בפני	כבוד השופט הבכיר נאיל מהנא
התובעת		פלונית נגד
הנתבעים		1. פלוני 2. מדינת ישראל 3. הסתדרות מדיצינית הדסה (נמחקה)

פסק דין

 

סיפור המעשה הוא בתובעת, אשר סובלת מסכיזופרניה פרנואידית, הגיעה לתחנת משטרה והגישה תלונה בכך שהיא חושדת שיש בביתה מצלמות והאזנות (להלן: " התלונה"). תלונה זו נגנזה בעילה של "אין עבירה פלילית". הנתבע 1, השוטר אשר עבד באותה עת בתחנה (להלן: " השוטר"), על אף שלא טיפל בתלונה זו, הכיר את התובעת מתלונה קודמת שהגישה בעבר, בדק במערכת הפל"א המשטרתית את פרטי התיק, עיין בהודעת המתלוננת וכן בפרטיה.

התובעת התקשרה לתחנת המשטרה על מנת לברר את גורל התלונה, הנתבע ענה לשיחה ואמר לתובעת כי התיק נמצא "בטיפול", למרות שידע כי הוא כבר נסגר. בנוסף, הוא הציע לתובעת כי יגיעו שוטרים לביתה על מנת לבדוק את טענותיה בדבר הציתותים ומכשירי העיקוב.

השוטר הגיע אל בית המתלוננת כשהוא בלבוש אזרחי, הציג עצמו באמצעות תעודת שוטר כמי שהתיק נמצא בטיפולו; הוא הצטייד במכשיר מד מתח חשמלי ובפנקס והחל לתחקר את התובעת לגבי תלונתה, תוך שגילה בקיאות בפרטי התיק, דבר שיצר בקרב התובעת אמון בו. השוטר יצר מצג כאילו הוא בודק באמצעות המכשיר האם הותקנו מצלמות בביתה של התובעת ולבסוף ביצע "בדיקה" שכללה מגע פיזי תוך ביצוע מעשים מגונים בתובעת וזאת כדי להגיע לכדי סיפוק מיני.

השוטר הורשע על פי הודאתו במעשים הנ"ל ונדון, בין היתר, לעונש מאסר. כעת מונחת בפניי תביעה נזיקית לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לתובעת עקב התקיפה המינית.

מבוא

1. התובעת בת 48 במועד האירוע, הותקפה מינית על ידי השוטר, אשר שירת בתחנת המשטרה בתפקיד חוקר.
2. כתב האישום אשר הוגש כנגד השוטר ייחס לו עבירות של מעשה מגונה, מרמה והפרת אמונים. השוטר הורשע על פי הודאתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וביום 12.05.14 נגזר דינו למאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי בסך של 50,000 ₪. הערעור שהגיש השוטר על חומרת העונש נדחה (ע"פ 4496/14 פלוני נ' מדינת ישראל (, 04.05.15)).
3. כעת מונחת בפניי תביעה זו שהגישה התובעת כנגד השוטר וכנגד משטרת ישראל (להלן: " המשטרה" או " המדינה"). התביעה כנגד בית חולים הדסה עין כרם, אשר אליו פנתה התובעת לאחר האירוע נמחקה בהתאם להסכמת הצדדים שניתן לה תוקף של פסק דין.
4. התובעת טוענת כי המשטרה נושאת באחריות ישירה ושילוחית לנזקיה. מנגד, המדינה טוענת כי המעשים שבגינם הורשע השוטר לא נעשו במסגרת תפקידו, ולכן אין להטיל עליה כל אחריות למעשיו, בוודאי כאשר היא לא יכלה היתה לצפותם.
5. המדינה כפרה בנזקי התובעת וטענה כי, ככל שייקבע כי נגרם לה נזק, כי אז האחריות לפצות את התובעת רובצת במלואה לפתחו של השוטר, לו היא שלחה הודעת צד ג', בה טענה כי השוטר חייב לשפותה בגין כל סכום שבו היא תחויב.

טענות הצדדים בקליפת האגוז

טענות השוטר

1. השוטר טוען כי התובעת מייחסת לו מעשי אינוס אשר לטענתו לא הורשע בגינם, שכן כתב האישום בו הוא הודה ייחס לו רק מעשים מגונים. לטענתו, המעשים להם טוענת התובעת לא הוכחו ולא הובאה כל ראיה חדשה שיש בה בכדי לשנות מסעיפי האישום בהן הורשע.
2. עוד טוען השוטר כי כתב האישום שעל פיו הוגשה התביעה, לא יחס לו אלימות פיזית או מילולית, וכי לטענתו התובעת לא אמרה "לא" בשום שלב, והוא הציג בפניה תעודת שוטר והיא ראתה מי הוא והסכימה לכך.
3. לטענתו, התובעת לא זימנה לעדות את נציגי המחלקה לחקירות שוטרים שטיפלו בתיק, ואף לא ביררה מדוע המדינה חתמה עימו על הסדר טיעון.

טענות המדינה

1. המדינה טוענת כי מדובר בשוטר, אשר ניצל את מעמדו לשם ביצוע עבירות פליליות שונות, בין היתר עבירות כלפי התובעת, עבירות של הפרת אמונים, הוצאת מידע שלא כדין והפרת חובת הסודיות ובכך למעשה הוא פגע בתובעת ובמתלוננות נוספות וכן במשטרה ובציבור בכללותו.
2. המדינה טוענת כי השוטר פעל למטרותיו האישיות, הגיע אל ביתה מחוץ לשעות העבודה, בחריגה מתפקידו ביודעו כי תיק החקירה אותו בא "לחקור" היה תיק סגור.
3. לטענתה, האחריות בגין המעשים ותוצאותיהם מונחת כולה על כתפיו של השוטר, ולפי כל דין, אין לייחס כל אחריות למדינה, שכן אין לתובעת כל עילת תביעה נגדה.
4. המדינה מדגישה כי טענות התובעת המכוונות נגדה, מבוססות ברובן על הודאת השוטר, אשר הורשע בהפרת אמונים, ואשר פעל גם נגד מעסיקתו ובניגוד גמור לכל הנחיה או נורמה מקובלת.
5. לטענת המדינה, מדובר בחוקר אשר עשה שימוש במערכת הפל"א לצורך עבודתו השגרתית. העובדה כי הוא עשה שימוש שלא כדין במערכת הפל"א על מנת לקדם את צרכיו האישיים, אינה יכולה להקים עילת תביעה כנגד המשטרה. לטענתה, עובדה היא כי המחוקק ייחד עבירה של הוצאת מידע מהמרשם הפלילי שלא כדין, וכעניין שבשגרה המדינה פועלת כדי להרתיע ולמנוע מצבים של שימוש לרעה במאגרי המידע האמורים.
6. המדינה טוענת כי היא אינה חבה באחריות שילוחית מקום בו עובד הציבור ביצע מעשים "פרטיים", וחרג לחלוטין מתחומי תפקידו, משליחותו, ולטענתה, בבחינת קל וחומר היא אינה חבה באחריות ישירה.
7. עוד לטענת המדינה, היא לא התרשלה ולא הפרה חובת זהירות כלשהי כלפי התובעת. לחילופין, טוענת המדינה כי גם אם הופרה חובת זהירות כלשהי כלפי התובעת, לא קיים לטענתה קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין ההפרה לבין האירוע.
8. המדינה שלחה הודעת צד שלישי כנגד השוטר, לפיה כל הנזקים הנטענים אשר נגרמו לתובעת נובעים ממעשיו או מחדליו של השוטר; ובאם היא תחויב בפיצוי כלשהו כלפי התובעת כי אז היא ביקשה לחייב את השוטר לשפותה בגינו.

טענות השוטר להודעה לצד שלישי

1. בכתב ההגנה שהוגש להודעה לצד שלישי טען השוטר כי יש לדחותה על הסף. לטענתו, אין המדינה יכולה לטעון להשתתפות או לשיפוי מקום שאחריותה לאירוע היא המרכזית בשים לב לטעמים שפורטו על ידו כדלקמן:
2. כתב האישום שהמדינה עצמה הגישה נגדו, תוחם באופן מוחלט את כל הטענות שהיא עשויה לטעון כנגדו. ההודעה לצד שלישי יש בה משום סתירה בהיותה חורגת מהאמור בכתב האישום;
3. התנהלות המדינה במקרים אחרים שבהם נגרם נזק על ידי עובד מדינה ובפרט על ידי שוטרים, גם כאשר לא התקיימו התנאים האמורים בסעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין, מחייבת כי בית המשפט לא יפסוק כל שיפוי לנתבעת;
4. הנהלים אשר הנהיגה המדינה בתחנת המשטרה הם נהלים פסולים והם אלה שאפשרו את "הטריגר" למעשים אשר מהווים את הבסיס לתביעה. בין היתר, אי הודעה למתלונן על החלטה לסגור את התלונה, היעדר מידור אשר יוצר מצב בו לכל שוטר בתחנה הייתה גישה מלאה לכל המידע בקשר עם כל תלונה שהגיעה לתחנה ובנוסף, היעדר צורך באישור כלשהו כדי לבצע פעולות חקירה בקשר עם כל תלונה כאמור, ללא קשר אם השוטר גבה אותה או מטפל בה ואם לאו;
5. אחריות המדינה למעשי השוטר היא מרכזית, ועל אף שהמעשים נעשו בהסכמה מלאה של התובעת וחלקם גם ביוזמתה (כך לטענתו) אין להורות על שיפוי למדינה.

ההליכים הפליליים כנגד השוטר

1. ביום 05.11.13, הורשע השוטר על פי הודאתו בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון. כתב האישום כלל ארבעה אישומים: האחד בגין המעשים מושא התביעה, ושלושה אישומים נוספים בגין אירועים אחרים. הסדר הטיעון היה לגבי הרשעת השוטר בעבירות שיוחסו לו במסגרת אותו הסדר, אך ללא הסכמה לעניין העונש.
2. עובדות כתב האישום הראשון פירטו את המעשים הרלוונטיים לתביעה בענייננו כדלקמן: בתקופה הרלוונטית שימש השוטר כחוקר במשטרת ישראל. בחודש אוקטובר 2012 הגיעה התובעת לתחנת המשטרה בעיר מגוריה והלינה כי היא חושדת שקיימות בדירתה מצלמות והאזנות סתר. תלונת התובעת נגנזה בעילה של "אין עבירה פלילית". לאחר שהתקשרה התובעת מספר פעמים לתחנת המשטרה על-מנת לברר מה עלה בגורל תלונתה, ולאחר שנמסר לה מספר פעמים כי התיק בעניין תלונתה נסגר, ענה הנתבע באחת מן הפעמים לשיחת הטלפון ומסר לתובעת כי התיק בעניינה נמצא "בטיפול". זאת, הגם שידע כי התיק נסגר. לשאלת הנתבע, ענתה התובעת בחיוב כי ברצונה שיגיעו שוטרים לדירתה על-מנת לבדוק את טענותיה. כל זאת לאחר שביום 05.11.12 בדק השוטר במערכת המשטרתית את פרטי התובעת ותלונתה. ביום 17.01.13 התקשר השוטר לתובעת מהטלפון המשטרתי, הציג עצמו כשוטר וחזר על שאלתו לעיל. ביום 23.01.13 התקשר השוטר לתובעת וביקש לקבוע עִמה מועד שבו יגיעו שוטרים לדירתה על-מנת לערוך בדיקה בדבר תלונתה. ביום 28.01.13 שב השוטר והתקשר לתובעת. בשיחה סיכמו השניים כי השוטר יגיע לדירתה של התובעת ביום 30.01.13. כפי שהוסכם, באותו יום הגיע השוטר בשעות הערב אל דירתה של התובעת. השוטר היה לבוש בביגוד אזרחי והזדהה באמצעות תעודת השוטר שלו. בדירתה של התובעת תיחקר אותה השוטר לגבי תלונתה תוך שגילה בקיאות רבה בפרטי התלונה, ועשה שימוש במכשיר למדידת מתח חשמלי על-מנת "לבדוק" האם הותקנו מכשירי עיקוב בחלקים שונים בדירתה. השוטר עשה כן ביודעו כי אינו מוכשר לאיתור מכשירי עיקוב וכי מד המתח החשמלי אינו מסוגל לזהות אמצעי עיקוב כשלעצמו. משבדיקתו בדירת התובעת העלתה חרס, ביקש השוטר לבדוק האם ישנם מכשירי עיקוב על גופה של התובעת. זאת, באמצעות העברת מד המתח החשמלי לאורך גופה, מעל לבגדיה, בלא מגע פיזי בין השניים. משבדיקה זו לא העלתה מטבעה דבר, "בדק" השוטר את התובעת על-ידי מישוש איבר מינה ואזור פי הטבעת שלה. השוטר מסר לתובעת כי לא מצא דבר באזור איבר מינה, פשט את בגדיו התחתונים וחיכך את איבר מינו באיבר מינה בעת שהיא ערומה בפלג גופה התחתון. בנוסף, בשלב מסוים צילם השוטר את איבר מינה של התובעת. לאחר שבא השוטר אל סיפוקו, יצא מן החדר ואמר לתובעת שלא תתקשר יותר לתחנת המשטרה מאחר ש"בדיקותיו" לא העלו דבר.
3. על-פי עובדות האישום השני, ביום 26.6.2012 הגיעה אזרחית לתחנה, והלינה כי אדם שעִמו היתה בקשר פרסם את תמונותיה בעירום באמצעות אתר הפייסבוק ומסרה לידי המשטרה דיסק ובו תמונות העירום. השוטר, שלא היה מעורב בטיפול בתלונה זו במסגרת תפקידו, נטל את הדיסק שלא כדין והעתיקו לכונן חיצוני פרטי השייך לו.
4. על-פי עובדות האישומים השלישי והרביעי, בין השנים 2013-2012 הוציא השוטר שלא כדין ממאגרי המידע המשטרתיים מידע אודות נשים שהגישו תלונה או שפרטיהן היו מצויים בתיקי חקירה מסיבות שונות. השוטר העתיק חלק מן המידע האמור בכתב ידו לרשימות שהיו ברשותו ואף הגיע אל חלק מנשים אלה באמצעות אתרי אינטרנט שונים.
5. בגין המעשים הנ"ל הורשע השוטר כאמור על-פי הודאתו בעבירות הבאות: מעשה מגונה, על-פי סעיפים 348(ב) יחד עם 345(א)(2) ו-345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; מרמה והפרת אמונים, על-פי סעיף 284 לחוק העונשין; פגיעה בפרטיות, על-פי סעיפים 2(5), 2(9) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; והפרת חובת סודיות, על-פי סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות.

דיון והכרעה

1. כבר עתה אומר כי דין התביעה להתקבל; כך גם דין ההודעה לצד השלישי כפי שיפורט להלן.

אחריות השוטר

1. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן: " פקודת הראיות"), קובע כדלקמן:

" הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".

לאמור, בענייננו קיים כנגד השוטר פסק דין חלוט המרשיע אותו במיוחס לו בכתב האישום ועל כן הממצאים והמסקנות של פסק דין זה, יהיו קבילים בענייננו כראיה לכאורה לאמור בהם.

1. השוטר לא הגיש כל בקשה להבאת ראיות לסתור את פסק הדין, ולכן לא יכולה להיות כל מחלוקת לעניין שאלת האחריות שלמעשה הוכרעה והכרעת הדין הפלילית מהווה ראיה לחבות השוטר.

בהקשר זה ראוי להזכיר כי "לפסק הדין הפלילי כשלעצמו משקל סגולי "מיוחד", שהרי מדובר בפסק דין שקבילותו כראיה נובעת מן הרעיון שחקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת; והכלל הוא שמשקלו בדרך כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה בין ברשות ובין בזכות" (ראו: י.קדמי "על הראיות", כרך שלישי עמ' 1564).

1. סעיף 42ב' לפקודת הראיות קובע כי: " הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה".

סעיף 42ג' לפקודת הראיות קובע כי: " הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".

בענייננו, משלא התבקשה רשות להביא ראיות לסתור את ממצאי פסק הדין, אזי מעמדו הראייתי של פסק הדין אינו עוד כ" ראיה לכאורה" אלא " ראיה יחידה שהיא כמעט מכרעת".

על כך נאמר כי: "מקום שהיריב חייב ברשות להבאת ראיות לסתור תוכנו של פסק דין פלילי כאמור – מוגבר למעשה כוחו הראייתי של פסק הדין הפלילי; שהרי אם לא ניתנת רשות הוא נותר בלתי נסתר ולמעשה כמעט מכריע". (ראו: י. קדמי " על הראיות", תש"ע-2009 כרך שלישי, עמ' 1567.

1. בענייננו, הממצאים והמסקנות בפסק הדין הפלילי תואמים את העובדות המבססים את סוגיית החבות שלפניי. אכן הכרעת הדין ניתנה על פי הודאתו של השוטר בהתאם להסדר טיעון, אך אין בכך כדי לשנות ממעמדו של פסק הדין כפסק דין פלילי מרשיע בהתאם לפקודת הראיות (רע"א 9759/16 מג'די מור נ. רשות המיסים (, 07.04.17).
2. השוטר מיצה את יומו בבית המשפט, לרבות בערעור לבית המשפט העליון, אשר נדחה בכל הקשור להכרעת הדין. לאור האמור, אני מקבל את ממצאי פסק הדין כראיה יחידה שלא נסתרה לחבות השוטר.

אחריות המדינה

1. עיקר טענת התובעת הינה כי מחדלה של המשטרה והתנהלותה הרשלנית עולות כדי נשיאה באחריות משותפת לנזק (ביחד ולחוד) עם השוטר; מנגד, המדינה כופרת באחריות ולטענתה, השוטר פעל על דעת עצמו ולטובתו האישית בלבד, ביום פגרה וללא הוראה מהמשטרה כמעסיקתו.
2. השאלה הדרושה הכרעה בעניין זה היא האם פליליות מעשה השוטר יש בה בכדי להוות מחסום מפני הטלת האחריות על המשטרה.

כידוע קיימים מצבים שבהם נתבע יחוב הן באחריות שילוחית והן באחריות אישית.

כבר עתה אציין כי הגעתי למסקנה כי במקרה דנן אחריות המדינה הינה אחריות עצמאית בגין התרשלותה שלה למעשי השוטר כפי שיבואר בהמשך להלן.

1. אחריות אישית קיימת גם כאשר נתבע ברשלנות לא מונע מצד שלישי לגרום לנזק. המדינה אחראית באחריות אישית וזאת מאחר ולא מנעה מן המזיק בפועל, בענייננו השוטר, לגרום לנזק לתובעת.
2. נקבע לא אחת כי המניע להתנהגות העובד אינו רלוונטי והמעביד יהיה אחראי בין אם העובד פעל משיקולים אישיים או מרצון לקדם את ענייני המעביד, והכל אם קיים קשר הדוק בין התנהגות העובד לעבודתו (עמוס הרמן, דיני הנזיקין, פרק יב', מהדורה 2 (2020) עמ' 214).
3. במקרה דנן, אין חולק כי קיים קשר הדוק בין התנהגות השוטר לבין עבודתו כחוקר במשטרה. היכרותו של השוטר עם התובעת היה במסגרת עבודתו במשטרה. לא ניתן לחלוק על העובדה כי אלמלא עבודתו של השוטר הוא לא היה נחשף למידע כלשהו אודות התובעת. לא ניתן גם לחלוק על העובדה כי השוטר הכיר את התובעת במסגרת עבודתו בעת שגבה ממנה הודעה בעניין אחר, וכי לולא עשה השוטר שימוש במערכת המשטרתית על מנת לאתר את פרטיה של התובעת, לא היה מתרחש האירוע. יתרה מזאת, השוטר יצר עם התובעת קשר באמצעות הטלפון המשטרתי על מנת לתאם הגעתו לביתה, ובהגיעו לביתה הוא הזדהה בפניה באמצעות התג המשטרתי "והציג עצמו כשוטר" ואף אחז במכשיר מד מתח חשמלי מהעבודה ופנקס והחל לתשאל אותה אודות התלונה תוך בקיאות בפרטיה.
4. עובדות אלו עולות אף מכתב האישום עצמו בו הודה השוטר. כמו כן, בית המשפט המחוזי עמד בגזר דינו על נסיבות ביצוע העבירות המגבירות את חומרת המעשים, בהן התכנון שקדם לביצוע העבירות וניצול כוחו ומעמדו של הנתבע כשוטר.
5. זאת ועוד, עולה על פי כתב האישום בו הודה השוטר, כי התובעת נתנה בו אמון נוכח תעודת השוטר שהציג לה וכן נוכח בקיאותו בפרטי התלונה (סעיפים 12 -14 לכתב האישום).
6. לאור כל זאת, כבר אומר כי אין כל משמעות לטענת הנתבעת כי השוטר ביצע את המעשים מחוץ לשעות העבודה, כשהוא אינו בתפקיד בהיותו ביום "חופשה" או "פגרה".
7. אמנם, השוטר הכיר את התובעת מהודעה קודמת שגבה ממנה בעניין אחר מספר חודשים לפני כן, אך לא היכרות זו בלבד היא שהובילה לביצוע המעשים. מהראיות שהובאו בפניי עולה כי השוטר שמע אודות התובעת ומצבה הנפשי מחבריו לעבודה שטיפלו בתלונה מושא התביעה דנן. בעקבות אותו מידע פעל השוטר לאיתור פרטיה של התובעת. הדבר מעיד על "אוירה" שבה פועלים השוטרים לפיה, כך עולה מהעדויות, כי הם מספרים אחד לשני אודות תלונות המוגשות למשטרה במיוחד כאשר מדובר באנשים הזקוקים לסיוע בשעת סערה או תיקים "מעניינים".
8. כפי שעולה מכתב האישום אין חולק כי הנתבע איתר את פרטיה של התובעת באמצעות מערכת המחשוב המשטרתית המכונה "מערכת פל"א" (עמ' 18, ש' 5 -7).
9. המדינה טוענת כי שימוש במערכת הפל"א נעשה באופן שגרתי ותדיר לצרכי עבודתם של השוטרים. לטענתה, המחוקק ייחד עבירה של הוצאת מידע מהמרשם הפלילי שלא כדין, וכעניין שבשגרה המדינה פועלת כדי להרתיע ולמנוע מצבים של שימוש לרעה במאגרי המידע האמורים. חרף האמור לעיל, לא מצאתי לקבל טענת המדינה כי אין להטיל עליה אחריות מאחר והשוטר לא פעל לשם ביצוע תפקידו.
10. לטעמי אין בעובדה שהמחוקק ייחד עבירה של שימוש במאגרי מידע בכדי להסיר אחריות מהמדינה לפעול להסדרת השימוש במאגרי המידע ובכלל זה להקפיד על שימוש באמצעי אבטחה נאותים.
11. בנוגע לחשיבות הסדרת השימוש במאגרי המידע, בייחוד מאגרי מידע משטרתיים כבר קבעתי בהחלטתי בפ"ל 63-08-19 מדינת ישראל נ' אברהים דענא (, 23.06.19) את הדברים הבאים:

"אין להטיל דופי ביושרם של המשרתים במשטרה אולם ידוע כי כבר היו דברים מעולם של שימוש שלא כדין במאגרי מידע על ידי שוטרים. המשטרה פעלה לא פעם לסילוק משורותיה שוטרים אשר הוטל ספק בטוהר מידותיהם. כפי שנקבע בפסיקה " כאשר תפקידה הציבורי של המשטרה באכיפת החוק מבליט את חובתה להקפיד על יושרם של המשרתים בה, ועל רקע תופעה נשנית של שימוש שלא כדין במאגרי-מידע, שלמשטרה מוקנית גישה אליהם" (בג"ץ 78/01 רס"ב שלמה טקסירו נ' השר לבטחון פנים (, 07.11.01)".

1. העד מר חיים שמואלי, אשר שימש כמפקד תחנה במקום בו שירת השוטר, העיד בחקירתו בבית המשפט כי קיימת " נגישות לכלל החוקרים לתיקים" במערכת.

עוד ציין העד שמואלי בפניי כי קיימת במשטרה יחידת יחב"מ (יחידה לביטחון מידע), אשר כפי שידוע לו, היא אמורה לתת התראה על תיקים ועל חוקרים וכי היא עושה בדיקות מדגמיות (עמ' 132, ש' 4 -6). יחד עם זאת, הוא לא ידע לומר על הבדיקות התקופתיות שנעשות וציין כי מדובר בשאלה שצריך להפנות ליחב"מ (עמ' 133, ש' 3 -9).

1. בהתאם לעדותו של מר שמואלי, המערכת לא נותנת התראה בזמן אמת כלומר לא יתקבל דיווח על ידי המערכת (עמ' 132, ש' 19) וכי חרף העובדה שניתן לעשות מידור במערכת בפועל המשטרה משתמשת ביכולת זו "רק במ קרים חריגים כשצריך. לתיקים חריגים ספציפיים".
2. מר יגאל אלמליח, אשר שימש כמפקדו של השוטר באותה עת מסר בתצהירו כי במסגרת עבודת השוטרים הם נדרשים להיכנס לתיקי החקירה השונים אולם, לכל שוטר יש הרשאה מתוחמת לשימוש במאגרי המידע בהתאם לתפקידו. העד ציין כי נעשים ניטורים באמצעים שונים על מנת למנוע שימוש לרעה בסמכויות (עמ' 146, ש' 24). העד ציין כי בעניינה של התובעת לא היה כל חומר פתוח או נגיש שכן התלונה נגנזה יום למחר הגשתה.
3. בעדותו בבית המשפט ציין מר אלמליח כי יש " מדור הרשאות במשטרת ישראל שמחליט איזו הרשאה יקבל כל שוטר לפי הצרכים שלו לפי הסיווג הביטחוני שלו לפי, מה שנכון לשוטר סיור לא נכון לגבי חוקר. מה שנכון לגבי רכז מודיעין לא נכון לגבי בלש. כל אחד יש לו את סוג ההרשאות שלו ואת סוג המערכות שהוא משתמש בהן ורשאי לגשת אליהן" (עמ' 145, ש' 19 -23) .
4. העד ציין כי ישנם ניטורים שנעשים אולם זה לא נעשה על ידו (עמ' 146, ש' 27 -28), וכי לדוגמא אם שוטר יקליד את מספר תעודת הזהות שלו מייד תתקבל התראה על כך (עמ' 146, ש' 32 – 33). הניטורים הם על איזה מידע נשלף מתוך מאגרי המידע (עמ' 147, ש' 5 – 6). העד לא ידע להשיב כל כמה זמן נעשה הניטור וציין כי "לכל מחוז יש קב"ט" שהדבר בטיפולו.
5. לאמור, מהראיות שהובאו בפניי עולה כי המערכת פתוחה לכלל השוטרים המשרתים במשטרה. לא הובאו בפניי ראיות שיש בהן בכדי ללמד על כללי הבטיחות שהנהיגה המשטרה בשימוש במאגרי המידע. במקרה דנן אין מחלוקת כי השוטר עיין בתיק "סגור". תמוהה מדוע הנתבעת לא מקפידה לכל הפחות לדאוג לקבלת התראה בנוגע לשוטר שמעיין בתיק "סגור" או ליצור בקרה לפיה יידרש הסבר על ידי המעיין בדבר הצורך שלו לעיין באותו תיק "סגור".
6. יוער כי כתב האישום בו הורשע השוטר כלל שימוש לרעה במערכת המשטרתית גם כלפי נשים רבות אחרות מלבד התובעת. הוא העתיק לתוך דיסק חיצוני תמונות בעירום של אישה שבאה להגיש תלונה במשטרה.

על-פי עובדות האישומים השלישי והרביעי, בין השנים 2013-2012 הוציא השוטר שלא כדין ממאגרי המידע המשטרתיים מידע אודות נשים שהגישו תלונה או שפרטיהן היו מצויות בתיקי חקירה מסיבות שונות. השוטר העתיק חלק מן המידע האמור בכתב ידו לרשימות שהיו ברשותו ואף הגיע אל חלק מנשים אלה.

1. מכאן עולה השאלה, כיצד שוטר במשטרת ישראל יכול לעשות שימוש לרעה שכזה ולחדור ללא הרשאה למספר כה גדול של תיקים וכל זאת באין מפריע ומבלי שהמשטרה כנאמן הציבור מקפידה לאבטח זאת. בכך יש בכדי להעיד על רשלנותה הרבה של המשטרה.
2. המדינה נמנעה מלקרוא לעדות את האחראי על המחשוב ואבטחת המידע באותה תחנה ואת מנהל מאגרי המידע של מאגר התלונות בתחנה, זאת למרות בקשתה המפורשת של התובעת לחקור את אותם עדים ולמרות החלטתי מיום 19.06.23.

הלכה מושרשת היא, כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב וכי הסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. משכך, הכלל הוא כי צד אשר נמנע מלהעיד עדים מטעמו, נזקף הדבר לחובתו שכן אי-הבאתו של עד רלבנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (ע"א  465/88  הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מ"ה (4) 651; וגם: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד ס"א(3) 18; וגם: ע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית (, 26.05.11))..

1. לא הובאו בפניי ראיות כי היו נהלים מפורשים והשוטרים עברו הדרכות ביחס לאופן השימוש במערכות ומאגרי מידע.

מהראיות שהובאו בפניי עולה כי השוטר קיבל מידע אודות התובעת ומצבה הנפשי מחבריו לעבודה שטיפלו בתלונה שבענייננו, וכי בעקבות אותו מידע פעל השוטר לאיתור פרטיה של התובעת מהמערכת.

1. השוטר בעדותו בפניי אישר כי הוא קיבל מידע מחבריו השוטרים אודות התובעת. גם העד אלמליח, אישר בפניי כי השוטרים נוהגים לדבר ביניהם על תיקים ולדבריו מדובר בתיקים היותר מעניינים: " אם יש תיק רצח בתחנה והיו תיקים כאלו אז מן הסתם כולם מדברים עליו כי זה תיק שמעניין את כולם. זה תלוי בסוג התיק ברמת התיק ובמורכבות התיק" (עמ' 143, ש' 16 – 36).
2. בנקודה זו אציין כי ראוי היה כי השוטרים יעברו הדרכות שבמסגרתם יינתנו הנחיות לגבי אופן שמירת חיסיון המידע אודות תיקים שבטיפולם. היעלה על הדעת כי שוטר ישתמש במידע שנמסר לו במהלך טיפול בתיק והדבר יהפוך לנושא "רכילותי" בתחנת המשטרה או מחוצה לה. העובדה כי השוטרים מעבירים את המידע ביניהם אין בה בכדי להפחית מחומרת העניין. לדידי, תפקיד שהופקד בידי השוטר הינו תפקיד רגיש המחייב שמירה על סודיות והקפדה על מניעת העברת המידע שלא לצורך גם אם מדובר ב"חברים לעבודה".
3. לא זו אף זו, לא הובאו בפניי ראיות לכך שהשוטרים עברו הדרכות לעניין "הטרדה מינית" והאינטראקציה עם מתלוננים או חשודים.

בהקשר זה אומר כי התובעת ביקשה לחקור את הממונה על הטרדות מיניות בתחנה אך המשטרה נמנעה מלקרוא לעדות גם עד זה.

1. עוד ובנוסף, אין לקבל את טענת המדינה כי העמדת השוטר לדין פלילי ונקיטת צעדים משמעתיים במישור המנהלתי שהובילו להרשעתו ולהפסקת העסקתו במשטרה יש בהם בכדי לפטור אותה מאחריות. העובדה שעובד הורשע בפלילים אין משמעה שהמעביד פטור מאחריות כאשר הקריטריון לבחינת התנהגות העובד הוא אם העוולה בוצעה במסגרת העבודה ולא אם הייתה הרשעה בפלילים.
2. הציבור בכללותו רוחש אמון לרשויות השלטון ובפרט למשטרת ישראל. המשטרה מופקדת על אכיפת החוק ומכאן הצורך להקפיד על מינויו של האדם הראוי לתפקיד שוטר. על המשטרה מוטלת החובה להקפיד לבדוק את התאמתו של אדם לשרת בשורותיה.
3. כבר נפסק כי " המשטרה מהווה מסגרת שירות מיוחדת, עליה מוטלת משימה כבדה ביותר של אכיפת החוק...השוטרים הם המשאב האנושי עליו בנויה המשטרה, ואין גורם חשוב מהם לקביעת רמתה ואיכותה של המשטרה. כך הוא לגבי כושרה המבצעי של המשטרה, וכך הוא לגבי רמתה הערכית-מוסרית.  המשימות המיוחדות המוטלות על המשטרה כגוף היררכי, מחייבות שיקול דעת מקצועי מיוחד בהליך המינויים ואיוש התפקידים .... הנהגת המשטרה היא בעלת היכולת המקצועית להחליט על התאמת מועמדים לתפקידים השונים; היא המודעת לצרכי המערכת, לדרישות התפקיד, ולמידת התאמתו של המועמד לשמש בו. חזקה עליה כי שיקוליה בהליכי המינויים הם שיקולים מקצועיים וערכיים. חזקה עליה כי היא מודעת לחשיבות העליונה של תפקידה של המשטרה במערכת השלטון, ולחשיבות המיוחדת באיוש נכון וראוי של התפקידים השונים במסגרתה, החל בדרגים הנמוכים ועד להנהגה הבכירה, לצורך עמידה במשימותיה והבטחת אמון הציבור בפעולתה'. ההתאמה נדרשת הן ביכולת הביצוע של המשימות, והן ברמה הערכית והמוסרית של השוטר המשמש בתפקידו נציגה של מערכת אכיפת החוק" (ראו: בג"ץ 5562/07 שוסהיים נ' השר לבטחון פנים (, 23.07.07)).
4. המדינה טוענת כי מתיקו האישי של השוטר, אשר כולו עמד בפני התובעת, עולה כי מדובר בשוטר מקצועי שעבר את כל ההכשרות, ולא ניתן לצפות את התנהגותו, כל הערכותיו היו חיוביות, וכי יש לדחות את הטענה כי ישנם הליכים משמעתיים שהוסתרו.
5. מר אלמליח, ששימש כמפקדו של השוטר, מסר בתצהירו כי בתיק האישי של השוטר נמצא תיעוד בדבר העמדה לדין משמעתי בגין עבירה של אי התייצבות לעבודה בשכר בשל אי הבנה, עבירה הקשורה לתעבורה, וכן הליך משמעתי בו זוכה בגין שימוש בכוח ואי הזדהות. בעדותו בבית המשפט אישר העד כי דבריו אלו מתבססים על עיון בתיק האישי.
6. לאור האמור לעיל, מצאתי כי גם על המדינה מוטלת אחריות ישירה לאירוע בהיותה אחראית על השוטר ואחראית על מאגרי המידע שהיו בשימושו ולא נעשה בהם פיקוח די הצורך על מנת למנוע שימוש לרעה באותו מידע. בנסיבות העניין, חבים השוטר והמדינה, ביחד ולחוד, כלפי התובעת בשל האירוע מושא התביעה.

אחריות הצד השלישי

1. אין חולק כי הצד השלישי קרי; השוטר הורשע בגין האירוע בעבירות של מעשה מגונה בתובעת ואף בעבירות של הפרת אמונים נגד המדינה. כאמור, הרשעתו הייתה בהתאם להודאתו בעובדות כתב האישום.
2. הצד השלישי, שירת כשוטר במשטרת ישראל בתפקיד חוקר. השוטר הוא עובד ציבור וככל עובד ציבור, אף אמור להיות נאמן הציבור. לאור תפקידו המיוחד של השוטר וסמכויותיו, לאור חשיפתו לציבור ומגעיו עמו, נדרשת ממנו הקפדה מיוחדת ושמירה על נורמות התנהגות, קלה כחמורה, כדי לקיים את אמון הציבור בו.
3. שוטר נמצא בתפקידו 24 שעות ביממה, תפקידו ובכלל זה סמכויותיו אינן מסתיימות לאחר שעות העבודה. לא בכדי העניק המחוקק לשוטר סמכויות נרחבות כל זאת על מנת לדאוג לשלום הציבור וביטחונו.

" שוטר תמיד בתפקיד" כך נקבע על ידי המחוקק בסעיף 15 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א – 1971 "שוטר, כשהוא בישראל, רואים אותו, לכל ענין שבפקודה זו, כנמצא תמיד בתפקיד, ומותר בכל עת להעסיקו בכל מקום בישראל.

עוד ובנוסף, בכוחה של תעודת השוטר שנמצאת בידיו, להקנות לו את ממירב הסמכויות להמשיך בתפקיד גם לאחר שעות העבודה הפורמליות " שוטר שאינו לבוש מדים והוא משתמש בסמכויות שוטר כלפי אדם, יזהה את עצמו בפני אותו אדם בציון שמו או כינויו הרשמי והיותו שוטר, וכן בהצגת תעודת המינוי שלו" (סעיף 5א(ב) לפקודת המשטרה)

1. יכולתה של המשטרה למלא את תפקידיה מותנית באמון הציבור ביושר כפיהם, בהגינותם ובסבירותם של השוטרים. בלא יחסי אמון בין המשטרה לבין הקהילייה שהיא משרתת, לא תוכל המשטרה לקיים את משימותיה.
2. הפסיקה קבעה כי נדרשת משוטר לעמוד באמות מידה מיוחדות של התנהגות ואף לעיתים סוג התנהגות המותר לכל הציבור אינו מותר לו (ראו: בג"ץ 7074/93 מאיר סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749).
3. בהקשר זה יפים לענייננו גם דברי הדין המשמעתי של המשטרה בביד"מ 70/93 שם צויינו הדברים הבאים: "סוג ההתנהגות המותר לכל הציבור אינו מותר לשוטר. השוטר אינו רשאי להתנהג באופן שיש בו לגרום נזק ולהפריע לתיפקודו ולתדמיתו כאוכף החוק ולפגוע באימון שהציבור רוחש לו... זוהי דרישה של רמת ציפיות המיוחדת אך ורק למי שנמנה על המסגרת הארגונית הקרויה 'משטרה'. גישה זו תובעת משוטר לעמוד באמות מידה מיוחדות של התנהגות שאינן מתבקשות ממי שאינו שייך למסגרת המשטרתית. זהו מצב מיוחד בו החברה דורשת מידת אמון מיוחדת, תכונות של יושר והגינות, ורגישות יתר לנורמות מוסריות ממי שנמנה על מסגרת זו".

לאמור, העבירה של הפרת אמונים מתגבשת, בין השאר, אם עובד הציבור עושה במילוי תפקידו מעשה של הפרת אמונים הפוגע בציבור.

1. אין חולק כי השוטר מעל בתפקידו וביצע את אותם מעשים "מכוערים" לצורך עניינו האישי בלבד תוך פגיעה חמורה במשטרת ישראל ואף בכלל הציבור. הוא ניצל את מעמדו והסמכויות הרבות שהוענקו לו.

" שימוש שלא כדין בסמכויות ובמיוחד בשימוש בכוח גורם לפגיעה קשה בתדמית המשטרה ובאמון הציבור בה, אמון שהוא נשמת אפה וחיוני לתפקודה. אבן יסוד בפעילות המשטרה היא הגנה על חיי אדם ושלומו ופגיעה בתחושת הביטחון האישי של האזרחים הבאים במגע עם שוטרים היא פגיעה קשה שהארגון אינו יכול להשלים עימה" (ראו: ביד"ם 77/17 המפקח הכללי נ' רס"ל משה אטיאס (, 20.02.18).

מעשיו של השוטר מהווים התנהגות שאינה הולמת שוטר והתנהגות אשר יש בה כדי לפגוע בתדמית המשטרה.

1. אציין כי טענותיו של השוטר בדבר הטלת מלוא האחריות על המשטרה בכך שלא מנעה את כניסתו למערכת המשטרתית מוטב היה שלא היו נטענות. יש בכך בכדי ללמד כי הוא כלל לא מודע לתפקיד אותו הוא ממלא ולחשיבות הרבה של התפקיד ואף להיותו "נאמן ציבור" וכן לאמון שניתן לו על ידי המערכת לפעול למען האינטרס של הציבור.
2. בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי מעשיו של השוטר, ששימש בתפקיד חוקר במשטרה, פוגע בחובת הנאמנות של עובד ציבור, כמו גם בתפקוד התקין של השרות הציבורי ובתדמיתו, וכי קמה חובתו לשפות את המשטרה בכל סכום בו היא תחויב בגין האירוע שנשעה על ידו.

חלוקת האחריות בין הנתבעים

1. משהגעתי למסקנה כי המדינה והשוטר חבים באחריות לנזקי התובעת "ביחד ולחוד", כאשר כל אחד מהם חב כלפי התובעת במלוא הנזק, נותר לקבוע ביחסים הפנימיים ביניהם את חלקו של כל אחד. כלומר את "שיעור ההשתתפות" שיש לייחס לו.
2. סעיף 84 לפקודת הנזיקין מסמיך את בית המשפט לחייב כל נתבע להשתתף בתשלומיו של נתבע אחר או לשפותו (ראו: ע"א 493/63 קופת חולים כללית נ' קבוצת כנרת, קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד יח(2) 225).
3. בהתאם לסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, במעוולים יחד, כל מעוול זכאי להשתתפות מהמעוולים האחרים על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק. כלומר, גובה ההשתתפות הוא פונקציה של דרגת האשם של המעוולים.
4. נטל הוכחת חלקו של מעוול אחד לעומת זולתו מוטל על המעוול המבקש דמי השתתפות מ"שותפו" לעוולה. ההשתתפות יכולה להיות של מאה אחוז או של אפס אחוזים.
5. נפסק כי החלוקה בין המעוולים במשותף תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים באופן יחסי, או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית (ראו: ע"א 4530/91 רשות הנמלים נ' צים (, 10.10.00); ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נ' עבד אלקאדר (, 07.09.10)).
6. העובדה שמעשיו של מעוול אחד הן בגדר "סיבה שבלעדיה אין" לקרות הנזק, ואלמלא התרשל לא היה הנזק מתרחש, איננה שוללת את זכותו לדרוש השתתפות מהמעוול השני (ראו: ע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק בע"מ (, 29.06.14)).
7. אכן לולא הייתה מתרשלת המשטרה ולולא הפרה את חובת הזהירות שלה, היה המעשה נמנע, אולם אין לשכוח כי עיקר האחריות הינה על השוטר שעשה את המעשה. לפיכך יש להורות על חלוקה שתשקף את האשמה המוסרית ביחס להתנהגותו של השוטר לעומת התרשלות המדינה שאפשרה התנהגות זו.
8. לאחר ששקלתי את כלל הראיות הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה יש לחלק את האחריות באופן שבו יישא השוטר בשני שלישים מהנזק ואילו הנתבעת בשליש.

הנזק

חוות הדעת הרפואיות והמומחה מטעם בית המשפט

1. התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעת של מומחית בפסיכיאטריה מטעמה - ד"ר יעל קולסקי, אשר בדקה את התובעת וקבעה בחוות דעתה מיום 13.06.17 כי לתובעת 70% נכות צמיתה, כאשר 30% נובע ממחלת הסכיזופרניה ו-40% נובע מהאונס שעברה. המומחית הגישה חוות משלימה מיום 28.07.20, לפיה לתובעת 80% נכות נפשית כאשר 30% יש לייחס לנכות עקב מחלת הסכיזופרניה שקודמת לאונס ו-50% עקב ההפרעה הפוסט טראומתית והחמרת מחלת הסכיזופרניה כתוצאה מהפוסט טראומה.
2. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת של מומחית בפסיכיאטריה ד"ר הלה יהלום מיום 09.09.19, אשר קבעה כי עוד טרם האירוע התובעת אובחנה כלוקה בסכיזופרניה ונכותה הייתה בשיעור של 40%, וכי בעקבות האירוע חלה החמרה במצבה הנפשי ונכותה עומדת כעת על 70% לצמיתות. המומחית הגישה חוות דעת משלימה מיום 07.03.21, לפיה אין החמרה במצבה הנפשי של התובעת לעומת בדיקתה הקודמת, והיא חזרה על קביעת הנכות בחוות דעתה הראשונה.
3. לאמור, לא הייתה מחלוקת על הנכות הצמיתה והמחלוקת התמקדה רק בשאלת הניכוי ביחס לעבר – כלומר, האם יש לייחס שיעור של 50% כטענת התובעת או 40% כטענת הנתבעת. לכן, מונתה ד"ר עדינה נעון כמומחית מטעם בית המשפט (להלן: " ד"ר נעון") אשר קבעה בחוות דעתה כי נכותה הנפשית הקשורה לאירוע הנידון בגין הפרעה פוסט טראומתית עם סימפטומים חלקיים, הינה בשיעור של 10% לצמיתות, בהתאם לסעיף 34(א)(2) לתקנות המל"ל.

קביעת נכותה הרפואית של התובעת כתוצאה מהאירוע

1. המומחיות נחקרו בבית המשפט. כאמור, חוות דעתה של ד"ר נעון עומדת בסתירה הן לחוות דעת מטעם התובעת והן לחוות הדעת מטעם הנתבעת.
2. הלכה היא בהקשר לחוות דעת של מומחה שממנה בית המשפט כי "משממנה ביהמ"ש מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לביהמ"ש נתונים מקצועיים לצורך ההכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן קימת סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת" (ראו: ע"א 558/96 חב' שיכון עובדים בע"מ נ' רוננטל חנן ואח', פ"ד נב(4) 570).
3. מכל מקום הסמכות האחרונה להכריע אם לקבל את חוות-הדעת או לדחותה נתונה לשופט היושב בדין. הפסיקה קבעה כי: "משמונה מומחה מטעם בית המשפט, הרי בית המשפט הוא המחליט, אילו מסקנות יש להסיק מחוות-דעתו של המומחה, ובעלי הדין אינם יכולים לדרוש, כי בית המשפט יצמצם עצמו רק לעיון וללימוד של חלקים מחוות-דעתו ... בית המשפט הוא הממנה מומחה מטעמו כדי לקבל תמונה מדויקת ומלאה, ואם חוות-הדעת של המומחה שמינה מקובלת עליו, רשאי בית המשפט להסתמך על כל חלק אשר כלול בה" (ראו: ע"א 402/85 מרקוביץ ואח' נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139).
4. ד"ר נעון ציינה בחקירתה בפניי כי האחוז הנמוך שהיא קבעה שיש לייחס לאירוע מושא כתב האישום מתבסס על כך שלשיטתה התובעת אשר חולת סכיזופרניה בעצם "הסכימה" למעשים מתוך מטרה להיפטר ממכשיר ציתות שחשבה שמצוי בגופה ולכן הטראומה שחוותה כתוצאה מהאירוע היא פחות חמורה ממי שלא הסכימה.

ד"ר נעון ציינה כי מקרה זה שונה מבחורה צעירה שנפגשת במהלך נופש עם בחורים צעירים ובכלל לא חשבה להיכנס איתם למיטה וכל שעלה במחשבות שלה זה רק להשתעשע ולדבר איתם אך בסוף הם מגיעים איתה לחדר ואונסים אותה בזה אחר זה (עמ' 32, ש' 12-19); הדינמיקה בענייננו היא אחרת, שכן מדובר בבחורה חולת נפש שחושבת שיש איזשהו מכשיר המושתל במקום כלשהו בבית או אולי בגופה, והוא מפריע לה. הוא הפסיכוזה שלה ואז היא פונה למשטרה בתלונה (עמ' 32, ש' 30- 33).

ד"ר נעון מדגישה כי התובעת הסכימה על אף שמדובר בהסכמה מתוך המחלה ולכן יש הבדל מבחינה משפטית (עמ' 33, ש' 8- 10). לטענתה, היא לא אמרה לשוטר שיפסיק ושיעוף מפה (עמ' 33, ש' 29) כי היא רצתה להיפטר מ"מכשיר העיקוב" בכל מצב.

" היא רוצה להיפטר מהמכשיר, בכל מחיר, כי הוא משגע אותה. היא נטרפת על דעתה שכל הזמן עוקבים אחריה. אז כשהוא אומר מלה אני אשים לך מגנומטר אז זה לא בזה וזה בגוף. אז עושה מגנומטר בגוף. וכשהוא אומר לה זה לא בגוף זה ברחם היא גם לא מתנגדת כי היא רוצה להיפטר מזה. מתוך המחלה שלה .. היא, בעצם זורמת. הוא נכנס לה לתוך המחלה ועובד עם המחלה שלה. ואז היא מסכימה בגלל שהיא רוצה להיפטר מהדבר המזעזע הזה מהמצלמות מהמכשיר הזה שתקוע לה באיזשהו מקום. זה לא אונס פתאומי ... (עמ' 34, ש' 1 -13).

ד"ר נעון מבדילה את המקרה של התובעת, כי ההסכמה שלה לא באה ממקום של הסכמה מדעת, אלא מתוך הסכמה עקב המחלה ורצונה להיפטר ממכשיר הציטוט שנמצא אולי בבית ובסוף היא משתכנעת מדברי השוטר כי המכשיר נמצא אולי בגופה. לטענתה, השוטר מנצל אותה אך אין לה הלם והיא מסכימה עד כדי כך שהיא אומרת "אני התחלתי ליהנות" (עמ' 35, ש' 5 -12).

1. מעדותה של ד"ר נעון עולה כי היא לא התייחסה להחמרה שחלה במחלתה הבסיסית של התובעת " זה לא היה מתפקידי" (עמ' 54, ש' 30 -31) ובהמשך: " אני לא יודעת אבל אני לא בדקתי אותה כי זה לא היה תפקידי" (עמ' 55, ש' 5 -6), " אני לא הערכתי את הסכיזופרניה זה לא תפקידי. הסכיזופרניה לא קשור לעניין" (עמ' 55, ש' 18).

לעומת זאת המומחית מטעם הנתבעת ציינה כי הייתה החמרה של הסכיזופרניה " רוב הנכות שאני ייחסתי לאירוע היא בגלל החמרה בסכיזופרניה" (עמ' 117, ש' 11; 121, ש' 11 -14).

1. לדידי אכן אין ליצור הפרדה בין תסמיני הפוסט טראומה שנגרמו לתובעת כתוצאה מהאירוע ובין ההחמרה במחלת הסכיזופרניה כתוצאה מהאירוע ובכל אופן אני מסכים עם התובעת כי ההבדלים בין חוות הדעת זניחים ואין, בנסיבות העניין, חשיבות של ממש לשיעור המדויק של אחוז הנכות. אכן אין מדובר בתיק פלת"ד בו שיעור הפיצוי עבור כאב וסבל מחושב על בסיס שיעור הנכות או בתיק של קטין ששיעור אובדן כושר ההשתכרות מחושב לפי הנכות התפקודית, אלא שדי בקבלת תמונה כוללת המבהירה את מצבה המוערך של התובעת שנגרם עקב האירוע המצער.
2. בנסיבות אלה, בשקלול כלל חוות הדעת, ולאחר ששמעתי את עדויות המומחיות בפניי, מצאתי לקבוע כי 30% משיעור הנכות של התובעת נגרם כתוצאה מהאירוע מושא התביעה.

שיעור הפיצוי המגיע לתובעת

הנזק הלא ממוני

1. חרף האמור בחוות דעתה של ד"ר נעון, בדבר הסכמה לכאורה של התובעת, אין צורך להכביר מילים אודות הכאב והסבל שהיה מנת חלקה של התובעת כקורבן פגיעה מינית. המעשים ה"מכוערים" בלשון המעטה וחומרתם הרבה מזכים את התובעת בפיצוי כללי על הנזק הלא ממוני. יש לראות בעצם התנהגותו האסורה של השוטר, תוך ניצול מעמדו, שהוכחה כראיה לכך שלתובעת שהייתה קורבן לה, נגרם נזק שהינו טבוע בעצם המעשה.
2. די בעובדות המפורטות בכתב האישום ובהכרעת הדין המרשיעה כדי לשמש ראיה מספקת לביסוס אומדנת הנזק הלא ממוני במקרה זה. בית המשפט המחוזי תיאר בגזר הדין מקצת הכאב והסבל שנגרמו לגופה ולנפשה של התובעת.
3. אין חולק כי המעשים שביצע השוטר בתובעת פגעו באופן קשה, בכבודה ובאוטונומיה שלה על גופה ועל חייה, וזאת במיוחד לאור מצבה הנפשי שהיה קיים באותה עת ומתן אמונה בנתבע כאיש חוק שאמור לסייע לה.
4. ב"כ התובעת ביקש לפסוק פיצוי בראש נזק נפרד של פגיעה באוטונומיה אך מצאתי להתמקד בראש הנזק של "כאב וסבל", במובנו הרחב ולהגיע לתוצאה דומה מבחינת היקף הפיצוי, אף בלא להידרש לראש נזק נפרד של: "פגיעה באוטונומיה" (ראו: ע"א 8195/09 פלוני ז"ל נ' פלונית (, 20.09.15)).
5. לאחר ששקלתי את כלל השיקולים, אני מעמיד את הפיצוי בראש הנזק הלא ממוני על סך של 500,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות בעתיד

1. הפיצוי בגין ראש נזק זה איננו נמדד על פי ההפרש שבין מה שהשתכר הניזק לפני התאונה ומה הוא משתכר או יכול להשתכר אחרי התאונה. אלא קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזק היה משתכר אחרי התאונה אלמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו (ראו: ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח 120; ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו' 1242; וע"א 79/65 מפעלי פלדה ישראליים נ' מלכה, פ"ד יט 266).
2. הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא בבחינת נזק בר פיצוי, ובלבד שקיים סיכוי שאינו אפסי, כי פוטנציאל זה היה מתממש.
3. הפסד כושר השתכרות נבחן על פי אובדנו של התובע הספציפי. ובכלל זה ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פחותה משיעור הנכות התפקודית וזאת בהתחשב בעיסוקו של הנפגע ויתר נתוניו ובכללן אופי העבודה, גילו ומצבו הרפואי בכללותו. ישנם מצבים בהם קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל (ראו: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב(3) 792).
4. בענייננו, אין חולק כי התובעת התקשתה להתמיד בעבודה ולא השתכרה עצמאית עוד לפני האירוע. לטענתה היא עבדה באופן לא סדיר ויתכן וגם הייתה ממשיכה לעבוד ככה בעתיד אלמלא ארע האירוע דנן. התובעת ביקשה לחשב רכיב זה לפי שכר המינימום ועבודה חלקית ובכלל זה לפסוק לה פיצוי בגין ראש נזק זה.
5. יש לקחת בחשבון כי אין מדובר בתובעת בעלת מיומנויות מקצועיות כאלה או אחרות. מדובר בתובעת אשר עקב מצבה הרפואי שקדם לאירוע, ועל רקע מצבה הנפשי, בחרה לעצמה אורח חיים ללא תעסוקה. יוער כי האירוע מושא התביעה ארע לאחר נתק תעסוקתי של מספר שנים במהלכן התובעת היתה מוגדת כחולת סכיזופרניה כרונית. אכן ישנם מקרים בהם בתי המשפט לוקחים בחשבון כי לא ניתן לשלול את האפשרות כי בשלב כלשהו ימאס לאדם בדרך חיים זו של בטלה והוא ינסה לנצל את פוטנציאל ההשתכרות הטמון בו. אך בנסיבות העניין, לאור מצבה הרפואי הכרוני של התובעת, אפשרות זו הינה כה קלושה עד כדי שלא ניתן לתת לה משקל.
6. בנסיבות אלה, בהעדר ראיות תומכות, לא מצאתי כי ייגרם לתובעת הפסד כושר השתכרות בעתיד.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

1. התובעת טוענת כי מאז האירוע הורע מצבה והיא איבדה אמון בבני אדם, ובכללם אנשי מקצוע. אמנם גם בסמוך למועד האירוע סבלה התובעת מפרנויות בשל התפרצות מחלתה, אך מדובר לטענתה במחלה המתאפיינת בתקופות של רמיסיה, ויש להניח שהיא הייתה חוזרת למצב של רמיסיה אלמלא הפגיעה. התובעת טוענת כי היא זקוקה לעזרה בניקוי וארגון הבית. התובעת העידה כי היא גרה בקומה רביעית וכי היא משלמת למנקה של חדר המדרגות 50 ₪ לשבוע בכדי שיסייע לה בהורדת שקיות האשפה (עמ' 112, ש' 15 -19), ובנוסף היא נזקקת לעזרת בנה, אשר מבצע עבורה קניות של תרופות ומזון, מתלווה אליה לבדיקות רפואיות, מסייע לה בארגון הבית ובכל הסידורים הנוגעים לבנק, ועד בית, ספקי שירותים ועוד.
2. עיון בראיות מעלה כי עקב מחלתה, בנה של התובעת נהג לסייע לה אף לפני האירוע והיא לא הוכיחה כי נזקקת לעזרה מיוחדת החורגת מנורמה המקובלת של עזרה שניתנה לפני האירוע.
3. בכל אופן התובעת לא הוכיחה כי העזרה קשורה במישרין לאירוע מושא התביעה ולא למחלתה דווקא.
4. בנסיבות אלה, מצאתי לפסוק לתובעת על דרך האומדנה פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד בסך גלובלי של 5,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

1. התובעת טוענת כי כשנתיים לפני האירוע היא הפסיקה ליטול תרופות פסיכיאטריות קבועות, והייתה במעקב פסיכיאטרי לא קבוע. לאחר האירוע מצבה החמיר והיא פנתה לקבלת טיפול נפשי אצל מטפלים שונים. לטענתה, היא לא מסוגלת לפנות לטיפול במערכת הרפואה הציבורית, אך בשל העלות הגבוהה היא התקשתה לאורך השנים להתמיד בטיפולים רציפים להם היא זקוקה ברפואה הפרטית.
2. התובעת לא הביאה כל ראיה כי נגרמו לה הוצאות רפואיות הקשורות במישרין לאירוע. המדובר בראש נזק מיוחד שעל התובעת הנטל להוכיחו, ומשלא עשתה כן אין מקום לקבל את בקשתה לפיצוי מוגבר בראש נזק זה.
3. כבר נפסק לגבי העבר כי מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו ועל התובע חלה החובה להוכיח לא רק שנגרם לו נזק אלא גם את היקפו (ראו: ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281).
4. יוער כי במסגרת הרפואה הציבורית זכאית התובעת לקבל את כלל השירותים הפסיכיאטריים שנכללים בסל הבריאות ולא השתכנעתי כי התובעת קיבלה בעבר שירותים אלו ועקב האירוע היא אינה מסוגלת לפנות לקבלת טיפול במסגרת הרפואה הציבורית. מהעדויות שהוצגו בפניי עולה כי התובעת הינה חשדנית ופרנואידית עוד מלפני האירוע וכפי שקבעו הן מומחית ביהמ"ש והן מומחית הנתבעת, כחלק מהמחלה, היא לא פנתה ולא תפנה לטיפול רפואי.
5. על כן, הנני סבור, שאין מקום לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה.
6. ביחס להוצאות השונות אותן מבקשת התובעת בגין רכישת מזון, תוספי תזונה, מוצרי היגיינה, תאורה מיוחדת ועוד, לא מצאתי כי התובעת עמדתה בנטל להוכיח כי נגרמו לה הוצאות כאלו ובכל אופן אין כל תיעוד כי בשל האירוע השתנו הרגלי הצריכה של התובעת בגין רכיבים אלו וככל הנראה, מדובר בהרגלים הקשורים למחלה ולא לאירוע. על כן לא מצאתי לפסוק פיצוי נפרד בגין הוצאות אלו.

דיור

1. התובעת טוענת כי האירוע היקשה עליה ועיכב את הליך מכירת דירתה (לצורך מעבר לדירה זולה יותר), והדבר היסב לה נזקים כלכליים. כך, היא יכלה לרכוש רק דירה מוזנחת ובעלת ליקויים שדרשו תיקון יקר. בנוסף, היא התקינה בביתה סורגים ואביזרים שנועדו להתמודד עם החרדות והפחד מפריצות, על מנת שתוכל שוב לחוש מוגנת בביתה שחולל.
2. מדובר לטעמי בטענה הדורשת הוכחה והתובעת לא עמדה בנטל זה ועל כן לא מצאתי לקבל את טענתה בהקשר לרכיב זה של נזק.

התוצאה

1. הנני מקבל את התביעה ומורה לנתבעים לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, את הסכומים האמורים, כאשר חלקם היחסי של כל אחד באחריות כמפורט לעיל. לסכומים הנ"ל יתווספו שכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% וכן הוצאות משפט.
2. הנני מקבל את ההודעה לצד ג'. על השוטר לשפות את המדינה בגין כל סכום בו היא חויבה לשלם לתובעת. באשר להוצאות בגין ההודעה לצד ג', השוטר ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.
3. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן הם יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה סיוון תשפ"ד, 01 יולי 2024, בהעדר הצדדים.