לפני	כבוד השופטת מרב בן-ארי
התובע:		פלוני
נגד
הנתבעים:		1. כלל חברה לביטוח בע"מ 2. ______

פסק דין

1. תביעה כספית בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1996, בתאונת דרכים שאירעה בתאריך 19.1.18 בהיותו הולך רגל.

2. הנתבעת הודתה בכיסוי הביטוחי (הודעה מיום 23.12.21).

פגיעות וטיפולים

3. כתוצאה מהתאונה התובע נפגע בשוק שמאל. התובע פונה למרכז רפואי שם אובחנו שבר ללא תזוזה במרכז הפיבולה ושבר בפטישון פנימי בקרסול שמאל ורגלו קובעה בגבס. בין התאריכים 21.1.18 – 22.1.18 התובע אושפז במחלקה האורתופדית ועבר ניתוח לשחזור פתוח וקיבוע פנימי של השבר. התובע המשיך מעקב במרפאה אורתופדית. תוך כדי המעקב התפתחו כאבים קשים בגפה הפגועה והוא טופל בנוגדי כאבים וכן הופנה לטיפול במרפאת כאב.

4. במסגרת מרפאת כאב התובע טופל בין היתר בהזרקות, מדבקות, אוקסיקונטין, קנביס רפואי (לפי חו"ד ד"ר אדהאן – החל מסוף חודש 1/19) ועוד. התובע טופל מספר פעמים עקב צריכת יתר של תרופות.

5. בתקופה 20.6.19 – 8.7.19 התובע אושפז בבי"ח רעות לשיקום כאב רב תחומי. בהמשך, בתאריך 17.8.20 בוצע ניסיון לטיפול באמצעות השתלת אלקטרודה. לאחר מכן, התובע ניתק קשר עם מכון הכאב. מאוחר יותר האלקטרודה הוסרה. אפשרויות אחרות לטיפול בכאב (קטיעה וניתוח נוירוכירורגי) נשללו (ראו עמ' 3 לחו"ד פרופ' פסט, סוף פרק הדיון).

הנכויות הרפואיות

6. מונו מומחים בתחומים אורתופדי, פסיכיאטרי, כאב והתמכרות.

התחום האורתופדי

7. ד"ר טיטיון קבע לתובע נכות בשיעור של 50% בגין תסמונת כאב כרוני קשה (CRPS) שהופכת את רגלו השמאלית לבלתי פונקציונאלית מגובה מרכז השוק דיסטלית, וזאת לפי סעיף ליקוי מותאם 47 (7) (ב). כן קבע שהתובע יידרש לטיפול לאיזון או הקלה בכאביו למשך כל חייו וכי לאור הפגיעה הוא מוגבל בכל פעילות הקשורה לרגליים.

8. הנכות הזמנית הועמדה על 100% למשך שנה.

9. ד"ר טיטיון אישר שקבע לתובע נכות לפי סעיף של קטיעת שוק (תשובה לשאלות הבהרה). עם זאת, לא מצא להגדיל את אחוזי הנכות בשל התפשטות תסמונת הכאב, ונימק זאת בכך שעדיין מבחינה תפקודית מצבו של התובע דומה למצב של קטיעה מתחת לברך. נציין כי בכל מקרה, קביעת הנכות בנושא תסמונת ה- CRPS היא בתחום המומחיות של רופא הכאב.

התחום הפסיכיאטרי

10. פרופ' פניג קבע לתובע 30% נכות פסיכיאטרית בגין הפרעת הסתגלות כרונית, לפי סעיף ליקוי 34 (ב) (4) מתוכה ייחס לתאונה 20% נכות.

11. לפי חוות דעתו, יש עדות להפרעה אישיותית עם בעיות בוויסות רגשי עוד קודם לתאונה, כולל בעיות בקשר הבינאישי והסתגלות למסגרות. התאונה החמירה את הקשיים הקודמים והפרעת ההסתגלות הכרונית היא פועל יוצא של הנכות הגופנית הכאבים המתמידים והשימוש המתמיד באופיואידים.

12. פרופ' פניג מצא שהתובע זקוק למסגרת טיפולית לבעיה המורכבת: כאבים ותגובות רגשיות אימפולסיביות וכתב שמסגרות טיפוליות כאלו מצויות במרכזים הרפואיים הגדולים.

13. בתשובה לשאלות הבהרה בקשר להשפעה הקוגניטיבית של משככי הכאבים/הקנאביס פרופ' פניג ציין כי לא מצא ליקויים קוגניטיביים בבדיקתו, וכי יש לזכור שהתובע מאובחן כלוקה בהפרעת קשב וריכוז שהיא הפרעה התפתחותית. פרופ' פניג ציין כי אמנם ניתן לבצע בדיקה נוירופסיכולוגית שהיא מדויקת יותר, אך כאשר התובע נמצא תחת השפעת אופיאטים אין טעם בבדיקה זו.

14. פרופ' פניג הוסיף שלא הייתה פגיעה מוחית בתאונה ולכן הליקויים הקוגניטיביים הם תלויי החומרים שהתובע משתמש בהם, וכי בהפרעת הסתגלות בפני עצמה יש פגיעה בריכוז ובזיכרון שמגולמים בסעיפי הנכות.

15. התובע הפנה בסיכומיו להערתו של ד"ר הרמן שמצא שפרופ' פניג "קצת החמיר" עם התובע (עמ' 186 ש' 6 – 7). ד"ר הרמן העיר ביוזמתו הערה זו, שמשמעותה אינה ברורה. בעובדה שד"ר הרמן בדק את התובע מאוחר יותר אין כדי להפוך את ההערה לרלבנטית או קבילה. התובע מיצה את חקירות המומחים שסבר לנכון שיש לחוקרם, לא ביקש לחקור את פרופ' פניג, ולכן יש לקבל את חוות דעתו של המומחה כפי שניתנה. יתרה מכך, קביעותיו של פרופ' פניג ביחס לעברו של התובע מעוגנות היטב בחומר הראיות, כפי שיפורט בהמשך.

תחום הכאב

16. ד"ר אדהאן קבע לתובע נכות בשיעור של 100% לפי סעיף ליקוי מותאם 29 (6) (ח) בגין תסמונת CRPS חמורה, עם סיבוכים של התמכרות לאופיואידים.

17. לפי חוות הדעת, מצבו הנפשי של התובע, יחד עם נטייתו לקסטסטרופיזציה וזמינותם של משככי הכאבים הובילו את התובע להתמכרות למשככי כאבים אופיואידים, שהם ברמה של סכנת חיים מוחשית, וכי יש לטפל בו במסגרת אשפוז לגמילה מאופיואידים.

18. החקירה הנגדית לא שינתה את עמדתו של ד"ר אדהאן.

19. ד"ר אדהאן עומת עם העובדה שסעיף הליקוי שקבע, 29 (6) עוסק בפגיעה דו צדדית ואילו לתובע יש פגיעה חד צדדית. ד"ר אדהאן השיב שאין סעיף מתאים ל- CRPS ובשל רמת הכאב והנרקוטיקה ברור לטעמו שהתובע נמצא ב- 100% אי כושר תפקודי (עמ' 138 ש' 12 – 16).

20. ד"ר אדהאן עומת עם הקביעה של ד"ר טיטיון (50%) והסכים שהסעיף שקבע ד"ר טיטיון מתאים יותר מבחינת הפגיעה בגפה, אולם מצא יש להתייחס בנושא הנכות גם למצב של שימוש יתר בנרקוטיקה שהוא גם מצב רפואי (עמ' 139 ש' 5 – 9).

21. הנתבעים טענו כי יש "לחלק" את הנכות שקבע ד"ר אדהאן, כך ש- 50% מיוחסים לגפה, תוך "ניפוי" אחוזי הנכות הקשורים לצריכת האופיאטים והקנאביס משום שהתובע אינו מכור. טענה זו אני דוחה. העיקר אינו ב"תווית" של התמכרות, אלא העובדות. המציאות היא שהתובע צורך קנאביס ואופיאטים בכמות גבוהה, עקב הכאבים, וגם אם אינו מוגדר רשמית כמכור, עובדות אלו לא משתנות, ולכן לא ניתן "לנפות" חלק זה מחוות דעתו של ד"ר אדהאן, שכן מדובר בחוסר תפקוד עקב תסמונת הכאב. נציין שקביעתו של ד"ר אדהאן חוזקה בעמדת המומחה בתחום השיקום.

שיקום

22. פרופ' פסט הסכים עם קביעתו של ד"ר אדהאן בדבר 100% נכות לפי סעיף 29 (6) (ה) מותאם.

23. פרופ' פסט אימץ את המלצת פרופ' פניג, וציין שלמיטב הבנתו טיפול ממושך אמבולטורי במסגרת אשפוז יום שיקומי יאפשר לתובע לקבל פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, הערכה וטיפול על ידי פסיכולוג ועובד סוציאלי פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע, למשך מספר חודשים.

24. כמו כן פרופ' פסט המליץ על המשך טיפול ומעקב פסיכיאטרי, פסיכולוגי, כאב ושיקום אחת לשלושה חודשים. פרופ' פסט המליץ שטיפול ברגלו (כגון גזירת ציפורניים) ייעשה תחת סדציה ולשם כך יהיה צורך במעורבות רופא מרדים.

25. לפי חוות הדעת, התובע יזדקק באופן קבוע לתרופות הרגעה, תרופות נגד דיכאון, תרופות לכאבים, חרדה, שינה וקנאביס בהמשך חייו.

סיכום חוות דעת הנוגעות לנכויות

26. בתחום האורתופדי: 50% נכות בגין תסמונת כאב קשה.

27. בתחום הכאב: 100% נכות.

28. נוכח מהותן, הנכויות בתחום האורתופדי ובתחום הכאב חופפות.

29. בתחום הפסיכיאטרי: 30% נכות, מתוכה יוחסו לתאונה 20%.

30. הנכות המשוקללת עקב התאונה: 100%.

פרוגנוזה

31. אין סיכוי משמעותי להטבה במצבו של התובע.

32. למרות ההמלצות הטיפוליות שניתנו ע"י ד"ר אדהאן וע"י פרופ' פניג, בפועל אנו מצויים למעלה משש שנים לאחר התאונה, וטיפולים שונים שניתנו לתובע לא שיפרו את מצבו. התובע קיבל טיפול שיקומי לתקופה קצרה (בי"ח רעות), שלא צלח (עמ' 139 ש' 24 – 30).

33. במהלך החקירה הנגדית, ד"ר אדהאן הסכים שבמקרה של התובע נושא השיקום כבר אינו רלבנטי, שכן בדרך כלל ההחלמה היא בטווח של ששה חודשים, כך שכרגע הטיפול היחיד הרלבנטי הוא הורדת סיכון מאופיאטים והתאמה לחיות עם הכאבים (עמ' 139 ש' 15 – 18, עמ' 140 ש' 17 – 20, עמ' 141 ש' 3 – 6).

התמכרות

34. לבקשת שני הצדדים מונה מומחה לנושא נרקוטיקה/התמכרות, ד"ר הרמן, בעיקר כדי לקבוע את תוחלת חייו של התובע. מדובר בתחום משיק לתחום התמחותם של פרופ' פניג וד"ר אדהאן. מאחר שהצדדים הקדישו לנושא זמן לא מבוטל נסקור את עמדות המומחים, אף שבסופו של דבר השאלה האם התובע עונה לקריטריונים של "מכור" או לא, אינה משנה באופן מהותי את תמונת הנזק.

העובדות

35. אין מחלוקת שהתובע צורך משככי כאבים מסוג אופיאטים וקנאביס בכמויות עצומות. לטענת התובע חומרים אלו מאפשרים לו הקלות רגעיות וחלקיות.

36. לפי עדותו של התובע הוא החל לצרוך כמויות גדולות מאוד של משככי כאבים אופיאטים, במקביל לצריכת קנביס מעבר לרישיון, ואת המינון שאושר סיים לאחר כחצי חודש. בשלב מסוים הרופאים הבהירו לו שהוא נמצא בסכנת חיים אם ימשיך לצרוך אופיאטים בכמויות שצרך.

37. התובע פנה למשרד הבריאות (באמצעות בא כוחו), ולאחר התערבות משרד הבריאות הופנה לוועדת קבלה במרכז גמילה, שם נמצא שבמצבו אינו מסוגל לעבור גמילה מלאה מאופיאטים, והוצע לו שבמקביל לצריכת הקנביס יקבל תרופה נרקוטית חלופית (מתדון או סבוקסון). התובע לא הסכים להחליף סם אחד בסם אחר, כלשונו, אולם לטענתו, בשל הסיכון הבריאותי הפסיק כמעט לחלוטין את צריכת משככי הכאבים האופיאטים ובמקומם הגביר את צריכת הקנביס, מעבר ל- 100 גרם שאושרו על ידי משרד הבריאות.

38. לפי עדותו של התובע, כמות הקנביס המאושרת מספיקה לחצי חודש, ולכן הוא נאלץ לרכוש כמות נוספת באופן פרטי בכל חודש וחודש. בעבר רכש גם תרופות אופיאטיות מעבר למרשמים, עד שפעל להפסיק את צריכתן, והיום הוא משתדל לא להשתמש בהן כדי לא לסכן את עצמו.

39. ביום 4.7.24 התובע הגיש את רישיון משרד הבריאות לפיו החל מיום 14.7.24 רישיון הקנאביס הוגדל לכמות של 110 גרם לחודש (הנתבעים הסכימו להוספת המסמך, כפוף לשמירת טענותיהם, החלטה מיום 17.7.24).

40. ד"ר הרמן אישר שהתובע מסר לו שהוא צורך קנאביס או אופיאטים לחילופין, כלומר: משתמש בקנאביס, וכאשר הקנאביס אוזל – משתמש באופיאטים, שבועיים – שבועיים (עמ' 162 ש' 26 – 28, עמ' 167 ש' 13 – 15). ד"ר הרמן תיאר מצב שבו התובע "נגמל וחוזר נגמל וחוזר" כלומר: צורך קנאביס, וכשאין לו יותר כסף לקנאביס, צורך אופיאטים (עמ' 167 ש' 30, עמ' 168 ש' 2 – 5). כלומר, התובע לא הפסיק את צריכת האופיאטים.

41. גרסת התובע שלפיה הוא הגדיל את צריכת הקנאביס כדי להפחית את צריכת התרופות האופיאטיות, לא נתמכת בראיות.

42. בעדותו בבית המשפט התובע אישר שנוסף לעישון כ- 10 סיגריות ליום (שהן גרם או קצת פחות, עמ' 33 ש' 9, 18) הוא לוקח תרופות נרקוטיות (פאנטה במדבקות, לפי עדותו – בתדירות גבוהה מהמקובל – עמ' 33 ש' 23 – 28, עמ' 34 ש' 1 – 2 וכן בעישון "אחת ל..." – עמ' 34 ש' 3 – 6, וראו גם עמ' 68 ש' 28 – 29). זאת, נוסף לצריכת הקנאביס בהיקף של כ- 140 גרם לחודש (עמ' 68 ש' 18 – 26).

43. לפי דו"ח ניפוק תרופות שהנתבעים הגישו (נספח 8, עמ' 123 – 125 למוצגיהם, להלן: דו"ח הניפוק) קיימים חודשים רבים שבהם התובע לא צרך כלל אופיאטים (8 חודשים בשנת 2021, חודשים פברואר – אוגוסט, נובמבר 2022, חודשים מרץ ואוגוסט בשנת 2023).

44. עמדת ד"ר הרמן הייתה שדו"ח הניפוק תומך באמור בחוות דעתו ביחס למעבר מצריכת אופיאטים לצריכת קנאביס (עמ' 191 ש' 21 – עמ' 192 ש' 19).

45. אולם, לפי דו"ח הניפוק קיימים חודשים אחרים שבהם התובע כן צרך אופיאטים, ללא הפסקה, ובמינונים גבוהים, כך למשל חודשים 9/22 – 2/23 (ראו עדותו של ד"ר אדהאן, עמ' 233 ש' 19 – עמ' 234 ש' 8). בשנת 2023 נצרכו אופיאטים כמעט לכל אורך השנה, למעט חודשיים.

46. אם כן, דו"ח הניפוק אינו תומך בטענה לצריכת אופיאטים "חצי חודש" כפי שטען התובע בפני ד"ר הרמן (יש חודשים שהצריכה מאוד גבוהה, ויש חודשים שאין כלל צריכה) וכמובן אינו מתיישב עם הטענה שהתובע הפסיק לצרוך אופיאטים. מטעם זה, ד"ר אדהאן שלל את האפשרות שדפוס הצריכה מתיישב עם מתן קנאביס לצורך הפחתת סיכון מהאופיאטים, משום שלשם כך נדרש היה שהתובע לא רק יפסיק את הצריכה למספר חודשים, אלא יתמיד בכך (עמ' 234 ש' 28 – 29).

47. ד"ר אדהאן מצא שדו"ח הניפוק משקף של "חזרה לשימוש" (relapse). ד"ר אדהאן הסביר שדפוס ה- "relapse" מוכר גם משימוש באלכוהול או סמים, משום שהאופיאטים אינם אלא סמים. הווה אומר: להפסקה, גם בת מספר חודשים, אין כל משמעות אם התובע חוזר להשתמש באופיאטים (עמ' 237 ש' 28 – עמ' 239 ש' 15).

חוות דעתו של ד"ר הרמן

48. ד"ר הרמן קבע כי התובע אינו עונה לקריטריונים הנדרשים כדי לקבוע אבחנה של התמכרות (תלות) באופיואידים או קנביס. התובע אמנם עושה שימוש מרובה מאוד בחומרים אלו, אך שימוש זה נועד לסייע להפחית את הסבל הקשה עקב תסמונת הכאב ולא מסיבה אחרת. מכיוון שהתובע אינו עומד בקריטריונים לקביעה של התמכרות, אין לו נכות עקב כך.

49. בחקירה הנגדית ד"ר הרמן עמד על קביעתו, שהתובע אינו סובל מהתמכרות, ללא קשר לשאלה של המינון שהוא לוקח (עמ' 169 ש' 1 – 7). ד"ר הרמן החזיק בעמדה זו גם אם יתברר שהתובע צורך אופיאטים וקנאביס במקביל. עצם צריכת חומרים אין משמעה שהתובע מכור (עמ' 190 ש' 18 – 21). התובע לא הציג התנהגויות של מתמכר ושולט בנטילת האופיאטים (עמ' 180 ש' 29 – 33, עמ' 182 ש' 8 – 12, עמ' 183 ש' 29 – 32).

50. לפי ד"ר הרמן, נדרשות אינדיקציות נוספות לקביעת התמכרות, פרט לצריכת החומרים. קריטריונים אלו אינם מתקיימים בתובע, שצורך את הכמויות בשל הכאב (עמ' 169 ש' 9 – 15). גם ביחס לקנאביס, התובע לא פיתח תלות. הוא רוכש קנאביס באופן לא חוקי עקב הפרעת הכאב, והגדיל את המינון בשל פיתוח הסבילות (עמ' 176 ש' 11 – 15, 23 – 25)

51. בדומה לד"ר אדהאן, ד"ר הרמן אישר כי שימוש מאסיבי באופיאטים ובקנאביס פוגע בתפקוד, כאשר נושא זה מוסיף לחוסר התפקוד הקיים עקב תסמונת ה- CRPS (עמ' 184 ש' 22 – 26).

עמדת ד"ר אדהאן

52. ד"ר אדהאן עבר על חוות דעתו של ד"ר הרמן וציין כי אינו מסכים עם האבחנה של ד"ר הרמן משום שהתובע לא הציג שיפור תפקודי למרות כמויות החומרים שהוא צורך.

53. ד"ר אדהאן הפנה לנספח 6, עמ' 246 למוצגי התובע שם במסמך משרד הבריאות נרשם שהתובע סובל מתלות מורכבת באופיאטים (עמ' 109 ש' 25, 32, עמ' 110 ש' 1). לכן, ד"ר אדהאן מצא שהתובע צריך גמילה מאופיאטים שהם מסכני חיים (עמ' 109 ש' 16 – 17)

54. ד"ר אדהאן הסביר בהרחבה מדוע אין התוויה ממשית לכמויות האופיאטים והקנאביס שהתובע צורך. נושא זה יידון בפרק העוסק בהוצאות הרפואיות.

חו"ד פרופ' פניג

55. פרופ' פניג הסכים עם קביעתו של ד"ר אדהאן שהתובע סובל מהתמכרות למשככי כאבים או קנאביס (תשובה לשאלות הבהרה מטעם התובע). ההתמכרות כלולה בנכות שקבע ד"ר אדהאן.

56. פרופ' פניג שלל את הטענה לנכות נוספת בגין ההתמכרות. פרופ' פניג ציין כי הביטוח הלאומי לא קבע סעיפי ליקוי להתמכרות ולתובע אין תסמונת פסיכוטית כתוצאה מהחומרים אליהם התמכר.

דיון והכרעה

57. אני מקבלת את עמדתו של ד"ר הרמן, שנושא ההתמכרות הוא בתחום מומחיותו הספציפי, ועמדתו נתמכה בספרות הרלבנטית. ד"ר הרמן הציג עמדה סדורה שלפיה נטילת תרופות אופיאטיות כדי להרגיע כאב, לצד אורח החיים של התובע שאינו אורח חיים שגרתי של אדם מכור, שוללים את הקביעה שהתובע מכור.

58. יחד עם זאת, נציין כי אין בכך כדי לסתור את עמדתו של ד"ר אדהאן, שלפיה הפסקת השימוש בתרופות אופיאטיות לפרקים, תוך חזרה לשימוש לאחר מכן, מתיישבת עם מנגנון ה- relapse (הישנות השימוש) המוכר כדפוס של מתמכרים. דו"ח הניפוק מוכיח שאין בסיס עובדתי לטענותיו של התובע בפני ד"ר הרמן בדבר צריכה של שבועיים (קנאביס) שבועיים (אופיטאים), ולמעשה התובע מעולם לא הפסיק להשתמש באופיאטים, ולאחר פרקי זמן של חודשים, קצרים או ממושכים, שב וחוזר להשתמש באופיאטים.

59. יחד עם זאת, המחלוקת בנושא ההתמכרות אינה משנה את התמונה באופן מהותי.

60. מחלוקת זו עשויה להשליך לשלושה פרמטרים בנושא הנזק: התחום התפקודי, ההוצאות בגין החומרים ונושא תוחלת החיים.

61. בתחום התפקודי, התובע צורך משככי כאבים וקנאביס בשל תסמונת הכאב, ללא הטבה. אין ספק שהתובע פיתח תלות בחומרים ואחת היא האם בשל העובדה שמדובר בהתמכרות (כעמדת ד"ר אדהאן ופרופ' פניג) או משום תסמונת הכאב (כעמדת ד"ר הרמן). אין מחלוקת שבין אם התובע "מכור" ובין אם "צורך" את החומרים בשל הכאבים, הצריכה היא בעקבות התאונה. כלומר: לצורך הכרעה בשאלת הנכות התפקודית, הפסדי השכר והצורך בעזרה, התוצאה היא זהה.

62. נושא ההוצאות הרפואיות (שהוא בתחום התמחותו של ד"ר אדהאן) יידון בנפרד.

63. תוחלת החיים תידון להלן.

תוחלת חיים

אין קיצור תוחלת חיים בשל התמכרות

64. לפי ד"ר הרמן, לתובע אין קיצור תוחלת חיים עקב התמכרות, משום שאינו מכור.

65. ד"ר הרמן ציין שהתמכרות מקצרת את תוחלת החיים בין 15 ל- 20 שנים, בשל אורחות החיים של המתמכר, המגע עם פשע והחומר שאינו נקי (עמ' 178 ש' 31 – עמ' 179 ש' 12). התובע מתגורר בבית, במסגרת משפחתית, אינו חי חיי פשע, ולכן אינו מושפע מגורמי הסיכון הללו, למעט גורם הסיכון של שימוש בחומר לא נקי שיש לו השפעה על קיצור תוחלת החיים (עמ' 179 ש' 15 – 21).

66. התובע טען שהוא אינו צורך אופיאטים שלא במרשם, ואת הקנאביס הוא רוכש מצרכנים ברישיון, ולכן, גם גורם הסיכון האחרון אינו קיים. לעומת זאת, לפי עדותו של ד"ר אדהאן, התובע מסר שאת מרבית הנרקוטיקה הוא רכש ללא מרשם (עמ' 106 ש' 25, עמ' 112 ש' 25 – 32). מאחר שלפי הראיות שהובאו התובע הפחית את צריכת הנרקוטיקה, סביר לקבוע שהתובע כיום רוכש נרקוטיקה באופן מסודר.

67. מאחר שנושא ההתמכרות ושאלת קיצור תוחלת החיים כתוצאה ממנה הוא בתחום המינוי של ד"ר הרמן אני מוצאת שאין מקום לקבוע קיצור תוחלת חיים בשל התמכרות. עם זאת, כפי שהובהר לעיל, שאלת ההתמכרות היא שאלה שונה משאלת צריכת האופיאטים, גם אם אינה מוגדרת כ"התמכרות", ואותה יש לבחון בנפרד.

קיים קיצור תוחלת חיים עקב צריכה מוגברת של אופיאטים לטווח ארוך

68. הוכח שהתובע צורך כמויות חריגות של אופיאטים.

69. מדידת כמות האופיאטים נעשית בשווה ערך למורפיום: כדי לקבוע מדד אחיד, כל התרופות האופיאטיות מועברות לשווה ערך מורפיום (עדות ד"ר אדהאן, עמ' 106 ש' 32 – עמ' 107 ש' 3).

70. ד"ר אדהאן העיד כי על פי הקונצנזוס הרפואי הקיים, 50 מ"ג ליום שווה ערך למורפיום הוא כמות מסכנת חיים (עמ' 106 ש' 27 – 28), ואילו אדם שמקבל יותר מ- 300 מ"ג ליום הוא בסיכון לתמותה מעל 1% בשנה (עמ' 107 ש' 26). הממוצע של נטילת נרקוטיקה עומד על 30 מ"ג ליום (עמ' 108 ש' 20 – 21). לפי עדותו של ד"ר אדהאן, התובע טען בזמן בדיקתו שהוא נוטל תרופות בכמות שוות ערך ל- 1,300 מ"ג מורפיום ליום (עמ' 106 ש' 25 – 28).

71. לפי דו"ח הניפוק, בחודשים 12/19 - 5/23 התובע קיבל שווה מורפיום של 660 מ"ג (כחצי ממה שדיווח לד"ר אדהאן, אך עדיין בכמות מסכנת חיים – עמ' 116 ש' 17 – 21, עמ' 118 ש' 17 – 18, 28). גם לפי תיעוד עדכני, המינון שהתובע נוטל גבוה. בחודש 5/23 התובע קיבל כ- 480 מ"ג שווה מורפיום. בחודש 12/23 חלה הפחתה, ל- 210 מ"ג שווה מורפיום, אך לפי עמדת ד"ר אדהאן עדיין מדובר במינון חריג, גבוה ומסוכן (עמ' 249 ש' 13 – 19, 25 – 28).

72. אם כן, לפי ד"ר אדהאן, התובע מקבל כמויות "תעשייתיות" (כלשונו) של נרקוטיקה, פי כמה מהגבול מסכן החיים ומהממוצע, וזאת אל מול התוויות נגד שקיימות בעניינו (עמ' 108 ש' 21 – 22), שיובאו בהמשך. גם ד"ר הרמן אישר שהתובע צורך כמויות אופיאטים חריגות בכל קנה מידה (עמ' 169 ש' 33 – עמ' 170 ש' 2). כלומר: בשאלה העובדתית הבסיסית – צריכת אופיאטים ברמה חריגה ביותר, מסכנת חיים, אין מחלוקת בין המומחים.

73. המחלוקת בין ד"ר אדהאן לבין ד"ר הרמן התעוררה בשאלת ההשפעה של הכמויות החריגות. האופיאטים מדכאי נשימה ולרוב התמותה עקב אופיאטים היא כתוצאה מהפסקת נשימה (עדות ד"ר אדהאן, עמ' 111 ש' 7 – 9).

ד"ר הרמן הסכים שצריכה גבוהה של אופיאטים מעלה את הסיכון לתמותה עקב מינון יתר (עמ' 173 ש' 5 – 7). אולם, לגבי סיכון אחרון זה עמדתו הייתה שהתובע פיתח סבילות לאופיאטים, ועקב זאת, הסיכון לתמותה נמוך שכן נדרשת כמות עצומה כדי שהוא יתממש (עמ' 173 ש' 13 – 15, עמ' 174 ש' 1 – 6).

לעומתו, ד"ר אדהאן מצא שאין הפחתת סיכון הנובעת מהסבילות, נוכח דפוס הפסקה – חזרה (ה- relapse) של התובע. ד"ר אדהאן הסביר שכתוצאה מההפסקה הגוף "מאבד" את הסבילות, ואז הרגישות לתופעות מסכנות החיים של האופיאטים – גוברת. מטעם זה, הפסקה וחזרה לאופיאטים, מסוכנת יותר מאשר צריכה קבועה של תרופות אלו (עמ' 234 ש' 28 – עמ' 235 ש' 2).

התובע ציטט באופן חלקי את עמדת ד"ר אדהאן בנושא הסבילות. ד"ר אדהאן הסכים ששימוש קבוע גורם לפיתוח סבילות (עמ' 235 ש' 18 – 20), אולם הפנה לכך שדפוס הצריכה של התובע אינו קבוע (שכן קיימות הפסקות של חודשים בצריכת האופיאטים).

74. נוסף לכך, לפי ד"ר אדהאן לתובע יש מאפיינים המנבאים סיכון חיים עקב נרקוטיקה מוגזמת בהתאם ל- CDC (המרכז האמריקאי לבקרת מחלות) והם בעיות פסיכיאטריות (לפי חוות הדעת הפסיכיאטרית לתובע יש הפרעת אישיות קודמת) וכן דרגת קטסטרופיזציה מוגזמת של כאב (עיוות קוגניטיבי שמשדר מציאות שגויה – עמ' 108 ש' 3 – 10).

75. ד"ר הרמן לא נשאל אודות ההשפעה של דפוס הצריכה של הנרקוטיקה (ההפסקה וה- relapse) על נושא הסבילות. בכך, עדותו של ד"ר אדהאן נותרה עדות יחידה, שלא הופרכה, והיא עוגנה בהסבר הגיוני. יתרה מכך, במהלך החקירה הנגדית ד"ר הרמן הסכים לקביעת ד"ר אדהאן שתוחלת החיים של התובע קצרה מהממוצע עקב צריכת החומרים, אף שלא יכול היה להעריך בכמה (עמ' 178 ש' 19 – 26).

לסיכום עמדת המומחים:

76. אין מחלוקת בין המומחים על כך שהתובע צורך כמויות נרקוטיקה מוגזמות וחריגות. אין מחלוקת בין המומחים שצריכת נרקוטיקה בכמויות חריגות מסכנת חיים. ההבדל היחיד בין גישת ד"ר הרמן לבין גישת ד"ר אדהאן היא בשאלת פיתוח הסבילות, וכאן יש להעדיף את גישתו של ד"ר אדהאן, שעוגנה בנתונים הספציפיים של דפוס הצריכה של התובע, והייתה עדות יחידה שלא נסתרה. יתרה מכך, בסופו של דבר גם ד"ר הרמן הסכים שצריכת החומרים מקצרת את תוחלת החיים של התובע.

הספרות הרלבנטית אינה סותרת את עמדת ד"ר אדהאן:

77. ד"ר אדהאן התייחס להנחיות ישראליות משנת 2017, וטען כי לפיהן אסור לתת יותר מ- 60 מ"ג שווה ערך מורפין ליום, וכן להנחיות האמריקאיות משנת 2016 שלפיהן כמות גבוהה מ- 50 מ"ג שווה ערך מורפין ליום היא מסכנת חיים (עמ' 28 – 31, עמ' 120 ש' 30 – 31). מאחר שד"ר אדהאן לא הציג את ההנחיות הרלבנטיות, הוא זומן לחקירה נוספת. לפני החקירה הנוספת ד"ר אדהאן שלח שלושה מסמכים: הנחיות איגוד רופאי הכאב האמריקאי משנת 2012, הנחיות ה- CDC (המרכז האמריקאי לבקרת מחלות) משנת 2016 (להלן: הנחיות 2016), ונייר העמדה הישראלי בנושא צריכת אופיאטים משנת 2016 (להלן: נייר העמדה הישראלי).

78. ד"ר אדהאן הבהיר בחקירה שהנחיות 2016 הן הרלבנטיות, וכי העביר את המסמך משנת 2012 כדי להציג את השינוי שחל במהלך השנים, אולם נחקר על ידי התובע בעיקר על המסמך משנת 2012 (עמ' 210 ש' 27 – 33, עמ' 217 ש' 29, עמ' 220 ש' 32 – עמ' 221 ש' 2 – 3, עמ' 224 ש' 8 – 10). לכן, החקירה לא תרמה רבות להבהרת המצב.

79. ד"ר אדהאן לא הציג נייר עמדה ישראלי משנת 2017, ולכן נייר העמדה הישראלי המחייב הוא זה שכן הוצג, משנת 2016 (צורף לבקשה 100 ב"נט").

80. עיון בנייר העמדה הישראלי משנת 2016 מלמד שאמנם אין בו התייחסות לכמות "מזיקה" של נרקוטיקה או קו גבול. אולם, אין בכך כדי להפריך את גישתו של ד"ר אדהאן, משני טעמים: האחד, ד"ר אדהאן הציג מקורות ספרותיים מהעולם שתומכים בגישתו. רפואה היא מקצוע חובק עולם, ואין שום מניעה שמומחה בעל ניסיון פרקטי עשיר, יסתמך על גישה מחמירה יותר שיש לה עיגון בספרות העולמית. השני, גם בנייר העמדה הישראלי אין תימוכין לגישה מרחיקת הלכת של התובע. נפרט.

81. הנחיות 2016:

הנחיות 2016 תומכות באופן ברור בעמדתו של ד"ר אדהאן. בעמ' 90 למוצג מתוארת העלייה המשמעותית בסיכוני תמותה וסיבוכים עקב צריכת יתר של אופיואידים ברמה שהיא מעל שווה ערך של 50 מ"ג מורפין ומעל 100 מ"ג שווה ערך מורפין. בפתיח להנחיות הוזכרו נתוני התמותה הגבוהים עקב צריכת יתר של אופיואידים (עמ' 69 להנחיות). סיכון עקב צריכת יתר של תרופה אינו "נעצר" בגבולות הארץ. מדובר בנושא מדעי, שבוסס כדבעי בהנחיות 2016. ודוק: אין מדובר בשאלה של פרקטיקה מחייבת, אלא בנתונים מדעיים מחקריים.

82. נייר העמדה הישראלי אינו סותר את המידע בהנחיות 2016, בפרט לא נוכח נתוני הצריכה הספציפיים של התובע, והוא תומך בגישתו העקרונית של ד"ר אדהאן:

במבוא, עמ' 3 לנייר העמדה, קיימת אזהרה הן מהיעדר טיפול עקב "הרתעת יתר" מרישום אופיואידים, והן משימוש יתר שעלול לגרום להתמכרות ולתופעות לוואי שונות.

בסעיף ב- 7 לנייר העמדה נרשם ש"במקרים בהם קיימת היסטוריה של העלאות חוזרות ונשנות במינון אופיואידים והקלת הכאב אינה מספקת, מומלץ לא להמשיך במגמה זו של המשך העלאת המינון ללא יעוץ של רופא מומחה ברפואת שיכוך כאב". בסעיף ב – 8 נרשם כי "במטופלים בהם המינון הכולל של האופיואיד עולה על שווה ערך ל- 100 מ"ג מורפין פומי ליממה רצוי מעקב תקופתי במרפאת כאב".

המשמעות של שני סעיפים אלו היא, שגם לפי נייר העמדה הישראלי, אין לתת תרופות אופיאטיות ללא גבול וללא בקרה. המשך הטיפול האופיואיטי אצל התובע טעון עמדה של רופא כאב, הן משום שטיפול זה אינו מסייע, והן משום שהוא עולה באופן ניכר על קו הגבול של 100 מ"ג מורפין, כפי שהראה ד"ר אדהאן. "קו הגבול" של 100 מ"ג שווה מורפין אינו שרירותי ותואם לחלוטין את הנחיות 2016 שמתייחסות לסיכון המוגבר מעבר למנה זו.

מאחר שד"ר אדהאן הוא המומחה מטעם בית המשפט בתחום הכאב, עמדתו – שלפיה נטילת האופיאטים מסכנת את התובע, אינה סותרת את נייר העמדה הישראלי (שדורש קבלת ייעוץ של מומחה כאב).

נוסף לכך, בסעיף ד – 4 לנייר העמדה, תחת כללים להפסקת טיפול, קיים קריטריון של "דווח קבוע על חוסר שיפור בכאב ו/או על ירידה בתפקוד", כלומר, נייר העמדה בהחלט תומך באופן עקרוני בגישה (המתבקשת) שמתן טיפול תרופתי, גם אופיואידי, תלוי בתועלת שיש בו.

83. מעבר לכך, ד"ר הרמן, שהתובע ביקש לקבל את קביעותיו, הסכים לעמדת ד"ר אדהאן, שלפיה התובע צורך כמויות אופיאטים חריגות מאוד, ואף הסכים לעמדת ד"ר אדהאן שמדובר בכמויות גבוהות פי כמה מהמינון המקובל בישראל (עמ' 169 ש' 33 – 35, עמ' 171 ש' 34 – עמ' 172 ש' 5). אף בכך יש תמיכה לקביעה, שעמדת ד"ר אדהאן אינה חורגת מהקווים המנחים, לא בארץ ולא בעולם.

84. לסיכום, הספרות שהוצגה תומכת בעמדת ד"ר אדהאן ביחס לסיכון הקיים מהאופיאטים, בהתחשב בכמויות שהתובע צורך.

85. התובע טען בסיכומיו שטענותיו של ד"ר אדהאן בנושא תוחלת החיים מבוססות על הנתונים האמריקאיים, שאינם רלבנטיים או מקובלים בישראל ובאירופה, אך טענה זו אינה מדויקת. נכון שנייר העמדה הישראלי מבקש להבחין בין נתוני הצריכה של אופיאטים בצפון אמריקה לבין אלו בישראל (עמ' 3 לנייר העמדה הישראלי) אולם דברים אלו לא רלבנטיים לתובע, שלפי כל הנתונים שהובאו, צורך אופיאטים בכמות גבוהה, על פי רוב מעל פי שניים מהקו המוזכר בהנחיות הישראליות כקו להתייעצות (100 מ"ג שווה ערך מורפין). לכן, אין ממש בטענת התובע שד"ר אדהאן הביע "גישה טיפולית אישית" שבה הוא "מאמין". ה- CDC (הנחיות 2016) אינו "המצאה אישית" של ד"ר אדהאן, ואפילו ההנחיות הישראליות, לצד ההנחיה להימנע מ"בהלת יתר", מזהירות משימוש יתר.

86. התובע "ביטל" את הסיכון לו טען ד"ר אדהאן בטענה שעד כה הסיכון לא התממש. טענה זו משולה לטענת אדם מעשן שאין סיכון בעישון משום שעד כה לא קרה לו דבר. תוחלת חיים היא עניין סטטיסטי, ולכן בעובדה שעד כה לא התממש הסיכון מהאופיאטים אין כדי ללמד שלא יהיה כך בעתיד.

87. נציין כי לפי ד"ר הרמן, קיימת השפעה מצטברת מזיקה של שימוש בקנאביס בדרך של עישון (דוגמת נזקים סרטניים) (עמ' 177 ש' 31 – 33), אך לא לקחתי בחשבון נקודה זו, שכן לא הובאו לגביה ראיות מספיקות.

לסיכום:

88. אני מעדיפה את עמדתו של ד"ר אדהאן בכל הנוגע לסיכון הקיים מצריכה מוגזמת של אופיאטים. ד"ר אדהאן שעוסק בנושא ניהול כאב באופן קבוע והתייחס למאפיינים ספציפיים של התובע.

89. החקירה הנוספת של ד"ר אדהאן הבהירה שמנגנון ה"סבילות" שד"ר הרמן הצביע עליו כמנגנון שמפחית את הסיכון לתמותה מאופיאטים, אינו קיים אצל התובע, משום שהדפוס שהתובע סיגל, של הפסקת השימוש למספר חודשים ולאחר מכן, חזרה לשימוש, גורם לכך שהגוף "מאבד" את הסבילות לתרופה, אותה סבילות שאמורה "להגן", כך לשיטתו של ד"ר הרמן, מפני תופעות מסכנות חיים עקב צריכת יתר.

90. הספרות תומכת בעמדת ד"ר אדהאן ומצביעה על הסיכונים משימוש יתר באופיאטים, וודאי בכמות שהתובע צורך.

91. בהיעדר נתונים מדויקים ראיתי להעמיד את תוחלת החיים של התובע עד גיל 75 (לעומת תוחלת חיים סטטיסטית של כ- 82 – 83 שנים לפי הטבלאות).

מהימנות

92. מטעם התובע העידו התובע עצמו, בת זוגו ואמו.

93. עדותו של התובע הייתה אמינה ברובה. התובע לרוב לא ניסה ליפות את מציאות חייו לפני התאונה. התובע הסכים שעזב את הבית בסביבות גיל 16 כי לא הסתדר עם אמו (עמ' 31 ש' 7 – 9), וכי התקשה בלימודים החל מהכיתות הנמוכות (עמ' 31 ש' 25 – 26). כמו כן, ניכר היה שהתובע סובל מכאבים, דבר שקיבל ביטוי בקביעת המומחים, אף שהתרשמתי שהתובע לעתים נהג בהפרזה שעה שלא היה לו מענה לשאלות שהוצגו בפניו (ראו למשל עמ' 56), ומגמת ההפרזה ניכרה גם בניסיון העיקש של התובע להציג את עצמו באופן חסר אונים לחלוטין, למרות שהתובע מסוגל לתפקוד עצמאי ברמה לא מבוטלת.

 

94. לא ראיתי לתת משקל רב לעדותה של אמו של התובע. אמו של התובע ניסתה להציג תמונת מציאות מיטיבה ביחס לעברו של התובע ובעיותיו לפני התאונה. אמו של התובע טענה שהוא עזב את הבית בגיל 17 משום שהתובע "תמיד היה עצמאי" (עמ' 14 ש' 5 – 9), אולם לאחר שעומתה עם דבריו של התובע שלפיהם עזב את הבית בשל קרע ביחסים מולה – אישרה שכך היה (עמ' 7 לחו"ד פרופ' פניג, עמ' 213 למוצגי התובע, עמ' 14 ש' 27 – עמ' 15 ש' 11 וכן ראו עדות התובע בעמ' 31 ש' 8 – 9). אמו של התובע טענה שהתובע היה תלמיד "טוב מאוד" וכי לא היו לו בעיות לימודיות (עמ' 16 ש' 21 – 24), אף שהתובע עצמו הסכים שהיו לו קשיי למידה והוא למד בכיתה ייעודית (עמ' 31 ש' 22- 25, 27 – 28). אמו של התובע טענה שהלימודים בתיכון אופיינו בבעיות "כמו כל ילד מתבגר" (עמ' 17 ש' 29 – 32). את אירוע האלימות שבגינו התובע סולק הגדירה כ"תקרית" (עמ' 18 ש' 11 – 14). כאשר עומתה עם מה שהתובע מסר בצבא (עמ' 128 למוצגי הנתבעים – על כך שסולק מבית הספר בשל תיק פלילי וכי לפני כן היו שלוש תקריות אלימות קודמות), השיבה שאינה זוכרת כי זה היה לפני זמן רב (עמ' 18 ש' 28 – עמ' 19 ש' 5).

95. כמו כן, ניכר היה שאמו של התובע אינה בקשר ממשי עמו, דבר שמשליך על משקל העדות: האם העידה שהתובע עמד להינשא לפני התאונה (עמ' 22 ש' 10- 11), דבר שהתובע הכחיש (עמ' 52 ש' 1 – 8), והתברר שהיא כמעט אינה מעורה בחייו, לא במפגשים ולא בעזרה ממשית (עמ' 25 ש' 25 – 27, עמ' 27 ש' 1 – 13).

96. גם בעדות בת זוגו של התובע התגלו פערים. בת הזוג טענה בתצהיר שהיא מוציאה לטיול את כלבתו של התובע (סעיף 30) וכי התובע כמעט שאינו יוצא מהבית (סעיף 43) בעוד שהתברר שהתובע עצמו גם מטייל, רוכש בגפו תרופות כשנדרש, וכן יוצא לבתי קפה או לים. כך גם, בעוד שבת הזוג ניסתה לתלות את העובדה שהיא עובדת מהבית במצבו של התובע (סעיף 21 לתצהיר), התברר שהיא החלה לעבוד במתכונת זו עוד לפני שעברה להתגורר עם התובע (עמ' 92 ש' 26 – 32).

97. לסיכום נקודה זו, נדרש משנה זהירות בקביעת ממצאים על סמך עדותם של התובע ועדיו. לכן, על פי רוב הקביעות הן על סמך הנתונים האובייקטיביים ועמדת המומחים מטעם בית המשפט.

הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות

העדויות

98. התובע העיד שהוא סובל מכאבים קשים. כל טלטול של הרגל או מגע קל מאוד מחמיר את הכאב לסף בלתי נסבל. התובע אינו נועל נעליים, גורב גרביים או דורך על רגל שמאל, והוא לובש מכנסיים קצרים רק ביציאה מהבית. התובע העיד שהרגל חסרת שימוש והוא משתמש בקביים כדי להתנייד, וגם אז למרחקים קצרים בלבד. ניתן היה להבחין במצבו של התובע גם בעין בלתי מקצועית באולם בית המשפט.

99. התובע העיד כי רוב היום הוא שוכב או יושב כאשר רגלו מונחת על כרית, אינו מצליח לישון ברציפות מעבר לשעתיים או שלוש שעות, ועקב כך הוא עייף באופן תמידי. התובע מבלה את כל יומו בצפייה בטלוויזיה או בטלפון החכם (עמ' 58 ש' 1, 6 – 7). התובע העיד שכל יציאה מהבית כרוכה בכאבים קשים ובסבל רב, ולכן הוא ממעט לצאת מהבית. כמו כן, הוא סובל מהתקפי עצבים, דיכאון וייאוש.

100. בת זוגו ואמו של התובע תמכו בעדותו, ותיארו באופן דומה את קשייו של התובע עקב תסמונת הכאב, צריכת התרופות והקנאביס והפגיעה הנפשית המשמעותית שבגינה יש לו התקפי עצבים. התובע ובת זוגו נפרדו למשך כשנה (החל מקיץ 2019), לאחר שבאחת הפעמים שבהן הוא התפרץ כלפי בת זוגו נוהל נגדו הליך פלילי.

דיון והכרעה

101. הנכות הרפואית של התובע היא 100%. כמו כן, אין סיכוי ממשי לשיקום שיוביל להפחתת הנכות (פסקאות 31 – 33 לעיל).

102. מתוך העדויות וכן מתוך ההתרשמות מהתנהגותו של התובע באולם, למדים שהתובע לא מסוגל לשאת כל מגע ברגל הפגועה (כולל מגע בד מכנסיים), חי בתוך כאב ותלוי באחרים במידה לא מבוטלת לביצוע פעולות שונות. הנתבעים טענו שתשובת בת זוגו של התובע (שאישרה שהשניים מקיימים יחסים אינטימיים) אינה מתיישבת עם תיאורי התובע, אך מאחר שלא התבקשה עמדה של המומחים הרפואיים, אין בתשובה זו כדי לשנות מתמונת המצב.

103. פרופ' פסט ציין כי למרות נכותו המלאה של התובע, ועקב גילו הצעיר, יש לעשות כל מאמץ להקנות לו כישורים מקצועיים כלשם ולנסות לשלבו בעבודה התואמת את מצבו וכישוריו במסגרת מוגנת. כלומר, גם לפי עמדתו של פרופ' פסט, אין סיכוי לכך שהתובע יעבוד בעבודה מפרנסת. ד"ר אדהאן היה נחרץ יותר, וקבע שאין היתכנות ממשית לכך שהתובע יעבוד (עמ' 138 ש' 9 – 19, עמ' 139 ש' 1 – 7).

104. אף המסגרת המוגנת שאליה התייחס פרופ' פסט אינה נחזית כאפשרות מסתברת.

נכותו של התובע היא נכות פיזית שמגבילה אותו באופן משמעותי (שכן גם מגע קל ברגל גורם לסבל). נוסף לכך היכולות הקוגניטיביות והתקשורתיות של התובע מוגבלות באופן משמעותי עקב הפרעת ההסתגלות הפסיכיאטרית והתופעות הקשורות לנכות (חוסר סבלנות, תחושת כאב כרונית) וכן נוכח צריכת נרקוטיקה וקנאביס בכמויות משמעותיות. הנתבעים טענו שהתובע יכול לעבוד בשעות שבהן פגה השפעת הקנאביס, אך להפוגה זו אין משמעות שעה שממילא התובע צורך תרופות אופיטיות וכן סובל מכאבים.

105. הניסיונות של הנתבעים להציג אפשרויות עבודה של התובע, ולו חלקיות, לא צלחו.

התובע העיד כי אינו יכול לעבוד מול מחשב (שאין לו) משום שאין לו סבלנות או כוח לענות לטלפונים (עמ' 80 ש' 12, 19 – 29). התובע נשאל מדוע לא פנה לשיקום באמצעות המל"ל ושב וטען שאין לו סבלנות להקליד, הוא כאוב ואינו מסוגל להכיל את הכאב (עמ' 80 ש' 30 – עמ' 81 ש' 6). התובע נשאל האם פנה לשיקום נפשי כפי שהמליץ פרופ' פניג, והשיב שהלך למרכז גמילה, וכן לבי"ח פסיכיאטרי, אך שם הסתפקו במתן כדורים (עמ' 81 ש' 18 – 26).

106. אם כן, יש לקבל את טענת התובע לפיה הוא תלוי בעזרת הזולת (אף שלא באופן מלא, כמפורט בהמשך) ואין לו כושר השתכרות. טענה זו מעוגנת היטב בעמדת המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט.

בסיס השכר

העדויות

107. התובע העיד כי לפני התאונה הוא היה עצמאי ועבד כבר מגיל 13 - 14 מסיבות כלכליות. כן העיד כי לא גויס לצבא בשל אי התאמה. התובע השתתף במכינה קדם צבאית אך עזב לאחר שהיה מעורב בקטטה. התובע טען כי במכינה הוא עבר הכשרה בנושאים רבים, ואף שלא התגייס, התבגר מאוד ולמד להוציא מעצמו את המיטב.

108. התובע העיד שהוא החליף מספר עבודות שהיו עבודות מזדמנות, לטענתו, כדי לאפשר לעצמו "לחיות את החיים" ולנצל את התקופה עד שימצא מקצוע ויתחיל לעבוד בצורה מסודרת, תוך שהוא תכנן להשלים תעודת בגרות. במועד התאונה התובע היה בגיל 21, ולפי עדותו התגורר בדירה שכורה באילת, שילם עליה בעצמו את דמי השכירות, ועבד ברשת לממכר ביגוד, מחודש 12/17 ועד לתאונה.

109. אמו של התובע העידה כי לפני התאונה התובע גר לבד, היה עצמאי לחלוטין ודאג בעצמו לפרנסתו ולכל צרכיו. מגיל צעיר התובע יצא לעבוד כדי לסייע בפרנסת הבית. אמנם התובע לא גויס לצבא בשל חוסר התאמה והפסיק את השתתפותו במכינה עקב קטטה, אך היא הבחינה שלאחר המכינה התובע התבגר, השתנה לטובה והמשיך לפרנס את עצמו.

110. כפי שפורט בפרק המהימנות, העדפתי לבסס את ממצאי העובדה על הנתונים האובייקטיבים שיפורטו בהמשך, שכן בעדויות אלו נמצאו אי דיוקים וסתירות.

חוות דעתו של פרופ' פניג

111. פרופ' פניג ייחס 10% (מתוך 30%) נכות לעברו הרפואי של התובע.

112. פרופ' פניג פירט כי לתובע היסטוריה אישית מורכבת בעלת השלכות משמעותיות לחייו. עוד קודם לתאונה יש עדויות לאי יציבות רגשית וקושי בשליטה בדחפים ובתסכול. התובע שוחרר מצה"ל על רקע נפשי. פרופ' פניג הפנה לאינטייק מהמרכז לבריאות הנפש, שלפיו התובע השלים 11 שנות לימוד, עבד מגיל 14, תיאר בעיות לימודים בבית הספר ובעיות בביתו – כולל התנגשויות עם אמו שהביאו לכך שהיא הורתה לו לעזוב את הבית בגיל זה, הסתבכות עם החוק, נשירה מבית הספר בכיתה י"א עם בגרות חלקית, מכינה שאותה עזב חודש טרם הסיום. באותה תקופה התנסה לראשונה בקנביס, לא גויס לצבא, עבר לת"א ועבד שם בדוכן כשנה, עם גרסאות סותרות באשר לאופן סיום ההעסקה.

נתוני השכר

113. נוכח חוסר היציבות בעבודת התובע, אין נתוני שכר עקביים.

114. בשנת 2017 התובע עבד במסעדות שונות: בחודש ינואר השתכר 7,676 ₪. בחודשים ינואר – אפריל עבד בשכר כולל של 10,629 ₪ (ממוצע: 2,657 ₪ לחודש), בחודש מאי לא עבד, בחודש יוני עבד בשכר של 591 ₪ ובמהלך חודשים יוני – אוקטובר השתכר 26,693 ₪, ממוצע לחודש – 5,339 ₪). בחודשים נובמבר – דצמבר השתכר שכר של 7,676 ₪ (ממוצע לחודש: 3,838 ₪). יודגש כי מדובר במקומות עבודה שונים. כלומר, ההשתכרות החודשית נעה בין 2,657 ₪ ל- 5,339 ₪ ו- 7,676 ₪ באחד החודשים.

115. גובה ההשתכרות החודשית בשנים קודמות נמוך מממוצע זה, אולם נסקור את מספר מקומות העבודה: בחודש 1/16 התובע לא עבד כלל. בחודש 2/16 התובע עבד במקום אחד (507 ₪), בחודשים 3-4/16 התובע עבד בשוקולד בר, בחודשים 4-6/17, 7/16, 8-10/16, 11/16 החליף מקומות עבודה שונים. בחודש 9/16 לא עבד. בשנת 2015 התובע החליף שישה מקומות עבודה, ובשנת 2014 גם החליף שישה מקומות עבודה. הרציפות במקום עבודה אחד לא עלתה על שלושה – ארבעה חודשים.

116. בתאריך 15.12.17 התובע החל לעבוד ברשת חנויות בגדים. שכרו ברוטו באותו חודש עמד על 3,943 ₪ (כלומר, ברוטו של כ- 7,190 ₪ לחודש מלא). שכרו בחודש 1/18 (חודש התאונה) עמד על 3,636 ₪ ברוטו (עד ליום 20.1.18, ראו עמ' 248 – 250 למוצגי התובע) (כלומר, כ- 5,600 ₪ לחודש מלא). הברוטו החודשי הממוצע במקום זה: 6,400 ₪, משוערך להיום – 7,340 ₪.

טענות הצדדים

117. התובע טען כי אין בעובדה שהוא שוחרר מהצבא בשל אי התאמה או שלא סיים בגרות כדי לבסס סטייה מהשכר הממוצע במשק, והציג פסיקה תומכת. התובע טען ל"נזק ראייתי" הנובע מהתאונה, עקב העובדה שנמנע ממנו להראות שהיה משתכר בגובה השכר הממוצע במשק. לטענתו, נכות קודמת בשיעור של 10% היא נכות זניחה, על רקע הוכחת תפקודו התקין לפני התאונה. לפיכך, עתר לבסס את הפסדי השכר לעבר ולעתיד על השכר הממוצע במשק, בסכום של 13,171 ₪, ובניכוי מס – 11,965 ₪.

118. הנתבעים טענו כי יש להעמיד את בסיס השכר של התובע על שכר המינימום, ובמעוגל על סכום של 6,000 ₪, והפנו לנתוני העבר של התובע, חוסר היציבות בעבודה והרישום הפלילי. כן הפנו לפסיקה (נציין כי את בסיסי השכר בפסיקה זו יש לבחון בראי השכר הממוצע בתקופה שבה ניתנה).

דיון והכרעה

119. בנושא מצבו של התובע לפני התאונה אני מקבלת את חוות דעתו של פרופ' פניג (שקבע 10% נכות בגין הפרעת אישיות והפרעת הסתגלות קודם לתאונה). פרופ' פניג לא נחקר ולכן קביעתו שרירה וקיימת נוסף לכך שהיא נתמכת בעובדות הבאות, שאין עליהן מחלוקת:

א. התובע אובחן כלוקה בהפרעות קשב וריכוז מילדות (עדות האם: עמ' 17 ש' 11, התובע: עמ' 36 ש' 8 – 14);

ב. התובע סולק מבית הספר בכיתה י"א בשל תיק פלילי שנפתח נגדו עקב אירוע אלימות ברקע של אירועי אלימות קודמים (עדות האם: עמ' 17 ש' 24 – 28, עדות התובע: עמ' 36 ש' 29 – עמ' 37 ש' 3, עמ' 128 למוצגי הנתבעים). לפי עדותו של התובע הוא הגיע למסגרת אלטרנטיבית (קידום נוער) שם ניגש באופן חלקי למבחנים הפנימיים ולא הצליח לעמוד ביעד לקבלת תעודה (עמ' 39 – 40);

ג. התובע עזב את בית אמו בגיל 17 משום שלא הצליח להסתדר עם בני משפחתו (עמ' 7 לחו"ד פרופ' פניג, עמ' 213 למוצגי התובע, עדות האם: עמ' 14 ש' 27 – עמ' 15 ש' 11 ועדות התובע: עמ' 31 ש' 8 – 9);

ד. התובע לא ניגש לבגרויות (האם: עמ' 21 ש' 1 – 5, התובע: עמ' 39 ש' 29 – 30);

ה. התובע לא גויס לצבא מסיבת אי התאמה בעקבות אירוע אלימות שהתרחש במכינה (האם: עמ' 20 ש' 5 – 14, התובע – עמ' 40 ש' 12 – 17, עמ' 41 ש' 18 – הסכים שהיו לו בעיות "ברמה החברתית" במכינה).

120. עובדות אלו מדברות בעד עצמן. גם אם גיל ההתבגרות נחשב ל"גיל קשה", אחוז גבוה מהנערים ומהנערות מצליח לעמוד ביעד של קבלת תעודת בגרות או לכל הפחות תעודת סיום ולהתגייס לצבא. אחוז גבוה שומר על מסגרת משפחתית בבית ההורים עד הגיוס ואף לאחר מכן. לכן, לא ניתן לקבל את הסברה של האם שלתובע היו בעיות "כמו כל ילד מתבגר" (עמ' 17 ש' 29 – 32). אין מדובר בבעיות "נקודתיות" כפי שהתובע תיאר (עמ' 36 ש' 23 – 25). נהפוך הוא, דובר בבעיות נמשכות, שאפיינו את חייו של התובע בכל מקום אליו הגיע: אירועי אלימות, חוסר יכולת להתמיד וחוסר יכולת להשתלב במסגרות.

121. גם הניסיון להציג את החוויה במכינה כחוויה שביגרה את התובע, שהפך להיות אחראי ועצמאי (עמ' 40 ש' 33 – עמ' 41 ש' 2), אינו צולח את מציאות חיי העבודה של התובע עד לתאונה.

לפי דו"ח רציפות שהוגש ונסקר לעיל (עמ' 5 למוצגי הנתבעים), התובע לא הצליח להתמיד בעבודות. בשנת 2014 התובע החליף 6 מקומות עבודה, בשניים מהם עבד ארבעה חודשים והיתר עבד חודש אחד בלבד, בשנת 2015 גם החליף 6 מקומות עבודה, בכל אחד מהם היה חודש או חודשיים. בשנת 2016 החליף תשעה מקומות עבודה ובשנת 2017 – ששה מקומות עבודה (בחודשים 12/14 – 1/15 וכן בחודשים ספטמבר – דצמבר 2015 ו- 1/16 כלל לא עבד).

122. את התחלופה הגבוהה של מקומות עבודה התובע תירץ בכך שביקש לרכוש ידע, ללמוד ולהתנסות, מצד אחד, ומצד שני, החליף עבודות כי לטענתו "לא היה בראש שלו" להשתקע או "לנהל קריירה" (עמ' 47 ש' 13 – 20). עוד לטענת התובע, הוצע לו לנהל את העסק האחרון שבו עבד בתל אביב (חנות ירקות) במשך כשנה, ולאחר מכן להיכנס כשותף, אך הוא לא היה מעוניין במחויבות הכרוכה בעסק משלו (עמ' 49 ש' 31 – עמ' 50 ש' 8). לטענת התובע הוא סירב משום ש"וואלה אני רציתי ליהנות, לחגוג, לצאת." (עמ' 50 ש' 10).

123. אם כן, התובע עצמו הודה שארבע שנים לתוך חיי העבודה הוא לא ניסה להתקדם, לא מצא לנכון להשקיע או להתמיד, משום שהדבר "לא היה בראש שלו". ההסבר של "התנסות" במקומות "שונים" מנותק מהמציאות, שכן התובע החליף מספר מקומות עבודה באותו תחום (ראו למשל בשנת 2015 – פרו' עמ' 48 – 51).

124. בכך שונה עניינו של התובע מהפסיקה שהוא הביא. כך, בעניין ת"א (מחוזי ירושלים) 5227/03 נתי ניסים נ' שוויקי סמעאן (8.1.09) דובר בניזוק שהיה בגיל 20 בעת התאונה, אמנם היו לו קשיים לימודיים, אך הוא הצליח בבית הספר המעשי, התקבל למקום עבודה מבוקש ועבד במקביל ללימודים. בעניין ת"א (מחוזי ירושלים) 3133/01 שריקי שרון נ' פרץ אלעד (31.8.04) לניזוק היו קשיים לימודיים וקשיי אישיות, אך הוא הציג עבודה רציפה בעסק משפחתי, רכש מקצוע, והתקדם לתפקיד של מנהל עבודה.

125. אם כן, ציונים או תעודת בגרות אינם גורם שבפני עצמו מצדיק סטייה מהשכר הממוצע, ואפילו לא אי גיוס לצבא. אולם, חוסר יציבות תעסוקתית שמאופיין בחודשים רבים ללא עבודה כלל, חוסר יכולת להתמיד או להתקדם במקום עבודה אחד, על פני מספר שנים, כאשר להם נלווית "היסטוריה" של בעיית התמדה ומסגרת לצד נכות קודמת בגין יכולות אישיות, מהווים אינדיקציה שנוגדת את חזקת השכר הממוצע, אף שראוי להשתמש בה בזהירות.

126. התובע הראה קשיי לימוד, קשיי הסתגלות למסגרת, לא הצליח לסיים תיכון, לא עמד בבחינות פנימיות כדי לקבל תעודה, לא הצליח לסיים מכינה ואף לא התגייס לצבא. גם לאחר המכינה, מאפייני האישיות שתיאר פרופ' פניג, והקשיים החברתיים וההסתגלותיים של התובע, התבטאו בחילופי עבודות באופן תדיר, חוסר התמקצעות, חוסר התמדה וחוסר רצון להשקיע. התובע יכול היה להביא עדים מאיזה ממקומות העבודה (כגון: המקום שבו לפי הנטען הוצע לו לנהל), כדי לבסס לכל הפחות יחסי עבודה תקינים, יכולות טובות שהפגין או כל נושא אחר, אך הוא נמנע מלעשות כן.

127. בהתחשב בקיומה של נכות פסיכיאטרית שאינה קשורה לתאונה (10%), וביכולות הדלות שהתובע הציג עד לתאונה בכל הקשור להשתלבות במסגרת כלשהי, לרבות יציבות תעסוקתית, מצד אחד, ומנגד, בהתחשב בכך שהתובע בעת התאונה היה צעיר בימים, אני מעמידה את בסיס השכר לעתיד על 10,000 ₪ לאחר ניכוי מס (לפי שכר ברוטו של כ- 11,000 ₪, הפחתה של כ- 20% מהשכר הממוצע).

128. החישוב לעבר ייעשה לפי 7,000 ₪ לחודש נכון להיום, בהתחשב בבסיס השכר האחרון שהתובע הציג וההיתכנות לעלייה בשכרו, מצד אחד, מול חוסר היציבות בעבודתו, התחלופה במקומות עבודה והעובדה שהיו חודשים רבים שבהם לא עבד כלל או עבד בשכר נמוך מאוד.

הפסדי שכר לעבר ולעתיד וכן הפסדי פנסיה

129. הפסדי שכר לעבר לפי בסיס שכר של 7,000 ₪ מיום התאונה (19.1.18) ועד היום (80 חודשים):

7,000 * 80 = 560,000 ₪

בצירוף ריבית מאמצע התקופה: 589,300 ₪

130. הפסדי שכר לעתיד:

10,000 ₪ * 276.5 = 2,765,000 ₪

131. הפסדי פנסיה לפי 12.5%: 419,288 ₪

132. סיכום הפסדי שכר לעבר ולעתיד ורכיב הפנסיה: 3,773,588 ₪

עזרת צד שלישי

חו"ד פרופ' פסט

133. פרופ' פסט קבע שהתובע זקוק לעזרה ברחצה, לבוש (פלג גוף תחתון), הכנת מזון, קניות, ניקיון חדרו, החלפת מצעים, כביסה ועוד. פרופ' פסט המליץ על עזרה בהיקף של ארבע שעות ליום, שבעה ימים בשבוע.

העדויות

134. לפי עדותו של התובע, לאחר התאונה הוא עזב את הבית ששכר וחזר לבית אמו כדי שתסייע לו. בחודש 9/18 התובע הכיר את בת זוגו הנוכחית ובחודש 11/18 השניים עברו לגור בדירתו של התובע, ליד אמו. בתקופת האשפוז בבי"ח "רעות", בחודשים יוני – יולי 2019 השניים עברו להתגורר בתל אביב ועקב אירוע אלימות במשפחה, הקשר ביניהם נותק בסוף חודש 7/19 והתובע שב לאילת, שם התגורר תחילה עם אמו ולאחר מכן שוב בגפו. הקשר הזוגי חודש לאחר כשנה (קיץ 2020) (עמ' 89 ש' 25 – עמ' 90 ש' 2, 22 – 23) ובני הזוג שבו לגור יחד בסביבות 12/20 (עמ' 92 ש' 1 – 7) עד להווה.

135. תקופה של חודש – חודשיים לאחר השחרור מבית חולים "רעות" התובע קיבל עזרה באמצעות מחלקת הרווחה בעירייה (ניקיון) בהיקף של 30 שעות לחודש, בעלות של 100 – 200 ₪ בחודש. הזכאות בוטלה לאחר שהתברר שהתובע מקבל קצבת שר"מ מהביטוח הלאומי (עמ' 76 ש' 19, 22 – 23).

136. התובע העיד שעקב התאונה הוא תלוי באופן מלא בעזרת אחרים ונעזר בבת זוגו במקלחת בלבישת בגדים ובכל פעולה אחרת. התובע העיד שהוא מתקשה להכין אוכל בסיסי (כגון: כריך) ונוהג להזמין ארוחות מוכנות בתדירות גבוהה (עמ' 60 ש' 11 – 12, 20 – 23).

137. האם העידה שלאחר התאונה התובע היה זקוק לעזרה מלאה בתפקוד. הוא חזר לגור בביתה, שם היא ואחיו של התובע סייעו לו. בהמשך, לאחר מספר חודשים, התובע עבר לגור בקרבת ביתה, והיא הגיעה כל יום לעזור לו ולטפל בבית, שהיה מוזנח. גם בתקופת הפרידה מבת הזוג התובע התגורר אצל האם תקופה ארוכה, ולאחר שהשניים חידשו את הקשר, האם מחליפה את בת הזוג מפעם לפעם בהשגחה על התובע ובטיפול בו. כן ליוותה את התובע לטיפולים רפואיים והחסירה ימי עבודה עקב כך. לפי עדותה, עד היום התובע אינו מתפקד וזקוק לעזרה כמעט מלאה.

138. בת הזוג העידה שהיא מסייעת לתובע להתקלח וללבוש בגדים, וכן מבצעת את כל עבודות משק הבית בעצמה, לרבות הכנת אוכל וקניות. בת הזוג טענה שהיא "עצרה את חייה" מבחינה חברתית ומקצועית משום שהיא צמודה לתובע. לטענתה, התפוקה שלה בעבודה נפגעה בשל הצורך לסייע לתובע מדי פעם (בת הזוג עובדת מהבית) והיא ננזפה בשל כך. נציין שלא הובאו ראיות מינימליות לתמיכה בטענה זו (כגון: נציג המעסיקה). כמו כן, בניגוד למה שנטען על ידי התובע ובת זוגו, בת הזוג החלה לעבוד מהבית בתקופת הקורונה, ועוד לפני שהקשר בין השניים חודש (עמ' 92 ש' 30 – 32).

טענות הצדדים

139. התובע עתר לפסיקת סכום שיאפשר לו לשכור עזרה בתשלום לאורך כל היום, לרבות לצורך בישול הכנת אוכל ותחזוקה של הבית, כדי שהוא לא יהיה לנטל על בת זוגו. התובע טען כי הוא נזקק וייזקק לעזרה "סביב השעון" הן לפעולות יומיומיות והן לתחזוקת משק הבית, וכן נזקק לליווי צמוד. התובע הציע לחשב את העזרה לתקופת העבר לפי חמש שעות ליום. לעתיד, התובע עתר לפסיקת עזרה על בסיס עלות שכר של עובד זר במשרה מלאה, בסכום של 11,000 ₪ לחודש.

140. הנתבעים הפנו לקביעותיו של פרופ' פסט, עליהן הוא לא נחקר. כן טענו שלא הועסקה עזרה בשכר בעבר, ולכך שאין בסיס לדרישה לפיצוי בגין מטפל "מסביב לשעון". נוסף לכך, התובע מתגורר בעיר אילת, בה העלויות הממוצעות נמוכות ואין מע"מ. הנתבעים הציעו פיצוי גלובלי בסכום של 100,000 ₪ לעבר ו- 600,000 ₪ לעתיד.

דיון והכרעה

עזרה לעבר:

141. לפי העדויות, תקופת העבר מחולקת לארבע תקופות משנה:

התקופה הראשונה – ממועד התאונה (1/18) ועד שבת זוגו של התובע עברה להתגורר עמו, בסביבות חודש 11/18. בתקופה זו התובע קיבל עזרה מאמו, כחצי שנה בעת שהתגורר בביתה (עמ' 22 ש' 11 – 12, 20), והיתרה בזמן ששהה בבית שלו;

התקופה השנייה - מחודש 11/18 ועד לחודש 7/19, אז התובע ובת זוגו התגוררו יחד, והיא סייעה לו באופן צמוד;

התקופה השלישית – מחודש 8/19 ועד לחודש 11/20, אז התובע התגורר עם אמו ולאחר מכן בגפו, וקיבל סיוע מסוים מאמו (וכן עזרה באמצעות מחלקת הרווחה של העירייה, במשך חודש – חודשיים);

התקופה הרביעית – מחודש 11/20 ועד היום, בתקופה זו התובע מקבל עזרה מבת זוגו.

142. על פי הראיות, בתקופות שבהן התובע קיבל עזרה מאמו (הראשונה והשלישית) דובר במתכונת של עזרה ספורדית (אם כי ניתן להניח שבתקופה הסמוכה לתאונה העזרה הייתה אינטנסיבית יותר).

התקופה הראשונה: אמו של התובע הסכימה שהיא עבדה משעה 9:00 והגיעה לביתה לאחר שעה 17:00 והתובע נותר לבד (עמ' 22 ש' 32 – 33, עמ' 23 ש' 10 – 13). לאחר שהתובע עזב את ביתה, העזרה שניתנה הייתה דלה (עמ' 24 ש' 2 - 5). בסופו של דבר, האם הסכימה שהטענה שסייעה לתובע אינה מדויקת וכי גם היא "מאבדת את זה ותקופות נעלמת ולא עוזרת" (עמ' 24 ש' 12 -14). האם הסכימה שהעזרה לאחר התאונה הייתה נקודתית (הבאת מרק, הבאת מנקה) אך רוב היום התובע היה בגפו והמשפחה לא טיפלה בו (עמ' 25 ש' 13 – 25).

התקופה השלישית: בחקירת התובע בבקשה לתשלום תכוף (בת"ת 50832-08-20 פרו' מיום 10.11.20). התובע עצמו העיד שאמו לא הגיעה לעזור לו, אף שבאותו זמן לא עבדה (בשל הקורונה) וכי גם אחיו לא עוזרים לו (שם, פרו' עמ' 6 ש' 13 – 21 וכן עמ' 76 ש' 12 - 15). האם הסכימה שעדותו של התובע בנושא זה הייתה נכונה (עמ' 24 ש' 21 – 29), ודייקה שהיו תקופות שדאגה יותר ו"הביאה מרק" והיו תקופות ש"לא יכולתי לראות את הפרצוף שלו" (עמ' 25 ש' 4 – 5). בחקירה הנגדית התובע טען כי בתקופה זו סייע לו גם אדם בשם גדי (חבר המשפחה), תחילה ללא תשלום ולאחר מכן במסגרת הסיוע ממט"ב (עמ' 78 ש' 15 – 28), אולם לתובע לא היה מענה מדוע לא הזכיר את גדי בתצהירו, ואף לא היה לו הסבר משכנע מדוע גדי לא הובא להעיד (עמ' 79 ש' 1 – 18).

עזרה לעתיד:

143. לא ראיתי מקום לחרוג מקביעתו של פרופ' פסט, שכן לפי הראיות לתובע יש מידה של עצמאות. ההערכה של פרופ' פסט תואמת לנכות ולרמת התפקודיות שהתובע הציג, שלפיה הוא נדרש לעזרה רק בפעולות ספציפיות. להלן נפרט את הנימוקים לקביעה זו.

144. ראשית, התובע לא חקר את פרופ' פסט על קביעותיו. פרופ' פסט מונה לבקשת התובע, כדי לקבוע את צרכי השיקום שלו, נושא זה מצוי בתחום מומחיותו, פרופ' פסט העריך את היקף העזרה, ובלא חקירה נגדית אין מקום לסטות מחוות דעת זו. פרופ' פסט לא נשאל על צורך ב"השגחה רציפה" או "זמינות" לאורך כל היום, צורך באדם ש"יתווך" לנהגי מוניות את מצבו של התובע ואף לא אודות קושי של התובע להסיע את כיסא הגלגלים בעצמו. לכן, אין עמדה רפואית שתומכת בצרכים אלו (שאף אין להם בסיס עובדתי).

145. שנית, התובע הראה מידה מסוימת של עצמאות גם כאשר שהה בגפו בתקופה השלישית, ולא נזקק לעזרה צמודה (הדבר נכון גם לתקופה הראשונה, אולם התקופה השלישית היא לאחר שחלה החמרה במצבו של התובע). אין בסיס עובדתי משכנע לכך שבתקופה שבה התובע התגורר בגפו הוא חי "בתנאים לא אנושיים", אך גם אין צורך להכריע בכך, משום שפסיקת העזרה כפי שקבע פרופ' פסט כוללת עזרה במשק הבית. משק בית אינו דורש עבודה "מסביב לשעון".

בסיכום המחלה מבית חולים רעות שם התובע אושפז מיום 20.6.19 עד ליום 8.7.19 (עמ' 133 למוצגי התובע), נרשם שהתובע מתנהל עצמאית בגפיים העליונות ונזקק לעזרה קלה בלבוש פלג גוף תחתון. אין שום אינדיקציה רפואית במסמכים או בחוות דעת המומחים הסותרת את האמור בסיכום המחלה.

146. שלישית, התמונה הראייתית אינה תומכת בעזרה "סביב השעון":

התובע הסכים שהוא מסוגל להכין לעצמו כריך (עמ' 60 ש' 30 – 33);

לפי העדויות התובע יוצא לבד מהבית לגיחות קצרות כגון לצורך רכישת תרופות בבית המרקחת (נוסע במונית ונעזר בקביים – עמ' 62 ש' 2 - 12), טיול עם כלבתו (בין חמש דקות לרבע שעה, כ- 200 מ' (עמ' 63 ש' 21 – 24, 30 – 31, עמ' 64 ש' 11 – 12, 22 – 24) או ביקור אצל רופא המשפחה (ראו גם עדות בת הזוג: עמ' 93 ש' 22 – 23, עמ' 94 ש' 11 – 14). התובע ובת זוגו העידו שהם יוצאים יחד (לעתים גם עם הכלבה), בדרך כלל כשעה, לים או למסעדות (עמ' 65 ש' 22 – 28, 14 – 16).

בניגוד לנטען על ידי התובע בסיכומיו, התובע מתנייד באופן עצמאי בבית, ביושבו על כיסא המחשב, שכן דרך זו נוחה לו יותר, ונעזר בקביים כאשר נדרש לקום (למשל, בשירותים) (עמ' 59 ש' 4 – 6, 22 – 25, 31).

147. העובדה שלתובע ניתן רישיון להעסקת עובד זר אינה מלמדת דבר. התובע עשוי לעמוד בקריטריונים להעסקת עובד זר נוכח הנכויות שנקבעו לו, אך מה שמחייב הוא חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, שקבע את היקף העזרה הנדרש.

148. נכותו של התובע קשה, אך מכאן ועד לתיאור המצב בסיכומיו, הדרך רחוקה. התובע אינו מרותק למיטה או לכיסא, נייד בביתו ואף מחוץ לבית (בעצמו, וללא ליווי) ומסוגל לבצע פעולות שונות. אם כן, טענותיו של התובע בנדון לא הוכחו עובדתית, אינן נתמכות בחוות דעת רפואית כנדרש, ולכן אני דוחה אותן.

 

פסיקת הפיצוי:

עזרה לעבר:

149. התקופה הראשונה (כ – 11 חודשים ינואר – נובמבר 2018): בהתחשב בכך שזו התקופה הקרובה לתאונה מצד אחד, ובהיקף הנמוך של העזרה, מצד שני, אני פוסקת לתובע שווי עזרת מיטיבים בסכום כולל של 20,000 ₪.

150. התקופה השלישית (8/19 – 11/20, 16 חודשים): בתקופה זו התובע קיבל עזרה מבני משפחתו, אך בהיקף קטן ביותר וכן יש להתחשב בכך שמספר חודשים קיבל עזרה באמצעות העירייה, ולכן אני פוסקת סכום של 25,000 ₪.

151. התקופה השנייה והתקופה הרביעית (סיוע מבת הזוג - 8 חודשים עד לחודש 7/19 ומחודש 12/20 עד היום): סכום גלובלי של 200,000 ₪.

לעתיד:

152. בהתחשב בהיקף העזרה שפסק פרופ' פסט (כ- 5,800 ₪ - 6,000 ₪ לחודש) ותוחלת חייו של התובע (מקדם: 303), אני פוסקת פיצוי גלובאלי בסכום של 1,800,000 ₪

153. הוצאות מוגברות עבור מזון:

לא מוכר ראש נזק כזה, ולא בכדי סיכומי התובע בנושא לא נתמכו בפסק דין כלשהו. מבחינה ראייתית, הטענה ל"רעב מוגבר" לא נתמכה בחוות דעת רפואית, ושני המומחים הרלבנטיים (ד"ר הרמן וד"ר אדהאן), לא נשאלו על כך, ולכן, אין תמיכה רפואית לטענה. מבחינה משפטית, הטענה של התובע שהוא מבקש "לטעום בבית" את "הטעמים בחוץ", משום שאינו מסוגל לצאת, אינה רלבנטית לנושא העלות של "הטעמים בחוץ". ללא קשר לתאונה, כל מי שאוכל אוכל מוכן משלם על כך, בין אם בישיבה במקום ובין אם בהזמנה לביתו. הפיצוי עקב חוסר יכולתו של התובע לבשל בעצמו את הארוחות מכוסה במסגרת רכיב העזרה, שבמסגרתו התובע אמור לקבל סיוע בפעולות אישיות וכן בקניות ובהכנת אוכל.

154. לסיכום, בגין עזרה לעבר ולעתיד אני פוסקת 2,045,000 ₪

הוצאות רפואיות

קנאביס

הראיות:

155. התובע העיד שהוא מעדיף את השימוש בקנאביס עקב תופעות הלוואי של התרופות האופיאטיות. בת זוגו של התובע העידה כי כאשר התובע משתמש בקנביס הוא יותר רגוע, ותחת השימוש בו בני הזוג היא יכולה לדבר ולתקשר עם התובע.

156. התובע קיבל רישיון לצריכת קנאביס. לפי מוצגי התובע (עמ' 252 ואילך), בשנים 2019 – 2020 הרישיון היה בהיקף של 30 גרם ובשנת 2021 הרישיון עלה להיקף של 100 גרם לחודש. התובע הגיש למשרד הבריאות בקשה להגדיל את מינון הקנאביס ל- 140 גרם לחודש. בחודש 7/24 אושרה הגדלת הכמות ל- 110 גרם לחודש. התובע פירט את העלויות של רכישת קנאביס ומוצריו.

157. התובע העיד שהקנאביס מפחית את הכאב לזמן קצוב (כחצי שעה), בסביבות 30% (מרמת כאב 10 לרמה 7), אך גם תחת הקנאביס, הוא חווה כאב משמעותי (עמ' 35 ש' 23 – 25, 31 – 33) והעיד שהוא חש "לוחץ, שורף, לחץ, דופק, זרמים... זה אוכל אותי..." (עמ' 34 ש' 29 – 31) ואינו יכול לתפקד (עמ' 35 ש' 12 – 16).

158. התובע אישר שלפני התאונה הוא נהג לעשן קנאביס, אך לטענתו דובר ב"עישון חברתי", "פה ושם" במסיבות (עמ' 45 ש' 17 – 18). כמו כן, התובע אישר כי לפני התאונה נפתח לו תיק פלילי בשל שימוש בסמים (עמ' 45 ש' 19 – 21). התובע טען שלא עשה שימוש בסמים אחרים (כגון: נייס גאי) (עמ' 45 ש' 31 – 33) אך הופנה לכך שבמהלך הריאיון בפני הקב"ן הצהלי מסר שניסה פעם אחת נייס גאי (עמ' 128 למוצגי הנתבעים), וטען שאינו זוכר שאמר זאת (עמ' 46 ש' 19 – 24).

חו"ד ד"ר הרמן:

159. ד"ר הרמן ציין שהתובע נזקק לשימוש מרובה מאוד בקנביס, ופחות באופיואידים. לפי חוות הדעת, עלות הקנביס היא 100 – 350 ₪ ל- 10 גרם.

160. בניגוד לנטען בסיכומי התובע, ד"ר הרמן לא המליץ על שימוש ב- 140 גרם קנביס בחודש (כמות מעבר למה שהותר לתובע ברישיון) אלא אך הזכיר את טענת התובע בדבר הכמות שהוא צורך.

חו"ד ד"ר אדהאן:

161. ד"ר אדהאן הטיל ספק בתועלת של השימוש בקנאביס. במענה לשאלות הבהרה מטעם התובע, ד"ר אדהאן ציין כי מעולם לא ראה חולה CRPS משפר את תפקודו בטיפול בקנאביס. ד"ר אדהאן הותיר את שאלת ההתאמה של התובע לקנאביס רפואי וכן השימוש שלו בתרופות נרקוטיות, לבחינת הצוות הרפואי המטפל בו.

162. ד"ר אדהאן מצא שהפחתת הכאב המוגבלת שתיאר התובע אינה מהווה הצדקה למתן קנאביס, משום שבכאב מתמשך נדרש להוכיח שיפור תפקודי קונקרטי ותפקודים נורמטיביים (עמ' 133 ש' 30 – עמ' 134 ש' 2).

טענות הצדדים:

163. התובע עתר לפסיקת פיצוי בגין רכישת קנאביס ברישיון, לרבות עלויות נלוות, בסכום של כ- 212,000 ₪ לעבר והפנה למוצגים הכוללים את הקבלות בנושא. לעתיד התובע עתר לפיצוי לפי הכמות הנוכחית המאושרת למשך 5 שנים, ולאחר מכן לפי 140 גרם לחודש, בעלות של 280 ₪ ל- 10 גרם, סכום של כ- 1.2 מיליון ₪.

164. הנתבעים טענו שאין בסיס ראייתי לטענותיו של התובע ביחס ליעילות הקנביס או היותה "תרופה מצילת חיים" כהגדרתו, שכן התובע סובל מכאב ללא קשר לצריכת הקנביס, שמפחיתה באופן חלקי (30%) את רמת הכאב, לחצי שעה בלבד, כך לפי עדותו של התובע. הנתבעים הפנו לעמדתם של שני המומחים, ד"ר אדהאן וד"ר הרמן שלפיה קנאביס אינו משמש תרופה לחולי CRPS, וטענה כי יש לקבוע את הפיצוי בהתאם לעמדת המומחים, ולא עמדתו הסובייקטיבית של התובע. הנתבעים הציעו פיצוי גלובאלי בסכום של 200,000 ₪. כמו כן, טענו שצפוי שקנביס רפואי ייכנס לסל הבריאות. מטענה אחרונה זו התעלמתי, שכן בפסיקת פיצוי לא ניתן להתחשב בהשערות ביחס להתפתחויות עתידיות בסל הבריאות.

דיון והכרעה:

165. שאלת פסיקת הוצאות רפואיות, בכלל זה עבור צריכת קנאביס, היא שאלה מובהקת בעניין שברפואה, ולכן, נקודת המוצא לבחינתה היא עמדת המומחים מטעם בית המשפט.

166. התמונה המתקבלת מחקירת המומחים היא שאין תועלת מוכחת לשימוש בקנאביס בתסמונת CRPS, וכי מתן קנאביס מותנה במעקב פסיכיאטרי ופסיכולוגי שהתובע אינו מקבל (עמדת ד"ר אדהאן: עמ' 127 ש' 12 – 16, עמ' 131 ש' 15 – 16, וחקירת בת הזוג עמ' 97 ש' 3 – 5).

167. קיימת תועלת בקנאביס לשם הפחתת הסיכון מהאופיאטים (ד"ר אדהאן, עמ' 235 ש' 14 – 16, עמ' 106 ש' 14 – 18, עמ' 109 ש' 1 – 3). אולם, התובע לא הפחית את השימוש באופיאטים וממשיך לצרוך נרקוטיקה בכמות מסכנת חיים (ראו הדיון בפרק תוחלת החיים).

168. גם ד"ר הרמן הסכים שקנאביס אינו משכך כאבים יעיל (עמ' 177 ש' 12 – 13, 24 – 25, הדגשה לא במקור):

"מישהו שכנע אותו שקנאביס זה טוב ואופיאטים זה רע אז הוא משתמש בקנאביס זה לא עוזר לו אז הוא משתמש עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד זה לא עוזר לו אבל הוא לא מפיק לקח אז זה עניין אחר...

עובדתית הוא משתמש בכמויות זה לא עוזר לו, כן יש איזושהי השפעה מרגיעה חלקית לחומר...

הבן-אדם הוא איש מאוד סובל וכיוון שהוא סובל הוא משתמש בכמויות עצומות של משככי כאבים וקנאביס זה עוד לא אומר שהוא מכור.

(ש): או-קיי כמויות עצומות אבל שאין להם הצדקה.

(ת): אין הצדקה בטח לא בקנאביס כי הקנאביס הוא לא כזה משכך כאבים, האופיאטים יותר..."

169. הראיות תומכות בעמדות הרפואיות. התובע כמעט שאינו מתפקד, ובמהלך השנים – משנת 2021 ואילך, למרות הגדלת המינון של הקנאביס פי שלושה, לא חל שום שיפור תפקודי או אפילו בכאב. מצבו של התובע במקרה הטוב נותר סטאטי.

170. מנגד, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובע מחזיק ברישיון לקנאביס, בהתאם לפירוט לעיל, מהעובדה שהצריכה המשמעותית של הקנאביס מקושרת עובדתית לתאונה ומכך שד"ר אדהאן הותיר שאלה זו להחלטת הצוות המטפל. כן יש לקחת בחשבון את עדותו של התובע, בדבר השיפור הקל וקצר המועד שמתאפשר בצריכת הקנאביס, שלא נסתרה ואת העובדה שכיום למעשה אין פתרון של ממש למצבו של התובע. התובע עבר ניסיון גמילה מאופיאטים, שלא צלח (ד"ר אדהאן –עמ' 114 ש' 15 – 32, ד"ר הרמן – עמ' 190 ש' 7 – 10) ולפי העמדה הרפואית שהוצגה, התובע אינו מסוגל לעבור גמילה טוטאלית מאופיאטים עקב הכאבים הכרוניים (תעודה מבי"ח קרית שלמה, נספח 6 למוצגי התובע, עמ' 246 ועדות ד"ר הרמן, עמ' 193 ש' 15 – 29). כמו כן, ד"ר אדהאן אישר שהפרוגנוזה של התובע גרועה, עקב הרקע של הבעיה הפסיכיאטרית, חוסר הצלחה של השיקום בעבר, וכמות התרופות שהתובע צורך (עמ' 226 ש' 16 – 23). מסיבות אלו, למרות הספקות שהמומחים הביעו, מצאתי לפסוק פיצוי בגין קנאביס, באופן גלובאלי. אולם, לאור הטעמים שפורטו קודם לכן, אין מקום להתחשב באפשרות שהמינון יוגדל בעתיד, מה גם שפסיקת פיצויים בנזיקין היא על בסיס המצב בהווה.

171. ביחס לעבר הוגשו קבלות חלקיות, חלק מהן לא קריאות. לפי העלויות שבהן נקב ד"ר הרמן, העלות החודשית הממוצעת בשנים 2019 – 2020 הייתה כ- 675 ₪, והחל משנת 2021: 2,250 ₪. החל מחודש 7/24 העלות החודשית היא כ- 2,500 ₪.

172. בהתחשב בפרמטרים השונים שפורטו ובתוחלת החיים, אני פוסקת סכום גלובאלי של 850,000 ₪ לעבר ולעתיד.

הוצאות רפואיות אחרות

173. התובע לא עתר לפסיקת פיצויים בגין רכישת אופיאטים. בחקירה הנגדית התובע אישר שהוא מקבל החזר עבור התרופות שהוא רוכש בקופה (עמ' 84 ש' 28 – 30).

174. ד"ר אדהאן אישר בחוות דעתו שהטיפולים עליהם המליץ כלולים בסל הבריאות.

175. התובע אישר שכיום אינו מקבל טיפולים נפשיים, טיפולי פיזיותרפיה או הידרותרפיה (עמ' 83 ש' 28 – 30, עמ' 84 ש' 1 – 4).

176. במשך שנים ארוכות מאז התאונה התובע לא יישם המלצות של רופאיו המטפלים לפנות לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי (ראו למשל עמ' 196 למוצגי התובע). הדבר אינו נובע מהיעדר זמינות כפי שטען התובע בסיכומיו, אלא מכך שהתובע לא היה מעוניין בקבלת טיפולים אלו. התובע הגיש תצהיר בן 16 עמודים, שמתוכו הקדיש מספר עמודים לאופיאטים ולקנאביס, כולל פירוט מדויק של רכישת מוצרי הקנאביס השונים ותדירותה והקשיים הניצבים בפניו בנושא התרופתי, אך לא כתב ולו מילה בנושא טיפולים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים, האם ביקש בכלל לקבלם והאם ניסה או מנסה לקבל טיפולים מסוג זה. התובע פנה לרופא פסיכיאטרי לצורך העלאת מינון הקנאביס בלבד, ולא לצורך טיפול (עדות בת הזוג - עמ' 96 ש' 29 – עמ' 97 ש' 5).

177. נציג קופת חולים אישר שהתובע פטור מהשתתפות עצמית עבור טיפולים או תרופות הקשורים לתאונה (עמ' 158 ש' 13 – 16, עמ' 159 ש' 18 – 21). המימון המלא באמצעות הקופה הוא גם לטיפול שיקומי נוסף או כל טיפול אחר (עמ' 158 ש' 17 – 25). אשר לטיפול נפשי, לפי עדותו של נציג הקופה התובע החל תהליך מול רופאה פסיכיאטרית שחשה מאוימת, אך הוצעו לתובע מטפלים אחרים באילת, כפוף לקשיי זמינות (עמ' 155 ש' 34 – 35, עמ' 156 ש' 3 – 4, 6 – 7, עמ' 159 ש' 31 – 34). התובע לא טען, וכמובן לא הראה, שהוא ביקש לקבוע תור אצל מטפל בתחום הנפשי, ולא נענה או שתורים זמינים היו רחוקים.

178. ד"ר אדהאן אישר שטיפול שיקומי אינו רלבנטי כיום למצבו של התובע (עמ' 139 ש' 15 – 18, עמ' 140 ש' 17 – 20).

179. אין מקום לפסיקת עלויות בגין טיפולים רפואיים פרטיים גם מכוח עיקרון הקטנת הנזק וגם משום שעובדתית לא הוכחו צורך או היזקקות לטיפולים כאלו.

180. לסיכום: מבחינה עובדתית, התובע לא פנה ולא ביקש לפנות לטיפול בתחום הנפשי. בכל מקרה, טיפולים בתחום הנפשי וכן טיפולים שיקומיים שונים ניתנים ללא עלות במסגרת הקופה. התובע, שממילא לא ביקש לקבל טיפולים נפשיים ולא נענה להצעות נציג הקופה, לא הוכיח שטיפולים אלו (או טיפולים שיקומיים אחרים) אינם זמינים לו. ההפך הוא הנכון, הוכח שטיפולים שהתובע היה מעוניין לקבל, כגון האשפוז השיקומי ברעות, מומנו, ונציג הקופה אישר כי ימומנו גם בעתיד, וכך גם תרופות שהתובע נזקק להן. כיום, לפי המומחה מטעם בית המשפט, אין רלבנטיות לטיפולים שיקומיים. לכן, אין בסיס לפסיקת פיצוי ברכיב של הוצאות רפואיות נוספות.

ניידות

הראיות

181. לתובע נקבעה בחודש 5/23 דרגת מוגבלות בניידות בשיעור של 80% וכן נקבע שהוא נזקק לכיסא גלגלים. בחודש 4/23 התובע הגיש תביעה להטבות לפי הסכם הניידות.

182. אם התובע ירכוש רכב, נדרש לבצע בו התאמות, בהתאם לרשום בתעודת עובד ציבור של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים (הוגשה ביום 22.11.23). על פי תעודת עובד ציבור מהמוסד לביטוח לאומי (צורפה לבקשה 75 ב"נט"), התובע אינו זכאי למימון התאמות ברכב, מאחר שאין לו רישיון נהיגה.

183. התובע העיד שכאשר הוא צריך לעבור ממקום למקום הוא נעזר בקביים, אך הוא אינו יכול להיות במצב של עמידה לאורך זמן, כי אז רגלו מתחילה לכאוב. כמו כן, החל לסבול מכאבים גם ברגל ימין, והוא חושש שבעתיד ייאלץ להשתמש בכיסא גלגלים. לפי עדותו, הוא מגיע לכל מקום באמצעות מוניות. כך גם, נאלץ להוציא הוצאות משמעותיות לטיסות ומוניות כאשר קיבל טיפולים בבאר שבע או במרכז. לעתים גם נדרש לשלם עבור לינה.

חוות הדעת

184. המומחה מטעם התובע, מר קצין, העריך עלויות של אחזקת רכב בחלופות שונות, בסכומים שבין כ- 603,000 ₪ ועד כ- 1.3 מיליון ₪. עלות שימוש במוניות לכל החיים העריך בסכום של כ- 999,000 ₪ (לפי כ- 3,070 ₪ לחודש). עלויות אלו יש להפחית בשל המגורים באילת (הפחתה של 12% בעלות רכב והפחתה של 17% בעלות מוניות). כמו כן, העריך עלות העסקת נהג בסכום של 2,880 ₪ לרבע משרה ובסכום של 5,761 ₪ לחצי משרה.

185. המומחה מטעם הנתבעים, מר מוגילבקין, העריך עלות רכב יציג לאחר הפחתת מיסים בסכום של כ- 90,000 ₪, בתוספת הוצאה חודשית מוערכת בסכום של כ- 1,300 ₪. כן העריך עלות אחזקה של מכונית משפחתית, שסביר שהתובע היה רוכש במהלך חייו בכל מקרה בסכום של כ- 2,850 ₪. לכן, לשיטתו, אין שינוי בעלויות לעומת המצב אלמלא התאונה. עלויות נסיעה במוניות הוערכו בסכום חודשי של כ- 1,000 ₪.

 

טענות הצדדים

186. התובע עתר לפסיקת פיצוי בגין ניידות לעבר בסכום של 160,000 ₪ עבור טיסות, נסיעות לטיפולים ושימוש במוניות בסכום של 2,000 ₪ לחודש, לפי ממוצע הסכום שהוצע על ידי המומחים מטעם הצדדים. כמו כן, התובע עתר לפסיקת פיצוי לעתיד בסכום של 1,150,000 ₪. התובע הפנה לעלויות הדלק, לכך שההנחה של מוגילבקין שהתובע יוציא רישיון נהיגה בעתיד אינה סבירה (נוכח מצבו הפיזי והנפשי ונטילת תרופות וקנאביס), כך שהתובע אינו זכאי למימון של 75% לרכישת הרכב. התובע חלק על עמדת מוגילבקין שלפיה התובע ייסע למרחקים קצרים בלבד, שאינה מתיישבת עם הראיות ובין היתר, העדויות על כך שהתובע מייחל לרכב מתאים כדי שיוכל לצאת יותר מהבית, ועל כך שהוא מעדיף את הארכת הדרך לטובת נסיעה בכבישים ללא מהמורות. כן התובע הפנה לכך שהוא מקבל טיפולים רבים בבאר שבע ובמרכז.

התובע טען שאין להפחית עלויות רכב שהיה רוכש ממילא, כפי שטען מוגילבקין, משום שהוא הסתדר שנים ארוכות ללא רכב, לא פעל להוצאת רישיון וסביר שהיה ממשיך כך בעתיד. הצורך של התובע בנסיעות ארוכות ורבות נוצר עקב התאונה. התובע עתר לפסוק עלות של נהג לצורך ליווי בנסיעות (ככל שעלות זו לא נפסקה במסגרת רכיב העזרה), לפי ההערכה של קצין.

187. הנתבעים הסכימו שהתובע מוגבל בניידותו, אך טענו שאינו משותק, ומסוגל להתנייד גם בגפו בכיסא גלגלים. הנתבעים הפנו לכך שלפי הפסיקה יש לפצות בגין הוצאות ניידות עודפות. ביחס לנזק לעבר, צורפו קבלות בסכום של כ- 10,000 ₪ בלבד, וביחס לעתיד, יש לקחת בחשבון את העלויות שהתובע היה נושא בהן אלמלא התאונה. כן טענו, שהתובע אינו יוצא כמעט מביתו, וכי נוכח אישור הוועדה, התובע זכאי לקבל פטור ממס. לטענתם, אין בסיס בהלכה הפסוקה לפסיקת עלות העסקת נהג. הנתבעים הציעו פיצוי בסכום של 30,000 ₪ לעבר ו- 150,000 ₪ לעתיד.

דיון והכרעה

188. בפסיקת הפיצוי יש להתחשב בנתונים הבאים:

א. לתובע אין רישיון נהיגה, והסבירות לכך שיוציא רישיון נהיגה, או ינהג בעצמו, נמוכה. אמנם הנכות היא ברגל שמאל, אך היא משפיעה באופן משמעותי על התנועה החופשית של התובע. נוסף לכך יש להתחשב בכך שהתובע צורך כמות משמעותית של אופיאטים וקנאביס;

ב. אין מקום להנחה של התובע שהוא לא היה נזקק לעלויות רכישת רכב אלמלא התאונה. עובר לתאונה התובע היה אדם צעיר, וכצעירים רבים בגילו לא החזיק רכב, אולם ניסיון החיים מלמד שבגיל מבוגר יותר רוכשים רכב.

ג. התובע לא התחשב בעלויות המופחתות עקב מגוריו באילת, כפי שנדרש לפי חו"ד המומחה מטעמו. בהקשר לכך נעיר, שלא ייתכן מצד אחד לקחת בחשבון עלויות משמעותיות בגין נסיעות למרכז הארץ (או לבאר שבע) ומצד שני, לא להתחשב בעלות המופחתת הנובעת מהמגורים באילת;

ד. לפי הראיות, המהלך הרפואי השיקומי מוצה. לא ניתן לאחוז את החבל משני קצותיו. מצד אחד, לטעון שמצבו של התובע יציב, ואין תועלת בטיפולים שיקומיים או טיפולי כאב נוספים (למעט משככי הכאבים והקנאביס) ומצד שני לתבוע עלויות לנסיעות בגין טיפולים כאלו. העובדות הן שחלפו למעלה משש שנים לאחר התאונה, כמעט חמש שנים מאז סיום האשפוז (המקוצר) בבי"ח רעות, התובע אינו פונה לטיפולים משקמים משמעותיים ולפי עמדת המומחה מטעם בית המשפט, אפיק זה כיום אינו רלבנטי (עמ' 140 ש' 13 – 20, עמ' 140 ש' 27 – עמ' 141 ש' 2);

ה. אין מקום לחישוב עלויות בגין העסקת נהג, במשרה כזו או אחרת. הראיות מצביעות על כך שלמעלה מ- 8 שנים לאחר התאונה התובע מתנייד במוניות ואין בסיס עובדתי לצורך בנהג שיעמוד לרשותו עבור הנסיעות הספורדיות שהוא מבצע. כמו כן, התובע לא הציג פסיקה שאישרה עלות כזו.

189. בהתאם לשיקולים לעיל, אני מעריכה את הפיצוי בגין הצורך ברכישת רכב מותאם והוצאות ניידות עודפות בסכום גלובאלי של 700,000 ₪ לעבר ולעתיד.

אביזרים

190. פרופ' פסט קבע שהתובע נזקק לאביזרים הבאים:

כיסא גלגלים קל משקל ומתקפל, שתואם את גודלו ומשקלו עם רגליות ומשענות ידיים פריקות. החלפה של כיסא הגלגלים אחת לשש שנים;

כרית לכיסא הגלגלים – החלפה אחת לשלוש שנים;

כיסא שירותים, החלפה אחת לשלוש שנים;

קביים קנדיות, החלפה אחת לשלוש שנים.

כמו כן, פרופ' פסט ציין כי יכול שלאור התפשטות המחלה לירך הפרוקסימלית, התובע יזדקק בעתיד לכיסא גלגלים ממונע.

191. הנתבעים הגישו תעודת עובד ציבור של גב' יעל גרין, ס. מנהל היחידה הארצית למכשירי שיקום וניידות, שלפיה כל האביזרים שפורטו לעיל (לרבות כיסא גלגלים ממונע, אם יידרש בעתיד) מסופקים לנפגעי תאונות דרכים על ידי המדינה (ללא השתתפות עצמית) לאחר מתן פסק דין או חתימה על הסכם פשרה, כפוף לזכות שיבוב כלפי המבטחת.

192. התובע העיד כי כיסא הגלגלים הוא כיסא שלו וכי זהו הכיסא השני שהחליף כאשר כיסא ראשון רכש כשנה לפני עדותו (עמ' 58 ש' 30 – 33). זוגתו העידה כי רכשה כורסה אורתופדית (עמ' 99 ש' 9, ביחס לכורסה צורפה קבלה).

193. התובע עתר לפסיקת פיצוי בסכום של 200,000 ₪ ברכיב זה. הנתבעים הפנו לתעודת עובד הציבור.

194. התובע הגיש תיק מוצגים עב כרס הכולל קבלות עד לרמה של עלויות מזון מוכן שהוזמן, וכך גם הגיש שתי השלמות לפחות לתיק המוצגים, כולל מסמכים עדכניים, ובאיזה מהכרכים הנ"ל אין זכר לעלויות בגין אביזרים כלשהם שנרכשו. התובע אמנם התייצב לדיונים כאשר הוא יושב על כיסא גלגלים, אך אין לשלול שמדובר בכיסא מושאל או מושכר מאחת העמותות הפועלות בנושא. התובע התעלם מהמשמעות המשפטית של תעודת עובד הציבור שהוגשה. בנסיבות אלו, אני פוסקת פיצוי גלובאלי בסכום של 5,000 ₪.

התאמת דיור

הראיות

195. פרופ' פסט קבע שהתובע צריך להתגורר בדירה בקומת קרקע או בבית דירות עם מעלית. הבית, המעלית והדירה צריכים להיות נגישים לכיסא גלגלים, וכן יש להתקין מאחזים בשירותים ובמקלחת.

196. לפי עדותו של התובע, כיום קשה לו למצוא דירה בשכירות שמתאימה לצרכיו, והעלות של דירות כאלו גבוהה יותר מדמי השכירות שהיה משלם לפני התאונה. בסיכומיו, התובע טען כי נוכח חוסר התאמה של מקום מגוריו הוא נאלץ להתנייד בבית בכיסא המחשב. אין עיגון בראיות לטענה זו. בחקירה הנגדית התובע אישר שניתן להתנייד בביתו בכיסא גלגלים והעיד שהוא מתנייד באמצעות כיסא המחשב מטעמי נוחות (עמ' 59 ש' 4 – 6).

טענות הצדדים

197. התובע עתר לפסיקת פיצוי בסכום של 600,000 ₪, והפנה לפסיקה שבה נפסקו עלויות התאמת דיור בסכומים שבין 400,000 ₪ ועד 600,000 ₪. אולם, כל פסקי הדין שהתובע ציין עסקו בנכים סיעודיים, בדרגה של קוואדרופלגיה או חבלת ראש דומה, שזקוקים למטפל צמוד (נוסף להתאמות שונות עקב חוסר היכולת להשתמש בידיים (ראו למשל פסק הדין בת"א (מחוזי מרכז) 59688-05-15 פלוני ואח' נ' פלונית ואח' (13.3.19)). לכן, פסקי דין אינם רלבנטיים לתיק זה.

198. הנתבעים טענו שרכיב זה לא נתבע בכתב התביעה, ולכן אין מקום לפסוק אותו. כן טענו שמצבו של התובע אינו מצריך התאמת דיור וכי דרישתו של התובע ברכיב זה לא הוכחה בחוות דעת מתאימה.

דיון והכרעה

199. על פי הראיות, מצבו של התובע הוחמר במהלך השנים. לו סברו הנתבעים כי הדרישה להתאמת דיור חורגת מכתב התביעה, היה עליהם לטעון זאת עם הגשת חוות דעתו של פרופ' פסט, שהתייחס לנושא זה.

200. התובע טען לעלויות בגין חדר נוסף למטפל, אולם כאמור בפרק העוסק בעזרה, אין בסיס לטענה בדבר הצורך במטפל צמוד. כן התובע טען לעלות התקנת ממ"ד. עלות זו אינה קשורה לתאונה.

201. בהתחשב בכך שמצבו של התובע דומה למצב של קטוע רגל, ולכך שמדובר בעלויות יתרות בלבד עבור התאמה, אני פוסקת סכום גלובאלי של 100,000 ₪.

הוצאות מיזוג אוויר וחשמל

הראיות

202. התובע העיד שמזג האוויר גם משפיע על הגברת הכאב, וכאשר חם מדי הוא מרגיש כאילו הרגל נשרפת, או תחושה של זרמי חשמל כאשר קר מדי. לכן, לפי עדותם של התובע ובת זוגו, המזגן בביתם דולק כמעט כל הזמן כדי שהטמפרטורה תהיה מתאימה. כך גם, עקב שהותם בבית רוב הזמן הוצאות החשמל גבוהות.

203. פרופ' פסט קבע שהתובע צריך לשהות בדירה ממוזגת. ד"ר אדהאן אישר בתשובת לשאלות הבהרה שכאבים בדרך כלל מושפעים ממזג האוויר.

204. המומחה קצין העריך עלויות לעתיד בגין שני מזגנים (רכישה והוצאות הפעלה) בשני חדרים בסכום של כ-220,000 ₪, לפי עלות חודשית בסכום של כ- 680 ₪. קצין ציין שמסכום זה יש להפחית 17% מע"מ (כלומר, כ- 188,000 ₪ או 579 ₪ לחודש) וכן עלויות שהיו נגרמות ממילא (עלות רכישת המזגנים היא כ- 17% מההערכה, ראו לפי טבלה בעמ' 14 לחוות הדעת, עמ' 382 למוצגי התובע).

205. המומחה מוגילבקין העריך את העלויות לעתיד לפי מזגן אחד, בעלות חודשית שנעה בין כ- 290 ₪ ל- 430 ₪ ועוד עלות רכישה חד פעמית בין 2,300 ₪ ל- 4,600 ₪. מוגילבקין ציין שמדובר במגורים בעיר אילת, שמצריכים ממילא שימוש במזגן שסביר שהתובע היה רוכש גם אלמלא התאונה, והפנה לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שלפיהם ברוב משקי הבית באילת מותקן מזגן.

טענות הצדדים

206. התובע ביקש לפסוק סכום של 242,000 ₪ בגין מיזוג. התובע ביסס את חישוביו לפי תוספת לדירת קרקע, תוך התעלמות מההפחתות שציין המומחה מטעמו. התובע טען כי המומחה קצין נקב בעלות עודפת. טענה זו אינה נכונה, שכן מקריאת חוות הדעת מובן שהעלויות שננקבו הן עלויות מלאות – ראו ההערות בעמ' 383 למוצגי התובע. נוסף לכך התובע עתר לפסוק סכום של 125,000 ₪ בגין הוצאות חשמל עודפות. סך הכול התובע עתר לפסיקת סכום של 367,000 ₪ ברכיבים אלו.

207. הנתבעים טענו כי דרישתו של התובע מוגזמת ואינה נתמכת ולו בפסק דין אחד. במקום מגוריו של התובע הדירות ממילא ממוזגות. לחילופין, יש להתייחס להוצאות עודפות בלבד, שעה שהתובע לא הוכיח את הוצאותיו לפני התאונה. הנתבעים הציעו לפסוק פיצוי גלובאלי בסכום של 50,000 ₪.

דיון והכרעה

208. נקודת המוצא היא שהתובע, תושב אילת, היה משתמש בדירה ממוזגת באופן מלא, אף אלמלא התאונה. בתצהירו הארוך והמפורט התובע לא טען שנאלץ להתקין בדירה מזגנים לאחר התאונה. גם אם התובע יעבור לדירה גדולה יותר או לדירת קרקע, עלויות המיזוג הן עלויות שנובעות מהאקלים, ולא מהתאונה. לכל היותר, המיזוג מופעל לפרקי זמן ממושכים יותר, בשל שהותו של התובע בבית. אין מקום לפיצוי בגין שימוש מוגבר במוצרי חשמל, שכן מדובר בסכום זניח, אם בכלל (מקרר מופעל באופן רציף בכל בית, ופרט לו ולמזגן אין עלויות משמעותיות בגין צריכת החשמל). בנסיבות אלו, אני מוצאת שההערכה בסיכומי הנתבעים היא סבירה ביותר, ופוסקת אותה, קרי, סכום של 50,000 ₪.

כאב וסבל

209. התובע עתר לפסיקת פיצוי בסכום של 211,087 ₪ בגין 100% נכות וכן 18 ימי אשפוז בבי"ח רעות (מיום 20.6.19 עד ליום 8.7.19). הנתבעים ביססו את תחשיבם ברכיב זה על נכות שונה מהנכות שנקבעה, ולכן הוא אינו רלבנטי. מאז תחשיב התובע נצברה עוד ריבית, ולפיכך אני פוסקת ברכיב זה סכום של 216,500 ₪.

סיכום הנזקים

הפסדי שכר לעבר ולעתיד והפסדי פנסיה: 3,773,588 ₪

עזרה לעבר ולעתיד: 2,045,000 ₪

הוצאות רפואיות (קנאביס): 850,000 ₪

ניידות: 700,000 ₪

אביזרים: 5,000 ₪

התאמת דיור: 100,000 ₪

חשמל ומיזוג – הוצאות עודפות: 50,000 ₪

כאב וסבל: 216,500 ₪

סך הכול: 7,740,088 ₪

========

ניכויים

גמלאות המוסד לביטוח לאומי

210. חישוב הנזק נעשה עד גיל 75 ולכן לעדכן את חוות הדעת האקטואריות בהתאם להוראות שיינתנו בהמשך. לא מצאתי מקום לקבוע ניכוי חלקי של גמלאות המוסד לביטוח לאומי בהתאם להלכת פרלה עמר (ע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (18.5.03)) משום שנוכח גובה הנכות בגין תסמונת הכאב (100%) הגמלאות משולמות עקב התאונה בלבד.

211. הזכאות לגמלת ניידות לחסר רכב היא לפי שלוש חלופות שפורטו בחו"ד האקטואר שצורפה לסיכומי הנתבעים: החלופה הנמוכה ביותר - רכב עד 2,000 סמ"ק, החלופה האמצעית – רכב כולל מתקן הרמה והחלופה הגבוהה - רכב עם אביזרים מיוחדים.

מאחר שמצאתי שהחומר הראייתי ביחס לדרגת הזכאות אינו ברור, ניתנה לצדדים הזדמנות להשלים טיעונים בנושא זה.

החלטת הוועדה להתאמת רכב הייתה שהתובע זכאי לרכב מסחרי עם מעלית (עמ' 4 לתעודת עובד הציבור שהוגשה ביום 22.11.23). הנתבעים טענו שבהתאם להסכם הניידות, רכב מסחרי עם מעלית מוגדר כרכב עם אביזרים מיוחדים (תגובה מיום 5.9.24). כן הפנו לתעודת עובד ציבור שצורפה להודעת הנתבעים מיום 8.10.23, שם נרשם שהתובע נבדק במכון ונקבע שהוא זקוק לרכב אביזרים מיוחדים. באותה הודעה גם נרשם שהתובע בחר ברכב פרטי. כן נרשם שתביעתו של התובע לקרן הלוואות ולהלוואה עומדת אושרה בחודש 2/23, כי אושרה תביעתו לקצבת חסר רכב וכי הוא טרם מימש את ההטבות.

התובע טען שהחומר שהוצג אינו תומך בטענת הנתבעים. לטענתו, אמנם נרשם שיש עילה רפואית לרכב מסחרי עם מעלית, אך אושר לו בפועל רכב בנפח 1,999 סמ"ק. התובע טען שפרשנות הנתבעים אינה נתמכת בהסכם הניידות וכי לא אושר לו רכב אביזרים מיוחדים כפי שמתואר בפרק ההגדרות להסכם הניידות. בכל מקרה, התובע טרם מימש את ההטבות בהיעדר יכולת כלכלית לעשות כן. התובע טען כי לכל הפחות יש אי בהירות ביחס לזכאות לרכב עם מעלית או אביזרים מיוחדים, ולכן הנתבעת כשלה מלהוכיח את היקף הגמלה. לפיכך, אין לנכות כל סכום מעבר לסכום הנוכחי, ולחילופין, יש להקפיא ולנכות לאחר בירור הזכאות בפועל.

212. לכאורה, לתובע אושר רכב מסחרי עם מעלית, כאמור בתעודת עובד הציבור. מנגד, לא ברור האם הרכב שצוין בהחלטת הוועדה הוא רכב שהתובע בחר או הרכב שאושר. בנסיבות אלו, מצאתי שנכון יהיה להקפיא את ההפרש בין הסכום הידוע כיום (החלופה הנמוכה) לבין החלופה הגבוהה ביותר (לחסר רישיון נהיגה). התובע ימצה את זכויותיו במוסד לביטוח לאומי, וככל שיבקש לקבל את ההפרש או חלקו, יציג אסמכתאות ברורות לגובה הזכאות, וזאת בתוך 6 חודשים מהיום. במקרה כזה ישולם סכום ההפרש בהתאם למה שאושר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ. הניכוי ייעשה לפי גובה הזכאות, גם אם התובע בחר או יבחר לנצל חלופה נמוכה יותר מזו שאושרה לו (ראו: ת.א. (מחוזי ת"א) 64675-02-20 פלונים נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (8.8.24)).

213. מאחר שפסק הדין מבוסס על הקביעה שלפיה תוחלת חייו של התובע היא עד לגיל 75 אני מורה לנתבעת להגיש חוות דעת אקטואריות מעודכנות על בסיס הנחה זו (כולל החלופות בגמלת ניידות), בתוך שבוע מהיום. עם קבלתן, יינתן פסק דין משלים ביחס ליתרה לתשלום.

תשלומים תכופים

214. לפי הנתונים בסיכומי הנתבעים, בצירוף הצמדה וריבית להיום: 277,000 ₪. מדובר בסכום ברוטו (כולל שכ"ט).

הוצאות משפט

215. לא ראיתי מקום לפסוק את מלוא הוצאות המשפט, בהתחשב בכך שחלקן נוגע לזימון מומחה לחקירה נוספת שלא שינתה את התמונה הראייתית בתיק. לפיכך, אני פוסקת סכום גלובאלי של 17,650 ש"ח, נכון להיום.

סיכום

216. סכום הנזק שנפסק לתובע הוא 7,740,088 ₪.

מסכום זה יש לנכות גמלאות מל"ל נכות כללית, שירותים מיוחדים וניידות בחלופה הנמוכה, וכן להקפיא את ההפרש כמפורט בפסקה 212 לעיל. ניכוי התשלומים התכופים ייעשה מסכום הברוטו (כולל שכ"ט) לאחר שיוגשו חו"ד אקטואריות מתאימות. כן יש להוסיף הוצאות משפט בסכום שנקבע.

217. הנתבעת תגיש בתוך שבוע מהיום חו"ד אקטואריות לפי תוחלת חיים של 75 שנים, ולאחר מכן יינתן פסק דין משלים.

218. המזכירות תודיע ותיצור משימת עיון ליום 23.9.24.

ניתן היום, י"ב אלול תשפ"ד, 15 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.