נינוח יותר.

מאידך, גם בשלב מאוחר בחקירתו, כאשר נדרש להשתמש במילים "תאונה" או "חוב כלכלי", הוא נתקע והתקשה להוציא את המילים מפיו.

1. התרשמות זו דומה להתרשמות של ד"ר בן טובים בבדיקתו את התובע.
2. אני סבורה שחוות דעתה של ד"ר עזרתי עומדת בכל הנוגע לאפיוני הגמגום וסיבותיו. אין חולק כי נעשתה לתובע בדיקה יסודית ומעמיקה שהצביעה על דפוסים שונים של התבטאות בסיטואציות שונות. כך למשל התקשה מאד בקריאה יחידנית בקול אך בקריאה ביחד עם הבודקת הגמגום נחלש. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מן העובדה שבין בדיקת התובע על ידי ד"ר עזרתי לבין בדיקתו על ידי ד"ר בן טובים ואף עדותו בבית המשפט חלפו מספר שנים שבהם טיפל בעצמו הן בטיפול לשיפור הדיבור והן טיפולים נפשיים מסיביים שהביאו לשיפור במצבו הנפשי.
3. נדמה שאין מחלוקת כי התובע סובל מהפרעה התפתחותית בגמגום אך הטריגר להופעת הגמגום הוא סיטואציות של לחץ שמשפיעות על מצבו הנפשי.
4. עוד לא ניתן להתעלם מן העובדה שבעברו של התובע אירועים סטרסוגניים שהביאו להופעת הגמגום כמו בגיל 5 ו – 10 שנים בהן סבל מאירועים של מצוקה באינטרקציה עם ילדים. טיפול בגמגום שעבר אז הביא להטבה משמעותית.
5. מספר חודשים עובר לפגיעה בתאונה נשוא התביעה סבל התובע מלחצים מצד גורמים שלהם היה חייב כספים וחשש לחייו. הוא היה שקוע בחובות משמעותיים לשוק האפור לאחר הסתבכות כספית מספר שנים קודם לכן. מתוך המסמכים הרפואיים עולה כי סבל כבר עובר לתאונה מקשיי שינה, אי שקט, עצבנות, חוסר ריכוז ועוד.
6. מתוך מסמכים מיד לאחר התאונה ובעיקר מאותו מסמך מן המרפאה לבריאות הנפש מיום 4.6.12 עולה כי כבר חצי שנה עובר לתאונה תיאר התובע כי סבל מהפרעות בחשיבה ובדיבור וחש רעידות בשפתיים ובלשון כשדיבר. מכאן ברי שהתאונה לא הביאה להתפרצות הגמגום פעם נוספת אלא לכל היותר החמירה את מצבו. באשר למידת הגמגום עובר לתאונה, אין די מידע. סביר שכאשר התובע היה שקוע בחובות וחשש מנושיו, לא היה פנוי לקבל טיפול בגמגום.
7. על פי תיאורו של התובע ונשמתו "נתקעה" כשראה את הרכב מתקרב אליו בעת התאונה ונכנס להלם. בפני המומחה בתחום הנפשי תיאר את התאונה כפחד הכי גדול שהרגיש בחיים. מצד שני בבואו לטיפול 11 ימים לאחר התאונה במרפאה לבריאות הנפש, לא הזכיר את התאונה כלל אלא בעיקר את מצבו הכלכלי הקשה והחשש מן השוק האפור.
8. כל אלה מובילים אותי למסקנה כי לא ניתן לקבוע שמידת ההשפעה של התאונה על הגמגום גבוהה מזו שמצא המומחה, ד"ר בן טובים, לקבוע. על פניו נדמה שהחשש מנושים נראה גורם סטרסוגני משמעותי יותר מהפגיעה הקלה בתאונה. יחד עם זאת לא מצאתי כי חוות הדעת נסתרה בעניין הקביעה שהיא הותירה השפעה בעלת משמעות על מידת הגמגום. גם לא ניתן לומר שהקביעה אינה מתיישבת עם הסבירות. משכך ראיתי לאמץ את קביעת ד"ר בן טובים ולפיה לתאונה השפעה של מחצית מסה"כ נכותו של התובע בגין הגמגום.
9. בכל הנוגע לשיעור הנכות, אין בידי לקבל את עמדת ב"כ התובע לפיה מצבו של התובע עונה להגדרה של גמגום בדרגה קשה עם קושי ניכר להבין את הנאמר. לאחר מתח ראשוני בתחילת שיחה, הולך הדיבור ומשתפר והגמגום על צורותיו השונות פוחת. בשלב זה אין קושי בהבנת התובע אלא נדרשת לעיתים סבלנות אם הוא נתקע במילה. בסך הכל הוא יכול לדבר ברצף גם ללא גמגום כמעט, לאורך דקות ארוכות.

מטעם זה מצאתי לאמץ גם את קביעתו של המומחה בתחום א.א.ג בכל הנוגע לשיעור הנכות הרפואית ולהעמידה על 20% בהתאם לסעיף 29(7)(א)II למבחני הנכות ומתוכה מחצית כנובעת מהתאונה.

בתחום הפסיכיאטרי

1. בתחום זה מונה ד"ר גיא אור. המומחה בדק את התובע לראשונה ביום 25.5.14 והוציא את חוות דעתו ביום 5.1.15 (להלן: "חוות הדעת הראשונה").
2. בבדיקתו את התובע מצא המומחה לציין כי התובע נרגש ולחוץ בהתנהגותו, בדיבורו ניכר גמגום בולט וכן מתקשה לפרקים למצוא את המילה המתאימה. האפקט מתוח אך לא דיכאוני או חשדני. לא נצפתה הפרעה פסיכומוטורית או תגובה רגשית של חרדה או מצוקה לסיפור של התאונה ולא לגירוי היכול להזכירה. מהלך החשיבה תקין למעט הפסקות בדיבור כשגמגם. בתוכן החשיבה שלל מחשבות שווא או מסוכנות. לא נמצאה הפרעת פרספציה. ההתמצאות הייתה תקינה. הריכוז היה תקין ונמצאה פגימה בזיכרון לטווח קצר. השיפוט והתובנה נמצאו תקינים.
3. באשר לשיתוף הפעולה מצא המומחה לציין כי התרשם ממגמתיות מסוימת בדיווחים בעיקר בכל הנוגע לקשיים ולתחלואה נפשית קודם לתאונה שלגביהם מסר מידע חסר.

ד"ר אור פירט בחוות דעתו את העולה מן המסמכים הרפואיים בעניינו של התובע, לרבות מבית חולים שלוותה, וכן את דיווחו של התובע במסגרת האנמנזה תוך שימת דגש על כך שהתובע אינו מוסר נתונים או מוסר תמונה יפה מן המציאות . כך למשל כאשר לא מסר בביקור הראשון במרפאה לבריאות הנפש על הפגיעה בתאונה, כך כאשר לא מסר על תחלואה נפשית שקדמה לתאונה, הגם שבאינטייק ממאי 2012 מסר כי כבר שנתיים סובל מתגובה דיכאונית למצבו הקשה הכלכלי, כך בכל הנוגע למצבו הכלכלי כאשר תיאר בפני המומחה שיש בידיו שתי דירות הגם שכבר שנים מצבו הכלכלי קשה בשל חובות שצבר ועוד.

1. בבואו לסכם את חוות דעתו קבע ד"ר אור כי מתוך המסמכים הרפואיים עלה שהתובע סבל מבעיות התנהגות מסוימות בבית הספר ובצבא וכן משלל תסמינים דיכאוניים וחרדתיים 3 שנים עוד עובר לתאונה שהתבטאו בדכדוך, חרדות, מחשבות טורדניות, קשיי שינה וריכוז, עליה בתיאבון ובמשקל, אי שקט עצבנות ורגזנות על רקע הסתבכותו הכלכלית. עוד מצא לציין כי לפי דיווחו של התובע כבר חצי שנה עובר לתאונה חלה החמרה שהתבטאה בחשיבה ובדיבור.
2. המומחה ציין כי המסמך האחרון שהוצג לו בדבר טיפול נפשי הוא מיולי 2013, (היינו כמעט שנה עובר לבדיקתו את התובע) ובו מתרשמת הפסיכיאטרית המטפלת כי מתפתחות מחשבות שווא של יחס רדיפה שאינן קשורות לתאונה הנדונה והוא החל טיפול בתכשיר נוגד פסיכוזה.
3. הוא קובע כי על פי המתואר במסמכים נראה כי לאחר התאונה סבל התובע מתסמונת PTSD אך עם חלוף הזמן ובעזרת הטיפולים שעבר חלפו התסמינים ובעת הבדיקה בפניו סבל התובע רק מתסמינים שאריים קלים של הפרעה אך לא מ – PTSD. הוא מצא כי קיים קשר של גרימה בין הפגיעה בתאונה להתפתחות PTSD שחלפה ולתסמיני החרדה הקלים שהותירה.

באשר להפרעת הפאניקה, האגרופוביה ולתסמינים הכפייתיים הוא קובע כי הערכה לפיה חלקה של הנכות שנגרמה בשל תופעות אלה, קשורה לפגיעה בתאונה היא הערכה סבירה.

באשר ללקות הקוגניטיבית שתוארה הוא אינו מוצא לקשור אותה לתאונה בהינתן שלא הייתה חבלת ראש ולא תוארו לאחריה תסמינים המתאימים לפגיעה מוחית חבלתית.

1. בכל הנוגע למידת הפגיעה התפקודית קובע ד"ר אור כי התובע הראה ירידה תפקודית גדולה אך לאור התיאור המתייחס להסתבכות הכלכלית, יכולה הירידה התפקודית לנבוע מסיבות נוספות ולא רק בשל התחלואה הנפשית. הוא מסכם כי בשל המגמתיות של התובע קשה להגיע להערכה מיטבית.
2. הוא מעריך כי התובע סובל מנכות כוללת בתחומו בשיעור 20% בהתאם לסעיף 34(ב)(3) למבחני הנכות. מתוך נכות זו הוא מעריך שהתאונה אחראית ל - 2/5, כלומר לנכות בשיעור של 8% לצמיתות.

נכות זמנית למשך השנה הראשונה הוא מעריך בשיעור של 15%.

הוא ממליץ שהתובע ימשיך בטיפול ומעקב פסיכיאטרי שניתן לקבל במסגרת המרפאות הציבוריות לבריאות הנפש.

1. ד"ר אור זומן לחקירה על חוות דעתו הראשונה וזו נערכה ביום 7.9.20.
2. ב"כ התובע עימת את המומחה עם העובדה שלא נמצא חומר רפואי שמלמד על טיפול או תלונות בתחום הנפשי עובר לתאונה ועל כן ביקש להסיק שאין מקום לקביעה כי לתובע תחלואה נפשית שקדמה לאירוע התאונה.

המומחה הסביר כי העדר פנייה לטיפול נפשי אינו מלמד בהכרח על העדר בעיה נפשית. הוא הביא דוגמאות של אנשים שסובלים מ – PTSD אף בשיעור של 50% ולא פנו לקבלת טיפול לאורך שנים. במקרה של התובע הבהיר כי מתוך המסמכים שלאחר התאונה עולה תמונה של בעיות נפשיות גם קודם לכן. הדבר נלמד מתוך מכלול הנתונים ועל סמך ניסיונו של הבודק. כך למשל למד מתוך האינטייק שנעשה לתובע ובו סיפר כי הבריז מהתיכון, "עשה בלגן בצבא" (וזאת בשונה ממה שסיפר התובע למומחה בעת הבדיקה) וכן כי לא סיים את לימודיו באוניברסיטה לצורך קבלת התואר. עוד עלה מתוך הנתונים שהיו בפניו כי תיאר את עצמו כמי שהיו לו קשרים זוגיים קצרים תמיד וכי הוא לא אוהב חברה ואנשים שנכנסים לו למרחב. באינטייק מחודש לאחר התאונה נרשם מפיו שהוא עם תגובה דיכאונית לתקופה קשה בחייו מזה שנתיים. בהמשך תיאר את ההסתבכות הכלכלית והחשש מהנושים שמחפשים אותו והוא מצליח להימלט מהם.

עוד הבהיר כי את הנכות שאינה תולדת התאונה לא ייחס דווקא לעבר אלא למצבו הנפשי שאינו נובע מהפגיעה בתאונה ויכול שהתפרץ גם לאחר התאונה בשל אירועים אחרים זולת התאונה. בעניין זה התייחס בעיקר להפרעת הפאניקה והאגרופוביה.

1. בכל הנוגע לקביעתו של המומחה כי התובע לא סובל כיום מתסמונת PTSD השיב כי אין ממש הימנעות שקשורה לתאונה, התובע עצמו שלל זיכרונות מעוררי חרדה בעת הבדיקה ותסמינים ספציפיים של פוסט-טראומה לא עלו בדבריו, עת הבדיקה אצלו. גם בבדיקה לתגובה לזיכרון התאונה שביצע לתובע לא הייתה אצל התובע כל תגובה. הוא הפנה בתשובתו גם למסמכים מבית חולים שלוותה ששם נרשם כי חל שיפור בתסמינים הפוסט-טראומתיים וביוני 2013 מצוין שהוא כמעט ללא תסמינים חודרניים ועם הפחתה בחרדה וירידה בהימנעות. במפגש בחודש יולי אותה שנה כבר אין כל תיאור של תסמינים פוסט-טראומתיים.

המומחה התייחס לכך שבבית חולים שלוותה התייחסו לתובע כמי שסובל מ – PTSD והשיב כי גם הוא סבר שהתובע פיתח PTSD לאחר התאונה אלא שהתסמינים פחתו ובעת הבדיקה בפניו כבר לא סבל מתסמונת PTSD. הוא ציין כי אם התובע היה רק שקרן הוא היה מדווח גם אצלו על אותם תסמינים שעליהם דיווח בפני הגורמים המטפלים בבית חולים שלוותה. לשאלת ב"כ הנתבעת השיב כי כאשר תסמונת PTSD פוחתת היא בכל זאת משאירה משהו. לכן דיבר על תסמינים שאריים כמו מתח בנהיגה ועוד.

1. באשר למגמתיות שמצא אצל התובע הוא ציין כי גם למגמתיות של התובע באופן שבו תיאר את הדברים והביא נתונים שונים בפני בודקים שונים במקומות שונים, יש משמעות בקביעת שיעור הנכות ומידת השפעת התאונה על מצבו הנפשי מתוך סה"כ הנכות בתחום זה.

יחד עם זאת אין במגמתיות כדי ללמד שהתובע לא סובל כלל מכל נכות. כשהופנה לאבחון הנוירופסיכולוגי שנערך לבקשת המומחה בתחום הנוירולוגי השיב כי אכן מתוארת שם מגמתיות מצד התובע אך גם מצוקה. מסקנת האבחון עצמו הייתה שקשה לקבוע האם מדובר רק ברצון לרווח משני.

1. בכל הנוגע לתפקודו הבין אישי של התובע נשאל המומחה האם יהיה בכך כדי לשנות את חוות דעתו אם יוכח שהתובע מקיים קשר זוגי קבוע בניגוד למה שסיפר למומחה בבדיקתו אצלו. תשובת ד"ר אור הייתה כי בשל המגמתיות שמצא אצל התובע העריך כי תפקודו טוב מכפי שהתובע תיאר בפניו ולכן ניתן לומר שהנתון הזה כבר שוקלל בתוך קביעתו.
2. כן מצא לייחס משמעות לפער בין הדיווח של התובע בפניו שהוא מפחד לטוס ואינו טס, לבין הטענה שהועלתה בחקירה על ידי ב"כ הנתבעת ולפיה התובע טס 6 פעמים לחו"ל בתקופה של 7 חודשים. הוא הדין אם יימצא שהתיאור של התובע כי הוא מתקלח מספר פעמים רב ביום אינו נכון. אלא שגם נתונים אלו, אם יוכחו, אינם מלמדים על העדר נכות כלל. הוא ציין כי ישנם אנשים שסובלים מפוביה לטיסות ונוטלים טיפול תרופתי לפני הטיסה.
3. ד"ר אור התבקש להתייחס לאופן שבו מצא לחלק בין אחריותה של התאונה למצבו הנפשי של התובע לבין גורמים אחרים. הוא הסביר כי מדובר בהערכה על פי אומדן שאינה דבר רפואי כל כך. הערכה כאן הייתה מסובכת יותר בשל מרכיב המגמתיות. יחד עם זאת ברוב המקרים שקיימת מגמתיות ישנה גם תחלואה. כשהתבקש לקבוע את חלקו של כל מרכיב שמצא אצל התובע מתוך סה"כ נכותו השיב כי היה מעריך את שיעור השיירים הפוסט-טראומתיים בשיעור של 1/5 מהנכות הכוללת, את הפאניקה עם האגרופוביה בשיעור של 3/5 מהנכות הכוללת ואת הפוביה עם התסמינים הכפייתיים בשיעור של 1/5 מהנכות הכוללת.
4. בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת האם החרדה של התובע אינה נובעת גם מכך שהוא סבל ממלנומה השיב שאין בהכרח קשר בעיקר אם הושגה החלמה.
5. עוד ציין המומחה כי אין חפיפה בין קביעות המומחה בתחום האורולוגי לבין קביעתו בתחום הנפשי.
6. לסיכום ניתן לקבוע כי המומחה עמד על חוות דעתו חרף הקשיים שהוא עצמו התייחס אליהם בחקירתו.
7. לאור אשפוזו של התובע בבי"ח איכילוב במהלך שנת 2021, התבקש ד"ר אור לבדוק את התובע בשנית.
8. המומחה בדק את התובע בשנית ביום 6.10.21.
9. במסגרת האנמנזה מסר התובע כי מאז בדיקתו אצל המומחה בשנת 2014 היה בטיפולים רבים ובין היתר במרכז רקנאטי, בבית לוינשטיין, בבי"ח שלוותה ובאיכילוב. לטענתו מיד כאשר סיים סבב של טיפול עם הטבה מסוימת, התחילה החמרה חוזרת במצבו הנפשי. הוא מטופל בתרופות נוגדות חרדה ודיכאון (בונסרין ומירו), תרופה להרגעה (לוריבן), בנוגד פסיכוזה (ריספרדל) ובסטימולנט מסוג ריטלין. כמו כן משתמש בקנאביס רפואי.

עוד מסר כי היה מעורב בתאונת דרכים נוספת בנובמבר 2020. חש פחד גדול ותחושות שסבל מהן לאחר התאונה נשוא התביעה, חזרו והתעצמו.

1. באשר לתסמינים הנפשיים תיאר שהוא סובל מדיכאון קשה וקשיי שינה עם יקיצות חוזרות, סיוטים שמישהו בא לדקור אותו וגם מה שקרה בתאונה. הסיוטים התעצמו לאחר הפגיעה בתאונה הנוספת. יש לו חרדות והוא מעדיף להישאר בבית כדי לא לקבל התקפי חרדה. נמנע מלהסתובב במקומות הומי אדם כי נכנס למגננה ולחץ. מסביר שבסוף 2015 תחילת 2016 נדרש למספר טיסות לצורך טיפולים בגב שביצע בקפריסין. מעבר לך לא טס לשום מקום מאז התאונה נשוא התביעה. ציין שהוא נוהג רק למקומות קרובים ורק כשחייב. למשל לאשפוז היום באיכילוב הוא נוהג מביתו בחולון אך בקושי רב. הוא לא נהנה מכלום, לא עשה סקס מאז התאונה, לא מעניין אותו לפגוש אנשים והתנתק אפילו מבני משפחה שלא בקרבה ראשונה. כמו כן תיאר כי סובל מבעיית ריכוז ושוכח דברים או קופץ מנושא לנושא. נדרש לחזרות על מה שקורא. התסמינים הכפייתיים פחתו ועכשיו מתקלח רק 4-5 פעמים ביום כי מים מרגיעים אותו.

באשר לגמגום תיאר שהוא מרגיש שהגמגום החמיר ויש תקופות שהוא קשה יותר ותקופות שהוא משתפר.

1. באשר לנושאים שלא דיווח עליהם למומחה בבדיקה הראשונה נדרש כעת להסבר והשיב:

באשר לזוגיות שעליה לא דיווח, הסביר שהוא לא זוכר ושמדובר בזוגיות של מספר שנים שמתוכה הם גרו יחד לפרקים. בעת הבדיקה השנייה הם כבר לא זוג אבל מדברים בטלפון לעיתים.

באשר להסתבכות הכלכלית שלא דיווח עליה למומחה בבדיקה הראשונה השיב כי אכן נסחט כלכלית והיה במצוקה נפשית במשך שנתיים – שנתיים וחצי. לאחר הבדיקה הראשונה הגיע להסדר עם מי שסחט אותו באמצעות בית משפט. הוא תיאר בפירוט את הליך הסחיטה שלו על ידי אותו נושה. הסביר גם מדוע לא היה מוכן להגיש תלונה במשטרה, הגם שקיבל פנייה ממנה שידוע להם שהוא נסחט. כשנשאל מדוע לא דיווח למומחה על אותה מצוקה כלכלית בבדיקה הקודמת, השיב שאינו זוכר על מה שוחחו באותה הפגישה. באשר לפער שבין הדיווח על המצוקה הכלכלית עקב החובות במרפאת רמת חן בסמוך לתאונה, לעומת אי דיווח עליה בעת שפנה לקבל טיפול בבי"ח שלוותה מספר ימים לאחר מכן, השיב שדיווח, הגם שהדבר לא מופיע במסמכים אלא בשלב סמוך לבדיקה השנייה אצל המומחה.

1. בסקירת המסמכים הרפואיים המאוחרים לבדיקה הראשונה ציין ד"ר אור כי בשל תלונותיו של התובע על ירידה קוגניטיבית ניכרת נשלח לבדיקת MRI ולאבחון קוגניטיבי. באבחון שנעשה בבית לוינשטיין בנובמבר 2015 נמצאו ליקויים קוגניטיביים משמעותיים שהוערכו כנובעים ממצב רגשי-נפשי ומתפקוד קוגניטיבי לקוי בעקבות התאונה נשוא התביעה ולא אופייניים להפרעת קשב. גם באבחון שבוצע ב - 2017 נמצאו לקויות קוגניטיביות מפושטות ומשמעותיות. הוערך כי יתכן שמדובר בהפרעה תפקודית משנית לתחלואה נפשית והומלץ בין היתר להשלים בדיקת MRI וכן על טיפול במסגרת שיקום נפגעי ראש.

בסיכום ממרכז רקנאטי אובחן כסובל מהפרעת אישיות לא מוגדרת. באותו סיכום מצוינת התאונה נשוא התביעה וכי התובע מסר שעד לתאונה ניהל חיי שגרה והרגיש סיפוק והצלחה והתאונה הייתה קו שבר מבחינתו. הוא לא דיווח על ההסתבכות הכלכלית. בהמשך מתואר כי הוא מגיע לטיפולים במרכז רקאנטי רק פעם בחודש ונימק זאת בסיבות כלכליות. הוערך כי הוא סובל מ – PTSD לצד לקויות קוגניטיביות, שפתיות ותסמינים דיכאוניים. הומלץ על אבחון נוירופסיכולוגי ועל מעבר לטיפול בתדירות של פעם בשבוע.

בסיכום של טיפוליו בבי"ח שלוותה במאי 2018 סוכם כי הוא פיתח – PTSD בעקבות הפגיעה בתאונה נשוא התביעה, גמגום, קשיים קוגניטיביים, פגיעה בתפקוד המיני וקשיי תפקוד משמעותיים. צוין כי חל שיפור במצבו לאחר טיפול ממוקד טראומה שעבר אך לא הגיע לרמיסיה ולא לרמת התפקוד הקודמת. הוא אובחן כסובל מהפרעת אישיות לא מוגדרת.

באבחון נוירופסיכולוגי מיולי 2018 צוין כי הרושם היה של שיתוף פעולה לקוי והתנהגות מניפולטיבית תוך ניסיון לשכנע את הבודקת בחומרת קשיים קוגניטיביים. נצפו פערים בין התנהגותו הלא פורמלית לבין התנהגותו בעת הבחינה הפרונטלית. לא הסכים שהבודקת תראיין את בת זוגו בטענה שהיא עדינה, הגם שבשיחה מקדימה תיאר אותה כבעלת משרה בכירה בבנק. הבדיקה סוכמה ככזו שאינה מהווה אומדן תקף ליכולותיו הקוגניטיביות עקב שיתוף פעולה לקוי ומגמתי. באבחנה מבדלת צוין שיש לשקול תחלואה פסיכיאטרית, התנהגות מכוונת לצורך קבלת רווח ראשוני או משני או את שילובם.

במכתב מבי"ח שלוותה מאוגוסט 2020 צוין כי בולטים הפרעה בדיבור ותסמינים דיכאוניים עם קשיי תפקוד. אובחן כסובל מהפרעת אישיות לא מוגדרת. בדצמבר 2020 צוין במסמך מבי"ח שלוותה כי לאחרונה חלה החמרה במצבו והופנה לטיפול במסגרת אשפוז יום והאבחנה הייתה הפרעת אישיות ו – PTSD אך הבודק ציין כי האבחנה לא ברורה.

בפברואר 2021 החל טיפול באשפוז יום בבי"ח שלוותה. בקבלתו צוין כי הוא מטופל אצלם מאז שנת 2012 ומאובחן עם הפרעת אישיות בלתי ספציפית ו- PTSD. צוין כי חלה החמרה במצבו בעקבות תאונת הדרכים הנוספת שהיה עד לה שלושה חודשים קודם לכן. הוא התקבל לצורך בירור אבחנתי, איזון תרופתי ובניית תוכנית שיקומית. צוין כי התובע חש שיפור במצבו מתחילת האשפוז ומייחס אותו בעיקר לאינטראקציה עם האנשים. בחודש לאחר מכן מסר על שיפור נוסף בשל השינוי בטיפול התרופתי שבוצע, שיפור בשינה. נמסר שהוא מגמגם פחות ונראה יותר מסודר אך בסופי שבוע שבהם לא נמצא במסגרת יש ירידה במצבו. יחד עם זאת הוסיף לסבול מאותם תסמינים דיכאוניים וקשיי הסתגלות למצבו החדש. לצד אלה עלו גם תלונות על מחשבות חודרניות, אגרופוביה ועוד. נעשה ניסיון בטיפול בחשיפה שהיה לו מאד קשה ולא נראה שחלה הטבה גדולה. ביוני 2021 מצוין כי בתסמיני ה – PTSD לא חלה הטבה מאז התאונה נשוא התביעה והוא סובל מהימנעויות, אגרופוביה, זיכרונות חודרניים, דריכות, ונטייה לבהלה, פגיעה בריכוז ובזיכרון, פגיעה בכושר הדיבור וגמגום ועוד. סוכם כי הוא סובל מהפרעה תפקודית גדולה. במשך הטיפול הראה מוטיבציה גבוהה לשיקום בשל החרדה לחזרה למצבו לאחר שהוא עוזב מסגרת טיפול.

באוגוסט 2021 קיבל רישיון לשימוש בקנאביס רפואי כשהאבחנה היא PTSD כרוני קשה.

באותו החודש החל טיפול באשפוז יום בבי"ח איכילוב שהיה מתוכנן להסתיים בדצמבר 2021. במסגרת הדיווחים של התובע צוין בין היתר כי הוא נמנע מנהיגה ומיציאה מהבית. הוא אובחן כמי שסובל מ- PTSD וגמגום. בסיכום הטיפול בנובמבר 2021 צוין כי הופנה לטיפול אצלם עקב הרושם שנזקק לטיפול אינטנסיבי. תוארה הסחיטה הכלכלית במשך שנים שגרמה לו למצוקה נפשית קודם לתאונה. תוארה התאונה נשוא התביעה. תוארה גם התאונה הנוספת שארעה בנובמבר 2020. צוין כי התובע הגיע עם ריבוי תרופות בשילובים לא מקובלים ובמינונים גבוהים במיוחד והועלתה האפשרות שחלק מן התמונה הקלינית היא משנית לשימוש יתר בתרופות והופסקו השימוש בתרופות נוגדות פסיכוזה ובאחד מנוגדי הדיכאון. צוין כי הוא נעזר מאד בטיפולי החשיפה אך ההשפעה התפוגגה בסמוך לאחר תום הטיפול, תופעה מאד לא שכיחה. הוא שוחרר על רקע החסרת ימי טיפול מה שפגע ברצף הטיפולי. בעת שחרורו צוין כי הוא מאובחן כמי שסובל מ – PTSD, גמגום והפרעת אישיות לא מוגדרת.

 

1. במסגרת הבדיקה שערך ד"ר אור לתובע באוקטובר 2021 ציין כי הוא הגיע ברכבו בנהיגה, נראה כפי גילו וללא ביטויים של הזנחה גופנית. בדיבור ניכר גמגום שהשתנה בעוצמתו ובלט בתחילת הבדיקה. מצב הרוח היה מתוח ומדוכדך אך לא נראה מדוכא. כשהתייחס לתאונה נשוא התביעה דיבר על סיוטים ליליים ונראה מתוח ומעט מתנשם בהתחלה אך ביטויים אלו פסקו לאחר זמן קצר והמומחה התרשם שמדובר בביטוי רצוני כאשר קצב הלב נותר 76 פעימות לדקה ולא היה שינוי עורי. לגבי התאונה השנייה לא הפגין תגובה רגשית מיוחדת. בעת שדיבר על ההסתבכות הכלכלית והסחיטה, התקשה לדבר, הגמגום התגבר ולעיתים היה קשה לקבל תשובה לשאלות, האפקט היה מצומצם מעט ותאם את התכנים. לא הייתה הפרעה פסיכומוטורית. מהלך החשיבה היה כפייתי ואובססיבי במאפייניו, בתוכן החשיבה נשללו תכני שווא ולא הייתה עדות למסוכנות, הפרספציה וההתמצאות נמצאו תקינות. במבחן זיכרון ביטא ירידה מסוימת בזיכרון לטווח קצר ובבדיקת ריכוז ביטא פגיעה קלה. בוחן המציאות היה תקין.

באשר למהימנותו, הרושם היה כי דיווחיו היו לעיתים לא עקביים. נמצאו פערים בין דיווחו לבין ממצאי הבדיקה. הוא נטה לחזור ולהתייחס לתאונה הנדונה גם כאשר נשאל על נושאים אחרים והיה רושם של הדגשת קשייו. ד"ר אור מציין כי התרשם מקיומה של מגמתיות בדיווחיו והתנהגותו של התובע.

 

1. ד"ר אור קובע כי התובע סובל מבחינה נפשית מהפרעת פאניקה המלווה באגרופוביה, הפרעות חרדה אחרות כמו פוביה ממקומות סגורים, תסמינים כפייתיים, תסמיני חרדה הנוגעים לנסיעה ונהיגה ברכב ויתכן גם מהפרעת חרדה כוללנית.
2. עוד הוא קובע כי ישנה מגמתיות בתמונה הקלינית ובגינה ישנה האדרה של תסמיניו וקשייו. מגמתיות זו יכולה לנבוע מרצון לרווח משני או ראשוני או שילוב של שניהם. ד"ר אור מסביר כי מגמתיות הנובעת מרצון לרווח משני היא מודעת ומכוונת ואילו מגמתיות שנובעת מרצון לרווח ראשוני נוטה להיות לא מודעת ומתהווה בדרך כלל על רקע קשיים בתפקוד האישיותי. במקרה של התובע הוא סבור שהתובע מבטא גם קשיים אישיותיים ומסכים עם הערכת הגורמים המטפלים בשלוותה ובאיכילוב שהוא סובל גם מהפרעת אישיות לא מוגדרת.
3. ד"ר אור קובע כי הגם שהגורמים המטפלים אבחנו את התובע כסובל מ – PTSD, הרי שהדבר נעשה על סמך דיווחיו של התובע. במקרה כאן תיאורו של התובע את תסמיניו והתיאור העולה מן המסמכים אינם מבטאים תמונה שאופיינית ל – PTSD. חלק מן המטפלים בתובע היה ער לכך והטיל ספק באבחנה זו. גם ממצאי הבדיקה לא תמכו בקיומה של ההפרעה הזו. לכך מצטרפת נוכחותה של המגמתיות בתמונה הקלינית.

המומחה קובע כי התובע אינו סובל היום מ – PTSD והוא שב על הערכתו בחוות הדעת הראשונה לפיה התובע סבל לאחר התאונה נשוא התביעה מ – PTSD אך עם חלוף הזמן והטיפולים שעבר, שככו התסמינים וכיום הוא סובל מתסמינים שאריים קלים שמתבטאים בתסמיני חרדה בנהיגה ונסיעה ברכב.

1. ד"ר אור אינו מוצא שחלה החמרה של ממש במצבו של התובע, שכן התמונה שעולה מן המסמכים מהטיפול בבי"ח שלוותה ובבי"ח איכילוב היא של מצב מתמשך ולא של החמרה. הוא מציין כי חרף טענת התובע כי חלה החמרה במצבו בגין הפגיעה בתאונה הנוספת, הרי שהעדר עיסוק בה במהלך אשפוז היום בבי"ח שלוותה, והמגמתיות בתמונה הקלינית מעלים ספק לגבי החמרה זו. הוא קובע החמרה זמנית בגין הפגיעה בתאונה הנוספת בשיעור של 2.5% למשך 4 חודשים. החמרה זו אינה קשורה לתאונה נשוא התביעה.
2. באשר לשיעור נכותו של התובע, הוא שב על הערכתו הראשונה ולפיה נכותו הכוללת של התובע עומדת על 20% בהתאם לסעיף 34(ב)(3) למבחני הנכות. מתוכה יש לייחס לפגיעה בתאונה נשוא התביעה 2/5 משמע – 8% נכות.
3. המומחה זומן לחקירה נוספת בעקבות חוות דעתו השנייה.
4. ב"כ התובע שב ועימת את המומחה עם מסקנתו שהתובע אינו סובל מ – PTSD ושעיקר תחלואתו הנפשית היא אחרת. ד"ר אור שב והסביר שאכן על פי דיווחיו של התובע התרשמו חלק מן הגורמים המטפלים כי הוא סובל מ – PTSD ואפילו חמור, אלא שהדיווחים של התובע אינם מתיישבים עם ממצאי הבדיקות ואף הגורמים המטפלים סברו שבולט אצלו משהו אחר. כך גם בכל הנוגע לטענה כי לא הייתה אף פעם רמיסיה במצבו, הסביר שאלו דבריו של התובע למטפלים אך בפועל ישנם רישומים אחרים שמדברים על הטבה ושיפור במצבו.
5. בכל הנוגע להיותו של המצב כרוני השיב המומחה שאכן קבע את הנכות לצמיתות. הוא נשאל לגבי ניסיונותיו של התובע להשתקם והליכתו לטיפולים והשיב כי הוא מסכים שהתובע ביקש עזרה ולכן פנה לטיפולים אך לא התמיד. היעדרות מטיפול קרתה גם עובר לפטירת אמו של התובע ולא רק לאחריה. מידת הפגיעה בתפקוד היא בשיעור הנכות שנקבעה.
6. ב"כ הנתבעים ביקשה את התייחסות המומחה לשימוש שעושה התובע בקנאביס רפואי והוא השיב שברגיל אין מקום לטיפול בקנאביס רפואי ל – PTSD. זאת הגם שהיו לו מטופלים שסברו שהשימוש בקנאביס עושה להם טוב (לטענתו בהמשך הסתבר שהיה בו כדי להזיק). גם לדיכאון או חרדה אין מקום לטיפול בקנאביס. אין די מחקרים מבוססים לבחינת ההשפעה של השימוש בו על תסמונות נפשיות. אם היה מטפל בתובע לא היה ממליץ על שימוש בקנאביס רפואי לבעייתו הנפשית.
7. המומחה אף אישר כי מדיווחיו של התובע אצלו עלה כי הוא תפקד כרגיל ו"שידר עסקים כרגיל" עובר לתאונה, חרף המצוקה הכלכלית אליה נקלע וההסתתרות מנושים. אלא שדיווחים אלו אינם מתיישבים עם המצוקה הנפשית שעלתה מתוך דיווחיו למשל במרפאה ברמת-חן על בעיית שינה מזה 3 שנים, רגזנות ואי שקט וחוסר ההנאה משום דבר כבר אז. כלומר גם עובר לתאונה התובע תיאר תסמינים נפשיים מובהקים.
8. ניתן לסכם ולומר כי גם לאחר חקירה לא שינה המומחה מדעתו כפי שהובאה בשתי חוות הדעת מטעמו.

טענות התובע

1. ב"כ התובע טוען כי קביעתו של ד"ר אור שגויה ואין לקבלה. הקביעה אינה מתיישבת עם התרשמות וקביעות הגורמים המטפלים שסברו שהתובע סובל מתחלואה נפשית קשה מאד. יש להעדיף את עמדת הגורמים המטפלים שכן הם טיפלו ומטפלים בתובע לאורך זמן והייתה להם האפשרות להעמיד דיאגנוזה תוך כדי טיפול ומעקב אחר התובע לאורך זמן ארוך. לעומת זאת המומחה קבע את עמדתו על סמך פגישה אחת עם התובע. על סמך פגישה אחת לא ניתן לאבחן בוודאות את מצבו של התובע ואף המומחה השתמש במילים כמו "יכול להיות", "אולי" כשביקש להעריך את מצבו של התובע. הוא גם ציין כי יכול להיות שיש טעויות באבחנות. אין לקבל את ניסיונו של המומחה לפקפק בעבודתם המקצועית של הגורמים המטפלים בקביעת האבחנה המתאימה למצבו של התובע.

עוד יש להביא בחשבון שמתוך חוות הדעת ניתן לחוש את אי האמון של המומחה בחומרת מצבו של התובע. אי האמון חסר כל בסיס עובדתי שכן אינו מתיישב עם המסמכים הרפואיים לאורך השנים.

1. בית משפט מתבקש לקבוע כי תחלואתו הנפשית של התובע בעקבות התאונה נשוא התביעה, קשה מאד ולקבוע את שיעור נכותו בהתאם לדרגה זו. לחילופין, אם יסבור בית משפט כי מצבו מתאים לפגיעה בינונית אזי יש לקבוע את הנכות על 30-50% נכות לפחות.
2. בכל הנוגע לשיעור חלקה של התאונה במצבו הנפשי הכולל של התובע טוען ב"כ התובע כי קביעת ד"ר אור שחלקה של התאונה עומד על 2/5 מתוך סה"כ נכותו – אינה הגיונית ואינה צודקת.

ראשית, התובע מעולם לא נזקק לטיפול נפשי טרם התאונה נשוא התביעה. הוא לא התלונן על המצוקה הנפשית ממנה סבל אלא פשוט חי והתמודד איתה. תלונה על מצוקה נפשית עלתה לראשונה לאחר הפגיעה בתאונה.

שנית, הגורמים המטפלים בתובע בבי"ח שלוותה קבעו חד משמעית כי התחלואה הנפשית ממנה סובל התובע לאחר התאונה אינה קשורה כלל למצוקה הנפשית שטרם התאונה.

שלישית, עדות ד.נ. שותפו לחברה של התובע, מחזקת את הקביעה שעד לתאונה התובע תפקד ומצוקתו הכלכלית לא פגעה בתפקודו ובמעמדו התעסוקתי.

על כן יש לקבל את טענת התובע לפיה חלקה הארי של הנכות ייוחס למצבו בעקבות הפגיעה בתאונת הדרכים.

1. ד"ר אור היה מוטה כנגד התובע הן בחוות הדעת והן בחקירתו. הדוגמאות שהביא מתוך המסמכים לחיזוק עמדתו לא מתיישבות עם המסמכים מתוכם ביקש לצטט.

עוד יש להביא בחשבון שמתוך חוות הדעת ניתן לחוש את אי האמון של המומחה בחומרת מצבו של התובע. אי האמון חסר כל בסיס עובדתי שכן אינו מתיישב עם המסמכים הרפואיים לאורך השנים.

כשנדרש לתת הסבר כיצד הוא בבדיקה קצרה מצא אי אמינות מצד התובע ואילו הגורמים המטפלים לאורך שנים לא אזכרו חוסר אמינות, השיב כי שאלת המגמתיות פחות מעסיקה את הצוות הרפואי שנדרש לטיפול והצוות מניח שמה שנאמר לו הוא נכון. יש לדחות טענה זו של המומחה.

טענות הנתבעת

1. טענת התובע כי עובר לתאונה עבד באופן מלא וללא מגבלות אינה מתיישבת עם תלונותיו כפי שעולות מן המסמכים הרפואיים למשל מיום 4.6.12 שבו אף לא טרח לציין כי נפגע בתאונת דרכים כשבועיים קודם.

טענת התובע כי עובר לפגיעה בתאונה תפקד בצורה מלאה הינה גרסה מאוחרת שנולדה לצורך הליך משפטי. כך גם הטענה כי גם אם סבל ממצוקה נפשית הרי שלא נזקק בגינה לטיפול תרופתי. אלא שהפנייה ביום 4.6.12 נעשתה בדיוק לצורך זה בשל אותה מצוקה נפשית שאינה קשורה לתאונה. גם העובדה שמיד לאחר אותה בדיקה במרפאה ברמת חן בחר התובע לעבור לטיפול במרכז רפואי אחר, מלמדת על ניסיונו "לפתוח דף חדש" ולייחס את מלוא מצבו הנפשי לתאונה נשוא התביעה.

מקום שמדובר בגרסאות שונות, קובעת הפסיקה כי לגרסה הראשונה משקל ראייתי רב, בעיקר כשזו עומדת לחובת התובע.

 

1. ד"ר אור סקר את המסמכים הרפואיים, לרבות המסמך הראשון מבי"ח שלוותה מיום 21.6.12 שבו מצוין מפי התובע כי התאונה הייתה ללא חבלת ראש וללא אובדן הכרה ולא מהווה בעיה מבחינת התובע כי לא נפגע באופן רציני. זאת לצד העדר תגובה רגשית לסיפור התאונה במהלך בדיקת המומחה את התובע. אמירות התובע במסמכים לצד ממצאי בדיקת המומחה סותרים את טענות התובע והתמונה שהוא מבקש לצייר.
2. התובע לא הצליח להוכיח טענתו כי העובדה שעובר לתאונה לא פנה לטיפול מלמדת כי עיקר מצבו הנפשי נובע מהפגיעה בתאונה ולא ממצבו שקדם לה. המומחה לא קיבל את הטענה כי אדם שסובל מבעיה רפואית תמיד יפנה למומחה. בכל הנוגע לתובע הסביר כי מקום שהתחלואה הנפשית קשורה לסכסוכים כספיים עם השוק האפור והתובע חש מאוים, אנשים פחות נוטים לפנות לעזרה כי זה מסובך.
3. התובע לא הצליח לקעקע את חוות דעתו של המומחה בטענה כי בדק את התובע רק פעם אחת לעומת הגורמים המטפלים שטיפלו בו לאורך זמן. ד"ר אור הסביר מדוע אינו מקבל את חלקן של הקביעות הרפואיות שבמסמכים הרפואיים. האבחון שלו נעשה כפי שהסביר על סמך הדברים שהתובע סיפר לו, ממצאי בדיקתו והמצוין בחומר הרפואי. המומחה גם התייחס לניסיון של התובע להסתיר מידע כאשר במרפאה ברמת חן ביקשו לערוך בירור מעמיק יותר ולכן הפסיק את הטיפול שם.
4. כך גם לא הצליח התובע להוכיח כי הטיפול התרופתי שהוא מקבל מיועד דווקא למי שסובלים מ – PTSD. זאת מאחר וד"ר אור הסביר כי הטיפול שנרשם לתובע מיועד לטיפול בתסמיני דיכאון, חרדה ובעיות ריכוז.
5. התיעוד הרפואי אינו יכול לשמש ראיה להוכחת מצבו הרפואי של התובע אלא רק לצורך העובדה כי התובע פנה לטיפול. קביעת המצב הרפואי נעשית על ידי מומחה רפואי שמתמנה על ידי בית משפט בהתאם לסעיף 6א' לחוק.
6. מדובר בתובע מניפולטיבי שלא בוחל במסירת מידע המתאים לרצונותיו. לעניין זה חשיבות רבה בבוא בית משפט לקבוע את שיעור נכותו. עיון בספריו כי הוא בוגר אוניברסיטה הגם שהדבר אינו נכון שכן לא סיים את לימודיו האקדמיים ולא למד באוניברסיטה אלא במכללה. דבר זה מחזק את התרשמות המומחה כי התובע הציג את התמונה הקלינית במגמתיות מסוימת ולא דייק בפרטים שמסר. הדבר אף עלה באבחון הנוירופסיכולוגי שנעשה לתובע, בשל תלונות בתחום הנוירולוגי של ירידה בריכוז ופגיעה בזיכרון, שסוכם באבחנה מבדלת שמדובר בתחלואה פסיכיאטרית או התנהגות מכוונת לצורך קבלת רווח ראשוני או משני, או שילובם של שניהם.
7. מכל אלה יש לקבל את חוות דעתו של המומחה שכן היא לא נסתרה ונמצאו לה חיזוקים כמפורט לעיל.

דיון

1. אקדים ואומר שלא מצאתי להתערב בקביעת ד"ר אור הן ביחס לשיעור הנכות הנפשית הכוללת והן ביחס לחלקה של התאונה על מצבו הנפשי מתוך אותה נכות.
2. הניסיון לטעון כי התובע לא סבל ממצוקה נפשית של ממש בשל הסתבכותו הכלכלית ובריחתו מנושים, לא יצלח.
3. התובע אדם אינטליגנטי מאד. מחשבתו סדורה. הוא ער לקורה סביבו ומגיב מיד לכל אמירה. התרשמתי מאדם שחשוב לו מאד לא להשאיר כל פתח לאי בהירות במה שהוא מבקש לומר או לטעון. יש לו יכולת טובה להסביר את עצמו גם בעת שהוא מגמגם. כך למשל כשעלתה בחקירתו הראשונה של ד"ר אור שאלת אופי הקשר הזוגי שלו עם בת זוגו, ביקש להתייחס לכך בפגישתו השנייה עם ד"ר אור וגם בעת עדותו בפניי.

על כל דבר שנשאל היה אובססיבי להשיב ולא יכול היה לתת תשובות קצרות בשל דקדוק יתר בפרטים שחלקם לא היה כלל רלוונטי למה שנשאל. כך למשל כשנשאל על ידיעותיו בסטטיסטיקה והפליג לתיאור פרקים בספריו שבו התייחס לתופעת ההתמכרות להימורים (עמ' 41 לפרוטוקול).

מתוך עדותו ניתן היה להבין את הקביעה של המומחה ושל חלקם של הגורמים המטפלים כי מדובר בהפרעת אישיות בלתי מוגדרת.

1. אכן התרשמותו של ד"ר אור הייתה כי ישנה מגמתיות רבה בהתנהלות התובע. החל מתיאור מצוקותיו וכלה בתסמינים שבחר לתאר בפני הגורמים המטפלים לאורך הדרך. יחד עם זאת הבהיר כי בדרך כלל כשיש מגמתיות ישנה גם תחלואה.
2. ד"ר אור הסביר את ההבדל בין כוונה לרווח ראשוני לעומת כוונה לרווח משני. גם אם אצא מנקודת הנחה כי מדובר בכוונה לרווח ראשוני, גם אז לא ניתן להכיר באמירותיו של התובע כזה ראה וקדש לא לשיעור מצבו הנפשי ולא לקשר לפגיעה בתאונה. גם אם האמירות לא נעשות מתוך כוונה מודעת להציג מצג אחר מן המציאות, גם אז לא ניתן להתעלם מאמירות ואירועים שאינם קשורים לאירוע התאונה. ואבהיר:
3. מקובל עלי הסברו של ד"ר אור כי העובדה שהתובע חשש מנושים הביאה אותו ככל הנראה שלא לפנות לקבלת טיפול נפשי עד לשלב מסוים. התרשמתי שהתובע מתאר גם לעצמו מציאות מסוימת שנוחה לו. כפי שניסה לתאר את עצמו כאיש מוצלח וחזק שיודע להסתדר בעצמו (למשל בטענתו כי הבעיה לא הייתה עצם תשלום הכסף לאותו שותף אלא שלא חשב שמגיע לו והלך איתו לבית משפט, או הצלחתו החברתית). או כאשר תיאר כי הוא זה שניהל בפועל את בית הדפוס אך לא הביא איש לעדות. נדמה שניתן לומר בזהירות כי גם אותה מחשבה שהאנציקלופדיה שכתב היא דבר יוצא דופן שהיה אמור להיות הצלחה כלכלית ענקית, גם היא חשיבה מוגזמת. שהרי אם אותה אנציקלופדיה הייתה כל כך מוצלחת והייתה בסיום כתיבתה, הכיצד לא לקחו המשקיעים אדם אחר רק כדי לשווק אותה?
4. אין כל הסבר הגיוני מדוע ביום 4.6.12, כשבועיים לאחר התאונה, בעת שפנה למרפאה הפסיכיאטרית ברמת-חן, לא הזכיר התובע כלל את התאונה נשוא התביעה. זאת הגם שבביקור אצל רופא המשפחה בקופת חולים כבר ביום 22.5.12 דיווח על הפגיעה בתאונה והרופא ציין עוד "מדובר במטופל עם תגובה דיכאונית לתקופה קשה ביותר שעבר בשנתיים האחרונות..." חוץ מבדיקות דם כולל תפקודי בלוטת התריס קיבל הפנייה למרפאה לבריאות הנפש.

באותה פגישה ראשונה במרפאה ברמת-חן, ביום 4.6.12, מסר התובע כי אינו עובד והוא מחפש משקיעים לסטרטאפ שלו. הוא למד באוניברסיטה/מכללה אך אינו יודע להסביר מדוע לא סיים את התואר. בכל הנוגע לקשרים חברתיים דיווח כי בעבר היו לו בנות זוג אבל סיים את הקשרים מהר מאד. תיאר שיש לו שריטה בראש ואין לו צורך בזוגיות, אוהב את המרחב שלו ואת השקט שלו, לא אוהב אנשים וחברה. דיווח שבחמש שנים אחרונות הקים סטרטאפ וכתב 5 ספרים בתחום הסטטיסטיקה וההימורים. ציין שיש לו כסף בצד מההשקעות. דיווח כי בשנת 2008 הסתבך כספית בשל השקעות בספרים ובחברה, לאחר שהבנק סגר את תזרים המזומנים. עשה שטות ופנה לשוק האפור. ציין כי הוא נרדף על ידי הבנקים והשוק האפור וזה הכניס אותו לדיכאון. מרגיש שהוא נשבר קצת. מתחמק כל הזמן ממי שרוצה לפגוע בו מרגיש פחד הגם שהוא מתוחכם ומצליח להימלט. לא התלונן במשטרה כי זו שטות. יש לו מחשבות בראש שעוסקות בסטטיסטיקה. הוא לא סטיית התקן היחידה, שהוא בספין כבר הרבה שנים. מרגיש עצוב, שהיה פעם חזק מאד, ולדבריו יש לו יכולות מיוחדות שאין לאחרים ומאמין בעצמו. הוא תמיד עם חיוך על הפנים ומאד אופטימי. מרגיש קצת תקוע שאולי יכול להסתלק מכאן לברוח לארצות הברית.

באשר לדיבור דיווח כי כחצי שנה שמרגיש החמרה במצבו מבחינת החשיבה והדיבור. רועד בשפתיים ובלשון כשמדבר והיה רוצה לקחת טיפול תרופתי. שינה מופרעת בלילה כשלוש שנים לא נרדם בלילות עם מחשבות על השטויות שעשה. תחילה שלל תוקפנות ורגזנות ובהמשך מדווח על כי יש לו ירידה בריכוז, איש שקט, עצבנות ורגזנות, תיאבון גדול מתמיד לא נהנה מכלום, אין לו שמחת חיים, מרגיש עצב, לא חזק כמו שהיה.

1. מדובר באינטייק ארוך ומפורט שבו נשאל שאלות (לטענת הבודק לא כל כך השיב עליהן) ובעיקר סיפר על עצמו. הסיפור היה ארוך ונגע גם לעניינים שלא הבאתי כאן. כלומר, אם התאונה הייתה גורם סטרסוגני בעל משמעות מבחינת התובע, ברי שהיה מדווח על כך באותה העת. בעיקר כאשר מדובר בפעם הראשונה שהוא נמצא בפני גורם טיפולי בתחום הפסיכיאטרי.
2. לא ניתן להתעלם גם מן העובדה שבפגישה השנייה במרפאה ברמת-חן, ביום 17.6.12, כשנשאל מדוע לא דיווח על הפגיעה בתאונה בפגישה הקודמת, ניסה לפטור עצמו באמירה כי שכח. התובע אינו אדם שוכח. התרשמתי כאמור שהוא אינטליגנטי מאד ומתוחכם. גם אם יש לו ירידה בריכוז, הרי שדברים משמעותיים שמורים בזיכרונו היטב. עדותו בפניי נתקלה בקשיי התבטאות מבחינת דיבור תקוע או איטי אך לא בבעיה בזיכרון. הוא התבקש להביא את הוריו להטרו-אנמנזה ואז נעלם מן הטיפול באותה המרפאה. הרושם הוא שהוא פחד לאפשר אימות של הפרטים שמסר.
3. כאשר הגיע לטיפול בבי"ח שלוותה סיפר לד"ר לריה ביום 21.6.12 את אותם קשיים עליהם דיווח כבר במרפאה ברמת-חן על קשיי שינה וריכוז, הזעה בכפות הידיים והוסיף כי יש לו מחשבות וחרדות עקב התאונה לפני ארבעה שבועות. יחד עם זאת דיווח שהתאונה לא הייתה בעיה והוא לא נפגע בה באופן רציני.
4. הרושם הראשוני במרפאה ברמת חן היה של הפרעה פסיכוטית עם דגש על מהלך החשיבה, עם מחשבות רדיפה ורושם לתסמינים דיכאוניים חלקיים. צוין כי נמצאו תסמינים חלקיים של עוררות יתר וחודרנות, ללא הימנעות. אלה האחרונים הינם תסמינים שאופייניים גם ל – PTSD. כלומר כבר במרפאה ברמת חן בסמוך ממש לתאונה לא נמצאו אצל התובע סימפטומים מלאים להגדרת PTSD ולצד אלה ההתרשמות הייתה מהפרעה פסיכוטית.
5. לאחר מכן, וככל הנראה בעקבות דבריו, נקשר מצבו הנפשי (עם אותן תלונות על חרדות, הסתגרות בבית, אי יציאה למקומות הומי אדם, דיכאון וסיוטים) לתאונה בלבד. ראו למשל מכתב מיום 6.11.12 מבית חולים שלוותה.
6. אותה רופאה מטפלת בבי"ח שלוותה, ד"ר ענבל ברנר, שלאורך תקופה מסוימת התייחסה לבעייתו של התובע כנובעת מהתאונה בלבד, בשל התפתחות PTSD ודיכאון, מצאה לציין כי ביום 30.7.13 כשנה וחודשיים לאחר התאונה, כי בשלושה שבועות אחרונים החלו להופיע אצל התובע מחשבות שווא של יחס ורדיפה הוא מרגיש שעוקבים אחריו, מצלמים אותו בביתו, אנשים זרים מדברים עליו ברחוב והוא אינו קושר זאת לתאונה. כלומר, התובע עצמו דיווח על תסמינים נפשיים שאינם עונים להגדרה של PTSD וגם לא של דיכאון והוא עצמו ידע לדווח שאינם קשורים לתאונה. כתוצאה מדיווחו זה הוחל טיפול בפרפנאן, שהיא תרופה נוגדת פסיכוזה.
7. בהמשך ובמסגרת הטיפול בבית לוינשטיין עבר אבחון קוגניטיבי שתוצאותיו הראו לקויות קוגניטיביות משמעותיות אך במבחן אמינות נמצא כי הביצוע העיד על ביצוע מתחת למצופה. צוין כי נמצאו פערים בין התנהלותו היום-יומית לבין ביצועיו בבדיקה הפורמלית. בבדיקה עקיפה נמצאה מהירות פסיכומוטורית תקינה, זיכרון לאירועי העבר הרחוק תקין, זיכרון לטווח הקצר וזיכרון עבודה נמצאו אף הם תקינים. במהלך המטלות הציג איטיות חריגה ובלתי תלויה במורכבות של המטלות שהתבקש לבצע והרושם שעלה הוא ניסיון להרשים את הבודקת בחומרת מצבו הקוגניטיבי. גם כאן כאשר התבקש להביא את בת זוגו להטרו-אנמנזה, סירב. האבחון סוכם ככזה שאינו מאפשר אומדן תקף למצבו בשל שיתוף פעולה לקוי ומגמתי.

כלומר, לא היה זה ד"ר אור היחיד שהתרשם מהתנהלות מגמתית של התובע. ואכן האבחון סוכם עם אבחנה מבדלת של התנהגות מכוונת לרווח ראשוני או משני או שילובם.

1. כשהגיע לטיפול במרכז רקנאטי לא דיווח על הסתבכותו הכלכלית אלא ייחס את כל בעיותיו הקוגניטיביות והנפשיות לפגיעה בתאונה. זאת לאחר שלגורמים אחרים כבר דיווח בעבר על ההסתבכות הכלכלית ועל משמעויותיה מבחינתו (ראו סיכום הפגישה מנובמבר 2017).
2. בהמשך הטיפול בבי"ח שלוותה אובחן כמי שסובל מהפרעת אישיות לצד PTSD אך האבחנה אינה ברורה (ראו למשל מכתב מדצמבר 2020). הוא נעזר מעצם קבלת הטיפול והאינטראקציה עם אנשים ודיווח שבסופי שבוע, כאשר אינו נמצא באשפוז יום, ישנה ירידה במצבו (ראו דיווח ממרץ 2021). תמונה דומה עלתה גם בסיכום אשפוז יום מבי"ח איכילוב בנובמבר 2021.
3. כל אלה מביאים אותי למסקנה כי התובע אכן סובל ממצוקה נפשית. מידת הפגיעה של אותה מצוקה ביכולת התפקוד שלו אינה כזו שאינה מאפשרת לו לעבוד. יש להניח שאם מצבו הכלכלי לא היה מאפשר לו, היה כבר מזמן מוצא לו עיסוק, גם אם נמוך בעיניו מלחבר ספרים כפי שביקש לעשות.

גם מבחינה חברתית איני סבורה שהתמונה שהתובע ביקש לתאר היא תמונה מלאה. מצד אחד תיאר עצמו כמי שאינו נדרש לחברת אנשים. מן הצד השני, ציין כי ניהל זוגיות, גם אם לא קבועה, לאורך שנים. כך גם לא צוין בשום מסמך רפואי כי הוא מתקשה ביצירת קשר עם אנשים בבואו עמם במגע ראשוני. הוא עצמו סיפר כי כל התקשורת עם משקיעים, ספקים וכו' במסגרת עבודתו על סדרת הספרים נעשתה על ידו.

גם האופן שבו התובע מנהל את מצבו הרפואי מלמדת כי יכולת התפקוד שלו טובה. הוא אינו נדרש לעזרת אחר ליצירת קשר עם מקומות טיפול או דיווח על מצבו הנפשי. הוא עצמו יזם פנייה לבי"ח שלוותה כאשר לא היה שבע רצון מהכיוון אליו חשב שפונה הטיפול במרפאה ברמת-חן, הוא עצמו יזם פנייה למרכז רקנאטי ולאחר מכן לאשפוזי יום בבי"ח שלוותה ואיכילוב. הוא מנהל את מחלתו. הדבר אינו אופייני לאנשים עם דיכאון מג'ורי שמצאים בדרך כלל בחדלון עשייה.

סעיפי הנכות בקובץ התקנות הנוגעים למחלות ותסמונות נפשיות מאבחנים את הדרגות השונות של עצמת המחלה או התסמונת בהתאם למידת הפגיעה בתפקוד של הנפגע בתחומים החברתי, עבודה ובין אישי.

ד"ר אור קבע את נכותו של התובע על סמך סעיף 34(ב) שעניינו הפרעות חרדה מסוג פוביה, הפרעה טורדנית כפייתית ,PTSD ועוד. את מידת הפגיעה בתפקוד מצא להעמיד על פגיעה בינונית עם רמיסיה חלקית. בכך יש לשקלל את הפרעת האישיות של התובע בניכוי המגמתיות, הפרעת חרדה ופאניקה, תסמינים חלקיים של PTSD לצד הפרעות חרדה שונות.

1. לאור כל שנאמר לעיל נדמה כי הקביעה, שאותם שיירים של PTSD שתבטאים בעיקר בחשש בעת נהיגה והפרעת חרדה ופאניקה חלקיים כתוצאה מהתאונה, מבטאים 40% מסה"כ הנכות הנפשית הכוללת ממנה סובל התובע היא קביעה סבירה והגיונית.

על כן הנכות הנפשית תולדת התאונה עומדת על 8% מתוך כלל נכותו הנפשית של התובע.

1. סה"כ נכותו הרפואית של התובע עומדת על - 24.48% ובמעוגל – 25% נכות.

הנכות התפקודית

טענות התובע

1. התובע טוען כי הוא סובל מכאבי גב שמגבילים אותו בחיי היום יום וכן מליקוי קוגניטיבי שמתבטא בעיקר בפגיעה בריכוז ובזיכרון. לצד אלו הוא חזר לגמגם וטיפול לא סייע עד היום.
2. עובר לתאונה הוא תפקד באופן תקין ניהל ועבד במשך 6 שנים על מיזם עסקי גדול וחדשני בתחום ההימורים. בעניין זה הוא נסמך על עדותו של שותפו מר ד. נ. שהעיד כי התובע כתב את הספרים וניהל את החברה ללא דופי.
3. כתוצאה מן התאונה הוא לא יכול היה לשוב לעבודתו ואף לכל עבודה אחרת בשל תחלואתו התפקודית הקשה. בעניין זה הוא מבקש להסתמך על המצויין במסמכים הרפואיים מן המוסדות המטפלים בו לאורך השנים.
4. לטעמו יש להעמיד את הנכות התפקודית על 70% נכות בשקלול של כלל נכויותיו המצטברות ובהתאם לפסיקה. בעניין זה הוא מביא פסיקה לפיה שיעור הנכות התפקודית הוא מבחן סובייקטיבי שמביא בחשבון פרמטרים שונים כמו מקצוע ואופי עיסוק עובר לפגיעה, גיל, השכלה ויכולת להשתקם.

טענות הנתבעת

1. מדובר בתובע מניפולטיבי שמבקש לייחס את מלוא נכויותיו לפגיעה בתאונה. על פי דבריו של התובע עצמו, מאז שנת 2007 הוא לא משך כסף או משכורת מהחברה וקיבל מאמו תשלום חודשי. מצב זה שבו התובע נתמך על ידי הוריו המשיך גם לאחר הפגיעה בתאונה. התובע לא עשה כל ניסיון לחזור לשוק העבודה. בחקירתו תיאר כי ניסה לעשות בייביסיטר ולעבוד בשמירה ואפילו לחזור לבית הדפוס של דודו, אך דברים אלו נאמרו לראשונה בחקירתו והוא לא הביא כל תמיכה לאמירות אלו.
2. התובע גם לא פנה למוסד לביטוח לאומי לקבל קצבה או לבחון אפשרות שיקום מקצועי כדי למצוא לעצמו תעסוקה.
3. התובע מבקש להסתמך על רישומים רפואיים שטרח לייצר לאחר שפרשת הראיות כבר החלה. מדובר באמירות שמצוטטות מפי התובע שהגורמים המטפלים לא יכולים לאשש. מדובר בניסיון לסיוע עצמי שאין לקבלו.
4. אין לקבל את עדות מר ד. נ. שכן דבריו על תפקודו המצוין של התובע עובר לתאונה אינם מתיישבים עם האמור מפי התובע במסמך של מרפאת רמת-חן מיום 4.6.12.
5. אין בנכויות שנקבעו לתובע כדי למנוע ממנו לשוב למעגל העבודה. את נכותו התפקודית מבקשת הנתבעת להעמיד על 10%.

דיון

1. שתי הנכויות שהן בעלות משמעות של ממש על כושר תפקודו של התובע בעבודתו, הן הנכות בגין הגמגום והנכות הנפשית. מאחר והתובע לא עבד בעבודה שדורשת מאמצים גופניים כבר שנים עובר לתאונה, השפעת הנכות האורתופדית אינה בעלת משמעות רבה. לנכות בתחום האורולוגי אין כל השפעה על כושר התפקוד בעבודה והיא תבוא לידי ביטוי במסגרת פיצוי בגין כאב וסבל.
2. יש להביא בחשבון שרק מחצית מהנכות בגין הגמגום הוכרה כנובעת מהפגיעה בתאונה והוא הדין בכל הנוגע לנכות הנפשית. יחד עם זאת מצאתי להביא בחשבון כי השפעת הגמגום על כושר התפקוד גבוהה משיעור הנכות הרפואית.
3. התובע בחר שלא להביא איש, זולת מר ד. נ., להעיד על תפקודו עובר לתאונה ואף לאחריה. כך למשל אותה בת זוג שהתובע עצמו העיד שהיחסים עמה ארוכי טווח גם אם הם תנודתיים, לא הובאה להעיד. כך גם דודו של התובע, שאצלו עבד התובע בטרם החל לכתוב את הספרים.
4. כפי שציינתי לעיל התרשמתי שהתובע מסוגל לנהל את ענייניו גם עם תוך קושי בדיבור לעיתים ובעיקר בתחילת מפגש. עבודה שאינה דורשת דיבור רב יכלה להתאים לו. הוא הציג את עצמו כמי שמבין היטב בסטטיסטיקה ועל כן ברי שיכול היה למצוא עבודה בתחום זה או דומה, שלא תדרוש ממנו מפגש שוטף עם אנשים וצורך בדיבור רב.
5. בוודאי שיכול היה לעבוד בעבודה כמו איסוף נתונים לצרכי מחקר או בחברות הייטק. זו עבודה שניתן לעשות מן הבית במקרים רבים ומכל מקום דורשת ישיבה מול מחשב ולא דורשת שיח רב. עבודה כזו גם אינה דורשת מאמץ גופני ובוודאי אפשרית בגילו של התובע וברמת השכלתו. נהפוך הוא מדובר אולי בעבודה שיש בה משום הנמכה מיכולותיו של התובע, אך מנגד עליו למצוא לו עיסוק במומו ככל שהוא אכן סובל מירידה קוגניטיבית. לא התרשמתי שמצבו הקוגניטיבי של התובע הוא כזה שלא היה מאפשר לו לעסוק בעבודה כאמור. שכן, כפי שציינתי קודם, הוא בעל זיכרון לפרטים ודואג לדקדק בהם.
6. עבודה כזו יכול היה לעשות גם במצבו הנפשי.
7. בכל הנוגע לתפקוד בחיי היום-יום, הרי שהתובע גר בגפו. נכותו האורתופדית קלה ביותר ואין בה כדי להשפיע על יכולתו לדאוג לעצמו ואפילו לנקות את ביתו. נכותו הנפשית לא מונעת ממנו לטפל בענייניו הרפואיים ולקבל טיפול מגורמים שונים, ועל כן בוודאי שהוא יכול לדאוג לטפל בענייני משק ביתו.
8. משכך, לא ראיתי לקבוע את נכותו התפקודית תולדת התאונה במספר מדויק. לצורך הפגיעה בכושר ההשתכרות הבאתי בחשבון בעיקר את הנכות בגין הגמגום כנכות שמקשה על מציאת עבודה והנכות הנפשית. יחד עם זאת אין לשכוח שלתובע נכויות נוספות שאינן קשורות בתאונה שגם להן השפעה על יכולתו לתפקד וביניהן נכות נפשית גבוהה מזו שיוחסה לפגיעה בתאונה.

שיעור ההשתכרות וכושר ההשתכרות

1. התובע לא המציא אישורים על השתכרותו עובר לתחילת עבודתו על הפרויקט של סדרת הספרים. מתוך דו"ח רציפות בעבודה (שהוגש במסגרת מוצגי הנתבעת) עולה כי בשנת 2007 השתכר בקופיגרף בע"מ סך של 30,406 ₪ ל – 9 חודשי עבודה היינו – 3,378 ₪ ובשערוך להיום 4,525 ₪.

בתצהירו העיד התובע כי בשנת 2011 עמדה השתכרותו החודשית על - 1,872 פאונד ובשנת 2012 עמדה השתכרותו החודשית על - 2,027 פאונד. סכום זה בשקלים על פי שער הפאונד אז עומד על - 12,236 ₪.

שכרו זה ניתן לו מתוך הלוואת הבעלים שהעמיד לחברה וזאת על פי החלטתו שלו בלבד שכן הוא זה שקיבל את ההחלטות בחברה על מה ולשם מה יוצאו הוצאות (ראו סעיף י"א וי"ד לתצהירו).

על שכרו זה טוען התובע לא היה צריך לשלם מס הכנסה בארץ.

1. בכל הנוגע לעתיד טוען התובע כי היה לו פוטנציאל השתכרות עצום/אסטרונומי בכל קנה מידה. הוא מבהיר בסיכומיו כי מחיר מכירה של יחידה אחת מן האנציקלופדיה לצרכן בבריטניה היה אמור לעמוד על 187 פאונד כאשר הרווח הנקי מן המכירה היה צפוי לעמוד על 145 פאונד. המחיר של "ליד" אחד (הפרטים של המהמר שרכש את האנציקלופדיה) לאתרי ההימורים היה אמור לעמוד על כ – 150 פאונד. הרווח הנקי לחברה ממכירת יחידה אחת מהאנציקלופדיה וליד אחד היה אמור לעמוד על 295 פאונד שהם כ – 1,800 ₪ דאז. מכאן שמכירה של 1,000 יחידות אנציקלופדיה ולידים הייתה אמורה להביא לרווח נקי של 1,800,000 ₪ ומכירה של 25,000 יחידות כאלה הייתה מניבה רווח נקי של 45,000 ₪. על פי התחזיות רק בבריטניה הייתה צפויה מכירה של מאות אלפי יחידות וזאת על סמך סקרים שנעשו.

בהיות התובע בעל הון המניות העיקרי בחברה היה צפוי להרוויח סכומים אדירים מהמיזם העסקי הזה.

1. לאור נתונים אלו טוען התובע כי יש לחשב את בסיס השכר הראוי לתובע על שילוש השכר הממוצע במשק.
2. הנתבעת טוענת מנגד כי מדובר בתובע בן 41 שנים בעת התאונה עם עבר תעסוקתי דל. בעברו עבד רק בבית הדפוס שבבעלות דודו. שכרו שם עמד על – 4,352 ₪ בשנת 2006 ועל - 3,378 ₪ בשנת 2007 כאשר באף שנה לא עבד שנה מלאה. בהתחשב בנתוני שכרו נראה כי אין ממש בטענת התובע כי ניהל עבור דודו את בית הדפוס. מאז 2007 אין התובע עובד והוא נתמך על ידי הוריו.
3. כל טענות התובע ביחס לפרויקט האנציקלופדיה לא הוכחו. כל שהוכח הוא שלתובע היה רעיון אך אפילו פוטנציאל הצלחתו נותר לוט בערפל. במסגרת החקירות התברר שלמוצר אין ביקוש או דרישה בשוק הישראלי. התובע לא הוכיח כי למוצר כזה היה ביקוש בשוק הבריטי ומהו היקף המכירות שהיה צפוי. הטענות שהועלו בעניין זה הועלו בעלמא. בפני בית משפט אין ראיות ואף לא חוות דעת מומחה שתתמוך בטענת התובע כי מדובר היה במוצר בעל פוטנציאל כפי שתיאר. את התוכנית העסקית שהתובע צירף למוצגיו הוא עצמו בנה. לא הוכח במחקרי שוק כי הנתונים עליהם היא מבוססת אכן מבוססים. מעל לכל לא כל תוכנית עסקית זוכה בסוף להצלחה ויש כאלה שלא מתממשות.

גם שווי הגיוס של החברה לא הוכח מעבר לעדות התובע עצמו שנותרה עדות יחידה. מר ד. נ. לא העיד כי התובע הפקיד את הסכום שהיה עליו להפקיד לפי הסכם המייסדים. הוא ידע להעיד רק כי התובע אמר שהוא יפקיד את אותו סכום (100,000 דולר אמריקאי). העד כלל לא ידע להעיד דבר בנוגע למצבה הכספי של החברה. לא צורף כל אישור בנק כי הסכום הועבר לחשבונה של החברה. באותה תקופה כבר החל התובע להסתבך כלכלית ולכן לא ברור מהיכן יכול היה להעמיד סכום כזה כשהוא עצמו לא עובד ונתמך על ידי הוריו.

אין הגיון בטענה כי הפרויקט של האנציקלופדיה הופסק וירד לטמיון רק מחמת פגיעת התובע בתאונה. על פי עדות התובע באותו שלב נותר לסיים לתרגם רק את הספר החמישי והאחרון. גם אם התובע נדרש לעבור על התרגום ולאשר אותו (דבר שאינו מתיישב עם ההיגיון שהרי הוא נדרש למתרגם כי אינו דובר את השפה אז כיצד יאשר את התרגום), הרי שהגמגום לא צריך היה למנוע את התובע מלעבור על התרגום ולהעיר הערות בכתב.

1. השכר שמשך התובע מהחברה הוא שכר שהוא יצר לעצמו מתוך הלוואה שהוא עצמו העמיד לחברה. מובן שאין מדובר בהפסדי שכר שכן התובע מכניס לכיס אחד ומושך מכיס שני. גם גובה השכר לא מלמד דבר כי באותה המידה יכול היה התובע להחליט שמתוך אותה הלוואה הוא מושך מידי חודש סכום אחר.

הדיווח למס הכנסה על ההכנסות מהחברה נעשה רק בשנת 2019, לאחר שבית משפט הורה לתובע להגיש העתק מדיווחיו לרשויות המס. מכאן שאין לייחס לדיווחים המאוחרים ערך ראייתי כלשהו.

1. תעודות החוץ מגיברלטר שהוגשו עם אפוסטיל אינן יכולות להוות ראיה לאמיתות תוכנן אלא רק לעצם קיומן.

רו"ח משה כהן, שהיה מי שהגיש עבור התובע את הדיווחים למס הכנסה, אישר בעדותו כי החברה סיימה את השנים 2011 ו – 2012 בהפסד. עוד אישר כי גם אם החברה הייתה רשומה בחו"ל עדיין הייתה מחויבת בדוחות רווח והפסד, בפתיחת חשבון בנק ואלה לא עמדו בפניו. מכאן שאין לייחס משקל ראייתי כלשהו לדיווחי התובע למס הכנסה.

1. הנתבעת הפנתה לפסק דיני בת"א 20998-08-13 י. א. נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול), מיום 13.8.20 וביקשה לסמוך עליו את טיעונה כי התובע לא הוכיח פוטנציאל השתכרות כפי שהוא מבקש לטעון וזאת בין היתר כי לא היה צעיר שטרם החל את חיי העבודה ויש להביא גם בחשבון את אורח חייו שעל פיהם לא התפרנס תקופות לא מבוטלות.
2. בהינתן כל האמור לעיל מציעה הנתבעת להעמיד את הפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד על 150,000 ₪ בחישוב גלובלי.

דיון

1. השתכרות התובע מתוך הלוואת הבעלים שנתן לחברה לא יכולה להיחשב כהשתכרות של ממש. החברה טרם עשתה כל רווח והכספים שנטען שנמצאו בה ושימשו את התובע אפילו לא באו ממקור אחר זולת הוא עצמו. במשך מספר שנים מ – 2007 ועד לסוף 2011 לא השתכר התובע דבר מעבודה.
2. כך גם איני סבורה שהוצגו בפניי די ראיות לפיהן הפרויקט אכן היה מצליח ומניב רווחים בסבירות גבוהה. כפי שכבר הערתי לעיל, נדמה שאם הפרויקט היה כל כך ייחודי בשעתו והוא היה כמעט גמור, היה מי מהמשקיעים או אפילו מר ד. נ. מוצאים דרך לסיים אותו ולשווק אותו. לא כך היה. תוכניות עסקיות הן טובות לשעתן. ייתכן שהתוכנית הייתה הגיונית למועד שבו עלה הרעיון בראשו של התובע, אלא שבינתיים חלפו שנים והתובע עדיין היה עסוק בהשלמתו של הפרויקט. ייתכן שבשלב שבו הפרויקט היה מסתיים ובר שימוש, כבר היו מתחרים באותו התחום. משמע, יקשה היום לקבוע האם היה הפרויקט מצליח כפי שהתובע ציפה או בכלל. שהרי לצד הלוואת הבעלים גם היו לפרויקט הוצאות.
3. על כן אני סבורה שיש לקבוע את בסיס השכר תוך התחשבות בשכרו של התובע בבית הדפוס, בהתחשב בעליה מסוימת שהייתה צפויה בשיעור הכנסתו לאורך השנים שמשנת 2012, שנת התאונה. את השכר ראיתי להעמיד על 6,000 ₪ בערכי היום.

דיון בראשי הנזק

הפסד השתכרות בעבר

1. מאז התאונה ועד היום עברו 11 שנים ו – 5 חודשים (137 חודשים). מתוך הראיות עלה כי התובע לא השתכר תקופות ארוכות ועל כן לא יהיה זה נכון לחשב את הפסדי השכר בעבר על דרך החישוב האריתמטי. זאת מאחר לא ברור מתי, אם בכלל, היה התובע מתחיל להשתכר מספריו או מעיסוק אחר. שכן מתוך עדותו עלה שמזה זמן שהוא מתפרנס משכר דירה שהוא מקבל עבור שתי דירות שהוא משכיר.

מאז התאונה לא עשה התובע מאמץ לשוב לעבודה זולת ניסיונות בודדים. כפי שפורט לעיל לא מצאתי לכך הצדקה.

על כן מצאתי כי נכון יהיה לפסוק את הפיצוי בראש נזק זה על דרך הפיצוי הגלובלי שמביא בחשבון את העדרה של השתכרות עובר לתאונה ואת אי הוודאות באשר להשתכרותו של התובע בשנים שלאחריה ועד היום.

1. את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר ראיתי להעמיד על – 120,000 ₪.

הפסד בגין פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד

1. התובע כיום בן 52 שנים ונותרו לו עוד 15 שנים עד הגיעו לגיל פרישה. אמנם התובע התייחס לעצמו כאל עצמאי שחלה עליו ההלכה בעניין רע"א 7942/99 עיזבון אבני ציון ז"ל נ' ביטוח ישיר אי. די. אי חברה לביטוח בע"מ, מיום 18.1.01 מפי כב' השופט אור (להלן: "הלכת אבני"), אך נדמה שההיסטוריה התעסוקתית שלו אינה באה בגדר המקרים אליהם כיוונה הלכת אבני. הלכה זו באה לפצות נפגעים שעבדו והשתכרו גם בשנים מתקדמות ושעל פי הידוע והמקובל אינם מחויבים בפרישה בגיל פרישה ואין לי אלא להפנות להסברו של כב' השופט אור:

"הניסיון מלמד שרובם ככולם של העוסקים במקצועות חופשיים, אם אינם סובלים מחולי כלשהו, ממשיכים לעבוד מעבר לגיל 65 שנים. גם העובדה שאדם נפגע בגיל מבוגר ועד התאונה עבד במלוא המרץ עשויה לחזק את הטענה שהתובע היה ממשיך לעבוד מעבר לגיל הפרישה המקובל של 65 שנים. אלה שתי דוגמאות בלבד."

התובע לא עבד שנים רבות עובר לתאונה מבחינת עבודה שבצידה שכר. יתרה מכך לתובע נכויות נוספות שאינן נובעות מהפגיעה בתאונה ואף אלה משפיעות על יכולת תפקודו בעבודה לאורך שנים. משכך, לא מצאתי כי נכון במקרה שבפניי להכיל את הלכת אבני.

1. על כן ראיתי להביא בחשבון את הפרמטרים של נכות תפקודית בשיעור 25% , בסיס שכר בשיעור 6,000 ₪, גיל פרישה 67 ואת העובדה שתקופות ארוכות בעבר התובע לא עבד למחייתו ולא השתכר ואין ביטחון כי היה עושה כן בעתיד. בהינתן כל אלו ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד על – 175,000 ₪.

הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות

1. הנתבעת טענה כי מאחר והתובע החזיק מעצמו עצמאי אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין הפסדי פנסיה שכן עצמאי מפריש לעצמו. יחד עם זאת משמצאתי לקבוע כי עיסוקו של התובע בפרויקט כתיבת הספרים לא הניב הכנסה, ואין לדעת לאן היה פונה לאורך השנים אם הפרויקט לא היה נושא פרי, אני סבורה כי נכון יהיה להביא בחשבון גם סכום גלובלי בגין הפסדי פנסיה בסך של – 25,000 ₪.

פיצוי בגין פגיעה קוסמטית קשה

1. התובע עותר לפסיקה של 400,000 ₪ בגין "פגיעה קוסמטית קשה" בגין הגמגום החמור ממנו הוא סובל. לטעמו הוא מרגיש בושה גדולה מכך שהוא זוכה ללעג ולמבטים בעיקר מבני נוער וילדים בשל גמגומו והם אף חושבים שהוא סובל בנוסף מלקות שכלית כלשהי. הוא מפנה לדבריה של ד"ר עזרתי, המומחית בתחום קלינאות התקשרות בחוות דעתה. הפגיעה הזו גורמת לתובע לייסורים קשים.
2. הנתבעת טוענת מנגד כי התובע לא עתר לפיצוי בגין פגיעה זו בכתב התביעה ומשכך מדובר בהרחבת חזית אסורה.

עוד טוענת הנתבעת כי התביעה הוגשה מכוח החוק והפיצוי בגין פגיעה קוסמטית כלול בראש הנזק של כאב וסבל שייפסק לו. מכל מקום התאונה לא גרמה לגמגום אלא לכל היותר החמירה אותו.

1. אכן ראש הנזק של "פגיעה קוסמטית" כעומד בפני עצמו, לא מוכר. ככל שהתובע מבקש לטעון לסבלו כתוצאה מן הגמגום – הרי שהפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל כולל בתוכו גם את הפגיעה הזו.

ככל שהתובע טוען לפגיעה ממונית כתוצאה מאותה פגיעה קוסמטית, הרי שהדבר בא לידי ביטוי בפסיקת הפסדי שכר לעבר ולעתיד.

1. ד"ר עזרתי אכן השתמשה בביטוי פגיעה קוסמטית אלא שאין בכך כדי להביא ליצירת ראש נזק חדש. השימוש באותו ביטוי נעשה בהקשר למצבו הרגשי שהביא לגמגום ולמצבו הרגשי כתוצאה מן הגמגום והשלכותיו.

הוצאות רפואיות ונסיעות

1. התובע טוען כי בשל פגיעותיו האורתופדיות, הפסיכיאטריות, האורולוגיות ובתחום א.א.ג, הוא נדרש להוצאות רפואיות רבות לצרכי ריפויו. חלקם של הטיפולים אינם ממומנים על ידי קופת החולים כמו טיפולים פרא-רפואיים, תרופות מרשם, קנאביס רפואי, טיפולים בדיבור, טיפולים במרכז רקנאטי לשיקום וכן נסיעות לאותם טיפולים רבים. גם בעתיד יידרש לאותם טיפולים שמעבר לאלו שבסל הבריאות.

באשר לטיפול תרופתי טוען התובע כי ההוצאות הן התשלום העודף שנדרש לשלם לקופת החולים לאחר סבסוד עלות התרופות.

הוא סומך טיעונו על פסק הדין בעניין ע"א 2934/93 יחזקאל סורוקה נ' אברהם הבאבו, פ"ד נ' (1) 675, מיום 9.9.96 מפי כב' השופט אור לפיו הטיפול הרפואי אינו נקבע לפי סטנדרטים סטטוטוריים אלא לפי צרכיו של הניזוק הספציפי.

1. את הפיצוי לעבר הוא מעמיד על 100,000 ₪ ואת הפיצוי לעתיד העמיד על למעלה מ – 400,000 ₪.
2. הנתבעת טוענת מנגד כי לאחר קביעת בית המשפט העליון בעניין סורוקה ניתן פסק הדין בעניין ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אלחדד ואח', פ"ד נ"א (2) 724, מיום 30.4.97 אף הוא מפי כב' השופט אור. באותו פסק דין נקבע כי אין מקום לחייב מזיק בתשלום הוצאות רפואיות שהנפגע זכאי לקבלן במסגרת קופת החולים בה הוא חבר, שכן אחרת מדובר יהיה בכפל פיצוי. התובע אף מחויב לנסות ולהקטין את נזקו.
3. השאלה אם נפגע נזקק לטיפול רפואי כזה או אחר היא שאלה למומחה בית משפט לענות עליה ולא לגורם כלשהו המטפל בנפגע. מומחה בית המשפט בתחום הנפשי, ד"ר אור, לא סבר כי יש מקום לטיפול בקנאביס במקרה של התובע ומכאן שאין לפסוק פיצוי בגין הוצאה זו.

באשר לתרופות אותן רכש התובע והוא מבקש בגינן החזר – לא הוכח שהתובע לא פנה לקופת החולים לקבלת החזר ולא נענה. גם לא זומן נציג של קופת החולים לעדות ולא הוצגה תכתובת עם קופת החולים שתלמד שהיא אינה מוכנה לממן טיפול כזה או אחר.

באשר לטיפול בריפוי בדיבור – ד"ר בן טובים קבע בחוות דעתו כי את הטיפול בדיבור יכול התובע לקבל במסגרת סל הבריאות. זאת מעבר לעובדה כי כבר עובר לתאונה סבל התובע מגמגום ונדרש לטיפולים אלו גם ללא כל קשר לפגיעה בתאונה.

 

באשר לטיפולים נפשיים – ד"ר אור ציין במפורש שהתובע זכאי לקבל את הטיפולים הנחוצים לו במסגרת הרפואה הציבורית. הראיה היא שהתובע קיבל את הטיפולים בבי"ח שלוותה ובבי"ח איכילוב ולא הוציא מכיסו עבורם.

באשר לטיפול במרכז רקנאטי - אין המלצות בעניין זה וד"ר אור לא נחקר בעניין. מדובר במרכז לטיפול בנפגעי ראש והתובע כלל לא נפגע בראשו בעת התאונה. המומחה בתחום הנוירולוגי, פרופ' ירניצקי, לא מצא כי לתובע נותרה כל נכות בתחומו. משכך אין לפסוק כל פיצוי בגין הוצאה זו.

1. על פי הפסיקה נדרש נפגע לפעול להקטנת הנזק. מכאן שככל שהוא יכול לקבל את הטיפולים להם הוא נדרש בעקבות המעשה הנזיקי ללא תשלום, מכוח זכאויותיו במסגרת קופת חולים, הוא נדרש לעשות כן. יחד עם זאת נקבע כי אם אינו זכאי לקבלם או שהוא אינו יכול להשיגם בשקידה סבירה, כי אז יידרש המזיק לשאת בהוצאות אלו. לעניין זה ראו דבריו של כב' השופט אור בעניין אלחדד:

"חשוב להזכיר: כל שאמרנו לעיל, נכון הוא למקרה שאת הטיפול הרפואי הנדרש לתובע יוכל לקבל במסגרת קופת החולים שבה הוא חבר. הדבר אינו חל לגבי טיפולים אשר הוא אינו זכאי לקבלם מקופת החולים, או שהוא יוכל לקבלם מקופת החולים רק כנגד תשלום. ביחס לטיפולים אלה יהיה המזיק חייב לכסות את הוצאותיו הרפואיות. כך נפסק ביחס לצרכים רפואיים של תובע אשר היה גם נפגע תאונת עבודה, והוא לא קיבלם במסגרת זכויותיו כלפי המוסד לביטוח לאומי. נפסק, שהוא זכאי לפיצוי מאת המזיק לגבי עלות ההוצאות של צרכים רפואיים אלה. כך נקבע ב ע"א 373/58 היועץ המשפטי ואח' נ' בר-ציון ואח' וערעור נגדי [20], בעמ' 2011) וכן ב ע"א 2596/92 , 2675 הנ"ל [18], ..."

מכאן לענייננו:

1. יש לזכור כי חלקן של הנכויות שהתובע סובל מהן לא נובעות במלואן מהפגיעה בתאונה. כך בתחום א.א.ג בגין הגמגום, כך בתחום הפסיכיאטרי וכפועל יוצא מהתחום הפסיכיאטרי גם הנכות בתחום האורולוגי. מכאן שאם נדרשים לתובע טיפולים בתחומים אלו ממילא אין לחייב את הנתבעת בפיצוי מלא.
2. הטיפולים בתחום הנפשי ניתנו לתובע במסגרות ציבוריות. תחילה במרפאה ברמת-חן, לאחר מכן בבי"ח שלוותה ובבי"ח איכילוב. אם עד היום הצליח התובע לקבל את הטיפולים במסגרות הציבוריות יש להניח שיוכל להמשיך לקבלם גם בעתיד.
3. בכל הנוגע לטיפול בדיבור, הרי שאף ד"ר עזרתי קבעה שאת הטיפול בדיבור יכול התובע לקבל במסגרת הרפואה הציבורית, אם כי בכמות מוגבלת וייתכן שיידרש להוסיף עליו טיפול במסגרת פרטית. היא אף הוסיפה כי הטיפול בדיבור לא יביא תוצאות אם יעמוד לבדו ללא טיפול נפשי במקביל.
4. באשר לתרופות המרשם שקיבל התובע, אכן לפי נספח 37 למוצגי התובע הוציא התובע מאות שקלים בשנה על רכישת תרופות במסגרת הקופה. לא ברור אם התובע פנה לקבלת החזרים ומכל מקום לא הציג כל אישור על כי סורב. יחד עם זאת מאחר וברי שחלקן הארי של התרופות הן בתחום הפסיכיאטרי ובתחום זה עיקר מצבו שויך למצבו הכללי ולא לתאונה, נדמה כי אין לדקדק עם התובע שלא פנה לקבלת החזרים שכן לא היה זכאי למלוא ההחזר גם לשיטת הנתבעת. מנגד יהיה זכאי כאמור רק לחלק היחסי של ההוצאות.
5. באשר להוצאה על קנאביס רפואי, אכן לתובע ניתן מרשם לקנאביס רפואי על ידי הגורמים המטפלים. הקנאביס ניתן לו בשל אבחונו כמי שסובל מ – PTSD. ד"ר אור קבע כי לתובע שיירים של התסמונת אך לא ניתן להגדיר אותו כמי שסובל מ – PTSD. לצד קביעה זו הוסיף שהוא אינו סבור שטיפול בקנאביס רפואי יעיל אצל מי שסובלים מ – PTSD ואף אם מדובר בטיפול שניתן נגד דיכאון וחרדה, הוא אינו סבור שהוא יעיל.

ישנן עמדות שונות בין המומחים הפסיכיאטריים ביחס לשימוש בקנאביס רפואי. מתוך דבריו של ד"ר אור בחקירתו ניתן להתרשם שהוא אינו מחסידי השימוש בו. מנגד לא אחת מתמנים מומחים בתחום הנפשי ליתן חוות דעת מטעם בית משפט, שממליצים ומאשרים שימוש בקנאביס למגוון תחלואים פסיכיאטריים.

לטעמי, יקשה ליתן הכרעות שונות רק מחמת שבתיק מסוים מונה מומחה שתומך בגישה השוללת שימוש בקנאביס ובתיק אחר מונה מומחה שתומך בשימוש בו. בהינתן שהטיפול בקנאביס רפואי הפך מקובל בשנים האחרונות, הרי שמקום שגורמים מטפלים ברפואה הציבורית, ממליצים על שימוש כאמור, אני נוטה להביאו בחשבון, בפסיקת פיצוי בגין הוצאות רפואיות, גם אם לא באופן מלא.

אלא שבמקרה כאן עיקר נכותו הנפשית של התובע אינה קשורה בפגיעה בתאונה. ד"ר אור אף קבע כי לטעמו התובע אינו סובל מ – PTSD אלא לכל היותר משיירים חלקיים של התסמונת. משכך, גם אם מגיע פיצוי בגין ההוצאה של השימוש בקנאביס רפואי הוא חלקי בלבד.

1. באשר להוצאה על טיפולים במרכז רקנאטי – נדמה כי הפנייתו של התובע לטיפול במרכז רקנאטי נעשה בשל הרצון לתהות על הסיבה לירידה הקוגניטיבית שנצפתה באבחון הקוגניטיבי שעבר ואשר נמצא ללא קביעות תקפות. מרכז רקנאטי מתמחה בטיפול ושיקום נפגעי ראש. במקרה כאן לא הייתה פגיעת ראש ולכן לא ברור הצורך בהפניית התובע לשם דווקא. כך או כך גם לטיפול שם לא הגיע באופן עקבי ומסודר ולכן הטיפול שם לא הושלם. מכאן שאיני סבורה שהתובע זכאי לפיצוי בגין הוצאה זו.
2. לסיכום, נוכח העובדה שרק חלקן של הבעיות הרפואיות נובע מהפגיעה בתאונה, יש לפסוק פיצוי חלקי עבור ההוצאות הרפואיות. הוא הדין בכל הנוגע לצורך בהוצאות נסיעה מוגברות לטיפולים.
3. על כן ראיתי לפסוק סכום גלובלי בסך – 100,000 ₪ לעבר ולעתיד.

עזרה בבית

1. התובע טוען כי בשל מגבלותיו הוא נזקק לעזרה בביצוע פעולות שגרתיות ויום-יומיות מאז התאונה ועד היום. הוא מתקשה בביצוע עבודות בית בשל הפגיעה האורתופדית הקשה בגבו. לצד עזרת בני משפחה הוא העסיק במשך 10 שנים האחרונות ועד היום מנקה בביתו בתדירות של פעמיים בחודש ובעלות ממוצעת של 300 ₪ לפעם. משכך הפיצוי בגין תקופת העבר עומד על 72,600 ₪.
2. בשל פגיעתו זו יידרש גם בעתיד לעזרה בעבודות משק הבית, שכן הוא מנוע מלעשות עבודה פיזית כלשהי. חישוב של עלות חודשית בסך 600 ₪ עד תום תוחלת חייו עומד על למעלה מ- 142,000 ₪.
3. הנתבעת טוענת כי התובע כלל לא הביא הוכחה להעסקת עזרה. כך גם לא הובאו בני המשפחה שסייעו לו. משכך הטענה לא הוכחה.
4. עוד טוענת הנתבעת כי הנכויות שנקבעו לתובע הינן זניחות ואינן מצדיקות פיצוי עבור עזרה. מכל מקום הסכומים הנדרשים מוגזמים בשים לב לסכומים שנפסקים לנפגעים ששיעור נכותם גבוה בהרבה. מכאן שאין לפסוק דבר בראש נזק זה.
5. עיקר נכויותיו של התובע אינן מגבילות אותו בניהול משק ביתו. לא הגמגום ואף לא הנכות הנפשית. נכותו האורתופדית הכוללת אינה כזו שאינה מאפשרת ביצוע מרבית עבודות משק הבית. על אחת כמה וכמה כאשר לתאונה יוחסה רק מחצית הנכות בשיעור של 5%.
6. בסמוך לפגיעה בתאונה התלונן התובע יותר על כאבי גב ואני נכונה להניח שנדרש בתקופה הסמוכה לתאונה לעזרה כלשהי במשק ביתו. מעבר לכך לא מצאתי כי הנכות מגבילה אותו בעבודות משק הבית ולכן לא מצאתי לפסוק פיצוי לעתיד.
7. עוד יש לציין שחרף העובדה שהתובע טען כי תחילה עזרו לו בני משפחתו, לא טרח להביא לעדות איש מהם. יתרה מכך אם הוא מעסיק תקופה כה ארוכה מנקה, מדוע לא הובאה כל ראיה כמו דיווח לביטוח הלאומי או זימון המנקה להעיד?
8. על כן ראיתי לפסוק על דרך החישוב הגלובלי סך של – 20,000 ₪.

כאב וסבל

1. לתובע נכות רפואית בשיעור 25% נכות. אין בידי לקבל את חישובו של ב"כ התובע לפיו התובע היה מאושפז 157 ימים. הפגיעה בתאונה הייתה קלה התובע פנה למיון ושוחרר עוד באותו היום. הצורך אם בכלל באשפוז פסיכיאטרי אינו נובע מהפגיעה בתאונה. הדיכאון והחרדות לרבות האגרופוביה ופוביות אחרות, לא החלו בעקבות התאונה אלא בעקבות ההסתבכות הכלכלית והצורך להתחמק מנושים. אמנם התובע ניסה ואף הצליח בחלק מן הזמן לקשור את התסמינים הנפשיים לפגיעה בתאונה, אלא שהמומחה מטעם בית המשפט דחה ניסיון זה ולא קיבל את האבחנה של הגורמים המטפלים כי התובע סובל עד היום מ – PTSD.
2. גם שיעור הנכות הנפשית, שנקבע שהיא חלקה של התאונה במצבו, אינו מצדיק טיפול באשפוז. משכך לא ראיתי להביא בחשבון את ימי האשפוז לרבות אשפוז יום.
3. על כן הפיצוי בגין כאב וסבל עומד על - 49,580 ₪.
4. סה"כ הפיצוי עומד על 489,580 ₪ ובמעוגל - 500,000 ₪.

סוף דבר

1. התובעת תשלם לתובע סך של 500,000 ₪ בגין נזקיו תולדת התאונה נשוא התביעה.
2. כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט כנגד קבלות בצירוף הצמדה וריבית ממועד הוצאתן. כן תישא בשכ"ט עו"ד בשיעור 15.21%.
3. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
4. המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' חשוון תשפ"ד, 22 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.