בית משפט השלום בירושלים
ת"א 25129-11-18

 

 

בפני	כבוד השופט  אוהד גורדון
התובעים		1. פלונית 2. פלוני 3. עזבון המנוח פלוני ז"ל
נגד
הנתבע		איגוד ערים כינרת

 

 

פסק דין

 

לפניי תביעה בנזיקין.

 

רקע

1. בבוקר יום 4.8.12 טבע התובע 3, פעוט יליד 28.8.08 (להלן: "הפעוט"), בחוף "צינברי" – חוף מוכרז בכנרת (להלן: "החוף"). הפעוט נמשה מהמים ולאחר פעולות החייאה פונה לבית החולים "פוריה" ובהמשך למרכז הרפואי "העמק". למרבה הצער, ביום 5.8.12 לפנות בוקר נפטר הפעוט.
2. על רקע טרגדיה זו, הוגשה התביעה שלפניי. כתב התביעה הופנה לכתחילה כנגד הנתבע וכנגד משרד הפנים, אך בישיבת ההוכחות ובהסכמת הצדדים נדחתה התביעה כנגד משרד הפנים. אשר לנתבע, נטען בכתב התביעה כי מדובר בגוף שהוקם מתוקף חוק הסדרת הטיפול בחופי הכנרת, התשס"ח-2008, ואחראי בין היתר למלא את תפקיד הרשות המקומית לגבי החוף וזאת לפי חוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964. עוד נטען, כי הטביעה ארעה בשל רשלנותו ורשלנות עובדיו ושלוחיו, תוך הפרת חובות חקוקות ועל כן הוא אחראי לפצות את התובעים. בכלל זה, נטען לתחולתם של סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").
3. הנתבע טען, בכתב הגנתו, כי התובעת 1 שהיא אמו של הפעוט (להלן "ר'") אחראית לטביעה. זאת, משלא השגיחה כראוי על הפעוט והניחה לו לשוטט במקום ללא פיקוח. עוד הוצגה התייחסות לראיות, שתיסקרנה בגוף פסק הדין.
4. המחלוקת בהליך זה מתמקדת בשאלת רשלנותן של שני גורמים: התובעת 1 (להלן: "ר"), שהיא אמו של הפעוט ושהתה בחוף עמו ועם חבריה, והמצילים שעבדו בחוף מטעם הנתבע. זו השאלה המרכזית ובה יתמקד פסק הדין. סוגיות נוספות יידונו במידת הצורך בהמשך.

 

ר'

5. ר' חוותה אבדן קשה של בן אהוב. לא בלב קל נדרש אני לטענת הנתבע כי גרמה, ברשלנות, להתרחשות האסון. ועם זאת, נוכח טיב המחלוקת שלפניי אין מנוס מכך. בנוסף, היות שאפיון התנהלותה יאפשר לחדד את טיב הסיכון שגם המצילים כשלו בהתמודדות עמו, מצאתי לפתוח את פסק הדין בדיון בהתנהלותה של ר'.
6. ר' והפעוט הגיעו לחוף יחד עם בן נוסף שלה, וכן שלושה חברים וילדיהם. החברים יכונו להלן בשמותיהם הפרטיים: יצחק, רוחה, אילנית, ויחד "חבריה של ר'".
7. לפי קבלה שהוגשה וסומנה על ידי כת/1, החבורה נכנסה לחוף בשעה 7:19, התמקמה בחוף ובכלל זה הקימה אוהל בסמוך לקו המים והחלה לבלות במקום. אציין, כי מטעמים שאינם נהירים לי נסרק ל"נט המשפט" כרטיס הכניסה ללא הקבלה ועליה שעת הכניסה, אך זו הוצגה בפני ואני מוצא להיסמך עליה.
8. לפי הפסיקה, "השחייה במי הכנרת טומנת בחובה סיכונים רבים אשר לא ניתן למנוע את כולם אף באמצעים סבירים וממילא לא תמיד יימצא גורם אשם לכל אירוע טביעה שיתרחש" (רע"א 3238/13 חוף רסטל (כנרת) נ' סמיחה פיסקה 7 (18.6.13). ראו גם ע"א 10457/04 אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט פיסקה 7 (17.4.07)). ועם זאת, הראיות שלפניי מעלות כי האסון מושא הליך זה נגרם כתוצאה מרשלנות מספר גורמים. בכלל זה, להתנהלותה של ר' תרומה של ממש לקרות האסון:
9. תחילה, יש לקבוע כי הפעוט טבע לאחר שנכנס לבדו למי הכנרת, מבלי שאיש מהמעורבים הבחין בכך או מנע זאת. את המהלך שהוביל לטביעתו של הפעוט לא ראה איש מבין העדים במשפט, אך המסקנה האמורה עולה מן התוצאה המצערת, ומנסיבות איתורו של הפעוט:

בשלב מסוים, כך לפי עדויותיהם, הבחינו ר' וחבריה בהעדרו של הפעוט והחלו בחיפושים. לאלה הצטרפו שני המצילים שעבדו בחוף, שיכונו בפסק דין זה בשמותיהם הפרטיים: משה ואיליה, בצירוף תפקידם. בהודעה משטרתית שנגבתה ממנו ביום הטביעה (למרות שנרשם עליה תאריך שגוי: 5.8.12), סיפר המציל משה כיצד, לאחר חיפושים רגליים בתוך המים שכשלו, נעזר ב"חסקה" ואז הבחין בפעוט הטבוע, קפץ למים ומשה אותו, ויחד עם חובש החל בפעולות ההחייאה עד להגעת ניידת מגן דוד אדום (להלן: "מד"א").

10. דובר, כזכור, בפעוט שבעת הרלבנטית פוקח בידי אמו. הראיות מעלות כי פיקוח זה לא היה שלם, וכי העדר השגחה הולמת גרם לכשל באיתור כניסתו של הפעוט למי הכנרת ומניעתה.
11. לאם ר' חובת זהירות, הבאה לידי ביטוי בצורך לוודא השגחה סבירה על בנה. חובה זו מתחדדת נוכח גילו הצעיר – בן כארבע בעת האסון (למשל ת"א (מח' י-ם) 215/67 שאולי נ' מזרחי (19.10.73), ת"א (ת"א) 61584-10-13 פלוני נ' יצהר (17.9.17), ובהקשר של טביעת ילד: עניין חוף רסטל הנ"ל, ת"א (י-ם) 9709/09 כהן נ' חברת החשמל ואח' בפסקאות 132-141 (19.4.15)).
12. לאפיון חובתה של ר' יש לתת את הדעת גם לתיאוריה, לפיהם הפעוט היה שובב במיוחד, דבר שהצריך השגחה הולמת: "ילד מאוד שובב יתר על המידה, החברה שאני נמצאת בה ידעה שהוא ילד שובב צריך להשגיח עליו יתר על המידה..." (הודעה משטרתית מיום 18.10.12, עמ' 3. ראו גם עדותה, בפ/13 ש' 5 וש' 13).

נתתי דעתי גם לרישום שערכה עובדת סוציאלית עמה שוחחה ר' בסמוך לפטירה. לפי הרישום, ר' מסרה ש"היו מספר מקרים בהם הוא טבע במים אך לא תארה לעצמה שהפעם זה ייגמר כך" (תרשומת של עו"ס נג'אר מיום 5.8.12). יש להימנע מייחוס משקל מופרז לאמירה זו, היות שדובר בשיחה שנערכה סמוך לפטירת הפעוט - ואני מקבל את טענת ר' שהוצגה בבית המשפט, כי הייתה נסערת עת אמרה את הדברים והתכוונה  לאירועים קודמים בהם נכנס הפעוט השובב למים (פ/13 ש' 13). ועם זאת, מכלול הנתונים מחדד את הצורך, בזמן אמת, בהשגחה הולמת על הפעוט.

13. כל אלה בצירוף העובדה שהפעוט שהה בעיתוי הרלבנטי בחוף עם גישה למי הכנרת, מציגים סיכון לצד מחדל, שעניינו בכשל בהשגחה מתאימה. המחדל מוסיף ומתחדד בשל נסיבות נוספות שהוכחו:

כך המיקום בחוף, בו שהו ר' וחבריה עם ילדיהם - שהיה סמוך מאוד לקו המים. חברתה של ר', רוחה, תיארה בהודעה משטרתית מיום 1.1.13 כי "...כולנו ישבנו על הסדין. האוהל היה ממש צמוד לסדין והיינו מאוד קרובים למים" (שורות 24-25). בדומה, מסרה אילנית בהודעה משטרתית מיום 18.10.12 כי "זה ממש קרוב המקום שהכנו אוכל לקו של החוף ואיפה שמאור היה..." ושוב בהתייחס לפעוט "הוא היה לידינו. האוהל שלנו היה קרוב למים מאוד קרוב למים". גם יצחק סיפר בהודעתו כי "היינו בקרבת המים" (עמ' 2 ש' 46).

מיקום זה הגביר את הסיכון בשל המרחק הקצר למים, אשר ממעט בזמן ההבחנה והתגובה העומד לרשותו של המשגיח. נוכח מיקום זה, התעצמה חובת הזהירות שנדרשה מר' על מנת להתמודד עם הסיכון. 

14. בנוסף, עולה מן הראיות כי ר' וחבריה השגיחו, במקביל, על מספר ילדים. רוחה, למשל, מסרה שהיא עצמה הייתה טרודה בהשגחה על בתה שהייתה במקום (הודעתה המשטרתית, שם), וכי ר' נשאה בעיקר עול ההשגחה על הפעוט ו"גם אנחנו אבל לי היה להשגיח על הילדה שלי. כל הזמן הייתי צריכה לקרוא למ' שלא תלך. היא חושבת שהיא גדולה ואני יודעת מה זאת הכנרת" (שורות 39-41. ראו גם עדותה בפ/20 ש' 17). בדומה מסרו יצחק ש"כולנו השגחנו על כל הילדים" (ש' 61 להודעתו) ור' "שכולם נרתמים לשמור על כולם היו שם ילדים שלא שלנו" וכן "הגענו ביחד כולם שמרו על כולם" (פ/7).

סיטואציה מעין זו, של השגחה-במקביל על מספר ילדים, גם אם היא בוצעה בידי מספר מבוגרים, העלתה סכנה להיסח הדעת והחטאה של השגחה הולמת על ילד ספציפי. סכנה, המוסיפה ומחדדת את חובת הזהירות. ואכן, ר' עצמה ייחסה את קרות האסון לשניות בהן התבוננה בילד אחר ששיחק במים (עמ' 2 להודעתה מיום 18.10.12, עדותה בפ/10 ש' 23).

15. כל אלה: הקרבה המשפחתית לפעוט, גילו הצעיר ומאפייניו כמובא לעיל, השהיה עמו בסמוך לשפת המים וההשגחה במקביל על מספר ילדים – מעלים סיכון של ממש, לצד חובת זהירות הבאה לידי ביטוי בצורך בהשגחה הולמת. למרבה הצער, חל כשל במישור זה שתרם לתוצאה הקשה של כניסת הפעוט למים וטביעתו, מבלי שר' הבחינה בכך.
16. על טיב המחדל ניתן ללמוד מנתונים נוספים. בהקשר זה נתתי דעתי לטענות התובעים כי ר' עמדה בקשר עין רציף עם הפעוט, וכי הפעוט נותר לבדו וקשר העין נותק לשניות ספורות בלבד. קשה לקבל טיעונים אלה במלואם:
17. כך עולה ממהלך איתור הפעוט. כמובא לעיל, ר' וחבריה הבחינו בחסרונו ופתחו בחיפושים לרבות באמצעות פניה למציל, ורק לאחר זמן-מה אותר הפעוט הטובע במים. להמחשה יוצג תיאורו של יצחק, בעדותו, לפיו "הוא נעלם לנו ולא מצאנו אותו, אני ואחותי רצנו לכיוון המכוניות והחניונים לחפש אותו לא מצאנו אותו, משו אותו מהמים המצילים הערכה שלי בין רבע שעה ל-25 דקות עד שמצאו אותו בכלל..." (פ/14).

לו דובר כטענת ר' בהסטת המבט מהפעוט לשניות ספורות בהן נכנס למים, סביר כי בחלוף אותן שניות הייתה מבחינה בפעוט במים בקרבה אליה ולא נדרשת לחיפושים כה ממושכים. לכן, אין אלא להסיק כי חלף פרק זמן בין מהלך כניסת הפעוט למים לבין הרגע בו הבחינו ר' וחבריה בחסרונו. הדבר מדגיש את הכשל בהשגחה הולמת עליו.

18. בהקשר זה אוסיף, כי הוצגו ראיות לכך שקשר העין עם הפעוט נותק בשלב מסוים, עוד לפני כניסתו למים ומבלי שמי מהמפקחים פעל לחידושו: לפי רוחה, היא פתחה עבור הפעוט חטיף, והוא ניגש לאכול אותו באוהל שהקימו "ומפה לא ראיתי אותו" (שורות 5-6, וגם "פעם אחרונה שראיתי אותו זה באוהל שהוא אוכל תפוציפס" – שורה 54). דברים דומים מסרה בעדותה (פ/18). כך מסר גם יצחק (פ/15, ועמ' 1 להודעתו המשטרתית – בה תיאר פרק זמן של "כמה דקות" שחלף מאז נכנס הפעוט לאוהל ועד ההבחנה בחסרונו). גם אילנית תיארה בהודעתה המשטרתית את ניתוק קשר העין במסרה כי הפעוט שהה "מחוץ למים ול' והילדה של רוחה נראה לי שיחקו במים ובשניות האלו הילד מאור נעלם..." וכיצד הבחינה ר' בהיעלמו, צעקה "איפה הילד?" שאז החלו בחיפושים.
19. משקל נוסף, הגם שמוגבל, באמדן הכשל בהשגחה על הפעוט מצאתי לתת לדבריה של עדת הראיה גב' חן, שמסרה הודעה במסגרת חקירת המשטרה את האסון וכן העידה בבית המשפט. עדה זו טענה להשגחה כושלת מאוד של ר' על הפעוט, בדגש על שהיה במרחק ממנו והתעלמות מקריאותיו עת שיחק בקרבה לקו המים (הודעתה המשטרתית מיום 7.8.12, עמ' 1 ש' 6-16). העדה טענה כי ר' "לא התייחסה לילד הילד היה עם עצמו בכלל לא חשבתי שזו האמא עד שהוא קרא לה אמא..." (עמ' 2 ש' 25-26).

מדובר בעדת ראיה ניטראלית, שבילתה בחוף עם ילדיה, ושלא בוססה היכרות שיש לה עם ר' או מניע כלשהו שיהיה לה להתנכל לר'. לכן, אני מוצא לתת משקל לדבריה, באופן שיש בו לחדד את הכשל בהשגחה.

ועם זאת, לא אוכל לתת לדברים משקל מלא. הן מתוכן ההודעה המשטרתית של העדה והן מעדותה בבית המשפט, התרשמתי כי נטתה להפרזה של עצמת הכשל בהשגחתה של ר' על הפעוט, ולמגננה על המציל ("הבנתי שחושבים להאשים את המציל וזה לא נכון המציל עשה מעל ומעבר" – עמ' 2 להודעתה).

להמחשת נטייה זו אציין, כי העדה טענה שלפני האסון כרז המציל בחוף לר' והתריע בפניה  "גברת הילד שלך גברת שימי לב לילד" אך ר' התעלמה (שם, עמ' 1 ש' 11). אלא, שמעדויות המצילים משה ואיליה עלה, כי לא כרזו דבר-מה לעבר ר' או ספציפית בנוגע לפעוט: כך המציל משה בפ/36, והמציל איליה שטען כי ראה את הפעוט לראשונה רק לאחר שנמשה מן המים, ושלל כריזה נקודתית כאמור (פ/30 ש' 21, פ/31 ש' 9 ופ/34 ש' 9). כדוגמא נוספת להפרזה, אפנה לתיאורי העדה גב' חן את מה שלשיטתה הייתה תגובה אדישה של ר' להעלמות הפעוט, ואף תגובה אדישה למצבו לאחר שנמשה מהמים (עמ' 1 להודעתה, ש' 18, עמ' 2 ש' 34) – תיאורים, שלשיטתי אינם סבירים בהינתן שמדובר באמו של הפעוט ואינם מתיישבים עם תיאורי עדים אחרים לתגובתה הנסערת של ר' (למשל יצחק שמסר כי הייתה "בהיסטריה" - עמ' 2 להודעתו, ש' 27).

בנסיבות אלה, אני מוצא לתת משקל מוגבל בלבד לתיאורי העדה, והוא מתמצה בהצטרפותם לראיות שנסקרו לעיל ואשר מעלות כי ההשגחה על הפעוט לא הייתה שלמה ורצופה. 

20. הדיון עד כה מעלה רשלנות בהשגחה הישירה על הפעוט. להשלמת הדיון בנושא, אדון באלמנטים נוספים שהוצגו בידי הנתבע, כבסיס לטיעוניו בדבר עצמת כשל ההשגחה על הפעוט:

כך, תחילה, עדות שהוצגה בצורה של תצהיר אליו צורפה הודעה משטרתית, של מר זוינס. לאחר בחינה, איני סבור שיש בעדות זו רלבנטיות של ממש לנושא הנדון כאן. 

העד תאר בהודעתו המשטרתית כיצד שהה בחוף וראה שתי בחורות, שקודם לכן ראה אותן לצד ילד, צועדות לרכב. העד צעק להן לקחת את הילד, נענה ש"עזוב הכל בסדר והילד [לא ברור] ברגלים ואז הלך עם שני הבחורות". בעדותו בבית המשפט הציג תרחיש שונה, לפיו הפעוט הגיע אל העד כשהוא בוכה, העד ניסה לאתר את אמו בחניה ללא הצלחה, וכששב נמסר לו שהפעוט הלך (פ/43-44).

העד לא חזה בפעוט בעת הטביעה או ברגעים עובר לכניסתו למים. לתרחישים הלא-אחידים שהציג, שעסקו בנקודות זמן שקדמו להתרחשות הרלבנטית כאן, אין קשר ישיר לענייננו. לשיטתי, אף אין בהם להעצים את כשל ההשגחה, היות שהעד חזה בקטעי-התרחשויות והסיק את מסקנותיו מבלי לדעת, למשל, שבעת שר' צעדה לרכבה נותרו חבריה המבוגרים בקרבת הפעוט.

אוסיף כי אמירות אחרות של העד בהודעה המשטרתית, בדבר קריאות אזהרה של המציל לר', נסתרות בדברי המצילים כפי שהובאו לעיל. לבסוף, דברים שמסר על אישה שלאחר שהפעוט נמשה מהמים "הסתכלה על הילד סידרה את השערות ושמה משקפי שמש" לא נמסרו בזמן אמת אלא בחלוף שנים רבות בבית המשפט, והעד אף לא ידע לומר בבטחה שדובר בר' (פ/45).

כל אלה מציגים עדות עם רלבנטיות ומשקל שהם מוגבלים מאוד. 

21. עוד לא אוכל לקבל אלמנטים נוספים, עליהם ביסס הנתבע את הטיעון לכשל השגחה:

בכלל זה, והגם שר' וחבריה אישרו כי בשלב מסוים הלכה ר' לכיוון הרכב בו הגיעה כדי לקחת דבר-מה, הרי שלא הוכח כי האסון התרחש בשלב זה בו נעדרה מקרבת הפעוט. ר' שללה זאת (פ/9 ש' 19 וש' 27, פ/10 ש' 9) והבהירה, כי הפעוט "היה לידי כשחזרתי מהאוטו" (פ/10 ש' 16). כך מסר גם יצחק, שהבהיר כי האסון התרחש בחלוף מספר דקות משובה של ר' מן הרכב (פ/14 ש' 4, פ/15 ש' 12-14, פ/16 ש' 27. ראו גם הודעתו המשטרתית בשורה 76). בהעדר ראיות לסתור, הרי שלא בוסס קשר בין ההליכה לרכב לבין כשל ההשגחה שגרם לטביעת הפעוט.

בדומה, לא בוסס כי האסון התרחש בשל שתיית אלכוהול בידי ר'. ר' וחבריה הכחישו כי היא צרכה אלכוהול, או כי צרכו אותו בעצמם (למעט אילנית שמסרה כי היא עצמה שתתה "כוסית"). הם אישרו אמנם שהביאו עמם אלכוהול, אך הצביעו על השלב המוקדם של הבילוי המשותף בו התרחש האסון, בשעת בוקר וטרם צרכו את המשקה. טענותיהם אלה לא נסתרו בראיות משכנעות, ועל כן אין בסוגיה זו לסייע לנתבע. 

22. סיכום הדיון עד כה מעלה הפרה של חובת ההשגחה ההולמת על הפעוט, באופן העולה כדי התרשלות. זו קשורה בקשר סיבתי לתוצאה הקשה, שכן מנעה איתור מבעוד מועד של כניסת הפעוט למים, וכך מניעת האסון.
23. כפי שיובא להלן, סבורני כי רשלנות ר' אינה הגורם היחיד לאסון, וכי התווספה לה רשלנות מצד המצילים בחוף. ועם זאת, מדובר בגורם בעל המשקל המשמעותי ביותר. בפסיקה נקבע, כי:-

"האחריות לשלומם של ילדים המבלים במחיצת הוריהם חייבת לחול בראש ובראשונה על ההורים... 'המדיניות המשפטית הראויה צריך שתתן ביטוי ממשי לחובתם זו של ההורים. הורים חייבים בהשגחה על קטין מפני פגיעת גורם חיצוני, גם אם מישהו אחר צריך היה לנהוג באופן שונה מזה אשר נהג ולמנוע כניסת מתרחצים למים ולא מנע זאת. אין בכך כדי לפטור את ההורה מאחריות לשלום ילדיו'" (עניין חוף רסטל הנ"ל, פיסקה 9).

לקביעה זו תחולה בענייננו. הדומיננטיות של הכשל בהשגחה עולה הן מן הקרבה המשפחתית וחובת הזהירות הישירה של ר' כלפי בנה המצוי באחריותה ובפיקוחה, הן ממאפייני הפעוט שנסקרו לעיל, הן מיצירת הסיכון שבהתמקמות סמוך לקו המים לצד יתר האלמנטים שנסקרו לעיל, והן מהקרבה הפיזית של שהיה בסמוך לפעוט, להבדיל מהמצילים ששהו במרחק. מבלי לגרוע מאחריות המצילים שתדון בהמשך פסק הדין, נתונים אלה מציגים קשר ישיר וקרוב בין הרשלנות הנדונה כאן לבין האסון הקשה. לכן, יש לייחס לה את עיקר האחריות – לשיטתי, שני שלישים מן האחריות לקרות האסון.   

 

אחריות הנתבע

24. חובת הזהירות המושגית של הנתבע כלפי המתרחצים בחוף עולה, ראשית, מהיותו המחזיק בחוף מוכרז לרחצה, ומפעילו. הרחצה בים מלווה בסיכונים, שעל המפעיל לצמצמם עבור המתרחצים המגיעים לחוף שבפיקוחו, באמצעים סבירים. במקרה קודם של טביעה בחוף מוסדר בכנרת נפסק לגבי המחזיקה באותו חוף, כי "החברה החזיקה בחוף ותפעלה אותו. היא הזמינה את אורחיה לבלות בו. מתוקף מעמדה זה, שהקנה לה שליטה ופיקוח על החוף כמו-גם ידיעה על המתרחש בו, היתה מוטלת עליה חובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים על-מנת לשמור על ביטחונם של המתרחצים" (עניין אטריק הנ"ל, פיסקה 8. ראו גם ע"א (מח' י-ם) 6181/99 עיריית נתניה נ' חיטיבשוילי (3.8.00), ת"א (נצ') 36748-05-10‏ ‏עזבון המנוח ב.ש. ז"ל נ' חברת חלקות 4, 7 בגוש 15392 בע"מ (28.9.16).

דברים אלה רלבנטיים גם לנתבע, שלא חלק בכתב הגנתו או בסיכומיו על טענת התובעים כי הפעיל את החוף והיה אחראי לנעשה בו מכוח דברי החקיקה שהוצגו לעיל בפסקה ‎2. אלה מציבים אותו, ביחס לחופי הכנרת, במעמדה של רשות מקומית המפעילה את החוף – כך שלפי סעיפים 5 ו6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964, חלה עליו חובה למלא אחר הוראות הדין העוסקים באמצעים להבטחת בטיחות המתרחצים ולקבוע הוראות משלימות לעניין זה. 

חובה זו כוללת העמדת שירותי הצלה הולמים. ראו לעניין זה עת"מ (תל אביב-יפו) 5567-05-14 א.ר.ן. (דוקטורי) ניהול ואחזקות בע"מ נ' עירית תל-אביב-יפו (1.7.14), המפנה בין היתר לקביעה בצו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוסדרים), התשכ"ה-1965 – להלן "צו הסדרת מקומות רחצה". בשולי הדברים אציין שהצו תוקן ב-2016, כך שנוסחו העדכני לא חל בעת התרחשות האסון מושא הליך זה ואין לקבל את היסמכות הנתבע עליו, בסעיף 19 לסיכומיו, בניסיון להדגיש את רשלנותה של ר'.

לצד חובותיו הסטטוטוריות והמהותיות, התנהלות הנתבע מחדדת את חובת הזהירות שחלה עליו: בין ראיותיו הציג תחקיר של האירוע שנעשה מטעמו בידי מפקח ב"זרוע הביצועית" שלו (בלשונו של המפקח מר גביש) ששמה "רשות ניקוז כנרת". קיום התחקיר, שעסק בשאלת תפקוד המצילים בחוף, מעיד כי גם מנקודת ראותו של הנתבע הוא אחראי לנעשה בחוף ולבטיחות המתרחצים בו. לבסוף, הנתבע עצמו טען שעמד בנדרש ממנו במישורים אלה, ובכלל זה אישר בסיכומיו כי "מינה מנהל חוף ומצילים ובמקום היה חובש" (פיסקה 18 לסיכומיו).

25. משפט זה מביאני לפן נוסף ומרכזי של אחריות הנתבע, אשר נגזרת ממחדלי המצילים אותם הפקיד לשמור על בטיחות המתרחצים. הנתבע לא חלק בטיעוניו על הפרופוזיציה לפיה אחריותו שואבת מאחריות המצילים, והתמקד בטענה כי האחרונים לא התרשלו. על כן יש לקבל פרופוזיציה זו.
26. למצילים עצמם, ומכאן שגם לנתבע, חובת זהירות הנובעת מטיב תפקידם – הם הוצבו בחוף המוכרז בראש ובראשונה על מנת למנוע מקרי מוות או פציעה בטביעה. כך, בין אם באיתור מוקדם של סיכון לטביעה או פציעה ומניעתו, או בחילוץ מהיר של טובעים מהמים (למשל ת"א (חד') 1837/03 זוהדי נ' ישרוטל פיסקה 19 (13.1.05)).

חלק מהותי ממילוי התפקיד הינו, אפוא, ביצוע תצפית רצופה אל החוף והמים כדי לאתר סיכונים כאמור. הדבר מודגש במיקומם של המצילים ב"סוכת מציל" מוגבהת – וראו הגדרות הגובה הנדרש לסוכה ושדה הראיה ממנה, בתוספת הראשונה לצו הסדרת מקומות רחצה. הצורך בתצפית הולמת ורצופה מודגש גם בדרישה להציב מספר מצילים בכל תחנת הצלה, ותחנה כאמור בכל 150 מטרים (עניין א.ר.ן הנ"ל וסעיף 2 לצו הסדרת מקומות רחצה). אף המציל איליה אישר, ש"אנחנו חייבים זאת העבודה שלנו לשבת להסתכל על המים" (איליה בפ/30).

27. נסיבות המקרה מקימות גם חובת זהירות קונקרטית: ר', הפעוט וחבריהם הגיעו לבלות בחוף שהפעיל הנתבע. אני מקבל את טענת ר' וחבריה כי הסתמכו, כהורים לילדים, בין היתר על הידיעה כי במקום פועלים שירותי הצלה. הנתבע חב כלפיהם באספקת שירותי הצלה הולמים, למניעת פגיעה בהם. בענייננו מתחדדת החובה הקונקרטית בשים לב לאופיו של החוף, שמן הראיות עולה כי נכנסות אליו משפחות עם ילדים - לרבות פעוטות שאינם מסוגלים לשחות שאז "חייב המציל להחזיק אותם בתצפית עין" (ת"פ (ב"ש) 103/66 מדינת ישראל נ' פרץ פסקים (מחוזיים) ס"ה 43, בפסקה 15) – אמירה, המבקשת להדגיש את ההקפדה היתרה שיש לנקוט במילוי התפקיד ביחס לסיכון זה.
28. המצילים שהוצבו בחוף כשלו במילוי חובתם זו. שניהם החמיצו את כניסת הפעוט למים ואת מהלך טביעתו. כמובא לעיל, שניהם מסרו כי לא הבחינו בפעוט אלא לאחר שנקראו לחפש אחריו, היינו לאחר הטביעה (אשוב ואפנה לדברי המציל משה בפ/36, והמציל איליה בפ/30 ש' 21, פ/31 ש' 9 ופ/34 ש' 9).
29. לא בוסס כי החמצה זו היא תוצר של אילוץ כלשהו, שאינו תלוי במצילים או שהפריע להם לבצע את מלאכתם: בכלל זה, שלל המציל משה אפשרות של סינוור המצילים בידי השמש (שם). הגם שהמפקח גביש הזכיר אפשרות זו בדו"ח שערך, בבית המשפט הסתבר כי המפקח לא ביצע בדיקה ספציפית בחוף הנדון של סינוור בשעות הרלבנטיות, והסתמך בטענתו האמורה על ניסיונו והשערותיו ("...אנחנו יודעים עד כמה השמש יוקדת שם ושולחת קרינה, אני מניח שהיתה קרינה, אני לא הבנתי איך אפשר לפספס דבר כזה..." – פ/47). בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי אור השמש הפריע למצילים להבחין בפעוט כשנכנס אל המים.
30. עוד עולה מהראיות כי המיקום בו שהו ר', חבריה וילדיה על החוף היה בשדה הראיה של המצילים: העדה גב' חן ששהתה בסמוך להם, העידה על מיקום קרוב מאוד לסוכת המצילים - "פחות משני מטר" (פ/27). המציל איליה מסר כי "הם היו ממש בצד בחוף ליד המים... הם היו על החוף אולי בחמישים מטר בצד, צד שמאל מהסוכה" (פ/33-34). מכאן המסקנה שבפתיח.

אציין שהמציל משה טען כי מיקומם של ר' וחבריה היה מחוץ לאזור שבפיקוח המצילים (פ/40), אך טענה זו הועלתה לראשונה על ידו, באופן "כבוש", בחקירתו הנגדית בבית המשפט, הוצגה בצורה לא משכנעת (בין היתר טען שהמשפחה שהתה "מעבר לחומה, יש גדר שם"), וסותרת את מכלול הראיות כמובא לעיל. על כן, דינה להידחות.

31. בנוסף, יש לשלול עומס מיוחד בחוף או ריבוי מתרחצים שהיה עשוי להפריע למצילים להבחין בפעוט כאשר נכנס לבדו אל המים: המציל איליה מסר "לא היו אנשים כמעט על החוף. היו קצת. אף אחד לא היה בתוך המים" והוסיף לגבי ר' וחבריה "במקום איפה שהם ישבו אף אחד לא היה רק הם" (פ/34). בדומה, מסרה רוחה בהודעתה המשטרתית כי "לא היו הרבה אנשים בחוף" (שורה 28).
32. שני המצילים שללו כי דעתם הוסחה בשל משחק משותף, שימוש בטלפון או מסיבה אחרת. מנגד, ר' וחבריה טענו להסחה כאמור.

מחלוקת זו מוכרעת ב"מבחן התוצאה" – המצילים כשלו בשמירה על קשר עין רצוף עם המתרחצים בחוף ולא הבחינו כלל בפעוט שנכנס לבדו לתוך המים וטבע – מהלך, שלפי ההיגיון הבריא ארך פרק זמן מספיק לצורך הבחנה בו (וראו הדיון בעניין פרץ הנ"ל בפרק הזמן הכרוך בטביעה, האורך בין מספר שניות לכשמונה דקות, כשבענייננו נוסף גם מהלך הכניסה של הפעוט למים).

בהינתן יכולתם וחובתם של המצילים להבחין בפעוט הנכנס לבדו למים בנקודת-חוף שבפיקוחם, בהעדר טעם משכנע אחר להחמצתם מהלך זה, ואף ללא שימוש בחזקות לפי סעיפים 38 ו-41 לפי פקודת הנזיקין אליהם הפנו התובעים, אין אלא להסיק כי המצילים לא עמדו בחובתם לבצע תצפית רצופה אל החוף והמים.

השאלה האם הכשל לתצפת ולהבחין בפעוט מקורו במשחק, שימוש בטלפון או "אך" בחוסר תשומת לב אינה מהותית – שכן כל אלה עולים כדי מחדל של המצילים. בכך התרשלו המצילים, התרשלות שתרמה את תרומתה לקרות האסון.  לו הקפידו על חובתם היו יכולים להבחין בפעוט, להתריע וכך להציל את חייו. בכך גלומה גם אחריות הנתבע, השואבת ממחדל המצילים.

33. פן נוסף של הדיון עניינו בשעת הטביעה. הנתבע, בניסיון לשלול את התרשלות המצילים, טען שהטביעה התרחשה טרם שעת תחילת עבודתם בחוף. המצילים מסרו כי תחנת ההצלה נפתחת בתשע בבוקר, וכי הגיעו למקום בין עשרים לשלושים דקות לפני השעה האמורה (משה פ/35, איליה פ/29).
34. טענה זו של הנתבע לא יכולה להתקבל. בחינת המסמכים והראיות שבתיק מחייבת לקבוע, כי הטביעה ארעה שעה שהמצילים כבר עבדו בחוף:

ראשית, יש ממש בטענת התובע בסיכומיו, כי טענת הנתבע במישור זה היא בבחינת "הרחבת חזית" אסורה מצדו של הנתבע. הנתבע לא העלתה בכתב הגנתו את האפשרות שהטביעה התרחשה טרם תחילת עבודת המצילים בחוף. הנתבע אף טען בסעיף 2(ז) לכתב ההגנה, כי ר' פנתה למציל משה ""בשעה 10:00 לערך"- היינו, הרבה לאחר תחילת עבודת המצילים במקום.

35. אף לגוף הטענה, היא נשמטת אל מול הראיות שהוצגו:

המציל משה מסר בהודעתו המשטרתית, שנמסרה ביום הטביעה בשעה 10:45, ש"לפני כשעה לערך" (היינו, סביב רבע לעשר) נודע לו על החיפוש אחר הפעוט. באותו מועד, בשעה 11:05 מסר "עדות פתוחה" למפקח יצחק גביש שגם בה טען ש"סמוך לשעה 10:00 לערך" נודע לו החיפוש אחר הפעוט.

בשל עיתוי מסירתן הסמוך לאסון, יש לייחס לאמירות אלה של המציל משה משקל רב. זה עולה על משקל אמירה מאוחרת של משה, שנמסרה במסגרת ההליך המשפטי. לאחר שהוצג לו דו"ח מד"א בו אעסוק בהמשך, טען משה שטעה ושנודע לו על היעדרות הפעוט סביב השעה תשע (פיסקה 8 לתצהיר עדותו הראשית). לא ניתן לקבל טענה זו.

אוסיף, שבחקירתו הנגדית בבית המשפט העריך משה שהטביעה התרחשה בשעה 9:20 (פ/36 ש' 31). אמירותיו ממקמות, אפוא, את הטביעה לאחר הגעת המצילים לחוף.

36. המציל איליה טען אחרת: בסעיף 5 לתצהירו נרשם, כי בשעה רבע לתשע ראה אדם "מסתובב על החוף בידו החזיק כוס משקה ומחפש משהו... שאלתי אותו מהסוכה מה אתה מחפש? והוא שאל אותי אם ראינו ילד בן 4 שנים...".

לא ניתן לקבל אמירה זו כמבססת את הפרופוזיציה, לפיה הטביעה ארעה לפני תחילת עבודת המצילים בחוף. ראשית, היא נכללה בתצהיר שנחתם בידי העד ביום 3.6.20, קרוב לשמונה שנים לאחר אירוע הטביעה. לא הוצגה גרסה שנגבתה מהמציל איליה בזמן אמת, עת היה זכרונו רענן יותר. מכאן המשקל הנמוך שניתן לייחס לדבריו.

שנית, הטיעון לפיו דבר החיפוש אחר הפעוט נודע למצילים כבר ברבע לתשע סותר את מכלול הראיות: לצד דבריו של המציל משה שהובאו לעיל, עדים נוספים – לרבות עדים שהובאו מטעם הנתבע - ציינו כי המצילים נכחו בחוף בזמן שארעה הטביעה ועובר לה:

37. כך מסרה גב' חן, שבהודעה משטרתית מיום 7.8.12 סיפרה על התרחשויות שקדמו לטביעה תוך שנקבה בפרק הזמן ש"בין השעות 10:30-10:45" והזכירה את נוכחות המצילים (שורות 1-2). גם בבית המשפט הבהירה שבעת הטביעה עבדו המצילים בחוף (פ/23 ש' 24). כפי שציינתי לעיל, לא התרשמתי שעדה זו ניסתה להטיל אשם בכזב על המצילים והיא אף הדגישה בדבריה את תקינות פעולתם (לשיטתה). לכן, לדבריה במישור הנדון פה יש לייחס משקל מלא.
38. גם מר זוינס, בדברים שמסר למפקח גביש (נ/2), טען שטרם האירוע "בשעה 9:30-10:00 בערך" ראה את הפעוט על החוף וזאת זמן-מה טרם הטביעה. בהודעה משטרתית שמסר באותו יום נקב בשעה "9 לערך" בהתייחסו לנקודת זמן ספציפית, ותאר התרחשויות שונות מנקודת זמן זו ועד שנודע לו על הטביעה באופן הממקם אותה בזמן לאחר שעת פתיחת תחנת ההצלה. בזמן עדותו בבית המשפט לא זכר מר זוינס את שעת הטביעה, אך טען שהגיע לחוף "קרוב לצהריים" (פ/42 ש' 30, פ/44 ש' 24).
39. כאמור, גב' חן ומר זוינס הובאו לעדות בידי ההגנה. דבריהם סותרים את טענת הנתבע. גם המפקח גביש, בדו"ח התחקור שלו שהוגש מטעם הנתבע, הגיע למסקנה כי הטביעה ארעה לאחר 10 בבוקר, שעה בה עבדו המצילים במקום (פרק "רקע כללי" בדו"ח, שצורף לתצהיר המפקח, וכן האמירה בפרק "המלצות ומסקנות" לפיה "באותה עת המצילים שהו במקומם ובהתקבל האירוע פעלו במהירות..."). בדומה, בדו"ח פעולה של רס"ר אלירן שם טוב שהוגש בידי הנתבע נרשם, כי הקריאה למשטרה התקבלה בשעה 10:20. זאת ועוד, כל עדי התובעים: ר', יצחק, רוחה ואילנית (האחרונה לא העידה בהליך אך הוצגה הודעתה במשטרה מיום 18.10.12) מסרו על נוכחות המצילים בחוף בזמן הטביעה.
40. אל מול אלה, ביקש הנתבע לסמוך על רישום שעות בדו"ח מד"א שהוצג, ולפי הכתוב עליו נרשם בידי חובש בשם מר עבדאללה טאלב. הלה רשם מועד "יציאה: 9:13, הגעה 9:20, פנוי 10:19". על יסוד זה טען הנתבע, כי הטביעה ארעה סמוך לשעה 9, טרם פתיחת תחנת ההצלה.

אף אם היה מקום לקבל את רישום השעות בדו"ח מד"א כמדויק, אין בכך לסייע לנתבע. ראשית, המציל משה העיד כי הקריאה למד"א נעשתה בידי החובש ששהה במקום, מיד עם איתור הטביעה והוצאת הפעוט מהכנרת (פ/38 ש' 32). כאמור, לפי המצילים הם שהו בחוף מהשעה 8:30 או 8:40.  מכאן, ששעת רישום הקריאה מעידה כי המצילים נכחו בחוף בזמן האסון.

הוגשה גם הודעה משטרתית מיום 4.8.12 של החובש (שמו נכתב עליה באופן לא ברור) אשר, הגם שלא נקב בשעת הפנייה למצילים לאתר את הפעוט ובפרקי זמן ברורים, ציין כי החל לעבוד בחוף בשעה 8:50 ותיאר מספר פעולות שביצע – הורדת ציוד רפואי מסוכת המציל, חזרה אליה וישיבה בחברת המצילים – וכל זאת טרם הפנייה אליהם לאתר את הפעוט.

41. חשוב מכך, לא ניתן לקבל את רישום השעות בדו"ח מד"א כמדויק, היות שדיוק הרישום לא בוסס.

תחילה, מר טאלב שערך את הרישום לא הובא לעדות. בנוסף, רישומיו מעלים סימני שאלה:

למשל, הרישומים משמיעים שהות של האמבולנס בחוף קרוב לשעה (הגעה ב-9:20 ופינוי ב-10:19), זאת, בעוד שלפי מסמך בית החולים "פוריה" (ת/2) פעולות ההחייאה של מד"א בשטח ארכו כעשרים דקות טרם פינוי הפעוט לבית החולים.

עוד לפי המסמך ת/2, הפעוט התקבל במיון בית החולים ב-11:04, כך שקבלת רישום הזמנים בדו"ח מד"א תעלה זמן פינוי בלתי סביר של כשלושת רבעי השעה מהחוף לבית חולים הנמצא במרחק של קילומטרים ספורים. חוסר הסבירות מעצים בהינתן משכן של פעולות ההחייאה כמתואר באותו מסמך – כעשרים דקות. זמן זה, בשילוב זמן ההגעה לחוף לפי דו"ח מד"א, מעלה "חלון זמנים" לא סביר של למעלה משעה ועשרים בין סיום פעולות ההחייאה בחוף ועד לקבלת הפעוט במיון.

זאת ועוד, בדו"ח עצמו נרשם כי בוצעה החייאה משך 200 דקות – פרק זמן, שגם הנתבע מסכים כי אינו הגיוני (פיסקה 6ב לסיכומיו). נתון זה מוסיף לרושם בדבר העדר הקפדה על דיוק רישום הזמנים במסגרת הדו"ח האמור.

42. כל אלה לא מאפשרים לייחס לרישום השעות בדו"ח מד"א משקל, שיש בו לגבור על הראיות שהוצגו לעיל. המכלול מחייב, אפוא, לקבוע שהמצילים עבדו בחוף עת ארעה הטביעה.
43. הוספתי ושקלתי את האפשרות, כי הפעוט טבע טרם הגעת המצילים לחוף, ונותר במים זמן ממושך עד שהחלו החיפושים אחריו והוא אותר, וזאת לאחר הגעת המצילים.

גם אפשרות זו לא הולמת את הראיות. היא אינה מתיישבת עם עדותה של גב' חן, שמסרה על נוכחות המצילים בחוף לכל אורך שהותה בו – שהות, במהלכה ראתה את הפעוט על החוף, לפני הטביעה. כמוסבר לעיל, במישור זה יש לייחס לעדותה משקל מלא. 

בנוסף, מר זוינס מסר, כמובא לעיל, שראה את הפעוט על החוף לפני הטביעה, והשעות בהן נקב הן שעות בהן כבר עבדו המצילים בחוף.  עוד לא הוצגה ראיה כלשהי להוכחת משך הזמן ששהה הפעוט במים, כחוות דעת רפואית. הנתבע הסתפק לעניין זה באמירה של המציל איליה בסעיף 10 לתצהירו, שנפסלה משאינה קבילה.

לבסוף, עדי התובעים סיפרו על פרק זמן מדוד, הנאמד בדקות עד כ-25 דקות (כמובא לעיל מדבריו של יצחק), שחלף בין ניתוק קשר העין עם הפעוט, עד שהבחינו בחסרונו והחלו בחיפושים ועד לאיתורו (שורות 7-9 ו-17 להודעתה המשטרתית של רוחה, שורות 17-26 להודעתו המשטרתית של יצחק, סעיפים 10-14 לתצהירה של ר'). גם נתון זה מפחית מסבירותה של האפשרות הנזכרת ברישא, שיש לדחותה.

44. כל אלה מעלים התרשלות של המצילים, שלא עמדו בחובתם לפקח ויזואלית באופן רציף על החוף והשוהים בו, למניעת טביעה. כתוצאה, לא הבחינו בכניסת הפעוט למים ובמהלך טביעתו וכך תרמו ברשלנות לקרות האסון. הטביעה היא בתחום הציפיות הסבירה בהינתן מחדל של הימנעות מהשגחה הולמת בידי מצילים בחוף, ומכאן הקשר הסיבתי בין המחדל לבין אסון הטביעה.
45. הנתבע, מנגד, טען לניתוק הקשר הסיבתי כתוצאה מרשלנותה של ר'. מהנימוקים שהוצגו לעיל, אני סבור כי תרומת רשלנותה לקרות האסון גבוהה באופן משמעותי מזו של המצילים. ועם זאת, אין בכך לפטור את המצילים מאחריות או לנתק את הקשר הסיבתי שבין מחדלם לבין התוצאה.

לא די בקיומו של ריבוי מעוולים, לניתוק הקשר הסיבתי שבין התרשלות כל אחד מהם לבין הנזק. כך בפרט מקום בו חובת הזהירות של המעוול, הטוען לניתוק הקשר הסיבתי, מכוונת להתמודד עם רשלנותו האפשרית של המעוול האחר (ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי פיסקה 66 (11.5.03)).

והרי זו מהות תפקידו של מציל בחוף מוכרז: האחריות לשמירה על שלומם של המתרחצים בחוף מוטלת בראש ובראשונה עליהם, ובכלל זה על הורים המפקחים על ילדים המבלים בחוף. אלא שבני אדם כבני אדם, עלולים להיכשל בנטילת סיכון מופרז או בהשגחה חסרה.

מצבים אלה, של סכנות שהמתרחצים כשלו להתמודד עמן למרות חובת הזהירות המוטלת עליהם, הם שמצריכים את הצבתם של שירותי הצלה – המציל מופקד על איתור סיכונים ומניעתם, מראש או תוך-כדי התממשותם. בכלל זה, המציל מספק "רשת ביטחון" למצבי כשל מצדו של המתרחץ.

לכן, עצם יצירתו של סיכון לטביעה בידי מתרחץ, ובכלל זה כשל בהשגחת הורה על ילד שנכנס למים, אינם מספיקים לצורך ניתוק הקשר הסיבתי. המחשה לכך ניתן למצוא בחלוקת האחריות שנקבעה במקרי טביעה קודמים, בעניין חוף רסטל ובעניין אטריק הנזכרים לעיל.

הגם שייתכנו מצבים של התנהלות חריגה מצד מתרחץ, שאפשר כי תנתק את הקשר הסיבתי שבין התוצאה לבין מחדל המציל, לא כך התרחש במקרה מושא הליך זה: רשלנותה של ר' לא הייתה חריגה, כי אם התנהלות של מבלים בחוף שברגעים של חוסר תשומת לב לא נתנו דעתם די הצורך לפעוט והחמיצו את כניסתו לים. זהו תרחיש שעשוי בהחלט להתרחש בעת בילוי בחוף רחצה, המצוי לכן בגדר הצפיות הסבירה ועל המציל לספק לו מענה. לכן, טענת הנתבע לניתוק הקשר הסיבתי ולאיון אחריותו נדחית.

46. כאמור, אין בכך להפוך את רשלנות המצילים והנתבע לגורם המרכזי – ראו לעיל בפסקה ‎23 את הנימוקים בדבר עצמת הכשל בהשגחה הישירה על הפעוט. המצילים היו רחוקים יותר ממנו, פיזית ומהותית, פיקחו על מתרחצים רבים, לא יצרו את הסיכון שבשהות בקרבה לקו המים ולא הכירו את מאפייני הפעוט. לכן, במכלול השיקולים אני מוצא לייחס לרשלנותם תרומה פחותה להתרחשות האסון מזו של קודמתה. יש לזקוף לחובת הנתבע שליש מן האחריות לקרות האסון.
47. להשלמת הדיון במישור האחריות אדון בטענות נוספות של התובעים בנוגע להתנהלות הנתבע והמצילים מטעמו. לאחר בחינה, לא אוכל לקבלן:

כך טענות ר' וחבריה להתעלמות מפניותיהם, לאחר גילוי היעדרותו של הפעוט. המצילים הכחישו זאת וטענו שנדרשו מיד לפניות (למשל איליה בפ/33 ובפסקה 7 לתצהירו, משה בפ/38). אמירותיהם נתמכות באלה של גב' חן (הודעתה המשטרתית בשורות 27-37), המקבלות משקל מסוים בשל אופי עדותה כמובא לעיל, וכן בכך שהמציל משה הוא שאיתר את הפעוט הטובע והוציאו מהמים. בנסיבות אלה יש לקבוע, כי טענות התובעים לא בוססו. עוד אציין בהקשר זה שלא מצאתי נפקות למחלוקת שבין הצדדים בשאלה, מי מבין ר' וחבריה פנה למצילים לעזרה.

48. עוד הפנו התובעים לדרישה בסעיף 2(ב) לצו הסדרת מקומות רחצה (מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה), תשכ"ו-1965, כי אחד משני המצילים בחוף יהא בדרגת "מציל אחראי". נטען שהדבר לא קוים.

לא מצאתי קשר סיבתי בין טענה זו, לבין התוצאה המצערת של טביעת הפעוט. בכלל זה יצוין כי מר עאטף חיראלדין, מנהל אגף אתרי רחצה במשרד הפנים, הסביר בעדותו כי דרישת המציל האחראי עוסקת בוותק המציל. במקביל, מסר המציל משה כי לו וותק של עשרות שנים בהצלה (כך בהודעתו המשטרתית ובפ/35 ש' 4). לא בוסס כי מי מהמצילים לא החזיק בכישורים המקצועיים המתאימים למילוי תפקידו, או כי קושי במישור זה הוא שגרם לאסון. אוסיף כי מדבריו של מר חיראלדין עלה, כי לא מצא פגם בהסדרי ההצלה בחוף (פ/41-42) והדבר לא הופרך. לכן, טענה זו נדחית.

 

הנזק

49. משנקבעה חלוקת האחריות, אעבור לבחון את הנזק שנגרם לעזבון המנוח, בו מתמקדת התביעה לפיצוי.
50. הוצאות קבורה: עתירת התובעים במישור זה מושתתת על סעיף 19(ב) סיפא לפקודת הנזיקין, המתיר לבית המשפט לכלול בפיצוי בתביעת עזבון "סכום להוצאות קבורה". את עתירתם לפצות בגין רכיבים נוספים, של אבל ואזכרות שנתיות, הוצאות נסיעה ואמבולנס, לא אוכל לקבל: היא לא גובתה בקבלות או הוכחה אחרת, ולפי ההלכה הפסוקה ראש הפיצוי הנדון מוגבל להוצאות קבורה בלבד (ע"א 813/81 ציון נ' עיזבון המנוח בוסקילה ואח' (12.2.85), ת"א (ת"א) 2672/00 עזבון המנוח עגבי נ' איילון פיסקה 6 (1.2.05)).

דין הוא כי ניתן לפסוק את הוצאות הקבורה והמצבה על דרך האומדן (למשל ת"א (מח' י-ם) 6456/04 פינץ נ' הראל (14.11.05), עניין חברת החשמל הנ"ל). אני מוצא לעשות כן, אך בהעדר הוכחה לגובה הנזק או פירוט שלו אין להפריז בסכום, או לקבל את הסכום לו עתרו התובעים בהקשר זה (שלושים אלף ₪).

אני מוצא להעמיד את הסכום בגין ראש נזק זה על סך של 10,000 ₪ נכון להיום. 

51. נזק לא ממוני: בפסיקה נטיה לכלול במסגרת זו את ראשי הנזק של כאב וסבל, וקיצור תוחלת החיים (למשל, ע"א 8488/08 עזבון סושרד ואח' נ' מדינת ישראל (5.6.12)). כך מצאתי לעשות במקרה זה, בו עולה מהעדויות והמסמכים הרפואיים שהפעוט נמשה מהמים ללא הכרה (שכן נדרשו פעולות החיאה מיידיות) ונותר ללא הכרה עד שנפטר, כעבור פחות מיממה.
52. בפסיקת גובה הפיצוי בגין נזק לא ממוני, על בית המשפט להתחשב בגילו של המנוח ובקיצור תוחלת חייו, בנסיבות המקרה, ובמדיניות קביעת הפיצוי הנוהגת לעניין זה.

בענייננו, דובר בפעוט שיש לשער כי נגרמו לו כאב, מצוקה וסבל במהלך הטביעה - נתונים, הרלבנטיים למבחן הסובייקטיבי לפסיקת פיצוי בגין כאב וסבל (ע"א 773/81 עזבון המנוח פרייליך נ' מדינת ישראל (21.10.82)). מנגד, אין לפני ראיות למהלך ממושך או חריג.

לעומת זאת, בחישוב הפיצוי לעניין קיצור תוחלת חיים המבחן הוא אובייקטיבי, משום שהדגש מושם על מניין שנות החיים שאבדו (ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי (15.3.04)). במישור זה יילקחו בחשבון גילו הצעיר של הפעוט, כבן ארבע בעת האסון, והקיצור המשמעותי בתוחלת חייו. בנוסף, בשל אופיו של המבחן לא ניתן לקבל את טענת התובעים להשפעת מצבם הזוגי והמשפחתי על גובה הפיצוי.

53. מבט אל הפסיקה מציג פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני, במקרים דומים, בגובה של מאות אלפי שקלים: כך עניין חברת החשמל הנזכר לעיל, שעסק בטביעת פעוטה בת שלוש ובו נפסק סכום של 700,000 ₪; סכום זהה שנפסק במקרה שעסק בטביעת בן 17 באגם - ת"א (נצ') 36748-05-10 עזבון המנוח ב.ש. נ' חברת חלקות 4, 7 בגוש 15392 בע"מ (28.9.16); ת"א (מח' ת"א) 2387/04 אגבבה נ' ד.י.ש חב' בע"מ (10.4.08) בו נפסק סכום כולל של 800,000 ₪ לעיזבונו של בן 11 שטבע בבריכה; סכום של 750,000 ₪ שנפסק לעזבון בן 17.5 אשר טבע בים, בת"א (י-ם) 8682/05 עזבון המנוח אלפורד נ' עיריית תל אביב יפו (2.12.07); מיליון ₪ שנפסקו במקרה של טביעת בת 17 בכנרת בת"א (נצ') 2542/04 עזבון המנוחה יוליה נ' חוף התכלת-טבריה (30.3.10); ו-150,000 ₪ שנפסקו במקרה של טביעת בגיר בן 23 בחוף מוסדר בע"א 6181-99 עיריית נתניה נ' גרשון חיטיבשוילי (3.8.00).
54. בהביאי בחשבון את כל אלה, אני מעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על סך של 750,000 ₪, נכון להיום.
55. אבדן שכר: במישור זה יפוצה העיזבון בגין הפסדי השתכרות עתידית בשנות העבודה שאבדו למנוח. בהתאם לפסיקה נערך החישוב על יסוד בסיס שכר, שככלל עומד בעניינם של קטינים על השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל נ' אבו חנא (27.9.05)), שיעור הפסד של 30% ותקופת הפסד מקובלת של 46 שנים, מגיל 21 ועד 67 שהוא גיל הפרישה הקבוע בדין (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל (11.4.06)). כך ייושם בענייננו, משלא הוצגו "ראיות מיוחדות, ממשיות הנוגעות למקרה הספציפי" (שם) המצדיקות סטייה מהכלל האמור.
56. התובעים עתרו, בנוסף, לפיצוי עבור שנות פרישה ואבדן קצבת אזרח ותיק. זאת אין לפסוק כתוספת פיצוי בעניינו של קטין שנפטר, בין היתר משגולם בקביעת שיעור ההפסד בעניין פינץ הנזכר לעיל (רע"א 1698/17 פלוני נ' פלוני (23.3.17)).
57. החישוב לפי עקרונות אלה מביא לסכום של 735,212 ₪ בגין הנזק הממוני.

 

 

הכרעה

58. סך נזקי העיזבון עומד על 1,495,212 ₪. בהתאם לקביעות במישור האחריות, יישא הנתבע בפיצוי לתובעים בגובה שליש מסכום זה, סך 498,404 ₪. לסכום הפיצוי יתווספו שכר טרחת עורכי הדין כולל מע"מ בסך 110,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 1,500 ₪.
59. הסכום הכולל ישולם בתוך 45 ימים מיום מתן פסק הדין, אחרת יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
60. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

 

ניתן היום,  כ"ז סיוון תשפ"א, 07 יוני 2021, בהעדר הצדדים.