האם נסיבות של בהלה בעקבות רכב סמוך הינן נסיבות המהוות תאונת דרכים על פי החוק?

בית המשפט דן בשאלה האם נסיבות של בהלה בעקבות רכב סמוך הינן נסיבות המהוות תאונת דרכים על פי החוק?

 

 

 

 

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 67193-01-18

 

 

לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל
התובע:	פלוני
נגד
הנתבעת:	קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

 

 

 

פסק דין

 

תביעה זו עניינה נזקי גוף שנגרמו לתובע, בתאונה המהווה לטענתו "תאונת דרכים". המקרה מעורר שאלות במהימנות, ושאלות משפטיות ובכלל זה האם האירוע אכן מהווה "תאונת דרכים" והאם התובע נהג בשקידה סבירה.

העובדות וטענות הצדדים בתמצית

1. התובע, יליד 1976, טען בתביעתו, שבעת שיצא לשליחות במסגרת עבודתו, בתאריך 22/2/2016, כשהוא רכוב על אופניים, לפתע סטה רכב צד ג' בחדות לנתיב נסיעתו, גרם לו לסטות מנתיבו וזאת על מנת למנוע התנגשות ברכב ולהחליק על הכביש. לטענת התובע, האירוע מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1985 (להלן: "חוק הפיצויים"). התובע, הוסיף שהרכב עזב את המקום מבלי לעצור ומבלי שהייתה לו הזדמנות לברר את פרטי הנהג ומשכך הוגשה התביעה נגד הנתבעת.

בעקבות נפילתו נפגע התובע בעיקר במרפק. שעה שהתאונה בה נפגע התובע היוותה גם תאונת עבודה פנה התובע לביטוח הלאומי ונקבעו לו 5 אחוזי נכות לצמיתות עקב הגבלה בתנועות מרפק ימין.

2. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק נשמעה עדותו של התובע, כמו כן, הצדדים הגישו תיקי מוצגים מטעמם.
3. המחלוקות בין הצדדים מתמקדות במהימנות גרסת התובע אודות נסיבות הנפילה וטעמיה, בשאלה המשפטית האם מדובר ב"תאונת דרכים" והאם פעל התובע בשקידה סבירה. כן חלוקים הצדדים בנוגע לשיעור הנזק. לנוכח גדר המחלוקת אפתח את הדיון בנסיבות הנפילה.

הנפילה

4. כפי שיתואר להלן, במהלך הדיון הסתבר שקיים שוני בין גרסאותיו של התובע בכתב התביעה ובתצהירו לבין מהלך האירוע כפי שתואר בעדותו ובמסמכים הרפואיים הראשוניים. הנתבעת נסמכת בין היתר על שוני זה, ומעלה טענה שעדותו של התובע אינה מהימנה ויש לקבוע שלא הוכיח את נסיבות התאונה.
5. בתצהירו תאר התובע את האירוע באופן דומה למתואר בכתב התביעה וטען כדלקמן:

"4. ביום 22/2/16 במהלך עבודתי יצאתי רכוב על אופניים לכיוון לקוח על מנת לרכוש חלק עבור עבודתי. לפתע, בסמוך לרחוב פרנקל 26 בתל אביב, רכב צד ג' רצה לעקוף אותי ובעודו מבצע עקיפה הוא סטה בחדות לעבר נתיב הנסיעה שלי וגרם לי לסטייה.

5. ניסיתי למנוע את ההתנגשות בכך שסטיתי מנתיב הנסיעה שלי, וכתוצאה מכך החלקתי על הכביש.
6. הייתי מזועזע מהסיטואציה, אך גם מאחר ונפלתי על הכביש ולא רציתי חלילה להיפגע על ידי רכב נוסף, השקעתי את מאמצי בתזוזה לעבר המדרכה ולא הספקתי לראות את פרטי הרכב הפוגע.
7. לצערי, נהג הרכב עזב את זירת התאונה מבלי להשאיר פרטי רכב או למצער לבדוק מה אירע לי ונותרתי חבול ופצוע על הכביש".
8. בעת עדותו של התובע הסתבר שהתיאור אינו מדוייק, התובע אישר במסגרת חקירתו הנגדית שנסע על אופניים חשמליים והסביר שיכול והדבר נשמט מכתב התביעה והתצהיר. התובע תאר שבעת שנסע הכביש היה ריק לחלוטין מקדימה ולא היה יכול לדעת מה קורה מאחורה. התובע הסכים שמדובר ברחוב חד סטרי עם מכוניות חונות משני הצדדים. לדבריו, רכב בצד שמאל של הכביש, בנתיב הנסיעה היחיד הקיים בערך מטר מן הרכבים מצד שמאל, במצב שבו רכב לא יכול לעקוף אותו, שכן הוא הגביל את התנועה. או אז נשאל התובע, כיצד הרכב שעקף אותו לא פגע בגלגל האחורי של האופניים והשיב: "גם אני וגם אתה כשאנחנו רואים הולך רגל או אופניים, לא משנה, מישהו, עצם מולנו, אנחנו לא דורסים אותו נכון? אז או שמצפצפים או שאחרי זה הרכב שומע אותנו, אותו אדם שומע אותנו וזז קצת הצידה, נכון? לפנות לנו טיפה את הנתיב, בסדר? אותו דבר גם ככה, כשאני שמעתי באוזן שהוא יושב כאילו מאחוריי על הזנב, טיפה סטיתי שמאלה, הוא חלף על פניי, בסדר? חלף על פניי, וכשהוא כבר חלף עליי הוא כבר צמצם לי את נתיב הנסיעה" (פרוטוקול מתאריך 26/2/2020, עמ' 7, שורה 23 ואילך). התובע המשיך ותאר:"כשאני טיפה, משכתי טיפונת שמאלה על מנת שהוא יוכל לעבור אותי... בסדר? הוא סגר לי יותר את נתיב הנסיעה... בסדר? ואילץ אותי לנסוע, בסדר? והכידון נתן מכה במראה של הרכב שהיה בצד שמאל והחלקתי עם האופניים על הכביש, בסדר?" (שם, עמ' 10, שורה 5 ואילך).  כאשר נאמר לו שהדברים לא נכתבו כך בתצהיר השיב: "אם הוא לא היה סוטה לעברי התאונה לא הייתה נגרמת" (שם, שם, שורה 35). התובע גם הפנה למסמכים אחרים ששם, לטענתו, נכתבו הדברים. 

התובע נדרש שוב ושוב לאשר שהגורם לנפילתו היה פגיעת הכידון במראה שמאלית של הרכב שחנה והשיב, שהרכב גרם לו לצמצם את נתיב הנסיעה ומשום כך פגע במראה ולבסוף אישר שלולא הפגיעה במראה לא היה מחליק על הכביש. התובע גם אישר שלא היה מגע בינו ובין הרכב. התובע המשיך ותאר שעצרו במקום הולכי רגל, ביקש מהם פרטים אך אף אחד לא רצה להשאיר לו פרטים.

התובע נשאל על אופן הנפילה והשיב שנמרח על האופניים הכידון נכנס לו בצלעות ואיך שהחליק ברח אינסטינקטיבית לתוך המכוניות החונות בצד שמאל. התובע טען שלאופניים נגרם נזק והוא תוקן בעבודה, כשנשאל מדוע לא הביא עדים מהעבודה, טען שהוא פוטר והפך מתחרה למעביד ולא יכל להעיד אותו או עובדים אחרים שלא הסכימו להעיד. התובע העיד כי צילם את האופניים ואולם אין לו את התמונות.  התובע השיב שהרכב היה בצבע לבן, ומלבד זאת לא יודע דגם.

התובע אישר שהלך לעורך דין ב- 3/3 – דהיינו 10 ימים לאחר התאונה, ואולם לא הלך לבדוק קיומן של מצלמות במקום וגם לא כתב למשטרה שיבדקו קיומן של מצלמות, אף שלטענתו אמר זאת בעת שמסר את ההודעה והדברים לא נכתבו.

התובע השיב שהוא חושב שנהג הרכב ראה אותו ובכל זאת בחר לעזוב את המקום. התובע נשאל היכן היה יחסית לרכב כאשר החליק והשיב שהרכב כבר עבר אותו, איך שהוא התחיל עבר אותו באיזה מטר, סגר לו את נתיב הנסיעה, עקף אותו וישר התחיל לנסוע, והוא פחד שהרכב יתן ברקס ויסגור לו את הנתיב. התובע הסביר שהרכב לא היה בעקיפה מלאה. התובע השיב שלא נסע מהר, לא במהירות המירבית.

כאשר התובע נשאל מדוע הדברים לא סופרו באופן זה בתצהירו שב והשיב שהוא לא עורך דין ולא יודע לתת את הפרטים הקטנים.

7. אכן יש שוני בין המתואר בתצהירו של התובע לבין המתואר בעדותו, בה תאר התובע את הדברים לפרטיהם – בעדותו הוסיף התובע עובדות כגון שהמדובר באופניים חשמליים, שהרכב עקף אותו ולא סטה בחדות לעברו כפי שנטען בתצהיר, ששמע את הרכב מאחוריו ושההחלקה הייתה בעקבות כך שהכידון פגע במראה של רכב חונה, התובע גם הוסיף שהרכב היה בצבע לבן ושהיו עדים במקום שלא הסכימו לתת פרטים.

על אף האמור, יש לבחון את הדברים בהתאם לשכל הישר, ולמכלול הנסיבות. בית המשפט העליון התייחס לכך, שהגבול בין יריעת מחלוקת מפורטת יותר או פחות, גמיש, וכל עוד באותה יריעת מחלוקת עצמה עסקינן, ובאותם יסודות של סיפור המעשה, הרי שאין לראות את כתבי הטענות כסד הכובל את בית המשפט וניתן לנתבע להתמודד עם פירוט פלוני או אלמוני, גם בעדויות או בתצהירים, תוך שבית המשפט שומר על הגינות כלפי כולי עלמא (רעא  2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (15/5/08)).

בענייננו, מהמוצגים שצרפה הנתבעת עצמה לתיק מוצגיה, עלה שהתובע תאר את ההתרחשות באופן דומה לדברים שנמסרו בעדותו מייד לאחר התאונה, במכתב סיכום רפואי שחרור מבית החולים בתאריך 22/2/16 תואר כדלקמן (הטעויות במקור): "בשעה 13 בכביש העיר על אופניים חשמליים. אחרי שרכב חתף, נתקע מהקידון מאוטו מצד שמאל. נפל על צד ימין ונחבל במרפק ימין, ירך ימין ובית חזה צד ימין".

יומיים לאחר התאונה ועוד בטרם פנה לעורך דין, בתאריך 24/2/16 ניגש התובע למשטרה ומסר תלונה, התובע מסר שנסע באופניים חשמליים בזמן העבודה ולמטרת העבודה ותאר: "במהלך הנסיעה כאשר נוהג על הנתיב (בכביש) עם כיוון התנועה רכב עקף אותי וחתך את נתיב נסיעתי במידי על מנת שלא אכנס ברכב סטיתי מעט שמאלה וכידון האופניים נגע במראה של רכב שחנה משמאל. באותו רגע החלקתי על הכביש, הרכב הגורם להשתלשלות המקרה נסע ללא מתן עזרה או סיוע".

הווה אומר, גרסתו של התובע לאופן השתלשלות התאונה, זו שנמסרה מייד לאחר התאונה ועוד בטרם הספיק התובע לכלכל את צעדיו מתיישבת עם עדותו. נפסק לא פעם, כי לגרסה הראשונה המפורטת הנמסרת במוסד רפואי, קיימת אמינות אינהרנטית, שעה שמדובר בתגובה ספונטנית לאירוע מסעיר, בנסיבות שאינן מקימות יסוד לחשש שתימסר אמרה כוזבת, טרם קבלת יעוץ משפטי וטרם חשב והתאים את עובדות המקרה לתועלתו. נפסק עוד, שיש לייחס משקל ראייתי ניכר לגירסתו הראשונית של אדם לאחר שנפגע  (ראו לדוגמא: עא (י-ם) 9592/06 ג'מאל מוחמד עלי עבדאללה עאצי נ' יוסף מוחמד עלי עאצי  (5/9/07); ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, סעיף 12 לפסק הדין (4/6/2002); תא (חד') 4271/05 ג'בארין איבראהים טאהר נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (20/2/2007) סע' 24 לפסק הדין והאסמכתאות המפורטות שם). 

8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מהימנות עדות התובע ואף שהמדובר בעדות יחידה של בעל דין, שנמסרה בחסר במסגרת התצהיר, אני מוצאת בעיקרון לקבלה.

אפתח בכך, שהתרשמתי שהתובע אדם ישר ונורמטיבי והעיד עדות מהימנה על מה שאכן ארע.  לא התרשמתי, שקיימת בדבריו או בשפת גופו מגמה של אי אמירת אמת או רצון לסדר את העובדות על מנת שיתאימו לתוצאה. נהפוך הוא. התובע לא נצמד לתצהירו והשיב את תשובותיו לגבי ההתרחשות.  התובע נדרש לתאר את אופן התרחשות התאונה והפרטים הנוגעים בה וניסה להשיב כמיטבו, מבלי להוסיף פרטים שעשויים היו להטיב עמו - כך לדוגמא, התובע לא חזר על האמור בתצהירו שהרכב חתך אותו בחדות אלא הסביר שהרכב עקף אותו וצמצמם לו את נתיב הנסיעה, התובע אישר שהנפילה הייתה עקב פגיעה מהמראה לאחר שהרכב כמעט סיים את העקיפה. גרעין גרסת התובע הן בתצהיר, הן במוסד הרפואי והן במשטרה -  לפיו התאונה ארעה שעה שרכב שעקף אותו גרם לו לסטות מנתיב נסיעתו, נותר בעינו לאורך כל גרסאותיו ואין לבוא עם התובע חשבון על פרטי הפרטים של הגרסה.

9. אכן, עדותו של התובע בעניין נסיבות התרחשות התאונה, מהווה עדות יחידה של בעל דין. בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, (נוסח חדש), התשל"א-1971, על בית המשפט להתייחס בזהירות לעדות מסוג זה ולפרט מה הניעו להסתפק בה, כאשר בית המשפט מצווה לבדוק אותה בקפידה במשקפיים פנימיות וחיצוניות של הגרסה.

כפי שציינתי, הגרסה עצמה מהימנה עלי, והיא מתיישבת עם שורת ההגיון נוכח אופן הנפילה והפציעות שחווה התובע. בלתי סביר שסתם כך בכביש ריק ייצמד התובע למכוניות בעת נסיעתו ויפגע ממראה של רכב. גם עדות התובע בנוגע לכך שלאחר התאונה לא הצליח לקבל פרטי עדים שהיו במקום סבירה, מה גם שמדובר באירוע שארך שניות אחדות וספק אם מאן דהוא הצליח לראות ולזהות מה בדיוק ארע ואף לקלוט את מספר הרכב, להבדיל מהבחנה בעצם נפילת התובע והצורך להגיש לו עזרה. התובע פנה יומיים לאחר התאונה למשטרה ומסר את גרסתו, בכך מסר את המידע לגוף שאמור לבדוק ולברר את נסיבות האירוע. בלתי סביר לדרוש מהתובע לבצע את החקירה והבירור בעצמו לאחר שבשטח לא הצליח להשיג את הפרטים הנדרשים.  

משמעות סעיף 54 לפקודת הראיות אינה דרישה שעל הנפגע להביא עדים לתמיכה בגרסתו או להמציא ראיות נוספות מקום שאין כאלה ומשום כך לא ניתן לראות בהימנעות התובע מזימון עדים נוספים או ראיות נוספות משום הימנעות מהבאת ראיה.

הנתבעת טענה לחוסר הגיון בגרסת התובע, בכך שאופניו נותרו על הכביש וכלי רכב לא עצרו ובכך, שלאחר התאונה הלך 400 מטר עם אופניו לעבודה ולא הזעיק עזרה, כן טוענת שהתובע סיפר שמישהו הרים לו את אופניו והביא לו אותם ומדובר בעד שהתובע לא הזכיר קודם. לטענתה התובע נמנע מזימון עדים רלבנטיים ויש לפקוד התנהלות זו כנגדו.

בחנתי את טענות הנתבעת, איני רואה שיש בהן כדי לאיין את מהימנות גרסת התובע. התובע תאר שבשעת התאונה עצמה חשש לשלומו ועברו לנגד עיניו תמונות אשתו וילדיו, כמובן שלקח לו פרק זמן להתאושש, לקחת את האופניים ולחזור לעבודתו. פגיעתו של התובע אינה קשה במיוחד ולא הייתה מניעה שיחזור לעבודה. קשה לבוא חשבון עם התובע על כל החלטה שקיבל מייד לאחר התאונה. התובע הסביר שעדים לא רצו לתת לו את פרטיהם, ואולם לא עלה מעדותו וגם לא סביר לקבוע שהיו עדים שראו את התאונה עצמה. לא התרשמתי שהתובע המציא קיומו של רכב, שכלל לא היה במקום ומהלך תאונה שלא ארע.

10. בשים לב לאמור עד כאן, ניתן לקבוע שהתאונה התרחשה בנסיבות הבאות:

א.  התובע רכב על אופניים חשמליים בצדו השמאלי של הכביש.

ב.  בשלב מסויים רכב עקף את התובע תוך שהוא סוטה לעברו וכך צמצם את נתיב נסיעתו.

ג.   באופן טבעי ועל מנת לאפשר לרכב לעבור, התובע סטה שמאלה, פגע עם הכידון במראה של רכב חונה, החליק ונפל על הכביש.

ד. לא היה מגע בין התובע לרכב העוקף.

ה.  הרכב עזב את המקום, מבלי שהתובע הצליח לקלוט את פרטיו.

ו.   לאחר האירוע נגשו לתובע אנשים לסייע בידו ואולם הוא לא נטל את פרטיהם, לטענתו הם לא הסכימו ליתן לו.

ז.   יומיים לאחר האירוע מסר התובע תלונה במשטרה, ודווח על תאונת פגע וברח.

השאלה הבאה בה יש לדון, היא האם התרחשות זו עולה כדי "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, ובפסיקה והאם התובע עמד בחובת השקידה הסבירה.

האם מדובר ב"תאונת דרכים"?

11. הגדרות חוק הפיצויים וההלכה הפסוקה מעלים שהחוק אינו דורש קיומו של מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב המעורב בתאונה כתנאי לזכאותו של הנפגע ובלבד שנתקיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף אשר נגרם לנפגע.

מכאן נזק שנגרם כתוצאה מבהלה מרכב מנועי וסטיה עקב כך עשוי להוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק (י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים [מהדורה שלישית], תשס"ה-2005, עמ' 154). עם זאת נדרש קשר סיבתי ממשי בין הבהלה לבין הנפילה, היינו – שהשימוש ברכב המנועי יהווה סיבה ממשית לנפילה, למשל כאשר קיימת קרבה של הרכב לנפגע באופן שהצדיק את הבהלה (א. ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים [מהדורה רביעית, 2012], מעמ' 267).

בענייננו נדרשת הבחינה האם המקרה דנן, בו לא היה מגע פיזי בין התובע לרכב, נכנס לגדרה של "תאונת דרכים", דהיינו האם קיים קשר סיבתי ישיר בין הרכב שהגיח מאחורי התובע ועקף אותו לבין התאונה שנגרמה ופגיעתו של התובע, כאשר על פי הפסיקה, על בית המשפט להשתכנע שאכן קיים קשר סיבתי ממשי בין הרכב לבין הנפילה, וכי נסיעת הרכב היוותה את הסיבה הממשית לאירוע, כפי שנקבע, בין היתר, בת.א 29238/99 סלוצקי מאור נ' קרנית (14/6/01) (להלן: "עניין סלוצקי"):

"אמנם הכלל הוא כי לא חייב להיות מגע בין כלי הרכב לבין הנפגע. ודי בכך שהתאונה תגרם כתוצאה מבהלה או להבדיל מכעס (ראה למשל ת.א 1093/90 חיפה עזבון המנוח עבדאו ז"ל ואח' נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, ראה גם ספרו של א. ריבלין "תאונות דרכים" מהדורה 3, עמוד 47 ואילך), אולם, על מנת להראות את הקשר הסיבתי שבין נפילה מאופניים ללא מגע עם כלי רכב יש להוכיח כי הרכב או הצפירה שהשמיע הרכב, קשורים בקשר סיבתי ממשי, אם כי לא בלעדי או מכריע, לנפילה".  

הפסיקה קבעה, שלצורך הוכחת קיומו של קשר סיבתי יש צורך בהוכחת קשר סיבתי כפול, דהיינו, בהוכחת קיומו של קשר משפטי סיבתי וקשר משפטי עובדתי בין התאונה לפגיעה שנגרמה.

12. הקשר הסיבתי העובדתי נבחן על פי הזיקה הפיסיקאלית בין הגורם המסוים לבין התוצאה המזיקה "הגורם שבלעדיו אין". במקרה דנן, בהתאם לעדות התובע, קיים קשר סיבתי עובדתי בין נסיעת הרכב, כאשר הרכב מגיע מאחורי התובע, עוקף אותו ומצמצם את נתיב נסיעתו, לבין סטיית התובע שמאלה עם האופניים, פגיעה במראה של רכב חונה והחלקה.

אמנם, על פניו, יכול ותגובתו של התובע הייתה מוגזמת או לא נכונה, שהרי הרכב עבר אותו בלא פגע, ומכל מקום, התובע יכל פשוט לעצור ולאפשר לרכב לעבור, אך בתפיסת התובע בנסיבות בהן התובע חש בסכנה לא ניתן לבוא עמו חשבון על תגובתו של סטיה שמאלה ופגיעה במראה. מכל מקום, כידוע כאשר בחוק הפיצויים עסקינן, אין נפקא מינה אם אחד מהמעורבים הגיב באופן רשלני או מוגזם.

אכן, לא כל מקרה בו יש לרכב המנועי חלק בשרשרת הסיבתית העובדתית שהובילה לפגיעתו של הנפגע, ייכנס לגדרי תאונת דרכים וייחשב כ"נזק אשר נגרם עקב השימוש ברכב". על מנת להוכיח שהתאונה נכנסת לגדרי חוק הפיצויים יש להראות שבנסיבות המקרה קיים גם קשר סיבתי משפטי בין התאונה לפגיעה שנגרמה לנפגע.

13. הקשר הסיבתי המשפטי בורר מבין הסיבות העובדתיות שהובילו לתאונה את אותן סיבות אשר יש בהן לשמש יסוד להטלת חבות על הנוהג ברכב המעורב במאורע. בית המשפט העליון קבע, שמבחן הסיכון הוא המבחן הקובע על עניין קיומו של קשר סיבתי משפטי, כפי שמסביר כב' הנשיא בדימוס שמגר בע"א 444/87אלסוחה והמאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל (30/7/90):

"מבחן זה קובע, כי הקשר הסיבתי-משפטי...מתקיים אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה עקב התערבותו של גורם זר...השאלה היא, מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשקבע 'מתחם של סיכון', כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש'...בהפעילנו מבחן זה למסגרת  חוק הפיצויים, נאמר, כי שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון, שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי". לדעתי, זהו המבחן העיקרי העולה מפירושו של חוק הפיצויים: 'מבחן זה מגשים את מטרת החקיקה. יש בו גמישות ראויה, והוא תואם את אופיה של האחריות... שהיא אחריות ללא אשמה...'

פרופ' י. אנגלרד, בספרו, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (2005, עמ' 155-156), מציין, בהתייחסו למקרים של העדר מגע בין הרכב לבין גופו של הניזוק:

"אין להטיל ספק בכך, כי תאונות כתוצאה מהתזת אבנים מגלגלי המכונית, או מיצירת ענני אבק או עשן, הן תאונות דרכים במובן החוק. ההשפעה האמצעית של מכונית בהליך גרימת התאונה יכולה להיות פיסית (הדף אוויר), אופטית (סינוור), אקוסטית (רעש המבהיל, למשל, בעל חיים, או המונע שמיעת סכנה אחרת), או פסיכית גרידא. החלופה האחרונה כוללת בהלתו של אדם מעצם הופעתו הפתאומית של רכב או מנסיעתו הפרועה ... אולם, בהעדר דרישה למגע פיסי, עלינו לתחום את גבולות המושג "גורם ממשי" שמתפקידו לכונן את הסיבתיות המשפטית, בהבדל מן העובדתית...לדעתנו, אין לייחס לכל מכונית המצויה בזירת התאונה אחריות למאורע, בגלל עצם העובדה שהיא היתה גורם הכרחי (שבלעדיו אין) להתרחשות ... כך, אם רוכב אופניים בשעת עקיפת מכונית, מתנגש בהולך רגל, אין לייחס אחריות למכונית הנעקפת בגלל עצם היותה אחד הגורמים לאירוע התאונה ... במסגרת הסיבתיות המהותית-המשפטית, אין מנוס מלהתחשב בנסיבות התאונה, במיוחד באלה שהגבירו באופן מעשי את הסיכון של התרחשותה. אם האשם של נוהג ברכב מצביע על ממשות שכזאת, אין להירתע מלהעזר בו במסגרת הסיבתיות".

על מנת לקבוע קיומה של סיבתיות עובדתית ומשפטית במצבים של העדר מגע בין הרכב בו נעשה ה"שימוש" לבין הניזוק נדרש להוכיח, שקיימת זיקה מיידית וישירה בין השימוש ברכב לבין גרימת הנזק. מצבים בהם הסיבתיות היא חלשה יותר, רחוקה או עמומה, אינם מהווים "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים.

בהתאם לפסיקה, בהלה, סטיה מנתיב או הלם מפעולה שמבצע רכב אחר בכביש יכולה להיות, בנסיבות מסוימות, סיבה מספיקה לקיומה של זיקה מיידית וישירה בין השימוש ברכב לגרימת הנזק ולתאונת דרכים, כפי שכותב השופט ביין (ת"א (חיפה) 838/87  רפפורט נ' מטיילי עירון ואחרים, (16.8.92).    

הסיטואציות של הבהלה או ההלם הן סיטואציות, שבהן התגובה של הניזוק היא כמעט אינסטינקטיבית וחופש הבחירה נשלל ממנו כמעט לחלוטין ולכן ניתן לומר, שאין ספק בקיום הקשר הסיבתי המשפטי..." (שם, עמ' 42).

14. בחינת הפסיקה מעלה, שישנם מקרים לא מועטים בהם בית המשפט הכיר בנסיבות של בהלה בעקבות רכב סמוך כנסיבות המהוות תאונת דרכים על פי החוק –

כך לדוגמא בע"א (מחוזי חי') 5105/07 קרנית נ' עאשור (15/7/2009), קבע בית המשפט בערכאה הראשונה, שבעת רכיבתו של התובע על אופניו הוא שמע רעש של רכב. רעש זה גרם לבהלתו. כתוצאה מכך הסב ראשו אחורנית והבחין ברכב כלשהו, כתוצאה מבהלה זו סטה התובע ממסלול רכיבתו נתקל בעמוד ברזל עקום אשר היה בצד הכביש ונפגע. בית המשפט הוסיף שם, כי אינו יכול לקבוע אם אכן היה הרכב בקרבה מסוכנת לתובע שם. ערכאת הערעור בחנה את פסק הדין של בית המשפט קמא ועל אף שהמדובר בעדות יחידה ועל אף שהתובע לא הזכיר קיומו של רכב במסמכים הרפואיים דחתה את הערעור. באשר להעדר היכולת של בית משפט קמא לקבוע, אם הרכב היה בקרבה מסוכנת אל התובע, אם לאו, קבעה ערכאת הערעור כי יש לבחון את כלל נסיבות המקרה, ולהחיל את "מבחן הסיכון" במשולב עם "מבחן השכל הישר". החלת שני המבחנים האמורים, בשים לב לכך שהרכב הגיח מאחורי המשיב וכך גרם לבהלתו, תומכת במסקנה  שהתקיים קשר סיבתי משפטי בין הרכב לבין התאונה. בית המשפט התייחס שם לכלל נסיבות המקרה לרבות סמיכות הזמנים וסמיכות האירועים בין בהלתו של התובע שם לבין ארוע התאונה, סמיכות זמנים ואירועים שמתקיימת גם בענייננו.

בתא (י-ם) 8401/07 שלמה קאופלר נ' קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (21/2/2010) נסיבות התאונה היו כדלקמן: התובע רכב על אופניו במהירות גבוהה יחסית של 30 – 40 קמ"ש, הנתבע התקרב לצומת בנסיעה איטית והתקרב כמטר וחצי מהכביש, התובע שהיה כ- 15 מטר מרכב הנתבע הבחין ברכב הנתבע, נבהל, בלם בחוזקה ועף קדימה מעל האופניים. לא היה מגע בין האופניים של התובע לכלי הרכב של הנתבע. בית המשפט קבע, כי משלא הוכחה סיבה אחרת בגינה בלם התובע את אופניו, מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי והאירוע מהווה תאונת דרכים, על אף שתגובת התובע היה תגובה רשלנית. בית המשפט הוסיף, כי על פי המבחנים והרציונלים בפסיקה, ניתן להתרשם שבהלת התובע והפחד מהתקרבות והתנגשות אופניו עם רכב הנתבע הם הסיבה לבלימתו הפתאומית ונפילתו של התובע. בית המשפט הוסיף, שאמנם רכב הנתבע לא נכנס לכביש ולא חסם את אופניו של התובע, אולם התקרבות רכב הנתבע בנסיעה איטית בקרבת הכביש גרם לתובע לבלום בלימת חירום בגלל החשש לסכנה תחבורתית אפשרית. בנסיבות אלה קבע בית המשפט קיימת זיקה מיידית וישירה בין השימוש ברכב לבין גרימת הנזק ומתקיימים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי כמו גם קירבה ומיידיות בין התאונה לפגיעתו של התובע היוצרת זיקה מספקת לשימוש ברכבו של הנתבע.

בתא (ת"א) 13357-04-10 רפאל יוסף חלמיש נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (4/7/12) התובע שנכנס לצומת במהירות גבוהה יחסית ראה משאית שנכנסת גם היא, נבהל, ניסה להתחמק מן המשאית, כתוצאה מכך החליק על החצץ והחול שהיו במקום, נפל והמשאית הצליחה לעצור כשהיתה במרחק של פחות ממטר ממנו. בית המשפט קבע, כי אין כל ספק  שהבהלה מהמשאית היא שגרמה לנפילה וכי אם לא היה נבהל מהמשאית הנפילה לא היתה מתרחשת. מכאן שקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש התחבורתי במשאית לבין נפילת התובע באופן המצדיק קביעה שמדובר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

(וראו גם פסקי הדין אליהם הפנה התובע: ת"א 838/87 רפופורט נ' מטיילי עירון (16/8/92), שם התייחס בית המשפט להעדר מגע עם הרכב; ות"א 14894-02-09 איבגי נ' קרנית (19/5/13), שם קבע בית המשפט שאירוע של הסטת כידון האופניים עקב רכב שיצא מחניה והתקלות בשל כך בבליטת ברזל בשפת המדרכה מהווה "תאונת דרכים").

15. סוף דבר בהקשר זה - המסקנה המתבקשת מכלל הראיות שהובאו, היא שהתובע סטה מנתיב נסיעתו בעקבו רכב שעקף אותו וצמצם לו את נתיב נסיעתו, כתוצאה מסטיה זו פגע התובע במראת רכב והחליק, בנסיבות אלה, ניתן לקבוע שקיימת  זיקה מיידית וישירה בין השימוש ברכב שגרם לתובע לסטות מנתיבו לבין גרימת הנזק - הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי מתקיימים ויש קירבה ומיידיות בין התאונה לפגיעתו של התובע היוצרת זיקה מספקת לשימוש ברכב שהגיע מאחוריו. במילים אחרות, פעולת הרכב שצמצם לתובע את נתיב הנסיעה היא שגרמה לנפילה ואם לא היה הרכב עוקף את התובע, הנפילה לא הייתה מתרחשת - מכאן שקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש התחבורתי ברכב לבין נפילת התובע באופן המצדיק קביעה, כי מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק.

אשר על כן אני קובעת, שהתאונה דנן מהווה תאונת דרכים ונכנסת לגדר תאונת "עקב" שימוש ברכב מנועי, כפי שנדרש בחוק הפיצויים.

משקבעתי, שהאירוע מהווה תאונת דרכים, יש לבחון האם התובע נהג בשקידה סבירה.

 

שקידה סבירה

16. כידוע, על מנת שתקום חובתה של קרנית לפצות את עובר הדרך שנפגע מרכב, אין די בכך שהתובע יטען שאינו יודע את זהות הנהג האחראי, אלא עליו להראות ששקד במידה סבירה על איתורו.

הנתבעת טוענת שהתובע חטא לחובת השקידה הסבירה, כפי שפורשה בפסיקה. לטענת הנתבעת, התובע היה בהכרה מלאה, יודע לפרט לפרטי פרטים את מהלך התאונה, יודע את צבעו של הרכב, יודע לספר על אנשים שהיו במקום וסייעו לו, אולם הוא לא מצא לנכון לקחת את פרטי הרכב. הנתבעת מוסיפה שהתובע גם לא הלך למקום לבדוק אם יש מצלמות, למרות שהיה מיוצג על ידי עורך דין 10 ימים לאחר התאונה. הנתבעת טוענת שהתובע יכול היה לפעול לקבלת פרטי הרכב הן על ידי לקיחת פרטי הרכב מעוברי האורח שהיו במקום, הן על ידי מצלמות והן על ידי מסירת כל המידע שברשותו למשטרה, קל וחומר כך הוא כאשר התובע העיד שהיו רכבים ואופנועים שעצרו לאחר שהאופניים חסמו את הכביש.

הנתבעת מדגישה שנטל השכנוע בעניין השקידה הסבירה מוטל על התובע ועליו בלבד, בהיות הטענה מקדמת את עניניו. והתובע לא נתן כל הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע לא עשה כל שלאל ידו לקחת את פרטי הרכב והעדים – לטענת הנתבעת התשובה ברורה – התובע לא נפגע מרכב לא ידוע, אלא מדובר בגרסה שהומצאה בנסיון לזכות בכספים שלא כדין.

 

17. בהקשר לחובת השקידה הסבירה ולהתנהלות הנדרשת מן הנפגע, קבע כב' השופט ריבלין (ההדגשה לא במקור) -

"נראה לי כי יש לבחון את התנהגות הנפגע ואת הסבריו במשקפיים מציאותיות ותוך מתן משקל ראוי למצוקה הסובייקטיבית שבגינה הוא לא השכיל או הצליח לברר את פרטיו של הנהג-הפוגע.

באופן פרטני יותר ניתן לחשוב על מספר מקרים טיפוסיים שבהם הנפגע אינו יודע את פרטיו של הנהג-הפוגע ושל מבטחו. מקרה אחד הוא מקרה של תאונת "פגע וברח". זהו המקרה הברור ביותר שבו קמה תחולה לסעיף 12(א)(1), ובלבד שהנפגע ביצע את הפעולות המתבקשות בתקופה שלאחר התאונה כדי לברר את זהותו של הנהג-הפוגע.... מובן כי מקרים טיפוסיים אלה הם "ייצוגיים" בלבד ויתכנו מקרים נוספים. אולם המבחן העקרוני הוא כמתואר לעיל. נראה כי מבחן זה מאזן כראוי בין השיקולים שלעניין ומשקף את מטרות החקיקה. מבחן זה מבוסס על ההנחה כי במצב רגיל בני אדם שנפגעים בתאונה מתעדים את פרטיו של הנהג-הפוגע, וכך הם מצופים לנהוג. יחד עם זאת, אופן ההתנהגות של נפגעי תאונות דרכים יכול להיות מושפע ממצוקות שונות בזמן אמת. להסבריו של הנפגע חשיבות רבה לעניין זה. כך גם לתום-ליבו. נטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו אם כי אין מניעה שבית המשפט יתחשב בכגון דא גם בצו השכל הישר ובניסיון החיים. יש לקוות גם שהמבחן המוצע ייצור תמריץ ראוי ליטול את פרטי הנהג-הפוגע במקום שבו הדבר אפשרי ומתבקש, ובה-בעת יבטיח שנפגעים תמי-לב שהתנהגו כפי שהתנהגו מכורח הנסיבות, יזכו לפיצוי".  (רעא 3909/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' שרה קורן, (3/11/2009)).

18. כזכור התובע העיד, שהחליק על סף סוף עקיפת הרכב, והביא את עצמו לכיוון כלי הרכב החונים על מנת שלא יפגע מרכבים שבאו לאחריו ואלו הרכב המשיך בנסיעתו. אין ספק שבמצב זה בו התובע החליק על הכביש, לא יכל היה לראות ולתעד את מספר הרכב, ואני מסכימה עם התובע, שלא זה היה בראש מעייניו באותו רגע, אלא הוא היה מבוהל ומודאג.

הרכב עצמו המשיך בנסיעה רציפה, התובע לא יכל לקחת את מספרו וגם ספק אם אנשים שהיו במקום יכלו לעשות כן, שעה שלבטח התרכזו במצבו של התובע שהיה על הכביש ולא ברכב שחלף והמשיך בנסיעה.

התובע טען שהאנשים במקום סירבו למסור לו את פרטיהם, לתובע אין סמכות להכריח אותם לעשות כן, ועל כן לא ניתן לבוא עמו חשבון על כך, מה גם שספק אם ראו את התאונה ואם התרכזו בפרטי הרכב. גם אם אניח שהתובע לא ביקש פרטי עדים, הרי ששעה שמדובר באירוע מסעיר ומרגש ספק אם יש לדרוש ממנו לתעד, לקחת פרטים ממי שהיה במקום ולצלם את הרכב שכבר חלף. לא שוכנעתי שהתובע ידע שהיה עד כלשהו שראה את התאונה ויודע את זהות הרכב והתובע נמנע מלתעד זאת.

התובע פנה יומיים לאחר התאונה למשטרה ומסר על עזיבת הרכב את המקום. התובע נחקר בקצרה מבלי שהמשטרה, ראתה לקיים חקירה מעמיקה או לשאול את התובע שאלות. גם אם נמנע התובע למסור את צבעו של הרכב, הרי שספק אם פרט זה היה מביא לחשיפת הרכב, שעה שהמשטרה בחרה שלא לחקור, שכן ככל הנראה סיווגה את האירוע כאירוע קל שאין בו עניין לציבור והעריכה שלא ניתן לזהות את הרכב.

העובדה שהתובע פנה לגוף שמוסמך לחקור בסמוך מאוד לתאונה מלמדת על התנהלות סבירה. שעה שהעביר את העניין לידיה של המשטרה, לא היה אמור התובע להמשיך בחקירה עצמאית ונסיון לאתר מצלמות. מכל מקום, הנתבעת כלל לא הוכיחה שהיו מצלמות במקום ושלו היה התובע מאתר מצלמות היה ניתן לראות את הרכב.

כב' השופט רובינשטיין ראה לציין בעניין קורן אליו הפנתה הנתבעת עצמה, שיש ליתן משקל ברור לנסיבות המקרה ולתובנה האנושית הבסיסית, שהנפגע בתאונה לא אחת אינו באותה שעה ככל האדם, ולא אחת הוא כואב פיסית ומבולבל נפשית, ועל כן עשתונותיו עלולים לאבוד. והנחה שאת השביל המתאים יסלול בית המשפט בכל מקרה לנסיבותיו.

בנסיבות מקרה זה כאשר התובע החליק מן האופניים ונפגע ניתן לקבוע שלא היה בידו לאסוף ואף לקבל מאחרים את מספר הרכב, לא ניתן להסיק שמאן דהוא נטל או בכלל ראה את מספר הרכב והתובע נמנע מלשמור אותו, או אפילו שהייתה מצלמה במקום שהתובע נמנע מלקבל את הסרט. לא התרשמתי שאם היה התובע מוסר את צבע הרכב במשטרה הייתה זו מנהלת חקירה.  הנתבעת העלתה טענות והשערות בעלמה.

אינני סבורה שהתובע נוכל ושקרן כפי שסבורה הנתבעת, אלא בן אנוש שספג פגיעה בתאונה, כאשר הרכב המעורב המשך בנסיעה מבלי שהיה בידו לעצרו או ליטול את פרטיו.

בנסיבות אלה אני מוצאת לקבוע שפעל בשקידה סבירה.

משקבעתי את חובתה של הנתבעת לפצות את התובע, לקבוע את שיעור הנזק ואולם קודם לכן יש להתייחס למצבו הרפואי של התובע לאחר התאונה ולנכות הרפואית שנגרמה לו וכן לפגיעה התפקודית ממנה סובל התובע.

הפגיעות והנכות הרפואית

19. התובע לא ראה לצרף לתצהיריו מסמכים רפואיים, יחד עם זאת תאר את מצבו הרפואי בתצהירו מבלי שנחקר על הדברים, וכן המסמכים הרפואיים צורפו לכתב התביעה, כמו גם לתחשיב הנזק. התובע גם צרף מסמכים רפואיים לסיכומים. כמובן שהסיכומים הם לא שלב בו ניתן לצרף ראיות, בוודאי מבלי שניתנה הרשות לכך, אולם שעה שהמסמכים צורפו לכתב התביעה כמו גם לתחשיב הנזק, הרי שהם חלק מן התיק וניתן להסתמך עליהם ולהידרש להם (ראו סעיף 246 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). מכל מקום הדברים שמסר התובע בתצהירו לא נסתרו, מה גם שהנתבעת עצמה צרפה מסמכים רפואיים המתייחסים לתאונה.
20. מתוך מכתב הסיכום הרפואי שצרפה הנתבעת לראיותיה עולה, שהתובע הגיע כאוב למיון, התלונן על כאבים בצלעות מימין, מרפק ימין וברך ימין. התובע נבדק ונמצא שהוא מניע צוואר בחופשיות כולל רוטציות, ללא רגישות עמוד שדרה מותני לכל אורכו, כוח גס ותחושה שמורים ב-4 גפיים, מרפק ימין טווח מלא ללא רגישות וללא סימני חבלה. ירך ימין, שפשוף שטחי בפן לטרלי מרכזי של ירך. התובע שוחרר, להמשך מעקב בקהילה.

בתצהירו תאר התובע שלאחר שהתאונה, המשיך להתלונן על כאבים בצלעות, בגב העליון והופנה להדמיות חוזרות ולטיפולי פיזיותרפיה ואף ביצע סדרה של 12 טיפולים. מצבו השתפר אך המשיך לסבול מכאבים והגבלות תנועה במרפק ימין, שהקשו ועדיין מקשים על תפקודו בעבודה.  וכן סיפר שהוא עדיין נוטל משככי כאבים.

21. ועדה רפואית של הביטוח הלאומי שבדקה את התובע, מצאה מגבלה בתנועות מרפק ימין, נפיחות קלה, רגישות באספקט אחורי, לא נמצא עוות, נמצא שטווח תנועות מוגבל חוסר יישור 5 מעלות, כיפוף 120 מעלות. במרפק שמאל טווח תנועה כיפוף 130 מעלות יישור 0. הוועדה מצאה עוד, קיפוזה שמורה, רגישות למישוש לאורך עמוד שדרה גבי, אין דלדול שרירים באזור חגורת הכתפיים וגפיים עליונות, כוח גס תקין, אין הבדלי החזרים, אין הפרעות בתחושה, הליכה תקינה.

הוועדה קבעה נכויות זמניות ונכות צמידה בשיעור של 5% לפי סעיף 35 (1) (א-ב) מותאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המוסד לביטוח לאומי") בגין מגבלת התנועה במרפק. נקבע עוד שאין להפעיל את תקנה 15 שכן התובע חזר לעבודתו ופוטר לאחר שנה.

הנכות הצמיתה שנקבעה מהווה נכות על פי דין לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ויש אם כן לדון בפגיעה התפקודית של התובע.

הפגיעה התפקודית

22. התובע טוען, שכתוצאה מהתאונה הוא סובל מהגבלה בתנועות מרפק ימין, מדובר בפגיעה אורתופדית שהיא מטבעה בעלת השפעה תפקודית משמעותית. לטענת התובע הוא עובד עבודה פיזית, באמצעות ידיו שכן הוא הנדסאי חשמל, ומשכך הנכות היא בעלת פן תפקודי של ממש. התובע טוען עוד שיש ירידה בפועל בשכרו לאחר התאונה, ירידה גדולה משיעור נכותו הרפואית ומעידה על נכות תפקודית גבוהה יותר. לטענת התובע, פוטר מעבודתו בחברה בה עבד, פתח עסק עצמאי והכנסותיו מהעסק נמוכות יותר.
23. הנתבעת טוענת שיש להבחין בין הנכות הרפואית, התפקודית ואובדן כושר ההשתכרות, והפגיעה כשלעצמה אינה מכתיבה את התוצאה בדבר שיעור הנכות התפקודית. לטענת הנתבעת, הפגיעה התפקודית של התובע היא בשיעור נמוך מזה של 5% אחוז בלבד. הנתבעת מדגישה שעלה מחקירתו של התובע שהוא מתנהל בחיי היום יום בעבודה ללא כל מגבלה תפקודית, כאשר התובע חזר לאחר התאונה לאותה משרה ולאותו היקף משרה 3 שבועות לאחר התאונה, וכך גם אישר במוסד לביטוח לאומי. הנתבעת מדגישה שהתובע החל להקים עסק עצמאי כחצי שנה לאחר התאונה בהיותו שכיר ומבלי ידיעת מעסיקו והתובע לא הוכיח שפוטר עקב התאונה, מה גם שהעיד שיש בידו הקלטה של מעמד הפיטורים אותה לא חשף. הנתבעת מוסיפה שהתובע לא הביא עדים, עובדים אחרים או קבלני משנה שהוא מעסיק על מנת שיתמכו בטענותיו אודות מגבלותיו. הנתבעת מפנה לכך שמעדותו של התובע עולה שהוא עסק בספורט לאחר התאונה, וטוענת שיש לדחות את טענותיו שקיימת לו הגבלה כלשהי בתפקודו או בכושר השתכרותו.
24. הלכה היא, הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות  דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח  בע"מ (23/08/2010)).
25. בתצהירו פרט התובע, כי במועד התאונה עבר כטכנאי בחברה במשך 12.5 שנים, מאז התאונה התקשה בביצוע עבודתו אשר כללה בין היתר הרמת משאות כבדים והברגות ולצערו פוטר כשנה לאחר התאונה. לאחר שפוטר פתח עסק עצמאי וחלה ירידה בשכרו בשיעור של כ- 2,000 – 4,000 ₪ בכל חודש. התובע מדגיש שהפגיעה היא בידו הימנית הדומיננטית, ומאז התאונה הוא סובל ממגבלה בתנועה ובביצוע פעולות פשוטות.

בעדותו השיב התובע שהחל לפתח את העסק העצמאי בו הוא עובד כ- 3 חודשים לפני שעזב את עבודתו הקודמת, כאשר פתח את העסק בתור השלמת הכנסה בתחום אחר. לדבריו, התכוון לפתוח עסק בתחום החשמל. לאחר כמה חודשים עשה הסבה ועבר לעסוק באותו התחום בו עוסק מעסיקו הקודם. התובע הכחיש שהפיטורים היו בשל העסק העצמאי, לטענתו לא יכל לתת את אותה התפוקה שהייתה לו בעבודה וזה חרחר את היחסים. התובע הסביר שהיחסים עם המעביד הקודם היו כמו יחסים של אבא ובן וחשבו שזה ילך. התובע השיב שלא עשו לו שימוע לפיטורים ויש לו הקלטה של השיחה, בה אמר לו המעביד שהוא לא כמו פעם והוא רוצה לסיים את ההתקשרות. התובע הסביר שהתאונה הקשתה עליו בעבודתו, התקשה להרים דברים, לסגור דברים שעשה במהלך העבודה, הלך לרופאים, לפיזיותרפיה, לקח משככי כאבים. התובע אישר קיומה של תאונה קודמת באוגוסט 2014, התובע אישר שקיבל פיצוי והשיב שהתאונה מ- 2016 הייתה יותר קלה מהתאונה ב- 2014. התובע הסביר שהוא עובד עם מכשירים חשמליים, מברגים, מקדחות עם רטט והפגיעה במרפק מפריעה לו, אז הוא נאלץ להביא קבלני משנה או לא לקחת את העבודה. הוצגו לתובע דודי קיטור שהוא מתקין והוא השיב שהוא לא מרים את הדברים האלה, מישהו מרים לו לרכב והוא לא משלם שכר על זה. התובע הסביר שהוא נעזר בלקוחות כדי לבצע את העבודה ולחסוך עלויות. התובע השיב שהוא לא נכה ויכול לעבוד. התובע אישר שבשנת 2014 שילם לקבלני משנה 4,009 ₪ והשיב שיש לו בן אדם שהוא עובד איתו, בבחינת יד לוחצת יד.

התובע אישר עוד שכ- 4 חודשים לאחר התאונה השתתף בטריאטלון, וחודשיים לאחר מכן נרשם למירוץ סובב העמק ואולם לא השתתף במירוץ ורק קיבל את החולצה ונתן את ההשתתפות למישהו אחר. לדבריו לאחר כ- 4 חודשים השתתף במירוץ חיפה עם עוד 3 משתתפים. התובע הופנה בעדותו למסמך רפואי מתאריך 24/6/18, בו צוין שנפגע באמה שמאלית מספורט וקיים חשד לשבר והשיב שאינו  זוכר את המקרה. התובע אישר גם שנסע לחו"ל לאחר התאונה, גם לצרכי עבודה וגם לצרכי הנאה.

26. בבואי לקבוע את הפגיעה התפקודית של התובע, לקחתי בחשבון את אופי עבודתו, עבודת כפיים עם שימוש בידיים ובמכשירים. מעדותו של התובע, לא יכולה להיות מחלוקת שהתובע עובד, עושה ספורט ומבלה. אין בכך כל פגם, המדובר בנכות של 5% - חריצותו של התובע וסירובו לתת לתאונה לקטוע את המסלול שבו בחר, אינם אמורים לפגוע בו ולאיין את נכותו. נהפוך הוא. בנסיבות כאלה יש לאמוד באופן סביר את הפגיעה שעשויה להיגרם לתובע כתוצאה מן המגבלות והכאבים מהם הוא סובל. מן הראיות שנשמעו עולה, שנגרמה לתובע פגיעה תפקודית מסויימת שיכול ותקשה או תגביל אותו במידה מסויימת במהלך חייו.

הנתבעת מפנה לספרו של המלומד קציר, שכתב, כי לעיתים לנכויות של 5% - 10% אין משמעות תפקודית ואולם לצד דברים אלה, קיימת פסיקה עניפה ומבוססת לפיה נכות אורתופדית היא בדרך כלל תפקודית, במיוחד כאשר מדובר באנשים צעירים יחסית וממילא כל תיק וכל תובע לנסיבותיו.

התובע לא הוכיח שפוטר מעבודתו בשל התאונה. בהקשר זה אין די בעדותו היחידה של התובע. הוכח שהתובע עבד באותו מקום כשנה לאחר התאונה, לא הוכחו כל תלונות על תפקודו, וסביר בהחלט לקבוע שהתובע ביקש לצאת לדרך עצמאית. התובע עצמו העיד שיש לו ראיה בדמות הקלטה וככל שכך, היה עליו להשמיע אותה.  בנסיבות אלא, לא נכון לקבוע פגיעה תפקודית גדולה יותר. יחד עם זאת לא נכון לאיין את הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובע, כפי שמבקשת הנתבעת. מן הנכות הרפואית עולה שקיימת מגבלת תנועה במרפק, מגבלה שיכולה להקשות על התובע.

בנסיבות דנן, לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו, ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה בה נפגע,  ויכולת ההסתגלות של התובע אני מוצאת לקבוע, כי שיעור השפעת נכותו על כושר תפקודו הכללי בגין התאונה היא בשיעור של 5%. משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות הנזק.

ראשי הנזק

27. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

התובע יליד: 25/6/1976.

מועד התאונה: 22/2/16.

גיל התובע בעת התאונה: 39 ו- 8 חודשים חודשים.

גיל התובע כיום: 44 וחודש.

שיעור נכות רפואית ותפקודית: 5%.

 

 

 

הפסדים לעבר

28. שני הצדדים מסכימים שבסיס השכר של התובע ערב התאונה נטו עומד על 18,686 ₪ (ברוטו 22,964 ₪). בהעדר מחלוקת בין הצדדים הרי שזהו בסיס השכר לפיו יש לעשות את החישוב.
29. התובע חישב את הפסדיו לפי תקופת דמי הפגיעה ששולמו לו והנכויות הזמניות שנקבעו לו במוסד לביטוח לאומי ולאחר מכן לפי הנכות הצמיתה והוא טוען להפסד בעבר בשיעור של 88,816 ₪.
30. הנתבעת טוענת, שהמדובר בנזק מיוחד, כאשר מחובת התובע להציג תשתית ראייתית מוצקה לביסוס קיומם של הנזקים הנטענים והקשר לתאונה. לטענתה בשים לב לתקופת דמי הפגיעה 20 ימים – יש לפצותו בסכום של 12,330 ₪. מתום תקופה זו חזר התובע לעבודתו בתאריך 14/3/16, עבד בכל שנת 2016 ולא נגרם לו כל הפסד.
31. התובע לא צרף תלושי שכר לאחר התאונה לראיותיו. לתצהירו צרף אישור רואה חשבון לפיו הכנסתו החייבת במס לשנת 2017 הייתה 246,070 ₪ והכנסתו החייבת לחודשים 1-10 2018 הייתה 184,160 ₪.

במועד דיון ההוכחות הוגשו בהסכמה, דו"חות רווח והפסד של התובע – מהם עלה שהרווח הנקי של התובע בשנת 2018 היה 118,306 ₪, והרווח בחודשים 1-10/19 היה 92,793 ₪. כמו כן, הוגש מאזן בוחן לשנת 2017 שלימד על הכנסות בסכום של 288,826 ₪ כאשר סה"כ הדו"ח לאחר הוצאות היה 101,376 ₪.

הנתבעת צרפה לראיותיה דו"ח רציפות ביטוח  המלמד כי הכנסתו של התובע בשנת 2016 הייתה 272,976 ₪.

התובע לא טרח לצרף נתונים נוספים, כגון תלושי שכר לאחר התאונה שילמדו על הפסד, עלויות העסקת קבלנים פרטיים, עדויות של עובדים נוספים, ראיות על דחיית עבודה עקב מצבו הרפואי, אפילו לא צרף דו"חות שומה שהיה בהם ללמד באופן ברור על הכנסותיו במהלך השנים כאשר הוא מתפקד כעצמאי.

32. אין מחלוקת שהתובע זכאי להפסדי השכר בתקופת תשלום דמי הפגיעה שכן ניתן לקבוע שלא עבד באותה תקופה, מדובר בשלושה שבועות, בסיס השכר הוא 18,686 ₪ ומשכך הסכום המגיע הוא כ- 16,000 ₪ (בתוספת פנסיה וריבית מאמצע התקופה).

התובע לא הוכיח הפסדים נוספים בשנת 2016 ומאז פיטוריו. מהודעה על סיום העסקה שצרף התובע לתצהירו עלה שסיים את עבודתו בחברה בתאריך 23/4/17. בתקופה זו לא הוכחו הפסדים.

אשר לתקופה שהתובע היה עצמאי נראה שהכנסותיו ירדו ואולם ספק אם ניתן וראוי לקשר את מלוא שיעור הירידה בהכנסות לתאונה. מדובר בעסק חדש שמן הסתם צריך להתבסס ולהתקיים ושההוצאות בשנותיו הראשונות גבוהות יותר.

אמנם נזק של הפסד השתכרות בעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה, אולם בהתאם לפסיקה, כאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדוייקים וחד משמעיים, למשל, משום שהניזוק היה בתחילת דרכו המקצועית וכשברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין עשוייה היתה השתכרותו לגדול או שנגרמו לו הפסדים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי המתחשב בין היתר בשיעור הנכות ובמכלול הנתונים שהוכחו (השוו: ת.א. (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009) ראה גם: עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84)).

במקרה דנן התובע הפך משכיר לעצמאי, התובע עובד עבודת כפיים וסובל ממגבלה במרפק ביד הדומיננטית. אמנם לא ניתן לאמוד את הפסדיו באופן מדויק בשים לב לשינוי המקצועי שעבר, אך הוגן לפסוק לו סכום גלובלי סביר המשקף הפסד מאז הפיכתו לעצמאי ועד לעת הזו כאשר ניכר שהכנסותיו קטנו בתקופה זו. גם אם בהיותו שכיר לא נגרמו לו הפסדים, משהפך לעצמאי והוא נדרש להסתמך על עבודתו ופעולת ידיו במומו, אין לשלול קושי ופגיעה מסויימת בהכנסות.

לטעמי, בנסיבות העניין לסכום שכבר נפסק (16,000 ₪), יש להוסיף סכום גלובלי של 18,000 ₪, המשקף פיצוי גלובלי בערכים של חישוב חצי אקטוארי ומשכך סך הפיצוי לעבר עומד על – 34,000 ₪.

אומדן הגריעה מכושר ההשתכרות

33. התובע טוען שבהיותו עצמאי יש לחשב את הפסדיו עד לגיל 70, התובע מחשב את הפסדיו בהתאם להפסד חודשי של 2,372 ₪, בשים לב לירידת שכרו בפועל וטוען לפיצוי בשיעור 513,419 ₪, לו יש להוסיף פנסיה בשיעור של 75,279 ₪.
34. הנתבעת טוענת שלתובע לא נגרמה כל פגיעה בכושר השתכרותו סמוך לאחר התאונה, במיוחד לאחר ששב לעבודתו והקים עסק עצמאי. לטענתה, אין לתובע כל מגבלה תפקודית או גריעה כלשהי מכושר השתכרותו ומשכך לא יגרמו לו כל הפסדי שכר בעתיד. הנתבעת מוצאת לנכון להציע פיצוי בשיעור 20,000 ₪ וטוענת שאין לתובע זכות אוטומטית לקבל פיצוי בגין הפסדי פנסיה משלא הוכיח שהוא מפריש לעצמו כספים לפנסיה.
35. כמפורט כבר לעיל, התובע לא הוכיח שהגריעה מהכנסותיו מקורה בתאונה. בשים לב לשיעור הנכות הנמוך יחסית ובהינתן פסיקת בית המשפט העדכנית, לפיה כאשר המדובר בנכויות בשיעורים נמוכים יחסית בשיעור הקרוב ל- 10% ומתחת לשיעור זה, נכון לשקול כל מקרה לגופו וכי נכון להתחשב במכלול הנסיבות ובכלל זה בהתרשמות ממצבו של התובע ומיכולתו להתגבר ולהסתגל לנכותו, מפרק הזמן שעבר ומהתנהלותו לאחר התאונה.

בהקשר זה, ניתן להפנות לפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בו מצא בית המשפט להפחית משיעור הפיצוי של קטינה ולהעמידו על שיעור גלובלי של כ- 70% כאשר מדובר היה בנכות של 5%. בית המשפט חזר וקבע שבנכויות נמוכות של 5% או אפילו עד 10% אין הכרח לפסוק פיצוי אקטוארי, כמובן כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. על פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור. בית המשפט העליון, מפי השופט עמית, אימץ את הכרעת בית המשפט המחוזי וקבע, כי בנכות של 5%, הפרקטיקה הנוהגת היא לפסוק פיצוי גלובלי והוסיף כי "נדמה שבית המשפט המחוזי נמנע מלמצות את מידת התערבותו" (ראו: עא (ת"א) 66855-07-17 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (16/10/18) ורע"א 7798/18 פלונית נ' עדי שושנה (22/11/18)).

בענייננו, התובע אינו קטין, חרף נכותו ואף בתקופת הנכויות הזמניות שנקבעו במוסד לביטוח לאומי, המשיך התובע בעבודה רציפה במשך כשנה ואף פתח עסק עצמאי. התובע לא הביא ראיה ממנה ניתן להסיק עד כמה הנכות שנקבעה מגבילה אותו בעבודתו אם בכלל. ניכר מאורח חייו ותשובותיו של התובע, שלא מדובר בהשפעה לאורך כל שעות העבודה, אלא אולי במקרים נקודתיים.  נסיבות אלה מצדיקות פיצוי גלובלי, בהתחשב בכל הנסיבות, בשים לב לשיעור הנמוך של הנכות ולכך שלא הוכחה הפרעה ממשית בתפקוד. הטענה של התובע להפסד בפועל לא הוכחה. כאמור, העסק של התובע הוא עסק צעיר, בתחילת התבססותו ולא הוכח שמגבלותיו של התובע מביאות למלוא ההפחתה ההכנסה. גם הסכום שמשלם התובע לקבלני משנה הוא זניח, דהיינו התובע יכול לעשות את מירב העבודה בעצמו.

חשוב להדגיש, שבהתאם לפסיקה יש לפסוק פיצוי גם למי שלא נגרע שכרו לאחר התאונה, מתוך הנחה ויכול ותוצאות התאונה ישפיעו לעתיד לבוא. הדרך הנאותה לפצות את התובע במקרים אלה, היא בקביעת סכום גלובלי, שיקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו ותוך שיקולל העובדה שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (השוו: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח (5/3/84), ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)), קל וחומר שיש לפסוק פיצוי למי שנגרע שכרו הגם שלא ניתן לייחס את מלוא הגריעה לתאונה.

התובע בן 44 וחודש, נותרו לו עוד 313 חודשים עד גיל 70, בנסיבות העניין, אני מוצאת להעמיד את שיעור אובדן כושר ההשתכרות של התובע על סכום של 100,000 ₪ (סכום גלובלי המתיישב עם חישוב בשיעור של 50% אקטוארי). יצויין שהתובע עצמאי והוא לא הוכיח שהוא מפריש כספים לפנסיה.

 

 

עזרת הזולת

36. התובע טוען, שיש לפסוק לו סכום של 30,000 לעזרת צד שלישי בעבר ובעתיד. לטענת התובע,  כתוצאה מן התאונה ובעקבותיה נזקק לעזרה מוגברת מבני משפחתו וחבריו בעיקר בתקופה הסמוכה לתאונה, בה שהה באובדן כושר עבודה מלא. בשים לב לתקופת ההחלמה הממושכת ולטיפולים שנזקק לשיקום. התובע טוען שלאור נכותו התפקודית ומגבלותיו הפיזיות, אין ספק כי יזקק גם בעתיד לעזרת הזולת.
37. הנתבעת משיבה שהתובע לא טרח לצרף כל מסמך שיש בו כדי להעיד על כך שנגרם לו הפסד כלשהו בגין קבלת עזרה כלשהי בעבר ולא זימן עד לשם כך, עוד טוענת הנתבעת שהתובע חזר לפעילות ספורטיבית סמוך לתאונה, פתח עסק עצמאי ומתפקד ללא דופי, מה שמלמד שלא נזקק ולא יזקק לעזרה.
38. אין מחלוקת שהתובע לא נעזר בעזרה בשכר וקיבל את העזרה לה הוא זקוק מקרובי משפחה.

כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).

לעניין שיעורו של הפיצוי, נקבע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובע היה זקוק לעזרת צד ג', במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה יכול ונזקק לעזרה אינטנסיבית מסויימת, החורגת מעזרה רגילה של בן משפחה. באשר לעתיד, סביר שהתובע יזדקק לעזרה מפעם לפעם בשל הכאבים והמגבלות שהוא סובל במרפק. 

במכלול נסיבות העניין, אני מוצאת לנכון להעמיד את עזרת הצד ג' לעבר ולעתיד להם נזקק התובע בגין התאונה  על סכום של 7,000 ₪.

הוצאות רפואיות, נסיעות וכלליות

39. התובע מעריך את הוצאותיו הרפואיות והכלליות בסכום של 10,000 ₪ בשים לב לתקופת ההחלמה הממושכת, כ- 8 חודשים של נכויות זמניות, לטיפולים הרבים שנאלץ לעבור ולהוצאות הרפואיות הרבות הכוללות בין היתר טיפול תרופתי, עזרים רפואיים, התייעצות עם רופאים, טיפולי פיזיותרפיה ונסיעות. התובע טוען שלא נשמרו בידיו כל הקבלות אולם לא יכולה להיות מחלוקת שבעקבות התאונה נדרש להוצאות רפואיות רבות והוצאות בגין נסיעות.
40. הנתבעת טוענת לעומת זאת, שהתובע לא הוכיח דבר ולא צרף כל ראיה על הוצאות למעט קבלות על שיעור של 92 ₪. הנתבעת מדגישה שמדובר בתאונת עבודה והתובע היה זכאי ועדיין זכאי לכל הטיפולים וקבלת החזר על הוצאות מן המוסד לביטוח לאומי. לטענת הנתבעת אין לפסוק דבר.
41. עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80נעים נ' ברדה(15/7/1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות ניידות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. 

אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראו לדוגמא: ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום  (22/3/1994)), ברם, מקום שנמצא שהתובע נזקק לטיפולים ומעקב רפואיים ואף להוצאות נסיעות כתוצאה מכך, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2/2/78); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן (27/7/1967); ת"א 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2/2/06); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (23/8/09); ת"א 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (25/8/99)).

42. בנסיבות העניין אני רואה להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך כולל של 1,000 ₪ לעבר ולעתיד שהינו סכום מתון המשקף הוצאות שהוצאו ויוצאו בפועל, הגם שמדובר בתאונת עבודה.

נזק לא ממוני

43. התובע מבקש שיפסק לו סכום של 17,000 ₪. הנתבעת טוענת שיש לפסוק סכום בהתאם לשיעור הנכות של 7,999 ₪.

בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, לשיעור הנכות (הרפואית), מוסמך בית המשפט לפסוק נזק לא ממוני בתיק זה עד לשיעור של 10% נכות. כאמור, התובע מבקש, כי יפסק לו מלוא הסכום, הנתבעת טוענת כי ראוי לפסוק בהתאם לאחוזי הנכות הרפואית הא ותו לאו. ההלכה היא שהסכום המקסימלי לא יפסק כלאחר יד, אלא בנסיבות מיוחדות.

לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, את פגיעתו של התובע בתאונה, את הטיפולים שעבר, את גילו הצעיר יחסית, את מגבלת התנועה שנותרה לו ותלווה אותו כל חייו, אני מוצאת לנכון להעמיד את הפיצוי על סך של 14,000 ₪.

הערכת הנזקים

44. מתקבלת הערכת הנזקים הבאה:

      א. הפסד שכר לעבר                                                    34,000 ₪

      ב. גריעה מכושר ההשתכרות בתוספת פנסיה –              100,000 ₪.

      ג.  עזרת הזולת   -                                                            7,000 ₪

      ד. הוצאות רפואיות, נסיעות והוצאות שונות   -               1,000 ₪

      ה. נזק לא ממוני -                                                   14,000 ₪

       סך הכל סכום של                                                             156,000 ₪

45. מהסכום שנפסק יש להפחית את תגמולי המוסד לביטוח לאומי. מתוך המסמכים שהוגשו עלה שהתובע קיבל תגמולים כדלקמן – בתאריך 17/5/16 דמי פגיעה בשיעור של 11,482 ₪. בתאריך 27/8/17 הועברו לחשבונו 30,212 ₪ בגין גמלת נכות.

סה"כ תגמולי המוסד לביטוח לאומי הינם – 41,694 ₪.

סה"כ הפיצוי בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי עומד, איפוא,  על – 114,306 ₪.

סוף דבר

46. הנתבעת תשלם לתובע סך של 114,306 ₪ בתוך 30 יום, שאם לא כן ישא הסכום ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

כמו כן תישא הנתבעת בתשלום שנשא התובע בגין אגרת בית משפט בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום, וכן בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.21% מן הסכום שנפסק.

 

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

 

ניתן היום,  י"ב אב תש"פ, 02 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.

 

אורלי מור-אל