תמצית פסיקה - אופניים חשמליות

בית המשפט מתמצת את הפסיק הנוגעת לאופניים חשמליות

 

 

 

בית משפט השלום בפתח תקווה
ת"א 55071-12-16      תיק עזר

 

 

בפני	כבוד השופטת  ריבה שרון
תובעים		1. עזבון המנוח פלוני ז"ל 2. פלונית 3. פלוני 4. פלונית
נגד
נתבעים		1.פלוני 2.שומרה חב' לביטוח בע"מ 3.קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים

 

פסק דין

 

רקע

1. ביום 6.8.12 רכב המנוח, מר מ.מ. ז"ל יליד 1940 (להלן: "המנוח"), על אופניו החשמליים, ונפגע באופן קשה מרכבו של נתבע 1 (להלן: "הרכב"). ביום 17.7.13, לאחר אשפוזים ממושכים בבתי חולים ובמוסדות שיקום, הלך לעולמו.  

ההליך, הצדדים

2. לפני תביעת עזבונו של המנוח (להלן: "העזבון"), שיורשיו הם התובעים 2-4, ותביעת הנ"ל כתלויי המנוח. תובעת 2 היא אלמנתו של המנוח, ואילו נתבעים 3 ו-4 הם ילדיו הבגירים.

התביעה הוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 (להלן "החוק").

3. התובענה הוגשה כנגד נתבע 1, שהיה בעלים ונהג ברכב הפוגע, וכנגד נתבעת 2 - מבטחת הרכב בביטוח חובה. 
4. אין מחלוקת כי לאופניים החשמליים לא היה ביטוח חובה כדין. אף אין מחלוקת שלא ניתן היה, במועד התאונה או היום, לבצע ביטוח מסוג זה לכלי של 'אופניים חשמליים'.
5. בעבר, הוגשה תביעת המנוח עצמו, בת.א 208080-11-12 (להלן: "התביעה המקורית"). לאחר שהלך לעולמו, תוקן כתב התביעה (פרוטוקול הדיון מיום 22/10/13 בתביעה המקורית), על דרך של תיקון זהות התובע, ל"עיזבון המנוח" פלוני, ונתבקשה שהות לקבלת צו קיום לצוואתו. 

        ביום 10/12/12 – הגישו התובעים, במסגרת התביעה המקורית, בקשה להוספת התובעים 2-4 דנן - האלמנה וילדי המנוח, בנימוק שהם יורשיו על פי צו קיום צוואה, שצורף לבקשה.

6. לנוכח  טענות הנתבעים 1-2 כי האופניים החשמליים עליהם רכב המנוח עונים להגדרת "רכב מנועי" מכוח החוק, ובהיעדר קיומו של ביטוח חובה כאמור, ביקשו התובעים במסגרת התביעה המקורית, ביום 6/3/14, לתקן את כתב התביעה ולהוסיף כנתבעת נוספת את נתבעת 3 (להלן: "קרנית"). במסגרת כתב התביעה המתוקן, טענו התובעים 2-4 לראשונה, שהמנוח תמך בהם כלכלית (ס. 6 לכתב התביעה המתוקן הנ"ל). הנתבעים1,2 והנתבעת 3 הגישו כתב הגנה לתביעה המקורית המתוקנת. ביום 1/7/16, עקב מחדלי התובעים, נמחקה התביעה המקורית, והוגשה מחדש בתיק זה דנן. הדיון בו המשיך מאותה נקודה, ותחת כתבי הטענות דלעיל.

הראיות

7. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של נתבעים 2-4 , שנחקרו על תצהיריהם;

        מטעם נתבעים 1-2 לא הוגשו תצהירים ולא זומנו עדים;

        מטעם קרנית הוגשה חוות דעתו של המומחה מר זיו שוורץ, בתחום האופניים החשמליים (להלן: "המומחה"). המומחה נחקר על חוות דעתו; קרנית זימנה לעדות גם את מר ד.ב המנהל מזה 30 שנה את חנות האופנים ממנה רכש המנוח את האופניים החשמליים דנן;

מטעם הצדדים הוגשו תיקי מוצגים. 

המחלוקת המשפטית - שאלת סיווגם של אופניים החשמליים

8. הצדדים חלוקים בשאלה האם אופניים חשמליים הם "רכב מנועי" כהגדרת החוק, וכפועל יוצא מכך - בעליו חייב לרכוש ביטוח חובה על פי פקודת ביטוח רכב מנועי תש"ל- 1970 (להלן: "פקודת ביטוח רכב מנועי"); לחילופין, האם יש לראות בהם אופניים רגילים לכל דבר.
9. סוגיית אפיונם ומעמדם המשפטי של האופניים החשמליים טרם זכתה להתייחסותו של המחוקק. נוכח ריבוי תאונות שבהן מעורבים אופניים חשמליים, נזקי גוף קשים בחלק מהן, חוסר אחידות בהכרעות שניתנו ע"י ערכאות ומותבים שונים מהערכאות הדיוניות. בכלל זה – ע"י בתי משפט השלום השונים, וע"י בתי משפט מחוזיים, לרבות בכובעם כערכאת ערעור. הליכים רבים מתנהלים עד תום, כשבעלי דין אוחזים בעמדתם, המונעת מטבע הדברים, בד"כ, מטעמים כלכליים. כאמור, בהעדר הסדר חוקי, מפאת חשיבות המחלוקת לענייננו, ובהעדר הלכה מחייבת, אציין להלן הכרעות עיקריות המשקפות את מחלוקת הפוסקים בעניין שבנדון. בית המשפט העליון.
10. כך למשל, בת.א. (שלום תל אביב) 23489-01-13ש.צ. נגד ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 24.10.15); ות.א. 52142-03-16 א.מ. נגד ט.נ. ואח' (ניתן ביום 10.11.18), קבע כב' השופט מנחם קליין, שאופניים חשמליים לא עונים על הגדרת "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפלת"ד, וכי דינו של רוכב האופניים החשמליים כדין הולך רגל ולכן על מבטחת הרכב שפגע בו לפצותו. על פס"ד זה הוגש ערעור לבימ"ש המחוזי בתל אביב, ראו התייחסות להלן); גם כב' השופט יובל גזית בת.א. (שלום ת"א) 40657-07-16 א.ש. נגד א.ז. (ניתן ביום 18.10.18) קבע, שאופניים חשמליים לא מהווים "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק. על פסק דינו של כבוד השופט יובל גזית הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, כמפורט בהמשך;  דעה שונה הביע כב' השופט אלדד נבו ב ת.א. (שלום כפר סבא) 43305-07-16 פלוני נגד ישיר אי.די.אי חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 16.8.17), כשקבע כי אופניים חשמליים  מהווים רכב מנועי כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. על פסק דין זה הוגש ערעור, אשר נדחה בהסכמת הצדדים, לאחר שחברת הביטוח פיצתה את המערער בהתאם להסכמה אליה הגיעו הצדדים.
11. לא מכבר, ניתנו באותו עניין שני פסקי דין סותרים ע"י ערכאת בית המשפט המחוזי, האחד ע"י בית המשפט המחוזי בתל-אביב, והאחר ע"י בית המשפט המחוזי בחיפה:

        בע"א (ת"א) 56471-10-18 פלונית נ' אור בן שרון זילברשטיין (פורסם ביום 17.11.19) (להלן: "עניין פלונית"), (ערעור על פס"ד בת.א. (שלום ת"א) 40657-07-16 הנ"ל), קבע בית המשפט, בהרכב של שלושה שופטים, כי אופניים חשמליים תקניים אינם עונים על הגדרת "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

ביהמ"ש קבע בין היתר, כדלקמן:

        "עיקר המחלוקת באשר לאפיון אופניים חשמליים בהתאם להגדרה בחוק הפיצויים נוגעת לביטוי "הנע בכוח מיכני", כאשר השאלה אינה אם בשעת התאונה הונע הרכב בכוח מכני, אלא אם בשעת התאונה ניתן היה לעשות שימוש בכוח המכני של הרכב" (ס' 43 לפסק הדין);

        וכן: "..לצורך הגדרת רכב כ-"רכב מנועי" יש צורך שזה ינוע בעזרת כוח מכני, אך המחוקק לא קבע האם הנעת אותו "רכב מנועי" תהיה רק בעזרת אותו כוח מכני, ואף לא קבע האם התנאי הנ"ל פירושו בעיקר הנעת הכלי על ידי הכוח המכני.

אם נבחן מהפן המילולי בלבד, ולאור הפסיקה אשר הכירה בכך שדי בכך שקיים פוטנציאל של הרכב להיות מונע על ידי כוח מכני ואין חשיבות אם בשעת התאונה אכן הופעל אותו כוח מכני, נשאלת השאלה האם עצם העובדה שקיים מנוע עזר אשר בעזרת פעולת דיווש ניתן להפעילו במהירות העולה על 6 קמ"ש, מספיקה לצורך הגדרת האופניים החשמליים כ-"רכב מנועי" לעניין חוק הפיצויים, או שמא קיים צורך כי עיקר הכוח המניע את האופניים החשמליים יהיה כוח מכני אשר מסופק על ידי מנוע העזר אשר מותקן באופניים החשמליים.

בברירה זו, לעניין פירושו של החוק, עלינו למצוא את הפתרון המטיב ביותר מבחינת שיקולי המדיניות, לא כאפשרות הטובה ביותר אלא ככזו אשר מתיישבת עם אפשרות לפרשנות ראויה של החוק." (ס' 76 לפסק הדין); ובהמשך:

"סבורני כי גם המחוקק בישראל סבר כי אופניים חשמליים תקניים אכן דומים לאופניים רגילים ומהווים את אותו סיכון תחבורתי, כאמור, אופניים חשמליים תקניים בישראל יכולים להגיע למהירות של 6 קמ"ש ללא דיווש כלל, אך מעל למהירות זו על רוכב האופניים החשמליים לדווש כדי להניע את מנוע העזר. כמו כן, כאשר האופניים החשמליים מגיעים למהירות 25 קמ"ש מנוע העזר מפסיק לעבוד ועל רוכב האופניים לדווש עצמאית כדי לעבור מהירות זו.

כאמור, שונים הדברים לכאורה בסוגיית האופניים החשמליים הלא תקניים אשר כוללים בחובם סיכון תחבורתי גבוה יותר, כאשר חלקם יכולים להגיע למהירויות גבוהות הרבה יותר מ-25 קמ"ש ללא שימוש בדוושות, יכולים להיות כבדים יותר ובהתאם גם מסוכנים יותר ודומים במהותם לאופנועים." (ס' 78 לפסק הדין).

בית המשפט, בעניין פלונית הנ"ל, לא נדרש לדון בשאלת הגדרתם וסיווגם של אופניים חשמליים לא תקניים, ולא קבע מסמרות בנושא זה.

12. מנגד, מספר חודשים קודם לכן, קבע בית המשפט המחוזי בחיפה, כערכאה ראשונה מפי דן יחיד, בת.א. 10767-06-14עזבון אסולין נ' דרוויש ואח' (פורסם ביום 27.9.19) (להלן: "עניין אסולין") כי אופניים חשמליים נכנסים לגדרו של אחד ממצבי הריבוי שבסעיף 1 לחוק הפיצויים והוא נחשב ל"רכב מנועי".

כבוד השופט  כמאל סעב, קבע באותו ענין, בין היתר, כדלקמן: "ההגדרה הבסיסית של רכב מנועי בנויה מהיסודות הבאים: (1) רכב; (2) הנע בכוח מכני; (3) על פני הקרקע; (4) עיקר ייעודו של הרכב לשמש לתחבורה יבשתית." (ס' 47 לפסק הדין);

        "...האופניים החשמליים עליהם רכב המנוח, כמו יתר האופניים החשמליים הנעים בכבישים, במהירות רבה, באמצעות מנוע עזר חשמלי, אינם משמשים ככלי משחק לילדים, אלא משמשים למטרות תחבורה יבשתית, על מנת לנוע ממקום למקום ולדוגמא: להגיע למקום עבודה, לבית ספר וליעדים אחרים ושונים." (ס' 53 לפסק הדין); וכן:

        "ההגדרה של רכב מנועי בחוק הפיצויים כללה בעבר אופניים עם מנוע עזר, עד השינוי שנערך בהגדרה זו במסגרת תיקון מס' 5 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשמ"ב – 1982, שלאחריו בא גם תיקון מספר 4 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשמ"ג 1983." (ס' 56 לפסק הדין);

        "כוונת המחוקק בתיקון זה, לא הייתה להוציא את 'האופניים עם מנוע עזר' מהגדרת המונח "רכב מנועי" לפי חוק הפיצויים, והם נשמטו מתוך הגדרה זו בשל ריבוי שאינו נחוץ ולא מתוך כוונה להוציאם מכלל ההגדרה של "רכב מנועי"." (ס' 58 לפסק הדין);

        "יוצא אפוא, לטעמי, כי האופניים החשמליים נכנסים לגדרו של אחד ממצבי הריבוי שבסעיף 1 לחוק הפיצויים והוא נחשב לרכב מנועי." (ס' 63 לפסק הדין); ובהמשך:

        "מתבקשת המסקנה כי האופניים החשמליים מהווים "רכב מנועי" כהגדרתו של מונח זה בסעיף 1 לחוק הפיצויים והם נכנסים לאחד ממצבי הריבוי שבהגדרה וכי מחיקתו מההגדרה המקורית באה בשל ריבוי "שאינו נחוץ", כאמור בדברי ההסבר." (ס' 67 לפסק הדין).

13. הנתבעת 3, קרנית – מבקשת ללכת בדרכו של בית משפט המחוזי בתל אביב בעניין פלונית הנ"ל, ואילו נתבעים 1-2 נאחזת בזו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין אסולין. לחילופין, טוענים נתבעים 1-2, שגם אם תתקבל עמדת בית המשפט בעניין פלונית, הרי שהמצב המשפטי בענייננו שונה; לשיטתם – שם, האופניים המעורבים היו אופניים חשמליים תקניים, בשונה מהאופניים המעורבים בתאונה מושא ההליך דנן.
14. הגישה, הדרך, המסקנה, והתוצאה אליה הגיע בית המשפט בפסק הדין בעניין פלונית – נכונים בעיני, ומביאים לתוצאה המתבקשת בסוגיית האופניים  החשמליים, לנוכח המצב החוקי (או ליתר דיוק – הלקונה בו), השורר כיום בישראל. נימוקי פסק הדין הארוך והמקיף בעניין פלונית  מאלפים וחשובים להבנת המסלול שהותווה עד למסקנה הסופית, אך כדי שלא להאריך, הסתפקתי בציטוט מקצתם.
15. אני קובעת אפוא שאופניים חשמליים תקניים אינם עונים על הגדרת "רכב מנועי" בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. 

האם האופניים המעורבים בתאונה דנן היו אופניים חשמליים תקניים, והמשתמע מכך לענייננו

16. לאחר שקבעתי כי עמדתי כעמדתו של בית המשפט המחוזי בעניין פלונית, יש לבחון ולהכריע בשאלה האם האופניים עליהם רכב המנוח במועד התאונה היו 'אופניים תקניים'.

        ככל שאקבע כי מדובר באופניים תקניים הרי שאין מדובר ברכב מנועי; במקרה כזה - יש לראות במנוח הולך רגל, ונתבעים 1-2 יחויבו לשאת בפיצוי בגין התאונה, מכוח פוליסת ביטוח החובה של הרכב הפוגע.

        אם תתקבל טענת נתבעים 1-2 כי האופניים עליהם רכב המנוח היו אופניים חשמליים לא תקניים, יהא עלי לקבוע האם יסווגו כ"רכב מנועי", אם לאו.

אזכיר, כמצוין לעיל, שבעניין פלונית לא נעשתה (ולא נדרשה) הכרעה בעניין זה.

17. אין מחלוקת בין הצדדים, שהאופניים החשמליים עליהם רכב המנוח היו בעלי מנוע עזר, כאשר פעולת דיווש מפעילה את המנוע החשמלי, ככוח עזר לצורך הנעה.

        ראו בעניין זה בין היתר את חקירתו של המומחה מטעם קרנית (בעמ' 10 לפרוטוקול ):

        "ש. האופניים הספציפיים האלה איך בעצם עבד אז ההנעה שלהם?

ת. דיווש ברגע שהתחלת לדווש המנוע החשמלי קלט על ידי חיישן הממוקם באזור הדוושות את תנועת הדיווש ואז הכניס את המנוע החשמלי לפעולה.

ש. לכל אורך הדרך היית חייב לדווש במקביל למונע?

ת. במידה ורצית שהמנוע החשמלי יעבוד כן. כל מקום שבו רצית שהמנוע החשמלי יעבוד, בין אם מדובר בירידה או עליה ודיווש, המנוע החשמלי עבד.

ש. אם הדגם הזה הייתה אפשרות לדווש בלי שהמנוע עובד? רק לדווש?

ת. על פי התמונות מדובר בדגם שיובא על ידי חברה מסודרת לארץ שעמד בתקנים. לפי מה שנראה מהתמונות מהמידע הזה מדובר בדגם חוקי."

18. לא נטען, ולא הוכח, כי המנוח ביצע באופניים החשמליים שינויים או שיפורים; גם לא נטען כי הותקנה באופניים מצערת.

מר ד.ב , מנהל החנות בה רכש המנוח את האופניים החשמליים, העיד כי מכר אותם כפי שהם. כלומר, לא בוצעו בהם שינויים, לא הותקנו עליהם אביזרים שאפשרו את הפעלתם ללא דיווש, וכי באופן כללי - החנות מוכרת את הכלים כפי שהם מגיעים ללא שינויים (ר' חקירתו עמ' 17-18 לפרוטוקול). עדותו הייתה מהימנה עלי, ולא נסתרה.

19. בנסיבות העניין, אני קובעת שלא הוכח כי בוצעו באופניים החשמליים המעורבים בתאונה שינויים או שיפורים, שבגינם הפכו ל'אופניים חשמליים לא תקניים'.

טענת נתבעים 1-2 כי האופניים המעורבים בתאונה לא היו אופניים תקניים בשל המצב החוקי במועדי היבוא, הרכישה והתאונה:

20. לטענת הנתבעים 1-2 , כדי להכריע בשאלת תקינות האופניים החשמליים, יש לבחון את הוראות הדין שחלו במועד התאונה.

לשיטתם, הן במועד רכישת האופניים החשמליים והן במועד התאונה, היה אסור ולא חוקי לרכב על אופניים חשמליים מכל סוג שהוא.

למעשה, במועדים אלו לא הייתה כל הוראת חוק שהתירה רכיבה על אופניים חשמליים ולא הייתה כל הוראת חוק שהגדירה אופניים תקניים.

עוד לשיטת הנתבעים 1,2, טענתם  לא עומדת בסתירה לפסק הדין בעניין פלונית, מכיוון שבית המשפט שם בחן את תקינות האופניים שנרכשו לאחר שנת 2014. לגישתם - במועד הייבוא, הרכישה והתאונה, לא היה מדובר באופניים חשמליים תקניים, אלא  ב"אופניים עם מנוע עזר"; מפנים הם להיסטוריה החקיקתית, הן בפקודת התעבורה והן בחוק הפיצויים, וטוענים  שעד לתיקון משנת 2011 שפקע בשנת 2012 , ועד התיקון משנת 2014 שהחזיר להגדרה את האופניים החשמליים עם מנוע עזר - יש לראותם כחוסים תחת הגדרת "אופנוע" בתקנות התעבורה; כך, משנת 1990 ועד שנת 2014 (למעט אותם 13 חודשים במהלכם היו קיימות הוראות שעה) לא הייתה קיימת הגדרה לאופניים עם מנוע עזר ואף לא הגדרה שפטרה מחובת רישוי או רישום; בשנת 1990 תוקנה הגדרת "רכב מנועי", באופן שאופניים ותלת אופן עם מנוע עזר, הוצאו ממצבי הריבוי,  זאת במקביל לשינוי תקנות התעבורה שביטלו את הגדרת "אופניים עם מנוע עזר"; מאז שנת 1990 קבע המחוקק שכל הכלים הדו גלגליים הם "אופנוע", בין אם מדובר באופנוע עם מנוע בנפח של 1,000 סמ"ק, ובין אם באופניים עם מנוע עזר; זה הדין מבחינת המחוקק, מאז 1990 ועד שנת 2014; בנוסף, טוענים הנתבעים שקרנית מנסה לטשטש בסיכומיה את פקיעת הוראות השעה, ולשים דגש על קיומו של תקן משנת 2010 שאין לו רלבנטיות. לגישתם, אפוא, כל האופניים החשמליים הם 'רכב מנועי', אין זה משנה אם הם תקניים או לא תקניים,  אך במקרה זה מדובר באופניים לא חוקיים מרגע הגעתם לארץ, דרך רכישתם ועד התאונה, יש לקבוע שאינם תקניים גם לפי פס"ד פלונית.

21. לטענת קרנית - מנגד, הגדרת רכב מנועי בחוק הפלת"ד לא כבולה להגדרת 'רכב מנועי' בפקודת התעבורה ותקנותיה. זאת כפי שנקבע בע"א 2606/06דיווי שפורן נ' זק תורג'מן (להלן: "עניין שפורן"). זו גם הייתה נקודת המוצא של בית המשפט בעניין פלונית, שם נקבע כי יכול ולא יהיה הכרח שתהיה חפיפה בין שתי ההגדרות.

מפנה קרנית לכך שמסקנתו של בית המשפט בעניין פלונית, לפיה אופניים חשמליים שהנעתם גם בדיווש - אינם 'רכב מנועי' כהגדרתו בחוק הפלת"ד, נובעת מההבדל בצורת ההנעה של אותם "אופניים חשמליים", בהם הפעלת המנוע החשמלי אפשרית רק בדיווש. טוענת קרנית, שעובדתית, זה היה למעשה המצב הטכני של אופניים החשמליים עליהם רכב המנוח.

עוד טוענת קרנית, שמאז שנת 2010, יבוא אופניים חשמליים מחייב עמידה בתקן האירופאי 15194 EN , שאומץ בצו היבוא מאותה שנה. ביום 9.3.10, חוקק צו יבוא חופשי שקבע כי ייבוא לישראל של אופניים חשמליים מותר רק אם הם עונים על התקן האירופאי הנ"ל. דרישות התקן מחייבות, בין היתר, שהפעלת מנוע עזר של האופניים החשמליים תהיה בעזרת דוושת האופניים; לכן - כלי שמקיים דרישה זו, אינו רכב מנועי לעניין חוק הפלת"ד. לכן, גם ביום התאונה עמדו בתוקפן הוראות חוק שקבעו אילו אופניים חשמליים תקניים, ואילו לא; 

בנוסף, גורסת קרנית שגם אלמלא היה תקן ישראלי המפנה לתקן האירופאי, וגם אלמלא היה קיים צו-יבוא, המפנה לתקן האירופאי - ההגדרה בחוק הפלת"ד לא הייתה כפופה להוראות שבחיקוק אחר; 

על כן, כך לשיטתה - אין לקבל את הטענה שמדובר ב'אופניים חשמליים לא תקניים'.

22. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, איני מקבלת את טענת הנתבעים 1,2 בנושא הנדון, ואנמק.

בחודש פברואר 2010 התקין משרד התחבורה את תקנות התעבורה (תיקון והוראת שעה) התש"ע 2010, בהן הוגדרו אופניים חשמליים כ"אופניים עם מנוע עזר". נקבע, בין היתר, כי ההספק המרבי של המנוע לא יעלה על 250 ואט וכי מהירות האופניים החשמליים לא תעלה על 25 קמ"ש, כאשר המנוע החשמלי יופעל באמצעות דוושות האופניים. הגיל המינימלי לרכיבה יהא 14 שנים, ולא נקבעה חובת רישוי ורישום.

הוראת השעה פורסמה ב-4.2.2010 ותוקפה פג ב-4.3.2011.

האופניים מושא התאונה נרכשו ע"י המנוח ביום 21.5.12.

ביום 6.8.12 אירעה התאונה.

בשנת 2014 התווספה הגדרה חדשה לסעיף 1, סעיף ההגדרות בתקנות התעבורה , שעניינה 'אופניים עם מנוע עזר'. בית המשפט המחוזי, בעניין פלונית, סיכם את עקרונותיה: "עד מהירות של 6 קמ"ש ניתן להפעיל המנוע ללא דיווש, מעל מהירות זאת ועד למהירות של 25 קמ"ש תנאי הכרחי לפעילות המנוע, דיווש בלבד, ומעבר למהירות זאת, המנוע חדל מלפעול, תוך איסור להפעלת המנוע או חידול פעולתו באמצעות מצערת ידנית. בנוסף, איסור לרכיבה במדרכה, אלא רק בכביש, ופטור מרישום האופניים החשמליים והיזקקות לרישיון נהיגה."

23. אכן, כטענת נתבעים 1-2, במועד הרכישה והתאונה, פקעה הוראת השעה משנת 2010 במסגרתה הוגדרו אופניים חשמליים כ-"אופניים עם מנוע עזר" ורק בשנת 2014 התווספה הגדרה חדשה לסעיף 1בתקנות התעבורה. אולם,  אין בכך כדי להביא למסקנה  מרחיקת הלכת כשיטתם, לפיה בהיעדר הגדרה בתקנות התעבורה במועד הרכישה ובמועד התאונה, יש לקבוע שהיה אסור ולא חוקי, לייבא או לרכוש או לרכב על אופניים חשמליים מכל סוג שהוא.
24. ראשית, נתבעים 1-2 לא הוכיחו קיומו של איסור בדין לייבוא, מכירה או רכיבה על אופניים חשמליים בתקופה הנדונה.

        אני מוצאת ששעה שהמחוקק לא אסר על ייבוא, מכירה ורכיבה על אופניים חשמליים, הרי שאלו היו מותרים.

יש להבחין בין 'איסור', לבין 'היעדר חקיקה או הסדרה';

לטעמי – בטענת נתבעים 1-2 , יש משום ערבוב  מין שאינו במינו.

25. קרנית הפנתה לצו יבוא חופשי (תיקון מס' 2) התש"ע (ק"ת 1598 התש"ע עמ' 253)משנת 2010, שם נקבעו הכללים לייבוא "אופניים עם מנוע עזר", כדלקמן:

        "בידי היבואן אישור מעבדה לרכב על עמידת האופניים בתנאים אלה:

        א. ההספק המרבי של המנוע החשמלי אינו עולה על 250 וואט.

        ב. המנוע החשמלי מופעל באמצעות דוושות האופניים.

        ג. הספק המנוע יורד עם העלייה במהירות האופניים ומנוע מפסיק פעולתו כאשר מהירות האופניים עולה על 25 קמ"ש.

        ד. האופניים תואמים את דרישות התקן האירופאי 15194 EN והוראות לעניין יישום התקן בישראל, שקבע מנהל אגף הרכב במשרד התחבורה והעומדות לעיון הציבור באגף הרכב."

26. המומחה מטעם קרנית נחקר אף לעניין תקן זה, והשיב (בעמ' 4-5 לפרוטוקול), כדלקמן:

        "ש. אנו עוסקים בתאונה ישנה משנת 2012. אתה מסכים איתי שבזמן הזה כל אופניים שנעו בכבישי ישראל היו לא חוקים ולא תקניים כי לא היו תקנות?

ת. כל אופניים חשמליים שיובאו גם באותה שנה היו חייבים לעבור על פי צו זמני, התקינה הייתה קיימת משנת 2009. היא דרשה מכל האופניים לעמוד בפרמטרים מקבילים לתקינה האירופאית. זו, דרשה שאופניים יוגבלו ל-25 קמ"ש בכוח הדיווש והמנוע ביחד, יוגבלו למנוע בהספק של 250 וואט וללא מצערת באותה התקופה.  התקינה הייתה קימת מאז ומעולם. התקנות הרלוונטיות השתנו מעת לעת.

ש. התקינה שאתה מדבר עליה איזה תקינה זאת? מפנה לחוו"ד. מתי התקן נכנס לתוקף.

ת. 2009,2010.

ש. על פי התקן הזה היה ניתן לייבא לארץ אופניים חשמליים שעומדים בתקן הזה?

ת כן תקניים בלבד.

ש.ת הם לא היו צריכים רישוי.

ש. בשנת ה-2010 הייתה הוראת שעה שהייתה תקפה לשנה והיא פקעה בינואר 2011.

ת. נכון.

ש. מינואר 2011 היה אסור למכור כאלה אופניים ללא רישוי?

ת. לא, היה מותר למכור אופניים כאלה. הרישוי הוא לא רלוונטי כי אתה מדבר על רישוי של רכב. מכון התקנים והמדינה אפשרו להביא את האופניים. בזמן שבו היו תקנות זמניות, אפשרו להביא אופנים חשמליים על פי אותו תקן שאומץ והוא התקן האירופאי.

ש.ת זה מה שהתבצע בפועל. כדי להביא אופניים חשמליים לישראל, כל יבואן היה חייב לעבור דרך מכון התקנים. מכון התקנים היה בודק את אותו אב טיפוס וזה תהליך שקיים גם היום ואת התאמתו לתקן האירופאי, וברגע שאותו אב טיפוס עבר את המבחנים של התקן היה אפשר להביא אותו ולמכור אותו."

27. כאמור, ייבוא של אופניים עם מנוע עזר (כך בלשון המחוקק), הוסדר כבר בשנת 2010 ועל כן היה מותר בדין. טענת הנתבעים 1-2 כי היה בלתי חוקי לייבא אופניים עם מנוע עזר במועד התאונה - נדחית.
28.   אני קובעת אפוא שהוכח כי ייבוא אופניים עם מנוע עזר היה מותר, בתנאים שפורטו.
29. נתבעים 1-2 גם לא הוכיחו קיומו של איסור בדין למכירה או רכיבה על אופניים חשמליים בכלל, או של אופניים עם מנוע עזר, שייבואם מותר בדין, בפרט. 
30. כאמור, שוכנעתי כי מקום בו הוכח כי ייבוא האופניים החשמליים עם מנוע עזר היה מותר כל עוד האופניים עומדים בתנאי התקן, ולכל הפחות, כל עוד לא נאמר אחרת ע"י המחוקק - הרי שיש לקבוע, בהתאמה, שמותר גם למכור את המוצר, ואף לעשות בו שימוש.        
31. לעניין פקיעת הוראות השעה הנ"ל שבתקנות התעבורה, ועד להוספת ההגדרה בשנת 2014 :  אין בידי לקבל את הטיעון כי בתקופה זו יש להגדיר אופניים עם מנוע עזר, כאופנוע או כאופניים חשמליים לא תקניים.   בהקשר זה, חוק הפלת"ד לא מגדיר אופניים חשמליים או אופניים עם מנוע עזר- כ"אופנוע", לא במועד התאונה, ובטח לא היום.
32. קרנית הפנתה בסיכומיה לעניין שפורן, שםפסק בית המשפט כי הקורקינט המכני לא עונה להגדרת "רכב מנועי" על פי חוק הפלת"ד, וקבע בן היתר בעמ' 14 לפסק הדין כדלקמן:

        "אולם התייחסותה של פקודת התעבורה להגדרת "רכב" או "רכב מנועי" אינה מכרעת לצורך סיווג הכלי לצורכי חוק הפיצויים. תכליותיה של פקודת התעבורה ותכליות חוק הפיצויים שונות זו מזו. הראשונה נועדה להסדיר ברגולציה את תנאי השימוש ברכבים המונעים בכח מכני. השני נועד ליצור מסגרת לפיצוי על פגיעה בתאונת דרכים בלא הוכחת אחריות. פועל יוצא מכך הוא, כי גם אם נאמר שהקורקינט המכני מהווה "רכב מנועי" לצורך הגדרת פקודת התעבורה, ועל כן הוא חייב ברישוי וביטוח, אלמלא היה איסור כללי ביבוא ובשימוש בו, כפי שהמצב בעת זו, גם אז אין בכך כדי להכריע את שאלת סיווגו כ"רכב מנועי" לצורך חוק הפיצויים, המניח דגש על עיקר ייעודו של הכלי לשמש לתחבורה יבשתית. ייעודו העיקרי של הקורקינט המכני ככלי משחק בידי ילדים, להבדיל מייעוד תעבורתי, שולל את סיווגו כ"רכב מנועי" לצורך חוק הפיצויים. מסקנה זו מקבלת חיזוק מהעובדה כי, כאמור, הוא אינו מותר כלל ביבוא ובשימוש בישראל, וכי במציאות החיים לא ניתן ככל הנראה לזכות ברישוי ובביטוח השימוש בו כל עוד חל איסור על הבאתו ועל השימוש בו."

33. נתבעות 1-2 נאחזות במרווח הזמן בו פקעה הוראת השעה, מיום 4.3.2011 ועד להגדרת אופניים עם מנוע עזר בפקודת התעבורה בשנת 2014 ; זאת, בניסיון לבסס את טענתן, שבאותו פרק זמן היו האופניים החשמליים לא תקניים, ועל כן לכאורה הם עונים להגדרת "רכב מנועי" בחוק הפלת"ד.   

כאמור בעניין שפורן, התייחסות פקודת התעבורה (או במקרה זה - היעדר התייחסות בה) לאופניים עם מנוע עזר, לא מכרעת בשאלת סיווג האופניים החשמליים לצורך חוק הפלת"ד.

34. צודקת קרנית, שאין לקבל את טענת נתבעות 1-2 , על פיה אופניים חשמליים שהיו תקניים עד ליום 4.3.11 , הפכו בן לילה ללא תקניים ביום 5.3.11 , עת פקעו תקנות התעבורה, הפכו בין לילה לרכב מנועי לפי חוק הפלת"ד. מכל האמור, טענה זו של נתבעים 1-2 נדחית.

סיכום שאלת תקינות האופניים החשמליים:

35. שבתי ועיינתי בטענות נתבעים 1-2 , כי האופניים החשמליים עליהם רכב המנוח היו אסורים לרכיבה במועד התאונה, ועל כן אינם תקניים.

איני מוצאת הגיון משפטי או מעשי בטענה זו.

        לא הוכח כי הייבוא, המכירה או הרכיבה על אופניים חשמליים במועד התאונה היה אסור.

        הייבוא של אופני המנוח היה מותר ולא נעשה בניגוד לחוק.

מדובר באופניים חשמליים שעמדו בתקן האירופאי במועד רכישתם ובמועד הרכיבה עליהם.

        לא הוכח כי נעשו באופניים החשמליים כל תיקון או שינוי.

מכל האמור, אני קובעת כי האופניים החשמליים עליהם רכב המנוח במועד התאונה היו אופניים חשמליים תקניים- ועל כן אין לראות בהם רכב מנועי לצורך חוק הפלת"ד.

לסיכום שאלת החבות:

36. האופניים החשמליים עליהם רכב המנוח במועד התאונה היו אופניים תקניים ועל כן אינם עונים להגדרה של רכב מנועי לפי חוק הפלת"ד.

התוצאה מן האמור לעיל היא, שהמנוח לא נחשב "נהג חסר ביטוח", אלא "הולך רגל" ולכן - קיימת זכות תביעה הן לעיזבונו (באמצעות יורשיו), והן לתלוייו, ככל שיקבע שהיו לו כאלה.

בנסיבות אלו האחריות לפיצוי מוטלת על נתבעים 1-2.

        התביעה נגד קרנית נדחית.

הנזק

37. המנוח היה יליד 2.2.1940. התאונה אירעה ביום 6.8.12 עת היה בן 72. ביום 17.7.13, לאחר 11 חודשי אשפוז, נפטר.
38. המנוח הותיר אחריו אלמנה - התובעת 2, ושני ילדים בגירים - התובעים 3-4, שעובר לתאונה כבר הקימו משפחות והעמידו צאצאים משלהם.
39. במועד התאונה היה המנוח פנסיונר מזה מספר שנים, וקיבל קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי. לפני שיצא לפנסיה, כשנתיים לפני תאונה - עבד כנהג משאית עצמאי, ועסק בהובלות.
40. כפי שיפורט בהמשך, נפלה בידי הצדדים טעות בכל הנוגע לזהות יורשי עזבונו ל המנוח, או ביחס לחלוקה ביניהם, פרט שלא זכה להתייחסות הנדרשת בסיכומי מי מהם. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה מי מהתובעים היה תלוי במנוח, אם בכלל. בהקשר זה, מציינים התובעים בכתב התביעה באופן לקוני, ש"התובעים הם יורשיו ועזבונו של המנוח" – ס.2 וכי "המנוח בחייו תמך באשתו וילדיו" – ס. 6 לכתב התביעה. לאחר בחינת כלל הראיות שהובאו בפני – מצאתי שיורשי המנוח, ולכן זכאים לפיצוי המגיע לעיזבונו) הם התובעים 2-4 (בחלוקה שלא זכתה להתייחסות הנדרשת ע"י מי מהצדדים), וכי התלויה היחידה הזכאית לפיצוי, בכפוף לניכויים המתחייבים – היא אלמנתו, התובעת 2.  אתייחס להלן לסוגיות השונות שהועלו מפי הצדדים, ואכריע בהן, וביחס שבין תביעת העיזבון ותביעת התלויים בענייננו.

טענת התובעים כי המנוח תכנן לשוב למעגל העבודה נדחית:

41. לטענת התובעים, למרות שהמנוח יצא לפנסיה כשנתיים עובר לתאונה, המשיכה המשפחה  לנהל אורח חיים שגרתי; המנוח, שהחל לדאוג כי חסכונותיו לא יספיקו ולא רצה להפחית מרמת החיים של המשפחה או להפסיק לסייע לילדיו, תכנן לפנות למכריו בתחום ההובלות כדי לקבל עבודות, אך התאונה שמה קץ לתכניותיו. מבקשים הם מבית המשפט לקבוע שלולא התאונה, היה המנוח חוזר לעבודה, ומשתכר לכל הפחות שכר מינימום.
42. לא שוכנעתי כי המנוח התכוון להשתלב חזרה במעגל העבודה. אין מחלוקת כי המנוח מכר את המשאית עליה עבד שנים עובר לקרות התאונה. כבר בשנת 2005, הגיש המנוח תביעה לקצבת זקנה (מוצג ו' של הנתבעת 3), בה הצהיר שכבר בשנת 2004, הוא צמצם את עבודתו וכי הכנסתו הממוצעת כ- 5,000 ₪, האחרונה לפני הגשת הטופס – 4,402 ₪. התובעים הם עדים מעוניינים בתוצאות ההליך. טענתם כי המנוח התכוון לשוב לעסוק בתחום ההובלות בגיל 72 , כי פנה למכריו (שפרטיהם לא צוינו, ראו למשל בס. 13 לתצהיר תובע 3), והחל לחפש עבודה באמצעותם (או בכלל), לא נתמכה בעדות של מי מאותם "מכרים" עלומים, ואף לא בראייה אובייקטיבית אחרת כלשהי; היא אף אינה סבירה בעיני. זאת, מעבר לכך שהמנוח מכר את המשאית ששימשה אותו כשעבד וסגר את תיקו במע"מ(עמ' 27 ש' 5 ועמ' 40 ש' 14), סבל מבעיות גב קשות ומסכרת (עמ' 26 ש' 25 ועמ' 32 ש' 5). מכל האמור, אני קובעת שהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח כי המנוח התכוון לשוב למעגל העבודה; הטענה נדחית.

מערכת היחסים בין המנוח לבין התובעת 2 – שאלת קיומם של יחסי תלות:

43. ס' 78  לפקודת הנזיקין עוסק בזכותם של תלויים לפיצויים, וקובע כדלקמן: "גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה — יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה."

        תכליתו להעניק פיצוי בגין אבדן התלות, תוך השבת המצב לקדמותו. התלות נגזרת מהמציאות העובדתית שבה מעשה הנזיקין קטע את אותם יחסי תלות

44. לטענת קרנית - אין לפסוק לתובעת 2 (האלמנה), כל פיצוי בגין אובדן שירותי המנוח. לשיטתה של קרנית, למרות היותם "בני זוג" לעניין מעמדם האישי, עולה מהראיות שהם לא היו כאלו בהקשר של סעיף 78 לפקודת הנזיקין, באשר בפועל לא הייתה ביניהם ערב התאונה תלות הדדית או כלכלית; הייתה הפרדת רכוש והכנסות מוחלטת; הבית בו התגוררו, היה בבעלות המנוח; כעשר שנים לפני פטירתו, הוא ערך צוואה ולא הוריש דבר לאלמנתו, שלא ערערה על הצוואה; ילדיו של המנוח היו המוטבים היחידים בקרן ההשתלמות שלו; המנוח ונתבעת 2 ניהלו חשבונות בנק נפרדים כבר בסמוך למועד עריכת הצוואה; המנוח לא העביר כספים לחשבון הבנק של האלמנה ואף לא היה בו מיופה כוח; בניגוד להצהרת התובעת 2, המנוח טס לחו"ל בלעדיה; התובע 3 מונה כאפוטרופוס על גופו של המנוח, כשהיה מאושפז בעקבות התאונה; מכל האמור, סברה קרנית כי יש לקבוע שבין המנוח  לבין התובעת 2 היה פירוד כלכלי ומהותי, בבחינת פרידה של קבע, ועל כן יש לתת פרשנות מהותית למונח "בן זוג" ולקבוע שהתובעת 2 לא הייתה "תלויה" במנוח. 
45. התובעים - מנגד, גורסים שאין כל תימוכין לטענות קרנית בעניין זה, וכי  הראיות שהובאו מלמדות  על תלות משמעותית של התובעת 2 במנוח.
46. נתבעים 1-2 מפנים לכך שלפי פקודת הנזיקין, אלמנה תסווג כ"תלויה"; הפסיקה אמנם מאפשרת להוכיח שהזוג היה ערב גירושין וכי לא היה עתיד ליחסי תלות, אך סבורים הם שבנסיבות העניין, מדובר ב'טענה מרחיקת לכת'; עם זאת, מציינים הנתבעים 1,2 שהם  'אדישים' לתוצאה בנושא זה.
47. בפתח הדיון בשאלת התלות של האלמנה במנוח בענייננו, ראיתי לתקן טעות שנפלה בידי הצדדים או מי מהם. במהלך חקירת התובעים, נחקרו רבות על צוואת המנוח, נטען ונשאל לא מעט על הדרה לכאורה של האלמנה מהצוואה. התובעים, במהלך חקירתם, לא השיגו על גישתם הגורפת של ב"כ הנתבעים בהקשר זה. עיינתי בצוואתו מיום 3/12/2003 (נ/8א' – נ/8ב'), שהיורשים על פיה לא ערערו על תוכנה והיא קיבלה תוקף ע"י בית הדין הרבני. בניגוד לאמור בסעיף 78 לסיכומי הנתבעת 3 (התעלמות מנושא זה בסיכומי הנתבעים 1,2 וכן בסיכומי התובעים) – מצאתי שהתובעת 2 נזכרת בצוואה כיורשת. אמנם, אין מחלוקת שהבית בו התגוררו המנוח והתובעת 2 היה רק בבעלותו של המנוח; אכן, המנוח  ציווה את מרבית רכושו, ובעיקר כספי חשבונות, חסכונות, ביטוחים, מיטלטלין, וגם מקרקעין, לילדיו המשותפים עם התובעת 2 - למי מהם יותר, ולמי עוד יותר; אולם, הוא לא הדיר את אלמנתו לחלוטין מצוואתו, למרות שחלקה על פי הצוואה קטן, ואף הציב תנאים ביחס לחלק מזכויותיה בהתאם לצוואה, שיש להם השפעה על מהלך חיי הזוגיות שלה.

כך, בס' 3.2 לצוואה, ציווה המנוח: "את הבית בקומה הראשונה (מעל קומת הקרקע), בו אני מתגורר עכשיו, אני מצווה לאשתי... ולביתי... בחלקים שווים ביניהן." (שמות היורשות ות.ז. הושמטו על ידי,- ר.ש.); כן העניק לה זכות מגורים באותה קומה (שממנה ירשה רק מחצית) עד אחרית ימיה, בתנאי שתתגורר בה לבדה, ולא תאפשר מגורים לגבר אחר "בשום צורה".

יובהר עם זאת, שסוגיית הירושה בפועל של האלמנה, שהנתבעים נתנו לה משקל רב, לא היוותה נדבך כבד משקל במערכת השיקולים שהביאוני למסקנה בדבר קיומם של יחסי תלות של התובעת 2 בבעלה המנוח, כמפורט להלן.

48. טוענת קרנית שהמנוח והתובעת 2 חיו בנפרד וישנו בחלקים שונים של הבית. טענה זו הוכחשה ע"י התובעים, שטענו כי היחידה המדוברת, שימשה למנוח בעבר כמשרד. ראו בעניין זה, בין היתר, את עדותה 4 בעמ' 29 לפרוטוקול, שלא נסתרה.
49. לא נעלם מעיני שטענת התובעת 2, כי לאחר פרישת המנוח מעבודה, הם נסעו יחד לחו"ל – נסתרה, ומכך שבהמשך היא הודתה שלא כך היה (עמ' 34 ש' 12; עמ' 43 ש' 25-27). ברם, לא מצאתי שיש בעצם נסיעה של המנוח בגפו, כדי להצביע על העדר זוגיות או יחסי תלות של האלמנה בבעלה, ואפרט.
50. הגם שהתרשמתי מעדותה של התובעת 2 בפניה, מאופן העדות, תכנה, ועוד, כי ביקשה להאדיר את סבלה ונזקיה עקב פטירת בעלה המנוח, שוכנעתי שהדבר קשור באישיותה הפחות דומיננטית בקשר הזוגי, ולא רק בשל פער הגילאים של 12 שנה בין השניים, בהתנהלות זוגית שהכתיבה זאת; ראו למשל את תנאי הצוואה דלעיל, בכל הנוגע לזכות המגורים שהוקנתה לה, ובאותה נשימה, את התנאי למימושה; לזכותה של התובעת 2, ייאמר כי התרשמתי שהביאה עצמה לשכנוע עצמי בנכונות דבריה, וכי לא ביקשה לכזב ביודעין; זאת, על אף שלהבנתי, התמונה שביקשה ליצור, אינה עולה בהכרח עם המציאות האובייקטיבית של חייה, בעניינים אלה או אחרים. גם התרשמות זו נלקחה בחשבון בעת בחינת הראיות האובייקטיביות ולצורך אומדן ופסיקת הפיצוי המגיע בראשי הנזק הרלבנטיים.  
51. מעדותו של הבן, התובע 3, עולה כי על אף שלאביו המנוח ולאמו התובעת 2 היו חשבונות נפרדים, אביו טיפל בכל החשבונות, ושילם מחשבונו את הוצאות משק הבית: ארנונה, חשמל, כלכלה ועוד (ר' עמ' 37 ועמ' 39 לפרוטוקול). גם הבת בחקירתה העידה כי לכל אחד מהוריה היה חשבון בנק משלו, וכי המנוח הוא אשר טיפל בחשבונות משק הבית (ר' עמ' 42 לפרוטוקול). עדות הילדים תומכת בעדותה של אמם התובעת בהקשר זה, ומתיישבת עם כלל הראיות שבפני.
52. התובע 3 הסביר בעדותו, שחשבונות הבנק הופרדו בשל היות המנוח עצמאי; אף התובעת 2  הסבירה שב- 10 או 15 השנים האחרונות לחיי המנוח, החשבונות הופרדו משום שהיה עצמאי, וכי מאחר והוא טיפל בכל החשבונות, היא לא נזקקה לשותפות בחשבונו (עמ'  42 ש' 5-16)  הסבר זה לא משולל הגיון בעיני; לא שוכנעתי שיש בעובדה שהמנוח נתן ייפוי כוח בחשבון לבנו התובע 3, ולא לרעייתו התובעת 2, כדי לשלול יחסי תלות או קשר זוגי ביניהם. אני מתרשמת שיש בעובדה זו דווקא לחזק את התרשמותי משליטה של המנוח בכל אשר נעשה במשק ביתו ומיחסי התלות של האלמנה במנוח, שאפיינו את הקשר הזוגי בין השניים, להבדיל מהפרדה.
53. עוד לטענת קרנית, יש ללמוד על היעדר יחסי תלות בקשר הזוגי, מהעובדה שהתובע 3 מונה כאפוטרופוס על המנוח לאחר התאונה, ולא רעייתו, התובעת 2. אין בידי לקבל טענה זו. מצאתי, שגם בכך, יש כדי לחזק את התרשמותי הכללית בדבר קיומם של יחסי תלות של התובעת 2 במנוח, שבגינם – המועמד לשמש לו אפוטרופוס, לאחר שהפך לצמח מאז התאונה ועד פטירתו – היה התובע 3. האחרון – הותיר בעיני רושם של אדם המבין דבר או שניים בענייני ארגון וכספים, להבדיל לחלוטין מהרושם שהותירה אמו. לגביה, כאמור, התרשמתי מכך שפיתחה יחסי תלות אישית וכלכלית במנוח, שלא יפה את כוחה בחשבון הבנק שלו, שאליו נכנסו הכנסותיו, וממנו שולמו על ידו הוצאות משק הבית, בניהולו הבלעדי של המנוח, וללא מעורבותה. מכיוון שכך, אך טבעי בעיני שהתובע 3 מונה כאפוטרופוס על אביו, ולא אמו. במאמר מוסגר – גם האחות, התובעת 4, לא מונתה כאפוטרופסית לאביה – לבדה או יחד עם אחיה התובע 3. לכן, אני מאמינה שמדובר היה בהחלטה שאין בה כדי ללמד דבר על נתק לכאורה בין המנוח לרעייתו, התובעת 2.
54. מכל האמור, ועוד - התרשמתי שבין המנוח לבין התובעת 2 התקיימה מערכת יחסים זוגית, בעלת אופי הקשור באישיותם של השניים, כי  לא הוכח שהיה בין השניים פירוד כלכלי ומהותי, וכי הוכחו יחסי תלות של התובעת 2 במנוח.

תביעת התלויים של התובעים 3,4 והטענה בדבר אובדן שירותי אב:

55. במועד התאונה היו התובעים 3-4 בגירים, בעלי משפחות וילדים משלהם. לטענתם, עובר לתאונה, אביהם המנוח סייע להם רבות, בכך שתמך בהם כלכלית ובשמירה וטיפול בנכדיו. טענת התובעים בדבר תמיכה כלכלית בילדיו הבוגרים, לא הוכחה בעדויות או ראיות אובייקטיביות (באמצעות  עדים אחרים, עדות להעברות כספים, רכישת מוצרים וכו'); היא אף לא סבירה בעיני, בשים לב להכנסות הנמוכות ושיעור הקופה המשותפת, שאינו גבוה, כמפורט בהמשך. אף לא שוכנעתי בדבר עצם קיומם של "שירותי שמרטפות" לכאורה של המנוח, על נכדיו; או שאם היו כאלו, שמדובר היה בשירותים שווי כסף החורגים מהתנהלות רגילה בקרב בני משפחה, וכי ניתן לראות בהם "תמיכה" המזכה בפיצוי. זאת ועוד. התובעת 2 בחקירתה, סיפרה בין היתר שהמנוח מימן את כל הוצאות הבית, ואמר לה: " תטפלי בנכדים בעצמך ואני אטפל בהכל" (עמ' 50, ש' 3-6). דברים אלו מדברים בעד עצמם גם בהקשר זה. 

מכל האמור, אני דוחה את טענת התובעים 3,4 בדבר 'אובדן שירותי אב' .

חישוב הפיצוי

56. המנוח היה יליד 2/2/40. מועד התאונה – 6/8/12; התובע היה אז כבן 72.5. מועד פטירתו, בעקבות התאונה – 17/7/13; התובע היה אז כבן 73.5 שנים.

        התובעת 2 - האלמנה, ילידת 30/1/52 (נתון זה נלקח ממוצגים נ/11 של הנתבעים 1,2 וממוצג ו' של הנתבעת 3); במועד התאונה היא הייתה כבת 60.5 שנים. במועד הפטירה, היא הייתה כבת 61.5 שנים, ואילו כיום היא כבת 68 שנים +חודש וחצי.

57. מהראיות עולה שלפחות החל מכשנתיים עובר לתאונה, המנוח היה פנסיונר וכבר לא עבד. טענת התובעים בדבר "כוונות" לחזור לעבודה – נדחו, כמפורט לעיל. הכנסות המנוח  שיש לקחת בחשבון לצורך חישוב הקופה המשותפת, הן אפוא: קצבת זקנה שעמדה על 2,222 ₪; בנוסף, לקופה המשותפת שלו ושל האלמנה, התווספו שכ"ד של יחידה בקומת הקרקע של ביתם, שהושכרה למעון, כנגד תשלום בסך של 2,500 ₪. כאמור, הוכח שחשבונות משק הבית והוצאותיו, נוהלו ע"י המנוח, ושולמו מחשבונו שאליו נכנסו הכנסותיו מעבודה כאשר עבד ועד שנת 2010, מקצבת זקנה החל משנת 2005 (בגיל 65), ומדמי השכירות הנ"ל מהמעון; לכן,  למרות שבית המגורים של השניים היה בבעלות רשומה של המנוח לבדו, מצאתי שיש לייחס לכל אחד מהם את מחצית שכ"ד הנ"ל. כאמור לעיל, טענת התובעים בדבר כוונות/מחשבות של התובע לחזור למעגל העבודה, נדחו. הכנסות המנוח ערב התאונה ו"תרומתו" לקופה המשותפת: 3,472 ₪.
58. ערב התאונה, הייתה התובעת 2 כאמור כבת 60.5, ובעת מותו של המנוח, היא הייתה כבת 61.5. מהראיות עולה, שהיא עבדה מעת לעת בעירית פ"ת. לדבריה, היה זה בעבודה חלקית, כמלווה בהסעות של ילד בעל צרכים מיוחדים; לטענתה – עבדה מעט גם בבית אבות. עם זאת, לטענתה: "רוב השנים ביחד אני לא עבדתי, בעלי לא הסכים לכך, רצה לדאוג בעצמו לפרנסת המשפחה ואכן עשה זאת. היה חשוב לו שאגדל את הילדים ואשקיע בהם" (ס. 17 לתצהירה).  התובעים, בסיכומיהם, ביקשו לקבוע שהתובעת 2 לא השתכרה כלל. הנתבעים – מנגד, הפנו לתדפיס עו"ש שלה, נספח ז' למוצגי הנתבעת 3, המשקף תקופה שבין 7/7/11 ועד 15/10/12בחשבונה האישי של התובעת 2. ניתן למצוא תימוכין לעצם עבודת התובעת בליווי בהסעות, אם כי בתקופות מוקדמות יותר ודרך חברת כ"א אותה עת, בעמ' 36-37 לתיק הנספחים לתצהירי התובעים. עיון בנספח ז' הנ"ל – מעלה שמעת לעת נכנסו לחשבונה של התובעת 2 תשלומים מעירית פתח תקווה. לטענת הנתבעים, יש לקחת בחשבון, על פיהם,  שכר חודשי ממוצע בעבודה הנ"ל, ששיעורו 2,091 ₪.

אין בידי לקבל חישוב זה. לטעמי, הנתון שיש לקחת בחשבון שונה, ואסביר.  על פי הנתונים, במהלך 13 החודשים עובר לתאונה, התובעת 2 עבדה רק חמישה חודשים, עם הפסקה משמעותית, כדלקמן: עבודה בחודשים 7,8,9,10/11 ואח"כ בחודש 7/12. חישובי הנתבעים, המבוססים על ממוצע בין השכר בחודשים הנ"ל, מתעלמים מכך שלא עבדה ביתר החודשים באותה תקופה. על פניו, התובעת המעיטה לעבוד עובר לתאונה; הפער בין הכנסתה החריגה בחודשים 8/11 ו- 9/11 לבין הכנסתה ביתר החודשים שבהם עבדה, לא מוסבר; למעשה, ממוצע שכרה החודשי במהלך השנה שבין ח' 7/11 לח' 7/12 (בלי ח' 7/12), היה: 804 ₪. ואם נוסיף את החודש ה-13, החודש האחרון שפרטיו בנספח ז' הנ"ל (7/12), שהוא החודש שלפני התאונה - הממוצע היה: 871 ₪; אוסיף, שלא מצאתי בתדפיס העו"ש הנ"ל ראיות להכנסות מעבודה אחרת במהלך התקופה אליה הוא מתייחס.  התובעת נחקרה על הפקדת המחאות מעת לעת, אך לא הוכח מה מקורן או אם מדובר בעבודה; לא נדרשה הגשת תלושי שכר; הנתבעים גם לא ביקשו צו להמצאת תיעוד משלים בהקשר זה;

מכל האמור – אני סבורה שיש לקחת בחשבון, כתרומה של התובעת 2 לקופה המשותפת ערב התאונה, פוטנציאל הכנסה חודשית מעבודה בסכום חודשי ממוצע של 871 ₪. עוד יש לקחת בחשבון תרומה של שווי מחצית מדמי השכירות למעון, בסך של 1,250 ₪ לחודש. יחד - מדובר בהכנסה חודשית של 2,121 ₪. בנוסף, יש לקחת בחשבון קצבת זקנה חודשית של האלמנה, בשיעור של 1,118 ₪ , אותה היא החלה לקבל, לפחות לכאורה, ביום 28/8/12. היה זה אחרי התאונה, אך כשנה לפני פטירת המנוח, ולכן מדובר ברכיב רלבנטי. כתבתי "לכאורה לפחות", ביחס למועד תחילת תשלום הקצבה הנ"ל, משום שבדו"ח עו"ש נספח ז' של התובעת 2, מופיע ביום 31/7/12, 'זיכוי חוב' ע"י ביטוח לאומי, היכול להתאים לתשלום רטרואקטיבי של גמלאות, לאור גילה אותה עת, גיל הזכאות לקצבה, שחל לפני מועד התאונה. לטענת התובעת 2, היא לא עבדה בתקופה בה היה המנוח מאושפז ואח"כ נבצר ממנה לחזור למעגל העבודה, עקב השפעותיה עליה. לא הוכח בחוו"ד או בדרך אחרת הקבועה בדין, שנבצר ממנה לחזור לעבודה (שהייתה ממילא חלקית ולא רציפה), במהלך התקופה שבין התאונה, עקב השלכותיה.  בפועל - לא הוכח שחזרה לעבודה, וממילא  גיל הפרישה החוקי (64), חלף לפני למעלה מארבע שנים. שווי "תרומתה" של התובעת 2 לקופה המשותפת ערב התאונה, היה אפוא : 3,239 ₪.

59. מכל האמור, סך הכספים ערב התאונה המשותפת של המנוח והתובעת 2: 6,711 ₪.
60. הכנסות התובעת 2 מאז וכיום: התובעת 2 לא חזרה לעבוד מאז התאונה. בחקירתה, טענה שהכנסתה כיום 3,700 ₪ הכוללת דמי שכירות מהמעון, וכן שכירות זמנית בסך 500 ₪ (האמורה להפסק) מנכס בשכונת פג'ה וקצבת שארים (עמ' 49 ש' 18-20; 7-13; עמ' 50 ש' 7-10). במהלך חקירת התובעים, התברר שלאחר התאונה ועוד במהלך אשפוזו של המנוח, החלה התובעת 2 להשכיר מחסן/יחידת דיור שיש בחצר הבית, כנגד סך של 3,000 ₪ לחודש. לטענת הנתבעים, יש לקחת סכום זה כחלק מהכנסות האלמנה; לשיטתם - "מות המנוח לא הותיר 'חלל כלכלי', אלא הקים לה מקור הכנסה שלא היה לה לפני התאונה; לכן לא נגרם לתובעת 2 הפסד, אלא "רווח" בשנים האבודות". אין בידי לקבל טענה זו, ואנמק.

אין חולק שהיורש והבעלים היחיד של המחסן הנ"ל (ושל מחסן נוסף וכן של קומת הקרקע של בית המגורים הכוללת את יחידת הדיור המושכרת למעון - הוא התובע 3 (נ/8). לטענת התובעים 3,4, הם החליטו להעניק את דמי השכירות מהמעון ומהיחידה הנ"ל לאמם התובעת 2, משום שאין לה מקור פרנסה אחר; הם אף סיפרו שהעבירו לידיה כספים שירשו מאביהם המנוח, למרות שבהתאם לצוואתו, היא לא הייתה זכאית להם, או לדבר מה אחר מרכושו.  התובעת 4 הגדילה וסיפרה שהעברת דמי השכירות לתובעת 2, משקף את רצון המנוח, שהובע  בשיחותיה עמו. "רצון" זה, יש לחדד, לא עולה בקנה אחד עם צוואתו הברורה, המותירה בידיו "שליטה" גם על מהלך חיי הזוגיות של אלמנתו, ולא הוריש לה כספים או זכויות כלשהם מהנכסים הנזכרים בצוואה, מלבד מחצית מדירת המגורים שלהם, כמפורט לעיל.

האמנתי לתובעים, כאשר העידו שהתובע 3 מאפשר לאמו התובעת 2, לקבל את דמי ההשכרה של המעון, למרות שבהתאם לצוואה הזכאות להם היא שלו בלבד. לא נעלמה מעיני טענתו, (במהלך עדותו בפני, בחודש 4/2019), שההשכרה למעון תסתיים בחודש 8/2019, משום שהוא אמור לעבור להתגורר ביחידה הנ"ל עם ילדיו (עמ' 39 לפרוטוקול ש' 16-28). אולם, אין בכך כדי לגרוע סכום זה מהקופה המשותפת, שהרי אלמלא פטירת המנוח, פשיטא שהשכירות למעון או לגורם אחר הייתה יכולה להימשך. 

לא כך בכל הנוגע לדמי השכירות בסך 3,000 ₪ של המחסן בחצר הבית, שאף הוא רק בבעלות התובע 3 מכוח הצוואה, ולכן הוא זכאי להם. משהוברר במהלך העדויות, שבפועל הכספים משולמים לידיו, טען שהיה בכוונתו להעניק אותם לאמו, והסיבה שהם משתלמים לידיו, היא  שמדובר בהחזר הלוואה שנטלה ממנו המשולמת באמצעותם. אין בידי לקבל טענה זו. לא הוכח בפני שהתובעת קיבלה בפועל לידיה אי פעם כספים מהשכרת המחסן הנ"ל; לא הוכח שניתנה לה הלוואה מהתובע 3; אף אין חולק שאין לה זכויות כלשהן בנכס הנדון. מכל האמור – לא שוכנעתי שמדובר במקור הכנסה קבוע או רלבנטי, שניתן לקחת בחשבון במסגרת בחינת מקורות ההכנסה של התובעת 2 אחרי התאונה.

מכל האמור, להלן חישוב הפיצוי המגיע, בהתאם לראשי הנזק הרלבנטיים

תביעת העיזבון:

61. יצוין כבר עתה, שאיש מהצדדים לא ראה להתייחס לחלוקת העיזבון בין היורשים. עובדה זו יוצרת קושי בפילוח הזכאות לפיצוי שיפסק לעיזבון. הואיל ומדובר בשלושה יורשים, ובצוואה שכולם יורשים על פיה, מי פחות, מי יותר, ומי עוד יותר (ראו מוצגים 8א', 8ב', והתייחסות בסעיף 47  לפסק הדין) – החלוקה של הפיצוי שיוותר לעיזבון , תעשה לשלושה חלקים שווים.

נזק לא ממוני - כאב וסבל

62. בהתאם לתקנות, הפיצוי המגיע בראש נזק זה – הוא הסך  של 47,283 ₪. הסכום נכון למועד פסק הדין.

הוצאות קבורה ומצבה

63. לא הוצגו קבלות. התובעת 2 העריכה את הוצאותיה בגין מצבה ועלויות בימי השבעה, בסך של כ- 36,000 ₪. לטענת נתבעים 1-2 , לאור גילו של המנוח ותוחלת חייו, אין לייחס את ההוצאה לתאונה, והציעו סך של 4,000 ₪. קרנית, בסיכומיה, לא התייחסה לדרישה דנן. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ראיתי לפסוק בראש נזק זה, סך של10,000 ₪. הסכום נכון למועד פסק הדין.

עזרת מיטיבים למנוח

64. לטענת התובעים, לקראת שחרורו של המנוח מבית החולים דאגה התובעת 2 להתאמות הבית, בעלות של 15,000 ₪; בתקופת אשפוזו הממושך, הגיעו התובעים לבית החולים על בסיס יום יומי, ונגרמו להם הוצאות נסיעה, דלק וחניה.  את שווי עזרתם והוצאותיהם, אותם הם מכנים "הוצאות טרום מוות", הם מעריכים בסך של 15,500 ₪ לתובעת 2, ובסך של 15,000 ₪ לכל אחד מהתובעים 3,4. לטענת נתבעים 1-2 , כל צרכי המנוח מולאו במהלך אשפוזו; עבור עזרת המיטיבים  יחדיו - הציעו  סך כולל של 10,000 ₪. קרנית, בסיכומיה, לא התייחסה לראש נזק זה. לא הוגשו קבלות או פירוט מיוחד. לאחר שבחנתי את טענות התובעים, בראי כלל הראיות, ובשים לב לתקופת האשפוז הממושכת, ראיתי לפסוק לעיזבון סך כולל של 20,000 ₪ (המורכב מעזרת התובעת 2 בשיעור של 12,000 ₪, ועזרת התובעים 3,4 – בסך של 5,000 ₪ ע"י כל אחד מהם בנפרד). הסכום נכון לפסק הדין.

"השנים האבודות" בתביעת העיזבון

65. בהתאם לנתונים הכספיים המפורטים לעיל, שווי ההפסד לעיזבון בגין "השנים האבודות" – הוא הסך של 135,367 ₪. הסכום נכון למועד פסק הדין.^[1]

תביעת התלויים:

אובדן תמיכה

66.   בהתאם לנתונים המפורטים לעיל, שווי הפסד התמיכה בתביעת התלויה, 95,148 ₪. הסכום נכון למועד פסק הדין.^[2]

אבדן שירותי בעל

67. לטענת התובעים, המנוח דאג לכל צרכי הבית; טיפל בגינה, תחזק את הבית; בכלל זה – עבודות צבע, חשמל, אינסטלציה, גג, ונושאים כלליים; היה בקשר עם הבנקים, רשויות, טיפל בביטוחים, רכבים, ערך קניות, ועוד; התובעת 2 נותרה חסרת אונים ונאלצה ללמוד להסתדר בכוחות עצמה, והתובעים 3-4 נדרשו לסייע לה. התובעים דורשים בראש נזק זה סך של 150,000 ₪. לטענת קרנית, טענת התובעים לא הוכחה, ועם זאת  הוצע לפצות את התובעת 2 בראש נזק זה סך של 20,000 ₪.  נתבעים 1-2 הצטרפו לטענות קרנית בעניין זה.

        כאמור, התרשמתי שהמנוח היה דמות דומיננטית בניהול הצד הכלכלי של משק הבית. עוד התרשמתי כי התובעת 2 היא אשר טיפלה במטלות היומיום, ובכלל זה ניקיון, בישול, גידול הילדים, וכו'. יתכן והמנוח היטה שכם בענייני תחזוקה קלים, אך הוכח שסבל מכאבי גב, סכרת, וכי צמצם את עבודתו עוד בשנת 2004. הוא היה כבן 72.5 שנים במועד התאונה, ולפניו כ- 8 שנים על פי לוחות תוחלת החיים הרלבנטיים. בנסיבות אלו מצאתי כי יש מקום לפסוק לתובעת 2 בראש נזק זה , על דרך האומדנה, סך של 40,000 ₪.  הסכום נכון למועד פסק הדין.

אבדן שירותי אב

68. התביעה בראש נזק זה נדחית, מהטעמים שפורטו לעיל.

סיכום ביניים:

69. תביעת העיזבון- התובעים 4-2 תביעת התלויה- התובעת 2

           שנים אבודות:     135,367 ₪.           אובדן תמיכה: 107,535   ₪.

        כאב וסבל:           47,283   ₪.           שירותי בעל:    45,000   ₪.

        קבורה ומצבה:    10,000   ₪.

        עזרה טרם מותו: 20,000   ₪.

        כאמור לעיל, את תביעת העיזבון – יש לחלק לשלושה. חלקה של התובעת 2 ב"שנים האבודות" של תביעת העיזבון, דהיינו – שליש מסכום של 135,367 (=45,122 ₪) - נמוך מהפסדי התמיכה שלה כתלויה, ולכן היא זכאית לגבוה מבין השניים.

        התוצאה מן האמור היא כדלקמן (לפני ניכויים רלבנטיים): תביעת התובעת 2, כיורשת וכתלויה במנוח: מסתכמת בסך של: 178,296 ₪ (שליש מהפיצוי לעיזבון ללא שנים אבודות 25,761 ₪ + הפיצוי כתלויה ששיעורו 152,535 ₪).  הסכום נכון למועד פסק הדין, והוא לפני ניכויים רלבנטיים; תביעת היורשים 3,4: כל אחד מהם בנפרד זכאי לשליש מהנזק הכולל לעיזבון = 70,883 ₪. הסכום נכון למועד פסק הדין, והוא לפני ניכוי רלבנטי, כדלקמן.        

ניכויים

70. התובעים, בסיכומיהם, לא מתייחסים לסוגיית הניכויים בגין קצבת שארים שמקבלת האלמנה, או לעניין התשלום התכוף ששולם טרם פטירת המנוח.

בהתאם לחוו"ד האקטוארית שהגישה הנתבעת 3 - שווי קצבת השארים שמקבלת התובעת 2, נכון להיום: 310,026 ₪. תביעתה (178,296 ₪ ) "נבלעת". אין חולק שבמקרה של "בליעה", היא זכאית לרבע מהנזק, ולכן לסך של 44,574 ₪, לפני הניכוי של תשלום תכוף, דלהלן.

        בהתאם ל-נ/11, הגישה התובעת 2 ביום 27/9/12, דרישה לתשלום תכוף עבור המנוח, כשעוד היה בחיים, ולפני הגשת התביעה המקורית (ת.א 28080-11-12). הצדדים לא הגישו כראיה את כתב הקבלה, ולא ציינו מהו המועד בו שילמה הנתבעת 2 למנוח ת"ת בסך כולל של 25,000 ₪, שאינו שנוי במחלוקת. בנסיבות אלו, אניח שהתשלום שולם בתוך 60 יום ממועד הדרישה, ולפני הגשת התביעה המקורית. שווי התשלום למועד פסק הדין: 27,296 ₪. סבורני שאת הניכוי, יש לעשות מתביעת העיזבון, משום ששולם עוד בחיי המנוח. בהתאם לכך, יופחת מחלקו של כל אחד מהתובעים שליש מהסכום הנ"ל, דהיינו – סך כולל של 9,099 ₪.

סוף דבר

71.   מכל האמור - אני מחייבת את הנתבעים 1,2 – יחד ולחוד, ע"י הנתבעת 2 – לשלם לתובעים את הפיצוי כדלקמן:

לתובעת 2 – סך של 35,475 ₪  (רבע של נזק כתלויה וכיורשת, פחות שליש מהתשלום התכוף); לתובע 3 – סך של 61,784 ₪  (כיורש שליש מהנזק לעיזבון, פחות שליש מהתשלום התכוף); לתובעת 4 – סך של 61,784 ₪   (כיורשת שליש מהנזק לעיזבון, פחות שליש מהתשלום התכוף). לכל אחד מהסכומים הנ"ל יתווספו שליש מהשתתפות בהוצאות המשפט של התובעים, בסך של 250 ₪ לכל אחיד מהם, וכן השתתפות בשכ"ט עו"ד של התובעים (בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק מסכום כל פיצוי בנפרד).  הסכומים נכונים למועד פסק הדין.

72. התביעה נגד הנתבעת 3 נדחית. בהתחשב במורכבות הסוגיות שבמחלוקת, אני מחייבת את הנתבעת 2 בהשתתפות בשיעור מתון בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד של הנתבעת 3 בהליך זה, בסכום כולל מע"מ של 15,210 ₪.       
73. פסק הדין ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלתו במשרד ב"כ הנתבעים 1,2 שאם לא כן – יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד תשלומו בפועל.

 

המזכירות תואיל לשלוח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  כ"ו אדר תש"פ, 22 מרץ 2020, בהעדרם.

                                                           

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נספח א' -

 

חישוב נזקי התמיכה בתביעת התלויה (בוצע באמצעות מחשבון "נבו") 

 

3.004,343.001,447.67774.33-7.23--3,864.44

תקופה		ידות	סך הכנסות	גובה ידה		נזק חודשי				סה"כ ריבית והצמדה	מקדם היוון	מקדם היוון כפול	הפסד השתכרות לתקופה
01/08/2012 - 01/01/2013
01/01/2013 - 01/03/2020		3.00	3,340.00	1,113.33		1,108.67				640.15	-	-	95,985.48
01/03/2020 - 01/10/2020		3.00	3,340.00	1,113.33		1,108.67				0.00	6.93	-	7,684.67
		סה"כ:			107,534.59

 

 

 

חישוב ההפסד לעיזבון בשנים האבודות (בוצע באמצעות מחשבון "נבו") 

 

4.004,343.001,085.751,136.25-10.60--5,670.65

תקופה		ידות	סך הכנסות	גובה ידה		נזק חודשי				סה"כ ריבית והצמדה	מקדם היוון	מקדם היוון כפול	הפסד השתכרות לתקופה
01/08/2012 - 01/01/2013
01/01/2013 - 01/03/2020		4.00	3,340.00	835.00		1,387.00				800.86	-	-	120,082.86
01/03/2020 - 01/10/2020		4.00	3,340.00	835.00		1,387.00				0.00	6.93	-	9,613.92
		סה"כ:			135,367.43

 

 

 

 

מועד החישובים : 18/3/20

 

^[1] לנוחות הצדדים – טבלה המפרטת את החישוב, מצויה בנספח א' לפסק הדין

^[2] כנ"ל