בפני	כב' השופטת אורית סלהוב (חדד)
התובע:		פלוני נ ג ד
הנתבעים:		1.____ 2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ 3.הכשרה חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1. הקדמה
2. התובע, יליד שנת 1949, הגיש תביעה זו מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") בגין נזקי גוף שמקורם בתאונת דרכים שארעה ביום 23.8.19 ושהוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל") כתאונת עבודה.

התאונה ארעה סמוך לאחר שהתובע החנה את האוטובוס בו נהג ליד בית מגוריו, בעודו עומד מחוץ לאוטובוס ולצידו (מ.ר 61-483-70), אז פגע בו רכב חולף בו נהג הנתבע 1 (מ.ר 16-550-71) (להלן: "התאונה").

1. הנתבעת 2 היא מבטחת השימוש ברכב הפוגע הנ"ל לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (ומייצגת את הנתבע 1) והנתבעת 3 היא מבטחת השימוש באוטובוס הנ"ל במועד קרות התאונה (להלן: " המבטחות" " הרכב הפוגע", " האוטובוס" – בהתאמה).
2. אין חולק לגבי קיומו של כיסוי ביטוחי. המחלוקת התמקדה בשני נושאים: האחד - סוגיית החבות הנעוצה בשאלת זהותה של המבטחת שעליה החובה לפצות את התובע בהינתן נסיבות התאונה והגדרתה של "תאונת דרכים". השני – סוגיית גובה הנזק.
3. מחמת התפתחויות שהיו במהלך בירור ההליך, ניתן להקדים ולומר כי בסופו של יום התובע נמצא מפוצה כדי מלוא נזקיו באמצעות תגמולי המל"ל, כך שתביעתו זו רלבנטית אך לגבי זכאותו החוקית לקבלת רבע מהיקף הפיצויים להם הוא זכאי וזאת מכח הוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: " הרבע") ובעוד הצדדים חולקים לגבי שאלת קיומה של חבות ביטוחית מצד הנתבעת 3 וסיכומי הצדדים נוסחו בהתאמה.
4. סוגיית החבות
5. אקדים לציין כי בראשית הדרך נפתח ההליך כבקשה לתשלום תכוף נגד הנתבעים 1-2 בלבד, משעה שהתובע יצא מנקודת הנחה שהנתבעת 2 – מבטחת הרכב הפוגע, היא האחראית לפיצויו עבור נזקיו מחמת שנמצא מחוץ לאוטובוס החונה ומעמדו כהולך רגל.

בהמשך, הגיש התובע כתב תביעה נגד המבטחות שתיהן ובנוסחו המתוקן צורף אף הנתבע 1.

1. בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים נקטו המבטחות עמדות שונות:

הנתבעת 2 טענה בכתב הגנתה כי התובע הוא בגדר "משתמש" באוטובוס, כך שהנתבעת 3 היא שחייבת בפיצויו ולחילופין – כי עניין לנו ב"תאונה מעורבת", כמשמעותה בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, כשמכך נגזרת חבות שתי המבטחות ביחד ולחוד ובחלקים שווים.

הנתבעת 3 שללה את מעורבות האוטובוס וטענה כי התובע נפגע כהולך רגל, לאחר סיום הנסיעה באוטובוס המהווה "זירה" בלבד, כך שהחבות מוטלת אך על הנתבעת 2 כמבטחת הרכב הפוגע.

1. ביום 23.12.21 הגישו המבטחות הודעה משותפת המציינת כדלקמן: "הנתבעים מתכבדים להודיע לבית המשפט כי הגיעו להסכמה בדבר חלוקת האחריות בינהן באופן שכל אחת מהנתבעות 2 ו-3 תישא ב – 50% משיעור הנזק" (להלן: " ההסכמה הדיונית").
2. ההסכמה הדיונית המתוארת נועדה לפשט, מטבע הדברים, את ההליך, אלא שבהמשך נמצא כי זו עוררה מחלוקת חדשה בין הצדדים, אשר בנסיבות העניין נאלץ בית המשפט להקדים ולהתייחס לה דווקא וטיבה - שאלת כפיפותו של התובע להסכמה זו.

ב.1 מעמדה של ההסכמה הדיונית

1. התובע מצידו טוען כי הסכמה דיונית זו הוגשה על ידי המבטחות בלבד והן שחתומות עליה, במובחן ממנו, כך שזו יכולה לשמש, לכל היותר, בינן לבינן, בעוד הוא עצמו אינו כבול להסכמה זו. משכך, מבקש התובע בסיכומיו לאפשר לו לטעון, שלא בהתאמה להסכמה זו, כי עניין לנו בתאונת דרכים רגילה ולא ב"תאונה מעורבת", כך שהחבות רובצת לפתחה של הנתבעת 2 בלבד.
2. הנתבעת 2 בסיכומיה, טוענת כי הנתבעות גיבשו הסכמה דיונית זו בינן לבינן, מתוך הבנה שעניין לנו בתאונה מעורבת. לשיטתה, חזקה על נתבעת 3 שלא היתה מסכימה לחלוקה שווה זו לו סברה כי הנסיבות מעידות על אפשרות, ולו קלושה, שהמצב המשפטי הוא אחר.

הנתבעת 2 מוסיפה כי התובע מצידו לא חלק על ההודעה ולא התנגד לה ומשכך ולאור הצהרתו בכתב תביעתו לפיה יכבד כל החלטה בשאלת חלוקת האחריות בין המבטחות, הוא מנוע לשיטתה מלטעון אחרת כיום, שכן מדובר בשינוי חזית שאין להתירו.

הנתבעת 2 מדגישה כי עמדתו זו של התובע נעוצה בעובדה, שלאחר מיצוי זכויותיו במל"ל נוכח להבין כי תביעתו "נבלעת" בתגמולי המל"ל. הואיל והאוטובוס הוא בבחינת "רכב מעסיק", הרי שככל שהתובע ניצב מול שתי המבטחות בהתאם להסכמה הדיונית (שמשמעותה כי ענין לנו ב"תאונה מעורבת"), אין הוא זכאי מעבר למחצית מרבע נזקיו. משכך נוכח, החל לנהל מלחמת חורמה על מנת להמחיש שלא ב"תאונה מעורבת" עסקינן ולאפשר לו קבלת הרבע במלואו.

1. לאחר שנשקלו טענות הצדדים ונסקרה שוב השתלשלות הדברים בהליך זה, מוצאת אני כי הטיעון בסיכומים לגבי מעמדה של ההסכמה הדיונית מיותר היה בעיקרו ואבהיר:

המחלוקת לגבי השלכותיה של ההסכמה הדיונית נתעוררה, ביתר שאת, לאחר שהתובע והנתבעת 3 הגישו ביום 14.8.23 בקשה מוסכמת לדחיית התביעה נגד האחרונה ללא צו להוצאות.

בקשה זו נתקלה בהתנגדות נחרצת מצד הנתבעת 2 והצדדים זומנו לפיכך לדיון שהתקיים ביום 27.12.23, בגידרו טענו טענותיהם, כשבסופו של יום נתנו הם הסכמתם למתווה הדיוני שהכתיב בית המשפט (בעמ' 23) ועיקרו – המבטחות תיוותרנה שתיהן כנתבעות והצדדים יהיו רשאים לטעון לגבי שאלת היותה של התאונה "מעורבת" בהתאם לכתבי הטענות, בעוד ההסכמה הדיונית נותרת בעינה ואינה מחייבת את התובע. כן הוסכם כי במצב דברים זה (בו הותרת הנתבעת 3 בהליך נעשית בניגוד לעמדת התובע), סוגיית הוצאותיה של הנתבעת 3 תוכרע מול הנתבעת 2 בלבד ואלו לא תושתנה על התובע. (להלן: " המתווה הדיוני המוסכם").

1. בהינתן המתווה הדיוני המוסכם, ניתן היה להסתפק בטיעון לגבי שאלת שינוי החזית, אולם אף אם מעבר לצורך אומר כי ממילא יש מקום לבכר את עמדת התובע דווקא בסוגייה זו על רקע השתלשלות הדברים בהליך וכי אין הצדקה לייחס לו שינוי חזית ואבהיר אף את זאת:

יש לזכור כי התובע מצידו נקט מראש עמדה ספציפית לפיה אינו בגדר "משתמש" באוטובוס, כי אם הולך רגל. עמדתו זו של התובע מוצאת ביטוי בכתב טענותיו הראשון, הוא בקשתו לתשלום תכוף שהוגשה ביום 20.8.2020 והופנתה נגד נתבעת 2 בלבד. גם בדיון שהתקיים לבירור הבקשה, נותר התובע בעמדתו, חרף התגובה מנגד אשר כבר בגדרה טענה נתבעת 2 לחבותה של נתבעת 3.

בכתב התביעה שהוגש ביום 24.12.2020, צורפה הנתבעת 3 והתובע מציין מפורשות בסעיף 4 כי הוא עושה כן בהמשך ישיר לדיון שהתקיים בבקשה לתשלום תכוף, תוך שהוא מצהיר כי "הוא איננו נמצא עם מי מהנתבעות בקנונייה ויכבד כל החלטה של בית המשפט הנכבד בנוגע להטלת החבות על מי מהנתבעות ביחד ולחוד".

1. לא ניתן לומר כי התובע בשלב כלשהו בחר לזנוח את עמדתו המקורית לפיה הוא בגדר הולך רגל והנתבעת 2 היא הרלבנטית לצורך פיצויו. מכל מקום, לא ניתן לומר כי בשלב כלשהו בחר התובע לאמץ את העמדה לפיה הנתבעת 3 דווקא היא שחבה בפיצויו, אם באופן בלעדי ואם במשותף עם הנתבעת 2 (ככל שעניין לנו ב"תאונה מעורבת").
2. הולדתה של ההסכמה הדיונית מקורה בחילופי דברים שהחלו בין ב"כ המבטחות. בדיון הראשון שהתקיים במעמד הצדדים כולם, ביום 2.11.2021, ולאחר האשמות מצד ב"כ התובע לגבי העיכוב הנגרם בקידום ההליך בשל אי מעש כנדרש מנגד, הצהירה ב"כ נתבעת 2, כי שוחחה עם חברתה לגבי האפשרות להתייחס לנסיבות כ"תאונת מעורבת", תוך שהיא מציינת (בעמ' 9) כי הן תנסינה להגיע להבנות וכי עליהן לקבל אישור לכך ממרשותיהן.

בתחשיבי הנזק שהוגשו בהמשך לכך, הוצהר כי הנתבעות באו בדברים בניסיון להגיע להסכמה לגבי חלוקת הנזק ביניהן, אולם הן זקוקות לשהות נוספת וככל שהסכמה אין יטענו לעניין חלוקת הנזק. (סעיף 4 לתחשיב הנתבעת 2).

בהחלטה מיום 12.8.2021, מעיר בית המשפט על העיכוב הנוסף במשלוח ההודעה וממליץ שב"כ המבטחות תפנינה לחברם - ב"כ התובע - על מנת שההודעה תהיה משותפת לכלל.

1. ביום 23.12.2021 מוגשת ההסכמה הדיונית כנוסחה המובא לעיל, כאשר כותרת המסמך מייחסת את ההודעה למבטחות בלבד. אין כל הצהרה בשם התובע וב"כ התובע לא חתום על הודעה זו. (אך לשם האבחנה, אפנה להודעה המוגשת בשם הצדדים כולם, ביום 30.12.2021, אז נדרשה הסכמתו המפורשת של ב"כ התובע לויתור על בקשתו לפסיקת הוצאות בגין העיכוב שנגרם).
2. סבורה אני כי במצב דברים זה, אין לבית המשפט אלא להתייחס להסכמה הדיונית כייעודה המקורי, קרי – לפשט את הברור בהתייחס לנדבך הנוגע ליחסים שבין המבטחות וזאת, יש להניח, אף כמענה מסוים לעיכוב שנוצר בבירור ההליך. למעשה, אלמלא ההתפתחויות בהמשך, אפשר ולא היה נטען דבר מכאן ומכאן וההסכמה הדיונית היתה משרתת נאמנה את הכלל ומאפשרת להתמקד בסוגיית הנזק. לא בכדי נמנע התובע ממחאה כלשהי, שכן מה לו אם יקבל את הפיצוי ממבטחת זו או אחרת, אלא שמשעה שנודע שתביעתו "נבלעת" בתגמולי המל"ל, נקט התובע עמדה מסוייגת לגבי הסכמה דיונית זו ומטעמי כדאיות ברורים.
3. אינני סבורה שיש לאפשר לנתבעת 2 להיבנות מהשתלשלות דברים זו באופן המייחס לתובע בדיעבד כוונות שלא היו לו והשולל ממנו טענה בה נאחז לכתחילה ואשר לא וויתר עליה מפורשות.

בית המשפט ער לכך שעמידתו של התובע על עמדתו המקורית, נעוצה בסופו של דבר בהתפתחות לגבי תגמולי המל"ל, אלא שנתון זה, כשלעצמו, אינו יכול ליצור יש מאין ולהצדיק להתייחס לתובע כמי שזנח טענתו המקורית ונתן באופן מודע הסכמה לכך שב"תאונה מעורבת" עסקינן, אם בראשית הדרך ואם בעקבות חילופי הדברים בדיון וההסכמה הדיונית שבאה בעקבותיה.

לו רצו המבטחות לכבול את התובע להסכמתן הדיונית, לטוב ולרע, היה מקום לצרף את הסכמתו המפורשת ונראה כי לא בכדי לא נעשה הדבר. הסכמה דיונית זו נועדה לשרת, בראש ובראשונה, את המבטחות בינן לבינן, ואגב כך, להקל על מלאכתם של התובע ובית המשפט, אולם מכאן ועד להבנה שהתובע הסכים להכפיף עצמו להסכמה דיונית זו אף אם ישתנו הנסיבות וימצא כי יש בה כדי להזיק לו, רחוקה הדרך. ראוי לחדד ולומר כי אין מדובר בנסיבות שהיו ידועות לכלל הצדדים במועד ההסכמה הדיונית. חזקה על התובע שהיה מביע הסתייגותו המפורשת ככל שכך.

1. משמע ועיקר - אינני מוצאת שהתובע שינה בשלב כלשהו מחזית הטיעון בכתב תביעתו בהינתן אופן ניסוחו, כאשר הרקע לצרוף הנתבעת 3 ידוע ובעוד התובע מתייחס בתביעתו מפורשות אף לאפשרות לפיה החבות תוטל אך על אחת מהמבטחות ובלשונו: "להטלת החבות על מי מהנתבעות ביחד ולחוד" . את הסיפא התובעת חיוב "ביחד ולחוד" ניתן להבין כאפשרות נוספת.
2. לאור האמור, מצאתי מקום לקבוע כי ההסכמה הדיונית רלבנטית אך ביחסים שבין המבטחות, היא אינה כובלת את התובע ואין מנוס מבירור עמדתו בסיכומיו (ובהמשך ישיר לעמדה שהביע מאז נתעוררה המחלוקת לגבי ההסכמה הדיונית) לפיה נפגע בתאונה כהולך רגל ולא ב"תאונה מעורבת", עמדה שמשמעותה שהחבות הביטוחית רובצת לדידו לפתחה של הנתבעת 2 בלבד.

ב.2 מעמדו של התובע כנפגע – האם כ"הולך רגל" בלבד או ב"תאונה מעורבת".

1. התובע בסיכומיו דבק בטענה לפיה הוא בבחינת "הולך רגל" ולא בגדר "משתמש" על פי מי מהחלופות הרלבנטיות על פי הגדרת "תאונת דרכים", כך שלא מדובר ב"תאונה מעורבת".

הנתבעת 2 טוענת בסיכומיה, כי עניין לנו ב"תאונה מעורבת".

הנתבעת 3 הגישה סיכומים תמציתיים בהם צוין כי נקודת המוצא היא שתביעה זו נבלעת בתגמולי המל"ל ומכאן שהתובע לא זכאי לפיצוי כלשהו ממנה, כך שהוויכוח הנטוש בין התובע לנתבעת 2, הוא על חלקה של האחרונה בשיעור הרבע מנזקו. בהתאמה, מוסיפה היא, כי ככל שיקבע כי מדובר ב"תאונה מעורבת", הרי שיש לנכות מחצית מהרבע בגין חלקה שלה.

1. לצורך דיון בשאלה זו, יש להקדים ולהביא את נסיבות קרות התאונה שנחזות משלושה מקורות ראיתיים: עדות התובע, סירטון שהציג התובע (מוצג ת/2) ועדות חוקר מטעם הנתבעת 3.
2. על פי המבואר בתצהירו של התובע: במועד הנדון חזר מעבודתו כנהג אוטובוס לביתו שבמושב עוצם וכבכל יום החנה את האוטובוס סמוך לביתו. התובע ירד מהאוטובוס, התייצב בעמידה מלאה על הכביש וביקש להמשיך לביתו, אלא שאז נוכח כי פתח מיכל האוריאה, המצוי בסמוך למיכל הדלק פתוח ומשכך, ניגש לכיוונו על מנת לסגור אותו, כשלפתע חש חבטה והועף באוויר, תוך שגופו פוגע במראת האוטובוס ומושלך כחפץ לכביש.
3. בסירטון (מוצג ת/2) - נצפה ארוע התאונה באופן התואם את גרסתו הבסיסית של התובע.

הסירטון מצולם מזווית בה נחזה מרחוק כל צידו השמאלי של האוטובוס. התובע נצפה עומד לצד האוטובוס, משמאל לגלגל האחורי, כשגבו למצלמה, מתעסק בדבר מה. בשניה ה – 31 נצפה הרכב הפוגע מגיע מהחלק הימני של המסך – מהכביש שההמשך לו הוא מיקום חניית האוטובוס, ועת הוא חולף לצד האוטובוס, הוא פוגע בתובע אשר נזרק על הרכב הפוגע הממשיך בתנופת נסיעתו. במקום בו עמד התובע עובר לפגיעה בו, ניתן להיווכח במכסה שמוט בדופן האוטובוס.

בכל הנוגע לסביבת האוטובוס, הרי שנחזה כי הוא אכן חונה חלקית על המדרכה וחלקית על הכביש (בשני גלגליו השמאליים), ולמעשה, בסיומו של צומת T .

1. החוקר, גל מרק, מטעם הנתבעת 2 - הגיש תצהיר המציין כי לצורך בחינת נסיבות התאונה, צפה בסירטון הנ"ל והוא מתאר בתצהירו את שראה ומציין כי ניכר כאשר התובע מועף ע"י הרכב הפוגע, מכסה האוריאה של האוטובוס נראה תלוי ומתנדנד וניכר קיומו של מגע פיסי. עוד הוא מציין כי האוטובוס חנה למעשה במקום אסור והוא נעזר לשם כך בתמונות שצילם חוקר נוסף (בהקשר של נזקי הרכוש מהתאונה), שם נחזים לדבריו, גלגלי האוטובוס הימניים, כשהם על המדרכה ובעוד לטענתו – אבני השפה במדרכה זו מסומנות במקטעי אדום לבן שמשמעותם איסור עצירה או חנייה בכביש שלצידם.
2. כאן המקום להביא את המסגרת הנורמטיבית ולהזכיר הגדרתה של "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים, כדי חלקיה הרלבנטיים לענייננו בהינתן טיב המחלוקת:

על פי ההגדרה הבסיסית: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;

בהמשך להגדרה הבסיסית נתונות החזקות המרבות שבכללן: "יראו כתאונת דרכים גם ... וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו..."

בהמשך לכך נתונה הגדרת משנה לדיבור "שימוש ברכב מנועי", תוך הגדרת חלופות עליהן יחול החוק, וכאלו שיוצאות מגדריו וכדלקמן: "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו..."

מי מבין כלי הרכב דכאן ייחשב, אם כן, מעורב ב"תאונת דרכים"?

1. בכל הנוגע לרכב הפוגע, הרי שאין חולק כי התובע נפגע עקב "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" שנעשה בעצם הנסיעה בו, כך שמדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה הבסיסית.

שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לאוטובוס, אשר אין חולק כי ברגע הפגיעה בתובע, עמד דומם במקום חנייתו, כך שאין ניכרת וברורה מעורבותו.

מבחינת התובע, האוטובוס היווה, לכל היותר, כ"זירה" עת הועף ונחבט עליו.

הנתבעת 2 מנגד טוענת כי אף לו מעורבות ב"תאונת דרכים" וזאת מכח החזקות המרבות הנ"ל ובאופן ספציפי – זו הנוגעת ל"מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו".

מעורבות זו מצד האוטובוס, היא המוליכה למסקנתה לפיה ענין לנו ב"תאונה מעורבת" שהגדרתה בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים כדלקמן:

"נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב, בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים; לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע".

האם אכן מתקיימת החזקה המרבה שעניינה חנייה במקום אסור?

1. אביא את הגדרות הפסיקה ל"רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" (להלן: "חניה אסורה"):

במקרה שנדון ברע"א 1953/03 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח(1) 817 (4.11.03) ישב הנפגע ברכב אשר חנה בשולי דרך בין-עירונית בשל תקלה. רכב אחר שנסע בכביש סטה ממסלולו והתנגש ברכב בו ישב הנפגע. נקבע כי יש לפרש את המונח "חניה אסורה" כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, זאת, בין שמדובר בחניה מותרת על פי דין ובין שמדובר בחניה אסורה. בהקשר זה, נקבע כי אמנם האיסור בדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחניה גלום סיכון תחבורתי ולהפך, אך אין להסתמך על האיסור בדין באופן בלעדי, אלא יש לקבוע קיומו של סיכון תחבורתי על פי נסיבותיו של כל מקרה. (להלן: " עניין אדרי").

עוד נקבע לגבי שלב בחינת קיומה של חניה אסורה כי: "אין צורך להידרש לבחינה קונקרטית האם המיקום הספציפי בו חנה הרכב במקרה מסוים יצר סיכון תחבורתי, אלא די בכך שחניית רכב באותו מקום, למשל, בשולי הכביש בדרך בין-עירונית, ככלל יוצרת סיכון תחבורתי בתור שכזו" [ראה ע"א 4430/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' סלימאן אלעסווי (1.7.14)].

מכל מקום, מוסיף בית המשפט ב "עניין אדרי" הנ"ל, יש לבחון קיומו של קשר סיבתי ובחינה זו נושאת שני שלבים (שם בעמ' 827- 826): "בשלב הראשון, שבו נבחנים הרכיבים העובדתיים של החזקה המרבה, נשאלת השאלה אם החניה הינה אסורה, דהיינו שיש בה סיכון תחבורתי. בשלב השני, שבו נבחן הקשר הסיבתי-המשפטי, נשאלת השאלה אם החניה האסורה המסוימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק. אין חולק כי בנסיבות המקרה מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין חניית הרכב במקום אסור לבין הפגיעה. משמעות הדבר שאלמלא היה הרכב חונה בשולי הכביש, לא הייתה מתרחשת התאונה. באשר לקשר הסיבתי-המשפטי, הרי שגם הוא מתקיים לדעתי בנסיבות העניין. הפגיעה ברכב החונה באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחניית הרכב במקום אסור, ולא בשל הליך גרימה אחר שאינו קשור לסיכון התחבורתי הגלום בחניית הרכב בשולי הכביש. ניתן לומר כי החניה האסורה יצרה את הסיכון אשר התממש בדרך של התנגשות בין הרכב הפוגע לבין הרכב החונה..."

1. בבואי ליישם בענייננו את הגדרות הפסיקה לקיומה של "חניה אסורה", סבורה אני כי הגם שאף לשיטת התובע עצמו (כמבואר בהמשך), עצם חנייתו על המדרכה ולו חלקית, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין (ראה סעיף 72(א)(2א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961), עדיין, לא ניתן להצביע על קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין החניה האסורה במובן צר זה לבין ארוע התאונה.

בהיבט המשפטי - לא ניתן לומר כי במקרה דנן התממש הסיכון התחבורתי הספציפי הכרוך בחניה חלקית על מדרכה והביא לקרות התאונה.

1. אופציה נוספת לקיומה של "חניה אסורה" בשל איסור שבדין, הועלתה מחמת הסימון הנטען של שפת המדרכה באדום - לבן, סימון השולל חניה כלשהי לאורכו, אלא שגם היתלות בטענה זו מעוררת קושי, משעה שאינה מוכחת כראוי:

במסד הראייתי העיקרי, קרי - הסירטון - לא ניתן להבחין בברור בתימרור או סימון שיש בהם כדי להעיד על איסור חניה מפורש במקום חניית האוטובוס.

הניסיון מצד הנתבעת 2 להיבנות מתצהיר החוקר גל מרק, אינו משכנע. אין מדובר בעד ישיר להתרחשות רלבנטית ולענייננו – למצב התימרור/ הסימון בכביש בו עסקינן במועד קרות התאונה. כל שיכול היה להביא בפני בית המשפט הוא את שהוא מצידו הבחין בו בתמונות שצילם אחר ואת זאת יכול ממילא לעשות בית המשפט. בחינת תמונות אלה (מוצג נ/3 במוצגי נתבעת 2) תלמדנו, כי אכן וכנטען, ישנו סימון של מקטעי אדום – לבן באבני השפה (בתמונה הימנית), דהויים למדי. באלו ניתן אף להבחין בחלקו הימני של הסירטון המצולם ממצלמה המכוונת לדופן השמאלי של האוטובוס, ועם זאת - הן בתמונות והן בסירטון, קיים קושי להתרשם לגבי רצף והמשך של סימון זה עד לנקודת חנייתו של האוטובוס הנחזה קצת מרוחק מאלו.

התובע בחקירתו הנגדית העיד כי הוא חונה במיקום הנחזה בתמונה הימנית הנ"ל מזה כשבע שנים, אך לא אישר כי קיים סימון כאמור באבני השפה והעלה אפשרות כי נעשה סימון כזה אך לאחר התאונה (עמ' 33).

בנו של התובע אף הוא אינו מאשר קיומו של סימון כאמור בזמן התאונה (עמ' 44 רישא).

1. בכל הנוגע לאפשרות הנוספת לקיומה של "חניה אסורה", אם מחמת הוראה שבדין שטיבה איסור חניה בצומת, ככל שתאמר שענין לנו למעשה ב"ראשו" של צומת T (ובהינתן הוראת סעיף 72(3) לתקנות התעבורה הנ"ל), חניה שמטבע הדברים יוצרת ככלל סיכון תחבורתי, ואם מחמת האפשרות הנוספת הנתונה על פי " עניין אדרי", קרי – במצב בו כאשר החניה מותרת על-פי דין, אולם יש בה סיכון תחבורתי, הרי שבמקרה דנן סבורתני כי הגם שיש בהחלט מקום לבכר אי העמדת האוטובוס במקום חנייתו כי אם בחנייה ייעודית, עדיין, אין בכך די, שכן נדרשת חציית משוכתו של השלב השני הנ"ל, שבו נבחן הקשר הסיבתי-המשפטי, קרי - יש ליתן את הדעת לשאלה אם התממש הסיכון התחבורתי הספציפי בו עסקינן והביא לקרות התאונה. לשאלה זו, מצאתי מקום להשיב בשלילה ואבהיר:

התובע מצידו טען בחקירתו שסיכון אין ולשאלה אם מותר לחנות באמצע צומת הוא משיב (בעמ' 34 שורות 6-7): "זה לא באמצע צומת. האוטובוס חונה על המדרכה, בצורה שלא מפריעה לשום דבר, לא חוסם שום נתיב ולא עושה שום בעיה". התובע מודה בהמשך כי הוא מודע לאיסור לחנות על מדרכה, אולם כך לשיטתו נהוג במושב. מכל מקום, התובע מחדד ומסביר כי חנייתו עם שני גלגלים על המדרכה ושניים על הכביש נעשתה באופן שבו הגלגלים צמודים למדרכה. לדבריו, דווקא החנייה על הכביש עצמו שם עלולה להפריע ומזאת ביקש להימנע.

על פניו – לו חנה האוטובוס כולו על הכביש, היה בכך כדי לגרוע מהנתיב שיועד כולו לנסיעה וכדי ליצור הפרעה למשתמשי הדרך, כמו גם סיכון תחבורתי מובהק למדי, אלא שבמישור העובדתי, נראה כי אכן וכטענת התובע, לא כך היה המצב ואף לא בקירוב לכך והדבר ניכר הן מהסירטון והן מהתמונה הימנית במוצג נ/3, בה נחזה האוטובוס חונה באופן המתואר על ידי התובע.

ההמחשה הממשית לעמדת התובע לפיה אין עניין לנו בסיכון תחבורתי שהתממש, באה לידי ביטוי בסירטון הנ"ל. לאחר צפיות חוזרות ונישנות בו ניתן לומר כי התאונה דנן מתרחשת בנסיבות שאינן ברורות כל כך שכן הרכב הפוגע נוסע בכביש עם שדה ראיה מלא, ובעודו מרוחק במידת מה משפת המדרכה עליה חונה האוטובוס. ריחוק זה נלמד מכך שהרכב חולף לשמאל האוטובוס מבלי שחזיתו נתקלת בחלקו האחורי של האוטובוס כמצופה לו נצמד למדרכה.

 

למעשה, הסירטון מלמד כי הרכב הפוגע מגיח מצד ימין וממשיך ברצף, בקו נסיעה ישר, ללא כל האטה, בלימה נחזית או הסטה של הרכב סמוך לפני האוטובוס, ורצף זה נמשך עד לפגיעה המצערת בתובע. מציאות זו יש בה כדי ללמד כי הרכב הפוגע המשיך בנתיב נסיעתו ללא כל הפרעה מצד האוטובוס ולא ניתן שלא לתהות שמא הוסחה דעתו של הנהג עובר לפגיעה בתובע.

מסקנה זו מקבלת חיזוק למקרא דו"ח בוחן התנועה שהגיע לזירה (מוצג ת/1). הבוחן, לא רק שמציין קיומם של שדה ראיה וראות טובים, כי אם ומעבר לכך: הלה סבור כי הרכב הפוגע סטה ימינה דווקא (ולא שמאלה כמצופה לו הפריע האוטובוס לנסיעתו) וכך פגע בתובע.

נהג הרכב הפוגע, יש לציין, לא הובא להעיד, הגם שעשוי היה לשפוך אור ולתרום לשאלת קיומו של סיכון תחבורתי שהתממש.

 

למען הסדר הטוב אציין כי ניתוח הדברים הנ"ל אינו מכוון לשאלת האשם שאינה רלבנטית עת עניין לנו בפיצוי מכח חוק הפיצויים, כי אם לבחינת שאלת הקשר הסיבתי הנ"ל.

1. משמעות הדברים הינה כי בסופו של דבר, אין ניכר קיומה של "חניה אסורה" כמשמעותה ע"פ חוק הפיצויים והפסיקה, כך שהיבט נטען זה לקיומו של "שימוש" באוטובוס, דינו להידחות. האוטובוס החונה אינו אלא זירה שלכיוונה נחבט התובע ולא משום רכב מעורב בתאונה.

מציאות דומה נידונה ברע"א 5470/18 ‏ ‏ שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (23.8.18), שם רכנה הנפגעת לתוך רכבה הדומם, כשלפתע פגע בו רכב אחר, דבר שהביא לפגיעתה שלה. בית המשפט מתייחס לרכבה כזירה ושולל קיומה של "תאונה מעורבת" אף בהעדר קשר סיבתי משפטי תוך שהוא מציין כי המבחן לקיומו הוא מבחן הסיכון במשולב עם מבחן השכל הישר. נדרש שהקשר בין השימוש בכלי הרכב לסיכון שהתממש יתרום תרומה ממשית להתרחשות התוצאה.

[ראה אף הניתוח המובא ברע"א 3436/09 ‏ ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (12.6.09)].

1. פועל יוצא מהאמור לעיל הוא שאין עניין לנו ב"תאונה מעורבת", כך שטענת הנתבעת 2 בעניין זה, נדחית והחבות בפיצוי כלפי התובע נותרת שלה בלבד.
2. הפגיעה והנכות הרפואית
3. אין חולק, פגיעתו של התובע מהתאונה היתה ניכרת ודי בצפייה בסירטון על מנת להתרשם מעוצמת מנגנון הפגיעה.

התובע הובהל לבית החולים "סורוקה" במסוק מפאת חומרת מצבו והתקבל לחדר טראומה בהכרה מלאה, אך עם פגיעה רב מערכתית, כשהוא עם שברים באגן, בחוליות וכן באפו ובלסת.

במשך 3 שבועות אושפז התובע ב"טיפול נמרץ". בהגעתו נזקק למנות דם, לניתוח קיבוע שיחזור פתוח באגן, ניתוח באמה ותפירת קרעים בקרקפת, ובחלוף מספר ימים נדרש אף לניתוח לקיבוע שברים בעמוד השדרה הן בחוליות הגב והן בחוליות הצוואר.

התובע חלה בדלקת ריאות בזמן אישפוזו, נדרש לטיפול תרופתי ולגמילה נשימתית.

ביום 12.9.19 הועבר התובע למחלקה האורתופדית, שהה שם כשבוע ימים ומשם הועבר להליך שיקומי ב"עלה נגב", שם שהה עד ליום 25.11.19 (למעט ביקורים שנדרשו בבית החולים).

(תיעוד רפואי בהיקף נכבד למדי שסיומו בחודש 7/22 צורף כמוצג ת/3).

1. הנכות הרפואית: נכותו של התובע היא מכח קביעה על פי דין – קביעת ועדה רפואית לערר של המל"ל מיום 28.12.20 – לפיה לתובע נכות משוקללת צמיתה בת 66% בהתאם לפירוט הבא:

20% - פגיעה באגן; 10% - חבלה באמת ימין; 10% - חבלת ראש (פגימות בעצבי המח); 10% - תפיחות קלה ברגל; 10% - צלקות בעור; 10% - צלקות בפנים ובצוואר; 5% - שבר בעמ"ש צווארי שהתרפא ללא תזוזה וללא הגבלת תנועה; 5% - שבר בעמ"ש גבי ללא תזוזה וללא הגבלת תנועה; 20% - הגבלה בינונית בתנועות עמ"ש צווארי.

יתרה מכך, הוועדה קבעה אף יישומם של סעיפים 15 (במלואו) ו - 16 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 משנוכחה כי התובע לא שב לעבודתו ולא יוכל עוד לשוב אליה וזאת בדרך של הגדלת שיעור הנכות ל – 100% החל מיום 1.7.20 (מוצג ת/4).

1. התובע מתאר בתצהירו שינוי משמעותי במצבו הבריאותי ובשגרת ואיכות חייו מאז התאונה. לדבריו, עובר לתאונה היה אדם בריא ופעיל אשר תיפקד ללא קושי. התובע הוא פנסיונר ממשטרת ישראל, שחרף גילו בחר להמשיך לעבוד לאחר פרישתו, כשבמועד התאונה (ומאז שנת 2012 לפי תלושי השכר – ת/10), עבד כנהג הסעות בחברת מטיילי לכיש 2000 בע"מ.

התובע מתאר ליווי נכבד מצד בני משפחתו בעיקר ובפרט בתקופת אישפוזו והחלמתו ואף בהמשך לכך במידה מסויימת וכמבואר בהמשך בפרק העזרה. לדבריו, התאונה קטעה את כוונתו להמשיך בשגרת עבודתו כל עוד כוחו במותניו, את תיפקודו העצמאי, לרבות בטיפול בעבודות הגינון בבית, והוא מוצא עצמו מוגבל, לרבות בהליכה (מסתייע במקל), תלותי, כאוב, מתקשה להתרכז וחושש מפני עתידו. תחת עשייה כבעבר נדרש התובע, לטענתו, לנהל חייו סביב ביקורים רפואיים וכל זאת במידה שאף מונעת ממנו לסייע בידי רעייתו שחלתה בינתיים.

1. הנזק וחישוב הפיצויים
2. נתוני בסיס רלבנטיים לחישוב מרכיבי הפיצוי:
• התובע: יליד 1.1.1949; בן 70.5 (פלוס) במועד התאונה; בן 76 כיום.
• התאונה: תאונת דרכים (בעבודה) מיום 23.8.19.
• נכות צמיתה: 66%.
• תוחלת חיים: 87.3 (כטענת התובע בסיכומיו, לפי לוח הלמ"ס שהגיש ובאין אסמכתא רפואית מתאימה לקיצור הנטען ללא הסבר בחוות הדעת האקטואר שהגישה הנתבעת 3).
• בסיס השכר: 5,300 שקלים לערך (לשיטת הכל ובשים לב לנתוני מוצג ת/10).

ד.1 - כאב וסבל

1. בהתאם להוראות סעיף 2(א)(2) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון) תשל"ו – 1976 על בסיס 66% נכות ו- 92 ימי אשפוז (באין חולק), מועמד ראש נזק זה על סך של 127,257 שקלים.

ד.2 - אבדן השתכרות לעבר ולעתיד

1. חרף גילו של התובע במועד התאונה, אין ולא יכול להיות חולק כי הוא זכאי לראש נזק זה משעה שבמועד התאונה עבד באופן סדיר לפרנסתו ומזה שנים. אין אף חולק לגבי שיעורה הגבוה של הנכות הרפואית ובכלל זאת קביעותיו של המל"ל לגבי אי יכולתו של התובע לשוב לעבודתו.

המחלוקת נסבה בעיקר על שנות העבודה שעוד היו צפויות לתובע: התובע מצידו טוען לפיצוי מלא מיום התאונה ועד הגיעו לגיל 80. הנתבעים טוענים מנגד כי אין מקום לפיצוי מעבר לתקופה בת 36 חודשים מיום התאונה.

1. לא ניתן שלא להתרשם, כי ככל שהדבר נוגע למוטיבציה האישית ולבחירותיו האישיות של התובע, הרי שכהצהרתו, מדובר במי שחיי העבודה חשובים לו. התובע כאמור, הוא פנסיונר של המשטרה, לא ידוע על קשיים כלכליים שדחקו בו להמשיך בחיי העבודה ואעפ"כ, בחר הוא לעבוד במשרה מלאה כנהג הסעות. התובע מדגיש את החשיבות שהוא מוצא בחיי העבודה ואת חיבתו לעבודתו זו והצהרתו מוצאת חיזוק ותמיכה אף בתצהירי אחיו ( יהושוע פרץ) ובנו ( יניב פרץ).

תלושי השכר לחודשים 1-8/19 שהוצגו (מוצג ת/10) מתיישבים עם הצהרה זו של התובע ומלמדים על היותו עובד ברצף מאז שנת 2012, במשרה מלאה.

1. מטעם התובע העיד אף יורם אילוז, מנכ"ל החברה שהעסיקה את התובע, וזה העיד עליו כעובד מסור וחרוץ, איש עבודה שלא נהג לצאת לחופשות, כך שלהנחתו שלו, היה התובע ממשיך לעבוד כל עוד כוחו במותניו. כן הצהיר לגבי ענף נהגי האוטובוס, כי רבים מאלו ממשיכים לעבוד גם עד גיל 80 וכך גם בחברה המעסיקה ולביסוס הדברים צרף הוא את רשימת העובדים בחברה ושנת לידתם (מוצג ת/11) ובזו ניתן למצוא 7 עובדים בשנות השבעים לחייהם (ילידי 1944-1950).

הניסיון בחקירתו הנגדית של מר אילוז להובילו להסתייג מהצהרתו בשל מצב רפואי מכביד של נהגים שגילם מבוגר, לא היה בו כדי להצדיק מסקנה אחרת. מר אילוז אישר אמנם כי בעקבות הקורונה אחד או שניים מהנהגים המבוגרים לא חזרו לעבוד (עמ' 26 שורות 14-15), אולם מדובר בנסיבות ספציפיות שאינן מפורטות כדי אפשרות להסיק מסקנות גורפות. מנגד, יש לציין כי הלה הסביר כי ישנו קב"ט המוודא כשירות לעבודה וכי הנהגים עוברים בדיקות תקופתיות. מכל מקום, הבהיר, התובע ביצע את המוטל עליו כראוי ובמסירות (עמ' 27 -26).

1. הנתבעים ביקשו לשים דגש מנגד על ההכרח החוקי לחדש את רישיון הנהיגה מדי שנתיים ולוודא לשם כך כשירות רפואית וקבלת אישור אופטומטריסט. בהקשר זה, טענו, נמצא קושי שכן ובניגוד לטענת התובע, היה הוא בעל רקע רפואי. בסיכומיה של הנתבעת 2 (בסעיף 25) מפנה היא בהקשר זה לנתונים שונים מהתיעוד הרפואי.

כך למשל, תלונתו מיום 11.12.18 על כאבי גב מזה זמן עם הקרנה לרגל שמאל לעיתים, כשבשאלון תפקודי גב תחתון ציין כי הכאב מגביל את נסיעתו למשך שעתיים (עמ' 164 לתיק המוצגים. צוינו השפעות תפקודיות נוספות). כך למשל, אף תלונתו על ירידה בשמיעה, שנדחה במל"ל ניסיונו לטעון כי היא נעוצה בתאונה. כן מפנה הנתבעת 2 לתחלואה נוירולוגית משנות ה - 2000 (עמ' 175, 178-181 בתיק המוצגים).

1. סבורתני כי המציאות לפיה התובע המשיך לעבוד אף בגיל 70 יום יום וכך גם חלק מחבריו הנהגים, משמעותית הינה ומדברת בעד עצמה ובפרט שעה שהתובע עושה כן חרף הרקע הרפואי הנזכר. ניתן אף להניח שאף חבריו בגילם אינם נטולי רקע רפואי כלשהו.

עם זאת ועדיין, תלונות ספציפיות מצד התובע לגבי קשיי תיפקוד בשל כאבי גב, ובאופן ספציפי – קשיי נסיעה, כמו גם ירידה בשמיעה, הם בבחינת נתונים רפואיים רלבנטיים לעיסוקו הניצבים ברקע ואף אם תאמר כי ביום התאונה או בסמוך לה לא היו מכריעים את יכולתו ובחירתו של התובע להמשיך לעבוד, הרי שניתן להניח השפעתם העתידית באופן שלא היה ממצה את פוטנציאל הבחירה לעבוד עד גיל 80 או מעבר לכך.

אציין כי בכל הנוגע לתחלואה הנוירולוגית, הרי שלא מצאתי בה ממש. עסקינן בארועים נקודתיים שלא נחזה כי סומנו כבעיה כרונית המלווה את חיי התובע. אדרבא, במסמך הרפואי משנת 2002 (בעקבות סחרחורת וחולשה) מצוין כי הבדיקה הנוירולוגית תקינה ומוזכר כי התובע סובל מיתר לחץ דם. התובע אף נחקר בענין זה והמענה שניתן לגבי מצבו הרפואי בהקשר זה, התרשמתי כי היה כן וענייני (עמ' 37 – עמ' 38 שורה 3).

1. בבואי לסכם את הדברים ובדגש על המציאות הידועה במועד התאונה, מצאתי מקום לקבוע כי אכן וכהצהרת מר אילוז, עבודה כנהג בשנות השבעים לחיי העובד אינה בבחינת מחזה נדיר (אף אם חלקם היחסי בכלל העובדים אינו גבוה כטענת הנתבעת 2 בסיכומיה) ובנסיבות דכאן על רקע ההערות הנ"ל, מצאתי מקום לקבוע ע"פ מאזן ההסתברויות כי התובע היה ממשיך בעבודתו עד לימים אלה – בהיותו בגיל 76.
2. אין חולק כי בסיס השכר הרלבנטי לחישוב הפסדי השכר של התובע כיום הינו כ – 5,300 שקלים לצורך חישוב הפסדי העבר. למען הסר ספק, התובע לא טען להפסדי פנסיה.

מיום התאונה - 23.8.19 ועד יום 1.1.25, אז מלאו לתובע 76 שנים, חלפו 5 שנים ו – 4.25 חודשים ובמצטבר: 64.25 חודשים. מכפלת תקופה זו ב – 5,300 שקלים: 340,525 שקלים.

ד.3 - עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

1. התובע מעמיד בסיכומיו ראש נזק זה על סך של 172,000 שקלים לעבר (בחלוקה לפי 3 תקופות) + 144,964 שקלים לעתיד (לפי 1,200 שקלים בחודש עד תוחלת חייו).

הנתבעים מנגד מעמידים ראש נזק זה על סך של 106,000 שקלים, אף הם בחישוב לפי 3 תקופות, אם כי בשינוי מה של חלוקה.

1. נראה כי אכן יש מקום לאבחנה בין תקופות: תקופת האישפוז, תקופת ההחלמה ומתום זו עד תוחלת חיי התובע.
2. בתקופת האישפוז, שנמשכה כשלושה חודשים, אין ספק כי מצבו הרפואי של התובע היה בכי רע ובמידה שחייבה לדאוג לכל צרכו ולסעוד אותו ממש, אלא שהתובע קיבל מענה לכך ממטפליו במוסדות האישפוז הרלבנטיים וללא עלות נטענת.

הסיוע בידי התובע בא מצד בני משפחתו הקרובים, כשעל פי הצהרת התובע אלו נכחו כל שעות היממה לסירוגין ובלילות – שניים מהם, אך על פניו, מדובר היה בליווי שמקורו בדאגה טבעית וייעודו לתמוך, ללוות ולחזק. כך הצהיר למשל, האח יהושוע, שאף ציין כי מדי יום הסיע את רעיית התובע וילדיו למוסד הרפואי וממנו. כך גם ניכר מתצהיר הבן יניב.

אין ספק כי ליווי זה דרש מבני המשפחה כוחות ומאמץ פיסי ונפשי, אולם באין המחשה קונקרטית של אבדן ימי עבודה למי מהמלווים, לא מצאתי מקום לפיצוי בגין מרכיב העזרה המבוקש (8,000 שקלים לחודש), כי אם, וכטענת הנתבעים, כדי העלויות הכרוכות בנסיעות יומיומיות מהמושב למוסד הרפואי וחזרה והוצאות אש"ל (2,000 שקלים לחודש לשיטתם) וזאת כדי סך גלובלי של כ - 3,000 שקלים לחודש ובסה"כ: 9,000 שקלים.

1. בתקופת ההחלמה – משלהי חודש נובמבר 2019 ובמשך כ– 7 חודשים בהם נקבעה לתובע נכות זמנית על ידי המל"ל: התובע מתאר בתצהירו התאמות שנדרשו בביתו לשם מעבר – רמפה, מקלחת מורחבת עם עזרים שונים ומיטה אורתופדית. אף לשיטתו שלו, החודשים הראשונים קשים היו יותר והוא מתאר צורך בסיעוד בכל הפעולות היומיות – עליה וירידה מהמיטה, לבוש, רחצה, הכנת אוכל, עשיית צרכים וניידות. כן תאר קושי בהליכה שאילצו להסתייע בהליכון ובהמשך – במקל הליכה.

אחיו של התובע – יהושוע – מתאר בתצהירו ביקורים יומיומיים מצידו אצל התובע שהוא אף שכנו, כמו גם סיוע בענייני ניידות, הן ע"י הוצאת התובע לטיולים בכסא גלגלים והן לצורך הסעתו לטיפולים או לכל עניין אחר אליו נקרא.

בנו, יניב, מתאר אף הוא בתצהירו צורך מצד אביו בקבלת סיוע בכל פעולה כאדם סיעודי.

התיאור המובא לגבי הצורך בסיוע יומיומי בפעולות שיגרתיות, יש בו מן ההגיון והגם שאינו נושא התייחסות מדוקדקת למניין השעות שנדרש, כמו גם טענה לשכירת שירותי מסייע בשכר, עדיין, נראה כי מדובר בעזרה מוגברת שנדרשה מעבר למקובל בין בני משפחה.

התובע העריך עזרה זו ב – 4,000 שקלים לחודש והנתבעים ב- 2,000 שקלים.

סבורתני כי בנסיבות הענין יש להביא בחשבון כי לא מדובר בהוצאות אש"ל ונסיעות של המסייעים שעיקרם מהמושב, כי אם בעזרה סיעודית יומיומית ומשכך יש לקצוב סכום חודשי העולה על התקופה הראשונה ובפועל - 4,000 שקלים. סה"כ ל – 7 חודשים: 28,000 שקלים.

1. מיום 1.7.20 עד תוחלת חיי התובע – חלפו 4.5 שנים ממועד זה. תיאורו של התובע בתצהירו מלמד כי הוא מצידו, מתוך שאיפתו לעצמאות ועם כח רצון ונחישות, פיתח יכולות להתמודד עם מצבו ובכל זאת, הוא עדיין מוצא עצמו מוגבל ונזקק לעזרה.

התובע תיאר בתצהירו סיוע שקיבל לאורך השנים (לביצוע פעולות אישיות, לקניות להסעה לטיפולים וכד') הן משלושת ילדיו החיים במושב והן מהשניים הגרים מחוצה לו וכך גם מאחיו, מגיסתו. כן סייעו לו לדבריו בתחזוקת הבית, בתבשילים ובקניות שכנים וחברים (שפרטיהם ותדירות הסיוע מצידם לא פורטו). ובכל זאת, חקירתו הנגדית לימדה כי וכמצופה, היקף המסייעים והסיוע פחת עם הזמן והוא מאשר: "היום לא כל כך" (עמ' 35 שורות 20-24) ולגבי אחיו: "כשצריך הוא מגיע" (שם בשורות 27-30). התובע מעיד כי הוא מסוגל להתלבש (עם קושי בגריבת גרב) ולהתקלח לבד (עם ידית אחיזה), כמו גם לבצע עבודות פשוטות בבית (עמ' 38 שורה 22-24; עמ' 39 שורות 21-24).

כך גם עולה מעדותם של הבן, אשר מאשר שאביו מתלבש ומתקלח עצמאית ואף מציין לגבי הסיוע כי הוא נדרש בקניות ובביצוע תיקונים מעת לעת (בעמ' 44 שורה 14 – עמ' 45 שורה 7). אפנה אף לעדותו של האח (בעמ' 42 שורות 9-14).

התובע אף מאשר כי הסיוע המוגבר משהו בביתו נדרש אף מפאת מחלתה של אשתו, אלא שהוא מבהיר כי מפאת מצבו שלו, יכולתו שלו לסייע בידה, לרבות לשם הסעתה לטיפולים, מוגבלת (עמ' 35 שורות 20-26).

יצוין כי הן בנו של התובע והן אחיו הנ"ל מאשרים כי התובע כדבריו (בעמ' 39 שורות 17-19) נוהג כיום בעצמו, אולם זאת לא למרחקים ארוכים ולשיטתם – רק באור יום (בעמ' 24 שורות 20-21; עמ' 44 שורות 22-23).

בכל הנוגע לסיוע בתשלום, טוען התובע כי הוא נוגע לסיוע בעבודות ניקיון הבית (כשמדבריו ניתן להבין כי אשתו היא שנהגה לבצעם ככלל) וכן בעבודות גינון שנהג לבצע (עמ' 39 סיפא לפרוטוקול וסעיף 22 לתצהיר). בפועל, יש לציין, לא הוצגו אסמכתאות לתשלום או לזהות המבצעים ויש אף להביא בחשבון, כאמור, כי חלק מהסיוע שנדרש בעניין זה ובכלל, נעוץ במצבה הרפואי של אשתו.

הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי יש להביא בחשבון שהנכות המשוקללת נושאת מרכיבים שחלקם אינו תיפקודי. זאת ועוד, בכל הנוגע למגבלת ההליכה של התובע, מפנים הם לכך שהתובע התייצב לדיון בלווית מקל הליכה, אך בסיום עדותו מיהר לצאת בלעדיו וחזר לקחת אותו אך בשל פניית בא כוחו אליו כמתועד בפרוטוקול (עמ' 40 שורות 14-16).

בעניין אחרון זה אציין כי אף בהנחה שכך, התובע לא טען כי אינו זז ללא המקל ואין במציאות זו כדי לסתור את הקושי המוצהר לגבי הליכה ממושכת. התובע השיב כי הליכותיו מסתכמות בכרבע שעה לכל היותר (עמ' 39 שורות 3-4).

סבורתני כי מכלול העדויות יש בו כדי ללמד על הבדל משמעותי בין התקופות הקודמות לתקופה זו. אין לצמצם ולהקל ראש, התובע אכן נחזה כמי שעצמאותו ושגרת חייו הנמרצת אינה כתמול שלשום, ולא מבחירה, ובכל זאת, מרכיב העזרה בתקופה זו אינו בבחינת צורך סיעודי צמוד ויומיומי או בקירוב לכך, והוא מצטמצם לסיוע בעניינים המחייבים מאמץ, אם מפאת הכח הפיזי הנדרש ואם מפאת המרחק הנדרש לביצועם. עיקר הסיוע הנדרש בזיקה למצבו שלו (במובחן מרעייתו) אינו בעשייה היומיומית השוטפת, אלא בזו הנדרשת באופן שוטף אך מעת לעת כגינון, קניות מרוחקות, נסיעות מרוחקות, ניקיונות יסודיים יותר בבית וכד'.

התובע בסיכומיו טוען למעשה, ובצדק, כי אין להעמיד בעוכריו את העובדה שאין מוצגת אסמכתא לתשלומים בפועל עבור העזרה המתקבלת, חלקה בתשלום, ולהניח כי זו אינה בנמצא. אין בידי אמנם לקבל את הניסיון לשרבב לסיכומי התובע טענות עובדתיות ספציפיות לגבי עזרה חיצונית שקיבל לטענתו (מנשים שעובדות דרך חברות כ"א ובעלות נקובה – 250 שקלים כל פעם), אולם על פניו נכותו כהיקפה וטיבה ובגילו יובילו כאמור לצורך בעזרה וככל שמקורה בבני משפחה, הרי שכידוע, פיצוי בגינה ינתן רק אם עולה היא על העזרה הניתנת כדרך השגרה על ידי בני משפחה וכך אכן נחזה בענייננו במידת מה [ראו ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580); ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (6/11/12)].

בהינתן כל זאת, סבורתני כי העמדת העזרה החודשית על 1,200 שקלים מצד התובע, אינה רחוקה מהסביר לנסיבות ועדיין, תוך מתן משקל הולם לנכות האורתופדית בעיקר ובהנחה שעם עליית הגיל נדרשת ממילא עזרה ככלל, מצאתי מקום לפסוק סך גלובלי של 120,000 שקלים.

(לצורך ההשוואה למקרים בהם הנכות האורתופדית גבוהה יחסית והנפגע מבוגר ראה, למשל, בת"א (תל אביב-יפו) 35785-01-16 פלוני נ' יואב חדש עבודות מתכת (12.04.21) יליד 1942, נכותו המשוקללת - 62% - 10% נפשית, 58% אורתופדי. נפסק 150,000 שקלים לעבר ולעתיד; ת"א (בת ים) 25567-12-17 פלוני נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (11.07.20) יליד 1937, 30% נכות אורתופדית, נפסק 143,000 שקלים לעבר ולעתיד].

ד.4 - הוצאות רפואיות, נסיעות לעבר ולעתיד

1. התובע מעמיד מרכיב זה בסיכומיו על סך של 85,000 שקלים, תוך שהוא נסמך אף על צפי להחמרה במצבו. לטענתו, המל"ל אישר הוצאות דיור בסך של 40,000 שקלים שמומשו לצורך התאמות שונות בבית המגורים. כן טען כי הוא נדרש להחלפת תחבושות אחת לשנה בעלות של 2,000 שקלים, כמו גם להוצאות נסיעה מוגברות לצורך בדיקות וטיפולים, ולרכישת תרופות.

הנתבעים טוענים מנגד כי מדובר בתאונת עבודה ומשכך כל הוצאותיו הנטענות של התובע – הן רפואיות, הן נסיעות, עזרים רפואיים וכד' מכוסות ע"י המל"ל ו/או בסל הבריאות. באופן ספציפי לגבי החבישה לרגל, הרי שחקירת התובע לימדה כי הוא מקבל החזר מקופת החולים כדי 85% (עמ' 36 שורות 21-22). משכך, מסתפקים הם בפיצוי גלובלי בן 5,000 שקלים.

1. סבורתני כי טענות הנתבעים ונימוקיהם משקפים נאמנה את ההתייחסות הנדרשת למרכיב זה. אוסיף ואומר כי התובע אינו מצביע על הוצאה קונקרטית קבועה וחריגה, ובפרט כזו שאינה מכוסה כאמור וזאת חרף חלוף השנים. עוד אציין, כי אין מקום להנחה סתמית כי מצבו יוחמר.

אסופת החשבוניות והקבלות שהציג התובע (מוצג ת/6) אינה מצדיקה מסקנה אחרת. חלקה משקף הוצאות התאמת מדור (ששילם המל"ל), חלקם טיפולי שיניים, שאינם רלבנטיים בהינתן דחיית תביעתו לפגיעה בשיניו מצד המל"ל, וחלקם תשלומי שכ"ט עו"ד לצרכים שלא פורטו.

משכך, ולצרכים חריגים, ככל שיהיו, מועמד ראש נזק זה על סך גלובלי של 8,000 שקלים.

ד.5 - סיכום נזקי התובע וניכויי המל"ל

1. סיכום נזקי התובע לאור המובא לעיל הוא כדלקמן:
2. כאב וסבל - 127,257 שקלים.
3. אבדן השתכרות - 340,525 שקלים.
4. עזרת צד ג' – 157,000 שקלים.
5. הוצאות רפואיות, נסיעות – 8,000 שקלים.

סה"כ במצטבר: 632,782 שקלים.

1. ניכויים - על פי חוות הדעת האקטואריות שהגישה הנתבעת 2 וללא עוררין (מוצגים נ/8 – קצבת נכות מעבודה, נ/9 – קצבה מיוחדת שחושבה אך עד גיל 80.7), שווי תגמולי המל"ל לאחר קיזוז קצבת זקנה ומענק הדיור הינו (מעבר לנטען בסיכומי הנתבעת 2) 811,891 שקלים.
2. התובע, בסיכומיו, מסכים כי ישנה "בליעה", אך מבקש לסייג את סוגיית הניכויים, משעה שלדידו אין כל וודאות להמשך תשלום הקצבה החודשית המיוחדת שהוא מקבל כיום ואשר שיעורה כ – 4,500 שקלים (מעבר לקצבת הנכות).

טענה זו, אין בידי לקבל משעה שזו מועלית כלאחר יד בשלב הסיכומים וללא התמודדות בדרך המקובלת עם חוות הדעת האקטואריות שהציגה הנתבעת 2 מנגד.

1. סוף דבר
2. לאור האמור ומשעה שהיקף הפיצוי שהתובע נמצא זכאי לו "נבלע" בתגמולי המל"ל, הרי שהוא זכאי לשיעור הרבע מהיקף זה ומשעה שנקבע שהתאונה דנן אינה "מעורבת" ושהחבות כולה רובצת לפתחה של נתבעת 2 בלבד (הנתבעים 1-2), הרי שהתובע זכאי לרבע זה במלואו.
3. אשר על כן, מורה אני על חיוב הנתבעים 1-2 לשלם לתובע פיצוי והוצאות כדי שיעורים אלה:
4. שיעור ה"רבע" – 158,196 שקלים.
5. אגרת המשפט כתשלומה בצרוף הפרשי שיערוך כחוק מיום הגשת התביעה.
6. שכ"ט עו"ד כחוק בשיעור של 15.34% מהסך הנקוב בסעיף א'.

שיעור זה והסך הנקוב בסעיף א' ישאו הפרשי שיערוך כחוק מהיום.

1. יש להפחית את הסך של 15,000 שקלים ששולם לתובע ביום 22.12.20 כ"תשלום תכוף" בהתאם לערכו כיום לאחר צירוף הפרשי שיערוך כחוק (מוצג נ/12).
2. אשר להוצאות הנתבעת 3, הרי שבהתאם למתווה הדיוני המוסכם, הנתבעת 2 תישא בעלות זו לטובתה ובנסיבות הענין זו מועמדת על סך של 15,000 שקלים.
3. טרם סיום אציין כי לא נעלמה מבית המשפט דרישת התובע בסיכומיו לחייב את הנתבעים בהוצאות לדוגמא. אכן נמצא שלב בהליך בו הנתבעים השתהו במעש ולמורת רוחם של התובע ובית המשפט, אולם בסופו של יום, התארכות הברור מעבר לשיגרתי בתביעות מסוג זה, נעוצה היתה בעיקרה בצורך שנוצר בצירוף הנתבעת 3 (למען הזהירות), במחלוקות שנתגלעו בין התובע מצד אחד לבין המבטחות, מצד שני, לגבי ההסכמה הדיונית (חרף ייעודה לפשט) וכן ובהמשך, בינן לבינן בעקבות הסכמת התובע והנתבעת 3, כמו גם הצורך, בסופו של יום לברר וליתן את הדעת לסיווגה של התאונה והכל כמפורט לעיל.

אכן, אין הדעת נוחה מכך שהתובע, אדם מבוגר, שניזוק באופן ממשי מסיים הליך זה אך לאחר 4.5 שנים (שבכללן עיכוב שהיה במתן פסק הדין), אך יש לזכור שעיקר פיצויו מקורו במל"ל.

אין להעניש את המבטחות על ניהול מחלוקות כנות וסבירות שנתעוררו כמובא לעיל. מכל מקום, לא התרשמתי כי יש הצדקה לייחס לב"כ הנתבעות כוונה לנקוט זלזול או סחבת כטענת ב"כ התובע בדיון השני ואין אלו הנסיבות בהן תיפסקנה הוצאות לדוגמא.

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, ה' שבט תשפ"ה, 03 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.

 

אורית סלהוב (חדד), שופטת