באיזו מידה הופרה חובת זהירות קונקרטית בתאונה בה נפגע גולש סנפלינג מאבן שפגעה בראשו?

בית המשפט דן בשאלה באיזו מידה הופרה חובת זהירות קונקרטית בתאונה בה נפגע גולש סנפלינג מאבן שפגעה בראשו?

 

 

 חח

 

בית משפט השלום בחיפה
ת"א 16641-04-18

 

 

בפני	כבוד השופט  אהרון שדה
תובעים		פלוני
נגד
נתבעים		1.שמש יוסף 2.רשות הטבע והגנים 3.הכשרה היישוב חברה לביטוח

 

 

פסק דין

 

לפני תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד אוגוסט 1974 בתאונה מיום 7.4.15.

על פי ההסכמה הדיונית בין הצדדים, פוצל הדיון כך שתחילה תידון שאלת הגרסה והחבות בה עוסק פסק דין זה.

 

זה המקום לומר שאין חולק כי אירוע תאונתי בו נפגע התובע ביום 7.4.15 ובעטיו פונה באמצעות מסוק לבית החולים רמב"ם אכן ארע, אין חולק כי לפני האירוע עסקו התובע ושני ילדיו בפעילות סנפלינג שהופעלה ע"י נתבע 1 ובוטחה ע"י נתבעת 3 ואין חולק כי הפעילות כמו גם התאונה אירעו בשמורת נחל בצת אשר מתופעלת ומתוחזקת ע"י נתבעת 2.

המחלוקת נוגעת לאופן קרות התאונה וסיבותיה וכן לאחריות מי מהצדדים, ככל שיש כזו, לאירועה.

 

ומכאן לגרסאות הצדדים (על פי התצהירים) וטענותיהם, בתמצית.

 

לגרסת התובע ביום 7.4.15 יצא עם משפחתו לטיול והגיע למערת קשת בשמורת נחל בצת שהייתה עמוסה במבקרים, במקום היו מספר גורמים שהתחרו ביניהם על הצעות לביצוע סנפלינג כאשר התובע וילדיו נענו להצעתו של הנתבע 1, שילמו 250 ₪ והופנו לעמדת הסנפלינג שם חוברו לרתמות, תחילה ילדיו ואחר כך הוא והחלו בירידה מבלי, לטענתו, לקבל הנחייה כלשהי מלבד הקשירה לרתמות. ילדיו סיימו את הגלישה, ניתקו עצמם מהרתמות ואז החל התובע בגלישה וגם הוא הגיע לסופה, ניתק עצמו עצמאית ללא כל עזרה והנחייה מצד אנשי הנתבע 1 וקיבל הנחייה מהמפעילים שעמדו למעלה לרדת במורד השביל שאמור להביאו חזרה לאזור המבקרים, הוא צעד מספר צעדים ואז לטענתו פגע בראשו סלע מה שגרם לנפילתו של התובע מגובה של כ-5 מטרים, הוא איבד את הכרתו וחזר אליה כשהיה קשור באלונקה בזמן שהועלה למסוק שפינה אותו לבית החולים רמב"ם שם אושפז למשך 6 ימים.

מטעם התובע הוגש גם תצהירה של אשתו, הגב' יעל אליאס אשר לא ראתה את התאונה היות ונשארה בסמוך לדוכני חברות הסנפלינג וצילמה משם את בני המשפחה המשתתפים בפעילות.

 

גם בתו של התובע, עדי אליאס הגישה תצהיר ובמסגרתו היא מספרת שהם הורדו באמצעות הסנפלינג ללא קבלת הדרכה ביחס למה קורה עם סיום הפעילות וההתנתקות מהרתמה, לאחר שהיא, אחיה והתובע סיימו את הפעילות, השתחררו מהרתמה החלו הם לרדת בטור במורד השביל כאשר אחיה ראשון, אביה שני והיא מאחוריו. כאשר הגיעו למעין מדרגה, , הוריד אביה את אחיה ואז פנה לעזור לה ובאותו הרגע פגע בו הסלע, הוא נפל לאחור, הידרדר כ-5 מטרים ונפגע. הבת עדי על פי תצהירה ואחיה נפגעו תוך כדי שהם מנסים לעזור לאביהם ולמנוע את במשך הידרדרותו לתהום ונזקקו על פי הגרסה, לטיפול רפואי. רק בעקבות צעקותיהם ירדו אנשי הסנפלינג, אחד מטעם נתבעת 1 והשני של חברה אחרת וסייעו להם.

 

מטעם הנתבעות 1 ו-3 הוגשו תצהיריהם של הנתבע 1 ושל מר תמיר שנער.

 

לגרסת הנתבע 1 הוא בעליה של החברה "אקטבע" ומעסיק מדריכים מוסמכים ומנוסים הפועלים במספר אתרים בארץ.

האתר במערת קשת הוא אתר גלישה מוכר, הנתבעת 2 דואגת למסלולי טיול נגישים ופעילות הגלישה מפוקחת על ידה.

 

הגולשים מקבלים קסדת מגן, מקבלים הדרכה ביחס לגלישה ומקבלים הסבר אודות המסלול בסיום הגלישה כשההנחיה היא ללכת צמוד לצדו של השביל ולא במרכזו שכן יש במקום סכנה של התדרדרות אבנים והוא טוען כי אף התריע על כך באוזני נציגי הנתבעת 2.

 

הנתבע 1 טוען כי מרגע סיום הגלישה אין לו למעשה שליטה על הגולשים והאחריות לבטיחות מסלול החזרה לשמורה היא של הנתבעת 2. הנתבע 1 מציין בתצהירו כי לאחר התאונה התקינה נתבעת 2 מעקה יד לאורך שביל הירידה על מנת לייצר נקודות אחיזה ולהסדיר את ההליכה באזור זה.

 

מר תמיר שנער חוזר על עיקרי גרסת הנתבע 1, מתאר כיצד מתנהלת פעילות הסנפלינג וטען כי זוכר היטב שהנחה את התובע ואת בתו ללכת בשביל הנכון (כלומר בצד השמאלי של השביל) על מנת להימנע מפגיעת אבנים מדרדרות ולא לחפש קיצורי דרך גם אם אחרים עושים זאת. מר שנער מציין בתצהירו כי שוחח עם בת התובע לאחר התאונה והיא אשרה כי הם בחרו ללכת בשביל אחר ולא בזה (כלומר בצד השמאלי) שהונחו ללכת בו זאת היות ואביה ראה אדם אחר הולך בו. יצוין שמר שנער הגיש תצהיר מתוקן אחרי שהבין כי בתצהירו הראשון נפלו אי דיוקים (אולי משום שאלו הוכתבו לו?).

 

מטעם נתבעת 2 הוגש תצהירו של מר איל מילר שעובד כפקח בשמורה, לגרסת מר מילר, מדובר בשמורה גדולה, כ-7,500 דונם, פעילות הסנפלינג במקום היא באחריות החברות הפועלות שם ולו אין שום אינדיקציה על כך שסיבת התאונה היא התדרדרות סלע ואין שום תיעוד שכך קרה. השבילים נבדקים בקפדנות פעמיים בשנה והבדיקה האחרונה הייתה זמן קצר לפני התאונה כאשר בכל 12 השנים שעבד בשמורה, לא היה אף מקרה של התדרדרות סלעים.

 

מר מילר טוען בתצהירו כי גם אם נגרמה חבלה מסלע, מדובר בסיכון טבעי ובסופו של יום שמורת טבע שומרת על תוואי שטח טבעי שכולל גם סלעים  ואבנים ולא נכון לחסום גישת מבקרים לשטח סלעי שכן זהו הטבע בו הם מטיילים.

 

העדים נחקרו, ב"כ הצדדים הגישו סיכומים וההכרעה תעסוק בנקודות המרכזיות הדרושות לה כשאתחיל בטענה "הראשונה" כרונולוגית שמשקלה נמוך מאד לצורך ההכרעה.

 

התובע טוען שהנתבעת נותנת ידה לפעילות "תגרנית" של "רוכלי" סנפלינג וביניהם הנתבע 1 וכי "פותה" ליטול חלק בפעילותם כאשר הנתבעות מאידך מדגישות בסיכומיהן את ההגזמה או הסתירות שהתגלו בעניין זה בעדות התובע ועדיו.

אומר רק זאת, לא רוכלות ולא תגרנות, מהחומר המצוי בתיק עולה שמדובר בפעילות לגיטימית, מהנה, מקובלת ומסודרת, איש איננו כופה דבר על חברו, הנתבע 1 ומר שנער עשו רושם של אנשים מקצועיים, כל טענות הנתבעים בעניין הרקע והצבע שניסה התובע לתת לפעילות חברות הסנפלינג מתקבלות על ידי ואין לי אלא להפנות לסעיפים 12-17 לסיכומי נתבעת 2 או לסעיף 18 לסיכומי נתבעים 1 ו-3.

לא מדובר בפולשים ומי שהתקין את העוגנים בקירות המערה היא הנתבעת 2 במטרה לאפשר את הפעילות להנאת המבקרים במקום.

אלא שגם אם מסקנתי הייתה אחרת, אין הדבר משנה. בין מחדל או התרשלות ולבין נזק, חובה שיתקיים קשר סיבתי. התובע לא נפגע בתאונת סנפלינג, התובע לא יכול להאשים את הנתבעת 1 בכך שהסכים מרצונו ובהתחשב ברצון ילדיו לקחת חלק בפעילות הסנפלינג, התובע לא הוכיח שאתר הסנפלינג איננו מתאים לפעילות עצמה והתובע הוא זה שהסכים שירתמו אותו לחבל ויתנדנד לו בין שמיים וארץ, להנאתו יש להניח, ואכן כך היה והגיע הוא בשלום ובבטחה לסוף הגלישה, השתחרר מהרתמה ופנה לחזור.

 

מכאן אפנה דווקא ל"שורה התחתונה". דין התביעה במישור הגרסה והחבות להידחות מחמת היעדר חבות זאת גם אם אכן פגעה אבן גדולה בראשו של התובע כפי שהוא טוען אך לא הוכיח.

 

גרסאות התובע ועדותיו

בסעיף 2.1. לסיכומיו טוען התובע כי עדותו ועדות רעייתו ובתו היו עקביות, ברורות ואמינות. אם אשאיר את שאלת האמינות בצד לרגע, העדויות היו הכל חוץ מעקביות וברורות. אשר למהימנות, לא פעם אדם לו אינטרס ממשי בתוצאות עדותו, משלים, צובע ומתאים אותה למימושו, דומני שזה מה שקרה גם כאן ולא רק לתובע, לכל העדים שנשמעו.

 

אין לי שום צורך להיכנס לניתוח העדויות ביחס לכל "טענות האווירה" שנטענו בתצהירים ובעדויות ביחס לפעילות הסנפלינג, ל"הדרכות" וכיו"ב. מבחינת התובע עליו להוכיח רק עובדה אחת והיא שאבן גדולה פגעה בראשו, הוא נפגע ממנה בראשו ולכן נפל ונפגע גם מנפילתו.

במישור החבות, עליו להוכיח כי מי מהנתבעים הפר חובת זהירות קונקרטית כלפיו, כאן הבמה מוקדשת בעיקר לטענות משפטיות ולתובע אין במישור העובדתי הרבה מה להוסיף.

 

ומן הכלל אל הפרט.

 

האם התובע ראה וזוכר שפגעה בו אבן גדולה?

לא שוכנעתי שכך הדבר, לפחות במאזן הנדרש.

ראשית, ספק רב בעיניי האם התובע באמת זוכר מה קרה שבריר שנייה לפני פגיעתו או שמא הוא למד בדיעבד "והשלים" את העובדות שבגרסתו. ספק זה מבוסס בין היתר על הטענה שאיבד הכרה עקב המכה מה שבד"כ פוגע ביכולת לזכור מה קרה שבריר שנייה קודם לכן ואין לי צורך לסמוך בעניין זה על ידיעתי השיפוטית שכן התובע צירף לתביעתו את מכתבו של הנוירוכירורג פרופ' צבי רם שציין כי התובע "איבד הכרה עם אמנזיה לאירוע", עניין זה מסתדר היטב עם עדותו המגומגמת של התובע ועם עיקרי התייחסות ב"כ הנתבעות לעדותו זו, קשה מאד להסתמך על עדות זו לצורך קביעת ממצאים.

זאת ועוד, במהלך עדותו התברר שהוא אכן מעיד על דברים שלא ראה ולא שמע אלא שסופרו לו (לטענתו) ע"י ילדיו (עמ' 32 לתמליל שורות 5-9).

הגמגום שלא לומר החסרים והסתירות מתחילים עוד בשלב ההצטרפות לפעילות, בסעיפים 5-6 לתצהירו מספר התובע שהוא נענה יחד עם ילדיו ונרשם לפעילות והם המתינו יחדיו לתורם בעמדת הסנפלינג.

בעדותו הוכנסו אלמנטים של אווירה ששינו גם את העובדות וכך יצא שטען שהחליט להצטרף ולבצע את פעילות הסנפלינג רק לאחר שילדיו סיימו אותה והוא הבין שהם נעלמים לו ל"מסלול ארוך" (בו ארעה התאונה) , או אז גמלה בו ההחלטה להצטרף ולרדת אליהם, הוא מיד קנה כרטיס נוסף וירד.

כאשר עומת עם העובדה שניתנה קבלה אחת עבור כולם כלומר שסיפור ההצטרפות בדיעבד לא מסתדר כל כך, החל לגמגם ונולד סיפור, מפתיע יש לומר, לפיו לאחר התאונה, אזרח כלשהו רץ לאשתו ושאל אם קיבלה קבלה וכששמע שלא, רץ אותו אזרח למי מטעם הנתבע 1 והביא לה את הקבלה.

סיפור מוזר זה לא מוזכר גם לא ברמז בתצהיר התובע שם הוא מספר בסעיף 5 ששילם 250 ₪ עבור שלושתם ומצרף את הקבלה.

גם אשתו לא מזכירה בתצהירה את עניין "אי קבלת הקבלה" והסיוע הבלתי צפוי שקיבלה מאותו אזרח אלמוני שידע לשאול ביחס לקבלה, ידע למי לפנות ואיך להשיגה עבור התובע.

 

גם ביחס למה קרה רגע לפני פגיעת האבן חלה התפתחות במהלך העדות, בתצהירו לא ציין התובע שהתאונה ארעה תוך כדי שהוא מסייע לילדיו לרדת מדרגת אבן במסלול, בעדותו טען שהתאונה ארעה כשהושיט 2 ידיים לעבר ילדיו כאשר בתו עדי בתצהירה טענה שהתובע הוריד תחילה את אחיה ורק אחר כך פנה לסייע לה ואז ארעה התאונה, גרסה שהשתנתה בעדותה שם סיפרה שירדו ב"טור אופקי" כלומר התובע פשט את ידי ידיו לרוחב, אחת לבנו ואחת לבתו (מה שכשלעצמו יכול להסביר אובדן יציבות או למצער סיכון לאובדן יציבות). כך או כך, גם במקטע זה של שרשרת האירועים, אין בנמצא גרסה עקבית וברורה, שלא לדבר על מכך שתמונה של המדרגה המדוברת לא הוצגה (ואם זה אכן מקום התאונה, היה ניתן לבדוק גם את הטופוגרפיה מסביבה ולראות האם אכן יש עדות או הסתברות לסלעים שמצבם עלול לסכן באופן מיוחד קרי "באופן צפוי" את העוברים במקום), כל עניין התמונות (שיכול להיות וקיימות) נותר עלום ועד רגע זה לא ברור איזה מטענות התובע נכונה יותר, אם היה קיר ממנו התנתקה אבן או לא היה, הייתה תהום או לא הייתה, מדובר בשביל מוסדר או שלא, המקום קרוב לנקודה בה הורדו בסנפלינג או רחוק יותר, אין שום מידע, שום ראיה, שום תמונה וחבל שכך.

ולבסוף, האבן.  התובע עמד על כך שמדובר באבן גדולה, משהו בקוטר של כדור רגל/סל (עמ' 24 לתמליל שורות 16-18).

 

תחילה יש לומר שקיים טעם ולו מסוים בטענת הנתבעות שאם סלע בקוטר של 20-25 ס"מ ניתק ממעל ועף על ראשו של אדם, הופך התיק "לתיק עיזבון" ולמצער מדובר בפגיעה קשה שבקשות אלא שבמקרה כאן מגיע התובע לבית החולים, בראשו חתך בלבד (כפי הנראה שטחי למדי) ללא שום ממצא אחר, ללא צורך בביצוע MRI  וללא בדיקת נוירולוג בכל חמשת הימים בהם אושפז, גם ההמלצות בשחרור לא כללו ולו ברמז הוראה או מעקב או התייחסות לפן הנוירולוגי. ההסתברות כי החתך בקרקפת נגרם כתוצאה מהנפילה איננה נמוכה כלל מההסתברות לפיה החתך נגרם כתוצאה מפגיעת אבן לפני הנפילה.

 

יש לומר שאם אבן גדולה הייתה מתגלגלת לה ומדרדרת לכיוון התובע ושני ילדיו, מישהו היה מבחין בה, בין אם לפני הפגיעה ובין אם לאחריה. לא שוכנעתי שמישהו באמת ראה אבן (שנטען שהיא גדולה) מתדרדרת, פוגעת בתובע וממשיכה הלאה.

 

התובע בתצהירו לא מציין שראה אבן שמדרדרת ופוגעת בו אלא רק ש"לפתע פגע בראשי סלע", כפי שצוין ברישא לפרק זה, אינני מאמין שהתובע ראה וזוכר מה פגע בו אם פגע בו לפני שנפל ואיבד הכרתו, בעדותו גם הפעם בוצעו תמרונים כדי ליצור רושם שהבחין באותו סלע ברם הדברים נשמעו מאולצים למדי, התובע ראה "בזווית העין" שסלע מדרדר "מאחוריו" (למשל עמ' 3 לתמליל והוא חוזר על כך בהמשך עדותו שראה סלע ב"זווית העין").

 

היות ולא שוכנתי שהתובע אכן ראה סלע מתדרדר ופוגע בו, יש לברר האם מישהו אחר ראה סלע כזה פוגע בו?

 

הבן שהיה לצד אביו, לא הובא לעדות.

 

אשת התובע, הגב' יעל אליאס לא הייתה יכולה לתרום דבר בנקודה זו, היא לא ראתה את התאונה וכיצד ארעה.

 

נותרנו עם כך עם העדות היחידה שהייתה יכולה לתמוך בגרסת התביעה היא עדות הבת עדי. עדות הבת עדי בעייתית מאד ולמעשה קרסה ועמה קרסה גם גרסת התובע.  בתחילה טענה שראתה "משהו" פוגע בו, אחר כך כבר לא הייתה כל כך בטוחה שמשהו פגע בו וכאשר נעשה ניסיון, גם על ידי לברר בלשון פשוטה האם ראתה אבן שפוגעת באביה, היא אשרה שראתה אותו נופל אך לא יכלה לאשר שראתה שמשהו פגע בו (קודם לכן) ובוודאי לא סלע. גם כשעו"ד ארז ווידא שזו תשובתה, אישרה אותה תחילה בהנהון ואז להקלטה השיבה גם בקולה "כן":

" עו"ד ארז:             את לא ראית את האבן שפגעה באבא, נכון? לא ראית שפגעה בו אבן, ראית שהוא נופל.

העדה, גב' אליאס:     ראיתי שהוא חטף מכה, כן.

ש:                     לא, ראית שהוא נופל. לא ראית שפגע בו משהו והוא נפל. אנחנו עכשיו בבימ"ש, צריך להגיד את האמת, כמו שאמרת.

ת:                     כן, כן.

ש:                     נכון? זה המצב, לא ראית שפגע בו, ראית שהוא נפל. הבנתי, בסדר.

כב' הש' שדה:      היא אומרת "כן", כי זה הקלטה. לא, כי זה הקלטה.

העדה, גב' אליאס:     כן.

כב' הש' שדה:      התשובה היא "כן".

עו"ד ארז:           הבנתי. עכשיו, ומה שאנחנו עוד יכולים להגיד זה גם, אפרופו, כל הכבוד לך, אנחנו מודים לך על זה שאת באמת מדברת בכנות. מה שאנחנו עוד יודעים זה שאחרי שגמרתם לגלוש, את ואח שלך, חיכיתם לו בצד, אז אבא ירד, נכון? והתחלתם ללכת החוצה כמו כל האנשים האחרים שהלכו שם, נכון? היו גם אנשים שהיו לפניכם וראיתם אותם, נכון? "       (עמ' 40 לתמליל)

 

 

אם כך בפן העובדתי, לא עמד התובע בנטל להוכיח שאבן כלשהי, בוודאי גדולה שפי שהוא התעקש בעדותו, הידרדרה, פגעה בו, גרמה לחבלה בראשו וגרמה לנפילתו בה נפגע גם בגפיו.

 

בנמצא יש את סיכום האשפוז מבית החולים רמב"ם שם מופיעה גרסה התומכת בתביעה:

 

"כעת הופנה במסוק ע"י מד"א לאחר חבלת ראש מאבן ונפילה מגובה 5 מטרים וחבלות בכל הגוף".

 

נשאלת השאלה האם נוכח היעדר עדות אחרת, ניתן להסתפק רק בסיכום האשפוז ע"מ לקבוע שתחילה פגעה אבן בראשו של התובע?

 

התשובה שלילית. בתי המשפט נזהרים מלתת משקל רב מדי לגרסאות שנרשמות ע"י רופאים במהלך מצב חירום רפואי סמוך לתאונה, לא פעם נרשמים הדברים באופן חסר או מוטעה או שהם נמסרים לא מפי מי שבאמת יודע את העובדות ולרוב עושים שימוש ברישומים אלא דווקא הנתבעים שמצביעים על כך שהגרסה המפורטת בתביעת הנפגע לא לגמרי מתאימה למה שרשם רופא כלשהו מפיו של הנפגע כשזה מתפתל לו מכאבים.

 

כאן המצב הפוך ומי שמבקש להיתלות בסיכום האשפוז הוא דווקא התובע אלא שלא די בכך.

 

סיכום האשפוז היה יכול אולי בדוחק רב, להוות חיזוק כלשהו לעדות מוצקה ופוזיטיבית אך איננו יכול לבנות מחדש עדויות שהתפוררו להן בחקירה הנגדית.

 

קשה להתייחס לסיכום האשפוז כמסמך מהימן ומגובש המשקף הלכה למעשה את מה שקרה לתובע, לפני שהגיע לבית החולים. אפילו התובע מסכים לכך שמדובר במסמך שאיננו נכון ומדויק כולו שכן שורה אחרי תיאור הפגיעה והנפילה (שצוטט בהדגשה לעיל) נרשם "ללא סיפור של איבוד הכרה או הקאות". התובע טוען בסעיף 10 לתצהירו שאיבד הכרה מיד עם פגיעת הסלע ולא סתם איבוד הכרה רגעי למספר שניות או אפילו לדקה אלא ארוך מאד שכן הוא מצהיר "והדבר הבא שאני זוכר זה אותי שוכב על האלונקה בזמן עליה למסוק  אשר פינה אותי בהמשך לבית החולים", לא תהיה זו הפרזה לומר שהתובע היה מחוסר הכרה לפחות חצי שעה או למצער קרוב לחצי שעה (עד שירדו מדריכי הסנפלינג למקום התאונה, עד שנוצר הקשר עם חיל האוויר, עד שהצוות הוזנק, עד שהמסוק הגיע ומצא את המקום, עד שהורדה האלונקה ועד שהושם התובע על גביה).

איך איבוד הכרה ארוך כזה עם אובדן זיכרון לכל המהומה שהייתה מסביב מרגע הנפילה ועד העלאת התובע על האלונקה לא בא לידי ביטוי בסיכום האשפוז? הגם שאין תשובה לכך, המסקנה ברורה, משקלו של סיכום האשפוז ולפחות בנוגע למה שקרה לפני שהתובע הגיע לבית החולים, נמוך.

 

כאן המקום לתמוה על כך שאיש בכלל והתובע בפרט, לא הגישו ואף לא ביקשו לפני שמיעת התיק להזמין את דו"ח הפינוי או פראפראזה על דו"ח הפינוי (אם הוא חסוי) או דו"ח מד"א או מסמכי הקבלה לבית החולים וכך נותרנו עם סיכום אשפוז שנרשם 5 ימים לאחר התאונה.

 

משכך לא הוכחה הגרסה לפיה אבן (גדולה ובכלל) התדרדרה , גרמה לפגיעה בראשו של התובע והפילה אותו ומשכך לא ניתן לקבל את התביעה.

 

אך ראוי יהיה לדון גם בשאלת החבות, נניח לצורך כך שאכן היה אירוע של הינתקות או הדרדרות אבן כלשהי שגרמה לפגיעת הראש ולנפילה.

 

הדיון תיאורטי, גם כאן כשל התובע מלהביא ראיות או חוות דעת מומחה או תמונות או עדויות אחרות הנוגע לסכנה מיוחדת הטבועה בשביל בכללו ובמקום התאונה בפרט כאשר זה האחרון נותר עלום עד רגע זה.

האם מדובר במקום המצריך היערכות מיוחדת למניעת סכנה מוחשית להתדרדרות אבנים? האם הגיאולוגיה או הטופוגרפיה מעידים על סכנה מיוחדת כזו? האם היו במקום מקרים של הדרדרות אבנים לפני התאונה? התובע במישור זה לא הוכיח כלום.

 

באופן מפתיע (או שלא), מי שכמעט עשה עבור התובע את העבודה הן דווקא נתבעות 1 ו-3 כפי שאפרט בהמשך אך תחילה אסקור את הפן המושגי ועמדת הדין ביחס לאחריות הנתבעת 2 (בעיקר).

 

אשר לחובת הזהירות המושגית, ככל שהדברים נוגעים לנתבעת 2 הרי הפסיקה קבעה באופן חד משמעי שעליה מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי כל מי שמבקר בשמורות שבתחום אחריותה ואין צורך להרחיב בנושא זה.

 

הנתבעת 1 חבה גם היא בחובת זהירות מושגית כלפי הציבור הבוחר בה לצורך ביצוע הפעילויות אותן היא מספקת לו. הציבור רשאי להניח ולהתבסס על כך שהפעילות בטוחה ושננקטו כל האמצעים לשמירה על בטחונו. הדברים הינם בבחינת קל וחומר כשמדובר בפעילות שהיא גם בשכר וגם טבוע בה אלמנט של סיכון.

 

ברמה הקונקרטית, לפחות ביחס לנתבעת 2 הפסיקה וזו גם גישתי, מנחה לנהוג באיפוק רב בקביעת גבולות הטלת האחריות ובקביעת רמת הפעולות הנדרשות ממנה במסגרת הפעלת שמורת טבע.

 

המדיניות המשפטית הייתה ועודנה כזו המעודדת יציאה לטבע ולטיולים, גם לפעילויות אתגריות בטבע אשר תורמות לבריאות הפיזית והנפשית ובתי המשפט כמו גם הציבור לו בינה, חוכמה והגיון יודעים ומכירים בכך שטיול בחיק הטבע צופן בחובו סיכונים מסוגים שונים, כאלו הנובעים ממסלול הטיול, הטופוגרפיה, מזג האוויר, בעלי חיים היוצרים סיכון וכיו"ב.

 

מול סיכונים טבועים אלו (שבחלקם תורמים לחוויית הטיול ולתחושת הסיפוק במהלכו ובסופו) יש לוודא שלפחות המינימום נעשה במקומות בהן הסכנה אפשרית אך מתונה ויותר מכך במקומות בהם גוברת ההסתברות לסכנה שתתממש או שתוצאותיה קשות. במקרה אחד ניתן להסתפק בשלט, במקרה אחר ניתן להוסיף ביקורת של המסלול פעם בכמה זמן ובמקרים אחרים אין מנוס אלא לגדר, לשנות תוואי או לפגוע מעט בטבע כדי להבטיח את שלום המטיילים.

 

קביעת גבולות חובת הזהירות והאחריות של הרשויות האמונות על נכסי הטבע מחייבת עריכת איזונים לא פשוטים שיאפשרו מצד אחד עידוד טיולים בטבע "אמיתי" ובלתי מופרע ומצד שני יקטינו ככל הניתן סיכונים מהמטיילים במקום.

 

מי שיוצא לטיול ולבילוי בטבע ובוודאי בשמורת טבע, לא מגיע ע"מ לצפות בשלטי אזהרה אין ספור, בגדרות, ברשתות, בחסימות ומחסומים ומי שלא רוצה להרגיש אדמה וסלעים תחת רגליו, עצים מעל ראשו ובעלי חיים סביבו, יטייל לו במקומות אחרים, אורבניים יותר.

 

כאן יש לומר שבמקרים המתאימים בהם ערכי שמירת הטבע אינם מאפשרים ביצוע פעולות להקטנת סיכון, יש לחסום או למצער לאסור באופן ברור את הכניסה והטיול במקום, לא זה המקרה כאן.

 

וכאן ייאמר באופן הפשוט ביותר, אלמלא טענות נתבעות 1 ו-3, אפשר היה כאמור לסיים את פרק החבות כאן שכן התובע כאמור לא הוכיח שום סיכון מיוחד או מחדל או רשלנות להם קשר סיבתי ברור להתדרדרות האבן (שגם היא לא הוכחה), זאת ועוד,  אם מדובר בשמורת טבע מתוחזקת  בה מטיילים עשרות אלפי מטיילים בשנה, שנה אחר שנה, עשרות שנים ללא כל פגיעה ונזק ושלא ידוע על  סכנה מיוחדת עקב הינתקות והתדרדרות אבנים והנתבעת מציבה שלטים ומבצעת פעם פעמיים בשנה ביקורת, הרי יצאה ידי חובתה, בטבע כמו בטבע, גם הבלתי צפוי יכול לקרות, יש מחיר לסיכון הטבוע בטיול והרי נפסק ובצדק רב שלא לכל נזק יש כתובת.

 

אלא שבגרסאות עדי נתבעים 1 ו-3 מופיעות טענות המציירות תמונה אחרת, כשמר שמש-הנתבע 1 טוען בתצהירו בסעיפים 7-8:

 

"7. הגולשים מונחים מפורשות להיצמד לצד השביל ולא ללכת במרכז השביל שכן מדובר במקום בו קיימת סכנה של הדרדרות של אבנים ופוטנציאל הפגיעה מקסימלי באמצע השביל.

 

8. סכנת הדרדרות האבנים קיימת וידועה במקום ואני אישית התרעתי על כך בפני פקחים של הרט"ג מספר פעמים."

 

אלא שאני מודע לכך שלנתבעים 1 ו-3 נוח להטיל את האחריות על נתבעת 2, לא פעם קורה שמי מהנתבעים בניסיונם לחלץ עצמם מנסים לבסס חבות כלפי נתבעים אחרים כמו במקרה כאן. כפי שצוין קודם לכן, כל העדים ובמיוחד עדי התביעה ועדי נתבעים 1 ו-3 התמקדו בטענות אווירה או טענות מגמתיות על גבול הסברה שפגעו פגיעה ממשית באמינות העדויות והגרסאות, כך לפחות התרשמתי מצפייה והאזנה לעדים באולם.

 

גם אופן הכנת התצהירים מטעם נתבעים 1 ו-3 מעורר סימני שאלה, קשה לרוות נחת מעד (מר שנער) שמגיש שני תצהירים בתואנה שהראשון "לא מדויק". לא לגמרי ברור מה בתצהירים מבוסס על עובדות כהווייתן ומה על "התאמות" לטענות כתב ההגנה.

 

עדות העד מר שנער הייתה בחלקה בעייתית , כך למשל בעמ' 66 לתמליל הוא נשאל (על ידי דווקא), האם הבת עדי מסרה לו במקום התאונה שאביה נפגע מאבן, במקום לענות באופן ישיר מזיכרונו, החל לדפדף בתצהיריו (כאמור 2 במספר) והצדיק זאת בכך "שלא יהיו פה איזה שהן סתירות..." .

 

אינני נותן אמון בעדויות מר שנער ומר שמש ככל שנוגעות לסכנת "האבנים המדרדרות" .גם חקירתו של מר שמש לא עשתה רושם טוב ופתאום התברר שהגרסה ביחס לאבנים המדרדרות שבתצהיר משנה צורה כשטען בחקירתו שמדובר בסה"כ בכך ש"יש קצת אבנים קטנות" "קצת דרדרת" ועל זה התריע בפני הפקחים (עמ' 76 לתמליל).

 

לא זה מה שכתוב בתצהיר, מר שמש גם הוא בניסיון ליצור "אווירה" הצהיר על סכנה מוחשית ולא על משהו זניח, לא על משהו בשוליים שספק אם מצדיק התרעה "מספר פעמים" בפני פקחי הנתבעת.

 

קשה לי גם עם האופן בו ההתרעה האישית על סכנת הדרדרות האבנים שקיימת וידועה מספר פעמים

הפכה בחקירה הנגדית לפעמיים בלבד ולפקח אחד ולא "לפקחים" (עמ' 77 לתמליל).

 

כך גם לגבי האבנים המדרדרות עם פוטנציאל הפגיעה המקסימלי  שהפכו בחקירה הנגדית ל"אבנים קטנות, של פודרה, של חו"ל (צ"ל חול)" (עמ' 77 ועמ' 83 ש' 17 לתמליל).

 

בכל הכבוד, סעיפים 7-8 לתצהיר הנתבע 1 שניתן בהקשר של התביעה כאן, לא עוסקים בפודרה, גם לא בחול, גם לא בחצץ.

 

זו לא גרסה שניתן לקבל וברור למה נולדה.

 

גם היעדרה של ראיה אובייקטיבית, מכתב, דוא"ל, מסרון וכיו"ב, אשר יעידו שאי פעם נמסרה הודעה על סכנת אבנים מדרדרות למי מטעם הנתבעת מחלישים את הגרסה.

 

גם לא ברור על סמך מה סברו עדי הנתבעת 1 שיש במקום סכנת הדרדרות אבנים, מתי היו עדים לכך? מי נפגע או כמעט נפגע? על פי עדותם, הם אפילו לא יכולים לראות את מקום התאונה מהמצוק בו נערכת הפעילות.

 

מנגד, העד מטעם נתבעת 2, מר מילר הכחיש בחקירתו שקיבל תלונה או התרעה כלשהן ביחס לאבנים מדרדרות ואף הטיל ספק בכך שאי פעם פגש כלל במר שמש, יחד עם זאת יש לומר שגם למר מילר "הנטייה" להטיל את האחריות על ההליכה חזרה בשביל בו ארעה התאונה על הנתבע 1.

 

עדותו של מר מילר איננה עולה בקנה אחד עם עדויות מר שנער ומר שמש, כאמור לכל אחד מהנתבעים יש את האינטרס שלו ברם מהתמונה הכוללת לא ניתן לקבוע, לפחות במאזן ההסתברות הנדרש שבמקום התאונה ולמצער סביב שביל החזרה, יש סכנה מוחשית או צפויה או חריגה להתדרדרות אבנים ולא לגמרי ברור, גם לא הוכח, מה היה צריך לעשות במקרה הספציפי כאן כדי למנוע את התאונה (אם אכן ארעה כנטען בתביעה).

 

לסיכום, כל העדויות בתיק היו רחוקות מלהרשים, הנטל כאן מוטל על התובע, הן ביחס לגרסה ואין ביחס להוכחת החבות, התובע בחר בדרך קלה של הגשת שני תצהירים קצרים הרלוונטיים לשאלת החבות, שלו ושל בתו ולמרות היותם בני משפחה אחת "החיים את האירוע" ובוודאי מדברים ועוסקים בו, גרסת התביעה לא הוכחה, לא התובע ולא בתו הצליחו לשכנע שראו כי תחילה פגע סלע בראשו של התובע וכתוצאה מכך נפל, מקום התאונה המדויק, הטופוגרפיה שלו ושל הסביבה לא הוכחו, אין בנמצא חוות דעת מומחה או כל עדות אחרת לכך שהנתבעים בכלל והנתבעת 2 בפרט היו צריכים לנהוג אחרת ולנקוט באמצעים כלשהם הכל בשים לב לכך שמדובר בשמורת טבע, בפעילות אתגרית ובמסלול המוגדר ומשולט כמתאים למיטיבי לכת (והתובע לגרסתו "המאוחרת" סיפר שהצטרף לפעילות רק בגלל החשש שילדיו ייעלמו לו באותו מסלול).

 

משכך אין מנוס אלא לדחות התביעה.

 

אשר להוצאות, כפי שפורט לעיל, גם גרסאות עדי הנתבעות לא הוכחו, העובדה שהתביעה נדחית אין בה כדי להעיד על כך שהנתבעות פעלו ללא רבב במקרה כאן, התובע נפגע, פגיעתו הצריכה חילוץ מוטס ובנמצא אין שום תחקיר, שום תכתובת ושום כלום ביחס לאירוע מצד מי מהנתבעות.

 

משכך, יישא כל צד בהוצאותיו.

 

 

 

ניתן היום,  י"ז תשרי תשפ"א, 05 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.

 

אהרון שדה