לפני	כבוד השופט יוני לבני
תובעים		פלוני
נגד
נתבעים		הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1. ביום 10.7.2022 נפגעה התובעת, ילידת 20.12.1988, בתאונת דרכים. מומחים שמונו מטעם בית המשפט בהליך זה העמידו את נכויותיה עקב התאונה בשיעור מצטבר של 16.64%, מתוכם 2.5% בתחום האורתופדי (מתוך 5% בסה"כ), 10% בתחום הפסיכיאטרי ועוד 5% בתחום הנוירולוגי. הנתבעת – חברת הביטוח, אינה חולקת על חבותה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, אולם בין הצדדים קיימת מחלוקת בנוגע לגובה הנכות, וכפועל יוצא גם ביחס להיקף הפיצוי.

חוות הדעת הרפואיות וקביעת הנכות הרפואית

 

1. התובעת נבדקה על-ידי מומחה בית המשפט בתחום האורתופדי, ד"ר אמיר אמיתי. ד"ר אמיתי עמד על כך שהתובעת החלה להתלונן על כאבים בצוואר עם תחושת נימול בידיים עוד בחודש אוקטובר 2020, לפני התאונה. כשלושה שבועות לאחר מכן תועד ביקור נוסף. צילום של עמוד שדרה צווארי שבוצע אז הדגים היצרות מרווח C4-5 ושינויים ניווניים. בגין תלונותיה טופלה התובעת בפיזיותרפיה עד יוני 2021. אשר לתאונה שבנדון, המומחה הפנה לכך שבתיעוד מיום התאונה במיון תוארו כאבים בצוואר ללא הגבלה בהנעה של עמוד שדרה צווארי. בהמשך תועדו ביקורים נוספים בגין כאבים בצוואר, בחלקם תוארה הגבלה בהנעה של עמוד שדרה מותני. בביקור שנערך כחודשיים לאחר התאונה תוארה תחושת נימול ביד שמאל. בפברואר 2023 תוארו כאבים בצוואר המקרינים לחגורת הכתפיים וכן הפרעות תחושה לאורך יד שמאל. בגין תלונות אלה טופלה התובעת בפיזיותרפיה. בבדיקה הגופנית שערך, התרשם המומחה מפגיעה קלה בטווח תנועה של עמוד שדרה צווארי, בטווחי הכיפוף של הצוואר, ללא פגיעה בשאר טווחי התנועה הצווארית וללא חסר נוירולוגי בגפיים. לפי המומחה, מגבלה זו הותירה אצל התובעת נכות צמיתה, ובשל החשיבות של טווח הכיפוף הצווארי לתפקוד היומיומי, הוא קבע אחוזי נכות חלקיים בשיעור של מחצית מתוך אלה המנויים בסעיף הרלוונטי. המומחה הוסיף וציין כי בדיקת CT של עמוד שדרה צווארי שבוצעה כשלושה חודשים לאחר התאונה הדגימה בלטי דיסק עם היצרות של התעלה, נתון שנתמך גם בבדיקת MRI שבוצעה עשרה חודשים לאחר התאונה. לפי המומחה, ממצאים אלה מתאימים לשחיקה כרונית בעמוד שדרה צווארי ותואמים צילום שבוצע שנתיים טרם לתאונה. עם זאת, לדבריו, אין לשלול כי הממצאים המתוארים הוחמרו בעקבות התאונה. לשיטתו, טרם לתאונה תוארו כאבי צוואר והגבלה בהנעה של עמוד שדרה צווארי שבעטיים ניתן טיפול. על רקע זה, ונוכח דבריה של התובעת כי כאבים אלה הוחמרו בשל התאונה, סבר המומחה כי יש לייחס חלק מהפגיעה בטווח התנועה למצבה לפני התאונה.
2. אשר לעמוד השדרה המותני, בבדיקה הגופנית מצא המומחה טווח תנועה תקין ללא חוסר נוירולוגי ברגליים. נתון זה נתמך גם בתיעוד הרפואי שנעדר תיעוד כאבי גב תחתון לאחר התאונה, זולת בחודשים הראשונים לאחריה. על רקע זה, קבע המומחה כי לא נגרמה לתובעת נכות צמיתה באזור זה.
3. בשקלול נתונים אלה, העמיד המומחה את נכותה של התובעת על 5% בגין פגיעה קלה בחלק מטווחי התנועה של עמוד השדרה הצווארי, לפי פרט 37(5)(א) לתקנות הביטוח הלאומי, תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל). מתוך נכות זו, ייחס המומחה 2.5% לתאונה שבנדון. כן קבע המומחה לתובעת נכות זמנית בשיעור של 10% לפרק זמן של 3 חודשים.
4. בסיכומיה, חלקה הנתבעת על קביעותיו של ד"ר אמיתי, וטענה כי מקורה של הנכות האורתופדית אינה בתאונה שבנדון. לדבריה, התובעת התלוננה קודם לתאונה על כאבים והגבלה בצוואר, לרבות בחגורת הכתפיים ובגפיים העליונות, וכן על נימול בידיים, הטומנים בחובם מגבלות תפקודיות, ומכאן שיש לייחס את מלוא מגבלות התנועה למצבה קודם לתאונה. בתוך כך, בחקירתה הנגדית של התובעת הצביעה הנתבעת על שורה של תלונות שהשמיעה התובעת לאורך השנים, המצביעים על ליקויים שמהם סבלה באזורים אלה, ובכלל זה בימים 4.10.2020 (עמ' 55 לראיות הנתבעת), 27.10.2020 (שם נטען ל"כאב חד בצוואר", עמ' 104), 3.11.2020 (עמ' 111, מגבלה בנהיגה ובהורדת חולצה מעל הראש), 8.11.2020 (עמ' 112); 24.11.2020 (עמ' 120, כאב לא מגביל בתפקוד שמפריע ברקע בחיי היום-יום), 8.12.2020 (עמ' 120, "כאב בכל תנועות ראש ביום-יום, הנהון, הסתכלות הצידה...לא נהגה לאחרונה"), 24.1.2021 (עמ' 121), 28.2.2021 (עמ' 131, עדיין סובלת מ"כאב בסיבוב הראש לשמאל, בנהיגה וחציית הכביש"); 22.3.2021 (עמ' 135); 5.4.2021 (עמ' 135); 2.5.2021 (עמ' 137); 22.6.2021 (עמ' 141, החמרה בכאבים עקב נפילה על הישבן, כאב בסיבוב ראש לשמאל, בנהיגה ובחציית כביש).
5. התובעת לא כפרה בתלונות אלה, הוסיפה כי פנתה לטיפול בעקבות כך (פ/עמ' 12, ש' 2) ומסרה מיוזמתה כי "זה היה תקופה ממושכת... הלכתי לטיפולי פיזיותרפיה, המשכתי בטיפולי רפואה משלימה" (פ/עמ' 12, ש' 9-7). לדבריה, "בעבר סבלתי מכאבים בצוואר ומנימול ביד ופניתי וטופלתי בפיזיותרפיה במשך תקופה מ-27/10/2020 עד 22/06/2021" (פ/עמ' 22, ש' 12-8). עם זאת, היא הצביעה על פער בין אופי וטיב התלונות לפני התאונה לבין אלה שהיו אחריה. כך, למשל, היא מסרה שאף שהתלוננה על נימול עוד לפני התאונה, קיים "פער ניכר ממה שאני סובלת אחרי התאונה... עוצמה, תדירות ההופעה של התופעה. זאת אומרת... היום זה משהו שאני סובלת ממנו כל הזמן. בזמנו אני לא זוכרת בדיוק באיזה שנה, זה היה לדעתי כמה שנים לפני התאונה שפניתי בגלל שפתאום הופיע לי איזשהו כאב צוואר וזה הדאיג אותי...ובדקנו ואולי גם נרדמה לי היד. אבל זה היה משהו שקרה אחת ל... זה לא היה משהו תדיר... שהוא נוכח בחיי... זה לא היה חלק מהיום-יום שלי. זה משהו שסבלתי ממנו, טופלתי פיזיותרפיה וזה חלף" (פ/עמ' 12, ש' 14-6). במקום אחר טענה התובעת כי "לאחר... תקופה של חודש משהגעתי התחלתי את סדרת טיפולי הפיזיותרפיה היה שיפור ניכר כי כבר לא היה שום הגבלה" (פ/עמ' 16, ש' 31-16). במקום נוסף הצביעה על כך שכאב עליו התלונה מקורו באירוע חבלתי ספציפי ("אחרי שלא הגעתי הרבה זמן לטיפול כנראה שלא, לא כל כך סבלתי אז הייתה החמרה כי הייתה לי נפילה"; פ/עמ' 20, ש' 36-35).
6. כאמור, אף מומחה בית המשפט עמד בהרחבה על תלונותיה של התובעת בעבר, ובשל כך ראה לייחס מחצית מן הנכות שמצא למצבה עובר לתאונה. כידוע, ככלל, יאמץ בית המשפט את חוות דעתו של המומחה מטעמו, אלא אם קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים סטייה ממנה (ראו למשל ע"א 5509/09  מסארווה נ' עזבון מסארווה (23.2.2014)). הגם שהנתבעת חלקה על חוות דעת המומחה, היא בחרה שלא לעמתו עם ממצאיו בדרך של חקירה נגדית. ממילא, גם לגופו של עניין, אין לומר כי חוות דעת המומחה אינה מתיישבת עם החומר הרפואי ועם הסבריה של התובעת בנוגע לתחושותיה הסובייקטיביות וליחס שבין מצבה קודם לתאונה למצב לאחר מכן. בנסיבות אלה, לאחר שעיינתי בחוות הדעת, מצאתי לאמץ את קביעותיו של מומחה בית המשפט בנוגע לנכות הרפואית של התובעת עקב האירוע.
7. התובעת נבדקה על-ידי מומחה בית המשפט בתחום הנוירולוגי, ד"ר קולין קליין. בחוות דעתו ציין ד"ר קליין כי מאז התאונה הלינה התובעת על כאבים באזור אוקסיפיטלי בצורת לחץ. בתחילה עמדה עוצמת הכאב על 8 מתוך 10 עם כאבים בצוואר, בחילות, סחרחורות, רדימות בכפות ידיים בעיקר בלילה וקושי בהירדמות; ואילו כיום היא עומדת על 5-4 מתוך 10. על רקע זה, התובעת לא עבדה חודשיים מאז התאונה ולאחר מכן חזרה לעבודה חלקית של 4 שעות ביום עקב עייפות ואיבוד ריכוז. המומחה הוסיף וציין כי התובעת נוטלת אופטלגין לפי צורך, וכי הבדיקה הנוירולוגית תקינה פרט לרגישות בשרירי הצוואר. על יסוד כל האמור, ותוך שהמומחה נתן דעתו לעברה של התובעת, שכלל בין היתר, מיגרנה בעוצמה קשה סביב המחזור החודשי, העמיד ד"ר קליין את הנכות על 5% לפי פרט 29(5)(א)(1) לתקנות המל"ל. בצד זה קבע המומחה נכות זמנית עקב כאב ראש בגובה של 20% לפי פרט 29(5)(א)(3).
8. בסיכומיה חלקה הנתבעת על ממצאיו של המומחה בתחום הנוירולוגי. בין היתר נטען כי מאז היותה בגיל 14, ולאורך שנים, סבלה התובעת מכאבי ראש עזים, מיגרנות, הקאות, בחילות וחוסר ריכוז, שהוכרו כמגבילים את תפקודה ואת יכולתה לעבוד, וכי היא אף נטלה תרופות לטיפול בכאביה. התובעת לא כפרה בכך שמגיל צעיר ועד לתאונה היא סבלה ממיגרנות. עם זאת, היא הוסיפה כי –

במשך שנים רבות לפני התאונה ממש הייתי נקייה וחופשיה מזה. זאת אומרת מצבי הבריאותי השתפר לאין ערוך. לא סבלתי, לא, היו לי אלרגיות בעבר לא סבלתי לא מאלרגיות ולא ממיגרנות במשך הרבה מאוד שנים קודם לתאונה (פ/עמ' 5, ש' 26-23).

1. ואכן, חלק בלתי מבוטל מהתלונות שעליהן הצביעה הנתבעת ביחס למצבה הנוירולוגי של התובעת מתרכזות שנים הרבה לפני התאונה שבנדון, כשאת התלונות המאוחרות יותר, קשרה התובעת לאירועים ספציפיים ונקודתיים שעמדו בבסיסן. כך, ביום 16.7.2019 נרשם כי התובעת סבלה מכאבי ראש, בחילה, צמרמורת וחולשה כללית (עמ' 41 לראיות הנתבעת), ואולם במקביל נכתב כי מקור הדבר במחלת הסינוסיטיס. בהמשך לכך הלינה התובעת על מיגרנות בתדירות גבוהה ואף קיבלה מדי פעם ימי מחלה בעקבות כך (בימים 26.8.2019, 8.9.2019, 23.9.2019, 7.2.2020, עמ' 50-43 לראיות הנתבעת); ואולם היא תלתה נתון זה בכאבים שליוו את המחזור החודשי שלה או בלחץ נפשי שחשה בשל גירושיה, דבר אותו כינתה "אירוע סטרס אקוטי" (פ/עמ' 6, ש' 25-21; עמ' 8, ש' 29- עמ' 9, ש' 5). טענה זו נתמכה בדברים שמסרה לגורמים שטיפלו בה בזמן אמת (עמ' 50 לראיות הנתבעת). מכל מקום, בפרק הזמן ממושך עובר לתאונה לא הוצגו תלונות נוספות. התובעת אף תיארה בעדותה הבדל בין אופיין של המיגרנות שסבלה לפני התאונה (שלוו גם בבחילות) לכאבי הראש שסבלה אחריה –

הכאבים שאני התלוננתי עליהם לאחר התאונה לא היו כאבי מיגרנה. אני מכירה שנים רבות מה זה כאב מיגרנה. הכאבים שהיו לאחר התאונה היו כאבים אוקסיפיטליים שישבו לי פה, שעדיין יושבים לי פה והם כאבים שונים בתכלית. זה לא אותו כאב, זה לא אותו אופי, זה לא גורם לאותו דבר. זה נמצא כל הזמן. זה לא חולף. זה לא, אני יודעת מה זה התקף מיגרנה. זה לא התקף מיגרנה (...)

ראשית, לאחר התאונה זה לא רק בזמן מחזור חודשי. שנית, מדובר גם בכאבים בחלק אחורי של הראש. כאב לוחץ, מקרין עד לצוואר. במיגרנה זה כאב פרונטלי. (פ/עמ' 9, ש' 35- עמ' 10, ש' 20).

1. כאמור, מומחה בית המשפט העמיד את נכותה של התובעת על 5%, והוא עשה כן תוך שהוא מביא בחשבון את המיגרנות שמהן סבלה התובעת במהלך חייה, כמצוין בסעיף 2 לעמ' 2 בחוות דעתו. משעה שהנתבעת לא ראתה לחקור את המומחה על חוות דעתו; משעה שהמומחה היה ער לליקויה הקודמים לתאונה; ומשעה שטענות התובעת להבדלים בין מצבה קודם לתאונה למצבה אחריה לא נסתרו; לא ראיתי בסיס להתערב בחוות דעתו, המייחסת את מלוא הנכות שנקבעה לתאונה שבנדון.

 

1. התובעת נבדקה על-ידי המומחה בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר אורי ברודסקי. בחוות דעתו פירט ד"ר ברודסקי את עברה הרפואי של התובעת. בין היתר עמד המומחה על קיומן של אבחנות של אסטמה, סוכרת והפרעת קשב וריכוז שבעטיין היא קיבלה טיפול תרופתי; על כן שבהיותה בת 14 פנתה התובעת לטיפול פסיכולוגי עקב תקיפה מינית; ועל כך שבתקופת לימודיה כסטודנטית, היא סבלה ממצב רוח ירוד וחרדות, ואובחנה כסובלת מאפיזודה דיכאונית שבעטיה טופלה בציפרלקס והסתייעה בטיפול פסיכולוגי. לדברי המומחה, מדברי התובעת עלה כי עם הטיפול מצב הנפשי הוטב, והיא לא סבלה פגיעה תפקודית מכך. אשר לתאונה שבנדון, עמד המומחה על דברי התובעת לפיהם בעקבות התאונה היא נפגעה גופנית, נפשית ותפקודית. לפי המומחה, בעקבות התאונה החלה התובעת לסבול מתסמיני פוסט טראומה עם מרכיבים חרדתיים ודיכאוניים ונדודי שינה שבעקבותיהם פנתה לטיפול פסיכיאטרי, הומלץ לה על טיפול תרופתי וכיום היא נוטלת לעיתים קלונקס. נוסף על כך, ממשיכה התובעת את הטיפול הפסיכולוגי שהחלה טרם התאונה גם עתה, סביב התאונה. על יסוד הדברים האלה, העמיד המומחה את נכותה הנפשית של התובעת על 10% לפי פרט 34(ב)(2), (3) ו-(4) לתקנות המל"ל, וכן קבע נכויות זמניות של 30% לשישה חודשים ושל 20% לשישה חודשים נוספים. המומחה לא שינה ממסקנתו גם בתשובותיו לשאלות הבהרה שהופנו עליו מטעם הנתבעת, שבמסגרתן הצביעה על עברה של התובעת שכלל ילדות מורכבת עם אלימות ומריבות מן ההורים עד כדי תלונה שהגישה נגד אביה במשטרה; הטרדה מינית בגיל 14 שהצריכה התערבות טיפולית; אפיזודה דיכאונית במהלך הלימודים שהצריכה טיפול תרופתי; גירושין לא פשוטים; מעברים והסבות בתחום המקצועי; והתמודדת עם סוכרת נערים מגיל צעיר. לדברי המומחה "כל הנזכר היה ידוע לי ונפרס בפניי באופן גלוי, אמין ומפורט על-ידי הנבדקת... חרף האירועים שעברה, תפקודה ההיקפי לא נפגע והרשים כתפקוד ברמה גבוהה מאוד".
2. הנתבעת חלקה על מסקנות המומחה, ובעיקר על כך שלא ראה לייחס את הנכות הנפשית או את חלקה לעברה של התובעת. בתוך כך, הצביעה הנתבעת על כך שלאחר התאונה פנתה התובעת רק בשתי הזדמנויות שונות למרכז לבריאות הנפש "שלוותה" לקבלת טיפול נפשי: בפעם הראשונה כשהתלוננה, בין היתר, על תסמינים פוסט טראומתיים המלווים בהימנעויות, חרדות, תגובות בהלה ביום ובלילה, אך ללא מצב אפקטיבי מג'ורי (עמ' 60 לראיות התובעת); ובפעם השנייה עת נרשם שיפור חלקי במצבה וצוין כי היא לא מעוניינת בטיפול תרופתי, ללא עדות למצב אפקטיבי מג'ורי, פסיכוזה או סיכון מידי (עמ' 63). זאת, בעוד שעובר לתאונה היא נזקקה לטיפול נפשי ותרופתי על רקע התקיפה המינית שעברה, ילדותה המורכבת שכללה מריבות בין הוריה, וכן גירושיה שלה, שהביאו את התובעת, בהתאם לחומר הרפואי, להתקפי חרדה, לחוסר סבלנות ואף למחשבות אובדניות.
3. ב"כ הנתבעת חקרה את המומחה בחקירה נגדית ועימתה אותו עם טענותיה ועם החומרים הרפואיים. בתוך כך, הוצגו למומחה בחקירתו הנגדית אבחון של הפרעת קשב וריכוז אצל התובעת מהשנים 2013-2010, שטופלו תרופתית (עמ' 20, 82, 90, 92 לראיות הנתבעת); אפיזודות של חרדה ומצב רוח ירוד (בין היתר סביב תקופת מבחנים) משנת 2011 (עמ' 87, 97 למוצגי הנתבעת); ואירועים חוזרים של עצבות ומצב רוח ירוד, טיפול בציפרלקס וקלונקס ואמירה כי "לעיתים ישנה תחושה של אני רוצה למות", אך ללא תכנון או ניסיון ממשי, מ-2014 (עמ' 27-26). עוד הוצגו למומחה תלונות נוספות מצד התובעת בשנת 2020 בגין הפרעת קשב וריכוז, ובגין מתח בעקבות גירושיה, שלוו בנטילת ריטלין (עמ' 51-50); תלונות על כאבי ראש ומיגרנות בשנים 2014-2005 וכן בשנים 2020-2019; הפטור משירות ביטחון שקיבלה; ואבחונה כסובלת מסוכרת לא מאוזנת לאורך השנים, שבעטיה התלוננה על כאבים ונפיחות בשתי הרגליים.
4. בחקירתו, הדגיש המומחה כי לא התעלם מעברה הרפואי של התובעת ואף עמד עליו בחוות דעתו. לדברי המומחה, אף שאין חולק שעברה כלל אירועים בעלי משמעות, השפעתם הנפשית על התובעת התמצתה במצב זמני – גם אם משמעותי – אשר לא השפיע לטווח הארוך על התפקוד הכללי ועל איכות החיים. לדבריו, תפקוד התובעת לאורך מספר שנים שקדמו לתאונה היה גבוה מאוד (פ/עמ' 40, ש' 19-13; פ/עמ' 45, ש' 14-12). במסגרת זאת, הדגיש המומחה את האמינות הרבה שייחס לדברי התובעת, לפיהם מצבה עובר לתאונה היה תקין וכי חלה בו הידרדרות לאחר התאונה (פ/עמ' 40, ש' 36-33). לדבריו "היו בעיות, הייתה התמודדות, היה טיפול" (פ/עמ' 43, ש' 22). לטענתו, דבריה של התובעת התיישבו גם עם החומר הרפואי שהובא לעיונו מן התקופה שקדמה לתאונה –

לא היה לי חומר מ-2014... שסותר או איזשהו מידע כלשהו שסותר גם את הרושם גם את הדיווח של התובעת שבאיזשהו שלב גם הדברים כולל גם איפשהו היה רשום שהדברים השתפרו, קיבלה טיפול, מרגישה יותר טוב. תפקוד השתפר. כלומר דווקא הכל היה לכיוון כזה ואז אחרי התאונה... כן זה היה נראה אחרת (פ/עמ' 50, ש' 7-3; ראו גם פ/עמ' 58, ש' 28-22).

וכן –

המכלול הגדול של הבעיות היה בגיל, בשנים רבות קודם. איפשהו עד איזה 2014 פלוס מינוס עם כל הדברים ואז הייתה הטבה, רגיעה, שיפור ומאז בעצם לא היה לי לא מידע כתוב... מאז שקט ודיווח מכל הכיוונים של תפקוד, התפתחות. הכל. אין איזה משהו... ואז שינוי משמעותי אחרי התאונה עם הכל כזה. האם הדברים היו קטנים וככה מתחת לפני השטח ולא הפריעו ופה ושם? יכול להיות. אבל התחושה, ההבנה, כלומר רושם היה שיש קו שבר ברור בתאונה שלפני זה אפשר היה להתגבר על הכל, שגם הכל היה גלוי, בטוח ואחר כך התחיל השינוי (פ/עמ' 52, ש' 32- עמ' 53, ש' 8)..

1. בהקשר זה ציין המומחה כי אין בעובדה שהאירועים שקדמו לתאונה הם בעלי אופי קשה יותר, על פניו, מהתאונה שבנדון, כדי לקשור בהכרח את מצבה הנפשי לתאונה דווקא –

זה אירוע מסוג אחר, קשה ובטח גם משאיר איזשהם עקבות גם לכל החיים. השאלה באיזה תחום זה מתבטא ובאיזה חלק של הדברים, האם זה משפיע על התפקוד והאם זה נכנס לכל החיים לכל התמונה או בסיטואציה ספציפית או במצבים ספציפיים... פה כן שאלתי, כן ורציתי לדעת מה זה עושה ומה ההשלכות והתרשמתי שזה כן השאיר חותם אבל זה לא פגע בתפקוד הכללי בעצם באיכות חיים... יכול להיות שזה בנושאים ספציפיים היה משפיע אבל בכללי ויכולת להתפרנס, לתפקד, לעשות את הדברים היה ... דיווח ורושם שזה לא משפיע על כלל התפקוד (פ/עמ' 45, ש' 21-7).

וכן –

היה לה דיווח פתוח עם כל הפרטים ודיווח על הסיטואציה ועל הטיפול ועל זה שהיא הצליחה להתגבר על זה. גם אם חלקים מזה נשארו היא הצליחה להמשיך להתגבר ולתפקד. וביום של הבדיקה בעצם, יום לפני התאונה זה לא פגע בתמונה הכללית. שוב, יכול להיות שהיו השפעות נקודתיות אבל התפקוד הכללי היה שמור (פ/עמ' 45, ש' 35-31).

1. בהתייחס לתלונות שהוצגו לו בחקירתו, אישר המומחה כי תלונות אלה, שברובן הגדול הועלו פרק זמן של כעשור או יותר לפני התאונה, משקפות "אירועים קשים ומצבים נפשיים קשים", אך הוסיף כי בעוד שבמועדים שבהם הועלו אותן תלונות, הייתה להן השפעה ממשית על מצבה הנפשי של התובעת, בהמשך לכך "לפי הדיווח ולפי ההתרשמות הגיע לאיזושהי רזולוציה ולשיפור" וש"סך הכול הדברים השתפרו" (פ/עמ' 47, ש' 12-8, 39-38). דברים אלה התיישבו גם עם דברי התובעת בעדותה, שלא נסתרו, שסיפרה כי אף שעברה תקיפה מינית קשה כשהייתה בת 11, היא טופלה אצל פסיכולוגית במשך שנתיים, עזבה את מקום מגוריה, וזכתה לתמיכה מבן זוגה החדש של אמה, ובעקבות כל אלה "תודה לאל כן התגברתי על זה" (פ/עמ' 28, ש' 34). כן התיישב הדבר עם דבריה לפיהם על אף הקשיים שליוו את יחסיה עם אביה בילדותה, בעת שבגרה "חידשתי איתו קשר וזה היה מאתגר ולא פשוט אבל ...קשה ככל שהיה, זה היה חשוב מאוד עבורי וזה עזר לי בכל מיני תהליכים שלי אישיים, רגשיים לגבי הזהות שלי ומי אני ומאיפה אני באה ולמי אני דומה. כל מיני היבטים כאלה. אז זה לא היה קל אבל זה גם עשה לי הרבה מאוד טוב" (פ/עמ' 29, ש' 29-25). לדבריה, תלונותיה על מצב נפשי קשה בשנת 2014 מקורן בתקופה בה חידשה את הקשר עם אביה וכן בתקופת גירושיה הקשים (פ/עמ' 30, ש' 18-16, 36-28).
2. אשר להפרעת הקשב והריכוז, מסר המומחה כי התובעת זכתה לטיפול וכי "עם הטיפול הזה מתפקדים יפה ואפילו מתפקדים יותר טוב ממי שלא מקבל טיפול.... יש גם עניין של שנים. השנים הקודמות הם בעצם שנים יותר רחוקות וגם עם הטיפול התפקוד הוא טוב" (פ/עמ' 49, ש' 11-4). לדבריו –

בעיות קשב וריכוז לבד לא קובעות תפקוד. השאלה על איזה רקע זה ומה הטיפול, האם הטיפול יעיל כי עם טיפול בעיות קשב וריכוז שהן על בסיס ביולוגי מגיבות מצוין לטיפול יכול להיות תופעות לוואי של תרופה כזאת או אחרת, אבל סך הכל התפקוד יכול להיות מצוין עם מי שיש לו בעיות קשב וריכוז והוא מטופל נכון. אם זה בא על רקע של מצב נפשי לא טוב אז זה אולי דבר אחר ושם הוא צריך להתייחס אחרת ופה לא ראיתי, נכון שבשנים היותר רחוקות של עד 14' היו דיווחים של בעיות נפשיות וכל מיני. אבל מאז בעצם לא היה כל כך דיווח בחומר שהוצג וגם בדיווח של התובעת. לא היה איזה משהו של מצב נפשי לא תקין. בעיות קשב וריכוז לבד על בסיס ביולוגי מטופלות, לא בהכרח קובעות שהתפקוד לא טוב והתפקוד דווקא דווח כמאוד מאוד גבוה (פ/עמ' 49, ש' 32-22).

1. ממילא, המומחה לא ייחס הפרעת קשב וריכוז לאירוע התאונה והנכות נסמכה על אבחון של תסמונת פוסט טראומתית ועל תסמינים של חרדה ודיכאון שאינם נוגעים לתסמונת ADHD.
2. לבסוף, ובהתייחס לממצאים בדבר סוכרת בלתי מאוזנת, אישר המומחה כי "משק הסוכר מושפע מאוד מהמצב הנפשי של בן-אדם", אך הוסיף כי "באותן שנים הסוכרת לא מאוזנת וגם כתוב שהיא לא מאוזנת עד איזה 13', 14' וכשבאה רגיעה באופן כללי אני לא ראיתי יותר דיווח של סכרת לא מאוזנת דווקא בעברה סכרת נעורים והכל, כלומר זה מחלה כרונית. היא לא נעלמת. אבל אני מקבל רושם שהיא כן התאזנה בשנים האלה... היא הייתה לא מאוזנת בהלימה למצב נפשי לא מאוזן" (פ/עמ' 57, ש' 12-1). נזכיר בהקשר זה גם את דברי התובעת כי בעקבות התאונה "הסוכר בעיקר יצא מאיזון בגלל שנתנו לי הרבה מאוד טיפולים תרופתיים" (פ/עמ' 3, ש' 18-17).
3. לשאלת בית המשפט, מסר המומחה כי בהתאם למכלול החומר, לרבות הבדיקות שערך, לו בדק את התובעת סמוך לפני התאונה, לא היה מקום לקבוע לה נכות, וזו התפתחה רק בעקבותיה (פ/עמ' 43, ש' 29-23). זאת, שכן "המכלול הגדול של הבעיות היה בגיל, בשנים רבות קודם. איפשהו עד איזה 2014 פלוס מינוס עם כל הדברים ואז הייתה הטבה, רגיעה, שיפור ומאז בעצם לא היה לי לא מידע כתוב, לא מידע בדיווח שהכאבים (...)" (פ/עמ' 52, ש' 34-32).
4. אשר לשלב שלאחר התאונה, הצביע המומחה בחוות דעתו על דברי התובעת כי היא חשה חרדה להיות על הכביש ולהכניס את הרכב לפני שטיפה; על קשיי השינה שהיו מנת חלקה והמחשבות הטורדניות שהציפו אותה עד שעות מאוחרות; ועל הירידה שחלה במספר שעות העבודה שלה ובחיי החברה שניהלה. לדבריו, "היה כן סוג של קו שבר שהיה שונה לפני התאונה ואחרי התאונה. היה רושם שכן היה שינוי... לפני התפקוד היה יותר טוב, לפני היה ביטחון בכביש בתוך הרכב ואחרי זה השתנה. זה היה הרושם... זה כאילו לא היה אותו דבר לפני ואחרי...זה לא הפריע לתפקוד ואחרי התאונה זה כן נהיה ברמה כזאת" (פ/עמ' 41, ש' 21-15). לפי המומחה אין לייחס משקל ממשי למיעוט פניותיה של התובעת לקבלת טיפול פסיכיאטרי, שכן עיקר החשיבות מצויה בטיפול הפסיכולוגי –

מה שיותר חשוב במצבים של התמודדות עם טראומה זה דווקא לא התרופות, זה טיפול פסיכולוגי... זה יותר חשוב. זה טיפול במערכת הפעלה. הכדורים שלנו עם כל הכבוד לא יודעים לטפל במערכת הפעלה והמשמעות שלהם היא רק משנית... בהתמודדות עם טראומה, עם סטרס הרבה פעמים כלומר הדבר המרכזי תמיד זה טיפול פסיכולוגי.

ש. ופה היו רק שני ביקורים.

ת. בשני ביקורים עם פסיכיאטר. טיפול פסיכולוגי כן היה ברקע. היה וגם יש שם מצג בהמשך טיפול פסיכולוגי וזה מה שהרבה יותר חשוב (פ/עמ' 42, ש' 27-17).

1. יצוין כבר עתה כי כמו המומחה, אף בית המשפט התרשם ממהימנותה הגבוהה של התובעת שתיארה תפקוד גבוה לפני התאונה ופגיעה בתפקוד אחריה. עדותה של התובעת התאפיינה בפתיחות ובכנות, היא לא ניסתה להעצים או "לנפח" את הנזק, לא הסתירה את קשייה בעבר, והתייחסה לדברים באופן אותנטי וענייני. כך, וכפי שפורט לעיל, סיפרה התובעת כי עובר לתאונה סבלה ממיגרנות שלוו בבחילות והקאות מגיל צעיר, ואף פנתה למל"ל בשל כך, וכן פנתה לקבלת שיקום מקצועי בשל מחלת הסוכרת (פ/עמ' 5, ש' 19-12, פ/עמ' 11, ש' 22-21). עוד עמדה התובעת במפורט על ההבדל בין סוג כאבי הראש שסבלה לפני התאונה לזה שסבלה אחריה (פ/עמ' 10, ש' 30-25); אישרה שבעברה סבלה מכאבים בצוואר, בכתפיים ובגפיים העליונות וכן מנימול, אף שהדגישה כי לאחר שעברה טיפולי פיזיותרפיה, לא היה לכך ביטוי בשנים שלפני התאונה (פ/עמ' 11, ש' 33- עמ' 12, ש' 11; עמ' 22, ש' 10-8); והודתה שלאחר התאונה "הסבירו לי... שאני נראית בסדר. גם מאוד רציתי להיות בסדר אני חייבת להגיד... הייתי בסך הכול בסדר, חוץ מהכאבים שעודדו אותי כן לפנות (פ/עמ' 2, ש' 35-32). בצד זה, הסבירה התובעת בפירוט רב מדוע הסתפקה בשתי פניות בלבד לטיפול פסיכיאטרי לאחר התאונה –

עצם הצורך לפנות לפסיכיאטר זה היה דבר שהוא לא קל עבורי, במיוחד כשאני אשת מקצוע בתחום בריאות הנפש. ואחרי זמן שהבנתי, גם הייתי בהלם...על-פניו התאונה הזו הייתה אירוע שהוא כאילו פשוט... העבודה שלי ב'מכבי' הייתה ללוות ניצולי שואה עריריים. אני יצאתי מהרכב וראיתי קשיש מבוהל מבולבל, אני דאגתי לו. חשבתי שהכול בסדר. הייתי בטוחה שכלום, שאמרו לי הנה כמה ימים הכאבים יחמירו, הכול להשתפר ויהיה בסדר. ואני חוזרת לעצמי ולעבודה שלי. עבדתי ב-8,000 אחוז עשיתי הכול מהכול, כל מה שאני יכולה לעשות. ואז בכלל להבין שמשהו קורה לי, שמשהו, באמת הייתי בהלם וקודם כל בכאבים מאוד קשים ובבחילות, לאבד שיווי-משקל, פתאום לא מתפקדת. זה, זה משהו שלוקח זמן. שבן-אדם לא, אני לא הבנתי מה קורה לי. עד שבסופו של דבר בצר לי, אחרי שפניתי לרופא משפחה ושיתפתי אותו בקשיים שלי שזה גם לא היה דבר פשוט, הייתי גם צריכה לעבור רופא משפחה כי נזקקתי להרבה ליווי ותמיכה ותורים והמרפאה שטופלתי בה לפני כן הייתה המרפאה המרכזית ברעננה ומאוד מאוד עמוסה. אז רופא המשפחה כן עודד אותי וקצת הסביר לי על המצב שהוא חושב שאני נמצאת בו ובצר לי, אני נאלצתי כן לפנות לפסיכיאטר. תורי המתנה מאוד מאוד ארוכים מרגע שפונים עד שהגעתי למנהל מרפאת הנוטרים... הוא המליץ על טיפול תרופתי... חזרתי אליו לפגישת מעקב אבל בעצם עם הבנה שאני ממשיכה בטיפול הרגשי הקיים שהיה לי עוד לפני כן ושלא הרגשתי הטבה תחת הטיפול התרופתי שנרשם לי. לא הציע לי גם איזושהי חלופה תרופתית ולמען האמת אני גם מההיכרות שלי עם עולם הפסיכו-פרמקולוגיה ועולם בריאות הנפש יש תופעות לוואי מאוד רציניות לקחת טיפול תרופתי ואני העדפתי להתמודד ולהימנע מזה ככל הניתן, בטח כשראיתי שזה לא נותן לי שום הטבה. כן נעזרתי בטיפול הרגעתי מעת לעת, אבל לא... במתן קבוע ... יש טיפול תרופתי שהוא נקודתי מה שנקרא ל-SOS כשמרגישים תחושת מצוקה מאוד מאוד גדולה או כזה שלא מצליחים להירגע ממש ויש, ויש טיפול תרופתי שהוא ongoing אם כדי לייצר רמות כימיות טובות יותר ויותר איזון וזה כשניסיתי ליטול כשהוא נתן לי לא הרגשתי שיש שיפור. חזרתי אליו למעקב, דיווחתי על זה ושם בעצם נפרדו דרכנו. זאת אומרת לא הייתי זקוקה לאיזשהם, המשכתי בטיפול רגשי... פסיכותרפיה (פ/עמ' 24, ש' 14- עמ' 25, ש' 12).

1. אמנם, התובעת לא צירפה אסמכתאות לביקוריה אצל פסיכולוג, אך הבהירה כי מדובר בטיפול שהחל עוד לפני התאונה, סביב עיסוקה המקצועי, כשלאחר התאונה התמקד הטיפול במשבר שהתפתח סביב אותה תאונה (פ/עמ' 26, ש' 15-4). התייחסותה של התובעת, מיוזמתה, לטיפולים רגשיים שעברה עוד לפני התאונה (דבר שעל פניו אינו משרת את טיעונה), מחזקת את האותנטיות של דבריה ומקנה להם תוקף. לכך יש להוסיף בהקשר זה את התייחסותה הכנה והבלתי מתחמקת להשפעתם של האירועים הקשים שהיו מנת חלקה בעברה ובראשם התקיפה המינית ("זה אירוע מאוד מאוד קשה. אני אגיד לך יותר מזה. את יודעת היו, היו ימים שפחדתי לצאת מהחדר....ממש, הייתי, מפוחדת לא יכולתי להתקלח לבד. זאת אומרת היה לי מאוד מאוד קשה. מאוד פחדתי, מאוד הייתי צריכה את אימא שלי שם" (פ/עמ' 28, ש' 32-25)) ויחסיה המורכבים עם אביה (לגביהם אישרה שהייתה במצב רוח ירוד וחשה עצבות ואף "תחושה של רוצה למות" (פ/30, ש' 39-28)). אף ב"כ הנתבעת הצביעה בחקירתה הנגדית על כך שהתובעת "באמת בהגינות גם פה היא הייתה על דוכן העדים והייתה אמינה וסיפרה מה היא עברה ומה היא עשתה" (פ/עמ' 41, ש' 2-1). אופיים הפתוח והכן של דברי התובעת, אי ניסיונה להמעיט מאירועי העבר או להגדיל מהאירועים שלאחר התאונה, ההסברים המפורטים שסיפקה וההבחנות המדויקות שערכה בין המצב שקדם לתאונה לזה שבא לאחריו, כל אלה מקנים אמינות לדבריה ומחזקים את התשתית העובדתית שעליה התבסס המומחה.
2. לאחר שבחנתי את חוות דעת המומחה ואת דבריו בחקירתו הנגדית, מצאתי לאמץ את חוות הדעת ולקבוע את נכותה הרפואית של התובעת בהתאם לאמור בה. אמנם, אין חולק שחוויות העבר של התובעת היו קשות, ושבעטיין סבלה מקשיי תפקוד משמעותיים ואף נדרשה לטיפול מקצועי. עם זאת, קשייה של התובעת היו תחומים בעיקרם לתקופות הסמוכות לאירועים האמורים, ומעיון בחומר הרפואי עולה כי לא נרשם רצף של תלונות בשנים שקדמו לתאונה שבנדון. התובעת מצדה עמדה במפורט על האירועים הקשים שליוו את ילדותה ואת השנים שבאו אחריה, אך הדגישה כי קיבלה טיפול אפקטיבי שאפשר לה להמשיך הלאה. אמנם תלונות על הפרעות קשב וריכוז ועל סוכרת לא מאוזנת קיימות גם בשנים מאוחרות יותר, ואולם, כפי שציין המומחה, הן זכו לטיפול נאות ולא התלוותה להן השפעה תפקודית. העובדה שחרף מגבלות אלה, השלימה התובעת תעודת בגרות, התנדבה לשירות צבאי וסיימה תואר ראשון וכן תואר שני בהצטיינות ותעודת הוראה (כמפורט בחוות דעת המומחה הפסיכיאטר), תומכת אף היא בטענה כי השפעת אירועי העבר על תפקודה של התובעת הייתה מוגבלת. כידוע, בהתאם לפסק הדין שניתן בנג/46-01 (ארצי) מרגוליס נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד כו(1) 364 (1993)), אין לנכות משיעור הנכות הכוללת שיעורי נכות בגין מצב קודם, אלא אם אובחנו בניזוק ממצאים מוכחים קודמים לתאונה, התואמים סעיף מסעיפי הליקויים, ובשיעור הקבוע באותו הסעיף. בענייננו, נשאל המומחה אם בהתאם לממצאיו היה מעניק לתובעת נכות לו בדק אותה זמן קצר לפני התאונה והשיב בשלילה. אשר לשלב שלאחר התאונה, התובעת הסבירה בפירוט את הקושי שהיה גלום בפנייה לטיפול פסיכיאטרי, כמו גם את חוסר האפקטיביות שלו מבחינתה, ואת העדפתה לטיפול רגשי-פסיכולוגי, אותו החלה עובר לאירועים והמשיכה אחריהם תוך התמקדות בתאונה. לכך יש להוסיף את דבריה של התובעת בתצהיר ובעדות מהם עלה כי מאז התאונה, היא סובלת מחרדות, ממחשבות טורדניות על התאונה ומחוסר אנרגיה, כי היא פוחדת מנסיעות וכי היא חשה מתח וסטרס המתישים אותה, ומביאים לכך שהיא עייפה כל הזמן. מומחה בית המשפט נתן אמון בדברי התובעת וכמוהו ראה גם בית המשפט לתת אמון בדברים אלה. על יסוד האמור, מצאתי, כאמור, לאמץ את חוות דעת המומחה ולקבוע כי התובעת סבלה מנכות פסיכיאטרית בשיעור של 10% בעקבות התאונה.
3. אני קובע, אפוא, שבעקבות התאונה נגרמו לתובעת נכויות רפואיות צמיתות בשיעור של 2.5% בתחום האורתופדי, 5% בתחום הנוירולוגי ו-10% בתחום הפסיכיאטרי. במשוקלל, נכותה הרפואית של התובעת עומדת על 16.64%.

בסיס שכרה של התובעת

1. בעת קביעת בסיס שכרה של התובעת יש לתת את הדעת למספר נתונים:
2. ראשית שיעור השתכרותה של התובעת עובר לתאונה. עיון בנתוני ההשתכרות של התובעת מלמד כי בשנת 2018 השתכרה התובעת סך ברוטו של 72,304 ₪, ובממוצע לחודש 6,025 ₪ (6,922 ₪ לאחר הצמדה). בשנת 2019 השתכרה התובעת 102,698 ₪ ובממוצע לחודש 8,558 ₪ (9803 ₪ לאחר הצמדה). בשנת 2020 השתכרה התובעת 109,775 ₪, ובממוצע לחודש 9,148 ₪ (10,541 ₪ לאחר הצמדה); ובשנת 2021 השתכרה התובעת בעבודה במכבי שירותי בריאות, סך של 145,066 ₪, ו-12,088 ₪ לחודש (13,602 לאחר הצמדה).
3. בשנת 2022, היא שנת התאונה, השתכרה התובעת בעבודתה במכבי שירותי בריאות, בששת החודשים הראשונים של השנה, סך חודשי ממוצע של 13,558 ₪ (14,793 לאחר הצמדה). בששת החודשים הבאים, שבמהלכן, לטענת התובעת, היא לא עבדה או עבדה רק באופן חלקי, חלה ירידה קלה בשיעור השתכרותה בממוצע חודשי. בשנת 2023 עבדה התובעת לאורך מספר חודשים ב"נעמת", וזאת בשכר נמוך יותר (לדבריה בחצי משרה) – לטענתה בשל הקושי להוסיף ולעבוד ב"מכבי". במקביל, באותה השנה, פתחה קליניקה פרטית בתחום העבודה הסוציאלית, שבה עבדה כעצמאית. בסוף חודש יוני עזבה התובעת את עבודתה והחלה בלימודי עבודה סוציאלית. בהתאם לתקציר השומה שצורף לראיות התובעת עולה כי בשנה זו עמדה הכנסתה הכוללת על 119,939 ₪, ו- 9,995 ₪ לחודש (10,337 לאחר הצמדה). התובעת לא צירפה דו"ח שומה לשנת 2024, אך לראיותיה צורפו דו"ח עסקאות לשנה זו. מן הדו"ח עלה ששיעור הכנסתה של התובעת בשנה זו עמד על 159,881 ₪, ולאחר הצמדה 163,182 ₪. בממוצע לחודש, עמד, אפוא, השכר על 13,598 ₪.
4. כידוע, "בקביעת בסיס השכר לצורך חישוב הפסד השתכרות, יש לקחת בחשבון את התמונה הכוללת של הניזוק ואת כלל נסיבות העניין, ובין היתר, עברו התעסוקתי של הניזוק, גילו, הרצף התעסוקתי, האם ירידה חדה או עליה חדה בשכר הניזוק הם בגדר שינוי חריג וזמני, שניתן להסבירו בנסיבות מיוחדות, או שהירידה או העלייה בשכר מצביעים על דרך חדשה, ועל פוטנציאל השתכרות חיובי או שלילי שיש לקחת בחשבון" (רע"א 2347/15 פלוני נ' פלונית (5.11.2015)).
5. בעת בחינת פוטנציאל ההשתכרות של התובעת, יש לתת את הדעת, בין היתר, לגילה הצעיר יחסית; לעלייה ההדרגתית בשכר, כך שהשכר בכל שנה עלה בהשוואה לשכר שקדם לו; וכן לעובדה שההכנסות בשנת 2024, כשהתובעת במומה, השתוו בקירוב להכנסות הגבוהות ביותר, אותן הרוויחה התובעת במחצית הראשונה של שנת 2022. בשקלול האמור, מצאתי כי השכר במחצית הראשונה של 2022, 14,793, אינו שכר ספורדי, אלא יש בו כדי לשקף את יכולותיה האמיתיות של התובעת וככזה הוא נותן ביטוי לפוטנציאל ההשתכרות שלה.
6. מסכום זה יש לנכות את שיעור המס המוטל על התובעת. כפי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון, שיעור המס נקבע בהתאם לשיעורו הרלוונטי במועד מתן פסק הדין ולא במועד התאונה (ראו ע"א 7062/02 שפירא נ' פינטו (12.3.2005)). כפי שציין ב"כ הנתבעת בסיכומיו, מספר נקודות הזיכוי של הנתבעת עומד על 2.75. בהתאם לבסיס השכר של התובעת עומד, אפוא, שיעור המס החודשי של התובעת על 1,409 ₪ ושכרה החודשי לאחר מס עומד על 13,384 ₪.
7. יצוין כי לא מצאתי שהתובעת זכאית לזיכוי מס נוסף בגין הפרשה לפנסיה. בעת הנוכחית התובעת אינה שכירה עוד, אלא משתכרת כעצמאית, ומכאן שאת גובה המס יש לגזור ממעמדה זה. אמנם, הדין מכיר בזכאות עקרונית לפיצוי בגין הפסד הפרשות לפנסיה גם לעצמאי, שכן אדם מן היישוב מבקש להבטיח את פרנסתו לעת זקנה. עם זאת, מאחר שהפרשות הפנסיה של עצמאי מגיעות מכיסו שלו (ולא מתוספת מעביד), פסיקת פיצוי נוסף מעבר להפסד השכר המלא תיחשב לרוב ככפל פיצוי, ומכאן שבתי המשפט נוטים לדחות בקשות לפיצוי בראש נזק זה (ראו ע"א 4816/20 לסקוב נ' פלונית (10.3.2021); ע"א 2197/23 פלוני נ' הפול (25.6.2023); ת"א (מחוזי, מר') 41321-07-17 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' משרד הבריאות מדינת ישראל, סעיף 87 (5.9.2022)). אפילו תאמר כי נוכח חקיקת פרק ב' לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז-2016, מוטלת גם על עצמאים חובה להפקיד כספים לקופות גמל לטובת פנסיה בשיעורים הקבועים בחוק, הרי שבהיעדר אינדיקציה כי התובעת אכן הפקידה בפועל כספים לטובת פנסיה, אין להכיר בהפרשה מעין זו. בענייננו לא הובאו ראיות שיתמכו בכך שהתובעת אכן הפרישה כספים לטובת פנסיה, ומכאן שלא מצאתי להכיר בזיכוי מס כפועל יוצא.

`

שיעור הפגיעה התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות

1. עמדנו על כך שנכותה הרפואית של התובעת עומדת על 16.64%. עתה יש לקבוע מהי דרגת נכותה התפקודית, קרי מהי מידת ההגבלה המעשית שהנכות הרפואית גרמה לה. הלכה היא כי הפגיעה התפקודית אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, ואף אין לקבוע מעין חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית (ע"א 2577/14 פלוני נ' הפול (11.1.2015)). עם זאת, ברי כי בעת קביעת הנכות התפקודית קיימת רלוונטיות רבה לנכות הרפואית, והיא מספקת אינדיקציה, הן לבחינת מידת המגבלה, הן לבחינת הקשר הסיבתי בינה לבין הפציעה (ראו למשל ע"א 8799/08 הדסה נ' פלוני (21.3.2011)).
2. בד בבד עם קביעת הנכות התפקודית יש להוסיף ולקבוע מהו שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של התובעת בשל התאונה. לשם כך, על בית המשפט לתת את הדעת להשפעתה של הפגיעה על מקצועה ועל עיסוקה, בשים לב גם לגילה, השכלתה וכישוריה, וכן להפסד השתכרותה בפועל לאחר התאונה (ראו למשל 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.2010)).  
3. בעת הערכת שיעור הפגיעה התפקודית בתובעת יש לתת את הדעת למספר שיקולים.
4. ראשית, יש לתת את הדעת לשיעורי הנכות הרפואית שמהם סבלה התובעת. כאמור, לתובעת נקבעו נכויות בשלושה תחומים: 2.5% (מתוך 5% בסה"כ) בתחום האורתופדי; 5% בתחום הנוירולוגי; ו-10% בתחום הפסיכיאטרי. בסה"כ עומד שיעור נכותה המשוקלל של התובעת על 16.64%. מחד גיסא, יש לתת את הדעת לכך שחלק מן הנכויות הן בשיעור נמוך, שכשלעצמו לרוב אינו נחשב לבעל השפעה תפקודית, ושבתחום אחד אף קיימת לתובעת נכות בעברה. מאידך גיסא, יש לתת את הדעת לאופייה התפקודי מעצם טבעה של הנכות בתחום הפסיכיאטרי (ת"א (מחוזי, י-ם) 49454-01-11 מלכה נ' שטרית, פסקה 12 (1.6.2015); ת"א (מחוזי, ב"ש) 5707-03-16 פלונים נ' כהן, פסקה 7 (3.2.202)), ובפרט בנסיבות המקרה דנן – כפי שתיאר במפורט המומחה; לנכות המשוקללת הכוללת של התובעת, שאינה כה נמוכה; וכן להשפעה הסינרגטית הפוטנציאלית של ריבוי הנכויות בתחומים השונים על תפקודה הכללי של התובעת (ראו למשל ע"א 8930/12 הפניקס נ' טוויג, פסקה 4 (31.7.2014)).
5. שנית, יש לתת את הדעת לטיב עיסוקה של התובעת כעובדת סוציאלית קלינית. אמנם, אין מדובר בעבודה פיסית, אך לטענת התובעת, שלא נסתרה, דרישות התפקיד כוללות ביקורי בית ושיחות טיפוליות ארוכות, ונכויותיה, לרבות הקשיים הנפשיים הכרוכים בנסיעות ממקום למקום, עשויים להקשות עליה למלא את תפקידה כבעבר.
6. שלישית, יש לתת את הדעת לירידה בשכר בפועל. כאמור, בששת החודשים הראשונים לאחר התאונה (12/22-7/22), שבחלקה, לטענת התובעת, היא לא עבדה כלל (אף שקיבלה שכר), עמדה השתכרותה של התובעת על 69,743 ₪, ו-74,544 ₪ לאחר הצמדה. בניכוי מס, עמד שכרה החודשי של התובעת בששת חודשים אלה על 11,489 ₪. ההפסד בששת חודשים אלה עומד אפוא על 11,370 ₪. מדובר בירידה של כ-14% בהשוואה לבסיס שכרה של התובעת. התובעת הוסיפה לעבוד במכבי שירותי בריאות במהלך חודש ינואר 2023, ולטענתה בשלב זה עזבה את עבודתה זו בשל אי יכולה לעמוד בדרישות המשרה. החל מחודש פברואר 2023 עבדה התובעת במשך חמישה חודשים ב"נעמת", ושכרה בחודשים אלה עמד על 39,587 ₪, ולאחר הצמדה 41,296 ₪. בממוצע לחודש עמד, אפוא, שכרה של התובעת על 8,259 ₪, ולאחר מס 8,049 ₪ (ירידה של כ-40%). בשלב זה החלה התובעת בלימודים ולטענתה אף עבדה, אך לא הוגשו תלושי שכר לתמיכה בעניין זה. לפי דוח השומה לשנה זו, עמדה הכנסתה של התובעת על סך של 119,939 ₪, ולאחר הצמדה 124,047 ₪. בממוצע לחודש עמד, אפוא, שכרה של התובעת על 10,337 ₪, ולאחר מס – 9,819 ₪ (ירידה של כ-27%). עם זאת, בהערכת הפגיעה התפקודית בשנה זו יש לתת את הדעת לעובדה שטענת התובעת בנוגע לקשר בין עזיבת העבודה ב"מכבי" לתאונה, לא הוכחה (ובתוך כך לא הובא גורם כלשהו מ"מכבי" כדי לבסס טענה זו); לכך שבאותה שנה החלה לימודים; לכך שבאותה שנה החלה לפתח את עסקה העצמאי; ולכך שכפי שיפורט להלן, בהתאם לדו"ח העסקאות, כבר בשנת 2024 אף שנכותה נותרה בעינה, צמח שכרה במידה ניכרת, ולמעשה כמעט השתווה לשכרה כשכירה לפני התאונה.
7. בשנת 2024 עמד שיעור השתכרותה של התובעת, בהתאם לדו"ח העסקאות שצורף לראיות, על 159,881, ולאחר הצמדה 163,182 ₪. בממוצע לחודש, עמד, אפוא, השכר על 13,598 ₪, ולאחר מס 12,428 ₪, קרי ירידה של כ-7% ביחס לבסיס השכר. בעת הערכת נתון זה יש לתת את הדעת לכך שגם בשנה זו הייתה התובעת סטודנטית, ומכאן שחלק מן הזמן שבו היה בידה לעבוד, הוקדש ללימודים, וכן לכך שאף לדבריה שלה דובר בעסק בראשית דרכו.
8. רביעית, יש לתת את הדעת לדברי התובעת עצמה בנוגע להשפעת התאונה על תפקודה הכללי. בתצהירה ובעדותה עמדה התובעת על הקושי שהיא חווה להתרכז בלימודים ובעבודה; על כך שכאבי הצוואר מתישים אותה ומקשים עליה בישיבה ממושכת ובעבודה מול המחשב ומול מטופלים; על כך שכאבי הראש מפריעים לה להתרכז ולהצליח; ועל כך שתוקפות אותה מחשבות על התאונה והדבר גורם למתח ולפחד מהימצאות על הכביש. אמנם בעזרת הטיפול הפסיכותרפי והתרופתי, מצליחה התובעת להגיע לעבודה וללימודים וכן להתגבר על הפחד, התשישות וקשיי הריכוז, אך לטענתה, הנסיעה קשה עלה, היא כל הזמן במתח וסטרס, והדבר "סוחט" ממנה את כל האנרגיות, ומביא לכך שהיא תמיד עייפה.
9. בשקלול נתונים אלה, מצאתי להעמיד את שיעור הנכות התפקודית, כמו גם את שיעור הגריעה מכושר השתכרותה של התובעת (שלא מצאתי בנסיבות העניין כי יש בסיס להבחין ביניהם) על שיעור אקטוארי של 60% מן הנכות הרפואית המשוקללת הצמיתה, קרי 9.984%.

חישוב הנזק

1. למען הסדר הטוב, נשוב ונציג את נתוניה של התובעת:

 

תאריך לידה: 20.12.1988

תאריך תאונה: 10.7.2022

גיל בעת התאונה: 33.5

גיל כיום: 37.5

נכות רפואית: 16.64%

נכות תפקודית: 9.984%

בסיס שכר: 13,384 ש"ח

 

הפסד שכר לעבר

1. כאמור במחצית השנייה של שנת 2022 חלה ירידה בגובה השתכרותה של התובעת, ובהשוואה למחצית הראשונה של שנה זו, ירד השכר (לאחר מס) בסכום של 11,370 ₪, ובתוספת פנסיה 12,791 ש"ח. שיעור זה נופל משיעור הגריעה מכושר ההשתכרות עליו הצבעתי לעיל (60% מן הנכות הרפואית, לרבות הנכויות הזמניות), ומכאן שראיתי להכיר בהפסד זה במלואו.
2. בשנת 2023 עמד השכר ברוטו על 119,939 ₪, ולאחר מס והצמדה 117,828 ₪. השכר החודשי באותה שנה עמד, אפוא, על 9,819 ₪, קרי ירידה של כ-27%. עם זאת, כאמור, שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות אותו מצאתי לייחס לתאונה עומד על 60% מן הנכות הרפואית (כשכאמור לעניין זה יש לתת את הדעת לכך שבאותה שנה החלה התובעת עסק חדש ושהחלה בלימודים). ההפסד למחצית הראשונה של השנה עומד אפוא, על 60% מהנכות הזמנית – 25.9%, קרי 15.54%; ובמחצית השנייה הוא עומד על 60% מהנכות הצמיתה, קרי 9.984%. בהתאם לבסיס השכר עומד, אפוא סך ההפסד על 12,479+8,018 = 20,497 ₪. כמחצית מהכנסתה של התובעת בשנה זו מקורה בעבודה כשכירה. לא הוכח כי החלטתה של התובעת לפתוח עסק עצמאי מקורו בתאונה. משכך, מצאתי להוסיף פנסיה בשיעור של 12.5% רק להפסד שמקורו בעבודתה של התובעת כשכירה. בשקלול האמור, עומד סך ההפסד בתוספת פנסיה (שהוספה למחצית מסכום ההפסד) על 21,778 ₪.
3. כאמור, בשנת 2024 חלה ירידה של כ-7% ביחס לבסיס השכר (הנמוך משיעור הנכות הרפואית). משעה ששיעור זה נופל משיעור הגריעה מכושר ההשתכרות מצאתי להכיר בו במלואו. שיעור ההפסד בשנה זו עומד, אפוא, על 11,472 ₪. היות שמדובר בסכום שהפיקה התובעת כעצמאית, ומשעה שלא מצאתי שהחלטתה של התובעת לפתוח עסק עצמאי מקורו בתאונה, אין מקום להוסיף לו פנסיה.
4. לא הוצגו נתונים מעבר לשנה זו, ומכאן שחזקה שלא היו כאלה. לסכום זה יש להוסיף הפסד נוסף, שמקורו בהפרשת כספים על-ידי המעסיק לקרן השתלמות. בהתאם לתלושי השכר משנת 2022 שיעור הפרשת המעסיק לקרן השתלמות עומד על 7.5% (עמ' 106 לראיות התובעת). משכך, להפסד שנגרם במחצית השנייה של 2022 ולמחצית ההפסד שנגרם בשנת 2023 (המתייחס להכנסת התובעת כשכירה) יש להוסיף הפרשת מעסיק בשיעור של 7.5%, ובסה"כ 11,370*7.5%+10,249*7.5%= 1621 ₪.
5. על יסוד כל האמור, שיעור הפסד ההשתכרות לעבר, בתוספת פנסיה ובתוספת קרן השתלמות עומד על 47,662 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 48,899 ש"ח.

הפסד פוטנציאל השתכרות לעתיד

1. בהתאם לקביעתי כי בסיס השכר של התובעת עומד על 13,384 ₪ ונכותה התפקודית וכן הגריעה מכושר השתכרותה עומדים על 60% מנכותו הרפואית, ובהינתן שהתובעת היא כיום עצמאית, הרי שהפסד פוטנציאל השתכרותה עד לגיל 70 עומד על 336,235 ₪. כאמור, לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין הפסד פנסיה, בהיותה של התובעת עצמאית.

עזרת צד ג'

1. בתצהירה עמדה התובעת על העזרה שלה נדרשה בשל מצבה התפקודי בעקבות התאונה. בין היתר היא סיפרה שבשל כאבי הצוואר והראש ובשל העייפות שהיא חשה, קשה לה לנקות את הבית, ובשובה אל ביתה היא חשה מותשת ורק מבקשת לשכב לנוח ולהיות לבד. לדבריה, אין לה כוח לנקות, ובהיותה גרושה אין מי שיעזור לה, ולכן, בלית ברירה, היא מעסיקה עזרה בשכר בעלות של 240 ₪ בחודש. אמנם, התובעת לא נשאלה במפורט על האמור בתצהיר בהקשר זה, ואולם מנגד היא לא הציגה כל אסמכתא שתתמוך בטענתה, ואף בתצהירה לא התייחסה לזהות הגורם שעסק בניקיונות לפני התאונה ואם הדבר היה כרוך בעלויות. בצד זה לא הובא כל גורם, לרבות בני משפחה, שיעיד על עזרה כלשהי שהעניק לתובעת בשל התאונה. לבסוף, העובדה שהתובעת עובדת ולומדת, כשהגריעה משיעור השתכרותה אינה גבוהה באופן יחסי, משליכה אף היא על טענתה בדבר קשיי תפקוד בעבודות הבית. על יסוד האמור, מצאתי לפסוק לתובעת בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, סכום גלובלי של 8,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

1. לטענת התובעת, התאונה הייתה כרוכה בהוצאות שונות, לרבות דמי השתתפות בתשלום לרופאים ומכונים, וכן לתרופות ומשככי כאבים. כן מצביעה התובעת על הוצאות שנשאה בגין דמי נסיעה וחניה. כידוע, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה נחשבות ל"נזק מיוחד", ולכן הן טעונות פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתן, הן בדבר עלותן בפועל (ראו ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762 (1982); ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (22.3.1994)). בתוך כך, חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 קובע בסעיף 3(א) לו כי זכותו של כל תושב בישראל לקבל את שירותי הבריאות לפי החוק באמצעות קופת החולים שבה הוא חבר. סעיף 3(ד) לחוק קובע כי" שירותי הבריאות הכלולים בסל שירותי הבריאות יינתנו בישראל לפי שיקול דעת רפואי, באיכות סבירה, בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגורי המבוטח, והכול במסגרת מקורות המימון העומדים לרשות קופות החולים לפי סעיף 13". בע"א 5557/95  סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (1997) נפסק כי הזכות לקבלת שירותי בריאות משתרעת גם לגבי מקרים שבהם קיים מזיק הגורם לנזק. מכאן שככלל, באין הוכחה מצד התובע כי אינו זכאי למימון של טיפול או תרופות מקופת החולים, לא יהיה מקום לפצותו.
2. בענייננו, התובעת לא הציגה אסמכתאות לתמיכה בטענותיה בגין הוצאות, זולת קבלות בסכום של מאות שקלים בודדות, שאף לגביהן לא הוברר קיומה של זיקה לתאונה שבנדון. חרף כך, בשים לב לגובה הנכויות – לרבות אלה שניתנו לתובעת באופן זמני, להשפעתן התפקודית המצטברת, כפי שפורט לעיל, לאפשרות שהכיסוי הניתן על-ידי קופות החולים או הביטוח הלאומי אינו מלא ולניסיון החיים המלמד כי ניזוקים אינם תמיד מקפידים לשמור את מלוא הקבלות בגין טיפוליהם, מצאתי לפסוק בעבור הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, על דרך האומדנה, פיצוי בסך של 6,000 ₪. בצד זה, ונוכח העלויות הכרוכות בנסיעות לטיפולים השונים, בפרט בהתחשב בקשיים הפסיכיאטריים שתיארה התובעת ביחס לשהותה על הכביש, מצאתי לפסוק לטובת התובעת, לעבר ולעתיד, סכום נוסף של 2,000 ₪.  

נזק לא ממוני

1. בהתאם לתחשיבים המקובלים, התובעת זכאית לפיצוי בראש נזק של כאב וסבל, עקב 16.64% נכות רפואית, בסכום כולל של 36,853 ₪.

ריבית מיוחדת

1. לטענת התובעת יש לפסוק לזכותה ריבית מיוחדת עקב סירובה של חברת הביטוח לפצותה בגין סכומים שאינם שנויים במחלוקת. לדבריה, משעה שהנתבעת בחרה שלא לזמן לחקירה את מומחי בית המשפט בתחום האורתופדי והנוירולוגי, הרי שלמעשה היא לא חלקה על הנכויות שקבעו, ומכאן שלמצער היה עליה לשאת בפיצוי חלקי המשקף את הנכויות שעליהן עמדו מומחים אלה בחוות דעתם.
2. לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, בית המשפט יחייב מבטח בביטוחים אישיים (ורשאי לחייב בביטוחים אחרים) בריבית מיוחדת אם לא שילם במועד תגמולי ביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב. סעיף זה פורש ככזה המשקף סנקציה עונשית שנועדה להרתיע חברות ביטוח מלהשהות תשלומים ו"להתיש" את המבוטח בטענות סרק (ראו ע"א 4819/92‏‎  ‎ אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח'‏‎ ‎נ' ישר, פ''ד מט(2) 749 (1995)); רע"א 2244/04 ר.ד. משקאות גורמה בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פסקה 4 (1.12.2004) (להלן: עניין אליהו)). זאת, במטרה למנוע תופעה אשר זכתה לכינוי "שיטת מצליח", שבה חברת ביטוח נמנעת מתשלום ללא עילה, מתוך תקווה שהמבוטח, המצוי בעמדת נחיתות, בפרט נוכח מצבו הרגיש בעת קרות מקרה הביטוח, יתייאש ויוותר על תביעתו, או שייאות להסכים לפיצוי חלקי, על דרך הפשרה, ללא שקיימת לכך הצדקה (ראו רע"א 40280-12-24‏  ‏ שחר נ' איילון חברה לביטוח בע"מ סעיף 12 (31.7.2025) (להלן: ענין איילון); ירון אליאס דיני ביטוח 583 (2016)). כפי שצוין בעניין איילון, הוראת סעיף 28א תוקנה לאורך השנים מספר פעמים, מתוך מגמה להרחיב את תחולתה (פסקה 14). בין היתר, הועלה גובה הריבית המרבית שניתן לפסוק בגין אי תשלום סכום שאינו שנוי במחלוקת, וסמכות בית המשפט להטילה במקרים המתאימים (בכל הנוגע לביטוחים אישיים) הפכה מסמכות שברשות לסמכות שבחובה.
3.  השאלה אם המחלוקת היא "בתום לב" נבחנת לפי אמת מידה אובייקטיבית של "המבטח הסביר". בתוך כך, על המבטח להציג טעם ענייני ואותנטי לסירובו לשלם (עובדתי או משפטי), כשלעניין זה, עצם דחיית טענות המבטח בסוף ההליך אינה מעידה כשלעצמה על חוסר תום לב, אלא יש להוכיח כי הטענות הועלו בשרירות או ללא בסיס ממשי (עניין אליהו, פסקה 4; ע"א (מחוזי, ת"א) 3711/07 הפניקס נ' קידר (16.3.2009)).
4. עד כה, טרם יצאה הלכה מלפני בית המשפט העליון, בנוגע לאמות המידה הנוהגות ביחס ליישום הסעיף ולהיקף התפרסותו. כך, בהחלטת בית המשפט העליון בעניין אליהו, שניתנה בדן יחיד על-ידי כב' השופטת פרוקצ'יה, קבע בית המשפט העליון כי "הריבית המיוחדת נושאת אופי של סנקציה אשר יש לנקוט הקפדה יתירה בטרם תוטל על המבטח, ויש להותירה לאותם מקרים מיוחדים ונדירים בהם הוכח באופן ברור חוסר תום לבו של המבטח". על יסוד פסיקה זו נקטו בתי המשפט גישה מצמצמת בנוגע ליישום הסעיף במקרים דומים (ראו למשל, רע"א 3121/04 עברוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (17.5.2005); ע"א 61/03  אריה חברה לביטוח בע"מ נ' אבני (4.7.2005); ע"א 11628/05  אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מאגר ציוד למשרד ולמחשב בע"מ (27.12.2007)). בשונה מכך, בעניין איילון שנדון על-ידי בית המשפט העליון בדן יחיד, קבע השופט כשר כי –

"ככל שהדברים המצוטטים לעיל מההחלטה בעניין אליהו (שמעצם טיבה אינה החלטה הקובעת הלכה מחייבת, ואף ספק אם אינם בגדר אמירת אגב במסגרת ההחלטה עצמה), התכוונו לקבוע כי בית המשפט ייעשה שימוש בסמכות המוקנית לו בסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח רק במקרים נדירים וחריגים ובכפוף לנטל הוכחה מיוחד המוטל על המבוטח (ואיני משוכנע שזו הדרך היחידה לקרוא את הדברים), הרי שגם לדעתי אין הם מייצגים את פירושה הנכון של הוראת סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח ואת האופן בו יש ליישמה. יתר על כן, אף אם לגישה המיוחסת להחלטה בעניין אליהו היה בסיס בעת שניתנה ההחלטה (ולדעתי לא היה תימוכין לגישה כאמור בהוראת סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח גם בנוסחה המקורי של ההוראה, וגם לא בפסיקתו של בית משפט זה, וראו: ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' ישר, פ"ד מט(2) 749, 777-776 (1995)), הרי בתיקונים שבוצעו בהוראת סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, כפי שעמדתי עליהם לעיל, שהינם מאוחרים להחלטה בעניין אליהו (שניתנה ביום ה-1.12.2004), יש כדי להבהיר שגישה כאמור אינה עולה בקנה אחד עם תכליתה של ההוראה ומנוגדת לכוונתו של המחוקק".

1. אכן, נראה כי תיקוני החקיקה שבוצעו בסעיף 28א משקפים מגמה של הרחבה בגישת המחוקק ביחס ליישום הסעיף ולתוצאותיו, מתוך רצון לצמצם את פערי הכוחות בין חברת הביטוח לבין המבוטח ולעודד תשלום מהיר כשלא קיים טעם ממשי העומד מנגד. עם זאת, אף עתה נדרש תחילה לוודא כי אכן מדובר ברכיב שאינו מצוי במחלוקת כנה, וכי הסירוב לשלם נעדר בסיס אמיתי מלכתחילה. זאת, להבדיל מהצבעה על כך שעמדת חברת הביטוח נדחתה בסופו של דבר, בבחינת חוכמה שבדיעבד, לאחר שבית המשפט הכריע במחלוקת עניינית בין הצדדים (ראו (ת"א) מחוזי, מר') 59851-11-19 מצד עתרת בע"מ נ' איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ (12.1.2026) (להלן: עניין איי איי ג'י)).
2. לטעמי, בנסיבות העניין, אין לקבל את הטענה כי חברת הביטוח נהגה בחוסר תום לב בכך שלא שילמה לתובעת פיצוי בשלב מוקדם יותר. אסביר את עמדתי.
3. הפיצוי בענייננו נקבע על יסוד נכות משוקללת שמקורה בחוות דעת שניתנו על-ידי שלושה מומחים שונים מטעם בית המשפט, שעמדתם אומצה על-ידי בית המשפט. הנתבעת חלקה על עמדתם של כל אחד מבין מומחים אלה. לגבי המומחה הפסיכיאטרי, שלחה הנתבעת למומחה שאלות הבהרה ואף זימנה אותו לחקירה, תוך שהיא מנסה לאתגר את ממצאי חוות הדעת ובעיקר להוכיח שמקור הנזק הפסיכיאטרי באירועים קודמים. בסופו של דבר, לא מצאתי לקבל טענה זו, ואולם אין לומר כי עצם הטענה חסרת יסוד או כי הנתבעת לא האמינה בה בעת שהעלתה אותה.
4. הטענה ביחס לשני המומחים האחרים מורכבת יותר. בנוגע לאלה, נמנעה הנתבעת מלחקרם ולעמת אותם עם טענותיה ביחס לקביעות בחוות הדעת. אכן, חקירה נגדית היא אחת הדרכים המרכזיות של בעל הדין לסתור את חוות הדעת ולהוכיח את טענתו. הימנעות מחקירה נגדית של המומחה מחלישה במידה ניכרת מיכולתו של בעל הדין לשמוט את הקרקע תחת ממצאי חוות הדעת, בפרט שעה שמדובר במומחה מטעם בית המשפט, שהיקף ההתערבות בחוות דעתו היא מלכתחילה מצומצמת באופן יחסי. ואולם בצד הדברים האלה, נזכיר כי גם בהיעדר חקירה נגדית של מומחי בית המשפט, הנזק מוחזק כמוכחש, כשבענייננו הנתבעת העלתה טענות מפורטות בשאלת הנזק במסגרת סיכומיה ואף הפנתה לתובעת שאלות בנוגע לפגיעותיה האורתופדית והנוירולוגית במסגרת חקירתה הנגדית, תוך התמקדות בשאלת הקשר הסיבתי ובשאלת השפעתן התפקודית.
5. זאת ועוד, אפילו תאמר כי הנכות הרפואית בתחום הנוירולוגי ובתחום האורתופדי, בשיעור משקולל של 7.38%, אינה שנויה במחלוקת, הרי שנוכח הפער בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית, המשליך על מרבית מרכיבי הפיצוי הרלוונטיים, ראש הנזק העיקרי שניתן לטעון לגביו כי אינו שנוי במחלוקת (לפחות במלואו) הוא זה הנוגע לנזק הלא ממוני. זאת שכן יתר רכיבי הנזק מחייבים בחינה פרטנית של מידת הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובעת עקב הנכות הרפואית וקיים קושי לזקקם מראש, בפרט כשמדובר בנכויות נמוכות יחסית. סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה (בהתייחס לשני מומחים אלה) עומד, בנסיבות העניין, על כ-16,000 ₪, הנמוך באופן יחסי ואף נמוך ביחס למכלול הפיצוי הפוטנציאלי.
6. לבסוף, בעת שקילת האפשרות לחייב בריבית מוגדלת בגין אי תשלום פיצוי בעבור נזק שאינו שנוי במחלוקת יש לתת את הדעת לשיקולי מדיניות שונים. בתוך כך, יש לתת את הדעת לרצון להבטיח את יעילות ההליך, ולמנוע התדיינות ממושכת בשלב מוקדם בשאלת עצם היותו של הנזק שנוי במחלוקת. כך, ובהמשך לדברים שנכתבו לעיל, עשוי הדבר לחייב בירור מעמיק בשאלה מהו הרכיב התפקודי המינימלי הנגזר מקיומה של נכות רפואית מוסכמת, דבר שעלול להיות כרוך בזמן ובתשומות. בהקשר דומה יש לתת את הדעת גם לחשש כי אפשרות פסיקת פיצוי שכזה תעודד חברות ביטוח לזמן מומחים לחקירה נגדית גם כשנקבעו נכויות נמוכות, זאת כשההימנעות מזימונם נבעה משיקולים פרקטיים ולא בשל הסכמה עם חוות דעתם, והכול כדי לעמוד ברף הנדרש לביסוס עצם קיומה של מחלוקת. מעבר לחוסר היעילות הכרוך בכך, עשוי הדבר גם להציב דה פקטו מגבלה בלתי ראויה על שיקול הדעת הנתון לחברת הביטוח בנוגע לאופן ניהול הגנתה.
7. לעניין זה, לא מצאתי כי פסק הדין בעניין אי איי ג'י, שהתובעת הציגה לפניי לאחר ניהול ההוכחות, משנה ממסקנתי זו. באותה פרשה קבע בית המשפט כי לא היה כל טעם ענייני לסירובה של הנתבעת לשלם תגמולי ביטוח בעקבות האירוע הראשון שנדון באותו מקרה, כשלפי קביעתו, לא היה כל בסיס לטענת הנתבעת כי תביעת התובעת נגועה במרמה והיא הועלתה שלא בתום לב במטרה לחמוק מתשלום. בענייננו, הנתבעת העלתה טענות ענייניות בשאלת הקשר הסיבתי בין הנכויות שנקבעו לבין התאונה שבנדון. טענות אלה נסמכו על תלונות וטיפולי עבר בלתי מבוטלים, הן בתחום האורתופדי, הן בתחום הנוירולוגי. לשיטת הנתבעת, אלה מלמדים כי מצבה הנוכחי של התובעת אינו נובע מן התאונה שבנדון. אף שהנתבעת בחרה שלא לחקור את המומחים בשאלה זו, ואף שבסופו של דבר, לא ראיתי לקבל את טענותיה, אין מדובר בטענות הקלוטות מן האוויר, ולא מצאתי כי עצם העלאתן, וכפועל יוצא סירובה של הנתבעת לשלם פיצוי כלשהו לתובעת בשלב מוקדם, מלמדים על חוסר תום לב.

 

1. על יסוד הדברים האלה , איני סבור כי הוכח כי הנתבעת השתהתה במתן פיצוי בגין נזק שאינו שנוי במחלוקת באופן המצדיק הטלת ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח.

ניכויים

1. התאונה שבנדון היא תאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי שילם דמי פגיעה בגין 52 ימי היעדרות בסכום כולל של 16,634 ₪ (עמ' 316-314 לראיות הנתבעת). בהתאם למסמכי המל"ל הסכום שולם למעסיק. משעה שהנתבעת לא חלקה על כך שאין מקום לנכות סכום זה מסכום הפיצוי (הודעה מיום 21.9.2025), לא מצאתי להידרש לו.
2. מעבר לדמי הפגיעה, התובעת לא פנתה למל"ל לקבל תגמולים בגין פגיעתה. הנתבעת הציגה חישוב רעיוני של סכום המענק המגיע לתובעת מן המל"ל, בגובה של 69,913 ₪. התובעת טענה בתגובה כי נוכח מועד הפנייה למל"ל, ובהתאם לסעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי, יש להפחית מן המענק, המחושב לפי מכפלת הקצבה החודשית ב-43, את מכפלת הקצבה החודשית במספר חודשי האיחור (החל משנה ממועד ההכרה בתאונה). בענייננו, מועד ההכרה חל ביום 6.11.2022, ומכאן שהחל מתום שנה ממועד ההכרה, 6.11.2023, חלפו 28 חודשים, וגובה המענק הוא מכפלת הקצבה החודשית, 1554.36, בהפרש שבין 43 חודשים ל-28 החודשים שחלפו, קרי 15 חודשים. סכום המענק יעמוד, אפוא, על 23,315 ₪. יצוין כי בדיון שהתקיים ביום 12.1.26, הותירה הנתבעת לשיקול דעת בית המשפט את שאלת ההפחתה מן המענק עקב האיחור בפנייה למל"ל, ולא העלתה טענת נגד.
3. אף שמדובר בתאונת עבודה, משעה שהרכב שבו נהגה התובעת לא היה רכב בשירות מעביד, הוסכם בין הצדדים כי תבוצע הקפאה של הסכום הנ"ל, ולא ייעשה ניכוי רעיוני, וזאת עד לאחר השלמת ההליכים במל"ל (ראו לעניין זה רע"א 6738/10 אליהו נ' עזבון המנוחה שירי בשן ז"ל (1.1.2012); רע"א 9823/02 המגן נ' המל"ל (27.12.2004)). היות שבהתאם לאמור בסעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי, בתום כ-15 חודשים מהיום, קרי ביום 6.6.2027, יישחק מלוא סכום המענק – ככל שלא תוגש תביעה למל"ל מטעם התובעת, אני קובע כי ההקפאה תעמוד בתוקפה עד למועד זה.

סוף דבר

1. על יסוד כל האמור לעיל, אני קובע כי הנתבעת תפצה את התובעת בגין תאונת הדרכים מיום 10.7.2022, בסכום של 437,987 ₪. מתוך סכום זה יוקפא סכום של 23,315 ₪ וזאת עד ליום 6.6.2027. ככל שהתובעת תפנה למל"ל בגין התאונה שבנדון עד למועד זה ותקבל מענק, תשלם הנתבעת לתובעת את סכום ההקפאה בניכוי סכום המענק. בחלוף מועד זה, ככל שהתובעת לא תפנה למל"ל, תשלם הנתבעת לתובעת את הסכום המוקפא. לסכום הפיצוי יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% + מע"מ והאגרה כפי ששולמה. כן תצטרף לסכום זה ריבית שקלית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ' אדר תשפ"ו, 09 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.