מהם המבחנים שיאפשרו לקבוע מהי ידיעת תובע לעניין ביטול רישיון נהיגה?

בית המשפט דן בשאלה מהם המבחנים שיאפשרו לקבוע מהי ידיעת תובע לעניין ביטול רישיון נהיגה?

 

בית משפט השלום בירושלים
ת"א 24272-12-17

 

 

לפני	כבוד השופט מוחמד חאג' יחיא
התובע		פלוני
נגד
נתבעים		1.הפניקס חברה לביטוח בע"מ 2.רביבים עלי דשא בע"מ

 

 

פסק דין

 

1)             מונחת לפניי תביעה לפסיקת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") בעטיה של תאונת דרכים אשר אירעה לתובע ביום 31.7.2017 (להלן: "התאונה"). במועדים הרלבנטיים לתובענה, ביטחה הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") את הרכב בו נהג התובע בביטוח חובה.

 

2)             התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה.

 

3)             הצדדים חלוקים ביניהם, הן בשאלת החבות (הכיסוי הביטוחי) והן בשאלת אומדן הנזק.

 

תמצית טענות הצדדים

 

4)             התובע, יליד שנת 1969, טוען בין השאר, כי הוא נפגע בעבודתו. התובע נפגע תוך כדי ירידה ממשאיתו במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 2 (להלן: "המעבידה") כנהג חלוקה. הוא נפגע בכל חלקי גופו ובעיקר בחזה, בגב, בצוואר ובכתף וכן נגרמה לו פריצת דיסק בחוליות בגבהים C6-7. התובע פּונַה לבית החולים שם נבדק ושוחרר לביתו עם המלצה להמשך מעקב רפואי. מאז ובעקבות התאונה, נפגע תפקודו וגם נגרע כושר השתכרותו, וכן הוא סובל מכאבים ומהגבלות תנועה באיברים שנפגעו.

 

5)             זה המקום לציין, כי התביעה הוגשה תחילה גם לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] נוכח טענה (שאלה) שהעלה התובע ביחס לסיווג התאונה כתאונת דרכים. בדיון מיום 29.12.2019 נמחקה התביעה בעילתה לפי הפקודה וההליך התנהל כהליך לפי חוק הפיצויים, לרבות בסוגיית הנכות הרפואית כקביעת המל"ל.

 

6)             הנתבעת טוענת מנגד, בין השאר, כי דין התביעה להידחות מאחר ובמועד אירוע התאונה רישיונו של התובע לא היה בתוקף בשל מצבור ניקוד והוא לא היה רשאי לנהוג ברכב בו נהג. בנוסף, ביחס לאומדן נזקיו, טוענת הנתבעת, כי לנכותו הרפואית של התובע אין משמעות תפקודית, ובכל מקרה, אין ליתן אמון בטענותיו ביחס לאומדן הנזק. כך למשל, התובע טען כי לא עבד במשך חמישה חודשים לאחר התאונה, כאשר בפועל הוכח שהוא לא הפסיד יום עבודה אחד ושכרו אף עלה במרוצת השנים.

 

ראיות הצדדים

 

7)             מטעם התובע הוגשו תצהירים שלו, של אשתו, של חברו לעבודה ושל גיסתו (אחותה של אשתו). רק התובע ואשתו העידו במשפט. התצהיר של חברו לעבודה נועד לדון בסוגיית תיאור התאונה, התצהיר הוצא מהתיק לאור הודעת התובע (שורות 5-4, עמוד 6).

 

8)             מטעם הנתבעת לא הוגשו תצהירים. הנתבעת ביקשה זימון תעודות עובד ציבור מהמל"ל וממשרד הרישוי (להלן: "משרד הרישוי"). בדיון ההוכחות הוגשו שני מוצגים מטעמה.

 

הנכות הרפואית

 

9)             כאמור, האירוע מושא התובענה הוכר על-ידי המל"ל כתאונת עבודה. ועדה רפואית במל"ל מיום 10.10.2018 קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%, החל מיום 1.7.2018, בגין הגבלה קלה בתנועות בעמוד השדרה המותני, לפי הוראת סעיף 37(7)(א) בתוספת שבתקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. המל"ל מצא שלא נותרה נכות רפואית בגין הפגיעה בצוואר. בנוסף נקבעו לתובע נכויות זמניות לפי הפירוט הבא: נכות בשיעור 30% מיום 18.9.2017 ועד יום 11.12.2017 (כ-3 חודשים), ונכות בשיעור 20% מיום 12.12.2017 ועד יום 30.6.2018 (כ-6.5 חודשים).

 

10)          ביחס לדיון בשאלת התחולה של תקנה 15 בתקנות המוזכרות, הוחלט במל"ל שאין מקום להפעלת התקנה האמורה.

 

11)          בדיון קדם-משפט מיום 29.12.2019 נקבע, כי נכות זו תחייב גם בהליך דנן לפי סעיף 6ב בחוק הפיצויים.

 

12)          הן התובע הן הנתבעת, לא ביקשו להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל. על כן, נקבע בזאת שנכותו הרפואית של התובע, גם לצורך הליך זה, היא 10%.

 

דיון והכרעה

 

13)          לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, שמעתי את עדויות התובע ואשתו, הגעתי לכלל דעה כי דין התביעה להתקבל וכי גובה הפיצוי המגיע לתובע, יהיה כפי שיפורט להלן. תחילה אדון בשאלת הכיסוי הביטוחי.

 

הכיסוי הביטוחי

 

14)          כאמור, טוענת הנתבעת כי במועד התאונה נהג התובע כשאין לו רישיון נהיגה בתוקף זאת בשל ניקוד. התובע מכחיש זאת וטוען מנגד, בין השאר, כי לא ידע שיש ביטול לרישיונו.

 

15)          ובכן, מעיון באישור של משרד הרישוי מיום 28.1.2019 עולים בין השאר, ארבעה נתונים: ראשית: רישיון הנהיגה חודָש ביום 24.6.2011 ועד יום 8.6.2021; שנית: הרישיון בוטל עקב "שיטת הניקוד" החל מיום 23.3.2016 (ולא ברור משך התקופה); שלישית: הרישיון בוטל שוב עקב "שיטת הניקוד" אך הפעם החל מיום 7.9.2016 (וגם כאן לא ברור משך התקופה)[1]; רביעית: בשני הביטולים המוזכרים, לא הופקד רישיון הנהיגה.

 

16)          התאונה אירעה ביום 31.7.2017. דברי התובע בדיון מיום 29.12.2019 לפיהם במועד התאונה החזיק ברישיון נהיגה תקף, עולים בקנה אחד עם האישור דלעיל. עם זאת, עולות שתי שאלות: האם בזמן התאונה הרישיון היה מבוטל, וככל שכן - האם יש בזאת לשלול כיסוי ביטוחי בנסיבות העניין.

 

17)          ביחס לשאלה הראשונה, לא הוכח מה הוא משך הביטול שהחל ביום 7.9.2016 והאם זה רלבנטי למועד התאונה. האישור שהוצג אינו ברור בעניין זה. חשוב מכך, גם לוּ נניח כי הרישיון היה מבוטל כאמור, לא הוכח כדבעי כי התובע ידע זאת וכי אז חל סעיף 7(3) בחוק הפיצויים שמגביל זכאות של נפגע בשל העדר רישיון בתוקף במועד התאונה.

 

18)          בנדון דנן, מבססת הנתבעת את טענתה על "אישור מסירה" ומסמך שכותרתו "מסלול דבר דואר" שלדבריה קיבלה ממשרד הרישוי.

 

19)          לאחר שבחנתי את חומר הראיות, לא מצאתי במסמכים האמורים, וגם לא בחקירתו הנגדית של התובע, כדי לבסס את הידיעה בדבר ביטול רישיון הנהיגה שלו במועד התאונה.

 

20)          המשקל הראייתי שיש לייחס לשני המסמכים האמורים הוא קלוש. שניהם הוגשו על-ידי הנתבעת לבית המשפט רק יום אחד לפני דיון ההוכחות באמצעות בקשה קצרה ביותר, ללא בקשה מקדימה ומנומקת זמן סביר לפני הדיון על כל הנגזר מכך מבחינה דיונית. בעיקר, המסמכים או הבקשה הוגשו ללא תצהיר ערוך כדין או תעודת עובד ציבור. אעיר כי אישור המסירה שהוגש כאמור לא היה ברור וקריא. אישור ברור הוצג ביום הדיון [מוצג נ/2].

 

21)          זאת ועוד, ביום 31.1.2021 הגיש התובע התייחסות לשני המסמכים, ולעניין "מסלול דבר הדואר", הוא טען כי מבדיקה שעשה, מספר פריט הדואר שצוין שם, אינו קיים. נתון זה לא נסתר על-ידי הנתבעת, ובכל אופן, לדידי, עיתוי הגשת המסמכים האמור הקשה עד מאוד בבירור האמור בהם.

 

22)          כעולה מ-"אישור המסירה", דבר הדואר נשלח לתובע (צוין שם המשפחה ושמו הפרטי) לתיבת דואר (צוין מספר שלה) בירושלים בחודש 03/2016. זה המקום לציין, כי אמנם מהאישור ניתן להבין שהדואר יצא ממשרד (אגף) הרישוי, אך לא ברור מהמסמך מה הוא דבר הדואר שנמסר ומה תוכנו. עוד יש לציין, כי המספר המצוין של תיבת הדואר, הוא אותו מספר שמופיע בפרטי כתובת התובע במסמכי המל"ל.

 

23)          מלבד ריחוק הזמן בין מועד המסירה לתאונה (דבר שמעמיד בספק אם קיימת זיקה בין הביטול הנטען ביום התאונה לבין המסירה האמורה), אלא שגם, החתום על המסמך אינו התובע, אלא אדם בשם "עבד". הנתבעת גם לא טוענת שהחתימה היא של התובע (שורות 12-11, עמוד 14). בדיון התברר שלתובע יש אח שקוראים לו "עבד" (שורה 23, עמוד 13) אך הכחיש שזו חתימה של אחיו (שורה 28, עמוד 13), ולא רק.

 

24)          מעדות התובע ניתן היה להבין ולהתרשם כי ציון מספר תיבת הדואר, למעשה, אינו פרט שמעלה או מוריד בנסיבות העניין. שכן, מעדות התובע ניתן היה להתרשם כי המצאת דברי הדואר בשכונת מגוריו "עיסוויה" בירושלים, אינה פעולה קלילה במיוחד אלא מצריכה תיאום מראש. בהקשר זה, הכחיש תחילה התובע כי יש לו תיבת דואר (שורות 25-20, עמוד 14). בהמשך הסביר כיצד זה עובד:  "הם מתקשרים, ומביא דוור אלינו וממציא את המסמכים" (שורות 19-18, עמוד 14), לדבריו: "הדוור מתקשר ומגיע למקום שאנחנו נמצאים בו, ממציא אלינו את המסמכים ואנחנו חותמים" (שורות 3-2, עמוד 15). כאשר נשאל על-ידי בא-כוח הנתבעת: "וכשאתה מבקש שישלחו לך דואר אתה מבקש שישלחו אותו לתיבת דואר שלושים שבעים ותשע ? נכון ?", הוא השיב שוב: "לא נכון. לא. כמו שהסברתי. הוא מתקשר ואז מגיע אלינו..." (שורות 10-8, עמוד 15). בהמשך עדותו הוסיף על אופן ההמצאה בשכונה: "כל המכתבים שאנחנו מקבלים או שמגיעים אלי לחנות שלי או שהם מתקשרים ש... חנות ראשית. לחנות הראשית שנמצאת בעסוויה, או שהם מתקשרים ושואלים אותי "איפה אתה ?" ואז מגיעים אלי וממציאים לי את המסמ... מכתבים" (שורות 26-23, עמוד 15).

 

25)          לא מצאתי לפקפק במהימנות עדות התובע בנדון. אוסיף, כי גם אם יש יסוד סביר להניח שמספר תיבת הדואר שצוין על-גבי "אישור המסירה" הוא של התובע, הרי בפועל במקרה לפנינו, תיבת הדואר אינה רלבנטית לשם ביצוע המסירה עצמה, משמע - נדרשת חתימה של מקבל הדואר. כאמור, התובע אינו חתום, ואם נניח לצורך הדיון (חרף העובדה שבמחלוקת בנדון) כי מי שחתום הוא אחיו של התובע, הרי לא הוכח שהאח מתגורר עם התובע או מורשה לקבל דואר רשום בשמו.

 

26)          על מסד נתונים זה, בהעדר אינדיקציה שקושרת בין "אישור המסירה" לבין הודעת הביטול של רישיון הנהיגה (הודעה שלא הוצגה), ומקל וחומר בהתחשב במדיניות השיפוטית המתבקשת בנסיבות העניין ולפיה יש לנהוג בזהירות בהפעלת הסייגים לתחולת חוק הפיצויים נוכח אופיו הסוציאלי של חוק זה, הרי לא ניתן לקבוע שהתובע ידע במועד התאונה על ביטול הרישיון. לכן, נדחית טענת הנתבעת בדבר העדר חבות בשל העדר כיסוי ביטוחי. מכאן לאומדן הנזקים.

 

אומדן הנזק

כאב וסבל

 

27)          בהינתן גילו של התובע, מועד התאונה ושיעור נכותו הרפואית, מעמיד בזאת את גובה הפיצוי בראש נזק זה לפי הנוסחה שבתקנות הרלבנטיות, על סך (מעוגל) 15,100 ₪.

 

הפסדי שכר וזכויות סוציאליות

 

28)          התובע טוען בין השאר, כי לאור אופי וטיב הפגיעה בגבו, הוא סובל מכאבים ומהגבלות תנועה בעמוד השדרה, דבר שמשליך על ידיו. הפגיעה לדבריו, משפיעה על איכות חייו ועל תפקודו ועיסוקו כנהג משאית חלוקה, שהיא עבודה אשר דורשת מאמץ פיזי רב. לתובע אין השכלה ועבודתו נשענת על עבודת כתף וגב. בנוסף, סובל התובע מקשיים ניכרים ומתפקוד ירוד הן בעבודתו והן בביתו ובחיי היום-יום, ולכן הוא נאלץ לצמצם את שעות עבודתו ונמנע מלבצע פעולות שביצע בעבר. התובע עותר להעמיד את שיעור נכותו התפקודית, לכל הפחות, על שיעור הנכות הרפואית. ביחס לעבר, עותר התובע לפסיקת פיצוי בגין אובדן שכר למשך חמישה חודשים ובסך כ-28,000 ₪. ביחס לעתיד, הוא עותר לפסיקת פיצוי בסך כ-84,000 ₪.

 

29)          הנתבעת טוענת מנגד, כי נכותו של התובע אינה בעלת משמעות תפקודית. התובע שב לעבודתו ולא הפסיד יום עבודה אחד. טענות התובע בדבר הפסדי שכר, אינן מבוססות. כמו כן, התובע גם לא הגיש תצהיר של מעבידו לעניין תפקודו והיעדרותו מעבודה ככל שהייתה. העובדה לפיה המל"ל אישר לתובע תקופות אי-כושר אינה רלבנטית מאחר והתובע לא הוכיח שנגרם לו הפסד כלשהו או שהוא נעדר ממקום עבודתו. לאחר התאונה, המשיך התובע לעבוד ולקבל את שכרו באופן מלא ולכן יש לדחות את תביעתו בראש נזק זה. ביחס לעתיד, גם כאן, לא הוכחה גריעה מכושר ההשתכרות. שכרו של התובע עלה עם השנים ולא צפויה לו כל פגיעה בשכר, כך שאין בסיס לפסוק פיצוי, כל שכן, על בסיס חישוב אקטוארי. התובע ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה מזה 19 שנים. מעבידו של התובע מרוצה ממנו ולתובע לא צפוי להיגרם הפסד בקשר עם אירוע התאונה, ולכל היותר, יש להעמיד את גובה הפיצוי על סך 30,000 ₪.

 

30)          לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולחומר הראיות שהונח לפניי, סביר בעיניי להעמיד את גובה הפיצוי ביחס לעבר על סך 20,000 ₪, ביחס לעתיד על סך 65,300 ₪ ובגין אובדן זכויות סוציאליות, סך 10,700 ₪.

 

31)          ביחס לעבר: מדובר בנזק מיוחד. התובע הניח לפני בית המשפט שלושה אישורים של רופא תעסוקתי[1] ולפיהם לא היה מסוגל לשוב לעבודתו וזאת למשך תקופה מצטברת של 49 יום. האמור עולה בקנה אחד עם אישור המל"ל מיום 11.4.2019 לפיו אושר לתובע תשלום דמי פגיעה ביחס לתקופת זכאות של 48 ימים. הנתבעת לעומת התובע, לא הגישה נתוני שכר, לרבות דו"ח רציפות ביטוח של התובע. בהקשר זה אעיר, כי בדיון ההוכחות הוגש על-ידי הנתבעת דו"ח רציפות ביטוח מיום 6.12.2020 [מוצג נ/1] ואולם בהמשך התברר כי הדו"ח האמור אינו של התובע אלא של אדם אחר.

 

32)          זולת דברי התובע לפיהם הוא נעדר מעבודתו למשך חמישה חודשים (שורה 3, עמוד 10), אין תימוכין או ראיות משכנעות לכך. עם זאת, לא נעלם מעיניי כי המל"ל אישר לתובע נכויות זמניות, אם כי בשיעורים שאינם גבוהים אך למשך תקופה של 10-9 חודשים, והם: 30% מיום 18.9.2017 עד יום 11.12.2017, ו-20% מיום 12.12.2017 ועד יום 30.6.2018.

 

33)          אשר לבסיס השכר, לפי הנתונים המצטברים[1] המופיעים בתלוש חודש 05/17, ממוצע שכרו של התובע (נטו) הוא כ-5,500 ₪ (מוצמד להיום 5,600 ₪). בהקשר זה ראו גם שכרו רבע-שנתי של התובע, שקדם לתאונה, כפי שהוא מופיע במל"ל[1].

 

34)          על-יסוד האמור, נפסק בזאת פיצוי לתובע עבור חודשיים לאחר התאונה, בצירוף ריבית מאמצע התקופה[1], בסך (מעוגל) 11,400 ₪. ומחלוף החודשיים האמורים ועד היום (מעל שלוש שנים), בהתחשב במשך תקופת הנכויות הזמניות ומתוך הנחה סבירה כי בתקופה זו נדרש התובע לתהליך טיפולי והחלמה, דבר שיכול לבוא על חשבון שעות העבודה, ועל מנת שלא תקופח זכותו בראש נזק זה, מעמיד בזאת את גובה הפיצוי בגין העבר על סך 20,000 ₪.

 

35)          ביחס לעתיד: מקובלת עליי טענת התובע לפיה הכאבים שבגבו משליכים על עבודתו. אמנם הוא אינו עובד כפיים במובנם הקלאסי, אך בהיותו נהג אשר מטה לחמו הוא בעיקר בילוי רוב שעות עבודתו מאחורי ההגה, סביר כי רף הריגוש לכאבים מישיבה ממושכת, יהיה גבוה וזה ידרוש עבודה בשעות מצומצמות או מרווחות. נוסף על כך, תיאור התובע בתצהירו לפיו הוא מתקשה להתכופף, להרים משאות או לסדר מטען (פעולות הנדרשות ממנו כנהג משאית חלוקה) - סעיף 32 בתצהיר - הן טענות הגיוניות שלא נסתרו בחקירתו.

 

36)          מנגד, אין עדות לכך שהתובע נאלץ לצמצם את משרתו או להימנע מעבודות נוספות וכו'. בל נשכח כי שיעור נכותו הרפואית, אינו גבוה במיוחד, מה גם שהתובע המשיך לעבוד ושכרו אף עלה בשנת 2019 לסך כ-6,900 ₪[1] במקום סך 5,500 ₪ שקדם לתאונה. התובע נימק זאת בתצהירו, כי המעבידה "מקשה" עליו בעבודתו באופן זה שהוא נדרש לבצע עבודות נוספות לצורך חלוקה מחוץ לעיר, זאת לעומת מצב הדברים שקדם לתאונה, אז היה מבצע חלוקה בתוך העיר. בהקשר זה, טענות התובע אינן נתמכות בתשתית ראייתית מיוסדת, כגון סידורי עבודה מלפני ואחרי התאונה, פניות למעבידה בנדון, תצהיר של עובד או עובדים עמו וכו'. בכל אופן, יש בסיס סביר להנחה כי התובע (בן כ-52 כיום) יזדקק ליותר שעות מנוחה ואף ייאלץ לעבוד פחות שעות עם התקדמותו בגיל.

 

37)          לאור האמור, נפסק בזאת לתובע ביחס לעתיד פיצוי בגובה (מעוגל) 65,300 ₪ שמשקף 2/3 (שני שלישים) מתחשיב אקטוארי המבוסס על בסיס שכר 6,900 ₪, שיעור גריעה מכושר ההשתכרות 10% ומקדם היוון מתאים עד גיל 67 (142).

 

38)          על הפסדי השכר, יתווסף פיצוי בגין אובדן פנסיה זכויות סוציאליות בשיעור 12.5% ובסך-הכל (מעוגל) 10,700 ₪.

 

עזרת הזולת

 

39)          התובע טוען, כי בתקופה שלאחר התאונה הוא נעזר בבני משפחתו. אחותה של אשתו נתנה למשפחתו עזרה בשכר. התובע עותר לפיצוי בגין העבר בסך של כ-11,000 ₪. ביחס לעתיד, הוא עותר לפיצוי לפי שכר חודשי 5,000 ₪ במכפלת מקדם היוון מתאים עד תום תוחלת חיים ובסך-הכל כ-118,000 ₪.

 

40)          הנתבעת טוענת מנגד, כי התובע לא הוכיח שהעסיק עזרה בשכר. באשר לעתיד, נכותו חסרת משמעות תפקודית לכן גם לגבי העתיד אין לפצות את התובע בגין ראש נזק זה.

 

41)          לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בנדון, סביר בעיניי להעמיד את גובה הפיצוי בראש נזק זה על סך גלובאלי 10,000 ₪ הן ביחס לעבר הן ביחס לעתיד.

 

42)          ביחס לעבר, לפי עדות אשתו של התובע בדיון, היא הייתה מלווה אותו לטיפולים חרף הקשיים שלה לגשר בין צורכי הבית לבין מצבו של התובע, אשר לדבריה אותה עת: "היה חולה מרוסק ויש לו כאבי גב וכאבי, וכאבים ברגליים" (שורה 32, עמוד 17). העדה העידה בתצהירה כי בתקופה שלאחר התאונה הייתה מסייעת לבעלה בפעולות הפשוטות, כמו כניסה לשירותים, אכילה, לבוש, עלייה למיטה, רחצה וכו', וזאת בעיקר בחמשת החודשים הראשונים (סעיף 5). עוד העידה, כי הייתה צמודה לבעלה וזאת גם על מנת לתמוך בו נפשית (סעיף 11). עדות זו לא הופרכה בחקירתה הנגדית. בכל אופן, בדברי העדה יש היגיון רב מצד אחד, אך מצד שני נראה כי יש בהם האדרה מסוימת. כאמור, טיב פגיעתו של התובע ומגבלתו יש בהם להתיישב עם הצורך בעזרת הזולת (במקרה לפנינו עזרת בן משפחה) במיוחד בתקופה הראשונה שלאחר התאונה. מצד שני, נראה כי קיימת האדרה מסוימת כאמור שכן כזכור פגיעת התובע לא הייתה חמורה במיוחד, לא היו שברים והוא לא נזקק לגבס, לקביים או לכיסא גלגלים על מנת להתנייד.

 

43)          אשר לעדות העדה בתצהירה וגם במשפט לפיהן הייתה גם עזרה בשכר (לאחותה). אין בידי לקבל. הטענה לא הוכחה, הן עצם העזרה הן עצם התשלום. האחות אמנם הגישה תצהיר אך לא התייצבה לדיון. בנדון דנן, גם אם זה בלתי מופרך שהאחות סייעה לאחותה בעבודות הבית בחלק מהתקופות או השגיחה על ילדיהם במועדי הטיפולים וכו', נראה כי מדובר בסיוע שגור ומקובל בין בני המשפחה, ולא הוכח כי מדובר בעזרה מוגברת.

 

44)          אשר לעתיד, ובשים לב לטיב הפגיעה ומיקומה, יש בסיס סביר להניח כי עם התקדמות התובע בגיל, עלול להתקשות בביצוע מטלות שדורשות משא, כיפוף, מאמץ פיזי ועוד מעבודות משק הבית, דבר שיצריך עזרה בשכר.

 

הוצאות רפואיות ונסיעות

 

45)          התובע עותר לפיצוי בראש נזק זה ביחס לעבר בסך 5,000 ₪ ולעתיד בסך 10,000 ₪. הנתבעת טוענת מנגד כי הואיל ומדובר בתאונת עבודה, הוצאות התובע מכוסות במל"ל.

 

46)          אשר להוצאות הרפואיות, לפי חומר הראיות ועדות התובע (עמוד 12) הוא נזקק לשישה מפגשים לטיפולי פיזיותרפיה. אין אינדיקציה לרצף טיפולי לאחר מכן או לקיומו של צורך להמשך טיפולים כאמור. בכל אופן, החומר הרפואי שהונח לפני בית המשפט מתייחס לתקופה הסמוכה לאחר התאונה. אין בנמצא תשתית מניחה את הדעת לצרכים טיפוליים בעבר או בעתיד. אשר להוצאות ניידות, כעיקרון, החלק הנכבד בראש נזק זה הוא נזק מיוחד. ברם, לא הונחו ראיות מספיקות בעניין. אמנם יש להניח כי בתקופה הראשונה לאחר התאונה והאשפוז, נזקק התובע לסיוע בניידות לצורך הטיפולים והשיקום, אך לאחר מכן, אין ראיות משכנעות. כך גם ביחס לפוטנציאל היזקקותו לניידות מוגברת בעתיד, גם כאן - לא הונחה תשתית ראייתית שמבססת את הפוטנציאל כאמור.

 

47)          על-יסוד כל אלה, על מנת שלא תקופח זכותו של התובע בהקשר זה ובהתחשב גם בכך שמרבית הוצאותיו הצפויות, בעיקר ההוצאות הרפואיות, מכוסות על-ידי הרפואה הציבורית וכן בהתחשב בכך שמדובר בתאונת עבודה וחלק מההוצאות מכוסות על-ידי המל"ל, נפסק בזאת פיצוי הן ביחס לעבר הן ביחס לעתיד, בסך גלובאלי 5,000 ₪.

 

ניכויי מל"ל

 

48)          התאונה הוכרה כתאונת עבודה. לפי מסמך של המל"ל מיום 6.1.2021, התובע קיבל גמלת עבודה לרבות מענק חד-פעמי, בסך 26,608 ₪. כמו כן, לפי מסמך של המל"ל מחודש אפריל 2018, הוא קיבל סך 6,626 ₪. תקבולי המל"ל האמורים הם ברי-ניכוי. לשני הסכומים האמורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית (בהתאמה, מיום 31.12.2018 ומיום 31.12.2017), והסך הכולל (מעוגל) הוא 34,500 ₪.

 

סיכום

 

49)          הנתבעת תפצה את התובע בסכומים הבאים:

• כאב וסבל:          15,100 ₪
• הפסדי שכר: 85,300 ₪
• הפסד זכויות סוציאליות: 10,700 ₪
• עזרת הזולת: 10,000 ₪
• הוצאות רפואיות וניידות: 5,000 ₪

___________________________

סך-הכל: 126,100 ₪

ניכויים: (34,500 ₪)

__________________________

סך הפיצוי: 91,600 ₪

 

50)          לסכום הפיצוי האמור יתווספו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בשיעור 13% בצירוף מע"מ כדין.

 

51)          הסכומים האמורים ישולמו לתובע, על-ידי הנתבעת, תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

 

זכות ערעור כחוק.

 

המזכירות - להודיע לצדדים בדבר פסק הדין ולהמציא להם אותו בדואר רשום.

 

ניתן היום,  כ"ו סיוון תשפ"א, 06 יוני 2021, בהעדר הצדדים.

 

מוחמד חאג' יחיא

                                                                     

 

 

 

 

[1] )         בעמודה הרלבנטית לציון התקופה מופיעות האותיות "ייחחשש" (ככל הנראה הכוונה יום/חודש/שנה). בכל אופן, מתחת לכותרת האמורה ולעניין הביטול מיום 7.9.2016, מופיע המספר "000300". מספר זה אינו ברור.

[1] )       מיום 6.8.2017 (ביחס לתקופה בת 22 יום, מיום 31.7.2017 ועד יום 21.8.2017); מיום 21.8.2017 (ביחס לתקופה בת 15 יום, מיום 22.8.2017 ועד יום 5.9.2017); מיום 7.9.2017 (ביחס לתקופה בת 12 יום, מיום 6.9.2017 ועד יום 17.9.2017).

[1] )       תשלומים בגין חמישה חודשים 27,541 ₪. אין מס הכנסה בגין אותם חודשים

[1] )       שכר רבע-שנתי 16,533 ₪; ממוצע חודשי כ-5,500 ₪

[1] )       מיום 1.7.2019

[1] )       ממוצע שכר המחושב לפי נתונים מצטברים של תלוש חודש 08/2019 (סך תשלומים שנתי 56,242 ₪ וסך מס הכנסה עד אותו חודש 923 ₪)