בפני	כבוד השופט יוסי ברכיה
התובעים:		1. עיזבון המנוח פלוני ז"ל באמצעות הוריו: 2. פלוני 3. פלונית
נגד
הנתבעים:		1. קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים 2. _______- התביעה נגדו נמחקה
נגד צ"ג: 1. ____ 2. _____ 3. _____
מקבל		_____

פסק דין

1. על פי הנטען בכתב התביעה המנוח פלוני ז"ל (להלן- המנוח), יליד 1998, מצא את מותו עת נסע ברכב (להלן- הרכב) בו נהג המנוח חסין אלסלע ז"ל, שעיזבונו הוא הנתבע 2 (להלן- הנתבע), וגם צ"ג 1 ביום 12.10.17. גם הנתבע למרבה הצער מצא את מותו באותה תאונה. בעניין האפשרות לתבוע את עיזבון הנתבע, אתייחס להלן.
2. לרכב בו נסע המנוח לא היה ביטוח חובה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן- החוק), ולפיכך הנתבעת 1 נתבעה בתיק.
3. לטענת התובעים, הנתבעת 1 היא קרנית, מחוייבת לפצות את יורשי המנוח, בהתאם לחוק.
4. הנתבעת 1 טענה בסיכומיה כי על פי המצג הראייתי שהוצג, המנוח היה ה"מחזיק" ברכב, אשר התיר לנתבע לנסוע ברכב ללא ביטוח חובה. בנסיבות אלו, מכח סעיף 7 (6) לחוק, המנוח כ"נפגע" אינו זכאי לפיצוי בהתאם לחוק. התובעים מכחישים טענות אלו של הנתבעת 1 וטוענים בין היתר, כי המדובר בהרחבת חזית.
5. יצויין כי בשל העובדה שהמנוח היה צעיר במותו וללא תלויים, סעיף 7ב לחוק לא רלבנטי לנדון שבפנינו.
6. הנתבעת 1 טענה בהגנתה כי הרכב בו נסעו המנוח והנתבע היה מבוטח בהכשרה חברה לביטוח בע"מ. כפי שנראה להלן, טענה זו לא הוכחה על ידה.
7. התביעה כנגד עיזבון הנתבע נמחקה ( ביום 9.2.22 עמוד 27 ש' 4 ), אך הוא צורף כצ"ג 1 ע"י הנתבעת 1.
8. בהודעה לצ"ג טענה הנתבעת 1 כי הנתבע הוא הבעלים ו/או המחזיק ו/או המשתמש של הרכב. צ"ג 2 הינו הבעלים הרשום ו/או המחזיק ו/או מתיר השימוש של הרכב והנסיעה בו. צ"ג 3 הינו הבעלים של צ"ג 2 אשר הוא הבעלים הרשום ו/או המחזיק ו/או מתיר השימוש של הרכב והנסיעה בו, ואשר לא מנע את השימוש ברכב שהיה ללא ביטוח.
9. צ"ג 2-3 טענו כי צ"ג 2 הינה חברה העוסקת בסחר רכבים, ובטרם התאונה צ"ג 2 מכר את הרכב לנתבע אשר היה הבעלים שלו אך הוא טרם הספיק להעביר בו בעלות.
10. אציין כי צדדי ג' 1-2 לא הגישו סיכומים.
11. ניגש עתה להכריע בשאלת החבות, ובהמשך ככל שתוכח חבות בשאלת גובה הנזק.

החומר הראייתי שהוצג

האם המנוח היה קשור לרכישת הרכב, ומה מעמדו הקנייני ברכב?

1. הרכב נרכש מצ"ג 2 יום לפני התאונה ביום 11.10.17. על פי עדות אביו של המנוח א"ח, המנוח לא היה במעמד קניית הרכב.

"הוא היה בבית" (עמוד 11 ש' 28 )

"הבן שלי לא היה עם חסין ואחי בעת קניית הרכב... המנוח כל הזמן למד ואין לו זמן ללכת למקומות אחרים. "

(עמוד 12 ש' 4-7 ).

יצויין כי המנוח והנתבע הם בני דודים. אביו של הנתבע הוא אח של א"ח.

1. לעומת עדותו של א"ח, צ"ג 3 מאג'די אבו פריח (להלן- מאג'די), הבעלים של צ"ג 2 חברה לסחר הרכבים, העיד בתצהירו כי המנוח והנתבע הגיעו יחדו על מנת לרכוש את הרכב, אחרי שהם היו במגרש של מר אבואלקיעאן איברהים (להלן- איברהים). מכיוון שהם לא מצאו רכב המתאים להם אצל איברהים, באו המנוח, הנתבע ואיברהים למגרש של צ"ג 2 ונפגשו עם מאג'די. בשל העובדה שהנתבע והמנוח נהרגו האירוע נחרט בזכרונו והוא זכר את שמותם ( עמוד 30 ש' 12-14 ).
2. מאג'די העיד כי המנוח והנתבע בדקו את הרכב, ולאחר שהם מצאו אותו מתאים לצרכיהם, היה צורך להעביר את הרכב טסט שנתי, בכדי שניתן יהיה להעביר בו בעלות.
3. מאג'די העיד כי הוא ביקש מהמנוח והנתבע לעשות ביטוח חובה לרכב בכדי שניתן יהיה להעביר את הרכב טסט. ואכן לפי מאג'די, המנוח והנתבע חזרו כעבור שעה עם אישור על ביטוח חובה ( מאג'די לא ראה אישור על ביטוח החובה – שם, ש' 6 ), והם הלכו להעביר את הרכב טסט. לאחר שהרכב עבר טסט, המנוח והנתבע שילמו את מלוא מחיר הרכב וביקשו לבצע את העברת הבעלות ע"ש הנתבע, כפי שנכתב בחוזה המכירה (יעויין גם בעמוד 30 ש' 32 ).
4. מאג'די העיד בתצהירו כי המנוח והנתבע שילמו יחדיו את מחיר הרכב, 25,000 ₪ במזומן, אם כי הוא אינו זוכר כמה כל אחד שילם "שכן הם ספרו את הכסף שהביא כל אחד מהם, יחדיו, ונתנו לי את הסכום עבור הרכב" (סעיף 12 לתצהיר).
5. מאג'די העיד כי הוא אינו משחרר רכבים ללא העברת בעלות ע"ש הקונה, אך במקרה זה, מכיוון שהמנוח והנתבע התעקשו לקחת את הרכב מכיוון שהם גרים רחוק, ולא היה להם אפשרות לחזור, הוא חרג ממנהגו ושחרר את הרכב ללא העברת בעלות ע"ש הקונה- הנתבע.

"המקרה הזה, במקרה אני שכרתי מכוניות משנת 2008 עד שנת 2017, במקרה הספציפי זה היה מאוד טרגי ומיוחד שלא עבר עלי מקרה כזה כל החיים שלי. לגבי המקרה הזה, שני החברה הגיעו אלי, עם אבו אלקיען איברהים, שזה מן הסתם זה העד השני. בתקופה ההיא אני הייתי בעל מגרש מכוניות, באו אלי שני החברה, עם אבו אלקיען בדקו את הרכב, סגרנו מחיר, סגרנו הכל. לשאלה האם הם עשו ביטוח וטסט – אני משיב שהחברה האלה לקחו ממני את הרישיון של הרכב ואני אמרתי שאני לא משחרר את הרכב כי הם צריכים לעשות העברת בעלות על שמם וטסט, ולשם כך הם לקחו את הרישיון, ונעלמו לשעה שעתיים וחזרו עם ביטוח והלכו לטסט."

(עמוד 29 ש' 28-31 וכן עמוד 30 ש' 1-4 )

1. מאג'די ראה כי הנתבע הוא בעל הרישיון ו "שניהם סיכמו שהוא ירשום את הרכב על שמו" (של הנתבע- י"ב. שם, ש' 25-26)

וכן:

"הם ביקשו שאני ארשום את הרכב על שם חסין" (הוא הנתבע- י"ב)- (עמוד 31 ש' 6).

"הם חברים הם באו ביחד, כל אחד הוציא כסף מהכיס. אני ראיתי שכל אחד הוציא כסף מהכיס והם ביקשו שאני ארשום את הרכב על שם חסין, זה מה שהיה."

(שם, ש' 13-14 )

"אני אמרתי שעל מי שאני עושה את הבעלות, אני רושם אותו כבעל הרכב."

(שם, ש' 29 ).

1. הנתבע הוא זה שהציג את צילום תעודת הזהות שלו (שם, ש' 31 ), אך מכיוון שלא הייתה לו תעודת הזהות המקורית, לא ניתן היה להעביר את הבעלות ע"ש הנתבע באותו מעמד ( עמוד 32 ש' 1 ).
2. מאג'די העיד כי הוא שמע את הנתבע והמנוח מדברים שהרכב ישמש את שניהם "אחד עובד ואחד רוצה ללמוד", אך הוא לא זוכר מי כל אחד ( עמוד 30 ש' 28-29 ).
3. מאג'די העיד כי הוא חתם על הסכם המכירה עם הנתבע וההערות בכתב שבהסכם הן שלו (עמוד 31 ש' 22-25). ההסכם הוא הסכם סטנדרטי שהוא עושה עם הלקוחות שלו (שם, ש' 26-27 ). הנתבע הוא זה שחתום על ההסכם בצד של הקונה "הוא חתם בפני."

( עמוד 32 ש' 23 )

1. גם איברהים שאליו הגיעו בראשונה המנוח והנתבע לקנות את הרכב העיד כי אצלו לא נמצא רכב עבורם והוא הפנה אותם למאג'די. הוא נסע איתם לרהט למגרש של מג'די ובדרך הם סיפרו לו שהם רוצים לקנות רכב לשניהם, על מנת שישרת אותם, מכיוון שהם עובדים בבאר שבע ואין להם כיצד להגיע לשם ( סעיף 7 לתצהיר וכן עמוד 38 ש' 27 ).
2. איברהים העיד כי בשל העובדה שלא ניתן להעביר את הרכב בעלות ללא טסט, המנוח והנתבע היו חייבים לעשות ביטוח חובה כדי להעביר את הרכב טסט (סעיף 9 לתצהירו).

פרטים אודות הביטוח לרכב ורישיון הנהיגה של המנוח

1. על פי "טופס מידע על נתוני תיק תאונת דרכים" של משטרת ישראל, הנהג היה הנתבע, המנוח היה נוסע, בעניין חברת הביטוח צויין "לא הוצג".
2. על פי א"ח למנוח לא היה רישיון נהיגה (עמוד 8 ש' 15-16 ). כך גם עולה מאישור שהוגש לתיק ממשרד הרישוי. לנתבע כן היה רישיון. ארחיב על כך להלן.
3. על אף טענת מאג'די כי נעשה ביטוח לרכב, הוא עצמו לא ראה תעודת ביטוח בתוקף.
4. גם מר עותמן אל אמור (להלן- עותמן) שעובד במכון רישוי ברהט , המכון שאליו הגיעו המנוח והנתבע להעביר את הרכב טסט, לא יכול היה להעיד אודות תעודת הביטוח שהראו לו במכון בעת שהגיעו להעביר את הרכב טסט (עמוד 19 ש' 26 ).

דיון והכרעה בשאלת החבות

1. ראשית אדון בשאלת הקשר הקינייני של המנוח לרכב.

הרחבת חזית

1. רק בסיכומים טענה הנתבעת 1 טענה לפיה המנוח היה "מחזיק" ברכב ומכח סעיף 7 (6) לחוק הוא נכלל ברשימת "אלה שאינם זכאים לפיצויים על פי החוק". בכתב ההגנה לא הועלתה טענה זו, כך שללא כל ספק עסקינן בהרחבת חזית, וכך טענו התובעים.
2. ואולם מצאתי לאפשר לנתבעת 1 לטעון טענה זו, על אף שבסופו של דבר מצאתי לדחותה.
3. הטענה שהרכב נקנה ע"י המנוח והנתבע יחדיו נטענה בתצהירי איברהים ומאג'די (מטעם צ"ג). המשמעות היא כי ניתן לומר שגם המנוח היה בעל הרכב, או בעל הזכויות ברכב, מה שיכול לשלול ממנו את הפיצויים בהתאם לסעיף 7 (6) לחוק. התביעה הייתה ערה לטענה זו ויכולה הייתה להיערך מפניה, מבעוד מועד.
4. לו טענה זו הייתה מתקבלת על ידי, יכול היה הדבר להביא לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 1. לאו מילתא זוטרתא היא. במקרה שבו עסקינן בטענה כל כל משמעותית, יש מקום לדון בה ולשמוע אותה, בוודאי כאשר ניתנה שהות לתביעה להיערך מפני טענה זו.
5. יצויין כי בהחלטה שניתנה על ידי בעניין הגשת ראיות ביום 29.3.20 נקבע:

"התנגדויות לקבילות מסמכים ועדויות יוגשו בתוך 15 ימים מקבלתן. הימנעות ממסירת הודעה כאמור, תחשב הסכמה מהיבט הקבילות.". התובעים לא הגישו כל התנגדות לתצהירי מאג'די ואיברהים למרות שהאמור בהם מהווה הרחבת חזית גם לטענות צ"ג (צ"ג טענו בכתב הגנתם כי הנתבע הוא זה שרכש את הרכב, ולא הזכירות גם את המנוח). מכאן שגם הנתבעת 1 יכולה "לעשות שימוש" במשמעות המשפטית של האמור בתצהירים.

1. ממילא נקבע בפסיקה לא אחת שהטענה בדבר הרחבת חזית נבדקת לפי העניין וכאשר חקר האמת דורש זאת, סוטה בית המשפט מן הכלל האמור (יעויין ת"א (שלום עפ') 2172-05 בהט נ' ניבא (תק-של 2009(1), 17743 , 17744 (2009) ).

הפסיקה התירה לקבל ראיה אף לאחר שלב הסיכומים וקבעה כי בהתמלא תנאים מסוימים ניתן לקבל ראיות נוספות גם בשלב הערעור. קל וחומר שניתן לקבל ראיות אף בערכאה הראשונה גם אם הוגשו בשלב מאוחר מאוד (ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין (1991) פד"י מ"ה (2) 89 ).

סעיף 7(6) לחוק

1. לפיכך אבדוק עתה האם יסודות סעיף 7(6) לחוק מתקיימים כאן.
2. סעיף 7 לחוק מונה מספר מקרים בהם נפגעים לא יהיו זכאים לפיצויים על פי החוק. סעיף 7(6) לחוק מונה את סוג הנפגע הבא:

" בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו."

1. הנטל להוכחת סעיף זה מוטל על הטוען את תחולת הסעיף, היינו על הנתבעת 1.
2. ראשית יש לבדוק האם המנוח היה בעל הרכב או המחזיק בו. אם התשובה לכך שלילית זכאים התובעים לתבוע את הנתבעת 1 מכח סעיף 12 (2) לחוק. אם התשובה חיובית, יש לבדוק האם דבק במנוח יסוד ה"אשם" היינו שהוא "התיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח".
3. לאור היות החוק, חוק סוציאלי הרי הפרשנות של המקרים בהם החוק לא חל (סעיף 7 לחוק) תהיה פרשנות מצמצמת. בעניין ת"א (מחוזי חי') 36808-10-12  עומר נ' עומר (נבו 27.7.16), הרחיב בית המשפט בביאור יסודות סעיף 7 (6) לחוק. וכך נכתב שם:

"...הפרשנות שניתנה לסעיף זה היא פרשנות מצמצמת ההולמת את תכלית החוק, ולפיה זכות הבעלים לפיצוי תישלל הימנו רק בהתקיים לגביו יסוד האשם. כך נקבע בפרשת פרח כי "במחדלו לעשות ביטוח אשמו של בעל הרכב הוא כה-רב - להשקפת המחוקק - עד שראוי הוא כי יופקעו זכויותיו לפיצויים על-פי חוק הפיצויים, ..." (עמ' 689-688). ממשיך השופט חשין וקובע:

"פירוש זה שהעלינו להוראת סעיף 7(6) לחוק הפיצויים - פירוש האשם - אינו מעורר קושי-של-ממש על-פי הדגם שהצגנו נגד עינינו. בעל רכב שהתיר לאחר לנהוג ברכבו באין ביטוח, והוא עצמו נפגע במהלך אותו מסע, אינו מעורר אהדה כדי כך שנחיל עליו את כלל האחריות המוחלטת לפיצויו. מי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת, ומי שנפל אשם במעשיו - ביתר דיוק: במחדליו - יישא בתוצאות. זה אורחו של החוק. זה סברו" (עמ' 689.  הדגשה שלי - י' ו').

לבסוף אציין כי בפרשת פרח נקבע עוד כי להוכחת קיומו של יסוד האשם די במתן היתר לנהיגה תוך "פזיזות" או ב"עצימת עיניים" ואין צורך להוכיח מתן היתר באופן פוזיטיבי."

 

1. ניגש ליישם עקרונות אלו בנדון שבפנינו.

האם המנוח נחשב הבעלים של הרכב או המחזיק בו?

1. ראשית נשאל, האם המנוח היה עם הנתבע בעת רכישת הרכב?
2. התשובה לכך חיובית.
3. בעניין זה אני מעדיף את עדותם של מאג'די ואיברהים אשר העידו מפורשות כי הנתבע והמנוח באו יחדיו לרכוש את הרכב, יום לפני מועד התאונה, על פני עדות אביו של המנוח א"ח שהעיד כי המנוח היה בבית ולמד ולא היה עם הנתבע בעת רכישת הרכב.
4. א"ח העיד מפורשות כי הוא אינו זוכר היכן היה המנוח יום לפני התאונה ( עמוד 12 ש' 2), לעומת זאת מאג'די ואיברהים זכרו היטב ולפרטים את היום בו המנוח והנתבע הגיעו אליהם בכדי לקנות רכב. עובדה זו נחרטה היטב בזיכרונו של מאג'די בגלל הטרגדיה שהתרחשה למחרת עת המנוח והנתבע נהרגו שניהם בתאונה. כך שמצאתי להעדיף את עדות ה"ברי" של איברהים ומאג'די על פני עדות א"ח המסופקת.
5. נתקדם.
6. יום לפני מועד התאונה הגיעו המנוח והנתבע, בני דודים, למגרש לסחר רכבים של איברהים בכדי לרכוש רכב. במגרש של איברהים לא נמצא רכב המתאים להם, לפיכך הוא נסע איתם למגרש של מאג'די ברהט, שם כך סבר ימצאו את מבוקשם.
7. במהלך הנסיעה, איברהים שמע את המנוח והנתבע אומרים שהם רוצים לרכוש רכב. כאשר הם הגיעו למגרש הרכבים של מאג'די והם ראו רכב שהתאים לקניה, טען מאג'די כי הנתבע והמנוח הוציאו שניהם כסף ושילמו את התמורה בעד הרכב: 25,000 ₪ במזומן, אך אין הוא יכול היה לומר כמה הוציא כל אחד מהם.
8. האם העובדה שאיברהים שמע במהלך הנסיעה על רצונם המשותף לקנות רכב, והעובדה שמאג'די העיד כי התשלום במזומן עבור הרכב שולם ע"י שניהם מעיד כי אכן רכישת הרכב הייתה במשותף?
9. למרבה הצער הנתבע והמנוח נהרגו בתאונה, ולא ניתן היה לשאול אותם שאלות בעניין זה.
10. ואולם, לא ניתן ללמוד מעדותו הקצרה של איברהים כי הוא שמע את המנוח והנתבע משוחחים על רצונם לקנות במשותף רכב, על תוכן השותפות ביניהם בקניית הרכב אם בכלל. ייתכן שמדובר היה באמירה כללית ללא תוכן ממשי.
11. אכן לאמירה זו יש לצרף את העובדה כי בעת התשלום טען מאג'די כי הן המנוח והן הנתבע שילמו יחדו עבור העיסקה. אך מאג'די עצמו לא ידע לומר כמה כל אחד מהם שילם. בהעדר עדות המנוח והנתבע, הרי שלא ניתן לדעת מה מקור הכסף שכל אחד שילם, מה הייתה החלוקה ביניהם מבחינת התשלום. העובדה שמאג'די ראה את שניהם מוציאים כסף אינה מעידה שכל אחד שילם מכספו הוא.
12. אדגיש כי שתי האינדיקציות הללו שנסקרו עתה, אינם כחספא בעלמא, היינו נטולות ערך, ואולם הן אינן מספיקות בכדי לקבוע כי הרכב נרכש בבעלות משותפת של המנוח והנתבע. בכדי להגיע למסקנה זו, צריך "לקפוץ" צעד נוסף, ומבחינה ראייתית חסר ה"דבר" הנוסף הזה.
13. בעת ספק כאמור, לאור היות החוק חוק סוציאלי, יש להעדיף פירוש השולל את החריג ומחיל את החוק, על פני המצב ההפוך.
14. אך מעבר לאמור, ישנן אינדיקציות משמעותיות יותר כי הבעלים של הרכב היה הנתבע בלבד.
15. ראשית, על פי החומר הראייתי שצורף לתיק ממשרד הרישוי, לנתבע היה רישיון נהיגה בתוקף, ואילו למנוח לא. משמעות הדבר כי רק הנתבע אמור לנסוע ברכב. האפשרות ששני אנשים קונים רכב במשותף, כאשר רק אחד יכול לנהוג בו, נראית אפשרות מוקשית, על אף שלא בלתי אפשרית.
16. שנית, נוסיף לכך את העובדה כי הסכם מכירת הרכב נערך בין צ"ג 2 עליו חתם צ"ג 3 לבין הנתבע בלבד. במסגרת ההסכם התחייב הנתבע כי הוא יהיה אחראי בלעדי לכל עבירה שתבוצע עם הרכב מעת מועד רכישת הרכב. לא נזכר בעניין זה המנוח כלל.
17. נטען ע"י מאג'די כי הן הנתבע והן המנוח ביקשו כי הבעלות תעבור ע"ש הנתבע בלבד (בסופו של דבר הליך העברת הבעלות לא הושלם והתרחשה התאונה).
18. דווקא אינדיקציות אלו, הנתמכות ב"מסמכים קשיחים" (אישורי משרד הרישוי בדבר רישיונו של הנתבע והעדר רישיון למנוח והסכם המכר בין צ"ג 2 והנתבע בלבד) מביאות לכך כי האפשרות שהבעלים היחיד על הרכב לאחר קנייתו הוא הנתבע ללא שותפות עם המנוח, היא האפשרות הסבירה יותר.
19. מכל מקום, בוודאי מעת שעסקינן בחוק סוציאלי וכאשר נטל הוכחת החריג של סעיף 7(6) לחוק מוטל על הנתבעת 1, הרי שיש לומר יש לומר שזו לא סיפקה ראיות משמעותיות ומשכנעות שעל פיהן, המנוח היה בעל הרכב או המחזיק בו, ולפיכך לא ניתן לשלול ממנו את הכיסוי הביטוחי.
20. סוף דבר, המנוח לא היה בעלים ו/או מחזיק של הרכב.
21. מעבר לנצרך, יש לומר שגם לא הוכח שהמנוח נתן לנתבע לנהוג ביודעו שאין לרכב ביטוח חובה.
22. אכן, תעודת ביטוח כלל לא הוצגה בפנינו.מאג'די העיד כי הוא לא ראה את ביטוח הרכב.
23. על פי עדות עותמן, לא ניתן להעביר את הרכב טסט במכון הרישוי מבלי להציג אסמכתא לקיומו של ביטוח חובה (עמוד 18 ש' 28 ועמוד 19 ש' 24). העובדה שהרכב עבר את הטסט אינה מעידה כי אכן הוצגה תעודת ביטוח חובה בתוקף (ארחיב על כך להלן).
24. אין לדעת מי טיפל בהוצאת תעודת הביטוח. שמא הנתבע הוא זה שטיפל בהוצאת הביטוח (שלא הוצא לבסוף). בשביל לשלול מהמנוח את תחולת החוק, יש להוכיח שהוא "התיר" לנתבע לנהוג ברכב ביודעו שאין לרכב ביטוח. לאור המסד הראייתי שהוצג בפניי, ובייחוד לאור מותם של הנתבע והמנוח, אין כל דרך להוכיח זאת. לצורך הההנחה, ייתכן והנתבע אמר למנוח כי הוצא ביטוח לרכב, או אף הציג לו מסמך כלשהוא. ברור כי בנסיבות אלו, גם אם המנוח היה מבעלי הרכב, לא ניתן היה לומר שהוא "התיר" לנתבע לנהוג ברכב ללא ביטוח, גם לא ב"פזיזות" או ב"עצימת עיניים".
25. לסיכום: החריג של סעיף 7(6) לא מתקיים בענייננו.

לא הוכח כי לרכב היה ביטוח

1. על פי אישור המשטרה בדבר התאונה, לא צויין שם של מבטחת של הרכב בו נסעו המנוח והנתבע.
2. לא הוצג ע"י הנתבע 1 כל אסמכתא לכך שהרכב היה מבוטח. חזקה על הנתבעת 1 אשר לרשותה המאגר של הרכבים המבוטחים בארץ (בהתאם למספר רכב ניתן להגיע למבטחת שלו, ככל שזו קיימת), כי אם הייתה מבטחת לרכב, היא הייתה מציגה אסמכתא לכך.
3. ואכן, לכתב התביעה צורף אישור של קרנית מיום 24.12.17 שלפיו "בהתאם למספר הרכב ותאריך תאונת הדרכים, כמפורט בבקשתך, לא אותרה במאגר שהוקם לפי התקנות הנ"ל, כל רשומה הנוגעת לביטוח רכב חובה העשויה להיות רלבנטית לפנייתך" (הדגשה במקור).
4. כאמור עותמן העיד כי לא ניתן להעביר את הרכב טסט ללא הצגת ביטוח בתוקף, ואולם עותמן עצמו לא הציג את תעודת הביטוח אשר הציגו, הנתבע והמנוח, אם בכלל, בעת שהעבירו את הרכב בטסט (עמוד 19 ש' 26).
5. העובדה שלא ניתן להעביר את הרכב טסט ללא הצגת תעודת ביטוח חובה בתוקף, אינה מוכיחה שאכן הוצא לרכב ביטוח. אין לדעת מה הוצג ע"י המנוח והנתבע בטרם הכניסה למסלול הטסט, ייתכן ומכון הטסטים לא הקפיד על הכללים ולא ביקש לראות תעודת ביטוח, ייתכן וראה מסמך אחר והתפתה לחשוב שזו תעודת ביטוח בתוקף, ועוד אפשרויות אחרות ונוספות.
6. סוף דבר, לא הוכח כי לרכב היה ביטוח חובה בתוקף אצל מבטחת כלשהיא, בנסיבות אלו ומכח סעיפים 12(2) ו- 12 (ב) לחוק, על הנתבעת 1 לפצות את עיזבון המנוח בהתאם לנזקיו כפי שיוכחו. התביעה הציגה לתיק צו ירושה בו יורשי המנוח הם הוריו התובעים 2-3.

זכות החזרה של קרנית

זכות חזרה כנגד הנתבע וצ"ג 1

1. הנתבע שעיזבונו הוא גם צ"ג 1 היה הנוהג ברכב, והוא זה שרכש את הרכב מצ"ג 2, על פי "הסכם הדברים" בינו ובין צ"ג 2. הנתבע שילם עבור הרכב סך של 25,000 ₪ (סעיף 12 לתצהיר מאג'די) והרכב עבר לחזקתו ולבעלותו האפקטיבית. מעת שהרכב עבר לרשותו הוא היה אחראי עליו, בהתאם להתחייבות שלקח על עצמו ב"הסכם הדברים" עם צ"ג 2, שם נכתב בסעיף 5 :

"הקונה מתחייב בזה שהוא אחראי על כל עבירה שתבוצע מתאריך זה".

לא הוגש כתב הגנה מטעם עיזבונו של הנתבע לא לכתב התביעה ולא להודעת צ"ג. (כאמור, התביעה כנגד עיזבון הנתבע בכובעו כנתבע, נמחקה ביום 9.2.22 ).

1. אומנם אביו של הנתבע מר סלמאן עיד אלסלע (להלן- סלמאן) התייצב לדיון שהתקיים ביום 7.10.21 ובמעמד ישיבה זו, ולאחר שטען שהוא לא קיבל את כתבי בי דין שנשלחו אליו, נמסרה לו ההודעה ששלחה כנגדו הנתבעת 1 (עמוד 24 ש' 2-3 וכן עמוד 25 ש' 4-5 ), וכן זימון לישיבה ביום 9.2.22. ואולם, כתב הגנה מטעמו לא הוגש, והוא גם לא התייצב לישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 9.2.22.
2. לאחר שהוברר שהוא גם לא מתכוון להתייצב לישיבה ליום 6.4.22 התיק עבר לשלב הסיכומים.
3. הנתבע כמי שנהג ברכב ללא ביטוח, אינו זכאי לקבל פיצויים מכח החוק בהתאם לסעיף 7(5) לחוק, לפיכך הנתבעת 1 זכאית לחזור אל הנתבע מכח סעיפים 9 (א) (1)- 9 (א) (2) לחוק.
4. ואולם, הנתבע עצמו למרבה הצער נפטר, ובכדי להמשיך את ההליכים כנגד הנתבע, היה צורך מצד הנתבעת 1 להציג צו ירושה/קיום צוואה וכל כיו"ב בכדי שניתן יהיה לנהל הליכים כנגד עיזבונו ולחייבו. אך צו ירושה או צו קיום צוואה כזה לא הוצג לתיק. בנסיבות אלו, לא ניתן לבצע שום פעולה משפטית כנגד יורשי הנתבע, שלא ברור מי הם.
5. אשר על כן, דין התביעה כנגד צ"ג 1 להימחק.
6. הנתבעת 1 תוכל להמשיך ולנהל כל הליך בהתאם לדין ובהתאם לשיקוליה כנגד העיזבון או כל גורם רלבנטי שהיא תמצא לנכון. איני מביע כל דעה באשר לתוצאות הליך זה, מעבר למה שכתבתי בפסק דין זה.

זכות החזרה כנגד צדדי ג' 2-3

1. הבעלות הרשומה של הרכב הייתה של צ"ג 2 (יעויין במסמך נ/1. נמצא בתיקיית ה"מוצגים"). לכאורה הבעלות של צ"ג 2 מקנה זכות לנתבעת 1 לחזור בתביעת חזרה כנגד צ"ג 2 בהיותה בעל הרכב ומכח סעיף 9(3) לחוק.
2. אך אין זה המצב שבפנינו.
3. כידוע רישום הבעלות ברכבים הינו דקלרטיבי בלבד (יעויין: רע"א 7161/08  המל"ל נ' הראל (נבו 2.6.11) וכן ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פד"י נ"ח (6), 941, 948 ). אין הדבר אומר שלרישום הבעלות אין כל משמעות לעניין "בעל הרכב" האמור בסעיפי החוק (יעויין בע"א (מחוזי ת"א) 8883-01-12 יעקובי נ' סיטבון (נבו 5.11.13), להלן- עניין יעקובי ), אך היכן שמדובר בבעלות פורמלית בלבד, במצב בו לבעלים הרשום אין זיקה לרכב, יקשה על קרנית להוכיח את יסוד ה"אשם" של הבעלים באי הוצאת הביטוח, והתביעה כנגד הבעלים תדחה.
4. זה המצב שבפנינו.
5. צ"ג 2 היא חברה לסחר ברכבים ובעלת "תו סחר" ממשרד הרישוי.
6. בנדון שבפנינו, צ"ג 2 קיבלה את כל התמורה בגין הרכב, ואף מסרה את החזקה המלאה על הרכב לידי הנתבע. אין לה מעתה כל שליטה אפקטיבית על הרכב.
7. מאג'די העיד כי הוא ביקש מהמנוח והנתבע לעשות ביטוח חובה לרכב.
8. בהסכם הדברים צויין במפורש בסעיף 6 כי "הקונה (היינו הנתבע- י"ב) יודע שלרכב אין ביטוח חובה ועליו להסדיר בטרם נסיעה בו".
9. העובדה שהרכב חזר מטסט, יכולה הייתה לתת אינדיקציה למאג'די כי יש לרכב ביטוח חובה שכן, ללא ביטוח חובה כדברי עותמן לא ניתן להעביר את הרכב טסט.
10. מאג'די העיד כי הוא ראה ביטוח חובה לרכב, אך הוא לא יכול היה להציג אסמכתא לכך.
11. כל שנותר בעסקה בין צ"ג 2 והנתבע הוא רק לבצע העברת בעלות ברכב (שהינה כאמור רק פעולה דקלרטיבית לא קונסטיטוטיבית כמו במקרקעין לדוגמא), אך בינתיים התאונה התרחשה ופעולה זו לא הושלמה.
12. מעת שהרכב יצא מהשליטה המלאה של צ"ג 2 ועבר לשליטה המלאה של הנתבע, הסכום בעד הרכב שולם, ההסכם נחתם והנתבע רכש אחיזה ברכב (מוחזקות) וצ"ג 2 אף הודיע לנתבע כי הרכב הוא ללא ביטוח ועליו לערוך ביטוח חובה, שוב אין יותר מקום להטיל כל "אשם" על צ"ג 2 בכך שלנתבע לא היה ביטוח חובה.
13. ה"זיקה" של צ"ג 2 לרכב הייתה רק בכך שהוא רשום כבעלים, אבל לאור אופיו של צ"ג 2 חברה לסחר ברכבים, הרי שלבעלות הרשומה שנותרה ע"ש צ"ג 2 במקרה זה אין כל משמעות, הרכב יצא מרשותו.
14. נעיין בנאמר בעניין יעקובי, בכל הקשור למשמעות הבעלות הרשומה, במקרים מסויימים, עקרונות המתאימים גם לענייננו:

"... בהתאם לכך, נראה כי מקום בו מדובר בבעלות פורמאלית בלבד כשלבעלים אין כל זיקה לרכב, תתקשה קרנית להוכיח את יסוד האשם של הבעלים והוא יצא פטור.

כך למשל, כאשר מדובר בחברת ליסינג המשכירה את רכביה לנהגים שונים. מקום בו הנהג שנהג ברכב השכור נהג ללא רישיון ופגע באחר שפוצה על-ידי קרנית, זכות החזרה לחברת הליסינג אינה אוטומטית בשל היותה בעלת הרכב אלא יש לבחון את מידת אשמתה והאם היה עליה לדעת שהנהג נהג ללא רישיון או ללא ביטוח (כפי שנקבע בפס"ד צורדקר). " במקרה שלנו, צ"ג 2 לא השכיר את הרכב אלא הוא ממש מכר אותו.       

1. הנתבעת 1 הפנתה בסיכומיה לעניין יעקובי ולפיכך אבקש להדגיש מספר עניינים חשובים העולים מעניין יעקובי והשונים מענייננו.
2. בנדון שם הנהג הפוגע שנסע ברכב ללא ביטוח, היה בקשר עם מחזיק הרכב ומתיר השימוש תקופה בטרם התאונה. בשלב כלשהוא מחזיק הרכב טס לחו"ל והנהג השתמש ברכב. מתיר השימוש טען שהוא לא התיר לנהג לנסוע ברכב, אך לאור יחסי הקרבה ביניהם בית המשפט לא קיבל זאת.
3. הבעלות על הרכב נרשמה על שם אדם נוסף. נקבע שבעל הרכב הרשום, שהסכים להירשם ככזה, ידע על השימוש שעושה הנהג ברכב, מה ש"קירב" אותו לאחריות לכך שלרכב לא היה ביטוח חובה, ובזה בית המשפט ראה את "אשמו".
4. בערכאה קמא חולקה האחריות בין הנהג, המחזיק /מתיר השימוש והבעלים הרשום: 55% לנהג, 35% למחזיק/מתיר השימוש, ו- 10% לבעלים הרשום. בערכאת הערעור בדעת הרוב, אחריות הבעלים הרשום ירדה ל- 5% בלבד (אחריות הנהג "קפצה" ל- 85%, ו- 10% על המחזיק), כאשר דעת המיעוט מצאה לפטור לחלוטין את הבעלים הרשום, כי היא ראתה ברישום רק אקט פורמלי לצורך ביצוע פעולה מסויימת, מה שלא "קושר" אותו לרכב כלל.
5. הנה כי כן, אחריות בעל הרכב הרשום ירדה בערכאת הערעור ל- 5% בלבד, ובדעת המיעוט ל- 0%, מה שמוכיח שבעלות כשלעצמה יכולה שלא להוכיח כלל על זיקה לרכב, או רק במקרה הנכון, על זיקה קלושה בלבד.
6. בנדון שבפנינו, צ"ג 2 הבעלים הרשום, נמצא "רחוק" יותר. הוא ממש מכר את הרכב שיצא מרשותו.
7. לסיכום: אין לצ"ג 2 כל "אשם" בכך שלא היה לרכב, ביטוח חובה והנתבע נהג בו ללא ביטוח. לבעלות הרשומה במקרה זה אין כל ממשות שיכולה לקשר את צ"ג 2 לנתבע.
8. לפיכך דין ההודעה כנגד צ"ג 2- להידחות.
9. צ"ג 3 הוא הבעלים של צ"ג 2 שהינה חברה בע"מ. ככל שהיה "אשם" הרי שהוא היה מוטל על הבעלים הרשום- צ"ג 2. אין לצ"ג 3 כל זיקה משפטית לרכב, אין כל מקום בנסיבות תיק זה ל"הרים מסך" ולהגיע ישירות לצ"ג 3 , לפיכך דין ההודעה כנגד צ"ג 3 להידחות.

נזק התובעים

1. נתוני רקע לחישוב הנזק:

תאריך לידה: 30.7.98

תאריך התאונה והפטירה: 12.10.2017

בן 19 במותו.

1. על פי צו הירושה יורשי המנוח הם התובעים 2-3.
2. התביעה היא רק תביעת עיזבון (אין תביעת תלויים).
3. על פי עדות א"ח המנוח היה בוגר 12 שנות לימוד.
4. נטען כי המנוח למד בבית ספר תיכון בשגב שלום, וסיים את לימודיו במגמת פיזיקה ומדעי המחשב. למנוח תעודת בגרות מלאה.
5. עיון בתעודת הבגרות של המנוח מראה כי למנוח היה ציון 90 בפיזיקה 5 יח"ל, 88 במתמטיקה 4 יח"ל, אלקטרוניקה ומחשבים 88 ב- 5 יח"ל ו- 79 באנגלית ב- 4 יח"ל. המנוח אף השתתף בפרוייקטים שונים של התנדבות חברתית.
6. מעבר לתעודת הבגרות, למנוח מספר תעודות על קורסים מקצועיים שעשה הקשורים לתחום המחשבים.
7. לטענת א"ח המנוח התעתד ללמוד מחשבים באוניברסיטת בן גוריון, אך לא הוצגה אסמכתא מטעם אוניברסיטת בן גוריון בעניין זה. ישנו בתיק אישור בכתב יד מאת טרז פאר עוזר ראש מדור באוניברסיטת בן גוריון מיום 8.3.18 שכותבת במענה לבקשה לקבלת אישור לימודים של המנוח: " סטודנט נרשם בשנה שעברה. נרשם ל- 2018, ולא שילם את הודעת הקבלה, ולא מימש קבלה. לא למד אצלנו". אין באישור זה כל אישור לכך שהמנוח התעתד ללמוד לימודי מחשבים באוניברסיטה.
8. עובר לתאונה המנוח לא עבד. על פי דו"ח רציפות מל"ל, המנוח עבד בחודשים 4/16 ו- 7/16 והשתכר בחודשיים אלו 4,777 ₪, כ- 2,700 ₪ ממוצע חודשי משוערך. בין החודשים 9/16 ו- 8/17 קיבל המנוח גמלת הבטחת הכנסה בסך של 1,730 ₪ לחודש.

הפסד ההשתכרות בשנים האבודות

1. התובעים טוענים כי המנוח היה רוכש תואר בתחום המחשבים והיה הופך למהנדס במדעי המחשב. לפיכך הם עותרים לכך כי ביצוע החישוב של הפסד ההשתכרות בשנים האבודות יהיה לפי בסיס שכר נטו של 12,000 ₪.
2. הנתבעת 1 טוענת כי רצונו של המנוח ללמוד מחשבים באוניברסיטת בן גוריון, לא הוכח. העובדה כי למד מחשבים בתיכון ולאחר מכן לקח עוד מספר קורסים בתחום, כלל אינה מעידה כי המנוח אכן היה לומד בסופו של דבר מחשבים באוניברסיטה, ואם היה מתחיל בלימודים אלו, כלל אין ערובה כי הוא היה גם צולח את כל דרישות התואר ומסיימו, ובהמשך גם מוצא עבודה בתחום.
3. הנתבעת ציינה את העובדה כי המנוח התפרנס עובר למותו מהבטחת הכנסה (עדות א"ח עמוד 14 ש' 24 ) ושכרו מעבודה כאשר עבד היה נמוך, מה שמעיד על מצב כלכלי קשה, כך שכלל לא בטוח כי גם אם היה לומד באוניברסיטה, הוא היה עומד בדרישות הכספיות ומצליח לסיים את התואר.
4. הנתבעת מציעה לבצע את החישוב בהתאם לשכר של 2,500 ₪ עד לגיל 25, ובהמשך לפי בסיס שכר של 7,500 ₪.
5. לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי המנוח הצליח להראות כיוון תעסוקתי בחייו, כך שאין לנו אלא ללכת בהתאם לחזקה לפיה צעיר בתחילת חייו המקצועיים שטרם החל ב"כתיבת סיפור חייו", בסיס השכר לחישוב ההפסד בשנים האבודות יהיה השכר הממוצע במשק (יעויין בע"א 10064/02 מגדל נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005) ).
6. למנוח תעודת בגרות עם ציונים טובים. המנוח למד מחשבים ופיזיקה ברמה של 5 יח"ל והוציא את הציונים 88 ו- 90.
7. מספר הקורסים שלמד המנוח לאחר התיכון, מראים על כיוון התעניינות מקצועי כללי, אך המדובר לכל היותר בגישושים ראשונים בתחום בחירת הקריירה המקצועית, ואין הדבר מלמד על בחירה מובהקת של מסלול תעסוקתי עתידי.
8. המנוח לא התחיל ללמוד באוניברסיטה, והוא אף לא הציג אסמכתא כי התקבל ללימודי מחשבים באוניברסיטת בן גוריון. הוצג לתיק אישור בכתב יד מאת האוניברסיטה המוכיח כי המנוח החל בתהליך הרישום לאוניברסיטה, לא צויין לאיזו מחלקה, אך תהליך הרישום הופסק כבר בתחילתו. כאשר נשאל א"ח אם הוא יכול להראות אסמכתא כי המנוח התקבל ללימודים באוניברסיטת בן גוריון ענה " הוא התקבל לאוניברסיטה, אבל הוא התקבל לתוכנית בשם אג'יק" (עמוד 13 ש' 15 ).
9. הנה כי כן, המנוח היה בתחילת דרכו המקצועית בחיים, אין לומר כי הוא בחר בכיוון מקצועי ברור, הדרך שהיה על המנוח לעבור עד לקבלת תואר בתחום מדעי המחשב, בהתאם לטענת התובעים שזו הייתה מטרתו של המנוח, היא דרך ארוכה, קשה ולא הוכח בפניי שהמנוח אכן עלה על מסלול זה.
10. כדי לסתור את החזקה בדבר שכר ממוצע במשק לצעירים בראשית דרכם, יש להביא ראיות משמעותיות לכך.
11. בעניין ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות, פ"ד סב(1) 803 (2007) נקבע כי מקום שבו הוכחה סיבה ממשית להכרה במאפייניו המיוחדים של הניזוק המסוים כגון בשל כישורים מיוחדים שבהם התברך "או בשל התמדתו והשקעתו המיוחדת במשלח-ידו, יוכל בית-המשפט לחרוג מן הכלל האמור, ולתפור את הערכתו על-פי מידותיו של הלה". לא זה המצב שבפנינו (יעויין גם בע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111).
12. הראיות לסטיה מהשכר הממוצע במשק צריכות להיות ראיות משמעותיות ולא די בראיות בעלות משקל נמוך ( ע"א 3751/17 המאגר נ' פלוני פיסקה 9 (נבו 8.8.2019) ).
13. נקבע בפסיקה כי לא כל הצטיינות של קטין בלימודים (המנוח היה במותו במעט מעל גיל הקטינות), יעידו על פוטנציאל מיוחד של השתכרות בעתיד, שיביא לסטייה מהשכר הממוצע במשק. יש להביא ראיות משמעותיות מאוד על כך שלאור כישוריו הבלתי רגילים, הנפגע צפוי להרוויח שכר הגבוה מהשכר הממוצע במשק. נקבע כי סטייה מהשכר הממוצע במשק לקטינים או לצעירים שנמצאים ממש בתחילת דרכם, תיתכן אם הוכחו נתונים עובדתיים חריגים – שאינם סטטיסטיים גרידא – המוציאים את הנפגע הספציפי מגדר הנחת העבודה הרגילה, שלפיה אי אפשר לקבוע מראש מה יהיה מסלול חייו של קטין לכשיגדל (עניין אבו חנא לעיל).
14. לדוגמא בעניין ת"א (מחוזי י-ם) 2265/08 עזבון המנוח דפן ז"ל נ' המאגר (נבו 20.1.2010), דובר בבחור מוכשר בן 16 דובר גרמנית וצרפתית, אשר התקבל לעבודת מחקר שהתקבלו אליה רק 15 מועמדים וכן עמד במבחן 'דלפי' המאפשר לו התקבל ללימודים גבוהים באירופה. נפסק 150% שכר ממוצע. במקרה זה היו נתונים חריגים מה שהביא את בית המשפט לסטות מהחזקה.
15. לא התרשמתי כי נסיבות חריגות אלו הנדרשות בפסיקה, מתקיימות בענייננו.
16. סוף דבר, בסיס השכר יהיה השכר הממוצע במשק נטו: 11,500 ₪.

מועד החישוב יתחיל מעת היות המנוח בגיל 21

1. התובעים ביקשו לחשב את הפיצוי בגין השנים האבודות מעת מותו של המנוח גיל 19, היינו משנת 2017, כחמש שנים לאחור. גם הנתבעת 1 חישבה בהתאם כך את חישוב הפיצוי בעבר. נראה כי זאת בשל העובדה שהמנוח הוא בן המגזר הבדואי שאינו הולך לצבא.
2. איני סבור כך. לטעמי יש לחשב את הפיצוי בגין השנים האבודות מגיל 21, מועד השחרור מהצבא של כלל הצעירים הישראלים.
3. ראשית, לא הוכח בפניי שהמנוח לא היה הולך לצבא. לא הובאו בעניין זה כל ראיות. מבחינת ידיעה שיפוטית ידוע כי חלק מבני המגזר הבדואי משרתים בצה"ל.
4. שנית, אין לאפשר מצב בו עיזבון של מנוח ישראלי בוגר צבא יקבל סכום נמוך יותר (חישוב פיצוי בגין ה"שנים האבודות" מתחיל מגיל 21 ) מאשר עיזבון מנוח ישראלי שלא שירת בצבא (חישוב המתחיל מגיל 18 ), שיקבל סכום גבוה יותר. חוסר שיוויון זה הוא בולט ולא מתקבל על הדעת, בייחוד לאור העובדה כי המגזרים הפטורים משרות צבאי יכולים לשרת שרות לאומי או אזרחי.
5. והרי כל החזקה בדבר שכר ממוצע במשק לכלל הקטינים מכלל האוכלוסיות, באה לקדם את ערך השיוויון ואת הרצון להימנע מנתונים המבוססים על שיוך מגדרי, גזעי או מעמדי:

" קיימת הבנה כי הסטטיסטיקות המגדריות, האתניות והגזעיות המשמשות לאומדן הפסד כושר השתכרות, נטועות בהיסטוריה ומשקפות הפליות מושרשות וכללים חברתיים מן העבר, בה בעת שבחיי ההווה הולכים הפערים ומצטמצמים. הישענות על סטטיסטיקות אלה- כך נטען- נותנת תוקף לחוסר צדק חברתי"

( עניין אבו חנא עמוד 40 ).

1. מכח עיקרון העל של השיוויון יש לפעול גם בעניין מועד תחילת החישוב לצעירים ולקבוע את גיל 21 כגיל אחיד לתחילת החישוב לצעירים (גברים) הן בוגרי צבא והן לאלו שלא הלכו לצבא אך יכלו ללכת לשירות לאומי/אזרחי.
2. מודע אני לפסק הדין בעניין ע"א 3542/08  מנורה נ' עזבון המנוח עיסא מוחמד ז"ל (נבו 22.7.10 ), שלא מצא לשנות את החישוב המיוחד לגבי בני מיעוטים שאינם מתגייסים לעומת אלו המתגייסים, אם כי במקרה זה הנחת העבודה הייתה שהמנוחים הספציפיים שם לא יתגייסו. בית המשפט ציין: " יודגש: אין מדובר כאן בנתונים סטטיסטיים אודות שיעור המתגייסים מבין קבוצה מסוימת, אשר מוביל למסקנה כי המנוחים לא היו מתגייסים, כי אם בנתון אינדיבידואלי אודות המנוחים עצמם. יודגש: אין מדובר כאן בנתונים סטטיסטיים אודות שיעור המתגייסים מבין קבוצה מסוימת, אשר מוביל למסקנה כי המנוחים לא היו מתגייסים, כי אם בנתון אינדיבידואלי אודות המנוחים עצמם. "
3. גם בעניין רע"א 4093/19  פלוני נ' כלל (נבו 16.7.19), נקבע:

"לעניין חישוב הפסד השתכרותו של המבקש אך החל מגיל 21, אדגיש כי בית משפט זה פסק לא אחת כי בהיעדר נתונים לסתור, חזקה היא כי ניזוק המשתייך למגזר הערבי לא יתגייס לשירות צבאי ועל כן יחל להשתכר למחייתו כבר מגיל 18"

ואולם בנדון שבפנינו לא הובאו כל נתונים בעניין השאלה האם המנוח היה מתגייס או לא (בניגוד לעניין מנורה). כמו כן ניתן להבדיל בין המגזר הערבי שאליו התייחסו שני פסקי הדין לעיל, למגזר הבדואי, הנדון שבפנינו, לאור נתון הידוע בידיעה שיפוטית, כי חלק מבני העדה הבדואית מתגייסים.

1. דומה כי הגיע העת ליצור האחדה בפסיקה גם בתחום ראש נזק זה, בין כלל הצעירים הישראלים, ולהשוותם לצעירים המתגייסים, גם לאור השינויים בשנים האחרונות בחברה הישראלית בכל הקשור לקריאות לשיוויון בנטל, בייחוד לאור הימים הקשים העוברים על כולנו כיום בעת מועד כתיבת פסק דין זה.
2. לסיכום, הפסד ההשתכרות בשנים האבודות יחושב החל מגיל 21.

הפסד השתכרות

עבר

1. המנוח הגיע לגיל 21 ביום 30.7.19, מאז ועד היום עברו 4 שנים וחודשיים, סך הכל: 50 חודשים (החישוב ייעשה בהתאם להלכת 10990/05 פינץ' נ' הראל פד"י ס"א (1) 325, 30% מסך החישוב ):

172,500 ₪ = 11,500 ₪ X 0.3 X 50 חודשים

בצירוף ריבית מאמצע התקופה: 177,670 ₪

עתיד (עד גיל 67 )

החישוב ייעשה עד לגיל 67, לפי מקדם היוון ל- 42 שנה פחות חודשיים: 502 חודשים, מקדם היוון: 286

986,700 ₪ = 11,500 ₪ X 0.3X 286 (מקדם היוון )

סך הפסד ההשתכרות עבר ועתיד: 1,164,370 ₪

הוצאות קבורה ומצבה

1. התובעים לא הציגו אסמתאות על הוצאות בגין קבורה ומצבה.
2. התובעים עתרו לפיצוי גם עבור הסעודות לזכר המנוח בשלושת ימי האבל. סך דרישת התובעים בגין פריט זה הינה: 25,000 ₪.
3. הנתבעת 1 מציע להסתפק ב- 1,000 ₪ בלבד, שזהו הסכום ששילם א"ח עבור מצבה, ללא קבלה (עמוד 7 ש' 11 ). מעבר לסכום זה הודה א"ח שלא שילם מאומה (שם, ש' 21 ).
4. בעניין ע"א 9603/10 עזבון המנוח גולן ז"ל נ' קרנית (נבו 20.6.21 ) נדרש מעבר לפיצוי עבור הוצאות המצבה והקבורה גם הוצאות עבור אזכרה למנוחה, שיעורי נשים ושיעורי גברים לעילוי נשמתה והנצחתה של המנוחה, וכן הוצאות אירוח בחודשים הראשונים לאחר הפטירה.
5. בית המשפט דחה דרישה זו והפנה לסעיף 81(2) לפקנ"ז הקובע כי בסכום הפיצויים לא יובאו בחשבון "סכום ששולם או שחייבים לשלמו לרגל האבל על המת".
6. ראש נזק זה הוא ראש נזק מיוחד, כלומר יש להוכיחו בקבלות על הוצאתו בפועל. ואולם, קיימת פרקטיקה פסיקתית של פסיקה בגין ראש נזק, ולבית משפט סמכות לפסוק באופן גלובאלי, אם כי על הצד הנמוך. בהעדר קבלות, ולאור עדות א"ח ייפסק סכום על דרך אומדנה בסך של 8,000 ₪.

נזק שאינו ממוני

1. בהתאם לגיל המנוח ומועד הפטירה הפיצוי בגין ראש נזק זה הינו: 52,100 ₪.
2. להלן ריכוז נזק התובעים:

הפסד השתכרות לעבר ולעתיד 1,164,370 ₪

קבורה ומצבה 8,000 ₪

נזק שאינו ממוני 52,100 ₪

סך הכל: 1,224,470 ₪

סוף דבר:

1. על הנתבעת 1 (קרנית) לשלם לתובעים את הסך של 1,224,470 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13%+ מע"מ, ובתוספת הוצאות משפט בהתאם לאסמכתאות וכן את סך אגרת פתיחת ההליך.
2. סכום זה ישולם בתוך 45 יום (פרק הזמן הוא בשל מצב המלחמה בו אנו מצויים), שאם לא כן, הוא יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
3. ההודעה שנשלחה כנגד צ"ג 1- נמחקת ללא צו להוצאות.
4. ההודעה כנגד צדדי ג' 1-2 נדחית. בשל העובדה שצדדי ג' לא הגישו סיכומים לא אעשה צו להוצאות.

זכות ערעור בהתאם לדין

ניתן היום, א' חשוון תשפ"ד, 16 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.