בפני	כבוד השופטת טלי מירום
התובע		ס' ח' נגד
הנתבעת		מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ
פסק דין

 

1. לפניי תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק) לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 17.8.1975, בעקבות תאונת דרכים מיום 24.7.2014.
2. התאונה אירעה כאשר התובע, נהג משאית במקצועו, נפל מעל משאיתו תוך כדי סידור מטען.
3. במועד התאונה היה התובע כבן 39, כיום הינו כבן 49.
4. בהחלטה מיום 5.1.2023, לאחר שמיעת הוכחות בנושא החבות, קבעתי כי נסיבות התאונה מהוות "תאונת דרכים" כמשמעה ב חוק הפיצויים. פסק דין זה יתמקד איפוא בשאלת הנזק בלבד.
5. בסוגיה זו הגישו הצדדים את ראיותיהם: התובע הגיש תצהיר עדות ראשית, אליו צורפו תיעוד רפואי, מסמכים מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), אשר הכיר בתאונה כתאונת עבודה, שומות מס וקבלות. כמו כן הוגש תצהיר של אשת התובע.
6. הנתבעת ביקשה להסתמך על תיעוד רפואי ועל מסמכי המל"ל - ענף נפגעי עבודה, ענף נכות כללית, ענף אבטלה וענף רציפות ביטוח. כן הגישה חוות דעת אקטוארית בדבר התגמולים שהתובע קיבל ויקבל מהמל"ל בגין פגיעתו.
7. התקיים דיון הוכחות במסגרתו עמדו התובע ואשתו לחקירה על תצהיריהם. לאחר מכן הגישו ב"כ הצדדים סיכומים בכתב.

הפגיעה והנכות הרפואית

1. בתאונה נגרם לתובע שבר בעצם הטאלוס בקרסול שמאל. ממקום התאונה סמוך לכרמי יוסף חזר לכפרו פרדיס. עם התגברות כאביו פנה לקופת החולים בכפר והופנה לחדר המיון בבית החולים הלל יפה. בבית החולים לא אובחן בצילום שבר, והתובע שוחרר לביתו. רק בבדיקת מיפוי עצם ובעקבותיה - בבדיקת CT כחודש וחצי לאחר התאונה אובחן השבר בקרסול. עקב התמשכות כאביו אובחן התובע בהמשך כסובל מתסמונת כאב אזורי מורכב (CRPS), טופל בתרופות והיה במעקב נוירולוגי ומרפאת כאב. בנוסף פיתח הפרעת הסתגלות למצבו הגופני.
2. ועדות רפואיות של המל"ל, שהכיר כאמור בתאונה כתאונת עבודה, קבעו לו נכויות זמניות בשיעור של 100% מיום התאונה ועד 31.3.2015 (סך הכל כשמונה חדשים); 25% מיום 1.4.2015 ועד 30.6.2015 (סך הכל כשלושה חדשים); 40% מיום 1.7.2015 ועד ליום 31.7.2016 (סך הכל 13 חדשים); ומיום 1.8.2016 נכות צמיתה כדלקמן:

30% בגין החבלה בקרסול שמאל עם התפתחות CRPS לפי תקנה 35(1)(ג) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התקנות);

10% בגין הפרעת הסתגלות לפי תקנה 34(ב)(2) לתקנות;

סך הכל: 37% במשוקלל.

1. ועדת הרשות לפי ת' 15, שדנה בעניינו של התובע, הודיעה לו כי אם הוא טוען כי אין ביכולתו להמשיך ולעבוד כנהג משאית, עליו להפקיד במשרד הרישוי את רשיונו לנהוג במשאית; התובע עשה כן, ולאור זאת הוגדלה נכותו במחצית והועמדה על שיעור 56%.
2. משהוכרה התאונה נשוא התביעה כתאונת דרכים כמשמעה ב חוק הפיצויים, הרי שנכותו הרפואית של התובע מחייבת בהליך זה על פי סעיף 6ב לחוק.

המחלוקות בין הצדדים

1. שלוש מחלוקות עיקריות בין הצדדים: הראשונה, מה מידת השלכתה של הנכות הרפואית על תפקודו של התובע ועל כושר השתכרותו, ובמילים אחרות, מה שיעור נכותו התפקודית; השניה, מהו בסיס השכר של התובע, לפיו יש לחשב את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו ולחשב את הפיצוי המגיע לו; והשלישית, האם יש לבצע ניכוי רעיוני של תגמולים שהיה התובע עשוי לקבל מהמל"ל, לו הועמד שכרו הרבע-שנתי על שיעור גבוה יותר.
2. להלן תקציר טענות הצדדים בכל אחת משלוש המחלוקות דלעיל.

הנכות התפקודית

1. לטענת התובע, יש להעמיד את נכותו התפקודית על 100%, זאת מהטעמים הבאים: בגין פגיעתו בתאונה הוא סובל כאבי תופת, מוגבל מאוד בכל פעולותיו, סובל ממצב נפשי ירוד ביותר ונזקק לטיפול תרופתי הגורם לו לתופעות לוואי קשות; מאז התאונה, שאירעה לפני עשר שנים, הוא אינו מסוגל לכל עבודה ובפועל אינו עובד כלל; הוא ויתר על רשיון הנהיגה במשאית ואף מכר את משאיתו; מבטחתו בביטוח אובדן כושר עבודה משלמת לו קצבה חדשית בגין אובדן כושר עבודה בשיעור 100% מאז חודש אוקטובר 2014 ועד היום.
2. הנתבעת טוענת מנגד, כי נכותו של התובע אינה מונעת ממנו לעבוד בכל עבודה, וכי למעשה אין לתובע כל מוטיבציה להשתלב בעבודה כלשהי ולהקטין את נזקו, אלא הוא מעדיף להתקיים על קצבת הנכות שהוא מקבל מהמל"ל ועל תגמולי ביטוח אובדן כושר העבודה, המגיעים יחדיו לסכום גבוה מבסיס שכרו עובר לתאונה; זו גם הסיבה, טוענת הנתבעת, לכך שהתובע אינו מוכן לפנות להליך שיקומי, על אף שהדבר הוצע לו על ידי המל"ל. לאמיתו של דבר, טוענת הנתבעת, כלל לא בטוח שהתובע לא עבד לאחר התאונה, שכן על רשיון הנהיגה למשאית ויתר רק שלוש שנים לאחר התאונה, וזאת על מנת "לזכות" בהפעלת ת' 15 על ידי ועדת הרשות של המל"ל, ואת משאיתו מכר רק כשנתיים לאחר התאונה, משום שנקלע לקשיים כלכליים; גם אם הוא עצמו לא עבד על המשאית, טוענת הנתבעת, ייתכן מאוד שאדם אחר עבד על המשאית למענו.

בסיס השכר

1. לטענת התובע, עובר לתאונה עבד הן כשכיר ב"יקבי גולדברג", חברה חקלאית לגידול גפנים, והן כנהג משאית עצמאי. לטענתו, העבודה ב"יקבי גולדברג" היא עונתית: בחדשי החורף והאביב מבצעים הכנות לגידול הגפנים; בתקופות אלו עבד התובע בהיקף של מספר שעות ביום ביקבים; עיקר העבודה הוא בחדשי הקיץ, אז בוצרים את הגפנים ומשווקים אותם. בתקופות אלו, טען התובע, הוא עבד כנהג משאית להובלה ושיווק של התוצרת, הן כשכיר עבור "יקבי גולדברג" והן עבור לקוחות נוספים, כנהג משאית עצמאי.
2. לטענת התובע, במשך שנים עבד עבור "יקבי גולדברג" כעצמאי, אולם כשנה וחצי טרם התאונה הפך לעובד שכיר של היקב, על מנת שלא לסבול מתנודות בהכנסות; בחודש מרס 2014, טען, פיטר אותו היקב וביקש כי יחזור לעבוד עבורו כעצמאי, וזאת משיקולי כדאיות כלכלית של היקב; התאונה, טען, אירעה ביומו הראשון כשחזר לעבודתו כעצמאי.
3. מכל אלו טוען התובע, כי אין לחשב את בסיס שכרו על יסוד התקופה הסמוכה לתאונה, שכן זו אינה משקפת את הכנסותיו הצפויות בעונת הקיץ, אלא על יסוד חישוב שנתי. לטענתו, הכנסותיו בשנה הקודמת לתאונה, שנת 2013, הן המשקפות נכונה את כושר השתכרותו. הכנסותיו בשנה זו עמדו על 117,907 ₪, ובניכוי מס הכנסה - 103,250 ₪, קרי, 8,604 ₪ לחודש, ובצירוף הצמדה מאמצע שנת 2013 - 9,717 ₪. זהו, טוען התובע, בסיס השכר לחישובי הפסדיו.
4. הנתבעת, מנגד, טוענת כי אין ממש בטענות התובע לפיהן במחצית הראשונה של שנת 2014 עבד כנהג משאית עצמאי, משלא הוצגו אסמכתאות כלשהן לעבודה כזו, כגון דו"ח שומה או דיווחים למע"מ, וכאשר התובע עצמו העיד כי הוצאותיו כעצמאי היו גבוהות מהכנסותיו; לטענתה, התובע עבד כשכיר בלבד ב"יקבי גולדברג" עד ליום 19.3.2014, שאז פוטר, וממועד זה ועד למועד התאונה שהה באבטלה.
5. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי לוּ היה ממש בטענותיו בדבר גובה הכנסותיו עובר לתאונה, הוא לא היה משלים עם קביעת המל"ל שהעמיד את הכנסתו הרבע שנתית על 5,799 ₪ בלבד (קרי, 1,933 ₪ לחודש), בשים לב לכך שמתוך בסיס הכנסה זה נגזר גובה קצבת הנכות שהוא מקבל, אלא היה פועל להגדלת בסיס ההכנסה על ידי הגשת השגה או ערר.
6. מכל האמור לעיל טוענת הנתבעת, כי יש להעמיד את בסיס שכרו של התובע לחישוב פיצוייו על בסיס השכר שנקבע לו במל"ל, דהיינו, 1,933 ₪ לחודש, ומשוערך להיום: 2,186 ₪.

ניכוי רעיוני

1. כהמשך לטענה האמורה מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי לו היה התובע פועל להגדלת בסיס ההכנסה על ידי הגשת השגה או ערר על קביעת המל"ל בעניין, היה זוכה לתגמולים גבוהים משמעותית מאלו שקיבל בפועל; לשיטתה, אם טוען התובע לבסיס שכר גבוה יותר, ואם תתקבל טענה זו על ידי בית המשפט, ולאור חובתו של נפגע לפעול בתום לב למיצוי זכויותיו מול המל"ל, הרי שיש לערוך ניכוי רעיוני של התגמולים שהיה זכאי לקבל, לו היה המל"ל מעמיד את שכרו על השיעור שנקבע על ידי בית המשפט בפסק הדין לחישוב הפיצוי בגין הפסדיו.
2. התובע מתנגד לעריכת ניכוי רעיוני; לטענתו, הוא פעל בתום לב בעצם כך שפנה למל"ל על מנת שיכיר בתאונה כתאונת עבודה; כן פעל בתום לב כאשר פנה למל"ל בנסיון לשנות את בסיס השכר, שהרי זהו גם אינטרס ברור שלו, להגדיל את בסיס השכר וכפועל יוצא - את שיעור התגמולים המשולמים לו. מכאן שאין מקום לבצע ניכוי רעיוני, אלא לנכות מסכום הפיצוי אך ורק את התגמולים שקיבל ויקבל בפועל, על פי בסיס השכר שנקבע.

דיון והכרעה

1. ראש וראשון, הגם שהתרשמתי באופן כללי ממהימנות עדותו של התובע (כפי שהתרשמתי מעדותו גם בשלב ההוכחות בשאלת החבות), סבורתני כי בכל הקשור לתעסוקתו והכנסותיו טרם התאונה לקתה עדותו במגמתיות מסויימת, כאשר מידת הנזק שהסבה לו התאונה, בעיקר במישור התעסוקתי, הוצגה באופן חמור יותר מאשר זה שנגרם לו בפועל.

הנכות התפקודית

1. אינני מקלה ראש בנכותו של התובע, בעיקר זו האורתופדית ובתסמונת הכאב בה לקה; עם זאת, לא התרשמתי כי מדובר בתסמונת כאב בעוצמה כזו שכל מגע קל ברגלו גורם לו לכאב עז, כפי שהעיד. התובע, כאמור, העיד בפניי פעמיים: פעם בשלב ההוכחות בשאלת החבות ופעם בשלב ההוכחות בשאלת הנזק. בשתי הפעמים התרשמתי כי על אף שהוא צולע מעט ונעזר בקב, אין מדובר במצב של אי סבילות מוחלטת לכל מגע ברגל, כבמקרים חמורים של CRPS. התובע אף העיד, כי הוא נוהג ברכב המשפחתי, הולך לקניות, מבקר עם משפחתו בקניון ואף מסיע את ילדיו (עדותו בעמ' 20-19 לפרוטוקול^[1]; עדות אשתו בעמ' 4-3, עמ' 6). בדומה, לא התרשמתי מכך שחשיבתו מעורפלת או כי כלשונו, הוא "כל הזמן מטושטש, מסטול" בשל התרופות שהוא נוטל (עמ' 19), אדרבא: התרשמתי כי התובע מודע היטב לסיטואציה, חד וצלול ומשיב בצורה ברורה ונחרצת על השאלות שנשאל.
2. אשר לטיפול הפסיכולוגי, הגם שהתובע העיד תחילה כי הוא מקבל טיפול כזה ברציפות "עד היום" (עמ' 27, ש' 13), הרי שבהמשך עדותו הסתבר כי אין אלו פני הדברים: מעבר לכך שהתובע התקשה למסור את שמו המלא של הפסיכולוג שטיפל בו, לדבריו, ברציפות משנת 2015 (עמ' 27, ש' 17), וידע לומר רק את שמו הפרטי, עניין תמוה כשלעצמו, הרי שבהמשך עדותו הודה כי למעשה מזה למעלה משנה הוא אינו מקבל טיפולים פסיכולוגיים כלל ומסתפק במפגש אחת ל - 5-4 חדשים אצל הרופאה הפסיכיאטרית (עמ' 29-27).
3. בנוסף, התובע אישר אמנם כי שלוש שנים לאחר התאונה ויתר על רשיון הנהיגה במשאית, זאת לפי הנחית ועדת הרשות לעניין ת' 15, ועל מנת שזו תפעיל תקנה זו בעניינו ותגדיל את נכותו; עם זאת הודה, כי מעולם לא נבדק כושר נהיגתו על ידי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים (המרב"ד), זאת הגם שבפרוטוקול שלה מיום 22.10.2017 קבעה ועדת הרשות כי תדוּן בהפעלת התקנה "לאחר החלטת המרב"ד בעניין הרשיון". בפועל הסתפקה הועדה בהצגת אישור על הפקדת הרשיון במשרד הרישוי בלבד, ולא עמדה על הצגת החלטה של המרב"ד (פרוטוקול ועדת הרשות מיום 6.12.2017). גם התובע אישר בעדותו, כי לא נבדק על ידי המרב"ד (עמ' 23); מכאן עולה, ראשית, כי הגוף המוסמך לקבוע את כושר נהיגתו של התובע מעולם לא בדק כושר זה לאחר התאונה, ואין למעשה כל קביעה מוסמכת לפיה אין התובע מסוגל או רשאי לנהוג על משאית; ושנית, כי התובע עצמו לא סבר כי אינו מסוגל לשוב ולעבוד כנהג משאית; לראיה, הוא גם לא מכר את משאיתו במשך כשנתיים לאחר התאונה, והמשיך לשלם עבורה את הרישוי השנתי ואת הביטוחים השונים (עמ' 22). זאת ועוד, חרף טענותיו לכך שהתרופות שהוא נוטל גורמות לו להרגיש "מטושטש ומסטול", הוא לא דיווח על כך למרב"ד, וממשיך, כאמור, לנהוג ברכבו הפרטי, מה שמקשה ליתן לטענות אלו משקל משמעותי.
4. לכך יש להוסיף, כי במשך עשר השנים שחלפו מאז התאונה לא נקט התובע כל צעד ממשי בנסיון להשתקם ולשוב לעבודה. את נסיונות המל"ל להפנותו לשיקום הוא דחה, כך העיד, לטענתו - בגלל תופעות הלוואי הקשות של התרופות שהוא נוטל (עמ' 19-18); אלא שעיון בתיעוד הרפואי העדכני ממרפאת הכאב בבית החולים הלל יפה (שצורף לתחשיב התובע מחודש פברואר 2023) מעלה, כי למעט אזכור כי הפסיק ליטול אלטרולט בשל תופעות לוואי, לא נרשמו מפיו תלונות על תופעות לוואי משאר התרופות (בעיקר סימבלטה וציפרלקס). אדרבא: מתיקו הפסיכיאטרי העדכני עולה כי הטיפול התרופתי עוזר לו ומקל על כאביו.
5. נוכח האמור לעיל, אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה כושר השתכרותו נשלל ממנו לחלוטין וכי נכותו הינה בשיעור 100%; אכן התרשמתי כי יקשה עליו להמשיך ולנהוג במשאית הכוללת שימוש בדוושת מצמד, אותה יש להפעיל ברגל שמאל הפגועה, כפי שהסביר התובע (עמ' 23); אולם יש לזכור, כי התובע עצמו העיד כי לא עסק אך ורק בנהיגה על משאית. מכאן שאין לומר, כי אין באפשרותו של התובע לעבוד בעבודה מפרנסת כלשהי.
6. בשים לב לנכותו הרפואית של התובע ולאמור לעיל, מצאתי לנכון להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור גבוה משיעור נכותו הרפואית - שיעור 50%.
7. עם זאת אעיר כבר כעת, כי על אף קביעה זו, לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכרו בעבר ובעתיד על פי חישוב אריתמטי מלא המבוסס על שיעור הנכות התפקודית כאמור, ולכך אתייחס בהמשך.
8. אציין, כי הנתבעת לא ביססה תשתית ראייתית לכך שהתובע המשיך לעבוד לאחר התאונה; עצם העובדה שהוא לא מכר את משאיתו אלא כשנתיים לאחר התאונה, וכי הפקיד את רשיון הנהיגה במשאית רק שלוש שנים לאחריה, על מנת "לזכות" בהפעלת ת' 15 במל"ל, אין בה כדי לבסס טענה זו, ובעניין זה מצאתי לנכון להעדיף את עדותו של התובע על פי טענות הנתבעת.

בסיס השכר

1. כאמור, בעניין זה מצאתי קושי בטענות התובע, נוכח חוסר בהירות וסתירות בין דברים שמסר התובע בתצהירו ובעדותו מחד, ובין דברים שכתב במסמכים שהגיש למל"ל.
2. ראשית, בתצהירו טען התובע, כי כל חייו הבוגרים עסק בנהיגה על משאית, אך מצא לנכון להגיש דו"חות שומה לשנים 2011 - 2014 בלבד, כלומר, רק מגיל 36, זאת כאשר בשנים 2014-2012 היו עיקר הכנסותיו מעבודה כשכיר דווקא, וראו להלן. נתונים על הכנסותיו כעצמאי ובכלל, מאז בגרותו בגיל 18 ובמשך כ - 18 שנה עד למועד זה, נמנע מלצרף. באופן זה נשללה מבית המשפט האפשרות לעמוד על היקף הכנסותיו לאורך תקופה שתאפשר לבחון את טענותיו לגבי רמת הכנסותיו כעצמאי.
3. עיון בדו"חות השומה שצורפו מעלה את הנתונים הבאים:

בשנת 2011 היו לתובע הכנסות של 78,890 ₪ מעסק בלבד;

בשנת 2012 היו לו הכנסות של 12,510 ₪ מעסק ו - 75,774 ₪ ממשכורת;

בשנת 2013 היו לו הכנסות של 24,839 ₪ מעסק ו - 92,344 ₪ ממשכורת;

בשנת 2014 היו לו הכנסות ממשכורת בלבד - 31,011 ₪.

1. מן האמור לעיל עולה, כי אם בשנת 2011 היו לתובע הכנסות מעסק בלבד, בשיעור חדשי ממוצע (נומינלי) של כ - 6,575 ₪, הרי שבשנתיים הבאות הפחית בצורה חדה את הכנסותיו מעבודתו כעצמאי, לשיעור חדשי ממוצע של כ - 1,000 ₪ בשנת 2012 וכ - 2,070 ₪ בשנת 2013; בשנת 2014 לא היו לו כל הכנסות מעסקו. ואכן, התובע אישר, כי בשל כובד ההוצאות, שעלה על ההכנסות, העדיף לעבוד כשכיר (עמ' 14); כך גם עולה ממכתבו מיום 18.2.2018 של רואה החשבון שלו, יועץ המס אשר ישראלי, למל"ל, בנסיון לשכנעו לתקן את חישוב שכרו הרבע-שנתי: במכתב זה ציין רואה החשבון במפורש, כי התובע החל לעבוד ב"יקבי גולדברג" כשכיר "כדי לשפר את מצבו הכלכלי". משמע, דומה כי התובע לא ראה ברכה רבה בעמלו כנהג משאית עצמאי, ועל כך הפחית את היקף העבודה הזו בצורה משמעותית, כשהוא מעדיף לעבוד כשכיר.
2. אלא מאי, נתונים אלו, כמו גם עדותו של התובע לעניין עיסוקיו והכנסותיו בשנה וחצי טרם התאונה, אינם עולים בקנה אחד עם הצהרותיו של התובע עצמו בטפסי תביעה שונים שהגיש למל"ל - לדמי אבטלה, לדמי פגיעה בענף נפגעי עבודה, ולנכות כללית.
3. כך, הגם שבתצהירו טען, כי עובר לתאונה עבד כשכיר ב"יקבי גולדברג", ובמקביל גם כנהג משאית עצמאי, הרי שבעדותו, ולאחר שעוּמת עם התביעה לדמי אבטלה שהגיש, אישר כי מספר חדשים לפני התאונה, ביום 19.3.2014, פוטר על ידי היקב (עמ' 9).
4. ואכן, ב תביעתו לדמי אבטלה, שהוגשה ביום 28.8.2014, קרי, לאחר התאונה, ואשר מולאה לטענת התובע על ידי רואה החשבון שלו (עמ' 11), הוא ציין כי הוא בעל עסק עצמאי, בו עבד תקופה כוללת של כשנתיים וחצי (ולא כל חייו הבוגרים, כנטען בתצהירו); הוא הצהיר, כי אצל שרון רוזנברג, שהוא ו"יקבי גולדברג" חד הם (כפי שהעיד בעמ' 11), עבד "רק חדשיים-שלושה, לא ברצף" - זאת כאשר במסגרת עדותו טען כי עבד שם למעלה משנה (עמ' 10), וכאשר על פי דו"חות השומה שהציג, עבד כשכיר כבר משנת 2012. עניין זה נותר, למעשה, שרוי בערפל, שכן התובע לא הציג תלושי שכר בכלל, ומ"יקבי גולדברג" בפרט, ובאפן תמוה העיד כי לא סבר שהיה עליו להציגם (עמ' 12); מכאן שלמעשה לא הוכיח מתי החל לעבוד כשכיר, היכן ומה היה שכרו במדוייק. אוסיף, כי התביעה מולאה, לטענת התובע, על ידי רואה החשבון שלו, שהוא לכאורה הגוף המוסמך והמכיר מכלי ראשון את עיסוקיו ואת הכנסותיו של התובע, ועל כן לכאורה יש לייחס לה מידה גבוהה של אותנטיות ואמינות.
5. דברים דומים ציין התובע בטופס דמי הפגיעה לגבי התאונה נשוא התביעה, שנחתם על ידי התובע ביום 8.9.2014: בפרק "פירוט העיסוקים לפני הפגיעה", נכתב - "לא עבדתי, הגשתי תביעה לדמי אבטלה."
6. לא זו אף זו, בטופס התביעה שהגיש ביום 3.6.2015 ל ענף נכות כללית, ציין, בפרק העוסק במקומות עבודה קודמים - "עבדתי כשכיר עד 19.3.2014, לאחר מכן מובטל ולאחר מכן תאונת עבודה 24.7.2014". עניין התעסוקה כנהג משאית עצמאי, בין לפני הפיטורים ובין אחריהם, לא נזכר ולו במילה.
7. זאת ועוד: התובע העיד, כי פוטר על ידי היקב ב - 19.3.2014 משיקולי כדאיות כלכלית של היקב, שהעדיף להתקשר עמו כעצמאי, כנגד חשבוניות, ולא כשכיר, ולהימנע מתשלום פיצויים (עמ' 15); ואולם, הגם שלטענתו, לאחר פיטוריו כאמור המשיך לעבוד עם היקב כעצמאי, ששילם לו בשיקים כנגד חשבוניות (עמ' 12, עמ' 13), הוא לא הציג ולו חשבונית אחת, לתקופה בת ארבעת החדשים מאז הפיטורים ועד לתאונת העבודה, ואף לא שיק אחד ששולם לו כנגד החשבונית; כך גם לגבי יום העבודה שבמהלכו נפגע. הוא אף לא הציג אסמכתאות כלשהן לכך שעבד עבור לקוחות אחרים, כפי שטען. בנוסף, הוא לא הביא כעד מטעמו את המעסיק מ"יקבי גולדברג", על מנת שיעיד כי זה היה ההסדר המוסכם שאמור היה להיכנס לתוקף עם פיטוריו. למעשה, לאחר שהוצגו לו את דברים שכתב הוא עצמו בטופס התביעה לנכות כללית, כמפורט לעיל, הודה התובע ביחס לתקופה שלאחר פיטוריו כי "עבדתי אולי יום או יומיים במשאית שלי" (עמ' 13); לא זו אף זו: בהמשך עדותו מסר כי יום התאונה היה יום העבודה הראשון שלו מאז פיטוריו (עמ' 13); משמע, חרף עדותו, אישר בסופו של דבר כי לא עבד כלל ולא היו לו הכנסות כלל מאז פוטר מהיקב ביום 19.3.2014.
8. בהתאם, לא בכדי עולה מדו"ח השומה של שנת 2014, כי לא היו לתובע הכנסות כלשהן מעסק; במילים אחרות, גם בשלושת החדשים עד לפיטוריו מהיקב וגם בארבעת החדשים הבאים עד לתאונה לא היו לו הכנסות כלשהן כנהג משאית עצמאי; משמע, מתחילת שנת 2014 עבד כשכיר בלבד, ואף זאת במשך כחדשיים ומחצה בלבד.
9. על רקע זה אין בידי לקבל את טענת התובע בסעיף 25 לסיכומיו, ולפיה הוכיח שעם פיטוריו מ"יקבי גולדברג" המשיך להשתכר אותה רמת שכר, כאשר ההבדל היחידי היה בסיווג אופן עבודתו - עצמאי במקום שכיר. למעשה, עם פיטוריו לא היתה לו הכנסה כלשהי, כך במשך למעלה מארבעה חדשים, עד למועד התאונה. כך מסר בשלוש תביעות שונות בחתימתו למל"ל - לדמי אבטלה, לדמי פגיעה ולנכות כללית, וכך עולה גם מהתשתית הראייתית שהציג, וליתר דיוק, מהעדרן המוחלט של ראיות שיתמכו בטענותיו ההפוכות.
10. ואבהיר: עדות התובע באשר לאופי עבודתו, החל מעבודתו כשכיר ב"יקבי גולדברג" במשך למעלה משנה טרם התאונה (עדות העומדת בסתירה לנתונים שכתב בטופס התביעה לדמי אבטלה); עֲבור דרך סיבת פיטוריו משם; וכלה בעדותו לפיה העבודה בחקלאות היא עונתית, כשעיקר העבודה בהובלה ובשיווק של תוצרת הגפנים היא בחדשי הקיץ - עדות זו הינה עדות יחידה של בעל דין, ובהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ניתן לקבלה ולבסס על פיה ממצאים עובדתיים רק אם נמצא להם סיוע בתשתית הראייתית; אלא שסיוע כזה לא נמצא, כאמור. התובע לא הביא מטעמו כל ראיה שתתמוך בעדות האמורה. הוא לא העיד מטעמו את המעסיק מ"יקבי גולדברג" שיעיד על משך עבודתו ביקב, על אופי עבודתו שם, על סיבת פיטוריו ועל הסדר ההתקשרות הנטען שהיה אמור להיכנס לתוקף לאחר הפיטורים; הוא נמנע מלהציג תלושי שכר. ויוזכר, כי בטופס התביעה לדמי אבטלה ציין כי עבד ביקב במשך חדשיים-שלושה בלבד ואף זאת לא ברצף.
11. אשר לטענה בדבר היות עבודת החקלאות עבודה עונתית: ראשית, אין מדובר בעניין שהינו בגדר ידיעה שיפוטית. גם אם לא אדקדק עם התובע ואמנע מקביעה כי זוהי טענה שבמומחיות הטעונה תמיכה בחוות דעת מומחה, אין בידי להסתמך בעניין זה על עדותו של התובע, זאת לאור הבעייתיות בעדותו כמפורט לעיל. כאמור, לא הובא כל ראיה חיצונית שתתמוך בטענה זו, כגון עדות של המעסיק מ"יקבי גולדברג", או ראיות לגבי הכנסות על פי חדשים, קרי, תלושי שכר חדשיים ודו"חות מע"מ דו-חדשיים, מהם ניתן ללמוד על רמת ההכנסה לפי תקופות, ולהסיק האם אכן יש הבדל בין ההכנסות בחדשי השנה השונים לאורך השנה, ולא רק בשנה שלפני התאונה, אלא ברצף של מספר שנים לפני כן. ראיות אלו לא הוצגו על ידי התובע, שהעדיף להציג נתונים שנתיים בלבד.
12. אעיר, כי אשתו של התובע - שאמנם איננה "מומחית" כהגדרתה ב פקודת הראיות, אולם יש להניח כי היא מכירה את אופי עבודתו של בעלה, העידה כי "כידוע", "עונת הפירות" היא מחודש מאי ועד ספטמבר (עמ' 9); נשאלת איפוא השאלה, מדוע לא החל התובע לעבוד מיד בתחילת העונה, בתחילת חודש מאי, אלא רק כשלושה חדשים מאוחר יותר, בסוף חודש יולי - שהיה, כפי שהעיד, יום עבודתו הראשון מאז פיטוריו?
13. מכל המקובץ לעיל, בבואי לקבוע את בסיס השכר לפיו יחושבו הפסדיו של התובע, אין בידי להסתמך על הכנסתו של התובע בשנת 2013 כבסיס לחישוב הפסדי שכרו, כטענתו. כאמור, עיקר הכנסתו בשנה זו, סך של 92,344 ₪, הוא שכר ממשכורת; לכאורה מדובר בשכר חדשי ממוצע של כ - 7,700 ₪; גם אם אתעלם מהאמור בטופס דמי האבטלה שמילא התובע, לפיו עבד ב"יקבי גולדברג" שלושה חדשים בלבד, ואצא מנקודת הנחה כי עבד שם שנה תמימה, הרי שמאז אמצע חודש מרס 2014, כבר לא עבד שם, לאחר שפוטר, ומנתון זה לא ניתן להתעלם; התובע לא הראה, כי מאז מועד זה ואילך המשיך לעבוד עם היקב כעצמאי, לא הציג חשבוניות או אסמכתאות אחרות, ולמעשה אישר כי יום התאונה היה יום עבודתו הראשון מאז פיטוריו ארבעה חדשים קודם לכן. אין איפוא מקום להניח, כי היה ממשיך להשתכר שכר דומה לאחר פיטוריו, בין כשכיר ובין כעצמאי.
14. אשר לעבודתו כעצמאי: כאמור, התובע לא הציג דו"חות שומה לשנים הקודמות לשנת 2012, הגם שלפי עדותו עבד כנהג משאית עצמאי כל חייו הבוגרים (עדות שמצדה עומדת בסתירה למה שכתב בתביעתו לדמי אבטלה). ברי, כי הכנסותיו מעסק זה לא היו מהמשופרות, וכאמור לעיל, הוא העדיף לצמצם עד מאוד את היקף עבודתו כעצמאי ולעבוד כשכיר. בהתאם, הכנסתו מעסק בשנת 2012 היתה 12,510 ₪, שהם כ - 1,070 ₪ לחודש בממוצע, והכנסתו מעסק בשנת 2013 היתה 24,839 ₪, קרי, כ - 2,070 ₪ לחודש בממוצע.
15. מנגד, לא ניתן להתעלם מכך, שלכל הפחות בשנים 2012 - 2013 עבד התובע והגיע לרמת שכר כדלקמן:

בשנת 2012 - הכנסה חייבת של 84,743 ₪, ובניכוי מס הכנסה (9,368 ₪) = 75,375 ₪, שהם כ - 6,281 ₪ בממוצע לחודש, ומשוערך להיום (מאמצע השנה): 7,280 ₪ במעוגל;

בשנת 2013 - הכנסה חייבת של 117,907 ₪, ובניכוי מס הכנסה (14,657 ₪) = 103,250 ₪, שהם כ - 8,604 ₪ בממוצע לחודש, ומשוערך להיום (מאמצע השנה): 9,883 ₪ במעוגל.

חישוב ממוצע של שנתיים אחרונות אלו מביא לתוצאה של כ - 8,600 ₪, בערכי היום.

1. בנסיבות שהוכחו, בהן במועד התאונה היה התובע לאחר למעלה מארבעה חדשים בהם לא עבד ולא השתכר כלל, כאשר פוטר מעבודתו כשכיר, כאשר מסתבר כי הכנסותיו מעבודתו כעצמאי היו נמוכות מאוד, וכאשר לא הציג ראיות לעבודתו כעצמאי במהלך שבעת החדשים שלפני התאונה, דומני כי יהיה זה הגון וראוי להעמיד את בסיס שכרו של התובע על שיעור 70% מתוך השכר הממוצע של השנתיים האחרונות, כאשר ההפחתה בשיעור של 30% מרמת השכר האמורה מבטאת את העובדה שבפועל לא עבד התובע כלל בארבעת החדשים שלפני התאונה, והוא לא הוכיח כי עם שובו לעבודה, ביום התאונה, היה לו סיכוי של ממש להגיע לרמת השכר אותה השתכר שנה קודם לכן. שיעור 70% מתוך השכר הממוצע של 8,600 ₪ הינו 6,000 ₪ במעוגל.
2. אעיר, כי לאותה תוצאה ניתן להגיע על ידי העמדת בסיס שכרו של התובע על שיעור שכר המינימום, מתוך הנחה שהתובע היה משתלב בעבודה כלשהי, ומשתכר בה לא פחות משיעור שכר המינימום. שיעור זה, בערכי היום, הינו 5,880 ₪, ובמעוגל: 6,000 ₪.

בסיס השכר במל"ל

1. במסגרת התביעה לדמי הפגיעה לא נקב התובע בשיעור השכר בשלושת החדשים האחרונים, אלא ציין - "לא עבדתי, הגשתי תביעה לדמי אבטלה."
2. על פי מסמכי המל"ל וחוות הדעת האקטוארית העדכנית (כולל הבהרת האקטואר) שהוגשה היום, הועמד שכרו הרבע שנתי של התובע לצורך תשלום דמי הפגיעה על שיעור 6,816 ₪, שהם 2,272 ₪ לחודש; שכרו הרבע שנתי של התובע לצורך תשלום גמלת הנכות הועמד על 5,799 ₪, שהם 1,933 ₪ לחודש.
3. כאמור, לטענת הנתבעת יש להעמיד את בסיס שכרו של התובע לחישוב פיצוייו על בסיס השכר שנקבע לו במל"ל. אין בידי לקבל טענה זו.
4. סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 וכן תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות המקדמות) קובעים, כי השכר הקובע לצורך תשלומי גמלה לעצמאי שנפגע בעבודתו ייקבע על פי ההכנסה ששימשה לתשלומי מקדמות לפני הפגיעה, כאשר עם קרות תאונה הופכת הכנסה זו, לעניין תשלום הגמלאות, להכנסה לפי שומה סופית; תכליתה של ההוראה ב תקנות המקדמות היא למנוע מצב של שינוי בדיעבד של גובה ההכנסות המשמשות בסיס לחישוב הגמלאות. חריג לכך הוא במקרים בהם מסר המבוטח העצמאי דו"ח עדכני בנוגע להכנסותיו טרם קרות התאונה, שאז יחושבו הגמלאות על בסיס הדו"ח העדכני (ראו: עב"ל (ארצי) 51013/98 הנו ואח' נ' המל"ל [10.2.2002]; ת"א (שלום ראשל"צ) 4706/01 וולמן נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ [3.8.2004]; ב"ל (ירושלים) 4503-1-11 לאפי נ' המל"ל [8.1.2012]; עב"ל (ארצי) 32864-10-14 דורושקביץ נ' המל"ל [25.2.2016]).
5. במקרה דנא לא הראה התובע, כי טרם התאונה הגיש למל"ל דו"ח הכנסות עדכני הצופה עלייה בהכנסותיו; בהתאם הועמד בסיס שכרו לצורך הגמלאות על ההכנסה ששימשה לתשלום המקדמות טרם הפגיעה.
6. אלא מאי, בית המשפט אינו מחוייב להוראות תקנה 11 לתקנות המקדמות, הקובעות את דרך חישוב בסיס השכר או ההכנסה לצורך תשלום גמלאות המל"ל; עליו לקבוע את כושר השתכרותו של התובע על פי התשתית הראייתית שהובאה בפניו, גם אם ישנו פער בין נתון זה ובין בסיס ההכנסה הנקבע על ידי המל"ל בהתאם ל תקנות הללו. כאמור, מצאתי לנכון, על יסוד התשתית הראייתית שהובאה בפניי, להעמיד את בסיס השכר של התובע על שיעור 6,000 ₪, כמפורט בהרחבה לעיל. מכאן שדין טענתה של הנתבעת בעניין זה להידחות.

הנזק

1. לאור האמור לעיל, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בהתאם לראשי הנזק כדלקמן:

כאב וסבל

1. בהתאם להוראות תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, בשים לב לנכותו הרפואית ולגילו, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 76,276 ₪.

הפסדי שכר, גריעה מכושר ההשתכרות והפסדי פנסיה:

1. אקדים ואומר: הגם שהעמדתי את נכותו התפקודית של התובע על שיעור 50%, אינני סבורה כי יש לפסוק לו פיצוי על פי חישוב אקטוארי מלא על יסוד שיעור נכות זה ובסיס שכרו, אותו העמדתי כאמור לעיל על 6,000 ₪. ראשית, יש לזכור כי תסמונת הכאב אובחנה אצל התובע בשלב מאוחר יותר; מצבו הנפשי אף הוא התפתח רק בהמשך (פניה ראשונה לטיפול במישור זה היא רק בחודש יוני 2015). חרף זאת, התובע לא הראה כי עשה מאמץ כלשהו לנסות ולחזור לעבודה כלשהי לא בסמוך לאחריה ולא לאורך כל עשר השנים שחלפו מאז התאונה. כאמור, התובע דחה את נסיונות המל"ל להפנותו לשיקום, מן הטעם שהתרופות שהוא נוטל אינן מאפשרות זאת; אלא שציינתי לעיל כי טענה זו בעייתית לאור התיעוד הרפואי, ממנו עולה כי התרופות מקלות דווקא על מצבו, לאור התנהלותו של התובע בפועל בחיי היומיום כעולה מעדותו, ולאור התרשמותי הישירה ממנו בשתי ההזדמנויות בהן העיד בפניי. דומה כי יש טעם רב בטענתה של הנתבעת בעניין זה, לפיה אין לתובע כל עניין לנסות ולחזור להשתלב בשוק העבודה, אשר - כפי שצויין לעיל - ממילא לא התבטא מבחינתו ביציבות ובוודאות יתרה, לאור התנודות בהכנסותיו של התובע כעוסק עצמאי, ולאור פיטוריו ממקום עבודתו כשכיר, והוא מעדיף להתקיים על קצבת הנכות מהמל"ל ועל תגמולי הביטוח. מצאתי לנכון ליתן ביטוי להתנהלות זו של התובע, אשר יש בה משום הפרת חובתו להקטנת הנזק, על ידי פסיקת סכומים גלובליים בגין הפסדי השכר, בחלק מהתקופות בעבר, ולעתיד, כנגזרת מהחישוב האקטוארי המלא.
2. הפסדי העבר: לא מצאתי לנכון להתבסס על אישורי אי הכושר הרציפים שקיבל התובע מרופא המשפחה שלו מאז התאונה ועד בכלל, בין השאר משום שתסמונת הכאב ומצבו הנפשי אובחנו בשלב מאוחר יותר. לפיכך יחושבו הפסדי השכר המלאים לתקופה בת 8 החדשים בהם נקבעה לתובע נכות בשיעור 100% במל"ל, והחל מתקופה זו ואילך - על בסיס נכות של 50%, אך בחישוב גלובלי בהתאם לאמור לעיל:

מיום התאונה ועד 31.3.2015, סך הכל כשמונה חדשים - אי כושר מלא (100%): 6,000 ₪ X 8 ח' = 48,000 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה - 53,925 ₪.

מיום 1.4.2015 ועד היום, סך הכל 112 חדשים: בחישוב אריתמטי מלא לפי 50%, התוצאה היא: 6,000 ₪ X 50% X 112 ח' = 336,000 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה - 359,121; אך לאור האמור לעיל ייפסק סכום גלובלי של 260,000 ₪.

סך הפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר: 313,925 ₪.

1. שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות: בחישוב אקטוארי מלא לפי 50% התוצאה היא: 6,000 ₪ X 50% X 166.7 (מקדם היוון עד לגיל 67) = 500,100 ₪, אך לאור האמור לעיל ייפסק סכום גלובלי של 360,000 ₪.

אציין, כי מצאתי לנכון לחשב את הפסדיו העתידיים של התובע עד לגיל 67, כנהוג ביחס לשכיר, זאת כיוון שעיקר עבודתו והכנסותיו בשנים שלפני התאונה היו מעבודתו כשכיר; בהתאם ייפסק גם פיצוי עבור הפסדי פנסיה (זאת כאשר לגבי עצמאי אין לפסוק פיצוי עבור הפסדי פנסיה - רע"א 4816/20 לסקוב ואח' נ' פלונית ואח' [10.3.2021]).

1. הפסדי פנסיה: ייפסק שיעור 12.5% מהפסדי השכר בעבר ובעתיד (673,925 ₪), סך הכל: 84,241 ₪.

עזרת הזולת

1. לטענת התובע, בעקבות פציעתו בתאונה הוא נעזר באשתו בפעולות היומיום, ואין באפשרותו לסייע לה בעבודות הבית, בתחזוקתו ובטיפול בילדים כבעבר. כך עולה מתצהירו ומתצהיר אשתו; ואולם במהלך שמיעת העדויות הסתבר, כי למעשה אין שינוי משמעותי בהתנהלות המשפחתית לאחר התאונה: התובע ממשיך לסייע בעריכת קניות ובהסעת שני הילדים (הבכור הוא בעל צרכים מיוחדים), אשתו, שהינה והיתה מאז ומעולם עקרת בית, ממשיכה לבשל עבור בני המשפחה, לרבות התובע, ולהגיש להם את הארוחות, כמקודם; ושניהם אישרו כי למעשה לא היה מאז התאונה כל אירוע בו נזקקו לאיש מקצוע חיצוני, למעט עבודות חשמל פשוטות אותן ביצע עבורם - כפי שביצע גם טרם התאונה - אחיו החשמלאי של התובע (עדות התובע, עמ' 25-24, עמ' 26; עדות אשתו, עמ' 4-3, עמ' 8-6).
2. מכל מקום, גם אם התובע נזקק לעזרה מוגברת עקב מגבלותיו וכאביו בקבלת התרופות או בהתנהלות היומיומית יותר מאשר טרם התאונה, ברי כי מדובר בעזרת המשפחה ללא תמורה כספית. לפיכך, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי על בסיס תשלום לעזרה חיצונית, כפי שנטען על ידי התובע בסיכומיו. בגין עזרה זו מצאתי לנכון לפסוק לתובע, על דרך האומדנא, פיצוי כולל, לעבר ולעתיד, של 40,000 ₪ בערכי היום.

הוצאות רפואיות ונסיעות

1. התובע טוען להוצאות חדשיות של כ- 105 ₪ בגין השתתפותו בעלות תרופות, טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה, ביקורים אצל רופאים וכדומה.
2. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל, אשר אמור לשאת בכל ההוצאות הרפואיות, בהתאם ל תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968. התובע טען בעדותו, כי פנה למל"ל וסורב (עמ' 27-26), אולם הוא לא הציג כל ראיה תומכת, כגון הפנייה עצמה, לא כל שכן את תשובת המל"ל. לפיכך, ומשלא הובא כל טעם לכך שהמל"ל ידחה פנייה של התובע בהתאם ל תקנות, יש לקבוע כי התובע לא מיצה את זכותו לקבל החזרים בגין הוצאותיו הרפואיות.
3. בשים לב לאמור לעיל, אני פוסקת לתובע, על דרך האומדנא, פיצוי כולל בפריט זה, לעבר ולעתיד, של 20,000 ₪ בערכי היום.

סך כל הנזק

1. נזקו של התובע מסתכם איפוא, בסך של 894,442 ₪ כדלקמן:

כאב וסבל: 76,276 ₪

הפסדי שכר בעבר: 313,925 ₪

אובדן כושר השתכרות: 360,000 ₪

הפסדי פנסיה: 84,241 ₪

עזרת הזולת: 40,000 ₪

הוצאות: 20,000 ₪

סך הכל: 894,442 ₪

ניכויים

1. לטענת הנתבעת, התובע לא פעל בתום לב להגדלת בסיס השכר לחישוב גמלאות המל"ל; לפיכך, יש לבצע ניכוי רעיוני של הגמלאות שהיה התובע עשוי לקבל, לו היה פועל כאמור. התובע טוען מנגד, כי אין מקום לניכוי רעיוני, שכן התובע עמד בחובתו ופנה למל"ל.
2. בעניין זה הציג התובע את מכתבו מיום 18.2.2018 של רואה החשבון שלו, מר ישראלי, למל"ל (סעיף 35 לעיל), בו עתר להעלות את בסיס שכרו של התובע לחישוב הגמלאות על יסוד הטענה כי מדובר בעבודה עונתית.
3. כמו כן העיד התובע (עמ' 15 ואילך), כי פנה מספר פעמים למנהל מחלקה במל"ל, וביקש להעלות את בסיס שכרו לחישוב הגמלאות; לטענתו, הוא אף הציג בפניו את מכתבו של רואה החשבון שלו, אלא שמנהל המחלקה סירב אף לעיין בו, וטען בעקשות כי המל"ל מתבסס על השכר בשלושת החדשים שלפני התאונה, ואין כל אפשרות לחרוג מכלל זה. התובע העיד, כי הדבר קרה כ - 4-3.5 שנים לאחר התאונה, מה שמתיישב עם תאריך מכתבו של רואה החשבון למל"ל.
4. מכל אלו, הגם שעדותו בעניין זה של התובע עוררה קושי מסויים (כגון שלא ידע לנקוב בשמו של מנהל המחלקה במל"ל), והגם שמעולם לא הוצגה תשובתו של המל"ל על מכתבו של רואה החשבון, ובכלל יש לתמוה על כי כל ההתנהלות מול המל"ל בעניין זה, כעדותו של התובע, היתה בעל-פה, מצאתי לנכון לקבל את עדותו של התובע בעניין זה ולקבוע כי אכן ניסה לפעול מול המל"ל לתיקון שכרו הרבע-שנתי, אך ללא הצלחה.
5. נשאלת השאלה, האם בכך מיצה התובע את זכויותיו בתום לב מול המל"ל, או שמא היה עליו להמשיך ולהתדיין עם המל"ל בעניין זה, לרבות הגשת תביעה לבית הדין לעבודה; סבורתני כי התשובה לכך שלילית.
6. אינני סבורה כי יש לגזור גזירה שווה בין קביעת דרגת הנכות במל"ל ובין קביעת בסיס השכר לגמלאות. אכן, בכל הקשור לקביעת דרגת הנכות, הלכה פסוקה היא כי במקרה של תביעה נגד מעביד (ובענייננו מדובר בתביעה נגד מבטחת רכבו של עובד עצמאי, שרואים אותה כתביעה נגד מעביד - רע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון משה תמר, פ"ד נג(5) 145 [1999]), חובתו של העובד להקטין את נזקו של המעביד (ובענייננו - של מבטחת רכבו) ולהגיש תביעה למל"ל, תוך מיצוי זכויותיו בעניין זה בתום לב (ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת ואח' נ' בשאראת ואח' [1.2.2016], להלן: עניין נחום בסה). הלכה זו מורה, כי במקרה בו נקבעו לנפגע על ידי מומחי בית המשפט אחוזי נכות גבוהים מאלו שקבעו לו הועדות הרפואיות של המל"ל, חובה עליו לשוב ולפנות למל"ל במסגרת בקשה להחמרת מצב ולהציג חוות דעת אלו, שאם לא כן ינוכו מנזקו תגמולי המל"ל הרעיוניים שהיה יכול לקבל לו היה פועל כאמור לעיל, והיתה נקבעת לו במל"ל נכות זהה לזו שקבעו לו מומחי בית המשפט.
7. ואולם, אם קביעת דרגת הנכות נתונה לשיקול דעתם של רופאי המל"ל, כאשר ניתן להצביע בפניהם על שינוי מצב בשיעור נכותו של הנפגע, בהתאם לחוות הדעת של מומחי בית המשפט, הרי שקביעת בסיס השכר לחישוב התגמולים קבועה בחוק וב תקנות המקדמות, כפי שפורט לעיל, ואינה נתונה לשיקול דעת.
8. סקירה של הפסיקה הרלוונטית מעלה, כי נסיונותיהם של עובדים עצמאיים להעלות בדיעבד את שיעור ההכנסה טרם התאונה נדחו: כך, בבג"ץ 4994/09 איבגי נ' בית הדין הארצי לעבודה [10.10.2009] נדון מקרה בו הכנסתו של המערער גדלה באופן ניכר לאחר התאונה, אך המקדמות ששילם למל"ל - ואשר על בסיסן שולמו לו הגמלאות - היו לפי גובה ההכנסה עליה דיווח טרם התאונה; בית הדין האזורי קיבל את הטענה, אולם בית הדין הארצי הפך קביעה זו (עב"ל 108/08), בציינו כי המערער יכול היה להגדיל את המקדמות לפי הכנסות הצפויה, אך לא עשה כן; עתירה נגד פסק דין זה לבג"ץ נדחתה.
9. גם בפסקי הדין בעב"ל (ארצי) 330/09 לוי הראל נ' המל"ל [10.11.2010] ובעב"ל (ארצי) 11243-05-10 ביטון נ' המל"ל [30.12.2012] נדחו טענות דומות של עצמאיים שעובר לפגיעתם בתאונה שילמו מקדמות לפי רמת הכנסה נמוכה יותר בעבר, ולא יזמו את הגדלת המקדמות לאור צפי להגדלת ההכנסות; ראו בעניין זה את פסק דינו של כב' השופט ש' פרידלנדר בת"א (מחוזי באר שבע) 41386-11-10 מנדז נ' בירן [20.10.2015].
10. ויוזכר, כי גם ב הלכת נחום בסה, הנוגע לקביעת דרגת הנכות, נקבע כי חובת מיצוי הזכויות בתום לב אינה כוללת התדיינות אינסופית עם המל"ל, לרבות הגשת ערר, לא כל שכן ערעור לבית הדין לעבודה.
11. מכל האמור לעיל אני קובעת, כי התובע מיצה את זכותו מול המל"ל, וכי למעשה, ממילא לא היה המל"ל מתקן בדיעבד את בסיס השכר לתשלום הגמלאות, בהעדר הגשת דיווח הכנסות עדכני למל"ל טרם התאונה, המצביע על בסיס שכר גבוה יותר, זאת לאור הוראות תקנה 11 לתקנות המקדמות וההלכה הפסוקה המובאת לעיל.
12. מכאן שדין טענתה של הנתבעת לניכוי רעיוני להידחות.
13. אשר על כן, בהתאם לפירוט התגמולים שהציגו הצדדים ולחוות הדעת העדכנית שהגישה הנתבעת, יש לנכות מהפיצוי שנפסק לתובע את תגמולי המל"ל כדלקמן:
14. בענף נכות כללית: על פי פירוט התגמולים - מוצג 8 למוצגי הנתבעת:

סך של 66,694 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.6.2016: 85,230 ₪

תשלומים חדשיים בסך של 5,640 ₪ לחדשים יוני-דצמבר 2016, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מה - 1 בחודש העוקב לכל תשלום: סכום כולל של 49,974 ₪

סך הכל מענף נכות כללית: 135,204 ₪.

בענף נכות מעבודה: על פי חוות הדעת האקטוארית שהוגשה היום, בצירוף ריבית על תשלומי העבר: 271,723 ₪.

סך הכל תגמולים לניכוי: 406,927 ₪.

1. יתרת הפיצוי, לאחר ניכוי תגמולי המל"ל, הינה: 487,515 ₪.

סיכום

1. לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 487,515 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% ומע"מ. כמו כן תשיב לו את האגרה ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ועד היום.
2. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' אב תשפ"ד, 14 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.

 

 

 

1. ההפניות הן לתמלול הקלטת דיון ההוכחות מיום 14.2.2024. ↑